טוב, אנחנו בסימן רפ״ב,
עמוד 120 במשנה הברורה הסטנדרטי,
ס עמוד ב',
קריאת התורה והמפטיר בשבת.
לשים לב
שפעם היה או קריאת התורה או מפטיר.
מה הכוונה?
אדם היה צריך להשלים פרשיותיו עם הציבור.
פעם בכמה זמן שמשלימים פרשיות עם הציבור?
היו שתי שיטות.
שיטה אחת פעם בשלוש שנים,
סדרה, ושיטה אחת פעם בשנה.
אנחנו אימצנו את השיטה,
היום אין אחד שעושה אחרת, כן?
פעם זה היה מחלוקת.
אימצנו את השיטה שמסיימים את הפרשיות עם הציבור פעם בשנה.
מתי משלימים?
שמחת תורה.
וזאת הברכה, שמחת תורה, שבת אחר כך, מתחילים מבראשית.
בסדר? זה הסבב של תורה. ואז הם צריכים להשלים פרשיותיו עם הציבור.
כל שבת ושבת
קוראים פרשה אחת מבין הפרשיות או פרשות מצורפות
כשיש לנו שנה קצרה,
כשהשנה היא ארוכה,
שנה מעוברת
ומעוברת וארוכה, אז יש לנו יותר פרשיות נפרדות.
למשל, לאחרונה והקל פקודה, והקל לבד פקודה לבד.
אז אנחנו מפרידים כדי שיהיה מספיק פרשיות למשך השבתות השנה.
כל שבת שקוראים פרשה עולים שבעה עולים.
זה בעצם החיוב של חכמים.
כל זה במסכת מגילה,
שמדברת על ההנדה של עליות לתורה.
אנחנו מדברים על שבעה עולים כל שבת.
כששבעה עולים כל שבת קבעו חכמים שיש סדר לדבר.
הסדר הוא,
קודם כל צריך שיהיה כלי מחזיק ברכה.
מה זה כלי ראשי תיבות?
כהן לוי ישראל.
בסדר?
כהן לוי ישראל. כהן בראש?
יש פה מישהו כהן?
אין קול, אין קול. טוב, בקיצור, קודם כל כהן,
אחר כך לוי ואחר כך ישראל. זה הסדר.
ואיזה ישראל עולה, ואחר כך עולים עם שאר ישראלים,
ויש כאלה שמאפשרים גם לכהנים או לויים אחרים לעלות מרביעי והלאה.
תלוי במנהגים, לא נכנסנו לזה עכשיו.
בכל מקרה,
אנחנו צריכים להוציא ספר תורה ולקרוא שבעה עולים.
היו תקופות
שגזרו על עם ישראל בלקרוא בתורה.
באו חכמים שבאותם דורות
וקבעו במקום לקרוא בתורה נקרא נביאים.
נביאים בלבד.
קראו בנביאים, מה קראו בנביאים?
מה לקרוא בנביאים? מתחילים מיהושע? מה קוראים?
קוראים משהו שהוא קשור לפרשה וקוראים בבסיס,
כי אנחנו נראה שזה לא מדויק,
בבסיס קוראים 21 פסוקים.
מדוע 21 פסוקים?
כי כל עולה שעולה לתורה הוא קורא לפחות
שלושה פסוקים.
שלושה פסוקים כפול שבעה עולים זה סך הכל 21,
למדנו מתמטיקה.
איי, טוב שלמדנו.
שרי העמורה שלנו, בסדר? ברוך השם. זאת אומרת,
שבעה עולים,
21 פסוקים, פרשת שבוע מחכים לשבעה עולים.
אחר כך,
ברוך השם, בטלו הגזירות.
כיוון שבטלו הגזירות, לא ביטלו את התחליף לפרשה.
אז גם קוראים את הפרשה שבעה עולים וגם קוראים בנביא.
וקוראים בנביא באופן עקרוני, בסיסי, 21 פסוקים.
אשכנזים יותר מקפידים בזה היום, ספרדים פחות.
אבל באופן עקרוני קוראים 21 פסוקים.
מי קורא בנביא?
המוסיף של שבעת העולים, הווה אומר, המפטיר.
הוא קורא את הפסוקים האחרונים של הפרשה פעם נוספת,
אלא אם כן יש שני ספרי תורה, ואז הוא קורא את התוספת של,
נקרא לזה ככה,
היום המיוחד שיש היום חוץ מאשר זה שבת,
ראש חודש, חג,
חול המועד,
כל דבר אחר,
והוא קורא את ההפטרה.
זאת אומרת, המפטיר קורא את ההפטרה.
זה בעצם העניין הזה של קריאת התורה ומפטיר בשבת.
בסדר? זה היסוד.
ומכאן אנחנו מגיעים לסימן רפאיבית.
סימן רפאיבית אומר לנו השולחן ערוך,
אלף,
מוצאים ספר תורה וקוראים בו שבעה.
ואם רצה להוסיף, מוסיף.
אם רוצים להוסיף יותר משבעה עולים,
מוסיפים.
אז יש כאלה שמוסיפים ויש כאלה שמוסיפים.
אם ראית איזושהי שמחה בבתי כנסת מסוימים,
ארבעים יקנו לא יוסיף.
עד ארבעים מוסיפים.
