אנחנו בסימן רשע עין א', עמוד 94 במשנה הברורה הסטנדרטי.
סעיף ז', רשע עין אלף, סעיף ז',
בנושא הזה של קידוש.
דיברנו שכשאדם בא מבית הכנסת
בליל שבת,
איך קוראים לזה החבר'ה?
בשישי.
לא, זה לא שישי, זה ליל שבת.
אמרתי פעם שיש אנשים שאומרים שהם הולכים,
לא יודע לאן, בליל שישי.
למה אומרים בליל שישי?
הרי מתי זה ליל שישי?
חמישי בלילה.
אז למה אומרים ליל שישי כשמתכוונים?
הקדוש ברוך הוא לא נותן ליהודי להוציא מהפה שהוא מחלל שבת.
אז הוא אומר ליל שישי.
נכון?
בסדר, הכל, אתם יודעים, הכל עובד בצורה פנימית,
נשמתית, אף אחד לא יודע מה הוא עושה ולא מבין מה קורה איתו.
בעזרת השם בסוף יבוא המשיח.
אומר לנו השולחן ערוך סימן,
ראש עין א', סעיף ז',
אף על פי שאסור לו לטעום קודם קידוש.
אמרנו שכשאדם חוזר מבית הכנסת
דבר ראשון עושה קידוש,
ותכף לקידוש, סעודה.
הקידוש צריך להיות סמוך לסעודה,
אבל הסעודה צריכה להיות סמוכה לקידוש.
לא תואמים שום דבר. מרגע ששקעה החמה,
מרגע שנכנסה שבת,
שקיעת החמה,
לא תואמים שום דבר, אפילו לא מים,
כלום, שום כלום,
עד
שעושים קידוש בליל שבת.
בסדר זהו.
אבל אם מישהו בטעות טעם קודם הקידוש,
כן? אף על פי שאסור לו לטעום קודם קידוש,
אם טעם,
מקדש.
זה שהוא טעם,
זה לא אומר שהוא עכשיו לא יקדש.
צריך לקדש.
גם אם הוא טעם משהו לפני כן.
טוב, אתה יודע מה, חבר'ה, היה לו בכיס
פיצוחים, לא יודע מה, גרעינים, בדרך מבית הכנסת הביתה.
כן, מה פתאום אמרו לו עכשיו את ההלכה שאסור?
בסדר, אז מה?
אז אם אכלת משהו אז עכשיו לא תקדש?
חייב לקדש.
אנחנו מדברים פה על קידוש של הערב.
כן, רצית לשאול?
יש... בוא, בוא, אני אקצר את זה כי אנחנו הארכנו בדבר.
שולחן ערוך כותב
בסימן
רמ'
ט' או ר' נ'
סימן רמ' ט',
סעיף ב', בסדר? בשבילך.
אין אצלנו דבר כזה, שבת נכנסת מוקדם, אני לא אוכל. למה?
כי ביום שישי לא אוכלים.
בסדר?
לא, בסדר, יש פה את כל הפרטים, נתנו אותם ברשת יום טס, סעיף ב',
כן?
סעיף ג', תראה, דרך אנשי מעשה להתענות בכל ערב שבת. למה?
מפונקים, לא יכולים אחר כך לאכול כמו שצריך, אל תאכלו בכלל ביום שישי.
העיקר זה כבוד שבת.
וסעודה גדולה בכלל לא עושים ביום שישי, אפילו מהבוקר.
אלא אם כן זה ברית מילה.
החייבים היום.
לא אירוסים, ולא חתונה, ולא בת מצווה,
ולא אספת בת 80 ולא אספת בת 90. לא עושים דברים כאלה ביום שישי.
אז אומר לנו, השולחן ערוך, תראה את המשנה ברורה,
עמוד י״ד.
קפצנו לשם
כדי לברר את הדבר הזה, כי
אני רואה את זה לפעמים במקומות שזה,
אתה רואה את סעיף קטן זין במשנה ברורה, עמוד י״ד.
אסור לקבוע סעודה.
ראית בגמרא שהייתה משפחה בירושלים
שקבעה סעודתה בערב שבת,
ומה קרה?
אתם מבינים על מה אני מדבר?
הולכים לאכול קוגל,
גפילטפיש אצל סבתא ביום שישי בצהריים, קובה אצל סבתא,
אינג'ירה אצל סבתא, לא יודע, מה עוד יש?
קוסקוס אצל סבתא,
כל עדה והזה שלה.
ואז הכינוסים האלה.
ביום שישי אוכלים משהו, טועמים, כדי שבליל שבת
תאכל לתיאבון.
כל דבר אחר לא בבית-ספרנו.
אז תאכל משהו.
סעודה שרגיל בה באמצע השבוע,
כן.
ואז מתחילות השאלות, כמו שאתה אמרת, לפני חצות, אחרי חצות,
זמן מלכה קטנה, מלכה גדולה וכו'.
זה שם מופיע, זה לא הסימן שלנו.
לכן אני אומר,
שברגע שמגיעה כניסת שבת,
אדם מתפלל תפילת ערבית, בא הביתה,
שולם עליכם, למה אומרים שולם עליכם?
למה אומרים שלום עליכם?
למלאכים שבאו אתך, שאמרת ולכו לשמים ולארץ.
שלום עליכם, קידוש, סעודה,
עסק קדימה,
היום, חמש ורבע, חמש וחצי,
רבע לשש כבר.
אנחנו דיברנו על אנשים סטנדרטיים.
יש אנשים מיוחדים.
עזוב בו.
אני צריך שתאכל
בשבת, בכניסת שבת,
מייד אחרי שאתה חוזר מבית-הכנסת,
תעשה קידוש, תעשה סעודה,
תאכל לתיאבון. אתה עומד במשימה?
כן. עומד פה בכבוד?
לא אומר, די,
לא יכול,
בואו נעשה את הסעודה בשמונה בערב.
לא,
לא אמרתי כלום.
אנחנו מדברים על אנשים סבירים.
תשאל בין החבר'ה,
תראה מה יגידו לך.
בינינו אף אחד לא שומע, רק בינינו.
אל תספר לי סיפורים.
הרי תמיד אם אתה תאכל רק ביום שישי בבוקר ותבוא לליל שבת,
תאכל יותר טוב את ליל שבת.
