שלום לכולם, היום אנחנו שיעור, נותנים את השיעור למסכת סנהדרין, שזו המסכת הבאה בתור בדף היומי, ואנחנו כדרכנו משתדלים לצעוד עם הדף היומי מסוגיה לסוגיה עד כמה שאנחנו יכולים.
והיום אני רוצה לדבר בשיעור הזה על הסוגיה הראשונה, אפשר להגיד, של המסכת.
זו סוגיה שמתחילה בדף ב',
בעצם נמשכת עד דף ה',
ועניינה להסביר ולהגדיר את הכותרת של המשנה הראשונה שאומרת: דיני ממונות בשלושה.
כולנו יודעים את הכותרת הזו, שבית דין, בית דין של שלושה.
אבל כפי שמי שלומד את הגמרא או למד אותה ראה ויודע,
שהגמרא מיד מדברת פה על ההבדל שישנו בין מה שנקרא גזלות וחבלות לבין הודאות והלוואות.
והעניין הוא בזה, כפי שזה מוסבר פה בסופו של דבר,
שהבית הדין המקורי בתורה הוא בית דין שצריך להיות של שלושה דיינים,
שלומדים את זה מן הפסוק שכתוב שלוש פעמים אלוקים,
ושלושה דיינים שהם גם צריכים להיות סמוכים.
אז זה ביחס לגזלות וחבלות.
זה דינים שהם מיוחדים ונוגעים לדברים כבדים וקשים יותר, כמו גזלות וחבלות.
אבל לעומת זאת יש דין שהוא כאילו דין יותר קל,
שעוסק בדיני ממונות פשוטים, נקרא לזה,
שנוגעים בין אדם לחברו. אדם תובע את חברו על כסף שמגיע לו, זה מה שנקרא הודעות והלוואות.
אז דיני הודאות והלוואות, מוסבר בגמרא שזה מלכתחילה דין
שאינו דומה בהכרח למה שנקרא בגזלות וחבלות,
כי כאן כבר אנחנו מדברים רק על שלושה דיינים שהם אינם סמוכים, אלא אפילו שלושה דיינים שהם אדיוטות.
אדיוטות, סתם אנשים, כפי שאנחנו אומרים,
ולא דווקא דיינים סמוכים,
כאשר בלאו הכי אנחנו יודעים שהיום אין לנו דיינים סמוכים,
וכל הדיינים בעצם נחשבים היום, אפשר להגיד, בהגדרה של דיינים של אדיוטות, דיינים שאינם סמוכים.
אבל הגמרא, מי שמכיר את הגמרא יודע, שהגמרא מנסה לברר איך אנחנו הגענו לכך שיש בהודעות והלוואות דין אחר מאשר בגזלות וחבלות.
אז על זה יש לנו שתי שיטות בגמרא:
שיטה אחת זה של רבי אבאו, שיטה שנייה של רבח אברי דרביקה.
שיטה של רבי אבאו היא שבעצם,
לפי מה שיוצא,
שבעצם גם בדיינים של הודאות והלוואות, גם היה צריך להיות מעיקר הדין שלושה דיינים סמוכים,
אלא יש תקנת חכמים שתיקנו להוריד את הדרגה של הדיינים כדי להקל את הסדר ודרכי הדיון שלא יהיו קשים כל כך, ולכן, איך שזה נקרא בגמרא, "שלא תאי נול דלת בפני לווין" הורידו את הדרישה ואמרו
שיהיה מספיק גם דיינים שהם אינם סמוכים.
אז זו דעתו של רבי עבאו, זו דעה ראשונה בגמרא.
הדעה השנייה בגמרא היא של רבה חברי דרביקה,
שהוא מתחיל מהצד השני.
הוא אומר שבעצם מלכתחילה לדינים הפשוטים האלה,
כמו של הודאות והלוואות,
מספיק דיין אחד, דיין אחד כי הוא דורש את הפסוק "בצדק תשפוט עמיתיך",
שזה הפסוק שהוא מביא אותו כפסוק שמלמד "תשפוט עמיתיך",
משמע אפילו דיין אחד יכול לדון.
אז למה אנחנו בכל זאת אומרים שצריכים שלושה דיינים?
