טוב, צהריים טובים,
אחי ורעי, אנחנו לומדים קניה קדישה בסוג של שיעורי חזרה כאלו קצת,
על מה שלמדנו
בפעם שעברה או בשנה שעברה,
קצת ככה ליישר קו ואז נמשיך
שאיפה לעשות סבל של הספר מההתחלה ועד הסוף.
אז אנחנו בעצם עסקנו בפעם הקודמת
קצת בתקווה של הבינוני, נכון?
אנחנו משתמשים לצורך החזרה בפרקים ל״ה ל״ו,
שזה פרקים שאתם יודעים, התניא בנוי בצורה מעניינת, הוא קובע איזה עיקרון,
ואז הוא מפרט אותו ומפרט אותו בפרקים אחר כך, נותן הרבה הרבה דוגמאות והולך לכל מיני פינות, ואז
עובר לעוד עיקרון. ככה הספר בנוי באיזה מין הצהרה,
הצהרה וביאור שלה, הצהרה וביאור שלה.
אז אנחנו לטובת החזרה יותר נוח לנו להתחיל מפרקים שהם הצהרות ולא מפרטים.
אז קודם כל שכדי שהכול יהיה ככה, יהיה יותר ברור.
אז אני חוזר.
הספר הזה בנוי על פסוק ועל מימרת חז״ל.
הפסוק הוא
כקרוב אליך הדבר מאוד בפיך וביבך לעשותו.
מימרת חז״ל זה משביעים אותו תהיה צדיק ואל תהיה רשע.
והחידוש הגדול,
הבאור הגדול כאן, שאדמור הזקן ביאר,
שחידש,
שבעצם כל אחד מאיתנו מורכב
מנפש במידי נפש אלוקית, שהן מתמודדות ביניהם כל הזמן, כל העת.
ובעצם הבינוני, העניין שלו זה לנצח במאבק
כל רגע מחדש.
תחת ההגדרה הנפלאה הזאת
הבנו את ההבדל בין בינוני לבין צדיק,
וגם הבנו מה הכוונה לנצח.
לנצח,
אצל הבינוני הכוונה בשלושת לבושי הנפש.
מחשבה, דיבור ומעשה.
זה נקרא לנצח.
אני אולי אתן דוגמאות לזה,
ונבין איפה הבינוני כנראה לא יכול לנצח, כי הוא לא צדיק.
מחשבה.
זה אומר שמישהו במדרגת בינוני, בדרך כלל יבואו לו מחשבות לא טובות בהתחלה.
מחשבות נגיד ביקורתיות.
בסדר?
מישהו,
אתה עבדת עם מישהו פגישה והוא איחר.
קודם כל לקפוץ לך, הוא לא רציני.
הוא לא רציני, קבעתי איתו,
ורק אחר כך אתה צריך להפעיל איזה מנגנון, לימוד זכות,
באופן בכירי, כן?
יש כאלה שגם את זה לא יעשו, תגיד, רגע, אולי קרה לו משהו,
אולי אני לא שמתי לב, אולי טעיתי בשעה, תתחיל להפעיל את זה. אבל אצל הבינוני קופצת קודם כל המחשבה השלילית.
הוא צריך להפעיל על ידי כוח בחירה שיש לו, שהוא למד תורה,
שהוא צריך להפעיל את עצמו כדי להניע את עצמו מהחשבה השלילית
ולהעביר את עצמו למחשבה אחרת.
זה ברור.
קודם כל תקפוץ מחשבה בגדר אפשרי. אצל הצדיק, לדוגמה, זה בדיוק הפוך.
הצדיק,
אין לו בכלל אפשרות לחשוב.
הוא רק חושב לימוד זכות, הוא רק חושב,
נראה לי שהצדיק המייצגת זה
הדוגמה המייצגת לצדיק הזה זה רבי יצחקים ברדיצ'ו, שהוא כאילו,
הוא תמיד חושב ככה.
הוא תמיד חושב ככה.
יש סיפור שפעם רבי יצחקן וורדיצ'ב הלך באלול בעיירה
והוא רואה איזה כינוס כזה, וככה.
אז הוא שואל את המשמש מה זה? הוא אומר, זה הכינוס של כל הגנבים וורדיצ'ב.
הם עשו כינוס ככה.
אז רבי יצחק אומר, וואי,
אפילו הגנבים כבר חוזרים בתשובה ואני עדיין עוד לא מתחיל, כן?
ברור לו שאם הגנבים יתכנסים,
אז הם מתכנסים לחזור בתשובה, אין אפשרות אחרת, נכון?
לא מלא בדעתו.
אז מה שאומר דב, יש ציפייה שהבינוני יתקדם.
שהוא יתקדם, ש...
כן.
אמן.
אני חושב שאפשר להסביר אחרת את הבינוני.
שהבינוני כנראה תמיד, יש כאן דפים,
תמיד עלולה לפחות, לא חייב, אבל תמיד עלולה לקפוץ לו מחשבה לא טובה, אבל הוא תמיד
מצופה ממנו להתגבר עליה.
להביא מחשבה אלטרנטיבית, להביא מחשבה אחרת ברמת המחשבה.
ברמת הדיבור, כמובן שככל שזה יותר עדין זה יותר קשה,
ככל שזה יותר בולט זה יותר קל, ברמת הדיבור,
בסדר? הבינוני הוא,
כשיהיה עניין של לשון הרע וכולי, זה יעניין אותו.
הוא,
הלשון שלו לא תיבלה לו בתוך הפה אם על הלשון הרע, הוא,
והוא יצטרך,
הוא יצטרך למנוע את הפה שלו לדבר, או להפך, הבינוני
ציניות זמינה לו, היא אפשרות אצלו.
ביקורת, דיבור,
או לחילופין הבינוני, כמו שהזוהר אומר,
הוא יתקמצן על מחמאות.
הוא לא יפרגן עד הסוף, תמיד ככה.
ברמת הדיבור,
והוא יהיה מסוגל לשלוט על הדיבור שלו,
לא להגיד דיבור רע,
או להצליח כאילו לעשות איזושהי עבודה ולהגיד דיבור טוב, להביא דיבור טוב.
בסדר? ובוודאי ברמת המעשה, זה הכי הכי פשוט.
ברמת המעשה, יש לו, הוא מדי פעם נמשך למעשים לא טובים, הוא מצליח להתגבר. מעשים זה ממש, אתה יודע,
דברים פרקטיים.
עכשיו, זה נכון שהבינוני מתקדם בחיים, והוא לא כל החיים אותם התמודדויות וכו',
והמחשבות הן יכולות להשתנות ולהתקדם, אבל הכלל הכולל שהבינוני כל חייו מתמודד,
וההתמודדות לא הולכת לעבור לשום מקום.
ולפעמים אפשר להגיד שבעצם
הבינוני, אפשר לתת לזה שתי דוגמאות.
שתי דוגמאות לבינוני. דוגמא אחת מפינוקיו,
כן?
שפינוקיו, הוא כאילו עשוי מעץ, יש לו יצר טוב, זה בלה,
ויש לו יצר רע, זה שמשון ויובב.
