שלום,
אנחנו נמצאים במסכת זבחים,
ואני רוצה היום לדבר על נושא שנוגע בכמה סוגיות במסכת זבחים,
אבל כפי שנראה בהמשך יש לזה השפעה גם על נושאים אחרים שכפי שאני אומר מוכרים לנו אולי יותר היום מדברים שנוגעים להלכה היום, וכפי שנראה.
הנושא ככותרת
הוא לב בית דין מתנה.
יש מושג כזה שנקרא "לב בית דין מתנה",
זה נזכר פה במסכת זבחים בתחילה כבר דווקא בדף ו' עמוד ב'.
זה נזכר גם במסכתות אחרות,
ואפשר לקשר את זה גם לסוגיה אחרת שלפי מרוצת הדף היומי, למשל בדף מ"ו עמוד ב',
גם אנחנו מוצאים על דינים בקורבנות
שזה כשר משום שהוא תנאי בית דין שאין המחשבה הולכת אלא אחר העובד,
אני מצטט מהמשנה בדף מ"ו,
זה אומר שיש כאן איזה מושג של בית דין.
מה זה המושג הזה של בית דין? לב בית דין מתנה ותנאי בית דין,
כי בעצם לכאורה זה לא שבית הדין יושב
ומעיין בכל מקרה ומקרה מהדברים הנדונים כאן,
אלא אומרים את זה ככלל,
שיש דבר כזה שבית דין הוא כאילו קובע דברים וכללים,
וזה נקבע ביחס לענייני קורבנות,
גם לענייני קורבנות, וזה היה החידוש שבסוגיות האלה.
רש"י, בדף ו' עמוד ב', כשמדובר שם על לב בית דין מתנה,
כפי ששם בגמרא מדובר
לגבי תוקף הקדושה של קורבן,
שלפעמים זה לא חל מיד, או שזה לא חל בכלל,
כפי שנראה שם,
משום לב בית דין מתנה, אז רש"י מסביר אפילו בצורה שזה העוסקים בצורכי ציבור,
מתנה עליהם.
זאת אומרת, בית דין זה לא במושג הרגיל של בית דין, כמו שאמרנו,
אלא זה בית דין העוסקים בצורכי ציבור, הם נקראים בית דין,
זה איזה מין כאילו נציגי הציבור שקשורים ויש להם תוקף ומעמד לגבי הקרבת הקורבנות.
הנושא הזה שלב בית דין מתנה הוא באמת דבר שצריך ללמוד אותו ולהבין אותו,
ובאמת הדגש ותחילת דבריי הוא בסוגיה באמת, כמו שאמרתי, בדף ו'.
שם אנחנו, כפי שאמרתי, אנחנו רואים שם לגבי, הגמרא אומרת:
שאני קורבנות ציבור דלב בית דין כמתנה עליהן.
זה מדובר שם לגבי ההפרשה, הגמרא מדברת לגבי שעירים שמפרישים אותם בעצרת,
שני כבשים ושני שעירים, אז השאלה למה שניים ולא אחד,
אז כאילו אומרת הגמרא שכל אחד מכפר על טומאת מקדש וקודשיו, וזה בא לכפר גם על טומאת מקדש וקודשיו שבין אחד לשני,
כך הגמרא אומרת כאן בדף ו' במסכת זבחים.
והגמרא מסבירה שאף על פי שהפריש את שתי הקורבנות בבת אחת,
את שני השאירים,
בכל זאת,
השאיר השני לא נכנס כאילו לקדושה ולתוקף מעמדו,
אלא רק אחר כך,
וממילא הוא יכול לכפר גם על הדברים שערעור,
על טומאה, או דברים שצריך לכפר בין אחד לשני.
כך הגמרא מסבירה, ומסבירה את זה בעניין שאלב בית דין מתנה.
