אנחנו בשלנו ממשיכים בשיעורים שלנו בסוגיות הנלמדות בדף היומי
ואנחנו במסכת זבחים בעניינים שנוגעים לקודשים,
לעבודת המקדש, לקורבנות.
והיום אני רוצה לדבר על סוגיה אחת שהיא עוסקת פה באמת בעניינים האלה,
אבל יש לה ממילא גם נגיעה ודמיון לנושאים אחרים שאולי יותר הלכתיים אפילו,
מוכרים לנו יותר מן ההלכה.
אני מתכוון לשאלה כללית שנדונת ונזכרת בכמה סוגיות לגבי טומאה,
שכמובן שהמקדש צריך לשמור את עבודת המקדש והקודשים,
הכל צריך להיות בטהרה ואסור גם שזה יהיה בטומאה.
בכל זאת יש מושג שנקרא עניין של טומאה בציבור.
זאת אומרת, כאשר יש עניין של דבר שקשור לציבור,
אז אנחנו רואים ולומדים שמותר להקריב את הקורבנות של קורבנות ציבור בטומאה.
זה מה שנלמד בכמה סוגיות,
וזה נלמד, בעיקר מוכר לנו דווקא לגבי קורבן פסח.
קורבן פסח עליו נאמר שאם בדרך כלל רוב הציבור טהור אז מקריבים בזמנו והטמאים לנפש אדם כפי שאנחנו יודעים בתורה הם מקריבים פסח שני אבל אם רוב הציבור טמאים אז אפשר להקריב בטומאה כיוון שפסח נקרא גם כן לקורבן ציבור.
יחד עם זאת וזה באמת הדיון שמתחיל פה במסכת זבחים מן הדף שאני פותח בו
הוא באמת נוגע לעניין של קורבן פסח.
זו לא שאלה שנוגעת רק לקורבן פסח, אבל הגמרא במסכת סבכים בדף ל"ב עמוד ב' נוגעת בעניין הזה מסביב לשאלה של קורבן פסח.
כי הדיון הוא כאן, הגמרא מביאה ודנה פה בהתחלה לגבי עניין של מצורע שכדי, צריך לטהרתו, אז הוא בעצם עדיין, לפני שהוא נטהר, הוא טמא ובכל זאת הוא נכנס לאזהרה בשביל להיטהר,
כי זה היתר מיוחד שהותר לו לצורך הטהרה שלו,
למרות שהוא עדיין לא טהור.
ואז על זה נאמר איזה מין דבר, שכיוון שהוא כבר מותר לו לצהרתו,
מותר לו גם לקירויו, זה בגמרא. זאת אומרת שגם לטומאה אחרת,
אף על פי שהוא טמא בטומאה נוספת, גם מבחינתה הוא יכול להיכנס. ואז נשאלת השאלה בגמרא,
מה יהיה לגבי קורבן פסח? כי בדין של קורבן פסח,
בדין של קורבן פסח הדין הוא,
שכפי שאמרנו,
שהטומאה מותרת בציבור.
אבל אנחנו יודעים כאן איזה דין בכל אופן מגביל שלא בכל הטומאות עסקינן אלא רק בטומאת מת שהיא השכיחה,
היא הטומאה השכיחה והמצויה.
לגביה נאמר שהטמאים היא לנפש אדם אם הם רוב הציבור אז אפשר להקריב קרוב במפסח בטומאה.
אבל בטומאות אחרות כמו טומאת זבין לגביהם לא נאמר שמותר ואז נשאלת השאלה בגמרא.
הגמרא דנאי כמו שאמרו במצורע לטהרתו שמותר לו
גם להיכנס לטומאה אחרת, אולי גם בקורבן פסח, אם רוב הציבור טמאי מת,
אז הם יכולים להקריב, וטומאה, אז הם יוכלו להקריב גם אם יש עליהם גם טומאה אחרת, כמו טומאת זיווה.
זו בעצם השאלה של הגמרא, ואז הגמרא באמת מדברת על כך ואומרת,
יש כאן כאילו מחלוקת,
הגמרא אומרת,
אולי דווקא במצורע הזה, כיוון שזה היתר,
אז ההיתר כולל גם בטומאות אחרות,
אבל זה לא יהיה נכון לגבי טומאה בפסח, שזה לא נקרא היתר.
