שלום, היום אנחנו חוזרים וממשיכים בשיעורים שלנו
על הסוגיות הנלמדות בדף היומי,
לנסות ללמוד אותן בעיון עד כמה שאפשר במסגרת הזו,
עם ההלכה הברורה שלנו כידוע.
והמסכת הנלמדת היא עכשיו מסכת עבודה זרה,
שנמצאת עכשיו הלימוד בעיצומו.
חלק גדול מהמסכת,
ולאורך דפים רבים,
המסכת עוסקת בדברי מאכל של גויים,
אם אסורים, אם אסורים בכלל,
ואם באמת אסורים,
האם אסורים באכילה או אסורים גם בהנאה.
ועל זה אנחנו מוצאים כמה פרטים, ועליהם אני רוצה לדבר היום,
לנסות לעבור פחות או יותר על כל הרשימה,
ולנסות לדבר על מה מתחדש לנו פה.
ונתחיל אולי מן הקל אל הכבד.
כי מן הקל אל הכבד, לפי הבנתי ברשימת הדברים האסורים,
אנחנו מוצאים את השמן.
השמן,
הוא היה נחשב גם כן לדבר שאסור, ועכשיו כשאסרו דברים,
הטעם האיסור הוא בדרך כלל,
יש דברים שנאסרו,
לא בגלל שיש בהם איזשהו איסור מהותי,
כי באמת אין בו שאלה של כשרות במושגים הרגילים של כשרות,
כי הדברים הם לא אסורים,
למשל השמן.
השמן אין בו שום איסור כאשר מדובר למשל על שמן זית של גוי.
כי אם ידוע שיש איסור בדברים האלה מצד עצמו,
אז כבר כל השאלה הזו היא לא נוגעת לסוגיה הזו.
אנחנו מדברים פה בסוגיות האלה על דברים שהם לכאורה,
אין בהם איסור של כשרות.
אז אם ניקח לדוגמה את השמן,
אז כפי שאנחנו מגלים פה בסוגיה, גם על השמן וגם על הפת,
שנדבר עליה מייד בהמשך,
גזרו, וגם על בישולי עקום,
וגם על חלב אולי, וגם על יין, כל אלה ברשימה,
גזרו עליהם משום חתנות,
משום בנותיהם, כפי שהגמרא אומרת בדף ל"ו עמוד ב',
יש עניין להרחיק את עם ישראל מן הגויים,
כדי שלא יבואו לידי קרבה.
לכן קבעו כמה דברים שאסורים,
שעל ידי האיסור הזה זה יוצר ממילא מרחק,
ריחוק מסוים.
ואז הדבר הקל מבחינת הסוגיות האלה,
זה כמו שהתחלתי לומר, זה השמן.
מדוע? מפני שהשמן גם כן חשבו לאסור,
ולפי מה שמבואר פה בגמרא בסוגיות האלה במשנה שאנחנו מכירים בדף ל"ה עמוד ב',
אנחנו באמת מוצאים פה את העניין הזה שגזרו באמת על השמן,
על השמן,
אבל נאמר מיד במשנה שרבי עובי דינו התירו את השמן.
זאת אומרת שהשמן זה היה איסור חריג,
שכפי שמבואר בגמרא,
האיסור הזה לא נשאר בתוקפו,
מפני שהאיסור הזה לא נשאר בתוקפו, כמו שהגמרא אומרת, מפני שלא פשט האיסור בתוך ישראל,
בתוך העם, זה לא התקבל כאילו, וכפי שהגמרא מבררת,
זה כאילו רצו לגזור גזירה שאין הציבור יכול לעמוד בה.
אז שני התנאים האלה נמצאים פה,
גם שאין גוזרים גזירה על הציבור כשאינו יכול לעמוד בו,
וגם כיוון שהאיסור באמת לא פשט
בתוך כל ישראל,
ולכן כשמתמלאים שני התנאים הללו,
אז אפשר לבטל את האיסור, אף על פי שהוא נאסר באיסור מאוד חמור,
אפילו של י"ח דבר,
כפי שאנחנו לומדים פה בגמרא.