ועוד דבר אומרת הגמרא שם,
לא אומר רב יהודה, אומרת הגמרא, כי דרב יהודה אמר שמואל,
דאמר רב יהודה אמר שמואל, קורבנות ציבור,
סכין מושכתן.
למה שאין.
יש כאן איזשהו גדר נוסף,
מלבד הגדר של לב בדין מתנה,
יש כאן גדר של קורבנות ציבור,
סכין מושכתן.
וכאן כשאנחנו לומדים את הסוגיה הזו,
אנחנו מגלים שיש פה מחלוקת רצינית ועמוקה מאוד בין רש"י לבין תוספות לגבי מה שנאמר פה בגמרא.
כי לפי הפשט הפשוט של הגמרא,
אנחנו יכולים לראות כאילו הגמרא מחברת את שני הדברים.
שמה שסכין מושכתן זה כאילו תוספת וביאור לעניין של לב בית דין מתנה.
בעוד שרש"י כאן אומר שנראה בעיניי דלא, כך רש"י אומר שם,
דלא גרסילה דשמואל דעמוק מינא לבי פרק כמה דשבועות אליבא דמאן דלית ללב בית דין מתנה עליהם.
זאת אומרת שרש"י משנה פה את הגרסה ומוחק כי הוא אומר שזה שני עניינים נפרדים,
סכין מושכתן זה עניין אחד ואילו
מה שנאמר לב בית דין מתנה זה עניין בפני עצמו ואני כאן צריך קצת להסביר כמובן צריך להסביר כפי שהגמרא פה והגמרא במסכת שבועות מסבירה
העניין הזה כאילו קשור למחלוקת של חכמים ורבי שמעון בעניינים של קורבן התמיד כי כידוע את קורבנות התמיד לוקחים מתרומת הלשכה
ובכל שנה לוקחים מתרומה חדשה מראש חודש
ניסן מתחיל תמיד סדר חדש אבל מה גם מראש חודש ניסן עדיין תמיד נשאר או יכול להישאר כסף וקורבנות שקנו בכסף מן התרומה הישנה ואז השאלה מה עושים עם זה וכאן אנחנו מוצאים מחלוקת בין חכמים לרבי שמעון בגמרא פה ובגמרא במסכת שבועות כמצוין בדף המקורות לפי חכמים כיוון שהקורבנות האלה
שאיחורה הפרישו אותם מהתרומה הישנה ובינתיים עבר זמנם לגבי קורבן התמיד,
אז הם נפדים תמימים.
זאת אומרת, פודים אותם ואחר כך לוקחים אותם שוב בשביל קורבנות התמיד החדשים.
בעוד שלרבי שמעון אומר, אי אפשר לפדות אותם.
לכאורה, רבי שמעון, שסובר שאי אפשר לפדות אותם, דבריו כאילו מובנים יותר,
מפני שיש לנו כלל,
שקדושת דמים אפשר לפדות,
קדושת הגוף אי אפשר לפדות.
קורבנות, שזה קדושת, בהמות שהוקדשו לקורבנות ושיכולות להיות קריבים לקורבנות,
יש להן קדושת הגוף,
ודבר של קדושת הגוף אי אפשר לפדות, ככה לכאורה זה דין ידוע ומוכר.
אז ממילא רבי שמעון לכאורה צודק, לכן רבי שמעון הוא כאילו נשמע יותר מתאים לכללים הרגילים המקובלים עלינו,
ובאמת בגלל זה רבי שמעון אומר שלא פודים
את הקורבנות האלה שהיו מהתרומה הישנה,
אלא מקריבים אותם עכשיו לקיץ המזבח.
זאת אומרת, מקריבים אותם באופן סתמים, בצורה לא מחייבת.
כאילו במקום שהם יהיו עולה תמיד, המחויבת בכל יום,
יש מה שנקרא קיץ המזבח, דהיינו כאשר לא מקריבים קורבנות או אין מי שבא להקריב.
