טוב, שלום לכולם, ואנחנו בשיעור שלנו, רק שהוא
שלא כרגיל.
אני היום לרגע עוזב את הדף היומי, את הסוגיות של הדף היומי,
ומתחבר יותר אל החגים הממשמשים ובאים.
תדע לתת כמה שיעורים שנוגעים אל החגים האלה.
היום לראש השנה,
שבמרכז החג של ראש השנה,
אנחנו יודעים גם בתורה, כתוב יום תרועה,
או זיכרון תרועה, זאת אומרת שמצוות השופר
היא זו שעומדת במרכז, כדבר העיקרי של יום של ראש השנה,
ובאמת בתורה עצמה העניין הזה של תקיעת השופר לא מפורט,
אין דברים מפורשים על פי הפשט, נאמר, כמו שאמרתי,
שזה יום תרועה.
מה פירושו של דבר? אז אני תמיד אומר,
על זה בא הפסוק שאנחנו רגילים לומר אותו מסביב לתקיעות,
אשרי העם יודעי תרועה השם בו פניך יהלכון. זאת אומרת שהעם הזה יודע תרועה. כשהתורה אומרת מה זה תרועה, יודעים
למה הכוונה.
אז קודם כול, מצד הפשט הפשוט זה בעצם גמרא.
המשנה עוסקת בזה במסכת ראש השנה, כמובן.
בדף ל"ג דווקא זה המקור הראשוני שמדבר על סדר התקיעות. מה זה נקרא יום תרועה?
מה עושים?
אז מבואר שם במשנה שסדר התקיעות שלוש של שלוש שלוש.
זה בעצם המספר היסודי הראשוני, שלוש של שלוש שלוש.
מה פירוש?
הגמרא מפרשת ואומרת ששלוש פעמים כתוב תרועה,
פעמיים על ראש השנה ופעם אחת
לגבי התקיעה שתוקעים ביום הכיפורים של
לאחר היובל,
אז זה שלוש פעמים,
וכל פעם יש לימוד שמלמד שכל תרועה פשוטה לפניה,
פשוטה לאחריה,
דהיינו תקיעה בהתחלה ותקיעה בסוף,
ואומרים שהתרועה שכתובה שלוש פעמים,
זה אומר שגם ביובל וגם בראש השנה צריך את כל השלוש,
ואז היא עושה שלוש של שלוש שלוש. זאת אומרת, השלוש האלה, שלוש פעמים.
יש לנו שלוש פעמים תרועה, כל פעם שלוש תקיעה לפניה,
פשוטה לאחריה ותרועה באמצע.
זה בעצם הבסיס של תקיעת שופר,
וזה נדרש בגמרא.
הגמרא אחר כך מסבירה את ההסבר הידוע, שיש ספק שהסתפקו כשאמרו: בכל זאת, מה זה תרועה?
האם תרועה, הכוונה היא משהו, אנחנו קוראים שברים,
שזה כמו יותר הנחה,
או שזה יותר עניין של תרועה, שזה כמין יללה?
והיות שיש מקום להגיד כך ויש מקום להגיד כך,
אז אמרו: מספק, נעשה גם את זה וגם את זה,
ויכול להיות שזה שניהם ביחד,
זה מה שהגמרא אומרת פה עד כן,
רבי יבאו בקיסרי, בסוף הגמרא בדף ל"ד אומרת שבאמת יעשו את כל השלוש של שלוש,
כמו שאמרנו, אבל בשלושת הצורות האפשריות.
ואז מזה מגיעים לעניין של שלושים קולות.
אם אנחנו עושים שלוש פעמים את הסדר הזה,
מגיעים בסופו של דבר, כל פעם זה עשר קולות,
ארבע ועוד שלוש ועוד שלוש, שלוש פעמים זה שלושים,
זה השלושים קולות הבסיסיים של מצוות קיום תקיעת שופר.
זה בעצם הנקודה, וזה אפשר לקרוא ברמב״ם,
כשהוא מדבר על זה, מצוטט פה בדף המקורות,
בפרק ג', הדברים הוא אומר על זה, והוא מגיע אל המספר של שלושים קולות.
