שלום לכולם ואנחנו ממשיכים בשיעורים שלנו שעדיין הם על מסכת עבודה זרה שלומדי הדף היומי
נמצאים בה ועדיין גם לא סיימו כידוע
ואנחנו נדבר על דברים שקשורים לפרק האחרון,
פרק הסוחרת הפועל במסכת עבודה זרה עוסקת בהרבה דברים של מה שנקרא ענייני איסור והיתר והרבה יסודות של איסור והיתר והלכות הנוגעים להם
המקור שלהם זה דווקא פה, במסכת הזו, בפרק הזה.
אני רוצה להתרכז היום בשני דברים, בשני נושאים,
שקשורים זה לזה,
שהכותרת שלהם באמת בהלכות תערובות.
הנושא של הלכות תערובות, מתי אנחנו אומרים שאיסור שנפל להיתר
הוא אוסר את כל התערובת?
מתי אנחנו אומרים שהוא בטל ברוב?
אז יש לנו גם מושג של בטל ברוב,
אבל יש לנו גם פעמים שזה לא בטל וזה להפך אוסר את כל התערובת כולה.
ושני הנושאים נמצאים, בשני נושאים אנחנו מוצאים את הדיון פה בפרק הזה.
אני אתחיל דווקא בנושא שנזכר בדף ס"ז ואחר כך בדף ס"ו, כאילו הפוך מן הסדר,
אבל יש לזה כיוון ומחשבה.
הנושא הראשון נזכר בדף ס"ז, כפי שאני אומר עומר רבי עבא הוא עומר רבי יוחנן,
כאן אני אקרא בגמרא: "כל שטעמו וממשו אסור ולוקין עליו וזהו בחזית כדי אכילת פרס וכל טעמו ולא ממשו אסור ואין לוקין עליו".
זה הנושא. והנושא בעצם מבחינת הכותרת ההלכתית זה הנושא של עד כמה מתחשבים בעניין הזה של הטעם.
כי כשיש תערובת אז האיסור הוא פעמים נותן טעם בתערובת כולה,
נותן טעם זה גם עניין של סוג הדבר,
וגם עניין של יחס, וזה מה שאנחנו אומרים, המושג של 1 ל-60,
הבטל ב-60 הוא איזושהי הערכה קרונית שאומרת שביותר מ-60 באמת לא ניכר הטעם,
אבל עד 60 הטעם ניכר, וזה מה שנקרא דבר שאוסר מחמד טעמו.
עכשיו, הנושא שמתפתח מכאן בסוגיה, שמופיע גם בסוגיות אחרות,
אבל באמת כאן בצורה די חזקה,
זה הנושא של טעם כעיקר,
עד כמה המושג של טעם שאוסר מצד הטעם של האיסור בהיתר,
עד כמה אנחנו אומרים שהוא אסור.
יש אומרים שהאיסור הוא מדרבנן בלבד,
ויש אומרים שהאיסור הוא מן התורה. אפשר להגיד בצורה יותר מפורטת שהדברים פה מבוארים בצורה מאוד רחבה בתוספות בדיבור המתחיל, אמר רבי יוחנן,
שהוא מביא קודם כל את שיטת רש"י,
שרש"י סובר שטעם כעיקר זה רק איסור מדרבנן ולא איסור מן התורה, זאת אומרת שמן התורה הטעם לא אוסר, ואומרים להפך שיש ביטול ברוב, ככה יוצא כפי שעולה משיטת רש"י,
ואילו תוספות, בעיקר פה רבנו טעם, בצורה מאוד רחבה,
מי שלומד כדאי שיעיין בתוספות הזה בצורה יותר מפורטת,
ויראה שהתוספות מביאות כל מיני הוכחות לכך שיש לנו ראיות
שטעם כעיקר זה אסור מן התורה ולא רק מדרבנן,
ועל זה נטוש פה הוויכוח, עד כמה טעם כעיקר אוסר מן התורה,
מן התורה או מדרבנן.
והדברים האלה,
גם כשלומדים למשל את ההלכות ברמב"ם,
ולומדים את ההלכות האלה בשולחן ערוך,
לא עד הסוף תמיד מוכרעים מהי הפסיקת הלכה, אם זה דהורייתא עוד רבנן. אבל למשל, ניקח לדוגמה, ישאלו אותי, מהי נפקא מינא אם טעם כעיקר ודהורייתא עוד רבנן?