בדרך כלל אנחנו אומרים שאין בית דין אחד יכול לבטל, לדבריו של בית דין חברו,
אלא אם כן גדול ממנו בחוכמה או במניין,
אבל בעניין של השמן, בגלל שיש בו את הנתונים האלה שהזכרנו,
יש אפשרות להתיר כפי שהתירו. אז זו הדוגמה הראשונה.
הדוגמה השנייה היא הדוגמה של הפת.
הפת,
כפי שנראה פה מתוך הגמרא,
האיסור שלו לא התבטל לגמרי.
האיסור באמת נשאר בתוקפו,
נשאר בתוקפו,
אלא כפי שנראה מתוך הגמרא,
בתוך הדברים האלה,
איך יש פה איזה לשון של ראשונים, זה מופיע בירושלמי,
זה גם כן נשאר איסור שהוא קצת עמום.
עמום, זאת אומרת, גם כן כאילו לא ברור עד הסוף.
כי בגמרא מסופר לנו פה,
בדף ל"ה עמוד ב' עדיין,
הגמרא אומרת שרבי היה פעם ושואל,
כאילו, מה ראו חכמים לאוסרה,
או מה ראו חכמים לאסור את הפת, ולכן מתוך הדברים האלה, מה שיוצא על פי ההלכה שהיא מבוררת כאן, כפי שאפשר לעיין פה בתוך הסוגיות,
אנחנו מגלים שאומנם עושים חלוקה בין פת של בעל הבית לבין פת של פלטר.
פת של בעל הבית, כשאדם באופן פרטי, גוי באופן פרטי, אופה מאפה,
איזשהו מאפה גם של עוגה, גם של פת,
כאן האיסור נשאר בתוקפו,
אבל פת של פלטר, דהיינו של אופה נחתום, מה שנקרא, מאפייה שאופה בשביל למכור,
שם האיסור בסופו של דבר גם כן כאילו נשאר בעמימות מסוימת, כפי שזה נראה, ולכן בהלכה גם כן אנחנו מוצאים שבסופו של דבר זה דבר שתלוי במנהג,
יש שבאמת נוהגים לאסור גם פת של פלטר,
אבל רבים וטובים, כפי שאנחנו יודעים בהלכה ובאופן מעשי,
לא שומרים על האיסור הזה בפת של פלטר ואומרים שאפשר לאכול פת של פלטר, כי גם זה כאילו לא התקבל ולא פשט בתוך כל הציבור.
ואף על פי שלא התירו את הפת כמו שהתירו את השמן,
אבל נשאר האיסור של הפת נשאר כמו בתוקפו כשמדובר על פת של בעל הבית,
לעומת זאת לגבי פת של פלטר אנחנו רואים
שיודעים שזה תלוי במנהג.
דווקא מקובלת פה הלכה מעניינת,
שיש פה כמה הלכות מעניינות,
למשל שאומרים על מובא בשולחן ערוך,
שאפילו מי שלא שומר להיזהר מפאת של פלטר במשך כל השנה, ייזהר למשל בעשרת ימי תשובה. זאת אומרת, זה נשאר כהלכה מצד אחד שצריכים לקחת אותה לתשומת לב.
אז זה בנוגע לפאת בעשרת ימי תשובה.
אבל כדוגמה אחרת,
למשל בהלכות ברכות אנחנו מוצאים דבר מאוד מעניין,
שגם מי שלא רגיל לאכול פת של פלטר,
אבל אם הוא יושב בסעודה,
נאמר הוא מארח בבית אורח,
שהאורח כן אוהג לאכול פת של פלטר,
אז לכאורה הייתי, אני יכול להגיד,
אני, כיוון שאני לא אוכל פת של פלטר, אז גם האורח לא יאכל,
אבל אם יש למשל פת של פלטר שהיא אימה יותר וטובה יותר,
והאורח שלי הוא דווקא הבן אדם שלא מקפיד,
אז להפך, נאמר שגם אני, אף על פי שאני מחמיר בדרך כלל,
שכאן אני לא אחמיר. זאת אומרת, זו הלכה שבאמת יש בה איזושהי מידה מיוחדת שלא מוכרת,
שיש בזה עניין, ויש בזה עניין להיזהר,
אולי אפילו כולם, כשאפשר,
אבל מצד שני צריך לדעת שזו לא הלכה שהיא סגורה לגמרי כאיסור.