אז זה בהמות שמקריבים אותם בינתיים, בזמן פנוי שאין, כמו קיץ,
כמו קיץ, שזה פנוי שלא, אין הקרבות או לחץ גדול בהקרבת הקורבנות במקדש.
אבל חכמים אומרים שנפדים תמימים,
וכאן כמובן צריך להבין, אז איך זה נפדים תמימים? הרי לכאורה זה קדושת הגוף,
על זה אנחנו אומרים לב בית דין מתנה.
לב בית דין מתנה כאילו שהוא מאפשר את זה שאפשר יהיה לבדוד, וזהו דבר שצריך להבין, מה פירוש לב בית דין מתנה.
הגמרא, כפי שאמרתי,
היא לכאורה כאילו מחברת את זה לדברי שמואל,
ששמואל אומר שקורבנות ציבור סכין מושחתן. אז כפי שאמרתי, יש כאן מחלוקת בין רש"י לתוספות.
לפי רש"י,
סכין מושחתן זה דברים של שמואל שאינם קשורים לדברי חכמים, אלא דווקא לדברי רבי שמעון. כאילו בא להסביר מה זה סכין מושחתן,
שהחיוב או ההגדרה המדויקת של הקורבן נקבע רק לפי
הסכין דהיינו בזמן השחיטה עצמה לכן כל זמן שלא הייתה השחיטה עצמה סובר רבי שמעון אפשר להעביר את הקורבנות האלה לקיץ המזבח ולא לייעוד המקורי שלהם שהיה לקורבן התמיד
אבל לפי הפירוש האחר סכין מושכתן מובא פה כאילו כהסבר ללב בית דין מתנה רש"י לא מסכים לזה אבל תוספות פה בדף ו' עמוד ב'
אומרים שבגמרא אנחנו רואים שכן מחברים את העניין אחד עם השני וזה מראה
שיש פה הבנות שונות במושג של לב בית דין מתנה כי מה זה לב בית דין מתנה?
לב בית דין מתנה לפי חכמים שאפשר לפדות את הקורבנות
אז המושג של לב בית דין מתנה זה כאילו אומר שכאילו היה תנאי
כאילו היה תנאי מלכתחילה שהקורבנות האלה לא יוקדשו בכלל
לא יוקדשו בכלל ולכן זה נקרא לב בית דין מתנה שאם לא צריך אז אפשר יהיה לפדות אותם אפילו ככה לכאורה אבל התוספות אומרים שאי אפשר להגיד ככה אלא רק בגלל שסכין מושכתן זאת אומרת הם כורכים את שני הדברים גם יחד זה ששמואל אמר שסכין מושכתן זה פירוש של הערוך שמובא פה בתוספות שרק בגלל שסכין מושכתן זאת אומרת שהגדר נקבע לפי
השחיטה או זמן השחיטה ממש דהיינו על ידי הסכין,
אבל לפני שהגיע זמן השחיטה כאילו הקדושה של קדושת הגוף בכלל לא נכנסה לתוקפה. זאת אומרת, יש פה איזה מין גדר שנקבע בקורבנות על פי הסכין ולא לפי ההקדשה הראשונה.
זה מה שמתחדש פה לפי תוספות.
וזה אם כן יוצא לנו שלפי רש"י סכין מושחתן זה דבר נפרד מהגדר של לב בית דין מתנה וזה בא להסביר
דווקא את דברי רבי שמעון שחולק על הדין של לב בית דין מתנה, בעוד שלפי תוספות המושג של סכין מושחתן זה דווקא מובא כביאור, כהסבר, איך זה יכול להיות שנפדה תמימים. זאת אומרת, זה בעצם ביאור לגדר של לב בית דין מתנה.
וזה לכאורה קשור לסוגיה של קורבנות. כפי שאמרתי,
הדברים האלה שאני מנסה להבהיר אותם,
אני חושב שהם מהווים דברי רקע לסוגיות אחרות
שמוכרות לנו בהחלט ואני ציינתי פה בדף המקורות
כמה הלכות שקשורות לקדושה,
לקדושת ספר תורה ולתשמישים של קדושה שקשורים לדברים שמאתרים את ספר התורה.