אגב, עוד דבר מעניין שכאן כדאי להגיד,
שלכאורה זה כאילו הגמרא אומרת שזה ספק אם זה שברים או שזה תרועה.
אז רבי עברו אמר: גם זה וגם זה.
אז יש מסבירים שבעצם היו נוסחאות שונים, שכל אחד מהם זה צודק.
וכשעוסקים בתקיעת שופר, שמצוותה כל כך חשובה וגדולה,
כדאי שכולם יעשו את כל הנוסחאות,
כדי שבאמת בסופו של דבר כולם יהיו מאוחדים בעניין,
בצורת התקיעה, ואיזה כוח שיש לעם ישראל כאשר התקיעות נותנות בצורה מאוחדת.
אז זה בעצם הדבר הראשוני והבסיסי.
אבל מעבר לכך,
אנחנו רואים שהדברים,
גם עם ה-30 קולות האלה,
אנחנו לא לגמרי,
לא נשארים איתם בלבד, עם ה-30 קולות האלה.
ועל זה אנחנו בעצם מוצאים את הגמרא בדף ט"ז.
אם אנחנו הולכים לפי הגמרא,
הגמרא בדף ט"ז מדברת על העניין הזה,
והגמרא כאילו שואלת למה תוקעים,
והגמרא מסבירה מה פירוש למה תוקעים.
הכוונה למה תוקעים וחוזרים ותוקעים.
זאת אומרת, למה אנחנו עושים את הסדר של 30 קולות,
כמו שציינו,
פעם אחת וגם פעם שנייה,
והגמרא קוראת לזה "התקיעות של מיושב
והתקיעות של המעומד".
הגמרא בדף ט"ז מדברת על זה.
הגמרא אומרת שתוקעים גם במעומד וגם במיושב כדי לערבב את השטן. אז מה זה מעומד?
מעומד, אנחנו רגילים ככה לומר,
ש"מעומד" זה התקיעות שתוקעים בתפילה ו"מיושב" זה התקיעות שאנחנו תוקעים
לפני התפילה, כי זה נקרא מיושב כי לא עומדים בתפילה, לא צריך לעמוד כי זה לא בתפילה.
זה שרגילים לעמוד זה בסדר,
אבל זה בעיקרון יכול להיות בישיבה,
מה שאין כן התקיעות של העמידה של התפילה, הן נמצאות בעמידה, כי תפילה היא נקראת תפילת עמידה.
אז יש לנו תקיעות של מיושר ותקיעות של מעומד, אז למה צריכים לתקוע פעמיים?
אומרת הגמרא, כדי לערבב את השטן. רש"י מסביר שהשטן רואה שישראל מחבבים את המצוות ותוקעים עוד פעם ועוד פעם, אז הוא נבהל.
ובפירוש של התוספות, השטן כאילו נבהל, כי הוא כאילו רואה,
יש כאן באיזשהו מקום רמז לתקיעה הגדולה שעליו נאמר "תקע בשופר גדול" של משיח,
כשהוא מגיע
ותוקע בשופר, אז הוא ודאי נבהל.
אז זה בעצם הדברים שכתובים בגמרא.
מעבר לזה, כאן אני רוצה לרגע להיכנס באיזשהו דיון.
זה מה שאמרנו עד עכשיו, זה הגמרא בדף ל"ג,
ל"ד,
והגמרא בדף ט"ז.
אבל יש מעבר לזה נושא מאוד מעניין וחשוב,
שעליו אנחנו צריכים קצת לרגע לבדוק אותו.
זאת אומרת, אחרי שאומרת הגמרא שתוקעים פעמיים, גם במאומץ וגם במיושב,
כאן נשאלת השאלה: אז מהן התקיעות העיקריות?
בסופו של דבר, האם זה שקולות?
הרי ראינו שמלכתחילה תוקעים 30 קולות,
אז הסדר הוא של 30 קולות.
אם אנחנו כבר רואים שתוקעים 60 קולות,
אז זה באיזשהו מקום
מותיר אצלנו את השאלה,
כאילו יש תקיעות עיקריות ויש תוקעים פעמיים כדי לערבב את השטן.