אז הוא אומר, כאילו לוקחים שלושה אנשים,
עדיוטות, כמו שאמרנו,
ואתה לא יודע אם הם בכלל יודעים לדון, יכול להיות שבעצם אין להם מושג אפילו איך דנים,
אבל כיוון שלוקחים שלושה, אז יש איזושהי מחשבה שלפי הסטטיסטיקה, נקרא לזה ככה, אפשר יהיה להניח,
או מותר להניח שבתוך השלושה יהיה אחד שהוא גמיר וסביר.
גמיר וסביר, אחד שכן יודע הלכה, יודע ללמוד, מבין עניין שיכול להיות דיין. זאת אומרת, כדי למצוא את הדיין האחד שיודע,
לוקחים שלושה אנשים ומניחים שמתוך השלושה יהיה אחד שהוא גמיר וסביר.
אז זו דעתו של רבח בריידר אביקה.
אבל למעשה כאילו התוצאה היא אותה תוצאה: בין לדעה הראשונה,
בסופו של דבר,
לוקחים שלושה אדיוטות מכוח התקנה שלא תנעל דלת בפני לוין, ולפי הצד השני לוקחים שלושה כדי לקיים את האפשרות שיהיה הדיין האחד, אבל התוצאה היא תוצאה אחת, שתהנה עם אמנות בשלושה גם בהודעות והלוואות. הגמרא בעצמה שואלת,
הגמרא בעצמה שואלת,
הרי מהי נפקא מינא אם ככה? אז בעצם אותו דבר אומרת הגמרא נפקא מינא: מה יהיה עם שניים שדנו? זאת אומרת, עם שניים שדנו דינם דין או אין דינם דין?
הגמרא מביאה את זה בדברי שמואל,
שאמר שניים שדנו, דינם דין. אז הם מסבירים: אם אנחנו אומרים שמלכתחילה צריך שלושה מעיקר הדין, וכל מה שאמרו שהדיוטות הורידו את הדרגה ואמרו שמכוח התקנה לא צריך שיהיו מומחים אלא שיהיו אידיוטות,
אז ממילא, אבל, לא ויתרו על השלושה, ממילא, אם יהיו שניים שדנו, אין דינם דין, לפי הדעה הזו.
אבל אם אנחנו נאמר לפי רבי חברי דה-רביקא,
לפי רבי חברי דה-רביקא שמעיקר הדין בעצם מספיק אחד,
וכל מה שלוקחים שלושה זה רק כדי להיות בטוח שיש שם אחד שיודע ללמוד גמיר וסביר כלשון הגמרא,
אז ממילא אם אנחנו אומרים ככה, אם יוצא שלא היו שלושה אלא היו רק שניים,
אז בהודעות והלוואות יהיה הדין של שניים שדנו דינם דין. זו בעצם פשוטה של גמרא כפי שאנחנו מכירים אותה מלימוד הגמרא בדף ב' ובדף ג',
וזה לכאורה הפירוש.
הנקודה היא שפה כשבאים לדון על העניין הזה,
בדרך כלל אחד ממוקדי הדיון, נקרא לזה, בסוגיה הזו, שיטת הרמב"ם,
כמובן שמצוין פה בדף המקורות.
הנקודה היא שהרמב"ם, מצד אחד, בהלכה אחת,
הוא באמת אומר בהלכה אחת, במקום אחד,
שנציין אותה אולי פה,
בפרק ב', בלחוץ הנדרין, כמובן, הלכה י',
שם הוא אומר,
כמו רבך אברי דרביקה,
הוא אומר ש"דיין אחד יכול הדין מעיקר הדין" ממש כמו "רווח אברי דרביקה".
לפי זה, מה היה מתבקש לפי דבריו?
היה מתבקשת המסקנה שיהיה הדין, שאם שניים שדנו אז יהיה דינם דין, כי ככה הגמרא אומרת לפי השיטה הזו. והנה, באופן מפתיע נקרא לזה, הרמב"ם, אף על פי שהוא פוסק "כרווח אברי דרביקה",
בכל זאת הוא אומר ששניים שדנו אין דינם דין, אפילו שמלכתחילה מספיק דיין אחד.