ואז יש כאן דיון, האם כיוון שזה נקרא דחייה ולא נקרא היתר,
האם אפשר יהיה להגיד שכיוון שזה דוחה טומאת מת,
אז ידחה גם טומאות אחרות לגבי קורבן פסח.
זה הגמרא בעצם במסכת זבחים.
ומה שיוצא ממנה, שהאמוראים, מה שנראה כאן,
שהאמוראים גם אביי וגם רבא בדף ל"ב עמוד ב',
מסכימים שהטומאה נקראת לגבי פסח טומאה דחויה בציבור.
וזה מכניס אותנו לשאלה הנידונת תמיד לגבי טומאה בציבור, שאנחנו אומרים שזה מותר להקריב בטומאה וזה חידוש גדול כמובן,
אבל איך מתייחסים אל זה?
מתייחסים אל זה כאל משהו של מה שנקרא טומאה דחויה, קוראים לזה טומאה דחויה בציבור או אותרה בציבור?
זאת אומרת, זו שאלה שהיא באמת מבטאת איזה דיון עקרוני.
האם כשהתורה מתירה דבר שהוא בעצם היה צריך להיות אסור במצבים מסוימים,
מתירה, למשל, טומאה בציבור,
האם ההיתר הזה נקרא היתר, זה נקרא אותר, זאת אומרת שלא קיים בכלל איסור,
או שזה נקרא רק דחייה?
והנפקא מינא היא כמובן עד כמה צריך לחזר אחרי טהורים בשעה שיש בכל זאת טומאה בציבור.
זאת אומרת, זה למשל,
וזו סוגיה שנדונת בצורה אולי יותר רחבה במסכת יומא בדף ו' עמוד ב' ובדף ז' עמוד א', שם הגמרא באמת כאילו מציגה את השאלה כשאלה עקרונית,
אם טומאה אותרה בציבור או שהיא דחויה בציבור.
ונפקא מינא היא, למשל, כאשר יש בבית אב שעובדים במקדש,
למשל, אז אם יש כהנים שנמצאים בצ...
טמאים.
אז אם הרוב טמאים, אז לכאורה זה מותר.
אבל אם יש בכל זאת כאלה שהם טהורים, אז השאלה אם צריך לחזר אחרי הטהורים.
אם אומרים שטומאה דחויה בציבור,
אז אומרים שזה רק עניין של דחייה,
אבל בכל אופן זה לא יותר גמור, ולכן ודאי שיש להעדיף את הטהורים. אבל אם אומרים טומאה הותרה בציבור,
אז אם יש מצב של ציבור טמא, כבר לא צריך אולי אפילו לחפש את
את הכהנים הטהורים, לראות אם יש כהנים טהורים.
זה דיון במסכת יומא, שהנה בא לידי ביטוי כאן במסכת זבחים,
כאשר לכאורה משמע מן הגמרא בזבחים,
שכרגע פירטנו אותה עד כמה שאפשר,
שגם אביי וגם רבא מסכימים שטומאה דחויה בציבור.
ועל כך באמת נשאלת השאלה,
למה אה, מפני שבמסכת יומא, כפי שהזכרנו,
שם מובאים דברי רבא,
שרבה בעצמו אומר: זאת אומרת, טומאה אותרה בציבור. זאת אומרת, יש כאן איזו קושייה.
הגמרא שם מדברת על עניין של עבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים,
האם צריך לדאוג לו שהוא לא ייטמא?
ואז אומרת הגמרא שגם אם הוא ייטמא זה לא בעיה,
מפני שכאילו יוצא, בגלל שטומאה אותרה בציבור, מה אכפת לנו אם הוא ייטמא בתמֵה מת?
זה הדיון בגמרא, ורבה אומר על זה: זאת אומרת שטומאה אותרה בציבור,
ולא צריך אפילו לחשוש לדבר הזה, וזה העניין אצל כהן גדול ליום הכיפורים, שכל עבודתו נחשבת לעבודה של ציבור, לכן זה נחשב לטומאה של ציבור.