והם מנסים כל הזמן...
בפינוקיו אתה רוצה להיות חבר שלנו?
הוא איתנו? ובלה, פינוקיו, אל תלך איתם.
הם לא רוצים משהו.
ואתם מבינים שהיצר הטוב כאילו הוא יותר חלש מהנפש הבין-לאומי, הוא צריך יותר לשים לב. בסוף, אם הוא מצליח לשמוע בקול הזה, הוא נהיה בן אדם.
כן, הוא זוכה להיות מעט, הוא הופך להיות בן אדם.
אפשרות אחרת להגיד שהחיים של הבינוני דומים קצת לסולמות וחבלים.
הוא עולה, יש לפעמים שהוא מחליק,
ולפעמים הוא גם חוזר לנקודת האפס.
אנחנו רוצים שבסוף הוא יעלה ויתקדם וכן הלאה לדרך, יש כל מיני סוגים של בינוני,
אבל זה בעצם החוויה של הבינוני.
ועוד, אני עושה כאן עוד איזושהי חזרה לפני שאני אכנס טיפה פנימה לתוך המילים,
עוד אמרנו שבאמת
מצד האדם עצמו, אז אולי היינו רוצים בשביל ההרפתקה והפירוטכניקה להיות צדיקים,
אבל מצד הניסוי האלוקי שנקרא בירת העולם, הבינוני הוא המטרה.
הצדיק נשלח לעיר, לאחרים, והבינוני הוא המטרה, הוא בעצם התכלית, הוא הבחינה הגדולה האם תיתכן,
האם ייתכן מציאות של אדם חומרי,
יציר חומר שיש לו משיכה חזקה מאוד לעניינים חומריים, והוא בכל אופן מצליח להתנהל לפי
ערכים אלוקיים.
זה המבחן.
זאת המטרה. זו הבריאה. התאווה הקדוש ברוך הוא לדעת לו דירה בתחתונים.
והבינוני הוא המטרה של כל הסיפור. הצדיק
נשלח להעיר לבינוני, לעזור לבינוני, אבל הבינוני הוא המטרה.
ואז פתאום הכל מתהפך,
הכל מתהפך,
ופתאום הבינוני מקבל לזה גאוות יחידה.
אתה הסיפור, חביבי, אתה הנאבק, המתמודד,
המדי פעם מתייסר, אתה הסיפור.
הצדיק כביכול זה לא חוכמה.
הצדיק הוא נשמה מתוקנת לגמרי, הוא כבר אין לו, הוא נשלח לכאן לעניינים שלו.
אבל הבינוני, כל אחד מאיתנו, הלוואי בינוני שיש לנו התלמטויות ומאבקים,
אפשר אולי למתוח עוד ציר בין צדיק לבין בינוני. צדיק הוא אדם כללי,
הוא קודם חושב על אחרים.
אנחנו היום ביורצון של רב שלמה קרליבך,
שהוא היה צדיק גדול מאוד, צדיק יסוד עולם,
אז אפשר להגיד שהתנועה המרכזית שלו הייתה
שהוא קודם כל חשב, הוא לא קודם, הוא חשב רק על אחרים.
הוא חשב על אחרים,
ואחרי כן, אולי, אם נשאר זמן, וכנראה גם לא, הוא חשב על עצמו.
והבינוני, הוא קודם כל חשב על עצמו,
שזה לגיטימי לגמרי.
ואחר כך הוא מצליח לצאת מעצמו אל הזולת, אל האחר,
לראות את המצוקה של האחר, את הצער של האחר, בסדר? צריך למכר ליבך.
הכסף שלו, קודם כל הוא העביר אותו לאחרים.
מספרים שהוא נפטר בלי דולר,
היה צריך לאסוף כסף כדי לקבור אותו.
וכל אחד מאיתנו קודם כל אומר, אני צריך לדאוג לעצמי, ואחרי זה יש לי זה, וחסכונות, ואני גם אתן צדקה.
אז הצדיק הוא משהו מיוחד מאוד, משהו נפלא, זה טוב מאוד שיש לנו צדיקים כמובן,
אבל המטרה היא לראות האם
יכולה להיות רגע המונית כזאת של הרבה מאוד אנשים,
שיש להם עולם הזה,
שיש להם חומר והם נאבקים ומצליחים.
ועוד הערה אחת, לפני שניכנס כאן לפרק שכבר התחלנו בו,
בגלל העובדה
שהבינוני הוא יצור מתמודד בעולם הזה, החלק הרוחני שקיים אצל כל אחד ואחד מאיתנו הוא חלק רוחני מאוד מאוד גבוה, יותר מהמלאכים.
תניא אומר שבאדם קיים חלק,
שנשמת האדם היא חלק אלוה ממעל ממש.
ממש.
אומרים שהמילה ממש
כתובה בתניא ממש פעמים.
כן? ככה הוא רואה. כתוב על המילה ממש, הוא חוזר ממש פעמים.
מה זה התוספת של המילה ממש הזאת?
קודם כל, זה גם הראשי תיבות של הרבי,
מנחם אלדס שניאורסון.
כלומר, ממש.
זה כביכול חלק בורא שנעשה נברא. הקדוש ברוך הוא יכול לברוא הכל, הוא גם ברא חלק ממנו באופן שיהיה נברא.
למה זה כזה חשוב?
בגלל העובדה שאנחנו ניצבים בעולם חומרי, שיש לו משיכות חזקות מאוד,
התאוות הכי חזקות, אריות,
ממון, דברים שמגלגלים את כל העולם על היד הקטנה,
ואנחנו מעיזים להתמודד ולהגיד, כן, אנחנו נתייצב מול היצר הכי חזק בעולם, שמגלגל את כל העולם על האצבע הקטנה שקוראים לו יצר אריות,
ואנחנו נצליח ללכות חיים נאמנים עם נשים בחופה וקידושין וזמנים של קרבה וזמנים של ריחוק ואנחנו ננצח.
תגיד, באת לספר לנו כאן בדיחות?
אתה בא לספר לנו פה אגדות?
מה זה, פה נראה לך סיפורי מעשיות?
אין דברים כאלה.
אתה יודע מה עושה יצר העריות לכולם? זה שוטף את כולנו.
אני אצליח.
אנחנו נחיה בעולם עם כסף, אנחנו נדע להגיד,
יש כסף, יש גם צדקה ויש גם לחלש וכו'.
אנחנו נדע לעצור בשבת.
ולא רק לא לעשות דברים מסוימים, אלא גם לא לחשוב דברים וגם לא לדבר על דברים מסוימים.
מה אתה בא, אתה צוחק עלינו, מה אתה מדבר, מה אפשר לעצור את כל התעבורת תקשורת הענקית הזאתי? כלומר תשלח מיילים, לא תהיה מחובר, לא תהיה בוואטסאפ, לא תהיה בכלום, כן.
זה עזות עצומה לעמוד ככה מול עולם שלם ולהגיד אני אחיה אחרת.