אז גם צריך להבין מצד הסברה וגם צריך להבין מצד הגמרא, כי מצד הגמרא זה לא מסתדר, כפי שאמרנו מקודם, זה קשה,
וגם מצד הסברה, כי אם באמת יכול להיות דיין אחד, אז מה באמת ההסבר לזה?
אז האמת היא שזה אחד מן הנושאים המרכזיים, כשלומדים את הסוגיה הראשונה במסכת סנהדרין,
זה מה שרבים עוסקים בו, וכמו שאני יכול לומר, איך אומרים על זה, הרבה קולמוסין נשברו על ההסבר שיטת הרמב"ם,
כי היא באמת נותנת לנו איזשהו צורך להסביר את העניין בצורה מיוחדת, חדשה.
וזה הדבר שאני כרגע רוצה באמת להסביר ולהראות את העניין הזה בדרך שאני חושב שאפשר להציע לפתרון הבעיה הזו.
אני אסביר.
כי באמת ישנה שאלה מעניינת, אם אנחנו עוסקים בעניין הזה, כפי שאמרנו,
הלכה נפסקה כמו רבח ברי דרביקה.
מה הוא אמר?
שמעיקר הדין דיין אחד יכול לדון.
ובאמת, אז למה לוקחים שלושה?
כדי להיות בטוח שיהיה אחד גמיר וסביר.
כאן נשאלת השאלה,
מה ההגדרה של אותה התכנסות של מי הם השלושה האלה שעכשיו דנים לפי רווח אברי דרביקה? בעצם יוצא שאתה לוקח שלושה אנשים, נקרא לזה אפילו סתם,
נקרא אפילו, לא לקחת אותם מהשוק, לקחת אותם מבית המדרש,
נגיד שתלמידי חכמים באיזו מידה, גם נכון,
בסדר, מי הם בעצם השלושה האלה? הם בהגדרה של בית-דין או לכאורה הם סתם שלושה אנשים שהתאספו כדי להבטיח את הסטטיסטיקה של רבה חברי דה-רביקה שיהיה דעיין אחד יכול לדון כדין?
ככה זה יוצא.
לכאורה זה יכול להיות דבר כזה,
ואז אתה גם יכול לשאול: ואיך מתנהל הדיון הזה? הרי בסופו של דבר, מה אנחנו נאמר בסוף?
שאם יהיה רוב שניים מול אחד אז יכריעו על-פי השניים.
אז יכול להיות מצב אפילו קצת תמוה או מוזר ששניים האלה שיגידו דעה אחת מול השלישי, אולי דווקא הם השניים שלא יודעים,
וזה שאומר את דעת המיעוט הוא זה שיודע, הרי אתה אומר שעיקר העניין הוא לאתר את האחד שיודע,
אז על מה אנחנו בעצם סומכים בפסיקה הזו? זה דבר מאוד מעניין,
התוצאה הזו שהיא אפילו לא כל כך מובנת.
איך אתה יכול להגיד,
ויכולנו לומר,
שאומרים שהשכל הישר עובד.
מה פירוש? השכל הישר עובד, שאם יש שלושה ובתוכן יש דיין אחד, נגיד, לפי הסטטיסטיקה הזו של רב אחא בריא דרביקה,
שהוא יודע לדון והוא יודע הלכה,
אז מסתבר שאם הם שלושה אנשים הגונים,
שבסופו של דבר לא מחפשים לעצמם סתם להגיד דברים שלא לעניין,
אז אפשר יהיה להניח שכשהם יושבים כבר ודנים,
אז האחד בולט ומקבלים את דעתו ומסכימים לה,
וזה כאילו איזושהי הנחה שהדברים יסתדרו מאליהם, נגיד ככה.
אפשר להניח, מותר להניח שבעצם ככה יתנהל הדיון הזה. זו דרך אחת.
הדרך השנייה היא באמת להגיד שבעצם זה נכון,
שבעצם מלכתחילה לוקחים שלושה כדי להיות בטוח שיש אחד,
אבל בסופו של דבר,
בסופו של דבר הדיון שלהם מקבל גדר של בית-דין.
