שלום, היום אנחנו ממשיכים באלימות שלנו, של השיעורים
על הסוגיות שנלמדו, אפשר לומר, בדף היומי.
אנחנו ממשיכים בשיעורים במסכת סנהדרין,
ובחרתי היום לדבר על סוגיה שהיא מקיפה כמה סוגיות,
אבל הנושא הכללי, אני קורא לו "גדרים בפיקוח נפש".
לכאורה זה מושג של פיקוח נפש,
כולנו יודעים שפיקוח נפש דוחה שבת,
אבל יש פעמים שמצעד אנחנו אומרים שדווקא ייהרג ואל יעבור,
זאת אומרת שלא תמיד אנחנו אומרים שפיקוח נפש באמת דוחה כל דבר,
ועל כך אני רוצה להתבונן,
או רוצה, דרך הסוגיות ודרך מה שלמדנו פה,
מכמה היבטים.
הסוגיה העיקרית שבה עוסקים היא בדף א"ד בפרק שמיני,
מסכת סנהדרין, כפי שאמרנו,
שם אנחנו לומדים את הכלל כפי שהוא כתוב שם בגמרא,
כל עבירות שבתורה,
אם אומרים לאדם עבור ואל תיהרג,
יעבור ואל ייהרג,
חוץ מעבודת כוכבים, גילוי עריות ושפיכות דמים.
זאת אומרת, אנחנו יודעים ששלוש עבירות, עבודה זרה,
גילוי עריות ושפיכות דמים,
שם אנחנו אומרים שייהרג ואל יעבור,
אבל בכל הדברים האחרים אנחנו אומרים שיעבור ואל ייהרג.
אמנם הגמרא אחר כך מוסיפה גדרים נוספים בחלק הזה,
כי יש עניין של שעת השמד וחילול השם,
שאז באמת גם בעבירות אחרות אנחנו אומרים שייהרג ועל יעבור.
אבל בדרך כלל, כאשר יש סכנה, אנחנו תמיד יודעים להגיד: פיקוח נפש דוחה שבת,
פיקוח נפש דוחה כל דבר,
כפי שאנחנו רגילים לומר.
אז זו באמת נקודה ראשונה שבה אני לרגע רוצה שנתבונן.
כי אם אנחנו אומרים באמת שבכל העבירות שבעולם, אם אומרים לו: יעבור ואל ייהרג,
האם זה באמת כלל שאפשר להגיד אותו באופן מוחלט או לא?
ואיך אני רואה, מה אנחנו רואים בזה?
אם נתבונן בדברי הפוסקים ובדברי הראשונים, כמובן,
אנחנו נמצא שיש מחלוקת בדברי הראשונים לגבי העניין הזה. אם מכריחים אדם, למשל, לעשות עבירה,
האם יש לו עניין בכל זאת,
אולי כן למסור את הנפש?
זאת אומרת, ויש כאן לכאורה מחלוקת, וזו מחלוקת מקצה לקצה.
כי מצד אחד,
דווקא בלשון הרמב"ם,
שבהלכות יסודי התורה, בדף המקורות נמצא את זה,
בדברי הרמב"ם אנחנו נמצא,
שהוא אומר שבמקום שאמרו: יעבור ואל ייהרג,
אז אם הוא בוחר את הצד השני להיהרג ולא לעבור, הרי זה מתחייב בנפשו.
זאת אומרת, זה אפילו אסור, כפי שהוא אומר,
אסור לאדם אז להסתכן שלא לצורך. זה מה שאומר הרמב"ם.
אבל מצד שני, אנחנו יודעים שבדברי ראשונים אחרים,
כמו דברי תוספות במסכת עבודה זרה, כאן אני גם מציע לראות את הדברים, מי שיש לו בבירור ההלכה שלנו, כי הדברים שם מפורטים בצורה מאוד ברורה ורחבה.
יש למשל שיטת התוספות,
שהוא אומר שרשאי,
אם אדם רוצה להסתכן, אז הוא אפילו רשאי,
רשאי להסתכן.
