אנחנו בשיעורים שלנו היום מתחילים מן הסוגיות של מסכת זבחים, שזו המסכת של הדף היומי עכשיו.
זה באמת סדר חדש ועניינים חדשים.
והיום אני אבל רוצה לדבר על משהו שקשור כמובן לסדר קודשים, למשנה הראשונה של מסכת זבחים, אבל נושא שהוא בעצם נושא אופי כללי וחשוב לדברים נוספים רבים בהלכה,
כפי שנראה בהמשך.
ובכן, הנושא שעליו אני מדבר,
אנחנו מתחילים מן המשנה הראשונה בדף ב' עמוד א', אז מה כתוב? כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים,
אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה,
חוץ מן הפסח והחטא.
זאת אומרת, הנושא הוא פה עניין של קורבנות,
שמלכתחילה בוודאי שצריך להקריב אותם לשמן,
צריך להקריב כל קורבן לשמו,
ויש כל מיני כוונות לשמו שזה יהיה נכון מבחינת השם,
של הקורבן, מבחינת הבעלים של הקורבן.
יש עוד דברים רבים שמצטרפים ומתבררים במשך המסכת,
כל מה שצריך לכוון שיהיה לשמו גם בעבודות של הקורבן וגם לכל דבר שיהיה מכוון כראוי.
יחד עם זה,
כמובן המשנה מתחילה לדבר על המצב כאשר זה שלא לשמם.
אז מתברר לנו כאן שכשהנזבחים נזבחים שלא לשמן,
בחורה נעשה דבר לא תקין, וזה בוודאי לא תקין.
אז
יש כאן הבדל בין כל הקורבנות לבין חטאת וקורבן פסח.
שבעוד שבכל הקורבנות,
הקורבנות בכל אופן כשרים,
רק לא עלו לבעלים לשם חובה, זאת אומרת שמי שחייב היה בקורבן,
כיוון שהקריבו שלא לשמו,
אז הוא צריך להביא במקום זה קורבן אחר,
להשלים את מה שהוא נשאר חייב.
חוץ מן הפסח והחטאת, יש כאן לימודים מיוחדים בגמרא, ודברים מתבררים,
שפסח וחטאת, העניין של לשמו ושלא לשמו,
זה נפקא מינא לפסול.
בגלל שאם זה שלא לשמו זה לא רק שלא על לא לבעלים לשם חובה, אלא זה קורבן פסול.
אז זה הנושא שעליו מדברים בכל אופן בגמרא בעניין הזה של קורבנות שנשחטו והקריבו אותם שלא לשמם.
על העניין הזה שלא לשמו, על זה אני רוצה לרגע להתעכב. מה הפירוש שלא לשמו? אנחנו מוצאים פה בגמרא תמיד ונזכר תמיד שהכוונה היא איך עושים שלא, מה הפירוש שלא לשמו, איך היה שלא לשמו.
אז הגמרא מבררת שכששוחטים שלא לשמו הכוונה היא שהוא חושב מחשבה פסולה,
חושב מחשבה שלא לשמו.
ועל זה הגמרא בדף ב עמוד ב ממשיכה ומבררת ודנה בעניין הזה של שלא לשמו, כי הגמרא מדייקת ואומרת אם באמת שלא לשמו אז יש את החסרונות שהזכרנו אותם בכל הקורבנות ובפסח ובחטן.
אבל אם הוא לא חשב בכלל נאמר מה שנקרא בגמרא בסתמה,
בסתמא,
לגבי קורבנות אנחנו אומרים שכשר, זאת אומרת אם בסתמא לא הייתה כוונה חיובית אבל גם לא הייתה כוונה שלילית אז אין שום בעיה בעניין.
הגמרא מיד עוברת להשוואה לנושא אחר, בכלל מכיוון אחר.
לגבי גיטין, השוואה בין קודשים לגיטין כי כידוע לגבי הגט,
כתיבת הגט,
אנחנו יודעים שצריך לכתוב את הגט לשמו,
לשמה, גם לשמו, גם לשמה,
ואם לגט שנכתב שלא לשמה הוא פסול, ועל זה הגמרא מדייקת ואומרת שבגט כשאנחנו אומרים שצריך להיות לשמה ושלא לשמה פסול,
שם אנחנו דווקא אומרים שכשזה סתמה אז אנחנו אומרים שאפילו זה פסול.
יש להבין מזה, זאת אומרת, הבדל בין קודשים לגיטין בשני עניינים שונים,
אבל כאן נזכר לשמו ושלא לשמו וכאן נזכר לשמו ושלא לשמו.
אז במצב של סתמה,
כאילו יש הבדל שבקודשים בסתם הכשר ודווקא בגיטין בסתם הפסול. אז כשצריכים להבין מה באמת הסברה בזה,
אז הסברה בזה, מה שצריך להבין,
אם רוצים להסביר בסברה,
שבגיטין המחשבה לשמה היא צורך הכרחי לסדר את הגט כראוי. זאת אומרת, זה דבר מתקן.
