שלום, אנחנו שוב בהלכה היומית. נסיים היום את סימן שסה,
סעיף ח' נלמד,
וגם את סימן שסו, סעיפים א' וב'.
כל מה שדיברנו בסימן שסה בנושא העירובין, כמובן,
זה העניין הזה של מבוי שבתוך כדי השבת נפרץ הכשר מבוי, דיברנו על סימן שלפני כן. מה קורה אם באמצע השבת נפרץ מבוי, לאן?
מבוי שפתוח למבוי, פתוח לכרמלית, פתוח לרשות הרבים.
סעיף ח', הסעיף האחרון בסימן של סבכי, אומר השולחן ערוך,
מבוי שהשתתפו בו,
עשו בו שיתוף.
ושמו קורה, סימן,
שזה רשות יחיד וזה רשות רבים, ונשברה הקורה.
אותו חצר שהעירוב מונח בו, מה זה העירוב?
המזון המשתף את כולם, מרובי חצרות, שיתופי מבואות,
וחצרות הפתוחות לו מותרות.
אבל חצרות שאינן פתוחות לאותו חצר שבו מונח פיזית,
המזון שמחבר מצמיד את כולם כרשות אחת,
הן אסורות.
ברגע שהקורה, הלחי,
שהיא הייתה בכניסה למבוי, שמי המבוי אמרנו, המבוי הוא פתוח לחצרות,
והחצרות פתוחים לבתים,
לפחות שתי חצרות, וקיצור, ממש פתוח
אל המקום ששם נמצא העירוב עצמו,
אין בעיה, זה יכול לטלטל, אבל מקום שלא פתוח ישירות אל
אותה חצר שבה העירוב נמצא, לא יכול לטלטל.
סימן ש' סמכת, ו'
אומר השולחן ערוך, סעיף א' וב' נלמד.
עירוב, חצרות מה שנקרא, עד עכשיו דיברנו על שיתופי מבואות.
עכשיו מדובר על עירוב חצרות, הרי מה אמרנו?
יש רשות יחיד לכל אדם ואדם.
רשות היחיד פתוחה אל רשויות יחיד נוספות,
שהן כולן נמצאות בתוך חצר.
זאת אומרת, מי שזוכר, או מכיר, או יודע,
הבתים הישנים בירושלים,
הלכנו, אנחנו משכונת הבוכרים,
מה שנקרא עולה-עולה,
שם יש
בקומה אחת, יש אפילו שתי קומות, אכסדרה,
אבל בקומה הראשונה למטה יש בתים בני שני חדרים, חדר גדול, חדר קטן, ככה בנוי,
שפתוחים לתוך חצר.
יש לפחות שמונה בתים.
אמרנו שיש לפחות שני בתים.
שמונה בתים שפתוחים לתוך חצר. והחצר הזאת
היא מוקפת הרי בכל הבתים כולם,
וגם יש לה שער בנוי מעבר, ושער ברזל ככה היו סוגרים.
הרי הוא אומר, יש לנו בתים שפתוחים לחצר, והחצר הזאת
היא עם שער פתוחה לכיוון הכרמלית, המבוי.
זה בעצם מה שיש.
זאת אומרת, ככה חצר שהרבה בתים פתוחים לתוכו,
אסרו חכמים לטלטל מבתיהם לחצר עד שיערבו.
זאת אומרת,
אומנם החצר היא גם שייכת רכוש משותף, מה שנקרא, והמשותף למי?
לאותם הדיירים?
הרבים לא בוקרים שם,
נכנסים שם רק מי שגר בחצר.
ובכל זאת, כיוון שאין פה, זה לא נקרא הצמדה פרטית,
הלשון היום של
הרישומים של הבתים, המשותפים,
כיוון שזו לא הצמדה פרטית אלא רכוש משותף
ברגע שיש רכוש משותף, מבחינתנו חדר מדרגות שפתוחים לו יותר מרשות אחת,
שני דיירים,
כדי שיהיה אפשר לטלטל בתוכו.
כמובן, יש לנו גם את העירוב של העיר, אבל אם אין,
צריך לעשות עירוב,
הווי אומר, לשתף את כל הדיירים באותה חצר,
את כל הדיירים באותה כניסה
כרשות אחת, וכיוון שהם כולם משותפים כרשות אחת, אפשר לטלטל מהדירה אל חדר המדרגות ואל
הבית
שמימות
בלי עירוב חצרות, ישר.
מה אנחנו מסתמכים היום?
על הערב של העיר,
שעושה לנו את העירוב חצרות.
יש לנו את כל העירוב הכללי
של העיר, ובזה אנחנו יכולים לטלטל מבית
דרך
הרשות המשותפת לנו ולו אליו,
ובסופו של דבר צריך גם את השיתופי מבואות כדי לבוא ולטלטל מהחצר אל רשות הרבים ולכרמל.
עובר על השולחן ערוך,
אני חוזר שוב על הסעיף,
ש״ס ס׳ לא על סעיף א׳.
חצר שהרבה בתים הם פתוחים לתוכו, אסרו חכמים יטלתם מבתיהם לחצר
עד שיערבו, דהיינו שגובים פת מכל בית ובית
ונותנים אותו באחד מבתי החצרות,
שעל ידי כך אנו רואים כאילו כולם דרים באותו בית,
וכאילו כל החצר מיוחד לאותו בית,
כל משותף כרשות אחת.
סעיף ב', יושבי אוהלים או סוכות
או מחנה שהקיפו מחיצה,
הם מטלטלים מאוהל לאוהל עד שיערבו כולם.
עוד פעם, אותו דבר, עשו שבת שטח,
שבת מחנה,
ערבו, עשו את המחיצה מסביב.
בלי שעושים עירוב חצרות, אי אפשר לטלטל מאוהל לאוהל, כי כל אוהל הוא רשות יחיד,
בפני עצמו.
אי אפשר לקחת מחדר אוכל לאוהל, מהאוהל לחדר אוכל, לבית הכנסת,
שום דבר.
מה כן גורם בסופו של דבר מעבר למחיצה?
המחיצה זה הצד הגשמי שמקיפה את הכול,
והעירוב זה הדבר הרוחני שמשתף את כל האנשים ביחד בתזונה במזון אחד,
ואומר כולנו פה שותפים.
כן, אבל שיירה
שכיפור המחיצה אינם צריכים להרעב, לפי שכולם מעורבים
ואין אותם אוהלים קבועים להם,
זה לא מקום שהם גרים בו, עכשיו לרגע.
הוא אומר הרמה, הבתים שבספינה צריכים עירוב,
אף על פי שיש לה ספינה מחיצות,
ואם אין לה ספינה מחיצות אסור לטלטל בספינה רק בארבע אמות.
בסדר? גם שמה כשיש תאים תאים בתים
בתוך הספינה אנחנו צריכים שיהיה עירוב חצרות על מנת שיהיה אפשר לטלטל מתא בית
לתא בית אחר.
כל טוב ואחר כך נמשיך להתראות.
