טוב, אנחנו בסימן ש״ב, סעיף ג' בנושא קיפול בגדים בשבת.
אומר השולחן ערוך,
מקפלים כלים בשבת לצורך שבת,
ללובשם בו ביום,
ודווקא באדם אחד ובחדשים שעדיין לא נתקבסו,
ולבנים ואין לו להחליף.
ואם חיסר אחד מכל התנאים האלו, התנאים אסור.
זאת אומרת, אנחנו מדברים דווקא על
כמה תנאים שצריכים להתממש על מנת שיהיה אפשר לקפל כלים בשבת, זאת אומרת, בגדים. מה אמרנו? דבר אחד,
צורך שבת ללובשם בו ביום.
דבר שני, דווקא אדם אחד מקפל אותם, ובאוויר,
כאילו על שולחן או משהו כזה.
דבר שלישי, חדשים שעדיין לא התקפשו.
רביעי, לבנים.
חמישי, ואין לו מה להחליף.
זאת אומרת, אין לו משהו אחר, ילבש מקומט.
אם חסר אחד מאלו התנאים, אסור.
ויש מי שאומר שלקפלו שלא כסדר קיפולו הראשון מותר בכל עניין, ונראים דבריו.
בסדר, לשים לב לדבר הזה, אנחנו צריכים לראות משנה ברורה, כיוון
שלפי זה יוצא שבאמת אלה שלא, ויש הרבה שלא מקפלים
בגדים בשבת,
יש להם הלכה מפורשת, השולחן ערוך.
אנחנו יודעים הרי, בוא ניקח את הסתירה, כן?
שאצל ספרדים, למשל,
כמובן מקפלים את הטלית.
לפי הכפלים הראשונים, בשבת.
יש כאלה שלא מקפלים.
אז בואו נראה את המשנה ברורה, ואז נסדר קצת את הדברים.
אומר לנו המשנה ברורה בסעיף קטן יב.
מקפלים כלים בשבת לצורך שבת,
דאם אין מקפלים רגילים שמתקמטים
ללובשם בו ביום, ולכן אסרו לקפל עטלית אף על פי שמצוות ציצית כל היום.
ויכול להתעטף בו, במקום ובכיוון שאין דעתו להתעטף בו, אסור.
אם לא במקום שנהגו להתעטף בטליתות במנחה.
אצלנו נוהגים להתעטף בטלית במנחה?
לא נוהגים.
אז זה יוצא מהמשנה ברורה,
שבעצם אסור לקפל טלית בשבת.
באדם אחד, אבל לא בשני בני אדם, משום שבשניים מתפשטים הקמטים ונראה כי מתקן מנה.
ואם מקפל על הספסל, דינוק מקפל בשניים.
זה רק מה שהזכרנו.
לא נתכבסו,
לפי שכל שלא יתכבסו הם קשים ואין ממהרים לקמות.
ואני חושב על קיפול,
תיקון כל כך עד שיהיה נראה כמתקן מנה.
אבל אם כבר יתכבשו, אז אתה ממש
מסדר פה את הבגד
ולבנים שבצבועים הקיפול מתקן יותר
ואין לו להחליף, אבל אם יש לו להחליף בגד אחר לשבת,
אף על פי שאין יפה כזה,
לא יתירו לו לקפלו, וכל שכן אם אין דעתו ללבוש כלל בו ביום אסור.
כאן נזכר לעיל בסעיף קטן יג. מכל מקום, ביום טוב שחל בערב שבת
מותר לקפל תלתו כשפושטו, אם היא חדשה ולבנה,
אף שאין דעתו ללבשו בו ביום.
דהיינו, והיינו כשעשה עירוב תבשילין. דיליו אחי, הרי אסור לו להכין לצורך מחר,
ככתב אלי הרב. אבל בחידושי רבי עקיבא יגר הוכיח שאף בלא הניח עירוב תבשילין,
מותר עם איש סמוכה לשבת.
ויש מי שאומר,
אם הוא לא עושה כקיפול ראשון מותר בכל עניין, שאין לקיפול זה שום קיום,
ואין כאן מתקן כלל, או לפיכך מותר אפילו אין בו אחד מאלו ארבעה פרטים,
אפילו אין דעתו ללבשו בו ביוב ונראים דבריו.
וכן סתמו האחרונים, ומכל מקום.
מי שרוצה להחמיר על עצמו,
שלא לקפל כלל, ודאי עדיף.
מוסיף המשנה ברורה ואומר, מציעין את המיטות מלילי שבת לשבת,
ולכתחיל הטוב יותר שיציע מערב שבת, אבל אין מציעין משבת למוצאי שבת.
בכוונה הם מסדרים.
בכל מקום המיטה עומדת בביתו, והוא דבר מגונה וביזיון לשבת. שאמור להיות כך, מותר להציע, במקרה צורך שבת.
שימו לב לדבר הזה שאנחנו מדברים בנושא של קיפול. באמת,
אם אנחנו קוראים את השולחן ערוך
וקוראים את המשנה ברורה,
אז אין לנו שום היתר,
נקרא לזה כך, אין לנו שום היתר לקפל טליתות בשבת.
וגם אם מישהו מוריד מכנסיים, נגיד בליל שבת,
והם לא לבנים והם לא חדשים,
ורוצה לקפל אותם יפה כדי שלמחר לא יהיו לו מכנסיים מקומטים,
יוצא מפה גם שאי אפשר
לקפל אותה.
