שלום לכולם, גם היום אנחנו ממשיכים,
אבל כפי שכבר עשינו, לא בסדר הרגיל של הדף היומי,
אלא בעניינים שנוגעים לעניין הדיומא.
אנחנו כמובן בערב ראש השנה ממשיכים לדבר על דברים שקשורים למצוות תקיעת שופר,
שכבר דיברנו על כך וכולנו יודעים
שזו המצווה העיקרית והכי מרכזית
שתופסת את המקום החשוב כל כך במצוות היום של ראש השנה.
ובעניין זה אני רוצה לדבר היום מהיבט של נושא שהוא בעצם נושא כללי.
הוא לא נושא שקשור דווקא לתקיעת שופר,
אבל הוא נוגע גם בתקיעת שופר. כוונתי לשאלה,
יש שאלה עקרונית שמופיעה בהרבה סוגיות לגבי הרבה מצוות,
השאלה היא האם מצוות צריכות כוונה או מצוות אינן צריכות כוונה.
זאת אומרת, כשאדם מקיים את המצווה,
האם הכוונה היא הדבר שהוא הכרחי לקיום המצווה?
זה ברור, צריך כמובן להגיד שזה ברור שמצווה,
עדיף תמיד שאדם יקיים מצווה עם כוונה,
שהוא ידע מה שהוא עושה ושיתכוון לצאת ידי חובה ושינסה להבין במחשבה שלו, בהבנה שלו,
את כל המשמעויות הגדולות שיש בכל מצווה ומצווה.
אבל בדרך הרגילות אנחנו יודעים שהרבה פעמים אנשים מקיימים את המצוות,
והם לא תמיד בדיוק כל כך חושבים על קיום המצווה מבחינה מחשבתית
ומבחינת הכוונה. אז בסופו של דבר, זו שאלה מאוד חשובה לדעת, חשוב לדעת,
האם מצוות צריכות כוונה, זאת אומרת, כשאין כוונה בכלל, למשל,
האם זה נקרא שלא קיימת את המצווה וזאת אומרת שאתה צריך לחזור ולקיים אותה,
אולי אפילו לחזור ולברך עליה,
או שאם נגיד שמצוות אינן צריכות כוונה,
אז אפילו שזו לא הייתה מצווה בדרגת קיום הכי טובה שבעולם,
אבל כי המצווה התקיימה,
אז יותר הוא כבר לא צריך, וודאי שלא יכול כבר לברך פעם שנייה, לדוגמה.
זאת אומרת שהשאלה הזו היא שאלה שהיא מאוד חשובה,
ואנחנו מוצאים אותה, כפי שאמרתי, בכמה סוגיות.
מוצאים אותה במסכת ברכות לגבי קריאת שמע,
אנחנו מוצאים אותה במסכת סוכה לגבי קיום מצוות לולב,
אנחנו מוצאים אותה במסכת ראש השנה לגבי תקיעת שופר.
אבל המעניין הוא שכשהגמרא מדברת במסכת ראש השנה על העניין הזה, דווקא הדיון מתחיל לא ממצוות השופר,
אלא מתחיל ממצוות אכילת מצה.
כי הגמרא בדף כ"ח, הגמרא אומרת שם,
שלחו לאבו אדי שמואל,
כפאו ואכל מצה יצא.
זאת אומרת, הגמרא מדברת על כך שכופים בן אדם בפסח, הכוונה שיש מצוות אכילת מצה,
כופים אותו לאכול המצה, הוא לא אוכל בגלל שהוא רוצה לאכול או לקיים את המצווה,
כופים אותו לאכול את המצה, האם הוא יוצא ידי חובה או לא,
אז כתוב שם שבאמת הוא יצא, הגמרא אומרת שיצא.
בהמשך לזה באה הגמרא ואומרת, אומר אבא,
זאת אומרת, התוקע לשיר יצא. זאת אומרת, הגמרא מיד מחברת את הנושא הזה שנזכר לגבי המצה,
הגמרא מחברת את זה לגבי עניין של תקיעת שופר.
זאת אומרת, אם אדם תוקע לשיר,
זאת אומרת, הוא לא תוקע בשביל לקיים את המצווה,
אלא הוא תוקע בגלל שהוא אוהב את הקולות האלה, מוצא חן בעיניו.
הקולות האלה, תקיעה, שברים, תרועה, כל זה,
זה נשמע לו דבר שהוא מחבב את זה.
הוא תוקע בשביל מטרת ההנאה מהקולות המוזיקליים האלה.