בסדר, מכירים בתי כנסת כאלה?
וטוב.
אומר הרמב״ם, והוא הדין ביום טוב, מותר להוסיף על מניין הקרואים.
ויש אומרים שביום טוב אין להוסיף.
וכן נהגו מדינות אלו, מלבד בשמחת תורה, שמוסיפים הרבה.
גם בכל יום טוב אין מפטירים ממניין הקרואים כדלקמן.
זאת אומרת.
אנחנו כבר אומרים, השולחן ערוך אומר שבשבת קוראים שבעה עולים, ואפשר להוסיף כמה שרוצים.
כל שלושה פסוקים אפשר להוסיף.
ואצל ספרדים, כשהם מוסיפים,
המוסיף קורא את מה שכבר קרוי,
אפשר לחלק גם יותר.
אנחנו אומרים לפסקאות יותר קצרות.
רק יש כללים איפה מפסיקים ואיפה לא.
אפשר גם לחלק, אבל רגילים שעוד עולה ומוסיף קורא את אותו דבר עוד פעם.
לדעתי היום, עוד פעם, דעתי האישית,
דעתי היום זה בסך הכל מביא לחוסר הקשבה.
גם ככה יש בעיות של קשב וריכוז.
כשקוראים את אותו דבר, ועוד פעם את אותו דבר,
אנשים כבר מתעסקים עם דברים אחרים.
וזה קריאת התורה.
אנחנו ראינו בחלק א',
בחלק ב',
אנחנו נראה.
בחלק ב', העניין הזה, ששולחן ערוך כותב,
שמרגע שפתחו את הספר תורה לעולה הראשון עד שסגרו אותו,
אסור להתעסק בשום דבר אחר,
כולל לא ללמוד
פרשת שבוע.
אה, אם באמת מעריכים ויש בעיה, אפשר לקרוא רש״י.
אתם מבינים את המשמעות?
טוב, הרמה המקל יותר, אומר, טוב, אם יש העריכות,
אז בין עולה לעולה, אפשר ללמוד משהו אחר.
היתרים,
ללמוד משהו אחר.
בסדר, לא נוסיף יותר מה... דיברנו בצורה חיובית, נכון?
אז הדברים ברורים.
אנחנו אומרים, אש לתכלית, והביתה, מה אתה צריך פה להתקשקש?
מילא אם האנשים היו יושבים, מקשיבים, הכל בסדר, אין בעיה.
אז זה לא מציאותי היום,
שאנשים יושבים שלוש שעות, איך אומרים? שעה וחצי קריאת התורה.
שערים לכל אחד, יש בר מצווה, יש חתונה, יש לא יודע מה.
בסדר? לא עובר מסך.
טוב,
בכל מקרה הרמה אומר שאפשר להוסיף ביום טוב,
אבל ברור שהמפטיר הוא לא ממניין הקרואים.
זאת אומרת, אם אני צריך חמישה עולים ביום טוב,
המפטיר הוא שישי.
אם אני צריך שבעה עולים בשבת, המפטיר הוא השמיני.
זה לא חלק ממניין הקרואים.
בסדר, זהו.
סעיף ב' אומר על שולחן ערוך, מותר לקרוא את עולים הרבה,
אף על פי שקרה זה, מה שקרה זה, וחוזר ומברך, אין בכך כלום.
הנה, זו השיטה שעושים הספרדים,
חוזרים על אותם פסוקים.
אני אגיד לכם גם למה
בהרבה מקומות עושים כך. אצל ספרדים רגילים למכור את העליות.
זאת אומרת,
עומד הגבאי,
מכריז מכירה פומבית.
הבן אדם השקיע, כמה השקיע?
אלף שקל בעלייה. עכשיו אתה חותך לו אותה.
ידידי, שלמתי, זה שלי.
טוב, אז אחרי שהוא עלה וקיבל את הקהל, אפשר לא להעלות מוסיף,
וכבר, איך אומרים,
לא לקחת לו כלום.
וקוראים אחד אחרי השני את אותו דבר.
אומר הרמה, ויש עשרים.
איך הם נהגו במדינות אלו?
איזה מדינות?
אשכנזים.
חוץ מבשמחת תורה, שנהגו לרבות ביקורים ונהגו כסברה ראשונה.
בסדר, ומזה מגיע המנהג שכולם עולים בשמחת תורה. איפה לא כולם עולים בשמחת תורה?
עוד חסר היה לנו שכולם יעלו גם בשמחת תורה.
איפה?
לא נהגו שכולם עולים.
כי אצל ספרדים, אצל אשכנזים, זה ברזל.
כולם עולים, כולל ילדים קטנים.
מרוקאים.
אצל מרוקאים לא כולם עולים בשמחת תורה.
טוב, תארו לעצמכם שגם כולם יעלו.
להגיע הביתה לערבית.
בסדר, טוב.
סעיף ג',
הכל עולים למניין שבעה,
אפילו אישה וקטן שיודע למי מברכים.
אבל אמרו חכמים,
מי זה החכמים שאמרו את זה?
גמרא, מסכת מגילה.
אישה לא תקרא בציבור מפני כבוד הציבור.