אז זה ההלכה של פת.
יש לנו שמן ופת.
אחרי זה, כשאנחנו מנסים לעבור, עולים דרגה,
אנחנו מגיעים להלכה של בישולי עקום.
בישולי עקום כאן זה בוודאי גזירה שהתקבלה והיא בתוקף מלא,
כאשר הגזירה לגבי בישולי עקום
היא באמת בוודאי כדי שלא לבוא לידי קרבה עם הגויים,
וזו גזירה שכן התקבלה ונשארה בתוקפה, כפי שאמרנו,
עליה האיסור חל,
אלא יש על זה הסייגים שנאמרו בגמרא עצמה.
למשל,
שלא אומרים על כל דבר שהוא אסור משום בשביל לעקום,
אלא רק על דבר
שאי אפשר לאכול אותו כשהוא חי.
כלומר, למשל, יש ירקות שאוכלים אותם כשהם חיים,
אנחנו אוכלים הרבה ירקות כשהם חיים,
אבל גם עושים אותם לפעמים כתבשיל.
אז כשגוי מבשל ירק,
כמו גזר, למשל,
כשהוא מבשל גזר,
אז זה לא אוסר עלינו את הגזר המבושל, כיוון שבעצם היינו יכולים לאכול את הגזר כמות שהוא חי.
זה גדר אחד,
והגדר השני שהתבשיל הזה עולה על שולחן מלכים.
זאת אומרת שזה תבשיל חשוב.
יש דברים, מאכלים, שהם אינם נחשבים במאכלים חשובים,
והיות שהם לא מאכלים חשובים,
אז אין ממילא מקום לאסור אותם מדין בשולי עקום.
בשולי עקום זה באמת דוגמה של גזירה,
זו באמת דוגמה שעל השמן והפת ראינו שהגזירה לא נתפסה עד הסוף, בוודאי,
לגבי משולי עקום הגזירה היא כן נשארה.
אבל יש כאן הערה מעניינת וחשובה שאם דבר אסור בתור גזירה,
אם דבר אסור בתור גזירה זה לא איסור מהותי אלא זה רק אסור בתור גזירה. ולכן למשל, אני אתן דוגמה מה למשל,
יש בזה נפקמינה בהבחנה הזו שכרגע עשינו אותה,
למשל,
אם גוי בישל תבשיל,
ואנחנו יודעים שהתבשיל הזה, אסור לאכול אותו.
אסור לאכול את התבשיל כי זה בישולי עקום.
מה בנוגע לכלים?
האם הכלים,
לכאורה יכולנו להגיד שאם התבשיל הזה אסור והוא יתבשל בכלי,
אז הוא אוסר את הכלי.
אז ממילא את הכלי הזה, לא נוכל להשתמש בו גם לדברים שלנו,
אלא אם כן נעשה להם הכשרה.
אז כאן מתברר איזה חידוש מעניין בהלכה, מי שיעיין וימצא את זה,
שבתבשיל של גויים,
היות שהאיסור הוא רק מצד הגזירה של חתנות,
ואין פה איסור מהותי בעצם במאכל עצמו,
אז ממילא זה לא אוסר את הכלים,
הכלים אינם נאסרים. זה דבר מאוד מעניין בהבחנה בדבר שהוא אסור מצד במהות,
או אסור בגלל שיש בו רק גדר של גזירה.
אני אתן לזה דוגמה אפילו יותר מחודשת.
למשל, אם גוי בישל בסיר אחד גם ירק כמו עגבנייה ביחד עם בשר,
אז הבשר זה בשולי עקום שאסור לאכול,
אבל העגבנייה המבושלת אפשר יהיה לאכול.
למה? מפני שהעגבנייה היא הרי אין בדין בשביל בשולי עקום, כי אפשר לאכול אותה כשהיא לא מבושלת בכלל,
וזה שהיא התבשלה ביחד עם הבשר זה לא אוסר.
כמו שאמרנו שהתבשיל של הגוי לא אוסר את הכלי,
ככה הוא גם לא אוסר את הירק שהתבשל איתו כדוגמה.