וככה נפסק ב"שולחן ערוך" ב"יורה דעה", כמצוין גם בדף המקורות.
אבל זה עוד לא הכול,
כי יש לנו דעה אחרת,
שמשם ראשונים נוספים,
שהם אומרים אפילו שבמקרים האלה זה מידת חסידות להסתכן.
זאת אומרת שמידת חסידות, מקצה לקצה, בעוד שלפי הרמב"ם הרי זה מתחייב בנפשו,
לפי דעת אסמ"ק וספר חסידים,
יש אצלהם התבטאויות שזה בעצם ראוי לאדם למסור את הנפש,
גם במקום שלא צריך למסור את הנפש.
זאת אומרת שאנחנו רואים פה את הדברים מקצה לקצה,
וזו נקודה ראשונה, אפשר לראות אותה כנקודת מוצא לסוגיה הזו.
מכאן אני רוצה לעבור לסוגיה אחרת. יש סוגיה אחרת, אני הולך אחורה בגמרא,
לא בדף ע"ג, בדף קודם,
שם אנחנו לומדים בגמרא,
כתוב שם, הגמרא אומרת:
"מניין לרואה את חברו
שהוא טובע בנהר,
או חיה גוררתו או ליסטין באים אליו שהוא חייב להצילו".
ומאיפה אנחנו יודעים שאם רואים בן אדם שנמצא בסכנה שצריך להיחלץ ולהציל אותו?
תלמוד לומר: "לא תעמוד על דם רעך".
זאת אומרת, הגמרא אומרת, כתוב: "לא תעמוד על דם רעך" אתה רואה בן אדם טובע, אתה רואה בן אדם בסכנה כזו או אחרת,
אז יודעים שצריך להציל אותו.
אז זו הלכה, אפשר להגיד, איך אני אומר, הלכה ברורה.
אבל הנה, גם כאן ישנה שאלה.
האם כשאנחנו אמורים, זה שאדם חייב להציל
את חברו,
זה כתוב: לא תעמוד על דם רעך.
אבל מה יהיה? האם זה כולל גם מצב שאדם אולי גם צריך להסתכן בשביל להציל את חברו?
זאת אומרת, אם למשל אתה רואה מישהו שטובע בים,
המצב שלו הוא מצב של סכנה,
אז עכשיו, אם אתה תצא להציל אותו,
אתה בעצמך נכנס לסכנה, אתה בעצמך מסתכן.
אז האם, זה יכול להיות,
מתי אמרו שצריך להציל? כאשר אתה יכול להציל בלי להסתכן.
אבל כאשר אתה בעצמך מסתכן,
כאשר אתה בעצמך מסתכן,
אז אולי לא, אפילו כשזה רק ספק סכנה מבחינתך.
שוב, בעניין הזה נחלקו הדעות
בדברי הראשונים והפוסקים.
דווקא,
בדרך כלל רוצים לומר,
רבי יוסף מביא,
שאלה דברי בשם הטור, שמביא ירושלמי,
שמהירושלמי משמע שצריך להציל את האדם אם אתה רואה אותו,
אפילו כשזה כרוך בהסתכנות מצידך.
זה מה שמשמע בירושלמי.
לעומת זאת רגילים לומר שבבבלי זה לא ככה.
איך אני רואה בבבלי שזה לא ככה? כי הגמרא פה בעצמה,
הגמרא שואלת: למה אתה לומד את זה מהפסוק שלא תעמוד על דם רעך?
אז הגמרא אומרת,
הגמרא שואלת, הרי אפשר היה ללמוד את זה שצריך להציל בן אדם, כי יש איזושהי דרשה אחרת שאומרת שכמו שצריכים להשיב אבידה
במונית, ככה צריך להשיב אבידה שבגוף.
אתה רואה בן אדם שהולך לאיבוד,
אז אתה צריך להציל אותו מדין השבת אבידה, הגמרא אומרת.
לא צריך בשביל זה פסוק שלא תעמוד על דם רעך.
אז למה הגמרא לומדת דווקא מהפסוק שלא תעמוד על דם רעך?