אומר הרמר, ואלו דווקא מצטרפים למניין הקרואים,
אבל לא שיהיו כולם נשים או קטנים,
ודין עבד כנעני כדין אישה,
אבל אמו מישראל מותר להעלות, ואסור לקרוא בראש מגולה,
ואין איסור לקרוא לעם ארץ נכבד, עשיר וגדול הדור לפני תלמיד חכם.
כי אין זה ביזיון לתלמיד חכם, רק כבוד לתורה שמתכבדת באנשים גדולים.
וממזר מותר לעלות לספר תורה.
ואין לעיל סמל קלו וסמל דרע קרואים, זה בחלק ב' כמו שאמרנו מקודם.
זאת אומרת, מעיקר הדין, ביסוד ההלכה,
ילד פחות מבר מצווה יכול לעלות
לאחד מהשבעה עולים.
עושים כך?
לא עושים כך. למה?
זה לא כבוד הציבור.
בעיקר הדין באותו מקום, מה כתוב?
שאישה עולה,
אישה אחת, עולה לקריאה.
מה אומרת הגמרא?
לא נהגו כך. למה?
זה לא בכבוד הציבור.
בסדר?
אחד עם השני.
ומחד דמחת. למה אני מדגיש את זה?
כי אני יודע שהיום יש כל מיני ראשים חדשים,
ראש חדש.
כן, תראו שגם הוא אומר שלא עולים בגילוי ראש, כן,
ראש מגולה, גם אסור לה לעלות.
אבל באופן עקרוני, פתאום באו כמה נשים,
הן רוצות
לעשות קריאת התורה לנשים.
אתם יודעים, אפילו שאישה תעלה,
לא. הגב' אמרה במפורש, לא.
לא עולים, אז לא עולים, אין דבר כזה.
ואפשר שכל הנשים, שכל השבעה יהיו, השבע,
תהיינה נשים?
זה מפורש ההלכה שלא.
שאי אפשר, אין דבר כזה.
לא קיים בלקסיקון שלנו דבר כזה.
אנחנו אומרים, לא בבית ספרנו.
ברור, כל מה שהתירו ואמרו שלא כבר בזמן הגמרא,
אנחנו אומרים, הפשע שהתירו, הפשע אסר,
זה אחד במקרה.
לא הסתדר משהו, לא יודע מה.
אבל לבוא ולהגיד, לעשות,
אין דבר כזה בכלל, לא שייך.
בסדר, זה ברור.
סגרנו את כל הדיונים,
כי יש כאלה שרוצים לפתוח אותם, סגרנו אותם, מראש ככה.
בלבול מוח,
אבלי העולם הזה.
טוב,
מה זה אימא במצרים?
איך?
מדובר פה על עבד
אבל אבא שלו נמכר
אבא שלו עבד
הוא עכשיו הבן של אבא שלו
אבא שלו כנעני
אבל איבא שלו יהודייה לכן הוא אומר שזה יהודים מעולה
אין בעיה שהוא יעלה נכון?
איבא שלו יהודייה אפילו שאבא שלו כנעני
על אף שאיך אנחנו מעלים לתורה, על פי מה?
אבל זה בתוך עם ישראל.
מי קובע אם אתה כהן, לוי או ישראל?
אבא שלך לא אימא שלך, נכון?
היום בא מישהו, עולה לתורה,
אומר לי, קוראים לי חיים בן שמחה.
אתה יודע, מה?
מה?
מי עשה אותך כהן?
אה, אברהם. טוב.
אז חיים בן אברהם.
אברהם, למה?
אתה עולה כהן, בזכות מה?
בזכות אבא שלך, מה אתה רוצה מאימא עכשיו?
זה ברור.
מתי אומרים מי שברך ואומרים את השם של אמא?
בדיוק, כשאדם חולה. איך אומרים, כשמישהו חולה, לאן הוא הולך?
לאמא,
לא הולך לאבא.
נכון, גיא?
יפה.
זהו, זה הסטנדר.
אבל כל עוד אתה בריא, אתה עולה לתורה דרך אבא, אתה לא הולך דרך אמא.
אז זה כשגבר עולה לתורה. כן, כן.
אבל אם עושים מי שברך, אם הוא חולה, אז הוא אומר שם של אמא.
ואיך הוא בא שאתם ספרדים עד איתנו?
לא יודע, אני יודע מה עושים עם זה לספרדים,
מה עושים עם זה אשכנזים.
גם ראשי השם של אבא, נכון?
כן, אבל רגעתי גם. אני שמעתי שיש כאלה שרואים בשם של אמא, כנראה חולים.
בסדר, ככה וככה, אנחנו, אתה יודע, חודש אדר כבר, זה בסנה.
אבל ספרדים אמרו ראשי השם של אבא. אתה רואה?
בא מי שבירך אחר כך.
לא אמרתי לפני.
מי שבירך.
טוב,
סעיף ד', נוהגים לקרוא שבעה ולגמור ימה בפרשה, והוא אומר קדיש,
וחוזר וקורא עם המפטיר מה שקרה השביעי
וכן נוהגים ביום טוב שאין מפטיר מניין קרויים אבל בכל שאסור להוסיף על מניין הקרויים השלישי הוא מפטיר
או ביום שמוצאים שני ספרים או שלושה המפטיר קורה באחרונה וקטן יכול לקרוא בפרשת המוספים
או בארבע פרשיות שמוסיפים באדר וכן נוהגים אף על פי שיש חולקים
בסדר איפה יש חולקים?
