שלום לכולם, אנחנו היום ממשיכים עם השיעורים שלנו, והיום כידוע בדף היומי עברו ממסכת עבודה זרה למסכת הוריות.
מסכת הוריות זו מסכת קצרה,
אבל אפשר להגיד עליה שמעט המחזיק את המרובה, וגם אנחנו נשתדל משהו מן הדברים החשובים הנידונים במסכת הוריות להעביר אותם בשיעורים שלנו.
והיום אנחנו פותחים בשיעור שנוגע כאשר לעניין של טעות של בית דין מצד אחד,
והוראה של בית דין ומידת הגדר,
אני קורא לזה גדר החיוב לציית לבית דין.
כי מה מדובר פה במסכת הזו, במשנה הראשונה?
מדובר פה על הוראה של בית דין שבית דין טועה,
ועל זה אנחנו יודעים שכשבית הדין,
כשמדובר על בית הדין הגדול אפילו,
שהוא טועה בהוראה ומתיר את הדבר האסור,
אז על זה נאמר פרא אלם דבר שמביאים,
מביאים,
בית הדין מביא את המחייב בקורבן, ולא הציבור שקיבל את ההוראה והלך על פי ההוראה הזו.
אלא זה כמובן מותנה בכך, לפי מה שמבואר במשנה ובגמרא,
שרוב הציבור בעם ישראל, בארץ ישראל, זה נקרא רוב הציבור,
באמת הוא זה שטעה על פי בית הדין. אז אם רוב הציבור טעה,
אז בית הדין יוצא שהטעה, הסנהדרין, הטעו את הציבור,
בדבר של טעות שנודע אחר כך שהייתה טעות,
אז בית הדין מביא את הקורבן של פרא אלם דבר.
עכשיו, בתוך הדברים האלה נאמר שזה דווקא מי שטעה בגלל בית הדין,
אבל מי שטעה לא בגלל בית הדין, הוא ידע,
הוא יודע שהוא טעות. הגמרא אומרת מישהו שהוא ראוי להוראה,
כמו שמעון בן זומא ושמעון בן עזאי, ככה הגמרא אומרת,
שהם בעצם ידעו שזה טעות,
ואם אנשים כמותם טועים,
אז זה לא נחשב כחלק מהציבור,
כשאני צריך לבדוק אם הציבור טעה על פי בית דין,
הם לא כלולים בדבר.
אבל הגמרא שואלת, אם הם בעצמם כל כך, מדובר על כאלה גדולים שיודעים בעצמם
שהיה טעות בוודאות,
אז למה בכלל אנחנו אומרים שהם נחשבים לאנשים ששוגגים?
כי הרי הדינים של החיוב והפטור, מדובר פה על חיוב בקורבן.
הקורבן בא כאשר טועים ועושים דבר בשגגה.
הם לכאורה, הם יודעים שיש טעות, אז זה נקרא מזיד.
אומרת הגמרא שהייתה להם בכל זאת טעות. מהי הטעות שלהם שהם נחשבים בגללה לשגגה?
לא שהם טעו בדבר עצמו שבית הדין התיר,
אלא הם טעו שהם חשבו שצריך לשמוע בכל בית דין.
והיות שהם טעו בעניין הזה, שהם חשבו שצריך לשמוע בכל בית הדין,
לכן אנחנו אומרים שהם גם כן חייבים בקורבן,
או חייבים בכל אופן כדין שוגג,
אבל לא נחשבים כטועים מחמד בית הדין.
זאת אומרת, יש להם טעות בפני עצמם בזה שהם טועים
שחושבים שצריך לשמוע בכל בית הדין. זו בעצם הגמרא.
עכשיו, מה שיש לנו לדון בדבר הזה, וזה נושא מאוד מעניין וחשוב,
ומדברים על זה ושואלים,
כי לכאורה באמת, אז אם זה ככה, למה באמת זו טעות?
הרי אולי באמת הם נהגו כראוי. גם מי שיודע, אולי,
שאת הדין, בוודאות שהוא,
מה שבית הדין התיר זה באמת אסור,
אולי הוא צריך לשמוע בקול בית הדין.
ומפורסמים על כך, אנחנו מכירים את הדברים האלה מפירוש רש"י על התורה בפרשת שופטים בספר חומש דברים,
מה שנאמר לו, תסור מן הדרך אשר יורוך ימין ושמאל, אפילו יאמרו, רש"י אומר שם,
על שמאל שהוא ימין ועל ימין שהוא שמאל שצריך לשמוע בקולם,
אז בעצם אם בית הדין מורה דבר שהוא בטעות ואתה יודע שהוא טעות,
אתה צריך לשמוע בקולו.