מתקן שגט שלא לשמו הוא פסול, חסר בו משהו,
הלשמו זה חלק מן הגט. זאת אומרת,
זו מחשבה שהיא מתקנת את הגט, עושה אותו בכלל לגט.
למרות שבקורבנות יוצא מכאן שאם הוא שוחט שלא לשמור זה מקלקל,
אבל אם אין את הקלקול אז אין בעיה.
זאת אומרת שמחשבת שלא לשמור בקודשים זו מחשבה שהיא בעצם מקלקלת.
למרות שבגיטין המחשבה של לשמור היא מחשבה מתקנת,
יוצרת נגיד אולי ככה.
לכן בהיעדר המחשבה בגיטין,
מנהגת פסול גף על פי שזה לא היה עם מחשבה שלילית,
למרות שבקודשים אנחנו אומרים שכאשר אין את המחשבה השלילית,
אז זה כשר.
זה מה שיוצא לפי הגמרא. עכשיו אני רוצה להידרש כאן לעניין, יש כאן שאלה מאוד חשובה,
שאני רוצה כאילו לצאת מכאן,
אנחנו מדברים פה על מחשבה,
שהוא חושב לשמו, חושב שלא לשמו.
כשמדברים פה באמת על חושב לשמו וחושב שלא לשמו,
על מה מתכוונים?
אומרים חושב ומתכוונים מדבר או שמתכוונים פשוט לחושב גם לחושב זאת אומרת שהוא פשוט חושב רק בליבו על הדברים האלה או שממש צריך לדבר על כך יש לנו בתוספות הראשון של המסכת במסכת זבחים יש לנו את התוספות הראשון שהוא אומר שבסוף התוספות הראשון בפרק המפקיד פירשתי עד למחשבה פוסלת בקודשים היא בדיבור או אפילו במחשבה
נטטוסות כאן מעלים רק את העניין ולא,
כאילו לא פושטים את העניין,
אבל במסכת בבא מציעה הם דווקא אומרים את זה כן כדבר שנראה להם פשוט.
הדבר, מסקנת התוספות שם במסכת בבא מציעה בדף מ"ג,
איך זה מגיע לבבא מציעה?
יש בעניין, בסוגיות שם בבבא מציעה,
מדובר שם על השולח יד בפיקדון.
שומר ששולח יד בפיקדון,
אז הוא נחשב כבר כמו פושע בשמירה,
הוא מתחייב ממילא על כל האונסין,
אף על פי שהיה אונס, הוא מתחייב בגלל שהוא שלח יד בפיקדון.
נחלקו בית שמאי ובית הלל, בית הלל אומרים שם ששולח יד זה רק כשהוא עשה מעשה של שליחות יד,
בעוד שלפי בית שמאי הוא לא צריך דווקא ממש לשלוח יד, אלא כשהוא חושב לשלוח יד.
זה בית שמאי. הלכה היא כבית הלל,
כפי הכלל הרגיל,
אבל התוספות מדברים על דברי בית שמאי. כשבית שמאי אומרים החושב, למה הם מתכוונים חושב?
חושב שהוא חושב או חושב שהוא מדבר?
אז הוא אומר שהפסוק על כל דבר פשע מדבר על דיבור ולא על מחשבה.
משום כך התוספות אומרים שהכוונה היא בוודאי דיבור.
אומרים התוספות, אם ככה גם במחשבה של קודשים,
שאנחנו אומרים שמחשבות פוסלות,
הכוונה מחשבה שהיא על ידי דיבור.
באמת אין קשר בין שליחות יד לכאורה לבין מחשבה בקודשים.
כי אם אני הייתי צריך להסביר, אז הייתי אומר שבשלחות יד באמת צריך דיבור,
מפני שהנושא קשור בין אדם לחברו, כי אם הוא רק חושב איך אתה יודע להגיד שהוא חשב לתבוע אותו,
אז בעצם שם הדיבור אולי אפילו מתבקש,
אבל בקודשים המחשבה היא בינו לבין המקום, מחשבות מה שאדם חושב בליבו אולי זה מספיק.
בכל זאת תוספות אומרים לא, צריך שיהיה דיבור.
משהו שתוספות מבינים שיש איזשהו קשר מהותי
בדבר שפה צריך דיבור, גם פה צריך דיבור.
ואם אני אנסה להבין את העניין,
נראה לי שתוספות באמת אומרים שכל מחשבה שהיא באה לקלקל,
זה בעצם הנקודה שתוספות כאילו מחדשים.
מחשבה שיוצרת קלקול,
חיסרון,
היא לא יוצרת את החיסרון אלא כאשר היא בדיבור.
