טוב, שלום לכולם, ואנחנו אומרים, הגענו פה בדף היומי, עברנו ממסכת סנהדרין למסכת מכות.
זו מסכת קטנה, קצרה,
שגומרים אותה מהר, אבל צריך לדעת שזה מעט המחזיק את המרובה,
ובעצם בשביל ללמוד בעיון יש פה הרבה מה ללמוד,
לא פחות מהרבה מסכתות אחרות חשובות וגדולות.
וגם אני רוצה פה היום להתחיל בסוגיה אחת,
שהיא סוגיה, בעצם הכותרת שלה,
עדים זוממים, כי זה באמת הנושא של הפרק,
הסוגיה הראשונה.
המשנה אומרת כיצד העדים נעשים זוממים, הגמרא, כפי שהגמרא אומרת, כיצד העדים אינם נעשים זוממים, ומי שלומד את זה הרי יודע, זאת אומרת שיש
פעמים שהעדים אינם נעשים זוממים, אבל
בגדול הנושא הוא כיצד העדים נעשים כן זוממים.
זאת אומרת שיש דין של הזמה,
שאותו אנחנו, זה חידוש של התורה, כפי שזה נלמד בסוגיות אחרות.
חידוש בהזמה, שכאשר יש עדים שמעידים,
ובאים עדים אחר כך שמזימים אותם, וההזמה היא בגופם של עדים,
כי יש עדים שמכחישים ויש עדים שמזימים.
עדים שמכחישים זה עדים שדנים איתם על מה שהם אמרו. אם הם אמרו על מישהו שהוא חייב,
והם אומרים שהוא פטור,
אז זה נקרא עדות מוכחשת,
שאין עליה הכרעה לכאן או לכאן, זה נשאר כמו ספק,
כי איננו יודעים להחליט אילו עדים, הראשונים או האחרונים, הם העדים הנאמנים.
אבל בהזמה, כאשר הם מעידים על גופה של עדות,
זאת אומרת, הם מעידים על גופם של עדים, אומרים: מה אתם אומרים, כך וכך,
לפי דבריכם, ביום זה וזה היה אירוע של דיני נפשות,
של מלקות, של ממונות, עמנו הייתם, זאת אומרת, אתם בכלל לא הייתם שם,
וזה נחשב לעדות של הזמה,
שהעדים האחרונים, השניים, הם נאמנים לגמרי, והם פוסלים את העדים הראשונים גם מעדות, וגם גורמים לכך שמענישים אותם, על זה נאמר בתורה: "ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו".
זאת אומרת, יש כאן דין של עונש של עדים,
שכאילו התקבלה החלטה שהם היו שקרנים בעקבות ההזמה,
אז מחייבים אותם גם בעונש,
ועשיתם לו כשר זמם לעשות לאחיו.
דהיינו שאם הם רצו לחייב מישהו במיתה,
אז הם בעצמם התחייבו במיתה,
אם הם רצו לחייב מישהו במלקות, הם התחייבו במלקות,
אם הם רצו לחייב בממון, הם התחייבו בממון.
על העניין הזה יש לנו בעצם כמה גדרים.
הגדרים יותר מפורטים לא ממש בהתחלה, אלא רק קצת יותר קדימה,
בדף ה' עמוד ב', שם אנחנו לומדים שתי הלכות.
אנחנו לומדים הלכה אחת,
שאין העדים נעשים זוממים עד שיגמר הדין על פיהם,
זאת אומרת שהחיוב הזה של עדים של הזמה לא יתקיים אלא כאשר באמת נגמר הדין על פיהם, אבל אם ההזמה הייתה עוד לפני גמר דין
על פי עדותם,
אז אין על זה דין הזמה, כי עדיין לא היה שום דבר ממשי בעקבות העדות שלהם.
זה מצד אחד. ומצד שני, יש לנו שם את מה שנאמר במשנה בדף ה' עמוד ב',
במשנה נאמר
שבכל אופן אין העדים לנשיאים זוממים עד שיגמר הדין על פיהם,
אז זה מצד אחד,
אבל מצד שני אנחנו אומרים,
לא כבר נאמר,
למה נאמר נפש תחת נפש?
