טוב, שלום לכולם.
אנחנו ממשיכים בשיעור שלנו לדף היומי, לסוגיות מהדף היומי,
שהם היום נמצאים כבר בסוף מסכת העבודה זרה.
ואחת הסוגיות שכדאי לעמוד עליה היא סוגיה שעוסקת בעניין של טבילת כלים,
כשקונים כלים מהגוי וזה דברים מהלכה,
שהם כולנו יודעים אותה,
אבל כאן יש לנו את ההזדמנות
ללמוד קצת את הסוגיה הזו מן המקור,
וגם ממילא להבין את היסודות של ההלכה הזו.
הסוגיה מתחילה כאן בפרק חמישי במסכת עבודה זרה,
בדף ע"א עמוד ב'.
הגמרא אומרת, המשנה מדברת על הכשרת הכלים של הגויים,
שאם יש בהם,
כשלוקחים כלים מגויים, יש בהם אולי איסורים בלויים בכלים.
אבל נוסף לכך באה הגמרא ואומרת, תנא,
וכולם צריכים טבילה בארבעים שיאה.
ואז יש כזה הדין של טבילה שאנחנו מכירים, של הטבלת כלים, גם כלים חדשים.
בוודאי שמדובר על כלים שכבר השתמשו בהם, כמו שהגמרא מלכתחילה מדברת,
אבל החידוש הוא שגם בכלים חדשים יש בזה דין של הטבלה במקווה של ארבעים שיאה.
והגמרא מביאה לכך באמת פסוק,
דאמר קרא,
כל דבר אשר יבוא באש תעבירו באש ותאר.
הוסיף לה כתוב טהרה אחרת,
ואז מזה אנחנו לומדים שצריך את הטהרה, דהיינו באמת להטביל את הכלים.
והנושא הזה הוא כפי שהוא מוכר לנו,
אבל כפי שאמרתי,
בסוגיה הזו עצמה אנחנו רואים שנחלקו הראשונים בהגדרת החיוב הזה.
יש שסוברים שכפי שאפשר להבין את הגמרא כפשוטה,
שרבא אומר שהוא מביא את זה מנעני מי לב,
הוא מביא את הפסוק,
אז אפשר להבין שזה חיוב ממש מצווה מן התורה.
ולעומת זאת, בדברי הרבה ראשונים,
אפשר להגיד בראשונים שאנחנו יכולים לראות אותם במהירות,
כמו את הרמב״ם שציינתי כאן בדף המקורות,
הרמב״ם אומר בפירוש שהטבילה הזו זה מדברי סופרים,
משמע שסובר שהחיוב של הטבילה הזו הוא רק מדרבנן,
החיוב הזה הוא רק מדרבנן,
הוא רק מדרבנן והפסוק לפי דעתו נדרש כאסמכתא כמו שרגילים הרבה פעמים לומר וזה באמת בדברי הראשונים הנושא הזה נדון בסופו של דבר האם זה חיוב מן התורה או חיוב מדרבנן ויכולות להיות לזה כמה נפקא מינות שדנים פה בהלכה בהלכות
הנגזרות מן הסוגיה הזו יש יכול להיות נפקא מינה שבאמת באה לידי ביטוי כתוצאה מן השאלה אם סוברים שזה דורייתא עוד רבנן
ניקח למשל דוגמה פשוטה.
הדוגמה הכי פשוטה היא למשל כלים שממושכנים של גוי שנמצאים ביד ישראל.
הגמרא בהמשך מציגה את זה כספק,
האם זה נקרא ככלי שישראל קנה מהגוי והוא צריך להטביל,
או שאולי זה נחשב לכלי רק כמו כלי שאול שהוא לא צריך להטביל, כי כלי שאול מגוי לא צריך להטביל,
כלי שהוא קנוי כן צריך להטביל. אז יש אחר כך בעיה בגמרא לגבי כלי ממושכן,
ואין הכרעה בגמרא על השאלה הזו, אז מה ההלכה למעשה?
אז הראשונים נחלקים. אנחנו יכולים לראות שאצל הרמב״ם, למשל,
בעניין הזה של כלי ממושכן אין צריך טבילה,
בעוד שהשולחן ערוך הולך פה דווקא לפי השיטה שכן מחמירים ואומרים שכן צריכים להטביל את הכלים הממושכנים, אף על פי שזה ספק.