אז היא כבר אומרת: מהשבת אבידה אני עדיין לא לומד שצריך לטרוח גם במיטרח ומי גרגורי. אולי לפעמים אתה רואה מישהו שטובע בנהר,
אז צריך, אתה אולי לא יודע להציל, מה אתה יכול לעשות?
תשכור מישהו מסוק שילך למקום הזה, תשלם למסוק כסף והוא ילך להציל את הבן-אדם שטובע בנהר, הוא ייתן לו אפשרות להרים אותו מן הסכנה.
אז כמשמע לן שגם אני צריך לעשות את זה.
אז מה אנחנו רואים מכאן, מהגמרא הזו, מהבבלי?
מהבבלי, מה שאנחנו רואים,
שמה באמת אדם מחויב?
הוא מחויב לטרוח לשכור מסוק וכיוצא בזה.
אבל להסתכן, לא.
זאת אומרת, דווקא הבבלי, שהוא קובע את המסגרת והוא אומר,
הייתי אומר שלא צריך, כמשמע לן שכן צריך, אז מה כן צריך?
תגיד את הדבר היותר חריף, שצריך אפילו להסתכן.
מתוך זה שהוא לא אומר, משמע, בבבלי,
בגמרא שלנו,
בסוגיה שלו.
זאת אומרת, רואים בזה מחלוקת של התלמודים,
וזה דבר, האמת היא שזה דבר מאוד מיוחד, הדבר הזה,
שבאמת צריך לדעת, כשאתה רואה בן אדם שאתה הולך,
רואה אותו בסכנה, עד היכן אתה צריך,
האם צריך להסתכן או לא צריך להסתכן,
וזו באמת שאלה מאוד מעניינת וחמורה ביותר.
אני חושב שמה שיפה פה, הגדרה, בלי קשר למחלוקת, תכף נדבר עליה,
אבל יש כאן איזו הגדרה יפה
של מי שהיה הרב הראשי לישראל, הרב אונטרמן, זכר צדיק לברכה,
בספרו שלו, "שבט מיהודה",
הוא אומר הגדרה מאוד יפה, ואני חושב שהיא מבחן יפה לכל אדם.
הוא אומר, אם אתה רואה בן אדם שנמצא בסכנה,
אז אתה, אם אתה צריך להסתכן או לא, תעשה לרגע חושבים.
אם היה הרכוש שלך נמצא בסכנה כזו, היית מסתכן או לא היית מסתכן?
אם אתה היית עושה את העניין,
את מה שאתה כרגע אולי צריך לעשות בשביל להציל את הרכוש שלך,
אז תציל גם את הבן-אדם.
אבל אם אתה, אולי, לרכוש שלך אתה לא היית צריך, לא היית, או אתה עושה את החשבון, רגע, אני לא הייתי עושה, כי זה מסוכן,
אז ממילא אם אתה חושב שלא היית נחלץ להציל את הרכוש שלך,
אז אתה גם לא צריך להציל את הבן-אדם.
זאת אומרת, כי באמת לא צריך להסתכן בשביל הצלה. עכשיו, אם אנחנו רק בוחנים את שתי השיטות האלה,
נראה לי שאפשר בהחלט לראות פה איזשהו גדר בעניינים
של פיקוח נפש כמו שהתחלתי בדברי,
מפני שאם אמרנו קודם, בדין הראשון,
האם בן אדם רשאי לסכן את עצמו בשביל מסירות נפש שלא לעבור עבירה במקום שהתורה לא חייבה, ראינו שזו מחלוקת הראשונים.
אז אולי מכאן אנחנו באמת נלמד את הדבר.
מי שאומר שאסור למסור את הנפש בשביל קיום מצווה,
זאת אומרת שזה איסור מוחלט למסור את הנפש
במקום שלא אמרו שצריך ולכן אפשר להגיד שגם אסור להסתכן בשביל להציל.