אז אם באמת זה כך, אז למה הגמרא בכלל אומרת שהם נחשבים כמי ששגגו ועשו דבר באיסור, בגלל שהם שמעו בבית הדין שלא כראוי?
הרי דחורה הם עשו בדיוק לפי מה שהרש"י אומר, וזו דרשה של ספרי.
זו שאלה שעומדת לנו לדיון, ועליה מדברים,
יש עליה דיבורים גם של ראשונים וגם של אחרונים.
התשובה הפשוטה ביותר לכך היא בעצם שאולי באמת זה מחלוקת,
אולי באמת זה לא לגמרי בטוח שכולם מסכימים שצריך לשמוע לבית הדין גם כשהוא אומר על שמאל שהוא ימין או על ימין שהוא שמאל.
מפני שיש ראייה מירושלמי,
בירושלמי אנחנו רואים,
והירושלמי מובא באמת פה באוריות בהתחלה, בפרק א' בהתחלה.
באמת שם הוא אומר שלהפך יכול שצריך לשמוע לבית הדין כשהוא אומר על שמאל שהוא ימין ועל ימין שהוא שמאל,
תלמוד לומר ימין ושמאל, דווקא כשאומר על ימין שהוא ימין ועל שמאל שהוא שמאל.
זאת אומרת, בעצם אפשר היה להגיד שזו מחלוקת
בין הגמרא שלנו,
בגמרא הזו שלמדנו אותה,
שהיא מוכיחה שלא צריך לשמוע לבית הדין כשהוא טועה,
ואולי זה מתחבר עם הירושלמי, וזה נגד הספרי,
בהחלט יכול להיות.
אבל בדרך כלל אנחנו כן נוטים לקבל את ההלכה הזו של הספרי,
אנחנו משתמשים בה ואומרים אותה הרבה.
אז הם ממילא רוצים כן להסביר את הגמרא שלנו,
גם לפי דרשת הספרי.
ואז על כך יש כמה תירוצים בכמה דרגות.
אפשרות אחת היא לומר שגם בספרי שאומר
על שמאל שהוא ימין וימין שהוא שמאל,
זה רק כשזה נראה לך,
רק כשזה נראה לך ואתה לא בטוח בדבר.
זאת אומרת,
יש אפשרות שזה נראה לך שזה טעות, אבל זה לא טעות ממש.
אתה לא יודע בוודאות שזו טעות ממש.
וזה אפשר לראות כי הדברים האלה באמת בלשון הספרי,
אם מראים לך דברים על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין.
אבל אם אתה יודע בוודאות ששמאל זה ימין וימין זה שמאל,
אז אולי באמת גם לפי הספרי אתה לא צריך לשמוע. זאת אומרת, יש כאן לזה סימוכין.
ציינתי גם בדף המקורות את תשובת הרשב"א בחלק ב' סימן שכ"ב.
הוא עושה שם איזושהי הבחנה בין מי שזה בטוח שהוא יודע שיש טעות לבין מי שלא יודע בביטחון שיש טעות.
זה תירוץ האמתי שאפשר בהחלט לקבל אותו ולהבין על פי זה את מה שהגמרא אומרת.
לעומת זאת,
הרמב"ן
נדרש לעניין הזה בהשגות שלו לספר המצוות על שורש הראשון.
הדברים ארוכים וקצת קשה לסמן איפה הוא נמצא בדיוק,
אבל אפשר לראות את זה גם בספר החינוך במצוות תש"ו,
כמסומן בדף המקורות, בסוף המצווה בספר החינוך מביא את הדברים של הרמב״ן בעצם,
והוא אומר לנו שיש לתרץ את הגמרא שלנו בהשוואה לספרי בדרך כזו.
הוא רוצה לומר שמה שנאמר אפילו על שמאל שהוא ימין ועל ימין שהוא שמאל,
זה נכון,
אפילו כשזה בוודאי ככה לפי דעתך,
ובכל זאת זה רק אם אתה היית במשא ומתן עם בית הדין.
דהיינו, אם היית במשא ומתן באמת על ידי,
וכאן מדובר באמת על אנשים שראויים להוראה,
כמו בן זומא או בן עזאי שהגמרא אומרת,
ואז יוצא כאן ככה,
לפי הרבן יוצא,
שאם אתה בא לפניהם,
אם אתה, לפני שאתה בא אליהם, אתה שומע שבית הדין הורא הוראה,
ואתה יודע שזה לא ככה, לפי הבנתך וידיעתך,
אז אתה לא חייב לשמוע לבית הדין.
ולא על זה נאמר אפילו על שמאל שהוא ימין. מתי נאמר?
רק כאשר אתה בעצם לקחת את העניין,
בידיים נקרא לזה כך.