אז זה גדר גדרים מעניינים ומיוחדים בבשביל לעקום. אז עד כאן הגענו
לשלב אחד באיסור.
מכאן אנחנו עולים קומה,
האיסור הבא בתור מבחינת דרגת החומרה שלו זה חלב עקום.
חלב עקום, כאן אנחנו כבר רואים שהאיסור הוא לא מצד איסור חתנות,
אולי ברקע הזה ישנו גם כן,
אבל הגדר האיסור האמיתי שגזרו על חלב עקום זה לא מן הטעם הזה,
אלא מן הטעם שיש חשש שגוי חולב לא מבהימה טהורה,
אלא מבהימה טמאה.
זאת אומרת שכאן יש כבר יותר חשש של איסור ממש,
לא חשש של גזירה באלמה,
אלא חשש מפני איסור ממש.
ולגבי החלב, זה ודאי איסור שנשאר בתוקפו,
רק במשנה עצמה כבר,
במקורות שציינו,
שנמצאים בדף המקורות, אנחנו נראה שיש חלב,
יש חלב שמלכתחילה לא נאסר. מתי?
כשישראל רואה את החליבה,
כשהוא נמצא שם בחליבה. מדוע?
כי הסברה, היא אומרת,
שאם הגוי יודע שיש מישהו שנמצא לידו,
אז הוא מפחד,
כשהוא חולף בשביל ישראל,
לחלוב מבהימת מייו, לכן אז אין חשש.
זאת אומרת,
הגזירה מלכתחילה לא הייתה על מצב כזה שישראל רואה את החליבה.
זה מצעד הדין של המשנה.
על גבי זה מתעוררות שאלות נוספות
מאוד אקטואליות וחשובות מאוד מבחינת ההלכה, שגדולי הפוסקים, גם של דורנו,
יש ביניהם מחלוקת בעניין הזה.
למשל, לא כשרואים את החליבה,
אלא כשבטוחים שאין בהמה טמאה, וזה יכול להיות היום כמעט תמיד.
יש על זה למשל דברים מאוד מעניינים בפוסקים,
אפילו בארצות אחרות של העולם,
שיש חוק של המדינה שלא מאפשר למחלבות לקחת חלב אלא מבהמה טהורה.
זאת אומרת שלכאורה הידיעה היא ברורה שהחלב הוא לא בא מבהמה טמאה.
וכאן השאלה נשאלת, האם זה אסור או לא?
וזה בעצם תלוי בהגדרה,
כך אני חושב,
של האיסור של החלב, איך להגדיר.
אם מגדירים את האיסור כחשש,
הוא אסור בגלל שחוששים שזה חלב אסור.
אז אם חוששים שזה חלב אסור,
אז ממילא כשיודעים בוודאות שלא, ממילא אין חשש. כמו כשישראל רואה.
או אולי לא.
זה נכון שזה מבוסס על החשש,
אבל בסופו של דבר זה קיבל גזרה, קיבל גדר של גזרה בפני עצמה.
וכיוון שזה קיבל גדר של גזרה בפני עצמה,
אנחנו לא יכולים לבטל את הגזרה אפילו כשבטל טעמה.
אה, יבוא השואל וישאל,
אז למה כשישראל רואה אמרו שמותר?
זה מלכתחילה הגזירה לא נגזרה.
לכן הדיון הוא מאוד מעניין לגבי ההקפדה היום על חלב עקום, אפילו כשיש,
כפי שאנחנו יודעים,
מוצרים, הרבה,
שכתוב עליהם שזה מחלב נוכרי,
ויש על זה את ההכשר,
ההכשר שלכאורה הכול בסדר.
בכל זאת יש רבים שלא סומכים על זה.
מה המחלוקת פה?
המחלוקת היא באמת, לפי דעתי, בשאלה הזו,
איך מבינים את האיסור של החלב.
האם האיסור של החלב זה איסור של חשש מפני האיסור?
חשש, חוששים מהאיסור.
אז כשאין מקום לחשש אז אין איסור.
או שרואים את האיסור הזה כגדר של גזירה,
ואמילא אם זה גדר של גזירה אז אנחנו לא יכולים לבטל אותה,
אלא לפי המסגרת שקבעו מלכתחילה.