הוא אומר רב, האם אנחנו אומרים שמצוות אינן צריכות כוונה? ואנחנו אומרים שכופים לאכול מצה,
אז זה באמת יוצא ידי חובה.
אז אותו דבר גם.
גם בתוקע לשיר.
על זה הגמרא כאן שואלת, בעצם נועה, מה אתה מחדש? זה פשיטא, כאילו.
זאת אומרת, אתה מחדש משהו, הרי בוודאי שזה ככה, כי זה אותו דבר כמו מה שנאמר לגבי אכילת מצה.
אומרת הגמרא, זה לא בהכרח אותו דבר, מה עוד דתימה אתה מכול מצה,
אמר רחמנא והוא אכל.
אבל כאן, אומרת הגמרא,
אבל אחא זיכרון תרו אקטי, ואי מתעסק בעלמאו.
כמשמעלה.
בכל אופן, אומרת הגמרא, אלמא כצווה רב, המצוות אינן צריכות כוונה. אז הנה, יש לנו פה את הגמרא. הגמרא אומרת, לכאורה בהתחלה שיש דמיון רב בין העניין של תקיעה לשיר
ובין אכילת מצה כשמישהו כפה אותו.
אומרת הגמרא, זה לא בהכרח דומה, כי היה מקום לחלק,
שדווקא במצה יצא ידי חובה אפילו בצורה של כפייה כזו.
רש"י אומר, מפני שכן נהנה,
שכן נהנה,
לעומת נהנה, הנאה כאילו משמעותית לגבי זה, תכף נדבר על כך,
ולעומת התקיעה, שזה, אין פה את המושג הזה של כן נהנה, אז,
ולהפך, כתוב בתורה זיכרון תרועה,
אז הייתי אומר שהזיכרון,
המחשבה,
זה הרבה יותר משמעותי לגבי קיום המצווה, זה חלק כאילו יותר,
נקרא לזה, אינטגרלי של המצווה.
אז היה מקום להגיד שלא יוצא ידי חובה, כמה שבנת שכן יוצא,
ובזה אומרת הגמרא, בכל אופן, רבא, שאמר שהתוקע לשיר יצא,
הוא סובר שמצוות אינן צריכות כוונה.
זאת אומרת שהגמרא לכאורה כאן הולכת עם רבא שמצוות אינן צריכות כוונה. בתוך הדברים רק נאמר פה שיכול להיות שבמצע היה דין מיוחד,
בגלל שכן נהנה.
זה מושג שאנחנו מכירים אותו בענייני איסורים,
כי לגבי איסורים אנחנו יודעים שאדם שעובר על איסור דווקא,
אז במזיד הוא חייב לפעמים מיטה,
בשוגג הוא חייב חטאת,
אבל יש מצבים מסוימים שאפילו לכאורה לא חייב חטאת.
זו הדוגמה של מה שנזכר פה גם בתוך הדברים, מתעסק.
יש מושג שנקרא מתעסק. מתעסק זה כאילו, הוא בכלל לא,
זה לא שהוא עושה את המעשה והוא לא יודע,
אלא בכלל, בראש שלו בכלל אין את הכוונה למעשה. זאת אומרת, אם למשל כפו בן אדם לאכול מצע,
אז לכאורה הוא בכלל לא, לא בעניין בכלל.
אין לו מצידו שום גישה לעניין, ובכלל לא,
אי אפשר כאילו אולי לייחס את המעשה אליו.
אז אנחנו אומרים לגבי איסורים,
שאם זה מדובר בעניינים של הנאה כזו,
של אכילה אסורה, הגמרא אומרת, מתעסק בחלבים ובאריות,
גם אם הוא היה ברמה של מתעסק, שהוא כאילו לגמרי טועה ולא שייך,
אז אנחנו אומרים שהוא חייב,
כי שכן נהנה.
חייב מה? חייב חטאת,
כי ההנאה בכל זאת נספגה בו, בבן אדם. הבן אדם ספג, קיבל, נהנה.
לכן אי אפשר להגיד שלא היה פה כלום.
אז הגמרא פה באופן מפתיע, רש"י ככה מפרש לפחות,
רש"י מפרש שהעניין של ההנאה הזו זה משמעותי גם לגבי קיום מצוות.
שאם הוא נהנה הוא קיים את המצווה,
אבל תוקע לשיר הוא לא נהנה ברמה הזו,
אז יכול להיות שהוא לא יוצא ידי חובה, משמעות שכן.