עזוב, לא אמרנו אם זה יעבור דרך בית-הבליעה.
איך אתה תבוא לאכול? תאכל לתיאבון,
לא בתאווה.
בתאווה
תאווה זה בוו, תיאבון זה תאהב, זה בבית.
זה הבדל גדול.
לא חיפשתי תפרק לי כתף כפס.
עזוב.
הבנת אותי?
עזוב.
אנחנו מדברים ככה,
בוא נאמר מצד האמת,
אף אחד לא שמע כדי שלא נשבור לך את המילה, אבל
בכל זאת אנחנו מבינים שיש הבדל גדול בין מי שאכל משהו ביום שישי לבין מי שאכל טוב ועכשיו הוא בא לאכול בי-שבת,
שזה עובר לו. כן, כן, זה עובר.
זה לא אותו דבר, הוא לא תאהב.
מי שרגיל כל יום במשך השבוע לאכול קוסקוס, שיאכל כל קוסקוס.
אבל שיאכל בערב כמו שצריך.
מתי הוא אוכל אבל ארוחת ערב בדרך כלל?
שמונה בערב.
יפה.
מה אתה רוצה עכשיו?
אתה יכול בשש לאכול?
אז לכן היו אנשי מעשה שהיו צמים כל יום שישי.
לא בגלל שהם צדיקים או רוצים לצום,
כי הם רגישים,
אם הם יאכלו ביום שישי הם לא יאכלו לאכול טוב בשבת.
טוב,
נתקדם בעניין שלנו.
אמרנו סעיף ח' אם לא קידש בלילה,
בין בשוגג ובין במזיד,
יש לו תשלומים למחר כל היום. מה זה קידש? מה זה הקידוש שלנו?
קידוש זה בליל שבת.
זכור את יום השבת לקדשו.
צריכים
לזכור בדברים את יום השבת.
חכמים תיקנו שזה יהיה על יין.
ולכן, ברכת הקידוש, ברוך אתה ה' מקדש השבת,
זה הקידוש. אז מי שלא קידש בליל שבת,
היה בפעילות מבצעית,
הגיע ב-12 בלילה,
נזרק על המיטה,
אחרי 12 שעות,
לא היה אכפת לו, לא אוכל, לא שתייה לו, כלום, אולי ככה תן לי לישון.
קם בבוקר,
12 הוא צריך לחזור לפעילות עוד פעם,
הלך להתפלל,
חוזר עכשיו, מה הוא עושה?
או יכלו ראשון מים בארץ, הוא לא צריך להגיד.
אבל מה כן צריך להגיד?
מקדש השבת, בסדר?
למה?
פעם אחת, אבל מברך.
סליחה, שבת בבוקר, מה זה הקידוש?
למה זה נקרא קידושה רבה?
מה זה קידושה רבה?
קידוש גדול,
ענק,
120 קילו, בסדר?
למה קוראים לו כך?
כי הוא כולה 30 קילו, לא עובר מסך.
הוא קטנצ'יק, סגי נהור, בהפוכה.
הוא רואה קידוש הרבה. ובעצם הקידוש הוא בליל שבת, ברכת מקדש השבת.
אז מי שלא קידש בליל שבת, יקדש שבת בבוקר.
או במשך היום.
כן.
הנה, אומר הרמה ואומר כל הקידוש של לילה, מלבד ויחולו השמים והארץ.
כי זה לא הזמן.
טוב.
אומר המשנה ברורה,
תראו סעיף קטן, ל״ז,
אף על פי שאסור לו בסעיף הקודם,
עם טעם המקדש.
פירוש כל אימת שנזכר, אפילו בלילה, ולא נעימה שימתין עד למחרת בבוקר קודם אכילה, כדי שיהיה קידוש קודם טעימה.
או משהו בפוסקים דה לאו דווקא טעימה בעלמה, אלא אפילו אם עבר ואכל ושתה,
גם כן צריך לקדש אחר כך.
בן אדם, לא יודע, אמר נפל עליו איזה תיק,
אכל סעודת ליל שבת.
בא לברך ברכת המזון, ועוד נזכר,
לא עשיתי קידוש.
בסדר, ושים לב,
לא רק שטעם כוס מים או פיצוחים או לא יודע מה,
אכל, אכל,
ונזכר שהוא לא עשה קידוש, תעשה עכשיו.
רגע, אבל צריך שיהיה קידוש במקום סעודה, ואני כבר אכלתי,
תעשה.
אל תחכה למחר.
זה המשנה ברורה.
הוא אומר,
איך?
מה פירוש?
מה יש בבוקר? בוא, בוא.
מה יש בבוקר?
מה יש בבוקר?
מהו הקידוש בבוקר?
ברכת הגפן לפני הסעודה.
נכון?
מה הבעיה לברך את ברכת הגפן?
כשהבן-אדם אכל סעודה בשבת בבוקר
ופתאום הוא נזכר שהוא לא קידש,
אז מה הוא יעשה עכשיו?
הוא רוצה שאתה תהיה אנשים שתהיה לברך את הגפן.
הרי גם בתוך הסעודה מברכים את הגפן.
אין פה שום חידוש.
החידוש שלנו בערב,
שהוא מברך ברוך אתה ה' מקדש את השבת כברכת הקידוש.
וברכת הקידוש בדרך כלל היא תהיה,
או היא צריכה להיות, לא בדרך כלל, תמיד, היא לפני
הסעודה, ופה כבר גמר סעודה.
עכשיו הוא יברך ויקדש את השבת?
אולי שיחכה לבוקר? לא.
אפילו בערב תעשה את זה. בוודאי.
אבל כל הקידוש כולו מסתכם במה?
בפסוקים
או אפילו, וזו הקושייה הכי גדולה שלנו,
כן?
שיש אצל ההחסידים,
על כן בירך השם את יום השבת ויקדש הוא.
הם רואים את זה עם שם השם, נכון?
זה חצי פסוק.
למתי אומרים חצי פסוק עם שם השם?
פסוק שלם, אנשים מפחדים להגיד שם השם.
חצי פסוק אומרים,
בסדר, פה אומרים
אלקן בירך.
אתם מכירים את הקידוש הזה?
מה?
אתה אומר כמה פסוקים?
מאיפה אתה מתחיל?
אתה רואה?
אתה גם מחפש.
הוא מתחיל ממזמור לדוד.