ארבע פרשיות לא דווקא ארבע פרשיות
מתי?
בפרשת שקלים ובפרשת החודש
אבל בזכור ופרה,
זכור לכל הדעות זה דאורייתא,
צריך להוציא ידי חובה, זה לא יכול להוציא ידי חובה, ופרה אומר על שולחן ערוך שיש אומרים שהיא דאורייתא.
אז זכור ופרה הן יותר חמורות,
שקלים והחודש פחות.
ולכן נוהגים, אף על פי שיש חוקים ויש אומרים,
ואומרים קדיש קודם שעולה המפטיר.
ואין חילוק בזה בין הוסיפו על מניין הקרואים או לא, בין מוציאים ספר תורה אחד או שלושה.
בכל מקרה, תשימו לב, אצל
ספרדים
ברגע שגמרו את מניין הקרואים, הווה אומר, בשבת
גמרו את מניין הקרואים ועכשיו מוציאים ספר נוסף.
אז אומרים קדיש אחרי השבעה, זה כמו שאומר הרמא,
אבל אם הוציאו ספר חדש
וקראו למשל הפטרה של מפטיר של ראש חודש,
אצל ספרדים אומרים קדיש גם אחרי הספר השני.
ואצל אשכנזים,
רק אחרי הספר הראשון, ומביאים את השני על ידו
בזמן הקדיש,
בין השלמת המניין הקרואים לבין המפטיר.
קדיש אחד.
כשספרדים שניים, כשמוציאים שלושה ספרי תורה,
שני קדישים. למה?
מתי מוציאים שלושה ספרי תורה? בואו ניקח את הדוגמה הקלאסית.
שלושה ספרי תורה. חוץ משמחת תורה, עזבו שמחת תורה.
שבת, ראש חודש, חנוכה.
בסדר?
שבת, ראש חודש וחנוכה.
מה עושים?
קוראים שישה
כי השבעה עולים פלוס
מפטיר
שמיני.
קוראים שישה פרשת שבוע, השישים משלים את השבעה.
לא אומרים קדיש כי לא השלמנו עדיין
את סדר הקרואים של אותה שבת.
השני עולה ראש חודש.
אומר קדיש כי השלמנו ברגע זה את
השבעה עולים.
אצל אשכנזי בזה זה הסתיים.
אצל ספרדים קוראים אחר כך בשל חנוכה.
קוראים אחר כך בשל חנוכה,
ואז הוא אומר קדיש על ספר תורה של חנוכה.
זאת אומרת, מקסימום שני קדישים.
אין שלושה.
בסדר? ואם אצל ספרדים במקרה השלימו
שבעה עולים, אלו מוסיף בשבת
חנוכה וראש חודש.
משתדלים שלא, כדי לא להסתבך.
אבל אלו שבעה עולים.
לא יודע מה קרה שם, אלו שבעה עולים.
אז ברגע שהוא גמר את הספר הראשון,
שיעלו שבעה עולים,
תגיד קדיש.
אחר כך ראש חודש וחנוכה.
ואז בראש חודש לא עברו קדיש, רק בחנוכה.
בסדר?
טוב, איפה היינו?
אם לא נמצא מי שיודע להפטיר,
אלא אחד מאותם שעלו לקרוא בתורה,
וכבר אמר שליח ציבור קדיש אחר קריאת הפרשה,
זה שרוצה להפטיר צריך לחזור ולקרות, ויפרק מקריאתו התחילה בסוף.
אין מישהו שיודע לקרוא את ההפטרה. אחד.
כל בית כנסת, רק בן אדם אחד יודע לקרוא.
ברוך השם,
שזה לא קיים, נכון?
נראה לי שזה לא קיים. טוב.
אז הוא קורא עוד פעם.
אומר הרמב״ם, אבל אם לא אמר קדיש, אפטיר מי שעלה לשביעים, יודע.
אם יש אחרים שיודעים להפטיר, לא יפטיר מי שעלה כבר. זאת אומרת, אם בזמן שעלה כבר עלייה,
לא יכול לעלות פעמיים
באותו בוקר.
אחרי צהריים, במלחק כן. אבל ההפטרה,
לא יכול לעלות פעם שנייה.
סעיף ו, ואם טעה השליח ציבור וסיימה פרשה עם השישי ואמר קדיש,
אין צריך לקרוא אותו עוד אחר, אלא יקרא עם המפטיר מה שקרא השישי.
דקאם אהלן מפטיר עולה למניין שבעה.
ואז בשביעי הוא קורא את ההפטרה.
קראה פרשה בתפילת שחרית בשבת,
ודילג פסוק אחד.
מתי גילו את זה?
במוסף.
חוזר וקורא הוא שניים הימו.
ואפילו הפטיר והתפלל מוסף, חוזר וקורא. מדוע?
כיוון שאדם צריך להשלים פרשיותיו עם הציבור.
ואם שכחו לקרוא איזשהו פסוק,
תחזור,
אפילו אחרי מוסף,
מנחה,
תחזור על הפסוקים האלה בפרשה,
על מנת שתקרא כמו שצריך.
טוב, זה היה קריאת הסימן. בואו נראה קצת במשנה ברורה,
כיוון שיש פה כמה דברים חשובים.
מוצאים ספר תורה וקוראים בו שבעה.