כדי להצליח באתגר הזה, בעזות הזאת,
צריך חלק רוחני מאוד מאוד גבוה,
מאוד מאוד חזק.
על זה אומר נתניה מאן דנפח מדילי נפח.
הוא לא נתן לנו איזה חלק רוחני צדדי,
איזה ארומה רוחנית,
אלא ממש חלק בורא שנעשה נברא,
חלק אלוה מימה על ממש, כביכול בכל אחד מאיתנו שזה אלוהים קטן.
חלק, ניצוץ,
שמאפשר לנו באמת להתייצב מול עולם חומרי ולהצליח.
להצליח.
אמנם הבינוני נמשך אל הרע.
נמשך, יש לו נטייה, ומדבר אליו.
הוא לא,
בסדר? הוא נמשך על דברים רעים.
כן, כשמישהו עוקף אותו בכביש,
הוא קודם כל רוצה לצפור לו.
אחרי זה הוא אומר, רגע, אולי הוא ממהר,
אולי הוא שם לב וכו'.
יש לי הצעה, רעיון לאפליקציה,
לחנך את הישראלים,
שאי אפשר יהיה לצפור,
לעשות את זה אפליקציה, אפשר לצפור רק במצבי חירום, לא בפקקים ולא ב...
מה?
אולי אם האוטו עומד, אז הצופר לא יעבוד, משהו כזה.
זה בעיה אם שהוא ייסע אחורה עליך, כן.
כן, כן?
מה זה אוטומטי? איפה התנועה הזאת שמשחררת את הכעסים?
מהאגזוז יוצאים עדים של כעס, ככה.
אז בסדר?
יפה. אז פתאום קיבלנו קצת איזו גאוות יחידה,
קיבלנו עידוד, ואנחנו לא לבד,
הקדוש ברוך הוא שמח בנו,
ולדעתי גם הרווח המרכזי,
ככה גם אומר הרב קוק באורות הקודש,
הרווח המרכזי
מההגדרה הנפלאה הזאת של אדמו״ר הזקן,
היא שהאדם לא חי בתחושת זיוף.
כי לפני כן אתה אומר לך, רגע, מי אני?
אני בבוקר התפללתי ועשיתי תפילין, נתתי צדקה לאני, אבל אחרת נתתי לרחוב וצעקתי וכעסתי, או לפחות רציתי,
או חשבתי, אז מי אני?
התחושה היא שאני חי באיזה מין סתירה פנימית שהיא זיוף,
ואז האדם היה עלול להגיע לכלל ייאוש.
אומר לך אדמו״ר הזקן, תקשיב, זה לא טעות, זה לא תקלה.
זה לא איזה שגיאה, באג בתוכנה.
זה בסדר גמור.
ככה נבראנו.
גוף וחומר ונשמה גבוהה
שצריכות להתנהל ביניהם.
מי שולט על מי, ובהמשך הוא יביא,
אחורה, אנחנו נחזור לפרק הזה, הוא יביא דוגמה משני אנשים מתאבקים אחד עם השני.
ממש דוגמה של היאבקות.
וזה העניין.
וזה גם מה שגורם נחת לבורא יתברך.
עכשיו,
בפעם הקודמת
התחלנו את פרק ל״ה. אני אומר, פרק ל״ה זה, אנחנו לא שם, אנחנו טיפה לפני, אנחנו בפרק כ״ב לדעתי,
אבל בכל אופן בחרתי להיכנס ללימוד השנה מהפרק הזה,
כי הפרק הזה, פרק ל״ה, נותן לבינוני קצת תקווה, בסדר? כלומר, אנחנו במסגרת הפינת העידוד לבינוני,
כן?
על מה הוא מדבר?
השאלה ששאלנו, שנשאלת, האם לבינוני יש איזושהי חוויה,
יכולה להיות לו חוויית דבקות בה' יתברך,
או רק הצדיק?
והתשובה שהוא עונה, יש,
יש, גם לבינוני.
אצל הצדיק זה דבר מתמיד, 24 שעות, אצל הבינוני זה יכול להיות בזמן התפילה.
אולי לא כל תפילה,
לפעמים בזמן התפילה, בקריאת שמע,
בתפילת נעילה.
רגעים שאתה חווה, אבל הרגעים האלה,
בוא נגיד ככה, אם אני אקח בבינוני ואגיד לו, תגיד לי,
מתי לאורך השנה אתה יכול לסמל לי נקודות שהרגשת שזה אתה באמת?
שכאן במקום הזה אתה מרגיש את
הנקודה הפנימית שלך.
אז הוא היה מציין את הנקודות האלו.
תקשיב, בתפילת נעילה הרגשתי את זה,
בתפילת נץ, בכותל, בראשן הרבה הרגשתי את זה,
בהלל, ביום העצמאות, שם הרגשתי את ה... זה הנקודה.
אז אומרים לו בנייני, זה מי שאתה באמת.
אז זה יכול להיות במקומות האלו,
אבל אנחנו רוצים את זה במקום טיפה יותר זמין,
לא רק באירועים חריגים.
הדמור הזקן אומר שהבנייני יכול להרגיש גם דבקות אלוקית גבוהה מאוד כשהוא מוסר את הנפש,
כי כל יהודי יש לו תכונת מסירות נפש. אז גם שם הבינוני יכול להיות במקום הכי הכי גבוה, ואז הוא מתעלל במדרגת צדיק.
שזה אגב אחד ההסברים מדוע חיילים שנהרגו על קידוש השם, אז יש להם בעצם מדרגת קדושים. הרי בחייהם הפרטיים הם יכול להיות שהם היו אנשים רגילים לחלוטין,
אבל מכיוון שהחיים שלהם נפסקו בנקודה שהם היו כלליים והיו מסורים רק למען כלל ישראל, אז זה כאילו המדרגה שהתקבעה להם.
אבל אנחנו מחפשים משהו טיפה יותר זמי לבינוני.
וכאן אדמו״ר הזקן נוגע בנקודה שהיא נקודת יסוד בחסידות בכלל.
בסדר?
אני רוצה טיפה להכניס אתכם לאווירה.
אנחנו נמצאים 300 שנים אחורה,
ימי הבעל שם טוב פחות או יותר,
קצת אחרי, אוקראינה זה ערש החסידות, חבל פודליה,
שם מסתובב הבעל שם טוב וכל חבורת הצדיקים שלו,
ואחרי זה מזריץ' והרב המאגיד וכולי,
באוקראינה של אותם ימים,
אוקראינה פולניה זה ערש היהדות,
בעין, זאת אומרת, שמה,
שמה נמצאים מיליוני היהודים, מיליון וחצי, שני מיליון יהודים נמצאים שם,
ושם מתפתחת איזושהי היררכיה.
מה היררכיה? בין מי שיודע ללמוד
למי שלא יודע ללמוד.
בין מי שיודע לפתוח
ספר ושס למי שלא יודע.
בסדר?
היררכיה שיש לה אפילו מימד של התנשאות ואף זלזול, וכן על זה הדרך.