יכול,
בשעה שקיבלו עדותם ייהרגו תלמוד לומר נפש אינם נהרגים עד שיגמר הדין.
זה מצד אחד,
ואחר כך בגמרא עצמה, סליחה, אני קראתי במשנה,
בגמרא עצמה תנא ברבי אומר,
לא הרגו נהרגים,
הרגו, אין נהרגים. זאת אומרת, יש כאן בעצם גדר מהצד השני שאומר שאם הרגו, אין נהרגים. זאת אומרת, לאידך גיסא,
מצד אחד לא יתחייבו העדים המזימים רק כאשר ייגמר הדין על פיהם,
מצד שני, דווקא כאשר,
בתנאי שעדיין לא נעשה הדין על פיהם.
זה מה שנקרא בלשון הרגילה של הלומדים,
נקרא "כאשר זמם ולא כאשר עשה".
הביטוי הזה, "כאשר זמם ולא כאשר עשה", זאת אומרת שאם כבר נעשה הדין,
אז שוב אין עדים זוממים.
זה חידוש גדול, כי לכאורה הרי הדברים נידונים בקל וחומר, כמו שהגמרא בעצמה אומרת.
אם כשלא הרגו, זאת אומרת שרק נגמר הדין על פיהם, מחייבים אותם?
אז אם הם כבר נהרגו על פיהם, אז לכאורה קל וחומר. הגמרא אומרת שאין עונשין מן הדין,
זאת אומרת שהם יכולים לתת עונש רק על פי קל וחומר.
זאת אומרת שאין דין הזמה כאשר כבר התקבל הדין על פיהם.
וזה כמובן חידוש גדול שצריך לנסות להבין אותו,
ואחת מההבנות, ואני רוצה לרגע אפילו לומר את זה פה בהתחלה,
זה אומר שאם, למשל, עדים העידו על מישהו שהוא חייב מיטה והרגו אותו,
אז אם באמת כבר הרגו אותו,
אז אף על-פי שהזימו את העדים יש כאן איזו מחשבה ברקע שאומרת שאם הרגו אותם כנראה היה צריך אולי להיהרג, יש דברים כאלה, ולכן לא שייך כבר לחייב את העדים.
זאת אומרת, זה מצד אחד,
או שאי אפשר כבר לתת להם עונש,
כיוון שהעונש שמגיע להם אולי גדול מאוד,
אבל הסברה הראשונה היא סברה מאוד מעניינת,
שאנחנו כאילו מחשיבים את מה שהם עשו כאילו כבר היה צריך להיות.
אז זה בגדול הכללים הראשוניים
של עדים זוממים.
אנחנו פה לרגע, אנחנו צריכים להתרכז ולבדוק את העניין לגבי דיני ממונות. לגבי דיני ממונות, זאת אומרת, אם העדים רצו לחייב
את העדים בממון,
לא את העדים, את האדם שהם העידו עליו שהוא חייב ממון,
אז אנחנו גם פה, לכאורה, נגיד שכאשר זמם לעשות לאחיו,
אז אנחנו אומרים שכאשר זמם לעשות לאחיו,
העדים בעצמם, אם יזימו אותם, הם יתחייבו.
זה דין הזמה גם בממון.
ועל ההזמה בממון אנחנו לומדים כמה דברים מעניינים,
שנלמדים פה בתחילת הסוגיה בדף ב' ודף ג',
וגם בעקבות הסוגיה בדף ה', וגם יש על זה סוגיה בבבא קמא, כפי שציינתי בדף המקורות,
ואני אסביר.
קודם כל, יש לנו פה בדף ב', עמוד ב', את דברי רבי עקיבא.
רבי עקיבא אומר פה,
בגמרא, רבי עקיבא אומר,
אף אין משלמים על פי עצמן.
זה חידוי, זה דבר מעניין.