למה?
כי ברגע שאתה מקפל, אתה מתקן מנה.
אתה מתקן את הדבר.
אתה יוצר אפשרות שימוש.
אלא שבאמת,
על פי המנהג אנחנו לא נוהגים ככה.
א',
יש באמת מי שמחמיר ופוסק,
זה לא חומרה, פוסק,
כמו על שולחן ערוך,
שאין שום יותר לקפל את הליטות בשבת,
מקפלים טליתות רק במוצאי שבת.
אלא אם כן הוא עושה את זה לפי כפלים אחרים.
ואנחנו יודעים שכפלים אחרים זה כבר הופך את הטלית למשהו כזה ככה לא מכובד, פחות מכובד נקרא לזה ככה.
אבל לא בגד מכובד שאתה לובש אותו בשבת.
מופיע בספרי האחרונים,
גם במקור חיים,
עין תבעם,
עוד כמה ספרים,
שבגלל כבוד שבת,
שיש לך טלית שהיא מיוחדת לשבת,
אתה יכול לקפל את הטלית לכתחילה על פי הכפלים הראשונים, כדי שתהיה מה שנקרא ישרה, לא מקומטת, לכבוד שבת הבאה.
וזה ההיתר של לקפל טלית בשבת, וככה נהגו בירושלים.
לא מקפלים טליתות.
נכון שהרב חיים דוד הלוי במקור חיים כותב
שנהגו לקפל את הטלית או להוריד את הטלית אפילו, רק אחרי הקידוש.
למה?
לא בגלל שאסור לטלטל, טלטלו.
מדין כבוד שבת.
האדם מגיע לקידוש שבת בבוקר עם הטלית.
זה כבוד שבת.
אבל מתי הוא מוריד אותה?
מיד אחרי הקידוש. מדוע?
כי אם הוא נוטל ידיים ובוצע לחם
עם טלית,
הוא לא יכול להוריד אותה עד סוף הסעודה.
כי באמצע הסעודה לא מורידים בגדים.
אתה יושב לפני מלך.
שולחנו של אדם, מזבח.
ולכן אי אפשר
להוריד במשך הסעודה.
אחד הדברים שפעם אמר לנו הרב
משה בן טוב ספר צדיק לברכה, שבבא סאלי מאוד הקפיד על מישהו,
אמר לו, יש לך בעיות בבית, מה קרה? אתה מקפל את השרוולים באמצע הסעודה.
אם התחלת את הסעודה עם שרוול ארוך, תישאר ככה.
אתה רוצה לפני כן, לפני נטילת ידיים.
זה בעצם מה שיש כאן גם,
שברגע שאתה עושה את הקידוש לכבוד שבת קודש,
אתה נמצא בקידוש עם הטלית, אחר כך מקפל אותה.
זה כבר מופיע במקור חיים,
ואני אומר את זה לספרדים. אשכנזים
לא מקפלים טלית בשבת, כן.
זה מה שאני אומר.
אבל זה לא הסדרה שאומרים האחרים, שברגע שאתה מקפל,
כן,
הקיפול יוצר גם את החלקות.
ורק אם זה כל החמשת תנאים שראינו מתממשים, רק אז אפשר לקפל.
הוא שומר עליו.
כי אם אתה לא תקפל אותו, איך הוא ייראה?
השולחן ערוך, אסור לקפל, זה מתקן מנה.
זה בעצם גורם לכך שהבגד יהיה חלק.
הוא היה חלק כבר, אתה צודק.
שימשיך להיות חלק, נקרא לזה כך.
הוא כבר מארגן אותו לפעם הבאה,
נקרא לזה כך.
כי כבר גמרתי את השימוש.
הכנה יכול להיות גם משבת לחול.
זה הוביל פה לגבי יום טוב ושבת.
יום טוב שחל בערב שבת,
אם בגלל עירוב טוב שלי מותר לו לקפל טלית,
או גם אם לא עשה עירוב טוב שלי מותר לו לקפל טלית.
זה בדיוק כמו שראינו פה את הדיון במשנה הברורה.
בסדר, בשם מי יוביל את זה?
כן, אליהו רבם.
לתלות אין בעיה, כי אתה לא עשית פעולה.
אבל אם אתה מקפל אותה יפה,
כמו שחולצות אתה רואה אותן מקופלות בגיהוץ,
מקפל אותה יפה, זה בעיה.
אבל לתלות את החולצה אין שום בעיה.
זו שאלה, אתה לא עושה שום דבר.
פחות ועושה פעולה בידיים, אתה מקפל את זה לפי סדר.
זו הבעיה.
כנראה שבגלל זה גם אסור, אלא אם כן, זה ללבוש בו ביום.
זה מה שדנה בשיטה ברורה, ואמר האם אנשים לובשים גם במנחה או לא.
יש כאלה שלובשים במנחה, מטוטפים בטלית?
בליל שבת, אני יודע, אבל בשבת, לא?
אתם יודעים, בליל שבת,
קבלת שבת, מטוטפים בטלית, לא קשור לפה.
ואז אתה יכול להגיד כן, בו ביום ישתבשו מחר בבוקר.
טוב,
בכל מקרה אמרנו שמרן פוסק כך,
וספרדים בירושלים לא נחמירו בזה.
