שלום, אנחנו שוב בהלכה היומית,
כמדי יום ביומו, מתקדמים בהלכות עירובין,
אנחנו בסימן של הלכות עירובי חצרות.
שסו נראה עד היום סעיפים ט', י' וי' א'.
אומר לנו השולחן ערוך בסעיף ט'.
אם אחד מבני החצר רוצה לתת פת בשביל כולם,
אם זוכרים, אתמול אמרנו, אם מישהו מזכה לכולם,
בסעיף ז',
מישהו מזכה לכולם אפשר גם פרוסה, זאת אומרת, יכול להיות שאחד יזכה לכולם.
פה אפשר להביא את זה מכיוון הפוך.
אם אחד מבני החצר רוצה לתת פת בשביל כולם, שפיר דמי.
הוא בלבד שיזכנו להם.
אני מזכה את זה לכל בני העיר, מישהו מגביה לטובת בני האיוב,
על ידי אחר.
וכשזוכה בו, צריך להגביהו מן הקרקע טפח,
צריך לזכות בו לכל בני החצר, או לכל בני המבוי, או לכל בני העיר.
או לכל מי שיתווסף מיום זה ואילך. זאת אומרת, אם זה לחצי שנה, כל מי שיבוא לשכונה.
ושאומרים שאף אפשר לא יזכה בפירוש,
מתווספים עליהם,
כן, לב בית דין מתנה עליהם.
לב בית דין מתנה עליהם זה מושג שאומר שזו הרגילות הסטנדרטית שכבר בית הדין יכול לבוא ולומר, שמע, זה...
זה הסטנדרט שקורה.
לב בית דין מתנה עליהם.
ואם נתווספו דיורים לאחר שמתמעט העירוב בין השיעור,
צריך להוסיף מחמתן.
בסדר, יש שיעור,
באו עכשיו חדשים, זה כבר לא קיים.
הם לא היו כשזה היה השיעור.
צריך להוסיף עכשיו יותר. סעיף
י' אומר על שולחן ערוך,
כשמזכה להם על ידי האחר, לא יזכה לבנו ובתו הקטנים,
אפילו אם אינם סמוכים על שולחנו ולא על ידי עבדו ושבחתו הקטנים,
אבל מזכהו על ידי בנו ובתו הגדולים,
אפילו סמוכים על שולחנו.
ושים לב, אם הם מעל גיל בר מצווה, בת מצווה,
יכול דרכם לזכות לאחרים, אפילו שכשהם קונים,
כן, זו שאלה מה שלהם, הם סמוכים על שולחנו.
בכל זאת לזכות לאחרים,
עירוב,
אנחנו עושים את זה דרך אגב גם בעירוב תבשילין שרוצים לזכות לאחרים. ואתם מדברים פה על עירוב חצרות,
כן, שיתופי מבואות, העירוב של העיר.
אפשר לזכות לאחרים גם על ידי בן משפחה בוגר,
אפילו אם גדולים,
ולא על ידי
ביתו אפילו אינה סמוכה על ידי שולחנו,
כל זמן שלא בגרה,
ולא על ידי אשתו שמעלה לה מזונות,
או שאומר לה עצמי מעשה את המזונותייך ואפילו יש לה בית בחצר,
אבל מזכה על ידי בנו שאינו סמוך על שולחנו, אפילו הוא קטן,
אם יש לו בן שכבר עצמאי, גר במקום אחר, אפשר, לא מוכיר דבר כזה, אבל זה מה שהוא אומר.
על ידי בתו שבגרה ואינה סמוכה על שולחנו, על ידי אשתו שאינו מעלה למזונות,
אפילו אין לה בית בחצר,
לכתחילה טוב לחוש את דברי שניהם, אחד אפשר.
זאת אומרת, השאלה היא האם יש אפשרות
לתת את זה
על ידי אשתו,
שהיא חיה בפני עצמה, זאת אומרת, מבחינה כלכלית,
לא מעלה לה מזונות, או שאם היא חיה כלכלית בפני עצמה, היא יכולה לזכות.
מה שאני אומר, ברגע שהיא חיה איתו,
כן, כיס משותף, מה שנקרא, היא לא יכולה לזכות,
אבל אחרת אפשר.
טוב,
אומר הרמב״ר, ובדיעבד, סומכים על דברי המקל בעירוב,
וכן גדול שיש לו אישה, אף על פי שסמוך על שולחן אביו, וזכים על ידו,
ואפילו לכתחילה.
ואני צריך להודיע לאותם שזיכה להם קודם בשבת, אלא אם מודיעם בשבת, מותר לטלטל.
הוא לא עובר, עושה, איך אומרים, מעביר רמקול בשכונה, אני מזכה לכולם. הוא הרי מספיק כשהוא אומר את זה.
בשבת מתברר להם שכן, הכל בסדר. סעיף יא אומר, שולחן ערוך.
בני חבורה שהיו מסובים לאכול וקדש אליהם היום,
הפת שעל השולחן סומכים עליה משום ערוב.
הוא שמסובים בבית שהוא מקום הראוי להניח שם ערוב,
אבל בחצר לא.
זאת אומרת, עצם העובדה שהם עכשיו משווים לאכול ביחד,
אותה צלחת,
אותו שולחן, הכל מעורב,
זה כבר נחשב כעירוב אפילו שלכל אחד יש מקום בנפרד לגור.
אז אם אוכלים במלון חבורה ביחד, בסדר, אבל אם אוכלים כל אחד לעצמו,
כל אחד קנה את מזונו,
צריך לעשות פה עירוב.
בבית מלון לעשות עירוב.
עירוב חצרות, כל בית,
כל חדר, זו מקרה דירה בפני עצמה.
אומר הרמה,
ועוד אם יש להם פת משותפות באחד מן הבתים,
סומכים עליו משום עירוב.
זה בעצם מה שאנחנו אומרים לגבי
אפשרות לשיתוף על ידי מישהו אחר.
אמרנו,
בוגר,
אפילו קטן, בנו, שלא שם אותו שולחן, הוא גם אפשר.
אשתו, זה תלוי בדעה, האם
דווקא כשהיא
מתפרנסת בנפרד, או גם כשהיא
מתפרנסת על שולחן.
טוב, בעזרת השם,
מחר אנחנו נמשיך.
כל טוב שלום.