אז זה בעצם לכאורה,
הגמרא קושרת את זה לכלל הזה של מצוות אינן צריכות כוונה.
אנחנו, כשאנחנו לומדים את הסוגיות האלה במקומות אחרים גם כן,
אנחנו יודעים שהנושא הזה בסופו של דבר שנוי במחלוקת.
וגם כאן בגמרא,
אם אנחנו, מי שיעבור כעת על הגמרא כולה בדף כ"ח עמוד ב' ובדף כ"ט עמוד א', הוא יראה משא ומתן ארוך בגמרא, כאשר אפשר לחוש שיש פה איזושהי מגמה לומר דברים כנגד רבא.
רבא אמר שמצוות אינן צריכות כוונה ולכן יוצא ידי חובה,
אבל שואלים אותו כל הזמן כל מיני שאלות,
כאשר מגמת השואל תמיד היא להראות לו שמצוות כן צריכות כוונה.
ולכן אפשר בהחלט לחוש כאן בסוגיה שיש כאן כמין התמודדות בשאלה הזו,
שאם מצוות צריכות כוונה או באמת אינן צריכות כוונה.
כי גם מבחינת ההלכה למעשה, צריך לומר,
אין לנו הכרעה ברורה בעניין הזה.
זאת אומרת, אין הכרעה מוחלטת בנושא של מצוות צריכות כוונה או לא צריכות כוונה,
כי יש,
בדעת הרמב״ם למשל,
אין לנו הכרע בעניין הזה, אם צריך כוונה או לא צריך כוונה.
למשל, לגבי תוקע לשיר,
שזה הגמרא מעמידה פה כשאלה אם הוא יוצא ידי חובה או לא יוצא,
הגמרא, הרמב״ם לא מדבר על זה.
הוא כאילו מתעלם מהעניין הזה ולא מזכיר אותו בכלל.
בשולחן ערוך באמת כותב שהתוקע לשיר לא יצא ידי חובה.
בשולחן ערוך ההסבר לדברים,
כי השולחן ערוך נוטה לומר שמצוות צריכות כוונה, וזה אנחנו רואים בסימן ס' בהלכות קריאת שמע, הוא מביא את ההלכה הזו ואומר אותה,
שיש שאומרים שמצוות אינן צריכות כוונה,
יש שאומרים שמצוות צריכות כוונה,
והוא נוטה לומר שמצוות צריכות כוונה.
בדעת הרמב״ם יש באמת מחלוקת בין מפרשיו,
האם הוא סובר כך או לא, אבל אצל המחבר זה נראה נטייה חזקה לכיוון שצריך כוונה,
ולכן לגבי תוקע לשיר הוא אומר בפירוש שלא יוצא ידי חובה.
לעומת זאת, בדעת הרמב״ם, כפי שאמרתי, יש רבים שרוצים לומר שהוא סובר של מצוות אינן צריכות כוונה, ולכן יכול להיות שהתוקע לשיר,
אז אנחנו נגיד שהוא באמת יוצא ידי חובה, הרמב״ם לא הזכיר אותו,
הרמב״ם הזכיר רק מצבים אחרים שנזכרים פה בהמשך הגמרא, בדף ל"ג,
שיש מושג של מתעסק ממש,
שהוא בכלל לא תוקע בכוונה, זה כמו אחד שתוקע להתלמד,
זה יותר חמור מתוקע לשיר,
תוקע לשיר, הוא רוצה את התקיעות,
והוא יודע לתקוע, והוא תוקע.
הוא עושה את מה שהוא רוצה.
הוא רוצה את מה שהוא עושה, ועושה את מה שהוא רוצה, רק לא לשם מצווה.
בעוד שבתוקע להתלמד,
הוא בעצם סתם מנסה לנשוף בתוך השופר,
ומבחינתו, אם יוצא תקיעה, זה כאילו טעות.
זה לא, אי אפשר להגיד שזה מכוון.
הרמב״ם מביא את הדוגמה הזו, ממילא אפשר להבין שתוקע לשיר הוא באמת כן סובר שיוצא ידי חובה,
כי באמת ישנה נטייה לומר שהרמב״ם סובר שמצוות אינן צריכות כוונה, ממילא זה משפיע גם על תקיעת שופר.
ואף על פי כן צריך וחשוב לציין כאן שהגמרא פה בדף כ"ט עמוד א', כי יש כאן בסוף הסוגיה שהזכרנו,
אומר לרבי זרע לשמי,
רבי זרע אמר למשרת שלו,
יכוון ותקע לי,
עלמא כסבר משמיע בי כוונה.