לא נהגו כך, כי זה לא חומרה, זה דין.
לא נהגו כך, אלא קיפלו טלית בשבת,
בכפלים הראשונים.
טוב, סעיף ד', מכבש.
מה זה מכבש?
הוא כלי שכובשים בו בגדים אחר הכביסה.
והם שני לוחות,
זה על זה והבגדים ביניהם.
זה גם שיטת גיהוץ כזאת
של החבר'ה בישיבה.
אין מגץ, מה עושים?
פורסים יפה את החולצה מתחת המזרון ונשכבים.
זה מתגאץ?
ככה.
אבל אז היה מכבש.
לוקחים שני...
שתי פלטות של עץ, שמים, לוחצים.
אין לו ברירה אלא להיות חלק.
או מקומט, אם לא שמנו את זה טוב.
טוב,
מכבש של בעל הבית, מתירים אותו ליטול ממנו בגדים לצורך שבת.
משל אומן אסור.
משהו תחוף וחוזקיו, עטרתו דומה לסתירה.
בסדר? זה הבדל גדול בין של בעל הבית לבין של אומן.
בעל הבית זה משהו קטן,
פותחים וסוגרים,
אבל של אומן זה מה שנקרא כלי-כלי.
כאילו שככה צריך להיזהר בשבת, לא לפתוח.
חלוק לאחר כביסה ומתקשה.
ממה הוא מתקשה? מהכביסה או מהייבוש?
מהייבוש, נכון?
קיים בשמש.
חלוק לאחר כביסה ומתקשה,
ומשפשפים אותו בידיים לרככו. מותר לעשות אותו בשבת, שאני לא מתכוון לרככו,
אבל סודר אסור. למה שהוא מתכוון לצחצחו?
ואהבקים לבן.
בכובעים ושאר כלי פשטן דינם כסודר, שמה?
שעשו.
אתה יודע, השאלה אם הוא בא, הוא
משפשף את הסודר
חלק בחלק כדי לעשות אותו יותר יפה,
או שהוא בא לרכך כדי לנוח ללבוש, כי אחרת זה קשה.
זה מגרד.
טוב, אז מה הפתרון?
הם רוצים שהבגד יהיה רך?
מייבש כביסה.
אבל מה לעשות שהשוחד ארוך לילה מייבש כביסה?
מי ייבש לו את הכביסה?
השמש.
כשהשמש מייבשת היא גם עקשה.
סיבבתי את שעל רגלו, או מנעליו, וקנחו בכותל,
אבל לא בקרקע, דיל מעטל ישבו יגומות.
ויש מי שאוסר אב בכותל,
ויש מי שמתיר משניהם,
והוא הדין דמותר להסירו, במעט חרס אראוי לטלטל.
טוב.
סעיף ז' ת' שעל בגדו, משפשפו מבפנים, זה לא מוכר חמית על זה, זה התחזויה כמלבן, אבל לא בחוץ.
זה דמי למלבן.
בסדר, מישהו בא וניהל לו, השפריץ לו בוץ, לא יודע מה, על המכנסיים,
ואז הוא לוקח את הסיכת ראש,
או לא יודע מה, ומגרד את הלדרדוס, מה שנקרא,
ומגרד את זה. זה נראה מלבן.
אבל אם הוא מכניס את היד מבפנים,
ומבפנים מפורר, זה בסדר.
מה קורה כשמישהו השפריץ עליו קצת בוץ? מה הוא עושה מיד?
מחכה שזה יתייבש.
כי אם הוא מוריד את זה ברגע זה,
יהיה כתם.
אבל אם זה יתייבש, יוכלו לפורר והכול יוצא.
תמיד לנקות במקום הזה טוב.
זו עוד טעות של ניקוי.
אני מדבר, חבר'ה, תראה, לא מחפשים שאם נשפך קצת דם על החולצה,
ישר שמים במים חמים.
בסדר, הבנת אותי?
לא לשים במים חמים.
שמים במים חמים, פלאזמה מתפרקת, ועוד נשאר כתם.
מה צריך לנקות?
מים כרים.
זה לא מפרק את הדם,
מים כרים.
אבל זה מוציא אותו.
בסדר, דוד.
בבונוסים,
הישרדות בשטח.
טוב,
כן.
אמרנו, תתשאל בגדו ושפשפו מבפנים, דלא אמו חכמיתא דלא התחזוי כמלבן,
אבל לא מבחוץ, זה דם מלבן.
מה זה מלבן אמרנו?
מכבס.
ומגררו בציפורם, ויש מפרשים דני מילא לך,
אבל יבש, אסור, זה הווה וטוחן.
טוב, סתם ויש הלכה כסתף.
סעיף ח' אין מגרדין בסכין או בציפורין מנעל,
בין חדש, בין ישן,
מפני שקולף האור והאווה ממחק.
ואם אין לי נעליים מאור,
ממה עשויה הסוליה של הנעל?
גומה.
אז אם היא עשויה מגומי, אין שאלה. אם היא עשויה מאור,
זה ממחק.
עיבוד
של האור.
ולכן,
פעם זה היה, היום כבר כמעט אין דברים כאלה.
על כל פתח של בית, אפשר עוד לראות את זה בבתים ישנים.
הייתה מגרדת.
יודעים מה זה?