נפקא מינא קודם כל היא במקום שיש למשל ספק, אם התעורר ספק, היה איסור שנפל להיתר
ואנחנו לא יודעים ולא בדקנו מספיק האם זה בטל בשישים או לא בטל בשישים.
בינתיים זה נשפך, נגיד כל מה שהיה בסיר הזה נשפך ועכשיו אנחנו לא הספקנו לבדוק ואנחנו לא יודעים,
אז אנחנו יודעים שהיה רוב היתר אבל אנחנו לא יודעים אם היה בטל בשישים.
אז אם זה נגיד שטעם כעיקר זה אסור מדרבנן,
אז עכשיו הספק יהיה ספק בדרבנן שמקילים.
אם אנחנו נגיד לעומת זאת שהאיסור הוא מן התורה,
אז יהיה הדין של ספק מדורייתא לחומרא, זה למשל נפקא מינה פשוטה,
או למשל נפקא מינה אחרת שמדברים עליה פוסקים במצבים מסוימים.
יש למשל שאלה מעניינת, האם למשל צריך לתת מרק,
מרק בשר או מרק עוף,
כפי שאומרים, כרפואה.
מרק עוף כרפואה צריך לתת לחולה.
אז עכשיו ישנה שאלה, למשל, בשבת,
כשצריך עכשיו להחליט אם צריך לשחוט את התרנגולת, או אפשר אפילו לקנות מרק מאשר אצל גוי.
מה פה ההבדל?
הרי אם אנחנו נגיד שטעם כעיקר אסור מן התורה,
המרק זה דוגמה של דבר שהוא אסור מחמת הטעם של העוף.
אם העוף טרף,
אז המרק אסור מחמת הטעם של העוף.
אז אם טעם כעיקר מן התורה,
אז אין לנו עניין בכלל לקחת את המרק של הגוי ונתיר אפילו לשחוט בשבת בשביל החולה, כדי שלא יהיה מרק אסור.
אבל אם אנחנו אומרים שהטעם כעיקר זה רק אסור מדרבנן,
אז זה שהמרק אסור בצד טעמו זה בכל אופן יותר טוב שיאכל את המרק מבשר שאיננו כשר של גוי,
מאשר שאנחנו נעבור על איסור דאורייתא של שחיטה בשבת.
אז זו שאלה יפה שמביאה לידי ביטוי בצורה ברורה והלכתית את ההבדל אם אומרים טעם כעיקר מן התורה או טעם כעיקר מדרבנן.
ועל זה רבי יוחנן פה בדברים מפרט את העניין, שיש פעמים שלוקים ויש פעמים שאינם לוקים, וזה תלוי בשיטות האלה של טעם כעיקר. אז זה דוגמה, עניין אחד.
ואני כדרכי רק שולח ואומר לעיין באמת בצורה ברורה כדאי בהלכה הזו,
מי שיש לו את הבירור הלכה ימצא פה דברים יותר מפורטים בדיונים המפורטים על טעם כעיקר ועל דברי רבי יוחנן. אבל אנחנו כאן במסגרת שלנו,
אני רוצה לעבור לדף ס"ו.
לדף ס"ו אנחנו רואים דיון נוסף מחלוקת בין אביי לרווק.
כל מה שאנחנו אמרנו עד עכשיו זה נושא של טעם.
טעם זה דבר שהוא שייך במין בשינו מינו.
כאשר מדובר על תערובת של מין בשאינו מינו,
אז שייך להגיד שהמין אחד נותן טעם בדבר השני.
אבל אם למשל, אם למשל בתערובת של מין במינו,
שם אין לנו טעם.
אין בעצם טעם. המושג של טעם לא קיים בדבר שמין במינו, מפני שהוא לא נותן טעם, הרי זה אותו מין. המין ממילא היה לו, להיתר גם היה את אותו הטעם, אז אנחנו לא יכולים לבחון את הדבר לפי כללים של טעם.
אז כאן נשאלת השאלה מה באמת הדין של דבר שהוא מין במינו כאשר באמת אין טעם.
וכאן באופן הלכתי כשאנחנו עומדים את הסוגיה אנחנו נמצא שקודם כל זו מחלוקת בין רבי יהודה וחכמים במסכת צבחים,
מחלוקת מקצה לקצה.
דעת רבי יהודה היא שמין במינו לא בטל,
שבכלל לא בטל מין במינו
ואילו דעת חכמים שמין במינו דווקא כן בטל.
זאת אומרת, יכול להיות שמין במינו זה יותר חמור
מאשר מין בשאינו מינו, כי מין בשאינו מינו עושה רק
בטעם ומין במינו אוסר אפילו במשהו, כי הוא בכלל לא בטל.