זאת אומרת, אם זה ספק דורייתא, הולכים לחומרא,
אם זה ספק דרבנן, הולכים לקולא,
ולכן אצל הרמב״ם בכלי ממושכן אנחנו רואים שלא צריך טבילה, כי כפי שאמרנו, הוא סובר שזה עניין של המנהג של הלכה שקשורה לדברי סופרים.
אז הנה זו דוגמה אחת, אבל יש למשל גם דוגמאות אחרות.
למשל,
ישנה שאלה,
בראשונים היא מופיעה,
האם מברכים על הטבלת הכלים.
אנחנו רגילים לברך כשאנחנו מטבלים כלים,
כי ככה באמת כתוב בשולחן ערוך.
אבל אצל הרמב״ם לא נזכרת ברכה על הטבלת כלים,
ואומר הריטב"א בחידושים שלו שכנראה הרמב״ם סבר שאין ברכה על הטבלת כלים.
אז לכאורה אפשר לתלות את זה גם בעניין הזה. אז בואו נבדוק את העניין.
אם אני סובר שזה מצווה מדאורייתא,
אז לכאורה זה דין פשוט שצריך לברך על המעשה הזה של הטבילת כלים.
אבל אם אני אומר שזה דרבנן, אולי לא. ככה לכאורה יוצא ממה שהריתווה אומר.
אבל באמת, כשאנחנו לומדים את זה בצורה יותר מדוקדקת, עדיין זה לא ברור.
כי מה, נאמר את זה ככלל,
שכל דבר שהוא דרבנן,
באמת לא מברכים עליו? הנה למשל בדיקת חמץ.
בדיקת חמץ, אנחנו יודעים שהיא מצווה מדרבנן,
בכל זאת מברכים עליה.
או האם באמת זה כלל כזה שלא מברכים על מצווה שהיא דרבנן?
אז כאן אולי צריך להתעמק בעניין מבחינת היסודות.
כי אם אומרים
שזו מצווה מדרבנן, צריך להבין.
אם זו מצווה מדרבנן, אז מה פתאום רבנן אמרו דבר כזה?
רבנן ראו לנכון לחייב כל אדם שקונה כלים מגוי להטביל אותם.
למה חכמים ראו לנכון כדבר הזה?
ונראה לי שאם אומרי באמת שהמצווה היא מדרבנן, אז יש צורך לדמות או יש עניין לחבר את הנושא הזה לכל הסוגיות שגם למדנו מקודם.
כי פה במסכת עבודה זרה מה שאנחנו רואים שיש הרבה דברים שדיברנו עליהם גם בשיעורים הקודמים,
שגזרו על דברים של גויים כדי ליצור מרחק בין היהודים לגויים,
שלא יבואו לידי קרבה ולא יבואו גם לידי חתנות.
לכן גזרו על הפת ועל הבישולים,
וגם דיברנו על היין. כל הדברים האלה אולי מהווים גם רקע לעניין הזה של מצוות טבילת כלים.
אתה קונה כלים מגוי,
אז יש עניין שתתבול. אולי זה יגרום לכך שלא תקנה כלים מגוי?
אפילו אם כן, תדע שיש פה איזשהו צורך ליצור איזושהי מחיצה בין ישראל לעמים כדי לשמור על הדברים שלא יבואו לידי קרבה,
שאיננה ראויה. יכול להיות שזה קשור לזה.
זה מצד אחד.
לעומת זאת, אם אנחנו אומרים שזה מצווה מן התורה,
אז אנחנו לא נסביר את זה מהצד הזה.
כי כל הדברים האלה של הרחקה מגויים זה באמת מצוות דיני דרבנן.
דווקא על טבילת הכלים, הנה אנחנו רואים שיש הרבה ראשונים שאומרים שהמצווה היא מן התורה.
כאן מסבירים, אם זה מצווה מן התורה, שזה איזה מין מעלה.
זאת אומרת, זה כמו,
ממש משווים את זה, ככה הריתוה באמת משווה את זה,
כמו גרים.
גרים שנהיים גרים על ידי טבילה,
לוקחים כלים מגוי כאילו מעלים אותם ברמה של קדושה,
ומעלים ברמה הזו של הקדושת, ישראל עוברת דרך מעשה של טבילה.
הרי לנו אם כך, שבאמת הרעיון של הטבילה או היסוד של מצוות הטבילת כלים היא לא זיעה, אם אני אומר לפי מדין דרבנן או מדין דאורייתא.