ולכן, כשם שבשליחות יד, לפי בית שמאי, אנחנו אומרים שהכוונה שצריך דיבור בכל אופן,
ככה התוספות אומרים שבמחשבה של קודשים גם כן צריך דיבור.
זו דעת התוספות.
אני מוכרח לומר, דעת התוספות במחשבה של קלקול כזה צריך דווקא דיבור. וצריך לדעת שדעת התוספות היא כפי הנראה דעה יחידה,
באמת שכפי שזה נראה מדברי הראשונים האחרים,
וגם אם אנחנו לוקחים את הרמב"ם בהלכות פסולי המוקדשים,
נראה שהוא לומד שהוא מדבר על מחשבה, מצוין הכל בדף המקורות,
שהוא דווקא אומר שכשמדובר פה על מחשבה שלא לשמו וכן לשמו,
לא מדברים על דיבור,
אלא מדברים דווקא אפילו רק על מחשבה בלב.
ככה זה יוצא. ומכאן אני באמת בא לעניין,
כשרוצים לדון בו כראוי,
באמת אנחנו רואים, יוצא ככה, שלפי תוספות יוצא שרק מחשבה שהיא מקלקלת היא כאילו צריכה להיות בדיבור. אבל יכול להיות שמחשבה שלא מקלקלת היא באמת, די לה באמת, די לה במחשבה.
אצל הרמב״ם אנחנו אף פעם לא מוצאים
בעניינים של דברים כאלה דיבור.
אנחנו תמיד מוצאים שהוא מדבר על מחשבה, ככה בקודשים,
ככה בתרומות,
וככה גם במחשבה שאדם צריך לחשוב, מחשבה לשמה כשהוא כותב תפילין,
כשהוא מכין את התפילין, או ספר תורה,
אצל הרמב״ם לא מדובר אף פעם על דיבור,
אלא תמיד רק על כוונה, נראה שהוא מדבר על מחשבה.
אם אני לוקח את זה להלכה למעשה,
אנחנו רואים את זה בהלכות אחרות שמוכרות לנו,
ואני על זה רוצה לרגע לדבר, על זה,
על זה אני באמת רוצה לדבר, אגב, זה, ניקח לדוגמה,
את ההלכה באמת בגיטין.
בגיטין אנחנו אומרים שצריך לכתוב לשמה.
אז כשאומרים שצריך לכתוב לשמה, אמרנו זו מחשבה מתקנת, יוצרת.
נו, אז בגט צריך מספיק לחשוב לשמה או שצריך לדבר לשמה?
לומר את הדברים בפירוש בפה.
אבן העזר, שולחן ערוך, אבן העזר,
מצוין בדף המקורות, סימן קל"א,
שם אנחנו מוצאים בעצם נטייה די חזקה להגיד
שצריך שיהיה דווקא על ידי דיבור,
ורק בפתחי תשובה, בכל אופן, יש פוסקים שמראים,
סומן, כפי שאני אומר תמיד,
בדף המקורות, מסמנים פה שבעניין של גט לא צריך לדבר אלא מספיק לחשוב.
אם אני צריך לרגע לקחת את העניין הזה לפי שיטות של ראשונים או של פוסקים,
ייתכן מאוד שאצל הרמב״ם הזכרתי, לא נזכר אף פעם עניין הדיבור בדברים האלה.
יכול להיות שלפי שיטתו באמת צריך שיהיה מחשב,
ודי במחשבה.
אבל מידר גיסא, הנה אנחנו רואים בשולחן ערוך ובפוסקים שלפניו,
שהם כן דיברו בגט דווקא על הצורך בדיבור,
שלא יהיה במחשבה, אלא באמת שיהיה בדיבור.
ואז אנחנו באמת צריכים להבין האם יש פה איזה כלל בעניין הזה.
ניקח למשל דוגמה אחרת,
למשל תרומות.
כשאדם מפריש תרומה,
גמרא במסכת גיטין דף ל"א, כך נפסר גם כן ברמב"ם,
מדובר שם על זה שצריך להפריש תרומה,
אפשר להפריש במחשבה, לא צריך לדבר, מספיק שאדם חושב שהחלק הזה מן הפירות הוא יהיה תרומה, הוא לא צריך לדבר,
מספיק מחשבה, מחשבה מספיקה לעשות את התרומה לתרומה.
אז צריך, כמו שאומרים, להבין מתי צריך דיבור, מתי צריך מחשבה.
באמת,
אם אני הייתי צריך להגיד גדר,
אז הייתי בא ואומר שלפי השולחן ערוך בגיטין,
שהוא אומר שצריך דיבור,
אז נראה לי שבכל דבר שהמחשבה הזו
שעליה מדובר, היא אמורה ליצור חלות,
ליצור חלות,
אז החלות הזו היא דבר חזק.