רשת על הרצפה
או על שני פסי מתכת,
פס רחב.
זאת אומרת, הוא רחב והוא דק.
ואז, לפני שנכנסים הביתה, מה עושים?
לוקחים את הנעל ומגרדים.
את מה מגרדים?
את הבוץ.
אתם יודעים על מה אני מדבר? ראיתם את זה פעם?
בתים ושניים.
על יד כל בית מגרדת.
במושבים בכלל, היה שם מתאסף
טונות של בוץ.
מהטרקטורים שנוסעים על הכביש,
כי בדרכות אין.
בסדר? זה ברור. אז הוא אומר ככה,
אין מגרדים בסכין ובציפור, אין מנעל.
בין חדש בני ישן, פני שכל איפה אור והווה מרחק.
אבל אם זה משהו קרש,
משהו רחב,
אין בעיה, הוא לא מגרד אותו.
הוא רק מוציא את הבוץ.
ואיזה דרך טובה יש להוציא בוץ?
לשכשך במים, בפני שיהיה לך חור בנעל.
אתה יודע מה זה מתפרק.
טוב,
סעיף ט' מותר לתת מים על גבי מנעל לשכשכו. הנה, אבל איך אבסוד, האם שמשפשף
צידו זה על זה, אסור.
אבל בגץ יש עליו לכלוך, אסור אפילו לשכשכו, שזהו כיבוסו.
אלא מקלחו בסמרטוט בקל, ולא בדוחק, פן ישחוט.
השאלה הגדולה שלנו,
האם מותר בקהל לקנח בגד
בסמרטוט שיש בו לחות?
קוראים לו מגבול.
כי אם הסמרטוט יבש,
אז אין פה שום כיבוס,
אבל פה הסמרטוט הזה יש בו לחות.
אם יש לו בו לחות זה כמו מכבס,
מלבן,
עם נוזל.
השאלה אם אפשר
להעביר על בגד.
אנחנו נוטים להגיד שלא.
בגד יבש כן, נייר יבש כן.
אבל כאן, כיוון שיש בו לחות, אמנם נכון, מותר להשתמש
במגבון בשבת לצורך ניקיון,
בגלל שאנחנו לא מחשיבים את זה כסוחט.
אין פה סחיטה.
אבל אם אני רוצה לקחת את המגבון הזה ולנקות ממנו לכלוך שנמצא על גבי הבגד,
פה זה כבר מרטיב, ואם זה מרטיב, אז זה כמו מלבן,
מכבש.
בסדר?
אז זה הבדל.
מותר להשתמש במגבון, השאלה במה.
ניקיון של הגוף אפשר,
ניקיון של בגד אי אפשר.
בסדר?
ככה
לפחות לי נראה
הבדל בין לבין.
אומר אמר בבגד שאין עליו לכלוך, מותר לתת עליו מעט מים מועטים, ולא ברור בשם מה ישחק.
ויש עשרים בכל עניין.
סעיף י'
הרוחץ ידיו טוב לנגבם בכוח זו בזו להסיר מהם המים כפי יכולתו קודם שיקנחם במפה.
ויש כתבו שאין לחוש לזה,
ולא אומרים להם שריאת בגד וכיבוסו בחיי הגבנה, ואין זה רק דרך לכלוך, וכן נוהגים.
לכן מותר לנגב ידיו בבגד שהטיל בו התינוק מי רגליים כדי לבטלם.
שאין זה רק דרך לכלוך בעלמא, אבל אסור ליתן מים ממש
על מי הרגליים כדי לבטלם.
טוב, אז פה אני רואה שני דברים.
קודם כל,
אמרנו גם פעם שעברה
לגבי מגפים.
יש מגבות ויש מגבות.
יש מגבות טובות ויש מגבות גרועות,
ביניהן יש עוד כמה סוגים, כן.
אבל איך אני מודד
מהי מגבת טובה,
מהי מגבת גרועה?
צפיפות
החוטים
במטר מרובע.
כמו בנייר, כמה גרם לגיליון.
70 גרם, 90 גרם, 120 גרם,
זהו, יש כל מיני.
אותו דבר במגבות, מה המשקל?
כמה צפיפות החוטים
במטר מרובע?
מגבות טובות הן
צרופות בחוטים,
ומגבות גרועות הן דליות כאלה. ואמרנו שיש מגבות, יכולים לנסות לנגב בהן שניים או שלושה אנשים,
לא קרה כלום.
יש מגבת, רק תנגב פעם אחת את הידיים, או כוס,
תנגב,
כבר מרטיבה את הכלי הבא.
אז המגבות הדקות האלה של המטבח.
בדי דק,
אז פה יש בעיה.
אם זה בדי דק,
ואתה רוצה לבוא ולנגב,
ואתה מנגב את הידיים בחוזקה, אתה בעצם סוחט.
כי אחרי שהמגבת הזאת, היא פעם אחת הייתה מגבת, עכשיו היא מרטבת.
בסדר?
כי מגבת זה עם דגש בגימל, למה?
איך היו צריכים לקרוא לה?
מנגבת.
הנו נפלה.
נו לפועל נפלה.
קצת,
בשפה העברית.
בסדר? אז במקום לנגב היא מרטבת.
בסדר? אז לכן, אמר לנו השולחן ערוך, ואפשר גם קורא.