ואם אנחנו רוצים להבין את הסברה למה מין במינו לא בטל, לכאורה אפשר להגיד את הסברה, כי פשוטה היא הנותנת, בגלל שזה מין במינו
אז הוא לא שייך שיתבטל, הוא להפך, הוא מוסיף על העניין,
יש עכשיו במקום כמות מסוימת של סוג מאכל מסוים, נגיד איזה אוכל של אורז או איזה דבר, או בשר, אז עכשיו יש עוד,
יש עוד בשר,
רק ההבדל הוא שזה אסור וזה מותר, אבל אין כאן מושג של ביטול,
יש כאן מושג של תוספת.
יש דעה הפוכה שסוברת שמין במינו דעת חכמים,
שמין במינו באמת בטל.
צריך לדעת שזו מחלוקת בין רבי יהודה וחכמים,
ודעת רש"י במסכת חולין,
ציינתי את זה בדף המקורות,
רש"י בדף ק"ט במסכת חולין אומר לנו בצורה חזקה שההלכה היא דווקא כרבי יהודה שמין במינו לא בטל, ככה דעת רש"י.
אבל האמת היא שרוב הפוסקים זה דברים די מפורשים גם ברמב"ם ובשולחן ערוך המצוינים פה בדף המקורות, שהם סוברים שמין במינו דווקא כן בטל. עכשיו הנקודה הזו קשורה באמת לעניין הזה של הטעם, תכף אנחנו נראה במה,
וגם בהבנת הגמרא בדף ס"ו.
בדף ס"ו יש לנו מחלוקת בין אביי לרבא
מחלוקת בין אביי ורבא לגבי אם אני אקרא את הגמרא שם הוא מדבר שם חמרה עתיקה בענבי דברי הקול בנותן טעם יין ישן שיש לו טעם של יין אז התערב בענבים דברי הקול בנותן טעם כי זה מין בשינו מינו בנותן טעם חמרה חד את היין חדש בענבי אבאי אומר במשהו ורבא אמר בנותן טעם אבאי אמר במשהו בתר טעם אז לינן
אידי ואידי חד טעמה אודא ולמין במינו, ומין במינו במשהו, וראה ואמר בנותן טעם.
בתר שמזליין. זאת אומרת, כאשר יש דוגמה של יין חדש בענבים,
אז היין החדש הזה,
לפי מה שמתבהר פה יין חדש זה כל כך חדש שאין לו טעם שונה מהענבים.
לכן אומר אבייה, אין פה עניין של טעם.
אז מה אומר אבייה ולכן מה?
לכן זה יותר חמור, זה מה שבעצם יוצא. אבייה אומר את הדברים שלו, לכן זה יותר חמור,
שאוסר במשהו.
זאת אומרת, הוא הולך פה לפי השיטה שמין במינו לא בטל.
מין במינו לא בטל, היות שאין גם עניין של טעם, אז להפך, זה מין במינו אז לא בטל. ככה זה יוצא פה.
ואילו רבא אומר בנותן טעם, שהדבר מודגש לפי נותן טעם. וכל כך למה?
הגמרא מסבירה שלפי רבא ההבחנה בין מין במינו או ההבחנה בדבר מין במינו, כשאני רוצה לדעת אם זה מין במינו או לא מין במינו,
אני לא הולך לפי הטעם, אלא הולך לפי השם.
זאת אומרת, וכיוון שלזה קוראים יין ולזה קוראים ענבים, אז זה מין בשינו מינו, ולכן רבא אומר שזה,
רבא אומר שזה בנותן טעם.
הנקודה היא פה,
וזה מה שאנחנו פה, יש גם דוגמה הפוכה בגמרא,
שכאשר יש המושג של,
לפי רבא,
שקוראים לזה את אותו שם,
אז אנחנו אומרים שזה להפך אוסר במשהו,
ואילו אבייש הולך לפיתם, ילך את הגדר הזה לפיתם.
עכשיו, מה פה הנקודה?
הנקודה היא פה, בגמרא הזו שכרגע קראנו אותה, ומי ששומע כדאי שיעיין בה בצורה יותר מפורטת,
אנחנו רואים פה שאם זה מין במינו,
אז מה זה אומר? זה חומרא.
זאת אומרת שהולכים פה לפי השיטה כאילו שמין במינו לא בטל.
אז אם אני הולך לפי שיטת רש"י, שכך הלכה,
שבאמת מין במינו לא בטל,
אז זה באמת דבר, ולזה הפירוש פה.