עם מזמור לדוד, אם תשב בשבת רגליך,
שמרו בני ישראל את השבת,
ובסוף אתה מגיע לסיום הפסוק,
אלקן ברכת שבת וקדש שיר.
אבל הם אומרים רק את אלקן.
זה אמצע פסוק.
מה ההתחלה שלו?
בסדר,
ברור.
יפה.
בעצם הקידוש הוא ברכת הגפן,
לפני הסעודה.
אין מה.
כן.
אם אין לך ערך, אז תברך עמוצים ותאכל.
בליל שבת זה הרבה יותר פשוט.
אם אין לך יין בליל שבת,
אתה יכול לקדש על לחם.
אבל גם בבוקר אין ליין, לא יגיע ליין. מה, אני לא אכל סעודת שבת?
אבל אתה מדבר אתי במקרים שאין.
פה במקרים שהתבלבל,
יש לו.
מזווה מלא, יש לו,
איך אומרים, ארון ינות.
בואו, אכל, פתאום הוא נזכר שצריך לעשות קידוש.
מה תעשה? אתה יכול לברר על גפן, אין לי בעיה, אבל מה תעשה בזה?
בסדר, הקידוש הוא בליל שבת.
טוב,
משנה ברורה, סעיף קטן, ל״ח,
יש לו תשלומינו, פשוט זה בעניין שיהיה גם כן מקום סעודה, כמו בלילה,
ביום, כל היום,
עד בין השמשות,
ובין השמשות מצדד לפרו מגדים שיאמר הנוסח של קידוש, בלי אזכירת שם ומלכות בפתיחה וחתימה.
כי זה כבר ספק של יום, כי זה כבר
אחרי השקיעה.
כן, מלבד ויכולו, לפי שבלילה היה גמר מלאכת השם יתברך,
ולכן בלילה אומרים ויכולו השמים והארץ,
אבל מי שלא אמר בלילה ויאכולו השמים והארץ בשבת בבוקר אומר
גפן ומקדש השבת ויאכולו השמים והארץ לא צריך להגיד.
טוב,
זה סעיף ט', אומר השולחן ערוץ, שישי תהיה מפה פרוסה על השולחן
תחת הפת ומפה אחרת פרוסה על גביו.
שים לב לדבר הזה. אנחנו תמיד אומרים,
והנה דוגמה נוספת,
שכל דבר שאנחנו עושים יש לו טעם רוחני,
ערכי קיומי,
ויש לו טעם טכני.
הרבה פעמים הטכני הוא לשלול משהו,
כי טכני זה שכל, ושכל, התפקיד של המוח זה לשלול.
איך עובד המוח?
הוא שולל.
בסדר?
עכשיו תשימו לב גם פה, למה צריך שתהיה מפה
מתחת הפת ומפה
מכסה את הפת?
אה, אז אנחנו התחלנו בטעם החיובי, הרוחני.
כל השפר של עם ישראל במדבר היה לחם שמים יסביעם,
כדי שברוך הוא הוריד לחם משמים
שלא מעורב בשום סיגים, כולו בקודש,
מי שהיה אוכל מן היה הולך לשירותים?
לא, הלחם הקלוקל. למה קלוקל?
הם מכניסים, לא מוצאים כלום.
תסביר להם שזה לחם אסטרונאוטי.
זה לא ויטמינים, אלא טעם טוב.
בסדר? ברור.
אז לא יוצאים.
למה? כי זה לא מעורב בסיגים של הקרקע,
זה לא מעורב בפסולת של האדמה,
זה הכול משמים.
אז,
המן היה יורד משמים,
זה השפע האלוקי הגדול,
כשיש שכבת טל
על הרצפה
ושכבת טל מעל המן כדי לשמור עליו.
אז אנחנו, כיוון ששבת זה מעין עולם הבא,
השגחת הבורא, אז אנחנו את הלחם של שבת שממנו באה הברכה של כל ימות השבוע שמים כיסוי,
כיסוי, תחתית מלמטה וכיסוי מלמעלה.
בסדר, למה?
דוגמת המן.
כמו שהמן היה מכוסה, גם הלחם מכוסה.
ולכן תופסים את הלחם בשתי ידיים,
מתחילים לברך ומוציאים את הכיסוי.
היסוד הוא שזה כמו המן.
אלא שיש דעה אחרת, והיא דעה טכנית.
מה אומרת הדעה הטכנית?
הרי יש דין קדימה בברכות.
מה קודם למה?
הלחם קודם לגפן.
ופתאום מה אנחנו עושים?
מקדשים על הגפן, מברכים גפן לפני המוציא,
שלא יתבייש. אה, שלא יתבייש. זו בעיה טכנית.
שהלחם לא יתבייש, שלא נעבור עד דין קדימה.
הלחם לא יתבייש, מה זה מברכים על היין ולא עליו,
ולכן תכסה אותו.
ולכן, יש כאלה
שברגע שבירכו על הגפן,
גמרנו, אפשר לגלות את החלות.
אם אתה אמור שלא יתבייש, אז זהו, שתית את היין,
אתה יכול להשאיר את החלות מגולה.
הביאו עכשיו חלות, אז עכשיו תכף נשים אותן בלי כיסוי.
אבל אם אנחנו אומרים שזה כמו המן,
תמיד החלות יהיו מכוסות עד הברכה.
גם אם מישהו עשה קידוש לפני כן, בשבת בבוקר למשל,
עשה כבר קידוש, הוא בא עכשיו לברך המוציא, נשים לו את החלות בלי כיסוי?
תלוי לבין איזה סיבה.
אם, שלא יתבייש,
אין בעיה.
אבל אם זה כמו המן,
השפע שניתן משמים, אז תמיד גם אם אתה רוצה לברך ואין יין,
תמיד תכס את החלות.
בסדר?
טוב, שימו לב להבדל בין העניין,
גם ראינו את זה בעניין הדלקת נרות.
אמרנו, למה אישה מדליקה נרות?
שתי סיבות.
למה היא מדליקה?
למה היא ולא הוא?
הרי איש ואישה חייבים אותו דבר,
אותו חיוב איש,
שיהיה נר דולק בבית.
היא עקרת הבית, היא כרה בית.
זו סיבה רוחנית,
היא מעלה את האור בבית,
היא זו שמקיימת את הבית.