והקושייה כמובן גדולה,
כי רבא במסכת יומא היוצא שאומר שטומאה הותרה בציבור, ואילו כאן במסכת צבחים הוא אומר שטומאה דחויה בציבור,
אז התוספות
מציגים את השאלה גם כאן במסכת צבחים,
ובצורה יותר מפורטת במסכת יומא, שם, כמצוין, בדף המקורות.
והתוספות עונים שתי תשובות.
תשובה אחת, התוספות עונים שאולי באמת מה שרבא אמר במסכת יומא זה לא מבטא דעתו האישית אלא רק דעה שהוא אמר בשם מישהו אחר, יכול להיות, יש דברים כאלה,
אבל בתירוץ השני תוספות יותר מנסים לעשות חילוק יותר מהותי בתוך הדברים, ואז הם מחלקים בין קורבן פסח לשאר הקורבנות.
אז הם אומרים שקורבן פסח אומנם נקרא קורבן של ציבור,
אבל זה לא ממש נקרא קורבן ציבור, מפני שבעצם ההגדרה של קורבן פסח כקורבן ציבור זה חידוש,
מפני שזה לא הציבור מקריב כקורבן שלו,
אלא כל אחד ואחד מקריב קורבן אישי, זה הרי הדין של קורבן פסח.
אלא כיוון שכולם מצווים להקריב את קורבן פסח באותו יום, באותה שעה,
לכן זה נקרא קורבן ציבור.
אומרות התוספות: ייתכן שהדרגה של המושג "קורבן ציבור" לגבי קורבן פסח היא נמוכה במשהו לעומת קורבן ציבור כמו של כהן גדול ביום הכיפורים.
כהן גדול ביום הכיפורים זה קורבן של הציבור,
בעוד שקורבן פסח זה לא קורבן של הציבור, אלא זה קורבן של היחידים, שכולם ביחד מקריבים,
כמו שהתוספות אומרים, בכנופיה אחת, ביחד, ולכן זה נקרא קורבן ציבור. ולכן אומרות התוספות, כתירוץ אפשרי,
שבמצב כזה שזה לא ממש של הציבור,
אז הטומאה רק דחויה ולא אותרה. זאת אומרת, יהיה כאילו הבדל שגם אם אנחנו אומרים טומאה אותרה בציבור, זה לא מחייב על כל הדברים.
יש מצבים של אותרה בציבור ויש מצבים של דחויה בציבור, וזה מה שיוצא הגמרא בזבחים. זה התוספות על פי שיטתם.
כל זה,
הנושא הזה הוא נושא חשוב ונדון מפעם לפעם בכל מיני נושאים שלומדים בסדר קודשים.
אבל הדבר המעניין שראיתי לנכון להביא כאן בדרך הלימוד זה שבאמת יש לנו נושא דומה, מקביל.
אני מתכוון לשאלות למשל אחרות שמוכרות לנו באמת בהלכה בצורה יותר מעשית,
נושא של למשל פיקוח נפש שדוחה שבת.
למשל פיקוח נפש שדוחה שבת.
אנחנו יודעים, למשל יש אדם חולה,
אז אם יש אדם חולה שיש בו סכנה אני מדבר כמובן,
אז צריך לדאוג לכל צרכיו בשבת, זה אנחנו יודעים ואנחנו לומדים את זה מפסוקים והכול אנחנו מכירים ויודעים.
גם כאן נשאלת השאלה האם כשאמרו שמותר לעשות את צורכי החולה בשבת,
זאת אומרת גם דברים שאסורים בשבת,
האם זה נקרא ששבת אותרה או שזה נקרא ששבת דחויה? זאת אומרת ממש במקביל לשאלה שנדונת לגבי טומאה,
יש לנו שאלה לגבי פיקוח נפש בשבת,
האם מגדירים את השבת כשבת שאותרה, זאת אומרת כאילו במצב כזה של סכנת נפשות אז דיני השבת כאילו לא קיימים, אינם,
או היא דחויה.