אומר לנו המשנה ברורה,
יש סעיף קטן א',
עמ' 120. מוציאים ספר תורה וקוראים בו שבעה,
אומר המשנה הברורה, יש לומר בריך שמי בפתיחת אהרון,
בין בשבת ובין בחול.
והנוטה ספר התורה והמקבלות צריך שיהיה בימין,
ואפילו אם הוא ייתר יד, אין לשנות בזה. לשים לב זה משהו חידוש אצל אשכנזים.
כי המשנה הברורה בדרך כלל אומר שיתר יד ימינו,
הוא הולך לפי הימין שלו,
עושה הכל בימין שלו.
יש פה מישהו ייתר?
אין. טוב, כן, כן, כן, בסדר. אבל פה הוא אומר שייקח תמיד בימין. אז מי שלוקח ספר תורה תמיד על איזה צד?
צד ימין. ואם הוא שמאלי?
על צד ימין.
תמיד יד ימין, צד ימין.
אף פעם לא בשמאלי.
בסדר? וחשיבות
של התורה, ובציבור הולכים לפי הציבור. זו שיטת המשנה ברורה.
כי המקובלים, תמיד.
גם מי ששמאלי תמיד לוקח וברך בימין, הכל בימין.
לא ימין שלו, לימין
של העולם.
בסדר, אבל מה שחשוב פה, שאומר לנו המשנה ברורה,
שכשפותחים את ההיכל, את ארון הקודש,
בשבת,
הוא אומר גם ביום חול, עוד רגע נראה את החילוק,
אז אומרים בריך שמי.
הדבר הזה מופיע בפרשת פיקודי,
בזוהר הקדוש.
הזוהר הקדוש אומר,
בשבת בבוקר,
כשפותחים שערי ההיכל,
נפתחים שערי רחמים.
כיוון שנפתחים שערי רחמים,
זה זמן שפתיחת שערי רחמים והתפילה עולה ישר, בלי שצריך מלאכים המעלים את התפילה.
למי מר הכי? מה למר הכי?
מה זה הכי?
הוא אמר כך
בריך שמי דמרי עלמא, בריך קטרח ועטרח, עיר אבותך יאמר ישראל וכולי וכולי,
עד סוף אבריך שמי.
פסקה והזוהר הקדוש.
נכון שזה נמצא
באזור 500-600 שנה בסידור וחלק מהסידורים זה לא היה.
עכשיו הזוהר כותב על שבת בבוקר,
שאז נפתחים שערי רחמים.
אשכנזים לקחו את זה לכל פתיחת האחד.
ספרדים לקחו את זה בראש חודש,
סליחה,
לקחו את זה בשבת,
ראש חודש, איזה זמן כפרה,
חגים ובשבת במנחה.
בסדר?
אבל הבסיס הוא, בשבת בבוקר נפתחים שערי רחמים.
אולי, אולי,
אני אגיד את זה ככה,
ראינו את זה כבר פעם.
איך קוראים לפתיחת ההיכל
אצל ספרדים ואיך אצל אשכנזים?
אצל ספרדים זה נקרא, כמו שאמרתי, פתיחת ההיכל.
כשרוצים לכבד מישהו אצל אשכנזים, מה אומרים?
הוצאה והכנסה.
מכיר את זה?
מה ההבדל?
הוצאה והכנסה זה נורא?
כן.
אה, זה משהו אחר.
זה החזן לוקח את ההשקעה הזאת.
הספרדים מגביה, כן.
אבל מה ההבדל?
שימו לב, האם אני פותח את שערי האחד, זאת אומרת פותח ברגע זה שערי הרחמים,
או שאני בסך הכל צריך להוציא את הספר תורה. איך מוציאים את הספר תורה?
תפתוח.
אתם ראיתם פעם את ההבדל בין ספרדים ואשכנזים איך פותחים את האחד?
הייתי באמצע השבוע,
פללתי שני וחמישי פה בסביבה אצל אשכנזים.
הוא פותח דלת אחת,
מכניס את הידיים ככה ומוציא.
ידידי, ידידי, תפתח שערי חל,
תפתח שערי רחמים.
זה היחידי תמציא להוציא את הספר תורה.
קו הרוחב יוצא, אני פותח.
אוי אוי אוי.
אתם מבינים את ההבדל היסודי?
הבדל יסודי שאין כדוגמתו.
זה ברור.
האם אני ברגע זה פותח שערי רחמים?
לכן, דרך אגב, יש, לא יודע אם יש אנשים שרוצים לעשות את זה.
כתוב ש... כתוב.
אנשים נוהגים כך, לא כתוב.
זה סגולה מהחידה.
שאדם שאשתו צריכה ללדת
בחודש התשיעי, שיפתח את האחד.
אז מביאים שם בשם החידה שלא החשיבות רק איך הוא פותח, אלא גם איך הוא סוגר.
כי יותר משחשוב איך זה נפתח, חשוב איך זה נסגר אחר כך.
ואז איך צריך לפתוח?
להוציא ספר תורה,
פתוח.
טוב, נכון שאחידר אומר לעשות את זה בלי שאנשים יודעים למה.
כי ברגע האשתויות צריכה ללדת, צריכה ללדת, ופתאום הוא פותח לי כל יום,
זה יותר גרוע מאשר הוא לא אפתח בכלל.