מהן התקיעות העיקריות?
מהן התקיעות שכאילו התווספו להן.
השאלה היא לא שאלה סתם תיאורטית,
אלא זו גם שאלה שיכולה בהחלט להיות שאלה מעשית הלכתית.
למשל, מי שלא יכול להיות
בזמן התקיעות או בזמן התפילה בראש השנה לאורך כל התפילה,
וברור לו שהוא צריך לקיים את מצוות קול שופר,
לשמוע קול שופר,
אז הוא יכול לבוא, נגיד,
או בתחילה כשתוקעים את התקיעות הראשונות האלה,
או שהוא יעדיף יותר שדווקא יתעכב, יבוא דווקא בזמן שתוקעים את התקיעות של המעומד,
כפי שאנחנו קוראים להם.
ובכן, אם קיימת אפשרות שהוא יכול רק או כאן או כאן, ולא יכול להיות,
בדרך כלל אנחנו אומרים שנמצאים גם בזה וגם בזה,
אבל מה באמת התקיעות העיקריות, שאם יש לו אפשרות לבחור
והוא צריך לבחור, מה יעדיף?
כאן, כשאנחנו לומדים, אנחנו רואים את דברי הראשונים,
אנחנו רואים פה בסופו של דבר מחלוקת.
כי אם למשל הר"ן, שמצוין פה בדף המקורות,
אומר בפירוש שהתקיעות העיקריות הן התקיעות שקשורות לתפילה,
הן התקיעות העיקריות, זאת אומרת שלפי הר"ן
אנחנו אומרים שהתקיעות העיקריות הן התקיעות של התפילה,
ואם לאדם אין את האפשרות להיות לאורך כל הזמן, יעדיף את התקיעות האלה ולא את התקיעות הראשונות.
ככה יוצא מדברי הר"ן. לעומת זאת, ראשונים אחרים, כמו המאירי,
אומרים דווקא שלא,
שהתקיעות הראשונות הן התקיעות העיקריות והחשובות,
ואז יעדיף, אם כן, להיות בתקיעות האלה ולא בתקיעות שלאחר מכן.
אז כבר אנחנו רואים פה איזושהי מחלוקת,
שבוודאי שטעונה הכרעה מעשית,
ויהיה קשה להכריע בשאלה כשעומדים לנו שני עמודי עולם,
כמו הר"ן והמירי, זה מול זה, בשאלה כמו זו.
יש למשל כאלה שמוכיחים דווקא מהרמב"ם,
כפי שכתוב פה בדף המקורות, וגם מהריף,
שהם כאילו אולי סוברים יותר שהתקיעה העיקרית היא התקיעות הראשונות.
מה הראיה?
הראיה שהריף וגם הרמב״ם סברו שבתקיעות של התפילה לא תוקעים את כל השלושים קולות,
אלא הם אומרים שתוקעים רק בבה ראשונה ובבה, כאילו, תשרת במלכויות,
תשת
תש"ט במלכויות, זיכרונות, ותר"ט במה שאנחנו קוראים בשופרות. זאת אומרת, הם לא אמרו שתוקעים כמו שאנחנו עושים, אנחנו הרי עושים גם תש"ט וגם תש"ט וגם תר"ט,
גם במלכויות לחוד, בזיכרונות לחוד ובשופרות לחוד.
זו שיטה אחרת.
אבל הרי והרמב"ם סברו שלא צריך,
שכאן מספיק לעשות את התקיעות בצורה חלקית.
זאת אומרת,
אפשר ללמוד מתוך דבריהם שהתקיעות העיקריות הן דווקא התקיעות הראשונות, אולי זה די נוטה לכיוון הזה,
אבל הנה אנחנו אמרנו שהר"ן דווקא אפילו לא רואה את זה כסיבה,
כי הוא אומר,
באמת התקיעות העיקריות הן של התפילה,
אבל בכל זאת אמרו שיתקיעו גם בהתחלה. למה אמרו שיתקיעו בהתחלה?