אבל אם אתה אומר שאף על פי שאמרו יעבור ואל ייהרג,
בכל אופן אם אתה בעצמך רואה עניין למסור את הנפש לפי מי שסובר שאם הבן אדם רוצה למסור את הנפש אז זו אולי אפילו מידת חסידות,
זאת אומרת שמותר להסתכן בשביל קיום מצווה,
אז אם מותר להסתכן בשביל קיום מצווה,
מסתבר שמותר להסתכן ואולי אפילו צריך להסתכן בשביל להציל בן אדם אחר.
זה באמת נראה לי אחד קשור בשני מבחינת הבנת הגדרים של פיקוח נפש והעמידה של עד היכן מותר לבן אדם למסור את הנפש.
אז זה מצד אחד, אלה שני גדרים בתחילה.
מעבר לכך, יש כאן עוד דבר מאוד מעניין בנוסף,
בגמרא הזו שקראנו אותה מקודם, בדף ע"ג.
כפי שהזכרנו, הגמרא אומרת שם
שבשביל מה צריך את הפסוק "לא תעמוד על דם רעך"?
כי אם הייתי רק לומד את זה מהשבת אבידה,
אז הייתי אומר, צריך לעשות מה שאתה יכול, אבל לא יותר מדי להתאמץ.
איך אמרנו מקודם, לא צריך לשכור מסוק.
מכאן באים הראשונים וגם האחרונים ודנים פה בשאלה נוספת, והיא שאלה מאוד מעניינת,
מפני שהיא באמת קובעת גדרים נוספים.
מפני שאם נאמר באמת, כמו שהגמרא אומרת, שצריך לשכור מסוק,
כמו שאמר מסוק, לזכור זה עולה הרבה כסף.
אז מה, אני באמת חייב להוציא כסף בשביל להציל בן-אדם?
האם זה מובן בהחלט שבן-אדם צריך להוציא רכוש, כסף,
בשביל להציל בן-אדם?
לכאורה,
אני חושב שהנטייה הטבעית של כל האנשים שלנו היא שיגידו: כן, בוודאי, בוודאי.
והאמת היא, זה לא כל כך פשוט.
מה, אני חייב להוציא כסף בשביל להציל בן-אדם?
אולי לא,
ואולי דווקא מכאן נלמד שאפילו לא.
ויש לזה כמה ביטויים, שאין אדם יכול להציל את עצמו בממון של חברו.
אין אדם יכול להציל את עצמו בממון של חברו, זאת אומרת, הוא לא יכול לחייב
את חברו שהוא ישלם כסף בשבילו, בשביל להינצל.
זה מופיע בדף ע"ד, פה הגמרא אומרת לגבי דין של רודף.
הגמרא אומרת שאם הנרדף שבר כלים בדרך מנוסתו,
אז הגמרא אומרת שהוא חייב לשלם את הכסף למי שיש הכלים שלו.
למה, אומרת הגמרא? כי אתה לא יכול להציל את עצמך בממון של חברך.
ולכן ממילא גם אומר פה הראש,
הראש אומר שאם אדם מציל את עצמו,
מציל את מישהו,
על ידי זה, איך אמרנו, בדוגמה שהבאנו, שישכור מצילים או מסוק, משהו כזה, להצלה,
אז יש לו דין שהוא יכול לדרוש את הכסף
מהניצול.
זאת אומרת, אין עלי חיוב לשלם כסף בשביל הצלת בן אדם.
היי, הרי אפילו פיקוח, אולי לפעמים אני צריך להסתכן?
אז השאלה היא אם אני באמת, אולי אם אני הייתי צריך להסתכן, הייתי גם צריך לסכן את הממון.
אבל לפי השיטה שלא צריך להסתכן,
אז גם אפילו על הממון גם כן אני לא צריך אולי להוציא ממון.
ואפילו אם אני מוציא,
יש לי אפילו זכות תביעה ממנו. יש לזה מקורות נוספים בגמרא, דווקא בבבא קמא,
בדף ס עמוד ב,
שם הגמרא מספרת את זה על דוד המלך שהוא שרף גדישים שהיו שם הפלישתים, והגמרא אומרת שכאילו זו שאלה אם היה מותר לו לשרוף את הגדישים שהיו של מישהו אחר בשביל להציל את עצמו מן הפלישתים.