בסדר?
אם כבר רוצים לעשות מה שאחידר אומר,
אז צריכים שלא ישימו לב לעניין.
ברגע ששמים לב לעניין,
איבד את סגולתו.
אבל זה בדיחה וסגירה, אני עושה פה, אני מבצע פה פעולה.
זו לא רק פעולה פיזית של פתיחת דלתות,
הסטת דלתות הזזה.
יש פה פעולה רוחנית,
פתיחת שערי רחמים.
ואז מה אומרים?
מריח שווה.
בסדר? זה היסוד של פתיחת ההיכל. לכן אנחנו קוראים לזה פתיחה ולא
הוצאה והכנסה.
זה מין כזה...
אני מקווה שמה שאני אומר לא נכון, כן?
שגם מי שעושה הוצאה והכנסה הוא מתכוון לפתוח את השערי.
ולהוציא מתוכם את הספר תורה.
טוב,
וקוראים בו, והיא מצווה מדברי סופרים, והיא תקנה קדומה ממשה רבנו עליו השלום,
כמו שכתוב בסימן קלע, עוד פעם זה תחילת
חלק ב' של המשנה ברורה.
שבעה הנה בזמן המשנה היה מנהג שהראשון שבקרואים
היה מברך הברכה לפניה,
והאחרון היה מברך
הברכה לאחריה.
והאמצעים כולם היו יוצאים מידי חובה,
בברכת
אשר בחר בנו של הכהן,
ואשר נתן לנו של האחרון.
אחר כך, בזמן הגמרא, התקינו שכל אחד יברך לפניה ולאחריה,
כמו שנהוג היום. למה עשו את זה?
שידעו שיש אנשים שבאים באמצע
והגידו מה, עולים לתורה בלי ברכה?
איך אפשר לעלות לתורה בלי לברך?
אמרו כל אחד שעולה, מברך לפני ומברך אחרי.
דרך אגב, למה קבעו את קריאת התורה בין שחרית למוסף?
שמה זה המספר, לא הרואה, זה המספר הכי גדול של נמצאים.
כל אלה שלאחרו כבר הגיעו,
וכל אלה שהולכים מוקדם עדיין לא הלכו.
בסדר, בין שחרית לבין מוסף.
כי באופן כללי אין פה, לא חייב להיות.
לא מחויב המציאות שהיא אחרי שחרית
ולפני מוסף.
יכול להיות לפני יום.
טוב.
איך?
כשם השם יקרב וגודל אלוהינו. אתה עולה עכשיו לקראת התורה, אתה צריך
לברך על העלייה הזאת לתורה שהיא נעשית בציבור.
זו לא הברכה הפרטית שלך על כל דבר.
זה ברכה בספר תורה, כשר, בציבור,
אבל לא מוצאים ספר תורה פחות מציבור.
אם אין עשרה אנשים,
לא קוראים בספר תורה.
עשרה גברים, כן?
טוב.
ואם רצה ויש רואים שהיום שכל אחד מהקרואים יברך לפניה ולאחריה,
כנזכר, אין כדאי להוסיף להרבות בברכות.
אבל במקום הצורך, כי הוא אומר חתונה,
עוברית מילה וכל כך, אגב, אין לחוש לזה.
ומוסיף, ונכון שלא להוסיף, הרבה מפני טורח הציבור, שמים לב.
טורח הציבור זה אחד הדברים המיוחדים שיש.
אחת הסיבות,
אחת הסיבות
למה אין 13 ברכות בשבת
בתוך העמידה, יש רק ברכה אמצעית.
אחת הסיבות,
טורח ציבור.
טורח ציבור.
למה, תראו הנה, אתם יודעים מה, שבוע שעבר.
שבוע שעבר.
איזה פרשה קראנו?
סליחה, לפני שבועיים,
ויקהל, נכון?
בפרשת ויקהל מה הוספנו?
שקלים.
מה המרחק בין ויקהל לבין שקלים?
ויקהל,
נגיד בסוף הפרשה צריכים לקרוא פרשת שקלים, איפה נמצאת פרשת שקלים? תחילת?
כי תישא.
כי תישא, כי תישא ויקהל פקודיה.
מסיום פרשת ויקהל לתחילת פרשת כי תישא.
כמה זה לגלול?
עשר שניות?
חצי דקה?
למה לא גולילים? למה מוצאים שני ספרים?
טורח ציבור.
זה ברור.
ואחר כך אנחנו באים לך, אנחנו אומרים, טורח ציבור,
וההוא עושה למי שברחים והשכבות לכל השכונה.
אתה לא מבין מה זה טורח ציבור?
טורח ציבור זה זמן כזה שהוא נמתח.
זמן תפילה-תפילה.
אני לא אומר לך לקצר את התפילה, חס ושלום, אתה רוצה להתפלל לפי הקצב שלו.
כל אחד לפי עניינו.
אבל אמורים למתוח לי, מה פתאום?
מסטיקים?
לא בבית הכנסת.
זה מלכלך את הכיסאות.
זה לא בתפילה עצמה, זה לפני.
כבוד שבת, מאריכים בתפילה, כבוד שבת.
מוסיפים פרקים ששם...
שני הדברים נפרדים.
שני הדברים נפרדים.