זאת אומרת שגם לפי רבחה בריידר אביקה זה לא סתם איסוף של שלושה אנשים,
אלא שאותם שלושה אנשים, מכוח התקנה הזו, שתיקנו להביא שלושה, התקנה כוללת גם את ההחלטה שאותם שלושה נקראים בית-דין.
וכשהם נקראים בית-דין, אז חלים עליהם כללים של בית-דין.
אז הרוב פוסק, זה נכון, מכוח העובדה של בית-דין.
זה מאוד משמעותי, ההגדרה הזו של בית-דין,
וזה מתחבר, זאת אומרת, זה לא סתם שלושה אנשים שהתאספו,
אלא בית-דין, שקיבלו גדר של בית-דין על כל המשתמע מזה.
תן, אני אסביר למה כוונתי פה בסופו של דבר.
יש כאן שני דברים אולי שכדאי לציין אותם.
דבר ראשון,
כשאנחנו מדברים באמת על העובדה של בית-דין,
במראה המקומות אנחנו מציינים את הרמב"ם גם בפרק ה',
הרמב״ם שם אומר דבר מאוד מעניין לגבי הודעות והלוואות.
הוא אומר שבית הדין הזה פועל מכוח מה שנקרא שליחותיו דרבנום כעבדי.
זאת אומרת, דקמאי כעבדי, שליחותיו דקמאי כעבדי.
מה פירושו של דבר? זה מושג שאנחנו מכירים אותו מפרק החובל בבבא קמא, וזה מושג שבא להסביר, כי כפי שאמרנו בתחילת דברינו,
הרי דיינים היום הם לא סמוכים.
אז אם הדיינים הם לא סמוכים,
אז איך היום אנחנו בכלל יכולים לדון על כל מיני דברים
שצריכים דיינים סמוכים.
אז את זה אומרת הגמרא בבבא קמא: "שליחותה יודע כמאי" זה גדר בפני עצמו,
שהדיינים של היום יש להם את הזכות,
את הכוח,
כאילו הם ממלאים את השליחות של הראשונים.
זו בעצם ההבנה של פעולת בית דין אפילו בדברים שצריכים דיינים סמוכים בזמן הזה.
"שליחותה יודע כמאי כאבדינה".
אז זה נכון לגבי דברים שצריכים דיינים סמוכים,
אבל איך אני יכול להגיד את זה,
אבל האם אני צריך להגיד את זה גם על הודאות והלוואות?
וזה תלוי במה שאמרנו עכשיו.
אם הודאות והלוואות זה באמת לא גדר של בית-דין, אז בהודאות והלוואות, אם הולכים לפי רבחה בריידר אביקה,
אני לא צריך בכלל גדר בית-דין.
אז אני גם לא צריך להגיד את המושג של שליחותיו, כאבדינם.
הרמב"ם, לעומת זאת, אף-על-פי שהוא פוסק רבחה בריידר אביקה,
ובכל זאת פוסק ומגדיר את הבית-דין של הודעות והלוואות, גם כן,
שהוא פועל מכוח הסברג של שליחותיו.
ושואלים עליו, כמובן, כי זה באמת תמוה, איך זה, מה פתאום אתה אוהב את שליחותיו? הרי זה לא בית-דין, זה רבחה ברי דרא ועיקא.
ולתשובה היא, כמו שאמרנו, נכון שמלכתחילה מתחילים עם הדיין האחד ואומרים שיהיו שלושה,
אבל אחרי שאני כבר אומר את זה אני נותן להם גדר של בית-דין.
ואיך אני יכול לתת להם גדר של בית-דין? הרי הם לא בית-דין,
אז את הגדר של בית דין, אני גם עליהם נותן לו את הכוח הזה, מכוח הסברה ששליחותיו דקמאי כעבדינן. זו דוגמה אחת.
דוגמה שנייה, במראה המקומות אני מראה,
יש כאן תוספות בסנהדרין, פה בדף ג' עמוד ב',
דומה לי, כן,
יש תוספות מקביל אליו במסכת בבא קמא בדף כ"ז עמוד ב'.
השאלה הנדונת היא,
איך בכלל בית דין בדיני ממונות פוסק על-פי הרוב?
הרי יש כלל שאין הולכים בממון אחר הרוב.