זאת אומרת, יש כאן בעצם מסקנה של הגמרא שכאילו יוצא שהגמרא אומרת שכן צריך כוונה.
הגמרא אומרת את זה על המשמיע ומיד אחר כך אומרת גם על השומע שכן צריך כוונה והרמב״ם את הפרט הזה כן מזכיר אז כאן בעצם הדיון של הראשונים של המפרשים קשור לעניין הזה יש כאלה שאומרים שממסקנת הגמרא שאומרת פה את מה שנאמר על רבי זירא זו מסקנה שמלמדת
שמצוות צריכות כוונה שזו נטיית הגמרא כפי שאמרנו במשך כל המסע ומתן שמצוות צריכות כוונה
וממילא לכן אמר תכוון ותקע לי וגם המשמיע וגם השומע כפי שאנחנו רואים פה בגמרא זה כאילו מסקנה של הגמרא כנגד מה שאמר רבא מקודם שהתוקע לשיר לא יצא שכן יצא ידי חובה כאילו נגד רבא
אבל בדעת הרמב״ם עצמו אנחנו בעצם אומרים שזה לא ראייה וזה דבר יפה שצריך באמת לומר ולציין
ייתכן מאוד שהרמב״ם באמת סובר שמצוות אינן צריכות כוונה ויש שאומרים כך כמו שאמרנו
ולכן ייתכן שהתוקע לשיר הוא באמת יוצא ידי חובה. בהחלט יכול להיות שהוא תוקע לשיר, הוא יוצא ידי חובה.
אז מה זה העניין של ייקוון ותקע לי,
שצריך פה לפי הגמרא גם כוונת משמיע וגם כוונת שומע?
את זה מסבירים בצורה כזו,
שאף על פי שיכולים לומר שמצוות אינן צריכות כוונה,
זה בדרך כלל במצוות שקשורות למעשה.
גם בתוקע, אדם שתוקע לעצמו הוא תוקע.
אז אפילו כשהוא תוקע לשיר, ייתכן שהוא יוצא ידי חובה.
מאוכל מצה, בוודאי שיוצא ידי חובה, הוא אכל.
אז זה מעשה שהוא חש בו, זה כמו שאמרנו, הוא נהנה מהאכילה אפילו,
אז בוודאי שאנחנו נגיד אולי שהוא יוצא ידי חובה.
לעומת זאת, כשאדם שומע שופר, הוא לא תוקע בעצמו,
אלא הוא רק שומע,
אז ממילא השמיעה היא בעצם כלום,
הוא לא עושה כלום,
אז ממילא קשה להגיד שהוא, איפה הוא מקיים את המצווה? הוא שומע.
השמיעה היא לכאורה כמעט ואין בה שום דבר ממשי, מעשי.
ולכן לגבי שומע יש סברה בהחלט לומר, זאת אומרת מי ששומע מאחרים שתוקעים ולא שהוא תוקע בעצמו,
אנחנו בהחלט יכולים להבין שאפילו אם מצוות אינן צריכות כוונה,
בכל זאת צריך שיהיה אצל השומע שיהיה לו כוונה. כי אם הוא מכוון למה שהוא שומע,
אז השמיעה שהוא שומע מקבלת ערך ומשמעות של קיום מצווה.
מה שאין כן אם אין כוונה, אז השמיעה הזו הופכת להיות משהו כזה תלוש ומופשט,
שכמעט אין בו ממש מבחינת קיום המצווה. זה באשר לשומע.
אבל כאן מתוך הגמרא, וגם הרמב״ם פוסק כך בהלכה, כפי שמצוין גם בדף המקורות,
הרמב״ם אומר לא רק על השומע, אלא גם על המשמיע.
זאת אומרת, אם אדם תוקע להוציא ידי חובה אחרים,
גם כן צריך שהוא יכוון להוציא את האחרים.
זו באמת שאלה אולי אפילו יותר קשה בדעת הרמב״ם,
קשורה גם לשיעור הקודם שדיברנו, כי דעת הרמב״ם ידועה,
שמצוות קיאת שופר היא עניינה בשמיעה,
אז בעצם אם התוקע לא התכוון להוציא, מה אכפת לי?
הוא התכוון להוציא,
הוא לא התכוון להוציא, מה אכפת לי?
אבל אנחנו כבר הסברנו, וצריך תמיד לחזור ולהסביר, כשכפי הנראה גם הרמב״ם
צריך שהתוקע יהיה אדם שמחויב במצווה,
אף על פי שהמצווה היא רק בשמיעה.