רבי עקיבא אומר שדין זו מאמין שמתחייבים ממון,
הם לא התחייבו על פי עצמן. מה פירוש על פי עצמן?
כי לכאורה בענייני ממונות בדרך כלל אנחנו אומרים שהודעת בלדין כמהעדים דמי.
אז אם אדם מודה שהוא חייב כסף,
אז לכאורה בוודאי שהוא יתחייב.
בכל זאת בא רבי עקיבא ואומר שהעדים הזוממים אינם מתחייבים על פי עצמם.
למה? בגלל שהגמרא מסבירה, בגלל שזה נקרא קנס.
יש לנו כלל שהחיוב הממוני פה הוא נקרא קנס. למה הוא נקרא קנס?
הגמרא בעצמה מנמקת שהרי לא עשו מעשה ומשלמים.
זאת אומרת, הרי לפי ההבנה הראשונית שהסברנו,
שעדים זוממין, הרי הם מתחייבים
על מה שהם רצו לעשות ולא על מה שנעשה על פיהם,
וזה בעצם, אז אם כן, מצד ההיגיון, נגיד, הפשוט,
הם הרי לא גרמו שום הפסד ממוני ממשי,
אז אם אני מחייב אותם ממון, בא רבי עקיבא ואומר שזה נקרא קנס,
וממילא, כיוון שזה נקרא קנס, יש לנו כלל שמודה בקנס פטור מלשלם.
זה דין מיוחד לגבי תשלומים שהם אינם תשלומים ממוניים,
רגילים, שבאים לחסות על הפסדים ברורים,
אז כאשר זה לא ככה,
אלא זה תשלום שכאילו אפשר לראות אותו כעונש שהתורה מענישה,
זה מה שנקרא בלשון חז"ל קנס,
והקנס הזה עליו נאמר שרק אם העדים מחייבים אדם הוא משלם,
אבל אם הוא מודה בעצמו אז הוא פטור, כי מודה בקנס פטור. והגמרא פה בהמשך מיד מבררת,
בעצם מתברר לנו איך הוא הציור שהוא מודה בקנס,
מה הפירוש? הוא מודה שהוא נחשב למודה בקנס, הרי אם הזימו אותו בבית דין והעדים שם מזימים אותו,
אז בית הדין כבר יודע את העובדה שהוא חייב ממון על סמך העובדה שהדין מתברר אצלהם.
אז צריך להגיד שהם רצו לבית דין אחר, ככה רש"י פה מסביר,
העדים רצו לבית דין אחר וממילא לכן זה היה נחשב מבחינת בית הדין השני מודה בקנס.
אבל אני רוצה כאן להתרכז בזמן הקצר שלנו פה בנקודה מעניינת נוספת.
כי אם אנחנו אומרים שזה נקרא מודה בקנס, כאן באמת מתעוררת השאלה או העניין,
מתי זה באמת נקרא קנס? באופן פשוט, כפי שהסברנו,
זה נקרא קנס בגלל שעוד לא עשו מעשה, זאת אומרת, לא נעשה המעשה על פיהם ובכל זאת הם חייבים,
סימן שזה קנס.
הנה, יש לנו גמרא בבבא קמא.
בסרט בבבא קמא, שם דנים על ארבע אבות נזיקין.
אז יש שם לשון של ברייתו תני רבי הושעיה, 13 אבות נזיקין.
תניר רבי חייא, בדף דלת עמוד ב' בבבא קמא 24 אבות נזיקין,
ובין הנזיקין המופיעים שם,
מופיע שם גם עדים זוממין.
עדים זוממין זה נקרא גם כן סוג של מזיקים.
ושם באמת ישנה שאלה,
מה פירושם מזיקים?
הרי הם לא הזיקו,
הם רק רצו להזיק. עדים זוממין נחשבים שם כדוגמה לסוג של מזיקים שחייבים לשלם.
והשאלה, כפי שאני מסביר,
הרי הם לא הפסידו כלום,
אם הם לא הפסידו כלום, אז למה זה נקרא נזיקים?