אני האמת ראיתי את זה גם במכון מאיר.
אם אתה לוקח את הידיים, אחרי שנטל את הידיים,
יש שירותים או לא יודע מה, אתה משפשף את הידיים,
אתה יכול עם נייר אחד לנגב את הידיים אחר כך.
ואם נטלת את הידיים כמו שצריך, ועכשיו אתה לוקח ניירות להתחיל לנגב, תביא ארבע.
אז גם יש פה חיסכון.
כן.
ברבוז משאבים.
אבל בכל מקרה, אני אומר, גם אם אני מביא את זה לשולחן, אני אומר, רגע, בשבת.
עדיף לי שלא תרטיב את המגבת,
או כמה שפחות תרטיב אותה.
אבל נגב ידיים חייבים. זה עוד טוב לא לנגב ידיים, נכון?
פנים ידיים, מה אומר הרמב״ם?
מתייבש, פיצוצים.
נגב טוב, בפרט עכשיו מתחיל חורף.
שים לב לדבר הזה.
מתחילת חורף אנחנו.
שברגע שאתה
לא מנגב טוב את הידיים, מתחילים פיצוצים.
זה רפואה מונעת,
נקרא לזה. טוב,
יש הבדל גדול. לא, לא.
שפשוף הידיים, שעושים בטילת ידיים לסעודה,
זה כדי לבוא ולאחד את כל המים על הידיים.
שהכל יהיה
השקר מצורף ביחד.
זה סיפור אחר בכלל. פה אנחנו מדברים,
אז אין שבת שלא יהיה בעיה של מלבן.
סליחה, של סוחט, דש.
אומר לנו השולחן ערוך, נקרא, הרוחץ ידיו טוב לנגבם בכוח זו בזו, להסיר מהם המים כפי יכולתו, קודם שיקנחם במפה. ויש שכתבו שאין לחוש לזה.
ולא אמרו להשריית בגד זהו כיבוסו, וכי הגענו לזה, זה רק דרך לכלוך.
אני לא באתי עכשיו לנקות את הבגד הזה, אני בא לנגב את הידיים.
וכן הורגים. ולכן מותר לנגב ידיו בבגד שהטיל בו תינוק, מי רגליים כדי לבטלם, שאין זה רק דרך לכלוך בעלמא.
אבל אסור לתת מים ממש על
המי רגליים כדי לבטלם.
טוב,
סעיף יא אומר על שולחן ערוך,
מי שנתלכלכה ידו בטיט,
מקנחה בזנב הסוס ובזנב הפרה.
הבנו למה צריכים לקנות הביתה זנב סוס וזנב פרה?
קנית?
בהליכים.
בהליכים.
בסדר?
למה אומר זנב סוס וזנב פרה?
מה?
שלא יבוא לכבס.
שלא יבוא לכבס, מלבן.
זנב פרה, זנב סוס, מישהו הולך אחר כך לנקוט אותו?
אבל מגבת,
אם אני באתי וניקיתי את הידיים במגבת,
מטית, מבוציה עליה לידיים,
מה אני אעשה אחר כך במגבת?
אני חושש שהם יבואו,
נכבס אותה, אז אסור.
אז עליו של הסוס, אז עליו של הפרה, אין בעיה.
אז מה אנחנו עושים, אומרים היום?
חד פעמי.
חד פעמי, אפשר לנגב?
יש חשש שיבוא לכבס אותו?
בסדר, אנחנו ישראלים כולנו, לא באנו משום מקום אחר, לא
תולים לייבוש.
ברור.
אתה אומר, תגבה שזה חד פעמי, אז זה יהיה מותר.
ומה עם מגבונים?
מגבודים.
לא, מגבוד.
לא, אמרנו שזה לא סוחט.
כל מה שאמרנו שזה יהיה אסור זה על בגד,
כי אולי זה מלבן, מכבס.
לא סוחט.
יפה.
זאת אומרת, לא סוחט של מלבן, סוחט של דש.
שניהם סוחטים.
ההבדל ברור.
ולכן לא תהיה בעיה
לנגב טיט מהגוף, לא מהבגד.
מהגוף עם מגבוד.
וטית וכל דבר אחר שהוא מלוכלך.
בסדר?
אפשר להשתמש במזון.
והוא הולך לפח.
לפח ולא לאסלה.
בסדר? היום אנחנו קצת בדיוק.
טוב,
סעיף יב אומר לשולחן ערוך.
אסור לנגב כוס שהיה בו מים או יין במפה משום דעתי לידי סחיטה.
אם יש שם מים, אתה בא לוקח את המגבת, היא מגבת דקה,
מפית
אתה מנגב בפניה ואתה יכול לשחות.
אבל אם זו מגבת יותר עבה
שמיועדת לכך,
לא צריכה להיות בעיה.
למה אני צריך לנגב את הכוס?
כדי לקידוש. סתם כוס.
סתם כוס.
כוס היה בו מים.
למה אני צריך לנגב אותו? כדי לעשות תה.
שלא אני אפתח את המכאן ואני שופל לך על מים, אז זה מבשל.
עירוי מכלי ראשון,
כמו כלי ראשון.
עירוי מכלי ראשון, כמו כלי ראשון.
אז צריך שהכוס תהיה מנוגבת.
והרב עובדיה יוסף זכר צדיק לברכה,
אומר מספיק שאתה מנער את הכוס.