אבל אם
לא מתאים להם, אז מה אומרים? למה אישה מדליקה נרות?
היא כיבתה אורו של עולם, על-ידי מה?
חטא אדם הראשון,
שהיא תאיר את העולם.
יש עניין טכני, תיקון,
ויש עניין רוחני, את,
מרכז העניינים, תאירי את הבית.
אז זה לא מתאים.
זה מה שאני אומר, כן, אז זה התאים.
עכשיו, דבר אחד כן ברור,
זה ששולחן של שבת צריך שתהיה מפה למטה.
זאת אומרת, מפה עליו כל הזמן.
לכן יש מי שאומר שצריך שתי מפות על שולחן שבת. למה?
כי אם רוצים לנער מפה אחת, שהשולחן לא יישאר אפילו דקה בלי כיסוי בשבת.
בסדר.
בלי עליכם גם.
גמרנו את הסעודה, יש פעורים.
אתה רוצה לנער את המפה, לוקח את המפה ומנער אותה,
מה עם השולחן עכשיו גלוי? לא.
שתי מפות תשים.
אבל תחתית, יש לו קרש חיתוך, תחתית שלו.
כן, כן. לא, תביא אותו קודם.
יש דבר אחד שאתה צודק,
שיש בזה שני מנהגים עקרוניים יסודיים.
האם כשאנחנו באים הביתה
לשולחן שבת,
ליל שבת,
מה יש על השולחן
חוץ מכלים?
ערוך, שמו צלחות, שמו מפיות, כוסות,
כל מה שצריך,
יש לנו יין ויש לנו חלה.
מלח ברור, אי-אפשר שולחן בלי מלח.
אין דבר כזה שולחן בלי מלח.
לא קיים.
שולחן דומה למזבח.
הכל קור ברנך,
תקריב מלח.
בקיצור,
מה חוץ מזה?
האם לשים עוד אוכל על השולחן
או שהאוכל יבוא על השולחן רק אחרי ברכת המוציא.
שתי שיטות יש בזה.
אצלנו למשל,
ספרדים, ירושלמים ועוד,
שולחן ריק,
לחם ויין.
קחו אצל מרוקאים, כבר כל הסלטים על השולחן.
רגע, חכה.
חכה. חכה. אנחנו מסבירים הכול.
מה המקור לשני הדברים?
המקור,
איך אומרים?
ספרדים או אשכנזים,
שלא שמים כלום,
להראות את החשיבות
של היין ושל הלחם.
החשיבות שלהם, הן מרכז העניינים.
עיקר סעודת שבת, מה זה?
הביזבז',
השומהר שמברכים עליו, לא, הלחם.
כל השאר, זה עונג שבת.
אז לכן כל השולחן הוא סביב היין של הקידוש והלחם של הסעודה.
ואין שום דבר חוץ מזה.
לא לטשתי עיניים לשום מקום.
בסדר? זו הדעה הזאת.
דעה אחרת אומרת, סליחה,
אנחנו רוצים,
אחרי הקידוש על היין,
נברך ברכות,
עץ, אדמה,
שהכול,
שיהיה,
נוסיף מאה ברכות, אז בוא תשים את זה על השולחן.
אבל מה העיקר עונג שבת?
דגים, בשר וכל הדברים האלה, בסדר?
אז זה תלוי בשיטות,
תלוי במנהגים, ולכל מנהג יש מקום, בסדר? דרך אגב, אני אומר,
אחד הדברים שאנחנו אומרים,
למה נוטלים ידיים לסעודה אחרי הקידוש.
אתם יודעים שיש כאלה שנוטלים ידיים לפני הקידוש?
עכשיו הוא מביא את זה.
אצל ההרוש של אשתי ככה נוהגים.
הוא מברך את זה? יקים.
אני עוד רגע, היו לי ידיים טהורות,
עכשיו אני הולך
ומקדש על יין בידיים טמאות?
איפה אנחנו אומרים את זה? כל השבוע.
אנחנו קודם כול נוטלים ידיים,
אחר כך מברכים. למה אתה לא מברך כמו הרמב״ם?
כל המצוות הוא מברך עליהם ועובר לעשייתם.
עוד רגע הידיים שלך יהיו טהוריות, אתה מברך ומוציא שם ה' בידיים מסואבות?
אז מה אנחנו עושים כדי לא לעבור על הדין של כל המצוות מברכים עליהם ועובר לעשייתם?
מה אנחנו עושים?
אנחנו מברכים לפני הניגוב,
כי הניגוב זה סיום הנטילה.
אז זה עדיין בגדר כל המצוות מברך עליהם ועובר לעשייתם.
אומר לנו המשנה ברורה שעל המנהג הזה,
שיש כאלה שנוטלים ידיים,
עושים קידוש, שותים יין, מתיישבים,
מברכים ומוציאים ואוכלים.
הוא אומר, אבל אם אני עכשיו נותן לי ידיים, מה אני מראה פה?
שהלחם יותר חביב לי.
אם הלחם יותר חביב, למה אני עושה קידוש של יין? אני עושה קידוש של הלחם.
לכן לא נוהגים ככה.
אבל יש יקים שכן נוהגים ככה.
זה לא הפסק.
זה עסוק באותו עניין כל הזמן.
זה לא הפסק.
זה לא בעיה של הפסק, זה בעיה של החביבות.
שרק כשאתה תדע, הוא אומר, כן, הלחם חשוב לי יותר.
אז למה אתה עושה על היין?
זו הטענה של המשנה ברורה, למה לא לעשות כאותה שיטה
שחלק מהאשכנזים
נוהגים בה.
אותו דבר להגיד כאן.
אם אתה רוצה את זה,
אז מה אתה עכשיו הולך,
תתחיל עם הירקות שלך, הפירות.
בסדר, לא משנה. בכל מקרה יש סברות אחד מול אחד.
לכן כל אחד ימשיך במנהג אבותיו.
ימשיך במנהג. מי שאצלם בשולחן
לחם ויין,
בקידוש, עד אחרי
ברכת המוציא, שיישאר ככה. ומי שיצא מבריכת המינה כשעושים את הברכות, מה שכן חשוב לדעת,
שבכל הברכות האלה שעושים,
לא להגיע למצב שמתחייב בברכה אחרונה,
כי אז נכנס לבעיה גדולה.