כמובן יש על זה נפקא מינות. הנה, אני אתן למשל נפקא מינה,
אדם חולה שצריך לאכול איזו שאלה שנדונת כמובן ונזכרת,
אדם שהוא חולה, מסוכן,
וצריך להאכיל אותו נגיד בשר,
בשר, צריך לתת לו איזה בשר כפיקוח נפש,
אז עכשיו יש שתי אפשרויות: אפשר להגיד, כיוון שצריך לתת לו את הבשר, אז ממילא שישחטו עבורך כעת עוף או בקר ויבשלו ויעשו את כל מה שצריך,
או אולי יש כאן איזה גוי שיש לו בשר מוכן ורק זה בשר טרפה,
אבל לא צריך בשביל זה לשחוט, אז בשר טרפה או בשר נבלה, מה שנקרא, בשר אסור באכילה.
אז מה לעשות?
האם שבת אותרה?
הנה זו שאלה: שבת הותרה או שבת דחויה?
זאת אומרת, כשאנחנו אומרים ששבת מותרת בשביל פיקוח נפש,
אז הפירוש הוא ששבת דחויה וממילא צריך לצמצם את העניינים עד כמה שאפשר, ולכן עדיף לתת לחולה בשר אסור אפילו,
ובלבד שלא נצטרך לשחוט בשבת,
אולי אפילו לא לבשל, כי הכול מוכן ומזומן אצל הגוי הזה,
או שבת הותרה, וכיוון שהותרה, נשחט,
נעשה הכול את כל צרכם. זו באמת שאלה שדנים בראשונים ובאמת נחלקו בה. יש בזה מחלוקת גדולה בדברי הראשונים,
חלק מהם מצוינים פה בדף המקורות, זה במסכת יומא בפרק שמיני,
שם הנושא הזה נזכר ונדון בדברי הראשונים.
ציינתי כאן את הראש, שהראש שם מביא שם את השיטות השונות.
עכשיו, כל העניין הזה הוא לא רק סתם מקביל מבחינת הלשון של המילים,
אלא אנחנו רואים בדברי הפוסקים שהם קישרו אחד מהשני,
וזה בפירוש נמצא בצורה בולטת ביותר בדברי הבאך.
הבאך בהלכות שבת, כשהוא עוסק בנושא של פיקוח נפש של חולים,
הוא אומר שכיוון שטומאה הותרה בציבור, אז גם שבת הותרה לגבי, זאת אומרת,
הוא עושה השוואה אמיתית בין הדברים, זה לא סתם דמיון בעלמא של המילים,
אלא יש פה דמיון מהותי.
זאת אומרת,
זו שאלה עקרונית שקשורה אחת לשני.
כי אנחנו רואים בטומאה שאותרה בציבור דבר שאסור מן הטומאה ומתירים במצבים מסוימים. לא תמיד מתירים במצבים מסוימים.
ההיתר במצב מסוים, בטומאה,
הנה לנו מחלוקת אם היא אותרה או דחויה.
הבא"ח הולך שם לפי השיטה של המהר"ב מרוטנבורג,
שהוא סובר שטומאה אותרה בציבור,
אז כיוון שכמו שטומאה אותרה בציבור הוא סובר שזה הנכון.
כמו שראינו בדברי רבא דווקא במסכת יומא בדף ו׳, כפי שציינו,
אז הוא אומר באותה מידה שגם שבת אותרה ולכן הוא מתיר לשחוט, וזו מחלוקת גדולה בין הראשונים,
האם מותר או אסור.
והדבר המעניין הוא, יש פה דברים הרבה, חלקם אפשר לראות לפי דפי המקורות,
ואנחנו הרי כדרכנו לא נוכל להרחיב את הכול.
אנחנו יכולים רק לציין דבר אחד, שבשולחן ערוך למשל נפסק שבאמת
מותר לשחוט באמת לצורך החולה,
אבל כפי שציינו זה דבר ששנוי במחלוקת של הרבה ראשונים.
הדבר המעניין,
פה מצוין,
גם זה בדף המקורות,
תשובה מעניינת של הרשב"א.
רשב"א, אחד מגדולי הראשונים והפוסקים הראשונים,
יש לו תשובה לעניין הזה,
ושם הוא בעצם עושה שינוי, הוא אומר ככה,
הוא אומר ככה: אם אפשר לקחת בשר של גוי,
אם אפשר לקחת בשר של גוי ולא לשחוט,
אז עדיף לקחת בשר של גוי. למה?