אני מדבר על מי שראוי להוראה והלך מבית דין לבית דין והגיע לבית הדין הגדול שבלשכת הגזית ואמר להם את מה שהוא חושב והם שמעו אותו ובכל זאת נשארו בדעתם.
כאן אחרי משא ומתן גם על שמאל שהוא ימין וימין שהוא שמאל. ככה יוצא לפי הרמב"ן אבל לפני משא ומתן וזה רק אתה שומע שהם הורו ואתה בטוח שהם טעו ויכול להיות אתה גם בטוח שאם תבוא אליהם הרי הם יקבלו את דעתך
אז אתה לא צריך לשמוע, לא צריך לשמוע לכל בית הדין. זאת אומרת, זה תירוץ של הרמב"ן,
שכפי שאמרתי, מובא בספר החינוך, וזה עיקרון מאוד חשוב וגדול לגבי הדברים מהסוג הזה.
דברים שבאמת חשובים לדעת אותם.
אם נסעת ונתת, באמת כבר אסור ללכת נגדם.
זאת אומרת, שמעו אותך.
הם אומרים, אתה היית בטוח, אבל לא, הם אומרים אחרת.
אז ממילא זה משנה את העניין.
על כל העניין הזה, יש לנו בעצם שאלה
שהיא צריכה להתעורר לפנינו מתוך גמרא קודם כל במסכת יבמות.
במסכת יבמות בדף י"א,
במסכת יבמות בדף י"ד,
אנחנו מוצאים שם י"ג-יד" במסכת יבמות,
יש שם מחלוקת בין בית שמאי לבית הלל בקשר לנושאים הנידונים ביבמות.
שם מדובר על מה שנקרא צרת ערווה.
אנחנו כידוע יודעים שאישה שבעלה מת ללא ילדים
צריכה לצאת לייבום.
אבל אם האישה הזו לא יכולה להתייבם על ידי היבם בגלל שהיא אסורה לו מדין ערווה, בגלל אחת מהקרבות שאוסרות את הנישואין,
ממילא גם מבטלות את הייבום,
יש מחלוקת מבית שמאי לבית הלל לגבי צרת ערווה,
שלפי בית הלל לא רק זו שהיא ערווה לא מתייבמת ולא חולצת והיא בעצם פנויה להינשא בלי שום מעשה של ייבום או חליצה,
אלא גם צרתה,
אם יש שתי נשים,
אז גם צרתה מקבלת את הדין של זו שהיא אסורה.
זו מחלוקת בית שמאי לבית הלל,
שנמצאת בנסיכת יבמון,
כי לפי בית שמאי הצרה כן יכולה בעצם להתייבם,
אז לפחות יכולה בוודאי לחלוץ.
ואז המחלוקת הזו היא כמובן מאוד חשובה,
כי כאן יוצא שלפי בית הלל,
אותה אישה שהיא צרת ערווה,
היא מותרת להינשא לכל אדם בלי שום דבר ולפי בית שמאי היא בעצם אסורה כי היא רק צריכה לעבור את המעשה של חליצה רק אז היא תהיה מותרת.
זאת אומרת יש בזה מחלוקת מאוד משמעותית הלכה למעשה ואז יש דיון שם המובא בגמרא הזו מובא הדיון הידוע לגבי הכרעת ההלכה בין בית שמאי לבית הלל ובסופו של דבר נאמר שבית הלל היו המרובים ולכן נפסקה ההלכה כבית הלל ואפילו יצאה בת קול
שאמרה שהלכה כבית הלל. זה נושא מאוד מעניין כשלעצמו,
אבל הדיון שם הגמרא, אם עשו בית שמאי כדבריהם או לא.
זאת אומרת, אמנם בית שמאי כאילו נשארו בדעתם אולי.
ואז ממילא שאלה, אם הם עשו כדבריהם, אם נהגו כדבריהם או לא נהגו כדבריהם?
האם הם כאילו קיבלו את הכרעת הרוב ונהגו כמו בית הלל, או שהם נהגו בתור מנהג עצמאי?
הגמרא שם דנה על זה מן הבחינה של האיסור שלא תתגודדו,
שאסור לעשות אגודות אגודות, שלא לעשות שאלה במקום אחד,
שאלה נוהגים כך ואלה נוהגים כך, שזה איסור בפני עצמו, שוב נושא בפני עצמו.
אבל לנו הנושא הזה מעניין מבחינת מה שדיברנו.
אם אנחנו אומרים שבית שמאי עשו כדבריהם,
זאת אומרת שלכאורה הם לא קיבלו את ההכרעה של בית הדין.
ושם זה היה לאחר משא ומתן.
בית שמאי ובית הלל נסו ונתנו בינם לבין עצמם. ובכל זאת הייתה הכרעה,
ואחרי ההכרעה, בית שמאי יכול להיות שלא קיבלו את דעתם של בית הלל. אז זו שאלה, איך אנחנו מסבירים את זה?