כדי, כמו שאמרנו, לערבב את השטן,
ובסופו של דבר הוא אמר שתוקעים את התקיעות האלה בהתחלה ולא בסוף, אומר הר"ן,
ושאם יתקעו אותם בסוף אז לא תהיה מספיק תשומת לב לתקיעות האלה כבר,
לכן דווקא אמרו שהם יהיו בראשונות והאחרונות יהיו. זאת אומרת, הר"ן כאילו לא משנה דעתו אף על-פי שהוא יודע את הריף והרמב"ם.
אבל זאת אומרת, נשארנו קצת עם המחלוקת מהן התקיעות העיקריות.
וכשאני רוצה להבין את זה,
אז אני חושב שצריך להסביר את זה,
כאילו מה באמת ההבדל בין התקיעות האלה לתקיעות האלה,
אז אפשר באמת לומר שהתקיעות,
מה שאנחנו קוראים "תקיעות של מיושב" הן תקיעות שכל עניינן הוא לשמוע.
הוא באמת עניין שצריך לשמוע קול שופר. אנחנו, המצווה שלנו,
אנחנו מברכים גם,
ברוך אתה ה' אלוקים אשר קדישנו לצפותיו וציוונו לשמוע קול שופר.
בתקיעות הראשונות הדגש הוא בשמיעה,
אנחנו שומעים ולוקחים לתשומת לב את התקיעה. התקיעות האלה אמורות לעורר אותנו,
להביא אותנו למחשבות טובות, לחשיבה טובה של תשובה.
אז זה התקיעות הראשונות שעניינן בשמיעה.
לעומת זאת, כשאני מנסה להגדיר
את התקיעות שבזמן התפילה, כאן לכאורה זה לא כל כך מסתדר עם אותה הגדרה.
זה דווקא מתאים יותר להגדרה אחרת,
שהיא תפרש את העניין שהתקיעה היא בעצם לא עניינה כל כך לשמוע,
אלא התקיעה היא בעצם חלק מהתפילה.
אם אנחנו אומרים שהיא חלק מהתפילה, זאת אומרת שהתקיעה היא תפילה,
היא לא שמיעה,
שמיעה, אלא חלק מהתפילה. ובאמת, אם קצת נתבונן מנוסח התפילה,
אנחנו אומרים, לפחות בסוף התפילה, בסוף הסדר של שופרות,
אומרים ברוך אתה ה' שומע כל תרועת עמו ישראל ברחמים.
זאת אומרת, אנחנו לא מדברים על זה שאנחנו שומעים,
אלא אנחנו אומרים שהקדוש ברוך הוא שומע.
זאת אומרת שהתקיעות הן חלק מתפילה,
ולא רק או לא באו בשביל שמיעה.
כשמעיינים בדבר רואים שבאמת בדברי הראשונים,
יש מחלוקת אמיתית בהגדרה של מצוות תקיעת שופר,
כי באמת הרמב"ם סובר ומגדיר ואומר שהמצווה של תקיעת שופר היא באמת לשמוע,
לשמוע כל שופר.
זאת אומרת, עיקר המצווה היא לשמוע
ולא לתקוע,
אלא לשמוע. ואז ממילא מובן, גם מה שאמרנו מקודם, שאם כן עיקר התקיעות,
המצווה מתקיימת בהתחלה, כי היא באמת מכוונת לשמיעה שלנו ולא מכוונת כחלק מהתפילה.
אבל יש מי שחלק על הרמב"ם,
כמו רבנו תם, מובא בראש, גם הוא נמצא פה בדף המקורות,
הראש מביא את דעת רבנו תם,
שסבר שמברכים לתקוע בשופם.
זאת אומרת, הוא הבין שהעניין הוא בתקיעה ולא בשמיעה,
ואז לפי זה באמת זה יותר מובן,
החלק של התקיעות,
שבאמת הוא משולב בתפילה כחלק מהתפילה.
התקיעות הן בעצם ביטוי של תפילה,
יש איזה רעיון אמוק, יש איזה הבנה גדולה,
בעצם לפעמים בתפילה אנחנו אומרים ומדברים ומבקשים,
אבל לפעמים יותר טוב לבטא את הדברים בצורה הכי פשוטה,
וזה יום תרועה יהיה לכם.
