שלום, אנחנו שוב בהלכה היומית,
כמדי וביומו. נסיים היום את סימן שסו בנושא של איך מבצעים עירוב חצרות.
נלמד את שסז אם אישה יכולה גם לעשות עירוב חצרות,
ונתחיל את סימן שסחץ, סעיף א', אם התקלקל העירוב,
אחרי שעירבו.
שימו לב, שלושה סימנים, שלושה סעיפים.
עומר על שורן ערוך שסו סעיף טו,
הם מתי מברך?
ואמרנו אתמול שצריכים לברך על מצוות עירוב, מתי הם מברך?
אומר השולחן ערוך, בשעה שמקבץ אותו מבני החצר.
כשכולם אוספים את המזון שלהם לתוך כלי אחד,
אז הוא מברך.
או בשעה שמזכה להם ואומר בהדין ערובה, כן, אז הוא מברך.
ואחרי שהוא מברך, מה הוא אומר? בהדין ערובה,
בעירוב הזה,
יהיה ישר לנו,
יהיה מותר לנו,
לאפוק ולעיולה, להוציא ולהכניס.
מן הבתים לחצר,
או מן החצר לבתים, ומבית לבית
לכל הבתים שבחצר.
והמילה אחרי הברכה.
אם גברו הערוב ולא בירכו עליו, אין ברכה מעכבת, מותר לטלטל. כמובן, אנחנו יודעים תמיד שברכות לא מעכבות.
עשית את המצווה, קיימת, לא בירכת, הפסדת ברכה, המצווה התקיימה.
אדם שנוטלו לו,
נטלת אותו, ונגעת, נסעת.
לכן לוקחים את האתרוג הפוך, כדי שלא ייחשב שלקח לו ארבע דמים.
שס ז אם האישה יכולה לערב אומר לשולחן ערוך אשתו של אדם מערבת לו שלא מדעתו
אפילו אם היא חבא שלא לערב
ואפילו אין רגיל לערב עמהם
ואני מניח שאוסר עליהם כגון שהבית פתוח אלא לאותו חצר
אבל אם הוא פתוח לשתי חצרות באחת רגיל לצאת ולבוא תדיר שאוסר עליהם
ובאחת אינו רגיל לצאת ולבוא ברגיל שאוסר מערב את שלא לדעתו
אפילו אינו רגיל לערב ובשאינו רגיל לצאת ולבוא נמי אף על פי שאין
אוסר אם רגיל לערב עם האם מערבת שלא יודעתו.
אבל אם אינו אוסר וגם אינו רגיל לערב עם האם אינה מערבת שלא יודעתו.
זאת אומרת יש לנו דין שאומר
שברגע
שאדם צריך את העירוב במקום הזה, גם אשתו,
שהיא שומרת שבת כמובן,
גם צריכה את העירוב, לדעתו או לא לדעתו,
היא יכולה להשתתף בעירוב.
מה הציורים שמצייר פה על שולחן ערוך? אדם שיש לו שני פתחים לשני חצרות.
הבית שלו גובל בשני חצרות.
הוא תמיד נכנס ממקום אחד.
אז בעצם הוא מערב עם אלה
שמהמקום השני, אבל מה עם הפתח השני שהולך לצד השני?
אם מדי פעם הוא נכנס שם, הוא צריך גם שם לערב.
אבל אם הוא לא נכנס שם, זה סגור בדרך כלל,
לא צריך לערב.
הוא אומר, לא, לא, אני נכנס רק מפה, אני לא רוצה לערב איתם בשבת, אני רוצה רק מפה.
אם,
שתי אפשרויות יש, כל אחד לבד, לא מצטרף.
אם הוא אוסר על האחרים לטלטל בגלל שהוא לא מערב איתם,
או שהוא רגיל להיכנס לשם,
הוא לא יכול לבוא ולהגיד, אני לא רוצה לערב, אשתו, גם לא לדעתו,
יכולה לערב.
אבל אם הוא נכנס תמיד מדלת אחת וגם אשתו או שם,
ולא נכנסים מהצד השני,
אשתו לא יכולה לעשות עירוב בצד שני,
לא לדעתו,
כי הוא לא משתמש בזה בכלל.
טוב.
אבל אינה יכולה לזכות משלו לאחרים,
שלא בידיעתו.
כן? אמרנו צריכים לזכות לכל מיני המביאים.
ואם אין הבעל והאישה בעיר, יכולים בני הבית לערב שלא בידיעתו.
אם אין הבית פתוח אלא לחצר אחד.
אפילו אם הוא פותח לשתי חצרות, אם הוא רגיל לערב באחד מהם,
מערבים עליו.
אבל אם אינו רגיל, לא.
אני עושה את זה כאילו לדעתו, אפילו שהוא לא נמצא.
אבל בני חצר אינם יכולים לקחת פתאום מביתו לערב, לערב שלא מדעת.
אחד מבני הבית, אפילו רגיל למהם ואוסר עליהם.
כן? לא יכול לקחת מאחד מבני הבית.
אם בעל הבית לא רגיל, לא עושה את זה, אתה יכול לקחת. אם הוא רגיל ובדרך כלל עושה,
זה שהוא לא נמצא,
זה לא אומר שהוא לא רוצה לעשות את העירוב.
ויש אומרים שאין אשתו מערבת אלא שלא בידיעתו.
אבל אם הוא אומר שאינו רוצה לערב עמהם, לא.
כל עוד הוא לא אמר כלום, היא חולה.
ברגע שהביעה דעתו שהוא לא רוצה, היא לא יכולה לעשות כנגדו.
ואם הוא רגיל לערב עמהם ועכשיו אינו רוצה,
בלחצר נכנסים לתוך ביתו ונוטלים ממנו בעל כורחו.
ואם אינו רגיל, אינם יכולים לטעון ממנו בעל כורחו,
אבל היו כופים אותו בבית דין לערב עמהם.
היו בית דין, יורדים לכסה ולוקחים, צריך שיתוף.
אבל יכולים מצד שני לזכות.
אני מזכה לו. אם הוא לא מכן, לא רוצה לזכות.
בסדר.
הרמב״ם אומר, אגם, מי שאינו רגיל לערב וערב בבני החצר וחזר מעירובו,
התחרט,
צריך לחזור ולזכות.
אבל אם רגיל לערב, אבי עירוב בער כורחו,
גם אם באמצע הוא יתחרט. זה סימן שס״ז לגבי אישה מערבת ולדעתו שלא לדעתו של אדם.
שס״ח, סעיף א',
אם מאחר שעירבו, התקלקל הערעור,
אכלו אותו התולעים,
עירבו ואחר כך התקלקל הערעור, ואחד בני החצר לחזור ולתקנו.
אם בא לערב ממין הראשון,
אפילו כלה אין צריך להודיע,
ואפילו מערב עליהם משלהם.
ואם בא לערב ממין אחר,
עם כלה הראשון צריך להודיע להם מי מערב משלהם.
ואם ישלו שהוא מזכה לאחרים, אין צריך להודיעם כלל.
ואם לא כלה הראשון, לא נגמר הראשון,
אלא יתמעט,
אף על פי שמארג משלהם,
אין צריך להודיע.
במילים אחרות, ברגע שיש לי את העירוב הראשון,
שהתקלקל רובו ונשאר משהו ממנו, אני יכול לעשות מה שאני רוצה. ברגע
שכלה, אני צריך להודיע להם שאני רוצה לעשות להם משלהם משהו אחר. אבל אם הוא מזכה לאחרים, אמרנו שהאדם יכול תמיד
לזכות לאחרים.
כל טוב, שלום,
מחר נמשיך.