על כך, מה שצריך לתרץ, כפי הנראה,
מה שצריך לתרץ,
שאולי כתירוץ ראשון, וזה נזכר בחידושי הרמב"ן והריצווה במסכת יבמות, מי שירצה יעיין שם,
שיכול להיות שמה שהם עשו כדבריהם זה רק לחומרא.
ולחומרא,
זאת אומרת, אם אתה הולך נגד בית הדין לקולא, זה בעיה, אבל לחומרא אולי זה יותר פשוט.
וככה זה אולי נראה שם מדברי הרמב"ן והריטווה,
שאולי מה שעשו כדבריהם זה לחומרא ולא לקולא.
ויכול להיות שזה הכוונה שם.
אבל יכול להיות.
ואז לחומרא כאילו יהיה מותר ללכת גם נגד בית הדין.
לפי זה, אולי.
אבל יש על זה קושייה ממקום אחר.
הקושייה ממקום אחר
היא דווקא בנושא שקשור ללימודים שלמדנו במסכת עבודה זרה.
יש הרי דיון על שמן של גויים.
האם שמן של גויים מותר או אסור, וכתוב שרצו לאסור את השמן, כמו שאסרו את הפת ואת החלב ואת הבישולים,
אבל על השמן התירו,
בית הדין בעצמו התיר, כי ראו שזו גזרה שהציבור לא יכול לעמוד בה.
ועל זה יש, בכל אופן, בירושלמי מובא שרב רצה בכל זאת להמשיך לאסור את השמן של הגויים.
אז שמה רב רצה לאסור שמן של גויים,
ושמואל אמר לו, אם אתה תמשיך לאסור,
אני אכריז עליך כמו על זקן ממרא, ככה מופיע בירושלמי במסכת שבת, כפי שזה מצוין לדף המקורות.
בעצם מה רב רצה?
בית הדין הכריע להקל,
כי הוא התיר את השמן,
ורב רצה להחמיר.
אמרנו שאולי כשרוצים להחמיר אין בזה בעיה.
זו באמת שאלה שדנים עליה אחרונים, אז למה באמת רצה להכריז עליו על רב
שהוא כמו זקן ממרא?
אז על זה מתרצים שאולי באמת אפשר להחמיר,
אבל להחמיר רק על עצמו.
ורב, כשהוא מחמיר, היות שהיה רבן של כל בני הגולה,
אם היו רואים שהוא אוסר, אז כולם היו אוסרים.
אז זה לא רק החמרה בלבד כשמישהו מחמיר על עצמו, מילא.
אבל כשהוא אוסר רב וזה מתקבל אצל כולם,
אז זה הופך להיות כבר שוב משהו נגד בית הדין, ולא סתם איזה חומרה שאולי היא לגיטימית.
ולכן,
זו הסיבה שרצו להגיד על רב
שהוא מבחינת זקן ממראה.
מכאן אנחנו רואים שגם החמרה איננה באה בחשבון בכל מצב,
ולכאורה להפך, צריך להבין אצל בית שמאי.
כי גם בית שמאי, כשהם החמירו,
הם לא החמירו כאילו כל אחד לעצמו.
אלא בית שמאי היו גם כן,
מן הסתם,
רבנים גדולים שהיה להם ציבור גדול.
אמנם הרוב היו בית הלל, אבל היו הרבה בית שמאי,
אז לכאורה איך באמת בית שמאי עשו כדבריהם, אפילו אם נפרש את זה לחומרה.
ומכאן צריך להגיע בעצם לאיזושהי מחשבה שכשבית שמאי ובית הלל חלקו,
זה לא היה בהכרעה של בית הדין הגדול,
אלא זה היה באופן כאילו לא קשור לבית הדין הגדול, ולכן לא הייתה פה הבעיה של אפילו, שלא לעשות
כנגד בית הדין בצורה מוחלטת,
כפי שאנחנו אומרים,
כשבית הדין הגדול מורה.
זה דבר שאני לא חושב שאני יכול עכשיו להעריך בו,
להבין למה באמת, או איך זה באמת,
שזה לא היה בבית הדין הגדול,
ויש על זה דברים מאוד, זה בכלל צריך תמיד להבין את מחלוקת בית שמאי ובתילל, ואת כל המחלוקות שלנו היום,
אבל בעיקר בזמן הגמרא והמשנה,
למה לא הוכרעו כל המחלוקות בבית הדין הגדול, וזה דבר שאולי בהזדמנות אחרת,
מי שימצא, ימצא,
והלומד יחכים, כמו שאני אומר תמיד, בעזרת השם
שלום שלום בינתיים,
שלום שלום בינתיים,
שלום שלום בינתיים,
::::::::::::::::::::