זה בשולחן ערוך באורח חיים בסימן קנ"ד.
ושם אנחנו מלכתחילה יודעים שיש קדושה לספר תורה, זה פשוט.
יש גם קדושה לכל הפרוכות ולכל מה שעוטפים, המפה שעוטפת את ספר התורה והפרוכת והעיטורים,
כמו שאנחנו יודעים ששמים כתרים כאלה על ספר תורה,
גם עליהם יש קדושה שהיא באיזשהו מקום קדושה שקשורה לספר תורה.
ועל זה יש לנו דיון בהלכות האלה,
כי באופן פשוט
יש איסור להשתמש בכל הדברים המאתרים את הספר תורה לשימוש פרטי. ובכל זאת אנחנו מוצאים שכן משתמשים.
ניתן דוגמה,
אפילו דבר שמוכר לנו כל כך כמו הבימה,
הבימה של ספר תורה,
שאיפה שקוראים את התורה ומניחים את ספר התורה ורגילים לשים על הבימה דברים אחרים גם כן, וזו שאלה גדולה.
איך מותר לשים על הבימה של ספר תורה,
לשים כל מיני דברים, אפילו של חולין,
או אפילו דברים שקדושתם קלה מספר תורה,
אבל אפילו אנשים שמים תיקים, מניחים דברים על הבימה הזו, והבימה הזו הרי מיועדת להנחת ספר תורה,
אז השאלה אם זה מותר או אסור. אז כאן אנחנו מגלים שמלכתחילה, אם עושים תנאי ואומרים שזה לא יחול,
הקדושה לא תחול,
שבאמת זה יהיה מותר גם להשתמש, אם עושים מלכתחילה תנאי כזה,
אז זה נראה שזה מוסכם, שזה מועיל.
אבל אם לא עושים תנאי,
ולא תמיד יודעים לעשות תנאי ולא חושבים אפילו על תנאים כאלה,
אז השאלה היא אם מותר להשתמש בבימה או בפרוכת או בעיטורים האלה של ספר תורה, ובפוסקים נזכר העניין הזה,
ושקודם כול מתברר שהיו רגילים למשל לקחת את הפרוכת של ארון הקודש,
להשתמש בו בשביל חופה של חתנים,
או שהיו לוקחים אפילו את הכתר תורה ומניחים אותו על ראש של חתנים.
אז כאן לכאורה זה דבר שאסור, כי זה הופך להיות, אתה לוקח דבר של קדושה ומשתמש בו לצורך אדיון.
באים הפוסקים, זה מובא בתרומת הדשן ומובא במגן אברהם,
זה מובא בעצם ברמה בכמה מקומות,
שהוא אומר לב בדין מתנה.
זאת אומרת, כאילו אותו רעיון שפגשנו בענייני קורבנות ציבור שיש להם קדושת הגוף,
שכאילו מותר לפדות אותם, ואומרים שהקדושה לא חלה,
אותו גדר של לב בית דין מתנה, אומרים שקיים גם בעניין הזה של עיטורי ספר תורה והפרוכת וכל השאר.
וזה, אבל אם לומדים את הסוגיה, ואם כל הפוסקים רואים שזה לא נראה מוסכם על ידי כולם, גם אלה שהתירו את זה,
זה נראה תמיד שהתירו את זה כאילו בדיעבד כזה.
אבל למשל, בדברי המחבר בשולחן ערוך לא נמצא את הגדר הזה של לב בית דין מתנה, רק בדברי הרימה.
וגם זה נראה קצת דחוק כפי שהפוסקים מציינים, כפי שאמרתי, אלה שסימנתי אותם,
כמו תרומת הדשן
ומגן אברהם.