זאת אומרת שכשאתה תוקע יש פה איזשהו ביטוי של תפילה,
כך צריך לראות את זה, ואז ממילא התקיעות מקבלות קצת אופי אחר.
נמצא על כן,
אם אנחנו לומדים את זה בצורה הזו,
אנחנו מגלים שבראשונים יש פה מחלוקת אם מצווה היא בשמיעה או מצווה בתקיעה.
אני תמיד אומר שהמסקנה הנכונה שאפשר לומר על זה,
שכולם צודקים.
דהיינו, זה תמיד טוב לומר, המחלוקות לא צריכות להיות או-או.
יכול להיות שהמצווה היא כמצווה לשמוע,
אבל יש גם מצווה לתקוע.
ולכן התקיעה היא בבחינה של התפילה,
והשמיעה היא מבחינת השמיעה שלנו לעורר לתשובה.
אז זה בעצם, אולי אפשר להגיד ששתי השיטות נכונות, ולכן
אפשר להבין את התקיעות בחלק הראשון, ובחלק השני,
חלק אחד בתור שמיעה, חלק אחד בתור באמת
תקיעה, שזה הדגש שהוא באמת על התפילה.
זה בדרך כלל הבסיס הפשוט, נגיד הפשוט,
נקרא לזה כבר לא הראשוני, אבל די בסיס יסודי של מצוות תקיעת שופר.
באמת,
עדיין זה עוד לא מסביר לנו את כל סדר התקיעות. אנחנו יודעים שאנחנו,
שלושים יש לנו ושלושים, אז הגענו לשישים.
אנחנו יודעים שאנחנו תוקעים בעצם מאה קולות.
איך הגיעו 100 הקולות האלה? מאיפה הגיעו 100 הקולות
ומאיפה זה בא?
אז קודם כול, אנחנו יודעים שיש כאלה שנוהגים
לתקוע בלחש,
לתקוע גם בסדר התפילה בלחש. היום אין הרבה שנוהגים ככה, זה מנהג בעיקר של חסידים ולא אצל כולם,
שתוקעים בלחש. הטענה תמיד כנגד התקיעות בלחש,
שזה מפריע, או לא כולם מצליחים להשתלב במקום הנכון של התפילה,
כשתוקעים,
לכן יש בזה איזושהי בעיה אמיתית מבחינת הציבור.
אבל מלכתחילה יכול להיות שהתקיעות, כמו שיש בתפילה של שליח ציבור,
באותה מידה גם תפילה בלחש היא תפילה, אז דווקא יכול להיות שזה 30 ו-30,
ו-30, הגענו ל-90.
ושוב, נשארנו עדיין עם חוסר, אפילו אם נגיע לזה.
אז יכול להיות שמי שלא תוקע בלחש משלים את זה להשתוות,
נגיד ככה.
באמת,
הדברים עדיין לא ברורים,
ואין כאן כל כך הבנה מספיק
מה העניין של התקיעות האלה.
מי שמדבר על זה בצורה היפה והברורה זה באמת בלה מאור.
בלה מאור, גם הוא אני מסמן כאן שזה נמצא בדף המקורות,
בלה מאור מסביר דברים מאוד מחודשים ומעניינים בעניין הזה של התקיעה,
והוא בכלל חולק על כל ההגדרות שאמרנו עד עכשיו.
הוא טוען שתקיעות של מועמד שמתכוונים, זה לא מתכוונים לתקיעות של התפילה,
כי הוא אומר: תקיעות,
גם מה שתוקעים לפני התפילה וגם מה שתוקעים בתפילה זה נקרא תקיעות של מיושב.
למה זה נקרא תקיעות של מיושב? הוא אומר, כי בהתחלה בוודאי שיושבים,
ובתפילה הוא אומר ששליח ציבור מתפלל,
כל הציבור גם כן יכול לשבת.
ככה הוא אומר. זאת אומרת שזה נקרא תקיעות המיושב.
ולמה בכלל תוקעים פעמיים? על זה הוא אומר, זה לא מה שהגמרא אמרה.