לכן כשישראל רואה, זה לא נקרא חלב עקום,
אבל כשישראל לא רואה, זה שאנחנו יודעים אפילו בוודאות שאין בהמה טמאה במקום של המחלבה הזו,
בבהמות שמהן לקחו את החלב למחלבה, למפעלים, לכל הייצור הזה של מוצרים חלביים,
אז בכל זאת אנחנו נגיד שזה אסור.
וזו המקור להחמרה של אלה שמחמירים ולא משתמשים בחלב עקום,
אפילו כשיש עליו הכשר. זאת אומרת, נראה שיש פה מבוסס על מחלוקת בהבנת האיסור של החלב.
אז זו דרגת האיסור של חלב.
אנחנו עוזבים את החלב, עולים לדרגה נוספת, זו הגבינה.
גבינה, אנחנו רואים בפירוש שיש גם גזירה,
והגזירה בגבינה בוודאי היא גזירה מוכחת, כמו שכתוב במשנה בדף כ"ט,
מצוין בדף המקורות.
לגבי הגבינה ההבנה העיקרית שחששו מגבינה שהגויים מעמידים
את החלב שנעשה לגבינה באמצעות קיבה של נבלה,
קיבה של בהמה אסורה,
זאת אומרת שזה ממש, ומעמיד
נותן גדר של איסור לכל מה שנעמד על ידו,
נגדיר את זה בצורה הזו.
לכן גבינה היא אסורה באמת בגזירה שאין עליה היתרים. אפילו ההיתרים של חלב, כמו שאומרים,
זה בהחלט לא שייך לגבי גבינה. למשל, אפילו כשישראל רואה,
יגידו, מה אכפת לך? לא, כאן הגזירה יותר מוכחת,
ונראה שנטיית הפוסקים היא להחמיר.
זה לגבי גבינה,
ועד כאן דיברנו על חמישה מאכלים שיש עליהם אולי איסור,
איסור כן בתוקף או לא כל כך בתוקף,
אבל כל המשותף לכולם,
שזה איסור אכילה.
למעלה מהם נמצא היין.
היין, זו המשנה בדף כ"ט,
היין, עליו אנחנו אומרים שהאיסור הוא איסור הנאה.
וכל כך למה?
בגלל שאצל היין
יש חשש של ניסוך לעבודה זרה, וזה בעצם הדבר הנגיד אולי העיקרי, שמקורו ושייכותו למסכת עבודה זרה כל כך ברורה,
כי יש כאן חשש של עבודה זרה,
ויש חשש של ניסוך לעבודה זרה,
ולכן האיסור של היין הוא איסור גם של הנער.
אבל כמובן, יש על זה שאלה ששואלים.
הגמרא בעצמה שואלת, בדף כ"ט,
הגמרא שואלת את השאלה הזו, יין מנעלן?
יין מנעלן שנאסר, כפי שאנחנו אומרים בדרגה כל כך חמורה בתוספות, שואלים,
מה זה מנעלן?
יש איסור חתנות, גזירה משום חתנות.
אם אמרנו שגזרו על הפת משום חתנות, על הבישולים משום חתנות,
יש על היין בכפל כפליים סיבה לאסור משום חתנות.
אז מה שתוספות עונים,
אם אנחנו היינו אוסרים משום חתנות,
היינו אוסרים רק בשתייה,
כיוון שאנחנו כאן רואים איסור הנאה, זאת אומרת שהאיסור הוא לא רק מצד האיסור חתנות,
אלא מצד החשש של עבודה זרה, ולכן יש פה איסור הנאה.
כאן,
אם כן, אנחנו רואים שאצל היין שתי היסודות נפגשים,
יש חשש של עבודה זרה ויש חשש של איסור חתנות.
שני הדברים כאילו התחברו ביחד. למה אני מציג את זה בצורה הזו?
כי למשל,
בסופו של דבר,
היום למשל, כשאנחנו מדברים על הדברים האלה,
כי אנחנו מדברים על הדברים האלה,
אולי איסור ניסוח בכלל לא שייך.
אולי איסור ניסוח בכלל לא שייך, שש ניסוח, כי הגויים שאנחנו מכירים אותם מסביבותינו,
א. לא עובדים עבודה זרה,
ואני לא יודע אפילו אם הם עובדים עבודה זרה, נאמר למשל הנוצרים.