כי הוא סובר ששבת דחויה. הוא בעצם אומר את הדברים,
ששבת דחויה ולא הותרה.
זאת אומרת, זאת באמת נקודה מעניינת. הנה יש לנו פה את השוב, את הקשר,
ששבת דחויה ולא הותרה, ולכן מעדיף
לקחת בשר של הגוי, הבשר האסור, ולא לשחוט בשבת.
זה הרשב"א מצד אחד.
מצד שני, כשהוא מתקדם הוא ממשיך הלאה, ואם אין גוי, הרי לא תמיד יש גוי שמזומן עם בשר מוכן בשביל החולה,
ואם אין גוי,
אז בוודאי ששוחטים, אין בזה ספק. עכשיו תהיה שאלה, האם לשחוט,
שישראל ישחט את הבהמה,
או שגוי ישחט את הבהמה.
זאת אומרת, ואם גוי ישחט את הבהמה אז בעצם הגוי יעשה, ואם הגוי עושה הבשר יהיה בשר אסור,
אבל צריך לשחוט,
זאת אומרת צריך להעמית את הבהמה או את העוף.
אז מה, עושים את זה על ידי ישראל והוא עושה את זה לשחיטה כשרה,
או שאומרים לגוי שיעשה ויעשה את זה לשחיטה פסולה?
זו בעצם שאלה שהרשב"א שואל.
כאן באופן מפתיע הרשב"א בעצמו, שמקודם אמר בוא נצמצם את האיסור, כאן אומר לא,
שישראל יעשה את השחיטה.
זה באמת דורש הגדרה מאוד מיוחדת מאיפה הרשב"א הגיע לחילוק הזה בין מצב אחד למצב מספר שתיים.
ואני חושב שאפשר להגיד שזה דומה במשהו למה שמצאנו בתוספות שמחלקים בין קורבן פסח לבין הקורבן של הכהן הגדול ביום הכיפורים.
וזאת משום שאיך אמרנו ביום הכיפורים זה עניין של הציבור,
אז כיוון שזה עניין של הציבור אז זה מותר.
לעומת זאת מה שנאמר בקורבן פסח זה לא של הציבור אלא זה בציבור.
משהו בדומה לזה אפשר להגיד גם כאן.
כאשר יש אפשרות שיש בשר ואולי לשחוט אז זה לא נקרא שצריך לשחוט, יש לך פה בשר, אז כיוון שיש לך פה בשר קח את הבשר ותיתן לו.
כי הרי מותר לחולה לאכול בשר אסור,
אבל אין כאן עניין של איסור מלאכה בשבת. אין כאן שום איסור מלאכה בשבת. אז אם אין איסור מלאכה בשבת,
אז אין לנו מה לעשות להתיר בשבת.
אבל אם מדובר שצריך לשחות בשביל החולה, זאת אומרת שצריך לעשות את מעשה,
האיסור הוא הדבר הנצרך לעשות לחולה. זו בעצם הנקודה החשובה.
הוא המעשה הנצרך אליו,
אז כיוון שהוא המעשה הנצרך אליו אז יעשה אותו ישראל ולא גוי.
זה כיוון שזה המעשה שצריך, אז באמת אותרה, גם לפי הרשב"א כדבר מעניין.
מעבר לזה, כמובן יש כאן עוד לעיין וללמוד בעצם בדברים האלה,
מהו הגדרים, מה עם השינויים ואם צריך לעשות שינויים כשמטפלים בחולה שיש בו סכנה, וזה קשור לשאלה הזו,
אם אז השבת אותרה מבחינתו, השבת דחויה. וזו באמת שאלה חשובה שמקבילה באמת לנושא של טומאה שהותרה בציבור.
זה מאוד מעניין לראות את השני דברים בשני נושאים כל כך שונים, ובכל זאת בדברי הראשונים והפוסקים אנחנו רואים שהם משווים אחד לשני את העיקרון בזה,
גם בזה שניהם דומים, וצריך כמו שאומרים להמשיך וללמוד כדרכנו, בעזרת השם נמשיך ונלמד ונבין.
אז כל טוב ושלום שלום.
של של של של של של של שלופ