כדי לתת לחלות הזו תוקף,
אז באמת צריך שיהיה דיבור ולא די במחשבה.
ככה זה בגיטין,
כאשר המחשבה לשמה היא, כמו שאמרנו מקודם,
יוצרת את הגט.
יש דברים שאינם יוצרים חלות. באמת, מחשבה של קודשים, שהתחלנו בהם,
כאן אמרנו שאולי באמת צריך רק מחשבה,
מפני שבאמת זו מחשבה, איך אמרנו, היא לא יוצרת חלות, היא אולי פוסלת,
אבל היא לא יוצרת חלות, לא כמו התוספות,
כי רוב הראשונים סוברים שמחשבה זה מחשבה ולא צריך לבוא דווקא על ידי דיבור.
בדומה לזה,
יכול להיות, אבל אז כמובן השואל ישאל,
ומה עם תרומה?
תרומות, אתה אומר שמחשבה,
מספיק מחשבה להפריש תרומה,
על זה נראה לי שאם סוברים ככה והולכים לפי השיטה הזו,
אז צריך להגיד שבתרומה זה לא נקרא שהוא יוצר חלות, זה כבר תלוי בדברי תורה אחרים וחידושים,
שמוכרים למי שמכיר.
אני ציינתי פה את התוספות ביבמות בדף ס"ו עמוד ב',
שם אנחנו יכולים ללמוד שתרומה זה לא שאני יוצר חלוט לתרומה,
אלא אני כאילו בורר את התרומה שכבר הייתה נמצאת בתוך התבל.
יש הגדרה כזו שהתבל הוא איסור והתרומה היא ממשיכת את האיסור של התבל, ולא שנוצר משהו חדש.
אם ככה, יכול להיות שזה די באמת במחשבה.
אבל הדברים האלה באים לידי ביטוי, למשל, במה?
ניקח דוגמה מאוד מוכרת לנו.
למשל אדם שמקבל על עצמו שבת,
אדם מקבל על עצמו שבת,
אז הקבלה בשבת, שהוא קיבל על עצמו שבת, איך זה, בדיבור שהוא צריך לומר אני מקבל שבת או שהוא חושב שהוא מקבל שבת?
כידוע קבלת השבת של האדם היא יוצרת עליו חיובים כי הוא באמת,
קבלת שבת היא מחייבת אותו,
השאלה היא אז צריך דיבור או אם לא היה דיבור רק מחשבה, זה לכאורה תלוי בשאלות האלה שאנחנו מדברים בהן והנושא מתברר בשולחן ערוך
ונדון שם,
אני מוכרח לומר, יש כל מיני מקורות. לפעמים אנחנו רואים שסומרים שקבלה בלב מועילה,
לפעמים אנחנו רואים שקבלה בלב לא מועילה.
ולכאורה, אם אני הייתי צריך להגדיר, אז הייתי מגדיר שבכל מקום שצריך חלוט,
יוצרים, כשאני מקבל שבת, אני ככה מגדיר את זה. זה נקרא שאני יוצר חלוט, שהיום הזה עכשיו, מעכשיו, בשעה הזו,
זה נהיה שבת.
אני יוצר חלוט.
כיוון שאני יוצר חלוט, אז דווקא נראה שצריך משהו יותר חזק,
דהיינו כמו דיבור או תוספת, האדם מקבל על עצמו תוספת יום הכיפורים.
לעומת זאת, יש דברים שאדם מקבל על עצמו כמו נדר, שהוא יתענה ביום מסוים, שהוא יתענה. הוא לא עושה, נותן חלות ליום,
אלא הוא נדר שהוא יתענה.
זה בסימן תקס"ב בשולחן ערוך,
יש שם בסעיף ו', משמע שקבלה בלב באמת מועילה וכדאי למעיין לראות שם את ביור הגרא,
ונראה לי שזה באמת הנכון.
כאשר אתה בקבלה יוצר חלות,
אז באמת צריך דיבור.
כאשר בקבלה אתה לא יוצר חלות, יכול להיות שזה רק מין הסכמה כמו איזה נדר כזה,
שם בנדר של צדקה והקדש הדין הוא שמספיק גם קבלה בלבד.
וזה באמת מחשבות בקודשים, גם כן ראינו שזה מתחיל רק במחשבה אם לא לפי התוספות. כמו שאמרנו, הדברים האלה הם כפי שאנחנו רואים מקיפים סוגיות שלמות בעניינים שונים או מגוונים והנושא
הזה באמת נדון על ידי פוסקים ותמיד
חוזר על עצמו האם כשאומרים צריך
מחשבה בלב מספיקה או צריך דווקא דיבור ויש דברים שכך ויש דברים שכך והלומד ילמד וימצא ויעיין ויראה את הדברים בצורה מפורטת
עוד יותר בוודאי בעזרת השם
כל טוב ושלום שלום.