קח את הכוס, תנער, אבל לא להעיף אותה לשמור.
מנער טוב טוב, נער אתה טוב טוב, אתה יכול למה?
אין בו מים ממש.
אין איזה טיפה, מה זה נוח לך? זה לא נוח לי, אני לא רוצה את זה.
אתה יודע מה, זה שיטתו.
אבל אנחנו בדרך כלל לוקחים כוס כבר מנוגבת.
טוב,
אין מסתכלים בשבת במראה של מתכת
שהיא חריפה כאזמל.
למה?
לחיישין אין שמא ישיר בה נימים המדולדלים.
ואפילו אם היא קבועה בכותל.
אבל מותר להסתכל במראה שאין בה חשש זה אפילו אינה קבועה.
בסדר? יש לנו מראה
של מתכת
שאם מישהו יראה שיש לו איזשהם שערות מדובללות,
אז הוא ייקח את המראה ויחתוך.
זה לא בדיוק בצ'ופ, כן?
לא, לא נראה יפה, מה אשתו תגיד?
אז הוא הולך לחתוך.
אז אסור להסתכל במראה כזאת בשבת.
אבל במראה שיש חשש,
משמרה ויש לה מסגרת פלסטיק.
אפשר, למה?
בסדר, זה ברור.
מה אנחנו מתעלמים פה?
מה?
מה?
יפה, יפה.
יש הלכה מיורה דעה,
שגבר אסור לו להסתכל במראה.
מדין,
לא ילבש.
זה מעשים של נשים.
כבר כתב חכם בן ציון אבא שאול,
שהיום רבנים יכולים להסתכל במראה.
למה?
התחילו לשם אחר כך, אחרי יגידו, איך הוא נראה?
פרוע, לא שם לב איך.
בסדר,
אבל לא להסתכל כדי להסתכל.
יש כאלה שעומדים מול המראה
עד שהיא מתחילה לדבר אותם ואומרת להם שאין יפה מהם בעולם.
על זה לא דיברנו.
ראי, ראי, אתה מכיר את זה?
מי שאל את השאלה הזאת?
לא בכלל.
בקיא, בקיא, ברוך השם.
שנזכה להיות בקיאים בתורה.
תגיד אמן, מה אתה אומר לי? כן.
בדיוק, זהו.
טוב,
סימן ש״ג.
נותן לנו פה שולחן ערוך,
סימן ש״ג.
במה או במה אישה יכולה לצאת בשבת,
ואנחנו מדברים במקום שאין בו עירוב.
אלו תכשיטים, מה הבעיה שלנו?
מה הבעיה ומה הפתרון?
כל דבר שהוא כגדר לבוש,
אדם יוצא מלובש לרחוב.
גם שאין עירוב,
אפשר אחרת.
כל דבר שהוא בגדר לבוש, אפשר לצאת איתו.
אממה,
שאלה דברים שאני אומר, תשמע,
שלפה ומחוי. זאת אומרת, האישה יכולה אולי לפעמים
להוציא את הדבר הזה ולהראות לחברות שלה.
מה מראות
נשים לחברות שלהן?
איזה?
טבעת יהלום.
היא מוציאה להראות לחברות?
אוי ואבוי, מה פתאום? מה זה יהלום?
מה עושים?
בסדר.
מראים,
אבל לא מוציאים.
שרשרת?
אולי.
הגילים?
כל זה תלוי במנהג המדינה.
ברגילות.
אם לא רגילים להוציא, ומה פתאום שני יוצאים, ואם אני רוצה לראות שתסתכל,
יכול להסתכלי בעיניים ולא בידיים,
תבדוק את הסחורה בעיניים ולא בידיים. מכיר את זה? זהו.
אבל אם יש כאלה, כן, כן, תסתכלי איזה יופי, איזה סיכה יש לה,
אתה חווה אותה פעמיים בבגד, שתופר, בסדר?
ועם הרעלה.
זה בעצם ההבדל היסודי.
א',
האם זה כבגד,
או כתכשיט נקרא לזה כך,
ותכשיטו כמו בגד, לבוש.
ב. האם יש סיכוי שזה ייפול או שהיא תוציא את זה ותרד לחברות שלה.
ואם זה ייפול, היא תיקח את זה ותטלטל
ברשות הרבים, כי זה יקר לה,
היא לא תוותר.
זה העיקרון.
מה העיקרון הזה? נולדו לנו כמה סעיפים?
זך סעיפים.
27 סעיפים.
בואו נתחיל, נראה לאן אנחנו מגיעים.
בסדר?
ש״ג סעיף א׳ אומר השולחן ערוך,
ברוך לא תצא, אי אפשר בחוטאי צמר, ולא בחוטאי פשתן, ולא ברצועות שבראשן,
פני שהיא צריכה להסירן בשעת טבילה.
שאין להם למה אנחנו חוששים.
אם בדרך למקווה
צריך להוציא את זה, ואז איפה היה המקווה?
חושבים, בדיוק, כשאתה בא לטלטל את זה, ארבע מאות. חיש עינן
שמותו לחיים ארבע מאות ברשותו רבים.
ואם הן כלואות בשערה, מותר,
ויש מי שעושה.
וסתם ויש,
אחר כסתם.
ואם למעשה הריגה מותר שאינה צריכה להסירם בשעת תבילה.