כשבעצם בתוך ההיררכיה הייתי מונח איזשהו סאבטקסט.
מי קרוב לקדוש ברוך הוא?
מי שלומד תורה ויודע.
המון העם,
בגלל הצרות, בגלל הייסורים, בגלל הכלכלה, בגלל הפרנסה,
הם קובעים התאים לתורה בצורה כזו או אחרת,
כמו שהתורה מצווה, אבל הם ודאי לא לומדים. אבל מה כן עושים המון העם?
מצוות.
יהודים של מצוות.
שומרים שבת,
חלקים תפילים,
חלקים כשר,
אתרוג, לולב, מצוות.
בתוך המשוואה הזאת של תורה ומצוות,
איפה אני יותר דבוק בקדוש ברוך הוא?
שימו לב, המושגים פה משתנים.
בתורה אני ודאי יותר לומד,
יותר יודע, אני יותר יודע, אני יותר מבין.
איפה אני יותר דבוק?
מה?
בעשייה, במצוות.
זה קצת קשור לפרשה שלנו, לפרשת ועירה לעקדת יצחק.
דווקא
יש לרבי יצחק ורידית של תורה נפלאה,
תורה נפלאה על עקדת יצחק.
הוא אומר ככה,
כשהקדוש ברוך הוא ציווה על אברהם להקריב,
הוא מתחיל מזה,
הזוהר אומר שאברהם שם את יצחק ממעל העצים.
אז הזוהר אומר מה זה ממעל העצים? ממעל עץ הדעת ועץ החיים.
כלומר אברהם הגיע לאיזה מדרגת אמונה מאוד מאוד גבוהה,
של למעלה מטעם ודעת לגמרי, בלי שום הבנה.
אז רבי יצחק אומר, מה זאת אומרת?
כשהמלאך נגלה על אברהם ואומר לו, אל תשלח ידך על הנער ואל טס לו מאומה.
ואז רשי מביא את כל הדו-שיח,
אברהם אומר לו,
קודם כל, מה, אתה המלאך, הוא הקדוש ברוך הוא, יש פה היררכיה, איך אתה יכול לבטל את הדברים שלו?
אז המלאך אמר לו, לא, תקשיב, אתה לא הבנת נכון, אתה לא הבנת.
הקדוש ברוך הוא לא אמר לך להרוג את יצחק.
הוא אמר לך רק להעלות אותו לעולה. העלית, תוריד.
בסדר?
אז מה יתברך עכשיו?
שבאמת לא היה טעם בעקידה,
לא הייתה שום סברה מאחוריה בלהרוג את יצחק,
נכון? לא הייתה שום סברה, כי גם הקדוש ברוך הוא לא התכוון לזה.
אם היה איזה טעם כלשהו, נגיד שהיה טעם בלהרוג את יצחק, נגיד שאם אברהם היה הורג את יצחק,
זה היה עושה כזה רושם בעולם שמיליוני מאמינים היו מצטרפים לאברהם, נגיד.
אז אם אברהם היה עושה את זה, אולי לנו זה נראה משונה וכולי, אבל נגיד שיש איזשהו טעם,
אז אם אברהם היה עושה את זה,
זה לא נקרא שהוא עשה משהו
למעלה מטעם ודעת.
זה עדיין מובן.
אבל עכשיו אחרי שהמלאך בא ואמר לאברהם, תדע לך, לא יכול לאורך הדרך, אתה טעית.
והקדוש ברוך הוא מעולם לא התכוון לזה.
אז אם כך, למה אברהם עשה את זה?
מה היה המנוע הפנימי שלו?
עשיית רצון השם יתברך בלי טעם ודעת. כי באמת לעקדה אין טעם ודעת.
זה מה שרציתי.
כלומר, יש איזושהי נקודה שבה ככל שהאדם מקיים את רצון השם יתברך,
בלי להבין, בסדר?
בלי להבין יותר מדי, הוא יותר דבוק ברצון.
זה זמין גם לבינוני.
כשהבינוני מקיים מצוות,
רואים השם יתברך
בחוויית הקדושה.
הבין יותר, הבין פחות, הבין את הסוגיות.
בינוני יושב בסוכה, הוא לא למד עכשיו את כל מסכת סוכה,
ולא מכיר את כל הגזירות הכתוב,
את כל ההלכה למשל מסיני,
ואת כל הגוד אסי, גוד אחי, לבוד, לא עושה לום דה שלם.
לקח פטיש מסמר, שם קרשים, שם שכך, נכנס לסוכה, הכל בסדר.
מה?
תאים השם יתברך, בדיוק.
הבינוני לא מכיר את כל החקירס, רשי רבנו תם, ותפילין, ואיזה פרשה, והוויות באמצע, הוויות בצד, ומי קדם למי, ושות מן השמיים, וכל ההלכה. זה תפילין, מניח, תפילין, השם יתברך,
שם אותם במקום, מתפלל.
תאים השם יתברך.
כלומר, ישנן תחנות שבהן גם הבינוני דבוק לגמרי כמו הצדיק.
ולכן החסידות באופן כללי, באופן גורף, חוץ מחב״ד, זה חב״ד, חב״ד באמת לקחו,
הדגישו מאוד מאוד דווקא את הלימוד,
את המוחין,
אבל חוץ מחב״ד,
חסידויות פולין מאוד מאוד שמו משקל, על מה?
על עשיית המצוות בשמחה.
תורה, בסדר, כאילו, לא צריך ללמוד תורה, אבל עשיית המצוות
תפסה אצלם מקום של ערך,
ובוודאי מצוות תפילה,
בעוד שאצל העולם הליטאי, נקרא לזה, המתנגדי,
לימוד תורה זה העיקר, הרבה פעמים על חשבון,
על חשבון מה?
על חשבון המצוות.
אבן הבוחן היא,
נגיד, מצוות תפילה.
זה לא מחזה נדיר לראות אנשים באמצע התפילה לומדים, נכון?
יש כאלה, אני רואה אותם אצלנו, אצלנו בקהילה, לצערי, אני חייב להגיד לצערי, אבל גם במקומות אחרים.
פעם אפילו הייתי רב,
הייתי באיזה מקום, הרב של בית הכנסת,
כל השבת ישב מול המתפללים עם משנה ברורה.
כל השבת הוא לומד משנה ברורה, בתפילה.
מדי פעם הוא מרים ראש, רואה איפה התפילה מגיעה,
משלים מהר את החלקים,
ויש, מה?
ומלחמה, מתי הוא יתפלל.
וגם אני רואה את זה, אנשים מגיעים, מגיעים עם, לא מגיעים עם איזה, אתה יודע, איזה משהו ככה בין לבין, מגיעים עם גמרות, אתה צריך לתפוס ראש, בקיצור.
מגיעים עם גמרה, מגיעים עם זה, ספרים עבים לפעמים, קוראים,
לומדים, כל זה, התפילה הזו, כאילו,
הלימוד, הסקרנות האינטלקטואלית יותר תופסת אותם.
כן,
כן, כן, נכון, נכון.