בפסוקי דה זמרה, לפני ברוך שאמר, או אצל אשכנז, לאחרי ברוך שאמר,
מוסיפים פרקים הקשורים לשבת.
כדי שאדם ירגיש שהוא בשבת. זאת אומרת, יש לו פה איזושהי העצמה של השבת.
יותר נפש.
אבל את התפילה עצמה אנחנו מקצרים.
קריאת התורה,
שלא יהיה תורך ציבור.
בסדר?
חברי כנסת שאמרה שיש רשימות של רפואה וחדומה שפשוט מכירים את זה וכל מלא רגענו לזה.
שמעתי ממשל.
יש בתי כנסת שיש רשימות.
אתה יודע מה התשובה שלי?
ישנם לא.
הבנת את התשובה?
מה אני אעשה להם?
עניתי לך על כל השאלה ברחבה.
זה מזכיר לי שיש חזנים אצל ספרדים
שמנגנים ומאריכים בברכת כהנים.
אמרתי פעם לאחד החזנים האלה,
אני מרשה לך להאריך
בניגון של כהנים, בתנאי,
שגם אתה תהיה עם ידיים למעלה.
זה ברור.
כשאתה תהיה בידיים למעלה, באק ברטול, כמו שאומרים,
תרים את הסידור שלך למטה, ככה,
עכשיו תעריך כמה שאתה רוצה, בוא נראה אותך.
הוא עומד,
ואיך אומרים, כהנים כבר כורעים תחת הנטל,
בסדר?
טוב, נו, יש עוד כמה דברים, אנחנו לא...
באנו לתקן את הכול.
איזה מילה הכי ארוכה
אצל חזנים, אבל חזנים, בקריאת שמע, ספרדית.
אני, מכירים את זה?
שופוני, אני, זהו.
דוד, אתה הבנת אותי?
אתה לא מכיר את זה.
מה אני אעשה? תבואו את פעם את הספרדים, תראה.
ברור.
אז אנחנו לא שם, לא שם.
תפילה זה עבודת השם, זה לפני...
טוב, נתקדם.
או במקום שיש לחוש לתרעומות,
איזה אנשים, כדי שלא יקראו להם לתורה, אני צריך לדקדק בזה.
בסדר?
אז מצד אחד, מה קורה היום? יש כאלה מתרכזים, למה לא רואים לי טועותי?
שאני אומר, למה אירחת כל כך הרבה?
בקיצור, דבר אחד ברור, כהן לא יהיה גבאי.
למה?
יריב עם כולם.
זה אומר לו, למה אתה מעריך?
אתה מעלה יותר מדי אנשים, זה אומר לו, למה לא העלית אותי? בקיצור,
כהן צריך לברך את כולם באהבה.
אל תהיה גבאי.
מי שגבאי,
מנהיג רב עם מישהו.
תקראו דוגמה, מה הדוגמה הקלאסית שלנו?
המנהיג רב עם אנשים והכהן לא.
משה ברור.
למי בחור יותר?
ארווה?
ארווה?
למה?
מלטף את כולם, כן, מלטף את כולם, הכל טוב, הכל בסדר.
אתם מכירים בסביבה מישהו כהן שכולם אוהבים אותו, אף אחד לא יכול לכעוס עליו?
אוהב את כולם, מכירים אותו?
ראש הישיבה, הרב ביגון, עזבו, זה הכל טוב, הכל נעים.
אתה היית אצלו פעם, דוד?
לא דיברת איתו.
לא, לדבר איתו, בטח שכן. נו,
געסת על משהו?
איך אפשר? אי אפשר.
זה כהן.
כהן אמיתי. איך?
זה היה סיפור אחר, כהנים עצבניים. מה, מה,
אתה רוצה את ה... אז אתה אומר את הבדיחה, למה כהנים עצבניים, אתם יודעים?
אמרתי להם איזשהו פעם, אני רוצה לראות שעל הבוקר
נוטלים לך ידיים ולא נותנים לך לאכול.
לא תהיה עצבני.
זהו, זהו. עכשיו בואו, זה עצבניים, הכוונה היא זריזים.
זה אחד שזז ממקום למקום.
זה הכוונה עצבניים.
מצד האמת.
קולים עצבניים כאלה זריזים.
עושים כל דבר בזריזות.
אנחנו היום קוראים לזה עצבניים.
כן, טוב, הבנתי.
אז זה הסיפור שלי בגלל האוכל.
תדע.
יאללה, הסתדרנו עם זה.
טוב,
כתבו האחרונים שבשבת שקוראים שתי פרשיות, יש לקרוא מניין חצי הקרואים מהשבעה בכל סדרה.
דהיינו שהקורא הרביעי קצת מהסדר הראשון
ומהסדר שני שלושה פסוקים על כל פנים.
ואין לו חשיבה שיוסיף על ישיבה בסדר שני, כיוון שאין שום חיוב מן הדין להוסיף.
בסדר? אז מה שעושים זה כשיש שתי פרשיות מחוברות,
תמיד, תמיד, תמיד,
הרביעי הוא זה שמחבר בין שתי הפרשיות.
בדרך כלל מתחיל בשביעי
של הפרשה הראשונה ונגמר בשני
של הפרשה השנייה.
בסדר?
זה בדרך כלל זה מה שקורה.