אז נראה לי שיש לכרוך את הדברים אחד עם השני,
כיוון שכפי שראינו, המושג שלב בית דין מתנה זה מושג שאנחנו לומדים אותו מקורבנות,
ובקורבנות אנחנו כאילו אומרים את זה,
אבל השאלה אם אנחנו אומרים את זה כדבר בפני עצמו,
ויכולים להגיד לב בית הדין מתנה זאת אומרת שכאילו ייתנו מראש האם באמת אני יכול להגיד את הדבר הזה כל כך בצורה פשוטה שכאילו בית הדין מתנה אז אם אני אומר את זה בקורבנות אני יכול להגיד את זה גם אולי פה אני יכול לומר את זה בסופו של דבר גם לגבי תשמישי קדושה של ספר תורה אבל אם אני אומר שזה דין שהוא דווקא בקורבנות נאמר בגלל שסכין מושכתה
זאת אומרת שזה לא גדר שאני יכול להגיד עליו שהוא אתנו אותו, אלא לב בית דין מתנה כאילו הוא תולה את הקדושה בפעולת הסכין.
ואם אין פעולה של סכין שעדיין לא נשחט,
אז זה כאילו הקדושה לא חלה. ככה יוצא מן התוספות.
ואז יוצא לפי התוספות שאין דבר כזה להגיד כאילו אתנו, כי באמת לא אתנו, אלא זה נכון רק בקורבנות,
מפני שעד הסכין זה ממילא הקדושה לא חלה. סכין מושכתן, כמו לשון של שמואל.
ואז היות שכך לא נוכל ליישם את הגדר הזה במקביל בעניינים האלה של קדושה עד ספר תורה וכל הדברים הנלווים לו.
אבל אם אני אומר שסכין מושכתן מובא בגמרא כמו שרש"י אומר,
כמו שרש"י אומר,
שזה נאמר בקשר לדעת רבי שמעון שבכלל לא סובר לב בית דין מתנה,
אז יוצא שאני מנתק את הגדר של לב בית דין מתנה מההלכה של סכין מושכתן, ולב בית דין מתנה זו סברה בפני עצמה,
שבאמת אומרים בקורבנות שכאילו עשו את התנאי. זאת אומרת שזה דבר עצמאי שיש לו כוח עצמי להגיד שכאילו עשו תנאי. אם אני אומר שכאילו עשו תנאי אני יכול להגיד את זה גם בתשמישי קדושה של ספר תורה וזה המקור של הפוסקים שהקלו בסופו של דבר למרות שהם אומרים את זה די בדיעבד להקל בעניינים של תשמישי ספר תורה לצרכים של חול. כמובן זה לא שייך לספר תורה בעצמו כי הספר תורה בעצמו הוא קדוש מצד עצמו.
אבל התשמישי קדושה לגביהם אתה יכול להגיד את ההלכה הזו, אם אתה הולך עם השיטה של רש"י,
כפי שהסברתי, מה זה לב בית דין מתנה.
וזה הכוח של בית דין שכאילו ישנו באופן קבוע, גם אם לא אמרו את זה במפורש,
כאילו אתנו.
זה דבר שהוא מחודש והוא לא כל כך פשוט,
אבל מקילים בזה, כפי שאמרנו, כפי שמצאנו גם בקורבנות.
אז אלו הדברים שהמושג של לב בית דין מתנה,
שיש לו מעמד אולי בצורה מוחלטת לגבי קורבנות שבית הדין כאילו קובע בית הדין שהוא לא בית דין כפי שאמרנו שיושב כבית הדין אלא לב בית דין רש"י אומר זה מושג שמבטא את הכוח המיוחד שכאילו מונח בתוך העניין כדבר שמקל במצבים מסוימים לנהוג בקורבנות בצורה של כולה למרות שכל כך חומרתן וקדושתן גדולה.
אז זה נישאר בזה בינתיים.
אז נישאר בזה בינתיים.
עולתו ושלום שלום.