האם צריך עכשיו לברך בברכה אחרונה לפני ברכת המוציא,
או שהוא יוצא לידי חובה בברכת המזון בסוף?
אם הוא שגה, נגיד, אכל שלושה זיתים,
תברך ברכה אחרונה.
ואז אתה מברך ברכה אחרונה. נגיד, אכלת זיתים,
ברכה אחרונה, אז מה הבעיה שלך?
שאתה מברך ברכה אחרונה על היין?
על היין. ואז יש לך בכלל בעיה אם אתה פותר את היין.
בקיצור, זו תסבוכת.
לאכול קצת מינימום ביס.
ובדרך כלל, מי שיש יותר רביעי צריך לברך,
כיוון שחובת הסעודה היא בצמידות ליין,
או הקידוש צריך להיות צמוד לסעודה,
כיוון שזו המצווה,
לכן אני לא מברך ברכה אחרונה לפני כן,
אף ששתיתי רביעית,
כי זו מצוות הקידוש במקום סעודה.
כי אם אני עכשיו אברך, זה כבר לא מקום סעודה, זה נפרד.
נפרדתי.
החיוב שיש לנו בקידוש במקום סעודה הוא זה שגורם לכך שלא מברכים ברכה אחרונה.
אתה צודק, זה מקרה מיוחד.
בסדר? יפה. טוב,
אתה רגיל לשתות יין תוך כדי סעודה?
אתה רגיל לשתות?
איזה יין? אותו יין ששתית לפני כן?
יין אחר?
יפה.
היין האחר הזה, איפה הוא היה בשעת הקידוש?
יפה. אם הוא על השולחן, אכלת אותה.
לא.
כי אין לדעתך לשתות את הכול, על דעתך הכול השתייה בסעודה.
אבל אם זה בא מבחוץ,
לא היה על השולחן,
תברך הטוב והמתיק.
כי היה בדעתך לשתות עוד יין, ובא לך יין אחר,
שלא ידוע שהוא יותר גרוע,
בסדר? בוא נאמר,
באותה רמה או רמה יותר גבוהה,
תברך הטוב והמתיק.
לא, מה פתאום.
תמיד ברכת המזון פותרת.
כל מה שאנחנו אוכלים בתוך האוכל,
בתוך הסעודה, ברכת המזון פותרת.
בבקשה.
בסדר?
יאללה, כן.
זה היה חלק ב'.
ברכה מיוחדת על יין משובח.
אבל אם היה בדעתך לשתות בתוך הסעודה.
אבל יש כאלה, למשל, אצל ההורים שלי,
אבא, זיכרונו לברכה,
יין היחיד שהוא היה שותה,
קידוש והבדלה.
זהו.
וגם זה בקושי עובר.
בסדר? ופתאום מישהו אומר לו, בוא נשתה יין באמצע הסעודה.
הביא לו יין מבחוץ גם. מה הוא מברך?
הגפן.
גם אם הוא פתאום מתחרט והביא את אותו יין
ששתה בקידוש,
אמר, טוב, נשתה באמצע הסעודה, צריך לברך על גפן. למה?
כי לא היה בדעתו בכלל לשתות.
ועכשיו הוא מתחרט
והוא רוצה לשתות.
אבל זה כבר דיני ברכות.
זה חלק בית של ים של הברוח.
לא יודע, אם אני מברך פעם שנייה על היין.
נמלח. זה נקרא נמלח.
מה זה נמלח?
לא בחטא, ככה, מתחרט.
בסדר? צריך לברך עוד פעם.
טוב,
משנה ברורה, סעיף קטן, מ״א.
כן, אמרנו שצריך שיהיה מפה על השולחן, מפה אחרת פרוסה על גבי הלחם.
בטור בשם הירושלמי כתוב שלא יראה הפת בו שתו,
שאין מקצים עליו אלא על היין,
והוא שיש לו דין קדימה בשאר המקומות, ולפי זה אם מקדש על פת, אני לא צריך לכסות עליו מפה.
אבל לטעם אחר שכתב הטור שהוא זכר למן שהיה מונח בקופסה, תא למעלה ותא למטה,
ממילא גם במקדש על הפת צריך לכסות במפה וכן נוהגים.
ומה השמע בפרי מגדים? שלכל הטעמים די במקדש על היין,
שיהיה מכוסה עד אחר שגמר הקידוש, וכן בשחרית
צריך גם כן להיות המפה מכוסה,
הפת מכוסה עד אחר הקידוש מטעמים אלו.
אך ידע משמע דלת זכר המן טוב שיהיה מכוסה עד אחר ברכת המוציא.
בסדר?
זכר? סיכמנו את הכל, נכון?
כתב אליהו רבא בדל חיים כשמקדשים על הפת יניח ידיו על הפת ועל הלחם משנה
בשעת הקידוש כשיגיע אליהם מוציא יגלה אליך המשנה ויניח ידו עליהם ויברך המוציא
כשיגיע אליהם יגביה שניהם למעלה עד שיגמור השם אחר כך יניחם וערכך גמר המוציא
יחזור ויחסה במפה ויניח ידו עליהם עד שיגמור הקידוש
בסדר שמים לב מי שמקדש אל פת
הוא מקדש אל הפת שהוא מברך המוציא
הוא מגלה
ומחזיק את שניהם ביחד
הוא אומר ברוך אתה השם
הוא כן אומר, איך העולם יוציא לכם מן הארץ,
השם הוא מרים את הפת,
מניח חזרה, ואז אם הוא מקדש את זה, מאוד צריך להמשיך לברך עכשיו,
שבת, יכסה שוב,
יגמור מקדש השבת, אז יגלה את הפת ויבצר.
טוב, אבל לא יודע כמה אנשים קורה להם הדבר הזה,
זה מקרה מיוחד ביותר.
אולי בהודו,
בוודאי, אין שום שאלה, מי שאין לו יין ומקדש על הפת, בטח שהוא
נותן ידיים לפני.
אנחנו דיברנו על כאלה שיש להם גם יין, והם מקדשים על היין ונותנים לפני היין.
אבל במקרה הזה בוודאי, מה השאלה?
איך אני אברך חמוצי לחם מן הארץ מיני ואוכל בלי נטילת ידיים?
האמת, אין שום אפשרות.
טוב.
לא, לא.
בדרך כלל יש יין.