אז יש כאילו איזה זלזול כביכול בעולם,
אבל הבינוני אומר את החסידות, פתאום, תחשבו, פתאום מגיע איזה יהודי כמו הבעל שם טוב,
ומגיע ליהודי פשוט, ואומר לו, תקשיב, המצוות שלך, אתה ממש, השם יתברך איתך,
שורה איתך, אתה דבוק בקדוש, אני?
תמיד הייתי בטוח שאני הכי רחוק,
אני הכי שפל, אני לא יודע ללמוד או לפתח גמרא, לא יודע.
אתה במצוות שלך דבוק עם השם יתברך. איזה גאווה זה נותן, איזה שמחה. גאוות יחידה, הכוונה, חיובית.
איזה שמחה, איזה עוצמה, איזה...
התפילה שלך שנאמרת בתמימות, בפשטות, השמחה שלך בקיום המצוות,
התמימות הזאתי, ההתרגשות, מה זה, כן, אתה לא יכול כאילו לאמוד את זה, זה לא להגיד איזה לום דש, זה לא להגיד איזה מיילך.
סתם, יהודי שמח שמגיע שבת, מאושר משבת.
אתה לא יודע מה זה.
כמה הקדוש ברוך הוא שמח בדבר הזה.
זה נותן לבינוני איזה זקיפת גב
לכל אחד מאיתנו, כן?
כשאנו מקיימים מצוות,
כי לבינוני,
אתם יודעים,
אפילו בחב״ד יש שני טיפוסים.
אחד זה נקרא אויבד ואחד נקרא מסקיל.
אחד זה ריב הלל מפריץ', אחד זה רב איזיק מהומי.
אחד זה אויבד ואחד זה מסקיל.
מאסקי זה מי שיש לו הבנות עמוקות, הוא יודע לחזור על מאמרים ענוקים וארוכים, נגיד כמו
החויזר של הרבי, הרבי יואל כהן, שהוא כאילו, שמע, יש לו ראש כזה, הוא יכול לחזור על התוועדויות של הרבי שנאמרו, שש שעות הוא יכול לחזור אליהן.
אבל יש גם טיפוסים שנקראים עובד,
אנשים שעובדים על עצמם כל החיים.
להיות בדבקות, ולהיות
בריכוז, ולשמוח בקיום המצוות, ולשמוח בעשייה,
וצוות מילים שחוזר המון המון אצל הרבי זה בפועל ממש אפילו ראשי תיבות בפעם בפועל ממש
להוריד את זה את הקדושה לדלת אמות
לדלת אמות של כאן.
אז בואו נראה קצת בפנים תראה אותיות מחכימות הנה לתוספת באור בפרק ל' תיבת לעשותו
היום לעשות כן כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו
אז עיקר הדגש זה על העניין של העשייה, וגם להבין מעט מזער.
תכלית בריאת הבינונים וירידת נשמותיהם לעולם הזה,
להתלבש בנפש הבהמית שמהקליפה וסית ראחה, כלומר,
אנחנו בתוך הסיפור הזה.
המסגרת החיים שלנו היא מסגרת של
נפש בהמית שהיא חלק ממנה,
היא קליפה וסית ראחה,
מאחר שלא יוכלו לשלחה כל ימיהם ולדחותה ממקומה, מחלל השמאלי שבלב,
שלא יעלו ממנה ערעורים אל המוח.
אין אפשרות לדחות.
שמעתם? אל תנסו.
חבל לכם על הזמן.
יש כן אפשרות אם הבינוני הוא נהיה כללי, הוא פתאום, כמו שאמרנו, בזמן מלחמה, בזמן מסירות נפש, אבל על הסדר הרגיל,
זהו, אדם מתמודד כל החיים.
כי מהותה בעצמתה של הנפש הבאמת מהקליפה היא בתוקפה ובגבורתה אצלם כתולדתה,
רק שלבושיה אינם מתלבשים בגופם כנזכר לאל.
ואם כן, למה זה ירדו נשמותיהם לעולם הזה,
צועק הבינוני?
מה הקדוש ברוך הוא, מה אתה רוצה ממני?
ליגל עריק חלילה יילחם כל ימיהם עם היצר ולא יכלו לו?
מה?
כל החיים אני איאבק,
ואף פעם אני לא אגמור לנצח,
כאילו שאני רק...
אה,
אני לא יודע איך זה איתכם, בסדר? אולי אתם, אני פה מספר, אנחנו רק אנחנו, כן, ועוד 500 אלף איש רואים את זה,
אבל התפילה,
לא יודע, יש התקדמות בתפילה, אני מרגיש התקדמות, אבל אני מרגיש שזה כמו אחד שזוכל בשוחות, ככה, כל פעם צריך איזה.
אמרתי לך, מתי יגיע היום שאני פשוט אגיע לתפילה?
אני אדבק לסיפור הזה, ואני כאילו, עברו עליה 45 דקות, 50 דקות של כל בוקר שחרית, בלי שאני אשים לב בכלל
וכל זה, וכל פעם זה דורש ממך ריכוז, ונכון, איך שמגיע תפילת 18,
אז אתה מתחיל לטוס בכל העולם, ולהיזכר בקניות, ולהיזכר בילדים, ולהיזכר בזה, ויש לך גם את הדבר הזה לעשות, ורגע אני אשלח הודעה, ואתה כבר,
אומרים כל הקובע מקום לתפילתו,
אלוהי אברהם בעזרו.
אז הרב משאשי היה אומר, למה, מה זה קובע מקום לתפילתו? כי האדם מתחיל להתפלל, אבל הנה הוא בלונדון,
והנה הוא בפריז,
והוא כבר גם בז'נבה,
עסק להיות בדיוטי פרי וזה, ובסוף הוא נוחת.
אומרים לו, ברוך הבא, כבודו יברך הגומל.
כל הקובע מקום לתפילתו, אלוהים אמר...
וזה ככה, אנחנו ממשיכים את זה, נכון?
הייתם פעם, אתם מכירים את הרבי מימשינוב, השם ישלח לו רפואה שלמה, עכשיו הוא היה בבית חולים.
הרבי מימשינוב, אתה מכיר אותו, הרב שבסי, אתם הייתם מולו, נכון? גרתם?
בצד השני,
בית וגן.
אז תלכו אליו פעם.
היינו אצלו פעם בהדלקת נרות חנוכה במוצאי שבת, זה היה.
הגענו באחת בלילה, הוא היה אחרי,
הוא אכל קיגל של הקידוש אחרי מוסף.
זה היה כאילו...
והדלקנו נרות ב-6 בבוקר, זה היה כאילו בהדלקת נרות ב-6 בבוקר.
הוא עכשיו מתפלל.
הוא עכשיו שחרית. אה, שחרית נפלא. הוא שם.
הוא לא יכול להתנתק.
כמובן, זו דוגמה קיצונית.
בסדר?
אז הבינוני הזה הוא...
זה המצב שלו.
אז מה אומרים?