אם זה בגדר מין במינו אז לא בטל,
ואם זה מין בשינו מינו, זאת אומרת השאלה היא אם זה מין במינו זה חומרא,
זה לא כולא.
אז אם אתה הולך לפי רש"י שהלכה כרבי יהודה,
אתה יכול להגיד שמין במינו באמת אתה אומר פה שהוא באמת לא בטל.
אבל אם אתה היית הולך פה לא לפי רש"י,
אלא לפי הדעת רוב הראשונים האחרים,
שבעצם סוברים שמין במינו דווקא כן בטל,
כן בטל,
ובאופן פשוט הוא לא בטל דווקא בגלל שהוא לא נותן טעם,
אז דווקא בגלל זה באמת אנחנו אומרים שהוא כן בטל ברוב.
זאת אומרת שאם זה מין במינו זה בעצם כולה ולא חומרה.
אז השאלה היא, אז מה פשט פה בגמרא שאם זה מין במינו זה אסור?
אז על זה מי שלומד את הגמרא לפי השיטה הזו צריך לפרש שזה לא נאמר על כל דבר, אלא נאמר רק על יאי נסך, שעל זה מדובר פה בסוגיה,
או על דברים דומים שבהם מחמירים במין במינו,
שמין במינו אצלהם באמת יהיה חמור. אף על פי שאנחנו בדרך כלל סוברים שמין בשאינו מינו בטל,
יש פעמים שמין במינו באמת לא בטל. למשל,
ביין נסך, בגלל חומרת האיסור של יין נסך שהוא אסור בהנאה וזה אסור שקשור לעבודה זרה במשהו,
וגם למשל יש איסורים אחרים, כמו תבל,
שגם אנחנו אומרים שאוסר במשהו במין במינו, בגלל שזה דבר שיש לו מתירים, כידוע יש כלל,
דבר שיש לו מתירים אינו בטל.
אז מסבירים שמה שמדובר פה ככה מסביר הש"ח
במקור המצוין פה את הגמרא הזו, שהגמרא מדברת פה על יאי נסך,
כמו שבאמת מדובר,
או על דברים אחרים שבהם יש דין מיוחד שמין במינו לא בטל ולכן מחמירים באמת במין במינו.
אבל אם היינו מדברים בדברים אחרים שבהם הכלל שמין במינו כן בטל,
אז לא היינו אומרים,
אז לא הייתה הגמרא הזו יכולה ללכת להלכה שהולכים בתר השם של הדבר כמו שרבא אומר,
כי היינו אומרים שזה צריך, כי אם היינו הולכים לפי רבא אז היא עושה שזה מגדירים
לפעמים מין במינו ומקילים לעומת העובדה שהטעם של הדבר האסור ניכר בכל התערובת וזה דבר שנגד לחורה נגד ההלכה.
לכן הש"ח ככה מסביר.
הדבר המעניין הוא
שהרימה
הרי מה, במקור המצוין פה, בסימן צבי חץ, סעיף ב',
אומר כאילו את ההלכה כרבא,
שכשמדברים על מין במינו לא מדברים לפי הטעם, אלא מין במינו זה לפי השם, כי זה המחלוקת בין אביה ורבא.
אביה אומר שהמבחן הוא בטעם,
רבא סובר שהמבחן הוא בשם,
שאם נקראים הדברים בשם אחד,
אפילו שיש להם טעמים שונים,
הם נידונים כמין במינו.
וכאן הרי מה אומר דבר שהוא באמת תמוה שהש"ח שואל עליו?
הרי אם אתה רוצה להגיד הלכה כזו באופן כללי,
מה פירוש באופן כללי לכל הסוגים של האיסורים,
הרי זו הלכה תמוהה.
כי אם אתה תגיד שמין במינו, ההגדרה של מין במינו
היא כמו רבא,
שהיא לא רק ביין נסך כמו שאמרנו,
אלא בכל דבר,
זאת אומרת שאתה מקל על ידי הדבר הזה שאתה אומר מין במינו, וזה דבר תמוה, כי סוף סוף הרי זה נותן טעם,
וזה לכאורה קושיית אשך באמת על ערימה,
שדבריו נראים אפילו תמוהים.
באמת,
זה כל כך קשה שהשך לא מתרץ.