אני לא נתקלתי, אני לא נתקלתי שלא היה יין.
היה יין פטישין, זה כן.
מה נותנים היום? מצנבים?
זה בעיה.
זה חוסר תפקוד.
כן, סעיף י' אומר השולחן ערוך,
מקדש על כוס מלא יין
שלא יהיה פגום,
וטעון כל מה שטעון כה של ברכת המזון,
ואומר ויכולו מעומד,
ואחר כך אומר בורא פרי הגפן,
ואחר כך קידוש.
אומר הרמה, ויכול לעמוד בשעת הקידוש,
ויותר טוב לשב,
ונוהגים לשב בשעה שאומר ויכולו,
רק כשמתחילים עומדים קצת לכבוד השם,
כי מתחילים מיום השישי,
ויכולו השמים,
ונרמז השם בראשי תיבות. אתם שמים לב,
יום השישי זה שתי מילים אחרונות
של הפסוק הקודם ל-ויכולו.
יום השישי ויכולו השמים, ראשי תיבות,
אות י' ואות ה'
ואות ו' ואות ה'. שמת לב?
מה נחשב?
ראשי תיבות, יום השישי ויכולו השמים.
לכן מצרפים, ולכן בבית-הכנסת לא אומרים יום השישי,
חוץ מאצל חלק המרוקאים.
שבת מקודשת. שבת מקודשת, יש לך מניין.
בבית, שבדרך כלל אין לך מניין, תצרף את הקדוש ברוך הוא לה.
איך אתה מצרף אותו?
שתי המילים האחרונות של הפסוק הקודם.
יום השישי?
כי הפסוק מתחיל, ויחולו השמים והארץ.
הרי איך מתחיל הפסוק?
ויחולו השמים, נכון. איך מסתיים הפסוק הקודם? ויהיה ויהיה בוקר. יום השישי. יום השישי. אני לוקח את שתי המילים האחרונות של הפסוק הקודם,
בסדר? ומצרף אותם ל-ויחולו השמים והארץ.
לא לסעודה, לקדושה של השבת.
ככה, כשנמצאים בבית-הכנסת, אתה במניין,
אז שכינה שורה,
וככה אתה משרת את השכינה כשאתה,
שם השם.
בליל שבת בקידוש?
כן, בטח.
בטח.
לא, אבל בבית-הכנסת,
רוב הציבור לא אומר יום השישי ויכולו,
אומרים ויכולו השמים והארץ.
חלק אמרו, אוקיי,
אומרים יום השישי.
ואני אגיד לך את האמת,
אני לא רוצה סתם להגיד, אבל אולי, אולי, אולי.
זה כמו זה, אתם ראיתם פעם שמגיעים אנשים לאזכרות
באמצע השבוע,
הייתה אזכרה בבית-הכנסת,
באים כל מיני אנשים, אבל אוכלים סעודה, נכון?
מה הם עושים?
הם לוקחים שתי פיתות ומברכים על המוציא.
למה?
כי הם התרגלו מהבית לברך המוציא רק בשבת,
ובשבת לוקחים שניים. אתה מבין? אתה מבין? את הראש.
אה, זה אותו דבר.
אה, זה.
אחד.
בימי רך השבוע מוצאים על לחם אחד. מה החידוש של שבת?
משני לחם.
בסדר.
זה דעתי האישית.
בכל מקרה, מה שאומר לנו השולחן ערוך
מקדש על כוס מלא יין
שלא יהיה פגום.
זאת אומרת, גם
היין לא פגום וגם הכוס לא פגומה.
ודורש בכוס טעון כל מה שטעון כושר ברכת המזון.
וזה נמצא בחלק ב' של השולחן ערוך. תראו בסעיף מ'ד',
בואו נראה מההתחלה מ'מ' ב'.
שכושר קידוש והבדלה הוא בכלל השאר כושר ברכה,
שצריך שיהיה מלא.
לא מברכים על חצי כוס.
תאמין שהכוס יהיה מלא.
אלא שתשימו לב לנקודה שאני אומר אותה.
כוס של קידוש
צריך שיהיה מלא, אבל שלא יישפך.
וכוס של אבדלה,
כדאי שיישפך.
ההפך, המשנה ברורה מביא, ואנחנו נוהגים ככה,
אתה שם את היד, מקדש,
זאת אומרת, ממלא את היין.
כוס של אבדלה שישפך לרצפה.
לא הרבה,
שזה יהיה בעל תשחית.
ישפך לרצפה. למה?
בית שנשפך בו יין כמים יש בו שפע.
אז אמרנו, יש לברוע שיישפך.
אלא מה? מה חייבים לעשות מייד אחרי ההבדלה?
לנגב, שבאות של שלום בית.
בסדר? זה חשוב.
לנגב שלא יקטמי.
זה יותר חשוב.
ברור. אבל בקושי קידוש, שלא יישפך.
קידוש לא, הבדלה כן.
כי קידוש צריך שיהיה כל הברכה בפנים.
שאני אהיה כלי שאני מכיל את הברכה.
כי שבת היא קבלת השפע,
קבלת הברכה.
בימי המעשה אני צריך להזרים.
כן? זה משהו אחר.
ולכן
צריך שיהיה כוס מלא,
כנזכר בקפג,
ואם איננו מלא ואין לו כוס אחר להראות לתוכו, מותר לקדש עליו, כיוון שיש שיעור רביעי ביין שבתוכו.
אני מוכרח לקבל בסניף יא, אבל חייב שיהיה
יין בתוכו.
כן, שלא יהיה פגום, היינו,
שאם שתה אחד ממנו פגמו ואין לקדש עליו.
בסדר?
ברגע שמישהו טעם,
עשה איזושהי מלאכה ביין,
פגום.
אני זוכר,
פה-פה, קרוב, באוהל יצחק,
הייתה ברית.
והרב שפירא, זכר צדיק לברכה,
בירך את הברכות.
אז הוא בא לברך על הברכות,
ופתאום המוהל רצה להשתיק את התינוק.
מה הוא עשה?
נגע ביין וזה, והרב שפירא נעמד.
למה?
אני ישר קלטתי.
הרי מהמקום שהייתי, רצתי לזה, לקחתי את הבקבוקיין ומילאתי.
מה עושים כשממלאים יין?
מתקנים את הפגימה.
אתה רוצה פחות הפוך, הפגימה.