למה? כי זה רחב, ואז זה לא מהווה חציצה. במקרים שזה לא מהווה חציצה, זה עובדוק טוב.
ובלבד צולולים מטולפות ומזהבים, שאז מסירם, כדי שלא יטנפו במים.
סעיף ב', מותר לצאת בחוטים שבצווארה שהם רפואיים
ואינה צריכה להסירם בשעת תבילה, אבל בקטלה שבצווארה אסור,
ושצריכה להסירה בשעת וילה, לפי שהיא מהדקת אותה כדי שתיראה בעלת בשר.
מכירים את הגמרא הזאת במסכת שבת?
נשים היו הולכות עם רצועה רחבה בצוואר.
מהודק, חזק, חזק.
עכשיו, אם זה היה דק, מה זה היה עושה?
חונק.
בסדר? היו מתים מזה תוך שתי דקות.
גם זה אתה יודע מה אמר?
לא מצטער.
טוב, בסדר?
אבל כיוון שהיא רוצה,
יש לה סיבה, היא שמה רצועה רחבה על כל הצוואר,
מהודק. היא רזמה נהיה,
הסנתר נהיה,
קראו לזה כשהיינו ילדים קטנים,
הסנתר של פומפידו.
אתה יודע מי זה היה פומפידו?
אתה יודע מי זה?
נשיא צרפת,
היה הסנתר כפול.
קורא לזה הסנתר של פומפידו. למה?
כדי שהיא תיראה בעלת בשר,
היא תיראה ככה
עם הרבה בשר, יציבה כמו שצריך,
ויקפצו עליה להתחתן איתה.
מי רוצה אישה לזרוזה?
מה יצא מזה?
בסדר, זה סגנון הגמרא.
בסדר, אני יודע שדברים שהשתנו,
וכל מיני דברים משתנים,
ולא מקבלים כבשים, אבא לא מקבל כמספר לקילוגרמים שהוא נותן את הבת שלו, אני יודע, בסדר.
במקומות מסוימים,
בכל מקרה לענייננו זה לא קיים, אבל דבר אחד ברור,
שמה שאישה מחויבת להוריד,
אני לא יטול לצאת מזה לרשות הרבים, כי אם אני אצא לרשות הרבים
אז יש חשש שתלטל את זה 400 לרשות הרבים.
למשל,
גבר, מותר לו לצאת עם טבעת במקום שאין עירוב?
הרי כל דבר הוא צריך להוציא את זה בשביל ליטול לולב,
בשביל
ליטול ידיים,
אז אולי יבוא לטלטל 400 לרשות הרבים.
זה ברור.
זהו.
סתם ככה, כבאמצע השבוע הזה.
שבוע אבו לתנת את זה 400 ברשות הרב.
אתה תשב לי ככה, אני...
בסדר, יאללה.
אומר הרמה, ובלבד שיעורים מטונפות, ש... כן.
סעיף ב', מותר לצאת בחוטים שבצווארה שהם רפואיים,
ואינה צריכה להסירם בשבילה, אבל בקטלה, בקטלה שבצווארה, אסור שצריכה להסירה בשבילה.
ולפי שהיא מהדקת אותה כדי שתיראה בעלת בשר. רואים מה כתוב פה?
למה מהדקים את הרצועות האלה?
שיראו שיש לה נפח.
מחיישין את דין מעתיה להטויה 400 ברשות הרבים. ולא תצא בתוטפת,
אוזן תוטפת, הוא כמין ציץ, מגיע מאוזן לאוזן,
ולא בשרביטים.
הוא גם כן ציץ, ואינו מגיע אליי, אלא עד לחייה,
שכורחתו על ראשה
ותולל על לחייה מכאן ומכאן. בקיצור, איזה קישוט כזה, שהיא תולל על לחייה מהראש
עד לפה, איזה קישוט מתכת כזה.
היא תרצה להוריד את זה, אז גם בעיה.
ברור שאינם תפורים בשמחה.
נחשים אנשים השלפא לאחבויה, ואל תלהטויה רוב ראשי רבים.
זה דבר שכן הנשים היו מורידות כדי להראות לחברות שלהם.
שלפא לאחבויה,
קבל חוות דעת,
להראות.
אבל אם תפורים, לכא להמכש
לאחי מותר.
ברגע שאני לא יכול, לא סביר שהיא תוציא אותם, כי זה תפור באיזושהי דרך,
אפשר לצאת לרשות הרבים ואתו התכשיט.
תכשיט שיש סיכוי
שהיא תוריד אותו מכל סיבה שהיא, בין אם הוא לוחץ,
בין אם הוא יורדים אותו לחברות,
איזה יופי, תראו מה בעלי קנה לי.
תמיד האישה מתגאה מה בעלה קנה לה.
ויש כאלה שמתגאות מה הם קנו לעצמם.
טוב, אני אעשה.
כל אחד לפי
עניינו בעולמו.
טוב,
ויש אמרו שבתולה שאינה חוששת לגילוי ראשה אפילו תפורה בסבכה אסור.
נחשינו שם מתי סירנה עם השמחה ועתיליה תנועי. זאת אומרת, אם החלק הזה,
התכשיט הזה שבא לצדדים הוא תפור עם הכיסוי ראש, אז באישה נשואה אני אומר,
אין לי חשש שהיא תוריד. מה, היא תוריד כיסוי ראש באמצע רשות הרבים?