ותהי זאת נחמתם לנחמם בכפליים לתושייה,
ולשמח ליבם בהשם השוכן איתם בתוך תורתם ועבודתם. כמעט אפשר להגיד בתוך תומתם, כן. בתוך... הייתי אומר את זה היום בשפה מודרנית. השוכן איתם בתוך התמודדותם.
כשאתה מתמודד יש אנרגיה כזאת של התמודדות שם הקדוש ברוך הוא נמצא בחום הזה של האנרגיה.
והוא בהקדים לשון הילוקה בזוהר על הפסוק כחכם עיניו בראשו וכי בען עתר עינוי דברנש איפה העיניים של האדם ברור בראש אלא קראה חיוב עדיי דתנן לא ילך ברנש בגילוי דרישא ארבע אמות לא ילך האדם בגילוי ראש מאי טעמה דשכינתא
שריה על ראשו של האדם
וכל חכם עיניי ומילוי ברישא אינון באו שריה וקיימה על רישא וכדאינוי תמן
דא עד לקלרשא יצטריך למשך בגין דגופא דברנש
אי ופתילה ונאורה עד לקלעילה ושלמה מלכה צבח ואמר
ושמן על ראשך אל יחסר דא נאורה דבראשו יצטריך למשך וינון עבדאן טבעאן ועל דא החכם עיניו בראשו עד כאן לשון הזוהר". קראנו את זה מהר, הוא תכף יסביר את זה.
אבל בגדול הזוהר אומר, כן,
הזוהר אומר, אתה הולך,
יהודי הולך, תדע לך, מעל הראש שלך דולקת להבה,
נר.
הלהבה הזאת זה השראת שכינה.
ולכן החכם עיניו בראשו לשים לב ללהבה שדולקת לו מעל הראש.
איך אני אשים אליה לב?
מה יחבר את הלהבה? זה כאילו להבה שהיא דולקת מעליה אבל לא מחוברת אליי. מה יחבר את הלהבה אליי?
מצוות ומעשים טובים יוצרים איזו פתילה שמתחברת ללהבה ועכשיו היא דולקת.
האדם הוא כאילו הגוף של הנר,
המצוות שהאדם מקיים זה הפתילה,
ועל הפתילה הזאת שורה הקדושה, שזה הלהבה.
הנה באור משל זה שהמשיל אור השכינה לאור הנר שאינו מאיר ונאחז בפתילה בלי שמן.
כך אין השכינה שורה על גוף האדם שנמשל לפתילה
אלא על ידי מעשים טובים דווקא.
אז מעשים טובים הכוונה מצוות.
ולא די לו בנשמתו שהיא חלק אלוהי ממעל להיות היא כשמן לפתילה כמבואר.
אתם מבינים שנגיד שהנשמה, הנשמה זה גם מזכיר אותיות שמן.
אז יש לך שמן,
אם תיקח גפרור,
תנסה להדליק את השמן.
ידלק?
לא ידלק.
צריך איזה מתווך.
אז נכון, יש לנו חלק רוחני, אלוק ממעל ממש, אבל בלי שהחלק הזה מקבל איזה תרגום מעשי של מצוות,
הוא לא מאיר באדם.
התרגום המעשי אלה הוא המצוות. הבינוני זמין למצוות או לא זמין למצוות?
זמין!
בכבוד, תעשה, תפאדל. כוונות, למעלה, למטה, בסדר.
אבל לעשות אני יכול, נכון?
תיבת לעשותו.
תפילין אפשר להניח, אפשר.
אגב, תדעו, אני זוכר שלקח לי קצת זמן להבין את זה לבושתי כמובן.
תמיד היה לי תמוה מצוות הנחת תפילין, המבצעים של הרבי וזה, להניח תפילין ליהודים. אה, אתה מניח לו תפילין, לא אמרת לו כלום.
לא חינכת אותו, לא דיברת איתו, אז מה?
אז קודם כל, עצם העובדה שיהודי יוצא מגדר קרקפתא דלא מנח תפילין,
לקרקפתא דמנח תפולין זה כבר עניין גדול מאוד, אבל הרעיון
שעומד בבסיס המבצע הזה של הרבי זה העובדה
שיש כאן יהודי, כן?
אנחנו מאמינים באמונה שלמה שבכל יהודי יש חלק אלוקא ממעל ממש, נכון?
אז איפה החלק הזה?
איפה הוא נמצא?
הוא רדום,
הוא מכוסה.
עכשיו השאלה איך אני מאיר את החלק הזה?
איך אני נותן לו איזה בוסט כזה?
אני יכול להתחיל לדבר עם החלק הזה, לדבר איתו, לדבר איתו.
אולי
ואני יכול לתת לו, כמו כשרוצים להניע אוטו שנדבר לו המצבר,
יש היום כזה בוסטר,
כן?
מכירים?
מזוודקות היא קטנה, שהיא כמו מצבר זה, אתה מחבר את זה, בום, זה נותן לו איזה זז חשמלי כזה, מעיף אותו.
אתה רוצה לתת לאדם איזה מכת חשמל של קדושה,
וזה יעיר אותו.
מה מכת חשמל?
אני אראה אותך עכשיו דיבורים, דיבורים ימינה, שמאלה, למעלה, למטה, תפילין.
הקדוש ברוך הוא נמצא בתפילין?
שכינה בתפילין, שים לו על הראש,
שים לו על היד, זה בום!
יש סיפור, נספר סיפור מהתדיק רבי שלמה,
רבי שלמה, נספר שפעם הייתה תקופה שהוא היה ב-770,
והרבי אמר לו,
היה לו הסכם עם הרבי שהוא לומד כל היום, אבל הוא חייב כל יום לפגוש יהודי חדש,
פנים חדשות, כל יום,
להביא אותו,
לדבר איתו, יהודי חדש הוא לא ראה אף פעם.
אז הוא מספר שהוא ישב ולמד ב-770,
פתאום היה אחד בלילה ואמר, יואו,
לא פגשתי יהודי חדש היום.
יצא מהבית מדרש, ירד שם לסאבוויי,
התחיל להסתובב, ראה, קלט מישהו שנראה לו יהודי.
אז הוא ככה התחיל לדבר איתו,
אמר לו, The Father, how are you?
אז הוא עונה לו, וקיצור,
אז שלום הוא אומר לו, you look so glad today, אתה נראה שמח? הוא אומר לו, כן, I'm going to get married, אני הולך להתחתן.
זה היה חמישי בלילה, אמר לו, מתי?
אמר לו, בשבת.
אמרת לו, הסתדר לו בשבת, איך הוא מתחתן?
אמר לו, מה זאת אומרת? הוא אומר, כן, הכומר
של ההורים של אשתי,
והוא יחתן אותנו.
אז רב שלמה אמר לו, וואו,
אני אברך לך את זה באנגלית, בסדר, הוא סיפר לי באנגלית,
גווארד, וואו, זה טריפיק.
היה כאילו, I wish that my rabi could meet you and this, הלוואי שהרבי שלי יכול לפגוש אותך ולברר אותך. אמר לו, באמת? מה, כן?
אמר לו, כן.