מהכוס לבקבוק.
מתקנים,
מוסיפים יין שלא פגום, מתקנים.
לא, אפילו קצת.
עזוב, אפילו קצת.
ואז ברגע שאני מאזגתי עוד קצת יין לתוך הכוס, המשיך לברך. המשיך לברך.
אבל הוא נעמד ככה, המועל לא הבין מה הוא רוצה.
אני לא שם לב.
אבל אחרי ברכת הגפן,
לפני, מה פתאום.
והוא אמר לך בדמייך חיי,
בסדר, אבל לא לפני ברכת הגפן.
ברור.
לא מברכים על כוס פגום.
ולכן אם מישהו עושה קידוש ויש חצי כוס,
אז תמלא שוב.
אבל אנחנו צריכים עוד כמה דברים.
כי מה אמר לנו על השולחן הראש? שצריך שיהיה בו טעון,
לא, חצי כוס שלא שתאומנה,
צריך למלא אותה, שיהיה כוס מלאה של ברכה.
אבל אנחנו מדברים פה על פגימה.
פגימה זה אומר שקלקלתי.
טוב.
וטעון כל מה שטעון כוס של ברכת המזון, אומר המשנה ברורה,
מה זה טעון
כל מה שטעון, שהיינו,
שיהיה הכוס שלם,
הכוס עצמו שלם ולא סדוק,
יהיה מודח היטב אם בפנים ומבחוץ,
וכל שאר הדברים הנזכרים לעיל בסימן קפאי גימל לעניין כוס של ברכת המזון.
זאת אומרת, יש בגמרא במסכת ברכות, כתוב שיש עשרה דברים בכוס.
צריך שיהיה כוס שלם,
שראוי להחזיק שתייה,
כן, שמיועד לשתייה,
ראוי להחזיק שתייה,
ושהוא עומד בפני עצמו,
ושהוא שלם ולא סדוק,
אין לו פגימה,
וצריך שיהיה מודח,
שטוף ומודף ובחוץ,
וצריך שיהיה מלא,
וצריך שיהיה מעוטר. מה הכוונה מעוטר?
שמחזיקים בו כמו שתופסים יהלום בתוך טבעת.
מעוטר.
תביא לי את הכוס שלך.
ככה.
טוב, זה בסדר.
יפה. אבל אם יש רגל...
תקשיבו לו רגל או עובדים? לא.
לא צריך.
אדובה.
אולי אפילו יותר טוב.
אבל אם יש לו רגל, מה אני עושה? אני מכניס את הרגל בין האצבעות.
בסדר? הרב ציודה אצלו בבית, היה דווקא כוס בלי רגל.
ומה היה מקפיא תמיד? שיהיה מודח.
איך הוא יודע שזה מודח?
הוא שופך תמיד, לא מסתכן,
שופך כדי לטפטפ את המים.
תמיד.
הרב יוסי ברדיחי, שיהיה חולחים טובים,
לא היה עוזר לו כלום, הרב שטפנו את דרלה, אין בעיה.
הוא שופך כדי לראות,
אני לא עושה פה כתם,
בסדר? כדי לראות
שהכוס מודח, בסדר?
זה חשוב, ועיטור.
והדבר הנוסף הוא,
שאומרת הגמרא, זה לא ראינו הרבה שמקפידים בכל הדברים האלה,
הוא לוקח בשתי ידיים ונותן בשתי ידיים
ומעביר ליד ימין.
זאת אומרת,
אתה מביא לי את הכוס בשתי ידיים,
אני מקבל בשתי ידיים
ומעביר ליד ימי.
זה אחד מעשרה דברים, לא מקפידים בכולם.
אה, שמישהו מוזג לך ומעביר לך ומעביר לך ואתה, כשמישהו מוזג לך, מעביר לך, אתה לוקח בשתי ידיים, חשיבות,
חשיבות של הכוס ומעביר ליד ימי.
אבל זה עניין של,
איך אומרים, לא, לא, בדיוק,
זה הידורים,
הידורים.
אבל, כוס מודח,
ועוד פעם, לא לנקות עם היד, אם נגע ביד בפנים,
סגרנו את זה. עוד פעם, תדיח.
זה ברור?
לא נוגעים ביד בתוך הכוס.
שוטפים את הכוס, מביאים אותה ככה לטובה.
נגעת בפנים,
זהו, שטוף עוד פעם.
כן, זה אחר כך שמברכים על היין.
משתי סיבות, גם שתי סיבות.
סיבה אחת,
שבחה של ארץ ישראל,
שאי אפשר לשתות יין בלי שמוזגים אותו במים.
סיבה שנייה,
למתק את הדינים.
מים זה חסד ויין זה בין.
אבל בהבדלה לא.
בהבדלה אסור למזוג.
לא שמים מים לפני ולא שמים מים אחרי.
אין מזיגה ביין בהבדלה.
כתוב.
בקידוש כן.
גם אם חסרים טיפה?
אם יש בעיה, אבל עדיף לשים מפלחת.
לא שמים. ביין, בכל של הבדלה, לא מוזגים.
כל שאר הכוסות כן.
כוס של קידוש, כוס של ברכת המזון.
כל הכוס
כן מוזגים.
עכשיו בקידוש.
כן, יש כאלה שאומרים שנשארו המים של המזיגה,
בוא אני אגיד לך שאני לא יודע איזה יין הם שותים,
אבל אם מישהו ימזוג מקנקן,
אני חושש שיברך על זה בסוף של הכול.
יש לי בן
שלפעמים מביא מיץ ענבים,
אז הוא לוקח עם המזלג מים ועושה טיפ.
שיהיה טיפה אחת מהשפיץ של המזלג.
שאחרי מי יודע אם בכלל זה הגפן, או בישיבות מביאים כל מיני מיץ ענבים שאיך תדע בכלל אם מפרחים על זה הגפן.
עוד תוסיף על זה מים בכלל.
אז הוא עם המזלג.
טיק, שלוש,
טיפות של מזלג.
בסדר? טוב, נתקדם.
יפה. אומר השולחן ערוך
ואומר ויכולו מעומד,
ואחר כך אומרו באופר יהיה הגפן ואחר כך קידוש.
מבחינת השולחן ערוך, מה ההשמעה?
שאת הכל אומר מעומד,
נכון?