על כן, באמת התוספות שם, במקום, כפי שמצוין בדף המקורות, מחדשים שלגבי ממון,
לגבי ממון עדים זוממים משלמים על מה שהעידו והוזמו,
אפילו אם נעשה מעשה על פיהם.
ככה התוספות שם מסבירים,
שלא כמו מה שלמדנו בדף ה',
שאם הרגו, אין נהרגים.
הרי לגבי ממונות אנחנו אומרים שאף על פי שכבר
שילמו על פיהם,
בכל זאת הם משלמים.
זאת אומרת ש... ולכן, אם נפרש בצורה הזו,
זה באמת נקרא מזיקים.
הם הזיקו,
הם הזיקו את הבעל דין שגרמו לו להיות חייב בתשלום.
אז זה התוספות במסכת בבא קמא. זאת אומרת שבעניינים המונות אנחנו לא אומרים כאשר זמם ולא כאשר עשה,
אלא אומרים שגם כאשר עשה. אנחנו נדבר על כך אולי עוד בהמשך,
שיש בזה כמובן מחלוקת,
לא כולם מסכימים,
אבל הרבה כן מסכימים לכיוון הזה של התוספות. גם הרמב״ם, בהלכה המסומנת פה בדף המקורות, יש על זה פה מחלוקת בינו לבין הרעבד,
זה נכון,
אבל הרמב״ם סובר גם שבממונות אנחנו אומרים שגם אם כבר יתחייבו בתשלום,
אז העדים חייבים,
מקבלים את העונש של ההזמה,
ועל ידי זה גם מוסבר לנו למה הגמרא מחשיבה את זה כנזק.
אבל הנה יש לנו גם הפתעה.
ההפתעה היא בלשון הגמרא עצמה, הרי הגמרא בעצמה, במסכת בבא קמא,
דנה שם האם למנות עדים זוממים בין המזיקין או לא למנות. אחד אומר שכן, אחד אומר שלא,
ואז שואלת הגמרא למה רבי הושעיה לא החשיב את העדים זוממים ברשימה שלו של המזיקים.
אז אומרת הגמרא, רבי הושעיה לא רצה להביא דוגמאות של קנסות,
הוא רצה להביא רק דוגמאות של חיובי ממון רגילים ולא חיובי ממון של קנסות.
אז הנה יש לנו פה דבר שהוא במידה מרובה מפתיע.
כי מה אנחנו מסבירים? אנחנו מדברים, למה הם נקראים אזיקים לפי רבי יחיא שם?
בגלל שהם חייבים לשלם גם אם כבר יתקיים הדין על פיהם.
זאת אומרת, לא רק שנגמר הדין, אלא גם שנעשה הדין.
אז זה מצד אחד.
אבל למה רבי יושעיה לא מזכיר את הדוגמה הזו שם במסגרת בבא קמא? כי הוא לא מדבר על קנסות. זאת אומרת שגם כאשר נשא הדין על פיהם זה נקרא קנס.
זה דבר מאוד מעניין ומחודש מאוד,
שגם כאשר נשא הדין על פיהם זה נקרא קנס, כי יכולתי לומר, מתי זה נקרא קנס?
בזמן שכמו שאמרנו שהרי לא עשו מעשה,
אבל אם כבר עשו מעשה אז זה לא קנס, זה ממש נזק,
הם הפסידו בן אדם, אז למה נקרא לזה קנס?
הנה אנחנו רואים שבאופן פשוט, לפי פשוטה של סוגיה,
לפי שיטת הרמב"ם והתוספות שכרגע למדנו אותה,
אז אנחנו מגיעים למסקנה שהקנס של עדים זוממים הוא לא שייך רק במקום שלא נשא הדין על פיהם,
אלא גם כאשר נשא הדין על פיהם. והעניין הזה, זאת אומרת שגם זה נקרא קנס,
וזה מוביל אותנו לשלב נוסף.