אולי אנחנו בכל אופן,
כשלומדים באיום צריכים להתאמץ ולנסות להבין בכל זאת את דברי הערימה האלה,
ואני חושב שאפשר יהיה להבין את דברי הערימה
אם אנחנו נאמר שטעם כעיקר הוא לא אסור מן התורה אלא אסור רק מדרבנן,
ואז אנחנו נסביר.
כי השאלה היא, למה באמת מין במינו בטל?
אז אפשר להגיד שמין במינו בטל, לפי ההלכה,
בגלל שזה לא נותן טעם.
אבל אפשר להגיד שמין במינו בטל לא בגלל שזה לא נותן טעם,
אלא בגלל שאין לו חשיבות עצמית.
כשיש תערובת של מין בשינו מינו, אז כל דבר יש לו חשיבות בפני עצמה.
אם זה מין במינו, אין לו חשיבות בפני עצמה.
ואז ממילא לכן מין במינו באמת בטל.
וממילא,
אם אנחנו נגיד שזוהי ההגדרה ולא בגלל העניין של הטעם,
אז אנחנו יכולים לומר שכמו שרבא אומר שההגדרה של מין במינו היא נקבעת לפי השם, כי לפי השם אתה יודע להגיד אם יש לזה חשיבות עצמית או אין לזה חשיבות עצמית.
זאת אומרת, אם אני אסכם את הדבר,
לפי הרמ"א, לפי ההסבר הזה יוצא שאף על פי שיש למשל דברים,
הגמרא פה מביאה דוגמאות של דבר שנקרא חמרה,
דבר שנקרא יין,
שבכל אופן נקרא יין ונפל בתוך יין אחר, יין ישן בתוך יין חדש,
שניהם נקראים יין.
אז מה זה מין במינו או מין שאינו מינו?
אם אני הולך לפי הטעם,
אז זה מין בשאינו מינו,
כי זה נותן טעם, כי זה שני סוגים שונים.
אם אני אומר שהמבחן הוא לפי השם של הדבר,
אז זה מה שרבא אומר,
שזה נקרא מין במינו זאת אומרת אנחנו יכולים להגיד כיוון שטעם כעיקר הוא רק מדרבנן
אז לא אכפת לי שיש פה טעם אני בכל אופן מעדיף את ההגדרה של מין במינו שבטל בגלל שבאמת אין לו חשיבות עצמית זה מה שאני בדיוק רוצה לומר כי כיוון שזה מין במינו אז אין לו חשיבות עצמית זה תירוץ שנראה לי די מחודש
אבל הוא מסביר יפה את דברי הרמ"א באמת הש"ח כפי שאמרתי חולק עליו
והש"ח סובר שזה ההלכה, מה שרבא אמר,
שהולכים לפי השם בדף ס"ו,
זה לא מדבר על כל האיסורים,
אלא רק באותם איסורים שההחלטה שזה מין במינו היא החלטה מחמירה ולא החלטה מקילה.
לפי הרי מה יוצא? שההחלטה שזה מין במינו זה גם החלטה מקילה.
אז אני יודע שהדברים האלה קצת קשים,
אבל הם באמת מסובכים.
אני כעת רציתי להציג אותם, באיזו מידה, כקשורים זה לזה,
את ההלכה של טעם כעיקר, עם מחלוקת,
אם זה דורייתא עוד רבנן,
ואת הסוגיה של מין במינו, מהי ההגדרה הקובעת לדבר שזה מין במינו.
יש בזה כאמור מחלוקת אם מין במינו בכלל בטל או לא בטל. רש"י באמת סובר שמין במינו בכלל לא בטל, כדברי רבי יהודה.
רש"י, אז ממילא לפי רש"י כל הגמרא הזו בס"ו מובנת כפשוטה,
אבל ההלכה היא לא כרבי יהודה, ההלכה בשולחן ערוך היא שמין במינו דווקא כן בטל,
ולכן ההבנה של הגמרא בס"ו,
או שהיא תהיה מוגבלת
רק בדברים שמין במינו באמת לא בטל, כמו
יין נסך אמרנו ודבר שיש לו מתירים,
או שנצטרך להגיד איזשהו הסבר יותר מעמיק,
כמו שניסינו להסביר את דברי הרמ"א של פוסק כראווה,
אף על פי שפוסק שמין במינו באמת בטל.
אז זהו, אם כן להיום,
משהו,
אפשר להגיד, טעם,
טעם מסוים לטעום משהו מהלכות הערובות והמעיין שימצא במקורות,
אם ילמד איתם הרי הדברים איכשהו יותר יהיו מובנים בעזרת השם.
אז כל טוב ושלום שלום.