אומר הרמב״ם,
יכול לעמוד בשעות הקידוש.
יכול לעמוד.
אומרים את זה בתור אפשרות,
אבל מה יותר טוב?
לשבת.
יש אשכנזים שנוהגים ככה.
אומרים ויכולו השמיים והארץ בעמידה, למה? כי ויכולו זה עדות,
וכיוון שמעידים, מעידים בעמידה,
ואז מתיישבים, מברכים אגפים, מברכים
מקדש השבת ושותים.
מה אנחנו נוהגים?
ספרדים מה נוהגים?
הכל בעמידה.
ואומרים
המקדש השבת יושבים ושותים.
שות תמיד בישיבה.
כן, בכל מקרה.
טוב.
ואומר הרמ״ה שיש כאלה שנוהגים לשבת איתה בשעה שמורים ואיכולו.
מתחילים עומדים קצת לכבוד השם כי מתחילים מיום השישי.
וירמז השם בראשי תיבות.
וכשמתחיל ייתן עיניו בנרות
ובשעת הקידוש בכוס של ברכה וכן נראה לי
ואומרים על פי המקובלים אם הוא יכול לראות את הנרות
בתוך הכוס של הקידוש בכלל יש פה ברכה גדולה.
זאת אומרת, הבן-אדם מסתכל,
ימינה רואה את הנרות של שבת,
מסתכל בתוך הכוס, יש כאלה שרואים את הפנים שלהם,
בתוך הכוס, ועושה את הקידוש כשעיניו בכוס.
טוב, זה פותר עוד הרבה בעיות. איזה עוד בעיות?
כן, יש דברים שלא צריך לראות כשהם מקדשים, בסדר?
אורחות, או אני יודע מה, כל מיני,
לא בהתחלה,
בהתחלה, לפני שמתחיל ויכולו.
לראות כוס, מתחיל את הקידוש.
איך?
בסדר?
סעיף יא אומר השולחן ערוך,
אם אין לו אלא כוס אחד,
מקדש בו בלילה ואינו תוהה ממנו שלא יפגימנו,
אלא שופך ממנו לכוס אחר,
ותוהה מיין של קידוש מהכוס השני,
ולמחר מקדש במה שנשאר בכוס הראשון.
ואם לא היה בו אלא רביעית בצמצום,
ונחסר ממנו בלילה,
מדובר על יין-יין,
מוזגו למחרת להשלמו לרביעית.
ראינו דווקא כשיש לו כוס אחר להבדלה,
שאם לא כן, מוטב שיניכן לו להבדלה,
שאי-אפשר להבדיל בפת
משיקדש עליו ולא יהיה לו יין להבדלה.
ואם יש לו שני כוסות מצומצמים אחר נזיגה,
יקדש בלילה באחד ויבדיל על השני,
ולא יקדש ביום.
בקידוש הלילה עדיף.
אומר משולחן אור סעיף יב,
אחרי שיקדש על הכוס,
נוטל ידיו וברך על נטילת ידיים,
ואם נטל ידיו קודם קידוש, גל ידעת דריפתא חביבה לי". מה זה ריפתא?
לחם.
לחם. ולא יקדש על היין אלא על הפת.
אומר הרמ״ה, ויש אומרים,
שלכתחילה יש ליטול ידיו קודם הקידוש או לקדש על היין,
וכן מנהג פשוט במדינות אלו,
ואין לשנות, רק בליל פסח, כמו שהתבהר בסימן תע״ג.
זאת אומרת, הרמ״ה פה בעצם מביא את המנהג הזה
שנוטלים ידיים לפני קידוש על היין.
אבל כמובן, אני אגיד לך פה, המשנה ברורה שאנחנו לא עושים כך. בואו נראה.
תראו סעיף קטן סא.
דסבירא ליהו שאין קידוש מקרה הפסק, כיוון שהוא צורך סעודה,
ולכך יקדש על היין וישתה הכוס, ואחר כך ירווח המוציא ויבצע הפת.
בקבע שאינו הפסק,
סבירא ליהו רמה, זה טוב לנהוג כאן לכתחילה,
משום שכשאין לו יין ומקדש על הפת, בעל כוחו צריך לרדף קודם בקידוש.
על כן טוב לנהוג כן, תמיד באופן אחד.
למה? כי כנראה שהיה אצלם סביר,
קורה הרבה פעמים שאין יין.
כמו שסיפר לנו,
איך השם?
נתנאל סיפר לנו שככה היה לו בצבא,
שהרבה פעמים לא היה לו יין.
אז אומר הרמאיים, הרבה פעמים קורה שאין יין, טול ידיים מלכתחילה וגמרנו סגור עניין.
תמיד.
על כן טוב לנהוג באופן אחד, ולמזוג את הכוס בחמין,
לאחר נטילה קודם המוציא, ועדיין לעסוק יין לכו לאלוה.
כי אבא שצרדק יפה שימזוג את דרכו,
שולח סבלויותי, ואבא שחרדת. ואין לשנות.
וכמה אחרונים כתבו דפי עדיף לכתחילה לקדש על היין קודם נטילת ידיים.
וכדעת המחבר שבזה יוצא מדינה לכל הדעות,
ובכמה מקומות נהגו כדבריהם.
מי הוא אם כבר נטל ידיו קודם קידוש,
בזה יש לעשות כהרמה, ואף על-פי כן יקדש על היין.
בסדר?
אבל,
אומר לנו המשנה ברורה, ראינו בעוד מקומות גם של אשכנזים
שנוהגים כך שקודם כל עושים קידוש על היין ורק אחר כך
נוטלים ידיים.
טוב.
כשנדבר על איזה יין מקדשים,
סימן ערב.
יין ערב זה אומר הסימן הבא.
הסימן הבא כנראה אנחנו נעשה את זה כבר בשבוע הבא.
כיוון שעכשיו אנחנו כבר נסיים ושלוש דקות הפסקה ונחזור להלכות תפילה.
אז היום סיימנו ברשת עין א',
סעיף יב. שבוע הבא נלמד רשע א', סעיף יג.
בסדר? זה השיעור של כמה יין שותים.
נסיים את הסימן ונגיע גם
על איזה יין ואיך
מקדשים על היין. בכל מקרה, היום הגענו לרשע א',
שבוע הבא רשע א', סעיף יג.
כל טוב.