הוא רוצה להגיד שהתקיעות העיקריות הן בזמן התפילה,
וזה באמת נקרא תקיעות המיושב.
ומה שתוקעים מקודם, הוא מסביר,
זה רק מפני אנשים שהם חולים ולא יכולים להישאר באמת כל התקיעות, אז אמרו שיתקיעו בשבילהם עוד לפני התפילה,
כך הוא מסביר.
ומה זה תקיעות של מעומד?
תקיעות של מעומד, זה אומר, בשעה שגומרים את התפילה והולכים הביתה בעמידה,
אז תוקעים שוב, הוא אומר,
והוא מביא בשם הגאונים,
שכל אחד תוקע כפי תאוותו,
ביטוי ככה מאוד מיוחד, שזה העניין,
מקיימים את המצווה כפי תאוותו.
זאת אומרת, כאילו אדם אוכל במקום כזית מצה, אוכל שני זיתים מצה.
למה? בגלל שהוא רוצה לקיים, גם כאן הוא רוצה לקיים את המצווה עוד הפעם ועוד הפעם.
ואילו הן התקיעות של המועמד שבאמת באות לערבב את השטן. זה בכלל התקיעות שלאחר התפילה.
זה ההסבר הכי טוב שאנחנו מוצאים לעניין הזה של מאה קולות,
כי אז אתה עוד יכול להבין איך הגיעו אל המאה קולות, מאיפה זה בא.
ולכן נראה לי שבא למאור פה מחדש חידוש שאנחנו אולי אומרים, זה לא על כל התקיעות שלאחר מכן, אבל לפחות על העשר המשלימות של המאה.
כידוע, יש שמסבירים שזה בא כנגד פעיותיה של אם של סיסרא.
ככה מובא שאם של סיסרא, כשהיא עיבבה על מות בנה, סיסרא.
אז מאה פעיות שהיא פעטה, בלשון בכיות כאלה,
יללות.
אז כנגד זה השלימו בתקיעת שופר מאה קולות, וזה לכאורה דבר שאני תמיד שואל,
מה העניין בזה? הרי אין לנו מי להשתוות רק לאם סיסרא, מה כאן העניין בזה? ואני רוצה להציע הסבר, שאני חושב שהסבר יפה ונכון.
לא שאנחנו רוצים להשתוות לאם של סיסרא, אלא כשאנחנו תוקעים בשופר, אנחנו בעצם, איך אמרנו? זה גם צורה של תפילה.
התפילה הזו אמורה להגיע לכיסא הכבוד,
אמורה לעזור לעם ישראל לצאת ממצוקותיו ומצרותיו,
להבקיע את השער, כמו שאומרים, שערי תפילה על-ידי תקיעת השופר.
ופה אנחנו באיזשהו מקום מתפללים גם, אנחנו יודעים שעומדים מולנו הגויים,
וכנראה הגויים גם הם מתפללים, יש לדעת. הגויים, יש להם גם לפעמים אמונה,
והם גם כן מתפללים.
ואם הם מתפללים, אז לפעמים מי יודע אם הם לא חושבים על תפילה לפעמים יותר חזק מאשר אפילו אנחנו.
כשאנחנו באיזשהו מקום רוצים להתפלל ולהתגבר על כל הדברים והקשיים האלה,
אנחנו כאילו אומרים, בואו ניקח דוגמה קיצונית של תפילה של גויים,
וניקח כנגד פיותיה של אם של סיסרא, ונתקע בשופר,
כדי שבאמת נוכל לפחות כולנו להיות יותר פחותים מהם,
ולהפך, שנהיה יותר מהם, שהתקיעות באמת יתקיימו בנו,
יתקיים בנו מה שנאמר, שומע כל תרועת עמו ישראל ברחמים,
שבאמת יהיה ברחמים.
נישאר בזה, לפחות בהגדרות הבסיסיות האלה של תקיעת שופר, ותמיד
גם הלימוד הזה צריך עוד השלמה,
אי אפשר הרי להגיד שאת הכול אמרנו פה ברבע שעה. אז כל טוב ושלום שלום.