הנוצרים נחשבים לעובדי עבודה זרה מבחינת ההגדרה ההלכתית,
כפי שהרמב״ם אומר בדף המקורות, זה מסומן.
אבל אני לא יודע אם מנסחים את היין בכלל.
אז כאן השאלה,
איך לראות את הגדר של האיסור של היין.
הרמב״ם למשל אומר שיין
של גויים שאינם עובדי עבודה זרה, הוא באמת יהיה אסור רק בשתייה ולא בהנאה.
אחרים סוברים שהאיסור הוא בכל זאת בהנאה.
זאת אומרת,
שילוב של האיסורים אומר לאסור בנה אפילו כשאין חשש עבודה זרה.
למרות שאצל הרמב״ם זה לא ככה, הרמב״ם סובר שכשהוא לא עובד עבודה זרה,
אז גם אצל הגוי, אז גם אף על פי שאסור, אז זה אסור בדרגת שתייה,
כי האיסור הוא רק יהיה משום חתנות.
וזו דעת הרמב״ם.
ומכאן אנחנו בעצם עוברים לנושא נוסף מאוד מעשי אצלנו, לצערנו,
שיש בתוכנו יהודים, למשל, שהם מחללי שבת,
ואז אם הם מחללי שבת, יש שרוצים להגדיר,
וזה לא מה זה רוצים להגדיר, זה סוגיות מפורשות במסכת חולין ועירובין,
שמגדירים את מחללי שבת בפרהסיה כאנשים שמומרים לכל התורה כולה, כעובדי עבודה זרה.
אז יכול להיות שניתן להם את הדין של עובדי עבודה זרה,
אבל אם אנחנו נתבונן על העניין של מחללי שבת,
שהם כאילו עובדי עבודה זרה, אבל האיסור של עבודה זרה לא שייך אצלם,
אז השאלה למה לתת להם את הדין הזה,
ולהגיד שיהיה אסור משום חתנות
לא שמענו שגוזרים גזירה להתרחק מיהודי אפילו שהוא מחלל שבת משום חתנות.
זה לא שמענו.
אז בכל זאת כן מצאנו, אמנם לא ברמב״ם ובשולחן ערוך,
שאומרים שבעובדי עבודה מחללי שבת יהיה בהם איסור של היין כמו בגויים. יש שאומרים את זה,
אבל בעניין הזה צריך לקחת את זה בזהירות רבה ולראות גם אם אין סיבה לעכל במקום שאפשר לעכל או כשצריך לעכל.
אני כאן סימנתי בדף המקורות תשובה של חתם סופר
מאוד מעניינת
בעניין הזה.
וגם יש עוד דבר, הערה מעניינת, אולי בזה נסיים את העניין,
לגבי מחלל שבת בפרהסיה, אפילו אם אנחנו מגדירים אותו בצורה חמורה וקיצונית,
יש שאומרים שזה נכון רק אם הוא לגמרי לא שומר שבת בכלום.
אבל אם הוא שומר שבת במשהו,
דהיינו, אפילו הוא רק מדליק נרות,
מדליקים נרות בבית, זאת אומרת שיש בהם קשר לשבת,
אז יש מקום אז להקל,
כפי שאנחנו יכולים להבין מדברי פוסקים רבים.
זאת אומרת שמחלל שבת זה רק כאשר הוא כופר בשבת, כי כופר בשבת זה כאילו הוא כופר בבריאת העולם,
אבל כאשר הוא מקבל משהו בשבת, אפילו כשהוא עבריין,
בדברים אחרים,
אפשר להגיד שזה לא צריך להיות כל כך חמור.
כל מה שאנחנו צריכים להשתדל, לדאוג לזה שכל אלה, אפילו מחללי שבת,
שישמרו משהו מן השבת. זה דבר חשוב בכלל,
וגם חשוב בשביל העניין הזה,
ויותר מזה, ממה שאמרנו, עוד אפשר ללמוד, ואנחנו כדרכנו קיצרנו.
אז בינתיים נישאר בזה.
כתוב שלום שלום.
::::::::::::: " "