והגמרא גם שם נוקטת את הדוגמה שאסור לאדם
להציל את עצמו בממון של חברו.
זאת אומרת, אף על פי שהוא היה בפיקוח נפש,
הוא היה בסכנה,
אבל בכל אופן זה אסור.
ויש על זה דברים נוספים ומעניינים ביותר,
שאני לא יודע אם כאן אנחנו יכולים בכולם להאריך.
אני בדף המקורות סימנתי פה להלכה בשולחן ערוך באבן העזר,
בסימן פ',
יש שם שאלה מעניינת שנדונת גם אצל הרמב״ם לגבי אישה שמניקה את התינוק.
וההנקה כמובן היא
דבר שהוא כמובן חיי נפש,
כי אם היא לא תניק,
אז הילד חס וחלילה יסתכן, כפי שאנחנו יכולים להבין,
והאישה אולי יכולה להגיד: אני לא רוצה,
או שהיא אומרת: היא רוצה לאכול כל מיני דברים שיקלקלו את החלב של היניקה.
אז השאלה היא אם אפשר לכפות אותה שלא לאכול מהדברים האלה.
ומתברר ב"שולחן ערוך" שיש שם שתי דעות:
האם באמת, מצד אחד הדין הוא פשוט, שבטח יעכבו אותה,
מפני שזה סכנה וזה חיי נפש וזה פיקוח נפש,
והיא לא יכולה לגרום נזק כזה לתינוק.
אבל אחרים אומרים, לא, היא לא רוצה.
ואם היא לא רוצה, אז גם הרבב אומר, אם היא לא רוצה, אז היא לא צריכה להסתכן.
לא רק לא צריכה להסתכן,
היא לא צריכה אפילו להצטער.
זאת אומרת שגדרי פיקוח נפש פתאום מקבלים איזה מושג מגביל.
אני רגיל לומר שפיקוח נפש, לפי השיטה הזו,
זה באמת גדר בדיני תורה.
זה לא גדר בין אדם לחברו,
זה גדר בדיני תורה. בין אדם לחברו זה לא ברור שאדם צריך להוציא ממון בשביל חברו,
אבל זה גדר בדיני תורה שפיקוח נפש דוחה שבת,
כי כתוב "וחי בהם".
זאת אומרת, התורה שנתנה את המצוות של התורה היא זו שנתנה את הגדר הזה שכאשר יש פיקוח נפש אתה לא צריך לעשות את העבירה,
אתה לא צריך להימנע מן העבירה או אתה לא צריך לעשות את המצווה.
זה דין בתורה,
אבל כשמדובר בין אדם לאדם, בין אדם לחברו,
אולי אני לא מחויב להסתכן בשביל הזולת.
זה באמת דבר שאולי קצת נשמע,
אולי קצת נועז או משהו, אבל העובדה היא שהשיטות האלה נמצאות פה,
כי באמת אי-אפשר לחייב אדם להסתכן בשביל זולתו, ואפילו אולי להוציא כסף,
אולי אפילו להצטער, והדברים האלה הם מעניינים כפיקוח, אחרים אומרים לא,
יש כאלה שאומרים תמיד: אין דבר שעומד בפני פיקוח נפש. זה ברור לגמרי, ואולי זו הנטייה הטבעית שלנו היום לומר,
אבל כשמסתכלים בעומק של הדברים,
לא בטוח שאתה יכול לבוא לבן-אדם, תסתכן בשביל הזולת או תתחייב בשבילו במשהו.
אז זו באמת נקודה למחשבה בגדרים של פיקוח נפש, שגם זה, אף-על-פי שזה דבר כל כך חשוב ומקיף,
יש בו גדרים שגם אותם יש ללמוד ולהתבונן ולהעמיק וגם להבין אותם,
בסופו של דבר. אז נישאר אנחנו בזה, בעזרת השם.
עוד יש, כמו שאני אומר, עוד הרבה מה ללמוד, ולא אמרנו את הכול.
כל טוב ושלום שלום.
:::::
::
של של של של של
::::: של של של של