כי יש כאלה שבאמת מפרשים,
יש כאלה שבאמת מפרשים שהחיוב הממוני של עדים זוממים זה גם בממונות,
הוא רק כאשר זמם ולא כאשר עשה.
זה מופיע בדברי הריטב"א, הוא ככה לומד, בניגוד לתוספות ולרמב"ם,
שכאשר זמם ולא כאשר עשה.
מצד שני,
הראשונים האלה מעלים פה אפשרות נוספת, אומרים: ומה יהיה אם עשה?
אז הם אומרים: אם עשה, זאת אומרת שנעשה הדין, הם אומרים: הוא יהיה חייב לא מדין עדין זוממין,
אלא שהוא יהיה חייב מדין מזיק פשוט,
הרי הוא גרם נזק לבעל דין,
שהוא הרי הלך ושילם שלא באשמתו על פי עדות שקר שהייתה, כשכרגע התברר שהיא עדות שקר.
אז הם שואלים: למה שהוא לא התחייב מדינה דה גרמי?
דינא דה גרמי זה אחד הביטויים לחיובים שאינם באים על ידי מעשה אלא על ידי דיבור. למשל, דיין שדן דין בטעות
וגורם נזק הפסד נחשב לדיין שחייב לשלם בדינא דה גרמי.
אז הראשונים האלה שואלים, הריטוה והרמב"ן לא שואלים אפילו, הם אומרים,
הוא יהיה חייב באמת בדינא דה גרמי.
ומאידך גיסא אנחנו מוצאים פה בדברי הראשונים האחרים שאמרנו,
שהם מחשיבים את התשלום של עדים זוממים,
גם כאשר עשה בתור קנס,
שהם אומרים שגם דינא דה גרמי לא יהיה,
זאת אומרת שגם דינא דה גרמי הוא יהיה נחשב כמו קנס,
ככה הם בעצם באיזשהו מקום לומדים. הרעיון שפה נמצא, צריך פה להגיד ככה,
יש פה כמה רעיונות,
באמת מונחים פה בתוך הדברים האלה כמה רעיונות מאוד חשובים,
שצריכים ליבון ולימוד מאוד מפורט וברור,
אבל בגדול אפשר לומר שיש פה כאילו הבנה מסוימת שאומרת, כמו שאמרתי קודם, גם לגבי חיוב מיתה,
אם קרה מקרה שנעשה מה שנעשה,
אז כנראה שהיה צריך להיות.
אז אם היה צריך להיות, אז אחר כך כבר לא שייך לחייב אותם.
אז אם אנחנו מחייבים אותם, זה כבר רק דין של קנס.
זאת אומרת שיכול להיות שהחיוב הוא רק דין של קנס, כי אם היה צריך להיות,
כי מדין הפסד רגיל זה לא שייך לחייב,
לחייב, כיוון שזה דבר שכאילו היה צריך להיות.
או לחלופין, למשל, יש פה דוגמה אחרת,
הגמרא למשל אומרת פה,
מביאה דוגמה למה יבוא, אם עד יבוא לא יזיימו אותו,
אלא עד מעיד עדות,
על פיו משלמים מי שמשלם ממון, זאת אומרת על פי העדות הזו,
ואחר כך העד בא ואומר,
אתם יודעים, אני העדתי עדות שקר.
אז אנחנו אומרים, אם הוא העד עדות שקר,
זה היה תשלם את הנזק.
כאן אנחנו באמת רואים שבאמת יש מחלוקת גדולה בדבר הזה.
הרמב"ן והריטב"א באמת אומרים שהוא ישלם את הנזק.
הוא ישלם את הנזק.
לעומת זאת, לפי רמב"ם, הוא לא ישלם כי זה קנס.
יותר מזה, מפורטים הדברים דווקא, זה רבנו חננאל על הדף בדף ג',
שהוא באמת אומר שהם לא משלמים בגלל שאם, הגמרא אומרת על זה לאו כל כמיני, כיוון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד.