אז הוא אומר לו, איך? הוא אומר לו, אתה יודע מה? בוא, אני אקח אותך אליו עכשיו.
לקח אותו בשתיים בלילה לרבי,
דפק על הדלת, אמר לו, רבי, I brought you rotten fish, הבאתי לך דג חולה.
רבי הכניס אותו, ארבע שעות הוא היה שם, אחרי ארבע שעות הוא יצא, כולו בוכה.
הרבי אמר, קח אותו למקווה, תניח לו תפילין ויהיה בסדר.
הוא גם דיבר איתו, אבל בסוף, קח אותו למקווה, תניח לו תפילין.
יש נשמה אלוקית.
כשאתה רוצה לפגוש אותה, דווקא המצוות זה הדרך.
בוודאי מצוות תפילין, שזה חפץ קדושה.
אז אומר,
אומר האדמו״ר הזקן,
הנה ביאור משל זה שהמשיל אור השכינה לאור הנר שאינו מאיר בן אחד בפתילה בלי שמן וכך אין השכינה שורה על גוף האדם שנמשל לפתילה אלא על ידי מעשים טובים דווקא ולא די לו בנשמתו
שהיא חלק אלוהי עמימה להיות לו כשמן לפתילה כמבואר
ומובל לכל משכיל כי נשמת האדם אפילו הוא צדיק גמור עובד השם ביראה ואהבה בתענוגים אף על פי כן אינה בטלה במציאות לגמרי
להיבטל ולהיכלל באור השם ממש להיות לאחדים ומיוחדים בייחוד גמור רק הוא דבר בפני עצמו
ירא השם ואוהבו, אני אוהב את השם,
אני לומד את תורתו,
נכון?
זה לא מאוחד לגמרי.
מה שאין כן המצוות והמעשים הטובים,
שהם רצונו יתברך,
ורצונו יתברך הוא מקור החיים לכל העולמות והברואים שיורד עליהם על ידי צמצומים רבים,
והסתר פנים של רצון העליון ברוך הוא,
וירידת המדרגות עד שיוכלו להתהוות ולהיברות יש מאין,
ודבר נפרד בפני עצמו,
ולא ייבטלו במציאות כנ״ל זה התורה מה שאין כן המצוות שהם פנימיות רצונו יתברך ואין שם הסתר פנים כלל.
אין אחריות שבהם דבר נפרד בפני עצמו כלל אלא הוא מיוחד ונכלל ברצונו יתברך והיו לאחדים ממש בייחוד גמור.
כשאדם לומד תורה זה בסדר זה האור האלוקים משתלשל עד שהגיע לרומים ושמעון שגנבו פרה ושור אחד מהשני והם רבים ביניהם.
זה השתלשלות כן זה ככה אבל כשאתה מקיים מצווה
זה זה.
פה נמצא רצון השם יתברך.
אשר קידשנו במצוותיו וציוונו. צוות, חיבור.
פה זה נמצא.
אני מיד דבוק בהשם יתברך.
זה זמין לבינוני? זמין.
זה אפשרי? אפשרי.
הבינוני, העולם שלו
הוא עולם קיום המצוות.
ואז נפתחה פה,
הייתי אומר,
נפתח פה ענף חדש
בעבודת השם. קודם כל המושגים האלה עבודת השם.
לא כל אחד יש לו, נקרא לזה, הצלחה בלימוד תורה.
צריך ראש, נכון? צריך ראש. לא כל אחד יש אנשים יושבים ולומדים,
תראה אותם, גם אחרי 40 שנה הם לא יודעים לפצח דף גמרא לבד,
בלי איזה עזרה. לא כל אחד יש לו את הכישרון האינטלקטואלי יושב בלימוד תורה.
אבל אתה יכול לראות המון המון אנשים, וזה כל פעם תענוג בשביל לפגוש את האנשים האלה, אנשים פשוטים
שעולם המצוות ממלא אותם.
הם מהדרים במצוות, שמחים בהם.
אתם יודעים, זה סוכה, אתה תראה אותו כל שנה מוסיף איזה משהו בסוכה,
השנה הוא עשה את זה, ואחרי זה את זה,
או שבת, זה מענג את השבת, ונרות כאלה, נרות אחרים, וזה, ופה ושם,
ואתם יודעים, לפי רבנו הארי, אדם צריך שיהיה לו הכל חדש לשבת, בגדים הכל, כיפה, טלית לשבת, נעליים לשבת, גרביים לשבת,
חולצה, הכל לשבת.
אז הוא הכל,
עולם שלם,
הוא מהדר בו.
דבוק בהשם יתברך.
שם אנחנו,
והנה עניין השראת השכינה הוא גילוי אלוהותו יתברך ואור אין סוף ברוכו באיזה דבר.
והיינו לומר שאותו דבר, מה זה השראת שכינה? לומר שאותו דבר נכלל באור השם,
הוא בטל לו במציאות לגמרי.
שאז הוא ששורר ומתגלה בו השם אחד.
אבל כל מה שלא בטל אלא במציאות לגמרי, אין אור השם שורר ומתגלה בו, ואף צדיק גמור שמתדבק בו בעבר הבא. הרי העלית מחשבת תפיסה בכלל באמת, כי אמיתת השם אלוהים באמת הוא ייחודו ואחדותו שהוא לבדו,
הוא ואפס בלעדו ממש.
ואם כן, זה האוהב שהוא יש ולא אפס,
לעת מחשבה דילי תפיסה בכלל,
ואין הורשם שורי ומתגלה בו אלא על ידי קיום המצוות
שהן רצונו וחוכמתו יתברך ממש, הנה המילה ממש עוד פעם.
ממש. ממש, כן, ממש. כבודו למד בישיבה ליטאית, אז אתה זוכר את הממש, כן. דוב, לא כבודו, דוב.
ממש,
בלי שום הסתר פנים.
אם כבר דיברנו על זה,
בואו נעשה עוד איזה הבחנה קטנה לגבי המצוות.
בכל מצווה שאנחנו מקיימים, יש את כללות המצווה
ויש את פרטי המצווה.
החלק של הדבקות ברצון האלוקי בא לידי ביטוי דווקא בפרטי המצווה יותר מאשר כללות המצווה, לדוגמה מצוות תפילין.
הרעיון של מצוות תפילין הוא רעיון מובן.
קציאת מצרים זה אירוע חשוב, אני רוצה לזכור אותו ברמת הלבוש.
כמו שחייל, כדי שיזכור שהוא חייל, הוא צריך ללכת על מדים.
אז גם יהודי, כדי לזכור שהוא משוחרר ממצרים, צריך ללכת על מדים.
מדהים, זה ציצית, זה תפילין וכולי, בסדר?
אז הרעיון הכללי הוא מובן.
למה מרובע ולא משולש? למה שחור ולא צהוב?
ולמה דווקא כאן ולא כאן ולא כאן?
זה כבר אנחנו לא יודעים.
הקבלה עוסקת בזה.
למה צורת מרובע היא יותר אלוקית מצורת,
כן, אומרים שאין,
כבר הזכרנו את זה, אז נגיד,
נהרוס את זה קצת, נגיד על זה טעם.