ויש אומרים שביום טוב אין להוסיף,
כשחל יום טוב בשבת לכו לאלמא מותר להוסיף על שבעה כמו בשאר שבתות השנה, דחי בשביל שתיווסף בו קדושת יום טוב
נגרם ממנו המעלה של שער שבתות,
אך כשחל יום הכיפורים בשבת
טוב לכתחילה שלא להוסיף על שבעה משום שראשי הפרשיות מכוונים שמסיימים במילא דקפרה
וכיפר בעדו ובעד אחיו הכהנים וכיפר בעדו ועד ביתו וכיפר בעדו
ובעד כל ישראל. בסדר? ההפסקות הן לפי כפרה.
אז לכן לא להוסיף, כי אז אתה גורע. אבל אם,
כמו ספרדים שעולים
על אותה קריאה עוד פעם,
בסדר, יכול להיות.
אנחנו משתדלים לא להוסיף עולים בזמן שלא מחויבים.
מלבד בשמחת תורה, שכדי שיזכה כל אחד לקרוא בתורה בעת סיום התורה,
הוקמה עדינא כרוב הפוסקים שמתירים להוסיף ביום טוב.
ואז בשמחת תורה כולם עולים.
אין המפטירים ממניין הקרואים.
רוצה לומר שלמפתיק קורא פרשה בפני עצמה בחובת היום, ומזה ממילא גם כן ראייה דנקטינא לדינא כדעה הראשונה,
שביום טוב מותר להוסיף על מניין הקרואי.
בסדר? כי אז הוא קורא.
טוב,
בכל מקרה, בואו נראה את המשנה הברורה.
כן, סעיף קטן יא,
הכל עולים למניין שבעה.
רואים יא?
אבל לא למניין שלושה,
כי במניין שלושה רק
גברים מעל גיל גמר ויצווה.
ובעולת שבת כתב עוד שהוא עדין למניין ארבעה,
חמישה,
שיש בראש חודשים טובים הכיפורים, גם כן אין עולה.
וקטן, ואף אם אין שם כהן אלא קטן, קוראים אותו.
וידעת המגן אברהם שאיננו מחויבים לקרות אותו, ומצוות הצוות וקידשתו לא נאמר על כהן קטן, דה כתיב, כי את אל לחם לא יחם ומקריב,
וקטן לאו בר עבודה הוא.
וכן נוהגים בימינו שכשאין בבית הכנסת כהן שהוא בן 13 שנה,
קוראים ישראל במקום כהן.
ואפילו יש שם כהן קטן.
ויותר מזה נוהגים כיום, שהם קוראים קטן כלל לשום עלייה,
אפילו אם כבר נשלם עניין הקרואים, אלא למפטיר.
ומה עושים אצל ספרדים?
מוסיף.
אני זוכר, מכיתה א', ב',
היינו מתאמנים על שישי,
ואחרי שעלה שישי בבית הכנסת,
ילד עולה בתור מוסיף לקריאת התורה. למה עשו את זה?
להרגל אותנו לקרוא בתורה.
בכיתה ב', אני חושב,
היינו עולים מוסיף שישי.
לא שישי אצל תימנים, אלא מוסיף שישי.
כאילו,
קורה את מה שקראו כבר עוד פעם.
כתב המגיע לברהם בשם מסכת סופרים, שאנשים,
אף על פי שאין חייבות בתלמוד תורם, בכל מקום חייבות לשמוע קריאת ספר כאנשים,
ואין נוהגים להיזהר בזה. ואדרבה, יש מקומות שנוהגים אנשים לצאת החוצה בעת הקריאה.
בסדר?
אצל אשכנזים.
היו כאלה שאנשים יוצאות בשעת קריאת התורה,
וכמובן שיש מי שאומר שיש זמנים אצל נשים שהן לא מסתכלות על הגבהת ספר תורה, לא להסתכל על האותיות
בזמן שמגבילים, זה בזמנים מסוימים אצל נשים.
לא מסתכלים באותיות של ספר תורה.
זה תרתי דה סתרי.
תורת חיים וסימפטומים של מוות.
בסדר?
מה?
בזמן ראייה.
לא כל הזמן שהם מגבילים את הספר תורה, נו?
לא.
כשהיא רואה, היא לא יכולה ל... בסדר?
בסדר.
טוב.
וגם אשכנזים, גם, אותו דבר.
פרדים פותחים למכינת האלה?
יש כאלה, עושים כל מיני דברים, אבל בדרך כלל, מי באות שם? אז זקנות.
יפה. אז איך אומרים?
עברנו את זה.
עובר מסך.
בסדר?
ברור מה אמרתי.
אתה איתי.
טוב.
בסדר.
זהו.
בזה סיימנו את הסימן.
שבוע הבא, בעזרת השם, שבוע הבא.
פעם הבאה,
יואו, פעם הבאה.
כן, פעם הבאה, רשפה גימל.
מתי יהיה פעם הבאה? באמת שאני לא יודע.
בואו נראה.
שבוע הבא יש יום עיון בענייני פורים,
אחר כך אנחנו נכנסים כבר לשבועיים שלפני פסח.
אני מניח שפעם הבאה, רשפה גימל,
יהיה אחרי יום העצמאות.
אנחנו פעם רשפה גימל, לחוד שבת.
טוב בעזרת השם הפסקה של