ולכן אפשר לומר כך,
שאם זה מדין תורה, אז באמת מברכים,
כי זו באמת מצווה פשוטה שמצוות עשה להכניס לקדושת ישראל,
אבל אם זו מצווה רק על דרך השלילה שאין בה שום יסוד חיובי אלא רק ליצור את החיץ הזה בין ישראל לגויים, בין יהודים לגויים,
כשהמצווה היא לא, כשהדין דה רבנן לא בא כמצווה אלא בא יותר רק כאילו ליצור את המחיצה בא לגרום לכך זה רק על דרך השלילה לכן לא מברכים. אני אתן דוגמה.
למשל, יש מצווה לבדוק ירקות מפני התולעים,
וזו הלכה מפורשת, על ירקות מסוימים.
לא שמענו שמישהו אומר לברך על בדיקת ירקות.
אומרים לברך על בדיקת חמץ.
בדיקת חמץ, יש עניין לברך,
מפני שיש גם עניין חיובי בביאור החמץ,
שאין כאן המקום להאריך בזה.
לכן זה שונה מהעניין של בדיקת ירקות מפני התולעים.
אבל אצל, ולכן אם אני אומר שטבילת הכלים היא רק על דרך השלילה,
לכן לא שייך לברך.
אבל אם זה דינדורייתא,
יש פה עניין חיובי של כניסה לקדושת ישראל,
ולכן מהבחינה הזו יש כאן באמת עניין של ברכה.
זה מצד אחד.
מצד שני,
כשאנחנו לומדים דווקא את ההלכות בסוגיה הזו,
אנחנו מוצאים פה דברים מעניינים. כפי שאמרנו, בשולחן ערוך, כפי הנראה סובר,
יותר נוטה לכיוון שמצוות הטבילה היא מן התורה דווקא,
שלא כמו הרמב״ם.
לעומת זאת,
וזה בא לידי ביטוי בהלכה המסומנת כאן בדף המקורות, ביורה דעה בסימן ק"כ,
יורה דעה, בהלכות האלה,
הוא אומר שם שקטן לא נאמן על טבילת כלים.
זאת אומרת, שאם יבוא,
נשלח קטן, למשל, להטביל כלים,
אז אם הוא יבוא אחר כך ויגיד,
הטבלתי את הכלים, כאילו לא מאמינים לו.
כי קטן הוא לא נאמן על הרבה דברים, אז הוא לא נאמן גם לומר שהוא הטביל את הכלים. מסבירים שהסיבה שהוא לא נאמן זה בגלל שזה מצווה מן התורה.
ובדברים של תורה, קטן לא נאמן.
אנחנו יודעים דווקא, בדברים של דרבנן,
אז קטן כן נאמן לומר שעשה את מה שעשה, כמו דווקא באמת על בדיקת חמץ.
הגמרא במסכת פסחים אומרת, אמנו רבונון בדרבונון,
שבאמת מאמינים לדבר שהוא מדרבנן,
אבל בדבר של דאורייתא לא מאמינים.
אם השולחן ערוך פוסק שקטן לא נאמן על טבילת כלים,
אז באמת הת"ז מסביר שם ואומר את זה שהסיבה היא שטבילת כלים זה מצווה מן התורה ואין לקטן נאמנות לגבי דין תורה. אם כן, מה אנחנו לומדים מכאן?
שזה דין תורה.
מאידך גיסא, לעומת זאת,
אנחנו רואים בעניין אחר, דווקא בשולחן ערוך אור החיים,
שאנחנו רגילים לומר בפרק במה מדליקים בשבת, אנחנו יודעים,
ספק חשיכה ספק אינה חשיכה, אין מתבילים את הכלים.
יש כאן דיון על איזה כלים מדובר.
מדובר על כלים של טומאה.
כלים של טומאה שאין מתבילים את הכלים אפילו בין השמשות.
בוודאי שלא מתבילים את הכלים בשבת עצמה.
אבל מה הדין של הכלים? יש לאדם כלים של גוי,
והוא רוצה להשתמש בהם בשבת והוא לא הטביל אותם, האם הוא יכול להטביל בשבת או לא?
דווקא על זה נטיית השולחן ערוך באורח חיים, בהלכה המסומנת פה בדף המקורות,
הוא דווקא נוטה לומר שכן מותר להטביל את הכלים. אמנם יש שאוסרים, אבל הוא נוטה לומר דווקא שמותר.