אין דבר כזה.
איזה אישה זאת.
אבל אם זו בחורה, לא נשואה,
והיא שמה ככה איזה כובע כזה עם תכשיט,
אה, זה אולי מהשמש, מהחורף, ופה יודע מה,
אבל היא תרצה להרות לחברות שלה, היא תוריד,
מה אכפת לה? הרי אישה בחורה לא נשואה,
הולכת בגילוי ראש.
בסדר?
לא תצא בכיפה של צמר, דהיינו חוטא דעמרה,
שגדלים דגדילין ואבי דקהוצה.
פירוש כי כלים העשויים מעליל ולווי הדכלים שהם בהרגם, פירוש שאין בית צטמא אסורה כמין לבד, כדעיתא בגמרא.
רוכבים כשתי אצבעות כשיעור ציץ, ולא בית צטמא, דהיינו מצליץ שתולים בו חוטים של צבעונים,
תולים אותו לכלה להפריח ממנה הזבובים.
כל הדברים האלה, יש חשש שאדם יצא איתו ויצא אותו ברשות הרבים ויטלטל.
לא תצא בעיר של זהב.
מה זה עיר של זהב?
פרש רש״י שהוא תכשיט עגול ומצרים בו כמין עיר ויש באמצע לשושים חייבותו למלבוש.
רבנו טעם פרש שהוא כעין עטרה לראש.
בסדר, האם עושים איזה מין כתר כזה לראש או שסיכה לבגד.
לבגד.
כל עוד אני חושש שהיא תוציא ותראה לחברות שלה, אסור.
ולכן כל מה שאנחנו מביאים פה עכשיו,
ואני משתדל לעשות את זה בזריזות,
זה דוגמאות.
הדוגמאות יכולות להשתנות על פי הנהגת האדם והעולם בכל תקופה מהתקופות.
כי זה לא דווקא הדבר הזה,
זה משהו כמו זה.
ומה הקריטריונים שלנו?
מה היסודות של פרס עובדים? האם היא תצטרך, חייבת להוציא את זה?
טבילה, חציצה וכו', או שהיא תראה לחברות שלה.
ואם יש סיכוי שהיא תוריד,
או בגלל שהיא צריכה,
או שהיא מעוניינת להראות לחברות שלה, בכל מקרה כזה אנחנו עושים.
במקום שאין עירוב, לא לשכוח.
לא סתם פה שיש עירוב ואפשר לטלטל, אז לא אכפת לי שתטלטל.
תוריד, תחזיר, זה לא הבעיה. הבעיה היא הטילטול, ארבעה עמודות שתרדל.
ויש כאלה מזה.
יש כאלה, יש כאלה.
בוודאי, לכל דבר יש בסיס.
איזה בסיס?
יש כאלה.
בקשה לייחד לי אליך,
שאם אתה חושב אי פעם לא לטלטל בשבת,
מיד תגיד בלי נדל.
בסדר?
כי אני, הזכרנו את זה לא מזמן.
אוהב את אותם בעלים שהולכים
בשתי ידיים מאחורי הגב, רק אין להם אסבכה, כי אסור לטלטל.
הוא לא מטלטל בשבת,
ואשתו הוא בהיריון,
ילד מצד ימין, ילד מצד שמאל,
והיא דוחפת עגלה.
עשתה בעגלה ובזמן קריב.
יפה.
זאת אומרת, אה, עונת העלייה.
ככה,
אה, פנדי הולך.
הוא תמיד חכם, הוא לא הולך אחריה, הוא הולך לפני...
לא הולך אחרי אישה ברחוב.
בסדר, זה ברור.
אנחנו לא, לא שמה.
לא אבינו את זה.
שום בעיה, רק אני, אני, אני מידיעה כבר מזהיר מראש.
שאדם לא יקבל על עצמו כל מיני מנהגים של חומרות
כשעדיין הוא לא נשוי. וגם אחרי שהוא נשוי, שיתייעץ עם אשתו
אם לקבל חומרות או לא. מתי?
כי זה נוגע לבני הבית.
זה על עצמו אישית, לא נוגע באף אחד, לא פוגע באף אחד, לא מזיז לאף אחד, בעיה שלא.
אבל אם זה קשור למישהו מבני הבית,
חב לאחריניה.
איך קראנו לזה? צדיק גמור.
טוב,
איפה אנחנו?
סעיף A.
כלילה, מה זה כלילה?
תכשיט שמניחתו על פדחתה מאוזן לאוזן וקושרתו ברצועות התלויות מותרת לצאת בו.
בין שיעשויה מחתיכות של זהב, חרוזות בחוט, בין שעותן חתיכות הקבועות במטלית.
ראיתם שעושים את זה? איפה ראיתם?
פעם תימנים, היום אתיופים, כל מיני...
עושים את זה משרשרת, כזה, ככה קוראים, מטבעות, מטבעות, עם חוט,
תעולים פה, תעולים כאן, כל מיני כאלה.
בסדר?
אז זהו, זה אפשר.
כי היא לא תלך להוציא את זה. טוב,
זה סעיף ה'.
בעזרת השם בשבוע הבא אנחנו נתחיל את סעיף ו',
שעוד ממשיכים בנושא תכשיטי נשים.
בינתיים