למה תפילין הן מרובעות ולא עגולות?
מה? יש ממרת, מה זה?
הלכה למשל מסיני.
שזה שחור, אז האם היא אומרת שאין לזה טעם?
יש כאלה שמסבירים
שכיוון שחלק גדול מהתפילים,
איך איך?
ארבע קצוות העולם, כן.
אבל אני שואל לגבי הצורה הגיאומטרית.
יש כאלה שמסבירים
שמכיוון שהתפילים הם זכר ליציאת מצרים,
ליציאת מצרים הייתה פריצה של האלוקי אל עולם הטבע,
יש ממרת חזל שאין
בטבע ריבוע.
יש רק עיגול.
בטבע, אין דבר כזה בטבע.
כל מה שאתה מקבל בטבע זה דברים מעוגלים, קווים מעוגלים. ריבוע זה מעשה ידי אדם, כאילו.
אז התפילין הם כאילו פריצה של הקדוש ברוך הוא לתוך הטבע.
שבירת העיגול וריבוע.
יש בהם גם צדדים עגולים, אבל זה כבר בהמשך.
אז בואו רק ננסה לסיים את הפרק.
בקיום המצוות יחולי,
נדלג על הסוגריים. והנה כשאדם עוסק, דילגתי על הסוגריים, הנה כשאדם עוסק בתורה
אזי נשמתו שהיא נפשו האלוהית עם שני לבושיה הפנימיים שזה לבדם שהם הדיבור והמחשבה נכללות באור השם אין סוף ברוך הוא ומיוחדות בו בייחוד גמור והיא השארת השכינה על נפשו האלוהית כמאמר חז״ל. עכשיו אפילו אחד שיושב ועוסק בתורה שכינה אימו בסדר אדם ודאי זה חשוב
אך כדי להמשיך אור ואהרת השכינה גם על גופו ונפשו הבהמית, לא רק על הצדדים הרוחניים שבי.
כשאני לומד תורה, אז הצדדים הרוחניים שלי הם מוארים מאור שכינה.
אבל אם אני רוצה להמשיך אלוקות על הצדדים הבהמיים, הגופניים,
איפה אני?
אך כדי להמשיך אור ואהרת שכינה גם על גופו ונפשו הבהמית,
שהחיונית המלבשת בגופו ממש, צריך לקיים מצוות מעשיות הנעשים על ידי הגוף ממש,
שאז כוח הגוף ממש שבעשייה זו,
נכלל באור ה' ורצונו מיוחד בו בייחוד גמור והוא לבוש השלישי של נפש האלוהית שזה מעשה.
ואזי גם כוח הנפש החיונית שבגופו ממש,
שמקליפת נוגה נתהפך מרע לטוב. קליפת נוגה זה דבר שהוא סטרילי, הוא יכול להיות טוב ויכול להיות רע, נתהפך לטוב ונכלל ממש בקדושה כנפש האלוהית ממש.
מאחר שהוא-הוא הפועל ועושה מעשה המצווה,
שבלעדו לא הייתה נפש אלוהית פועלת בגוף כלל, כי היא רוחנית,
והגוף גשמי וחומרי, והממוצע ביניהם הוא נפש החיונית הבהמית,
המנובשת בדם האדם שבלבו בכל הגוף,
ואף שמהותה בעצמותו של הנפש הבהמית שבלבו הם מידותיה הרעות,
עדיין לא נכונה בקדושה. כלומר, האדם הזה עדיין לא תיקן את המידות שלו שהוא רק יימשך אל הקדושה, אבל בפועל ממש הוא הזיע עם הגוף,
הוא עבד, הוא טרח, הוא עמל, הוא הצליח לקחת את הנפש החיונית,
לגייס את הנפש הבהמית לטובת דבר השם,
לטובת עשיית רצונו יתברך.
ולכן בהקשר הזה, באמת מצוות תפילין היא החזקה ביותר, כי מצוות תפילין גם לוקחת דברים גסים מאוד,
כאילו תפילין זה שיקוף למה שאנחנו אמורים לעבור, לקחת את הדבר הכי גס, בהמה, פרה,
ולעדן אותו עד שהוא נהיה לאור אלוקי.
ומכל מקום, מאחר די התקפי על הקדושה, ובעל כורחה אונים אמן,
שבמוח שליט על הלב ובשעה זו בבחינת בלות ושינה כנעה, לכן אין זה מניעה מהשראת שכינה על גוף האדם בשעה זו.
אם כך, כשאדם מקיים מצווה, באותה שעה שכינה שורה עליו.
ספרו על החוזה מלובלין שפעם בחנוכה
אחד החסינים הביא לו קוויטל על חבר שלו שנשאר בבית. אז החוזה מלובין הסתכל, ירק, נבהל.
למחרת, הוא אומר, אולי הייתה טעות, הביא לחוזה מלובלין פתאום האויש,
אויש, איזה, הוא מאיר בכל העולמות היהודי הזה.
לעזור לו, תראה, אתמול כשהבאת לי את הפתק,
הסתכלתי, היהודי הזה כעס על אשתו.
אבל היום כשהבאת לי את הפתק, הוא בדיוק הדליק נירות חנוכה.
הדליק נירות חנוכה.
אור אלוקי שורא עליו.
ולכן אין זה מניעה מהשראת השכינה על גוף האדם בשעה זו.
דהיינו שכוח, נפש החיונית, המלובש בעשיית המצווה, נכלל ממש באור ה'. זה ייחוד מלא.
הוא מיוחד בו ייחוד גמור.
ועל ידי זה ממשיך הערה לכללות נפש החיונית שבכל הגוף.
אז הבניינים צריכים לעשות הרבה מצוות. רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל.
וגם על הגוף הגשמי,
בבחינת מקיף מלמעלה מראשו ועד רגליו,
כדי שכתוב בזוהר שקראנו מקודם, שכינתא שריא על רישי, על דייקא.
על דייקא, דווקא על ראשו.
וכן הכל בעשרה שכינתא שריא.
והנה כל בחינת ההמשכת אור השכינה,
שהיא בבחינת גילוי אין סוף ברוך הוא, אינו נקרא שינוי חלילה בוא יתברך, ולא ריבוי, אלא זה המשכה.
כדאמר בסנהדרין, דאמר לאב מיניה לרבן גמליאל, אמריתו כל בעשרה שכינת השריע,
כמה שכינת היטלכו, יישוב לו משל מאור השמש, הנכנס בחרונות רבים וכולי, והמשכיל יבין, טוב, זה כבר איזה פינה אחרת שהוא נכנס.
לעיקרנו ולענייננו,
עבודת המצוות מאוד מאוד שייכת לבן נוני.
הדבקות במצוות, הקרבה במצוות,
בניוני זוכה באותם רגעים שהוא מקיים את המצוות,
שאור השכינה שורה עליו שנזכה לזה אמן ואבן. חזק הוא ברוך, חי ורעי, ברוכים תהיו.
נמשיך שבוע הבא בעזרת השם.