זה חידוש גדול שמותר להטביל כלים בשבת.
כאן אנחנו צריכים לומר, וזה הנידרלי, שזה נכון.
אף על פי שטבילת הכלים לפי השולחן ערוך היא באמת מצוותה מן התורה,
אבל דווקא כשמסבירים שזה מצוותה מן התורה זה לא נקרא תיקון,
כי זה לא גדר של תיקון הכלי,
אלא זה רק תוספת קדושה.
כשמדובר רק על תוספת קדושה,
זה לא בא להוריד איזה איסור, זה בא להוסיף קדושה.
וזה דווקא אם הולכים לפי הסברה של הדאורייתא בטבילת כלים. לכן, בטבילת כלים יוצא כאילו בצורה מחודשת,
שאף על פי שמצוותה מן התורה לפי השולחן ערוך הוא בכל זאת נוטה לומר שמותר להטביל כלים אפילו בשבת, לא רק בין השמשות.
וציינתי פה בדף המקורות את המשנה הברורה בביעור הלכה,
הוא מעריך להסביר את זה ובכיוון שאנחנו כרגע אומרים.
זה לא נקרא תיקון, זאת אומרת,
אם היינו אומרים דווקא שזה בא להוריד משהו או להוריד חיסרון,
שצריך ליצור חיסרון, זה היה אולי, דווקא אם היה דרבנן היה יותר מקום לומר שזה אסור בשבת להטביל מאשר כשאנחנו אומרים שזה מן התורה.
שבא להוסיף מעלה של קדושה.
לתוספת מעלה של קדושה זה לא נקרא תיקון,
ולכן מותר להטביל את הכלים בשבת,
לפחות לפי הרבה דעות, אף על פי שנוהגים כמובן אולי להחמיר בזה,
אבל כשיש צורך ויש עורכים או משהו כזה, אז לפי זה באמת מותר כדבר הזה.
אז זה אם כן המחלוקת היסודית הזו, שקשורה לעיקר הדין של טבילת כלים,
האם זה מצווה מן התורה או מצווה מדרבנן,
שנובעת מהסוגיה הזו.
ניקח לדוגמה נוספת, כאן מדובר בגמרא שמטבילים דווקא כלי סעודה.
יש מחלוקות לגבי כלי הסעודה, איזה כלי סעודה,
למה הכוונה בכלי סעודה. ונראה לי שיש שמרחיבים את המושג כלי סעודה שצריך להטביל ויש שמצמצמים.
אם אומרים שהגדר הוא דווקא להתרחק מן הגויים, שזה הגדר,
אז זה באמת שייך רק בכלי סעודה ממש,
שאוכלים אולי אפילו על השולחן.
דווקא על כלים כאלה שממש קשורים לאוכל שאוכלים, כאן יש את העניין ליצור את המרחק בין גוי ליהודי.
אבל אם מדובר מהבחינה של דווקא לפי דין תורה,
יש מקום להרחיב את הגדר הזה גם לכלים שהם לא ממש מופיעים על השולחן ולא מגיעים לשולחן, אלא כלים שהם יותר של הכנה של שלבים יותר מוקדמים.
וכפי שבשולחן ערוך אפשר לראות ובהלכה,
ישנן באמת, ישנן מחלוקות לגבי כלים מסוימים, כמו סכין של שחיטה,
האם צריך להטביל או לא צריך להטביל, כי כששוחטים זה לא מיד מוכן לאכילה,
זה לא בדיוק קליסיה סעודה, ובכל זאת יש שמחמירים.
צריך לומר שאם באמת היינו סוברים שזה בא ליצור את המחיצה הזו בין יהודי לגוי,
היה מקום דווקא לצמצם ולומר שלא.
אבל אם אנחנו אומרים שזה דין דאורייתא להוסיף מעלה,
להוספת קדושה, זה כל דבר שקשור לאוכל,
ולאו דווקא למה שמגיע לקרבת הדעת של האכילה בשולחן.
אז זה פחות או יותר דברים שצריך ללמוד את הפרטים שלהם,
ואין כאן המקום להעריך בהם
בצורה כל כך מושלמת, ונישאר בזה בינתיים,
והלומד הלאה בוודאי יחכים עוד.
כל טוב ושלום שלום.
כל טוב ושלום שלום.
:::::::
::::::::::::::::::::::::ףףףף