אומר רבינו חננאל, זו באמת אמירה מאוד מעניינת ומאוד חזקה הייתי אומר,
עד שהעיד ועידותו התקבלה,
אז הוא לא יכול אחר כך להגיד שהוא עיד עדות שקר.
למה? כיוון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד. אז הוא אומר, העדות קיימת והוא לא משלם.
זאת אומרת, יש פה דברים כבר קצת מקצה לקצה, זאת אומרת,
אם העדות התקבלה כנראה שזו האמת,
שככה צריך להיות, ועכשיו הוא כבר לא יכול לחזור בו ואפילו לא חייב לשלם.
זה בעצם מתאים רבינו חננאל גם לרמב"ם. הרמב"ם גם אומר שבעידוד שקר הוא לא משלם,
ובמקרה הכי גרוע זה היה יכול להיות קנס.
קנס, מודה בקנס פתור, זה מה שהוא אומר. לעומת זאת, הרמב"ן אומר שזה נקרא מזיק פשוט.
זאת אומרת, יש כאן עכשיו איזו התפצלות בשיטות.
לפי הרמב"ן, גם בממונות,
החיוב של עדים זוממים
הוא שייך רק כאשר זמם ולא כאשר עשה,
בעוד שלפי הרמב"ם אנחנו אומרים שעדים
זוממים זה גם כאשר עשה, אז הדין של עדים זוממים, זאת אומרת, הקנס לא מתקיים אלא כאשר עשה,
אלא כאשר עשה, זאת אומרת שזה תמיד רק בגדר קנס, אפילו כאשר עשה,
זה מה שיוצא מפה, ולכן אפילו עדות שקר,
כשהוא אומר יד עדיין עדות שקר,
זה לא נקרא הודעת בעל דין רגילה, אלא במקרה הרע מבחינתו זה נקרא מודה בקנס,
שהכול נחשב פה בגדר של קנס.
הדברים האלה נדונים על ידי הראשונים וגם על ידי הפוסקים,
בגלל שהנושא הזה נדון בשולחן ערוך. למשל, לידים זום אמין, אם זה קנס,
אז אנחנו לא מדברים על זה בזמן הזה, כי אין לנו יכולת לדון דיני קנסות.
באה הרימה ואומר שבכל זאת יש מקום לדון על לידים זום אמין כאשר כבר יתקיים הדין על פיהם, כי זה דין של מזיק.
ועל זה אומר אגרא, בביאור אגרא, וסימנו אותו בדף המקורות,
הוא אומר שזה לא נכון.
אנחנו לומדים פה בסוגיה לפי הרבה ראשונים, כפי שראינו, רבנו חננאל והרמב״ם ועוד,
שבעצם לפי רבי עקיבא שזה קנס,
הכול נקרא קנס, ולכן לא שייך לדון בזמן הזה לחייב את העדים שהעידו עדות שקר על ההפסד שהם גורמים,
אפילו אם ההפסד כבר נגרם. וזה אם כן מחלוקת בראשונים,
זה מחלוקת בפוסקים,
מופיע בשולחן ערוך בסימן א' בחושן משפט,
בדברי הרמ"א זה כדאי לעיין שם בשולחן ערוך עם
הרי מה, ואם הביאו רגרה, ויראה באמת את שתי השיטות,
האם באמת שייך לחייב עדים על מה שהם גרמו הפסד בזמן הזה,
כאילו זו שאלה ממונית שאנחנו יכולים לדון איתה,
או שלא, בגלל שזה כאילו נושא של קנס.
זאת אומרת, כל הנושא של עדים זוממים זה תמיד קנס,
אפילו כבר אם נגרם ההפסד על פיהם, וזה רעיון עמוק שבאמת צריך, כמו שאומרים, להתעמק בו ולהבין אותו היטב, בצורה הנכונה.
אז בזה נישאר, כמו שאמרנו תמיד, על קצה המזלג.
בעזרת השם, עזרת השם, נמשיך.
סקולטו ושלום שלום.
שלום שלום.