כי הסברנו שיש בתקיעת שופר בסופו של דבר לא רק מצוות שמיעה,
אלא עניין ערך של
תפילה וזעקה, שזה העניין בתקיעת שופר.
ובעניין הזה, כשהתוקע תוקע לאחרים,
הוא כאילו שליח, כמו שליח ציבור, ממש שליח ציבור של תפילה.
שליח ציבור של תפילה צריך באמת גם להתכוון.
לכן פה בגמרא, כשאומרים שגם התוקע לאחרים צריך לכוון,
זה ממש מסביר ומוכיח את היסוד הזה שבתקיעת שופר גם לפי הרמב״ם זה לא רק שמיעה,
אלא יש גם עניין בתקיעה כחלק מהתפילה והדברים כבר ידועים, דברים שכבר דיברנו עליהם.
וגם, אני מתכוון, אני חושב, בשיעור הקודם.
אז אם כן, אפשר לחזור ולסכם שייתכן שההלכה היא שמצוות אינן צריכות כוונה,
ולכן ייתכן שהתוקע לשיר באמת יוצא ידי חובה,
האוכל מצא בכפייה גם יוצא ידי חובה, ורק בתקיעה כשהוא שומע, אם הוא לא מכוון,
אז חסר בעצם,
לשמיעה היא חסרת מעשה ולכן צריך לכוון,
והתוקע לאחרים זה חידוש בפני עצמו.
מלבד זה מצאנו דברים אחרים גם כן,
למשל, אם נציין פה את העניין של הכוונה, למשל לגבי קריאת שמע,
דעת הרמב״ם שצריך לכוון בפסוק ראשון,
פסוק ראשון של קריאת שמע, גם שם אומרים,
אפילו אם בעיקרון מצוות אינן צריכות כוונה, קריאת שמע, הפסוק הראשון הוא כל כך יסודי במושג, לא באמירה,
אלא בעובדה שהוא מקבל עול מלכות שמיים.
קבלת עול מלכות שמיים זה לא מספיק שהוא אומר,
זה צריך לכוון, לכן אם הוא לא מכוון הוא בעצם לא קיים את המצווה.
או מצווה אחרת שאנחנו גם כן בעזרת השם קרבים אליה,
מצוות הסוכה,
גם לגבי מצוות הסוכה היות שכתוב בתורה
כי בסוכות, למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי בני ישראל והוציאו אותם ממצרים,
יש מהפוסקים שסוברים שהכוונה במצוות סוכה היא יותר משמעותית מכל המצוות. זה לא קשור לדיון הזה שדיברנו עליו כרגע,
אם מצוות צריכות כוונה או לא צריכות כוונה,
כי אפילו אם אינן צריכות כוונה צריך לכוון במצוות סוכה, כי בסוכה המצווה,
הכוונה של המצווה היא בעצם חלק ממשי מן המצווה.
עד כדי כך, אפשר לומר שיש כאלה בפוסקים שסוברים, אומרים דבר מאוד מעניין,
שאם אדם יושב בסוכה ולא מכוון לקיום המצווה, למחשבה הזו, למען ידעו דורותיכם,
לא רק שהוא לא מקיים את המצווה, אלא הוא כאילו יושב בחוץ,
הוא לא נקרא אדם שיושב בסוכה. זה חידוש גדול שנראה אולי יותר מדי חזק,
אבל זה מלמד עד כמה שבמצוות סוכה הכוונה היא חלק מהמצווה. אז כמו שראינו,
יש מצוות שהכוונה היא חלק,
מה המצווה.
יש מצוות שבהן אפשר להגיד שהעיקר הוא באמת במעשה,
ולכן ייתכן שהכוונה היא לא הכרחית.
תקיעת שופר, אז זה תלוי אם אדם תוקע לעצמו,
או שתוקעים
בשבילו והוא שומע,
כפי שאמרנו. ותמיד אני אומר שהדברים נאמרו כאן בקיצור,
ויש מה להעריך ולהוסיף וללמוד ולהחכים, בעזרת השם.
כל אחד,
בוודאי מי שילמד, ימצא את הדברים ביתר אריכות וביתר בירור. אז בינתיים כל טוב ושלום שלום. גם שנה טובה.
עזרת השם לכולם, עזרת השם לכולם, עזרת השם לכולם, עזרת השם לכולם.
אבל
:::::::פרפר
.