אין הולכים בממון אחר הרוב זה כלל שמופיע לנו בכמה סוגיות.
אז השאלה היא, אם אין הולכים בממון אחר הרוב, אז איך אנחנו הולכים בממון אחר הרוב בדיינים?
זו בעצם מחלוקת בין התוספות פה בדף ג' עמוד ב' לבין התוספות בבבא קמא.
ואני אסביר. התוספות פה בסנהדרין דווקא,
הוא לכאורה מסביר את זה ואומר שכן הולכים בממון אחר הרוב.
וזה ההסבר.
ומה שלא הולכים בממון אחר הרוב זה רק ברוב גרוע, כפי שהתוספות פה מסביר, מי שיראה בדף המקורות או יקרא את הגמרא יראה את התוספות הזה, יראה שתוספות מסבירים שיש סוגי רוב כזה, סוג רוב כזה שהוא סוג טוב,
יש סוג רוב כזה שהוא רוב גרוע, וכשאמרו: אין הולכים בממון אחר הרוב, התכוונו לרוב גרוע.
זה תוספות פה. אבל תוספות בבבא קמא אומר אחרת.
תוספות בבבא קמא אומר שאין הולכים בממון אחר הרוב, זה כלל בכל סוגים,
בכל הסוגים של כל רוב.
אז למה בדיינים? דיינים זה דין מיוחד.
למה? כי בית דין מיעוט דיינים כמי שאינו. כך הוא מגדיר.
בית דין זה מסגרת מחייבת.
זה לא סתם אומרים רוב,
אלא זה מסגרת מחייבת תמיד בדרך כלל בכל רוב. אז יש רוב ויש מיעוט.
אז מה, המיעוט נעלם? המיעוט ישנו. אלא אנחנו אומרים שהולכים אחר הרוב.
אבל בבית דין,
אף על פי שרוב דיינים אומרים כך ומיעוט דיינים אומר כך, אז יש מיעוט,
התשובה היא אין מיעוט.
המיעוט בבית דין הוא כאילו חייב להיעלם.
זה נקרא מיעוט דיינים כמי שאינו.
זה יהיה טוב סוד במסערד בבא קמא. כדי להגיד את הגדר הזה אתה צריך להחליט שזה נקרא בית דין,
כי אם זה לא בית דין לא שייך להגיד מיעוט דיינים כמי שאינו.
זה מביא אותנו שוב להגדרה הזו של הרמב"ם.
זאת אומרת שאף על פי שאנחנו סוברים כמו רבח אברי דרביקה, בכל אופן כשאנחנו אומרים גני מומנות בשלושה,
השלושה האלה, הכוח, הפעולה שלהם הוא כוח של בית דין.
ולכן שייך גם אצלם לומר את הגדר הזה של מיעוט דיינים כמי שאינו.
ולכן מוסבר לנו גם שיטת הרמב"ם בהתאם לשיטת התוספות. יש בזה עוד הרבה להעריך, אני פה באמת על קציע המזלג, אבל את ההגדרה הזו אני חושב שצריך באיזשהו מקום לקבל ולהבין.
את ההגדרה הזו שלפי הרמב"ם מתחדש לנו,
שאף על-פי שמעיקר הדין מועיל דיין אחד,
וזה נשאר, דרך אגב, גם בדיין מומחה שדן מלכתחילה ביחיד,
כמו שהגמרא אומרת, בדף ה' עמוד א',
בכל זאת, כשבדיינים רגילים שצריכים שלושה,
אז אני לא סתם סטטיסטיקה,
אלא אחרי שאני אומר את זה, אני נותן להם גדר של בית דין,
ורק מכוח זה הם יכולים לפעול בכלל, כי אחרת בכלל אי אפשר היה להבין איך הם בכלל פועלים.
אז זה מתחדש לנו שזה בכל זאת נחשב לבית דין, במושגים של ההגדרות של בית דין, שזה הנושא של מסכת סנהדרין,
דיני בתי דין,
שזה קיומם, הרי הוא כל כך חשוב לסדרי החברה בכלל,
בכל מקום, וכמובן אצלנו.
נשאר בזה בינתיים, ושלום שלום.
