אנחנו חוזרים וממשיכים בשיעור שלנו על סוגיה אחת מן הסוגיות בדף היומי,
ונמצאים עכשיו לקראת סוף המסכת,
זה הפרק האחרון, פרק גט פשוט.
הפרק הזה עוסק הרבה בעניינים של שטרות,
בכל מיני היבטים של דיני שטרות, ואף אני רוצה היום לגעת באחת הסוגיות,
לא ממש בהתחלה, אלא קצת יותר כבר מן האמצע,
בדף קס"ז,
המשנה אומרת, בדף קס"ז יש במשנה שנאמר,
כותבים
גט לאיש אף על פי שאין אשתו אמו,
שובר לאישה אף על פי שאין בעלה אמה,
אחר כך נאמר,
כותבים שטר ללווה אף על פי שאין מלווה אמו,
וכותבים שטר למוכר גם כן אף על פי שאין לוקח אמו.
זאת אומרת, יש כאן
בעצם ארבעה סוגי שטרות שעליהם מדובר כאן,
שכל שטר יש לו את האפיון משלו,
דבר מעניין כשלעצמו.
מתחילים בגט, גט זה אולי השטר המפורש בתורה שזה כתב לספר כריתות,
שזה הגט שאדם יכול לגרש את אשתו וזה מנתק את הקשר האישי שביניהם, אז זה מה שנקרא גט,
אז זה שטר אחד,
שטר שיוצר חלות של ביטול קידושין, גירושין זה דבר, השטר יוצר חלות כזו.
יש שובר, שובר זה אולי השטר שמדובר עליו, שזה השטר הכי פחות משמעותי,
מפני שזה שטר שהוא לא עושה משהו אלא שהוא מבטל משהו, מבטל את השעבוד.
זה בעצם הדבר הכי פשוט לגבי שובר,
ששובר הוא רק מוכל,
על-ידי השובר, כשאישה כותבת שובר, למשל,
על החוב של הכתובה שמגיע לה,
אז היא בעצם מוכלת על הכתובה או מוכלת על החוב. אז השטר הזה, הוא לא יוצר משהו אלא מוכל, אז זה מקצה לקצה,
כי השטר של הגטו יוצר משהו, השטר של השובר רק מוכל. אז זה מבחינה זו יותר קל משטרות אחרים.
שתי השטרות הנוספים שנדונים במשנה,
כותבים שטר ללווה,
זה שטר חוב.
שטר חוב נותן הלווה למלווה שיהיה לו את השטר ביד, ובשטר הזה יש שתי מעלות מבחינה זו, שתי פונקציות שיש לשטר, כשהמלווה מחזיק את השטר: א. שהוא יוכל להוכיח על-ידי החזקת השטר שמגיע לו את הכסף ושהחוב לא נפרע,
ב. השטר גם מהווה גורם שמאפשר גבייה מנכסים משועבדים.
זה בעצם העניין גם של שטר, כפי שיהיה נלמד בסוגיות הבאות.
והשטר הרביעי שנזכר במשנה זה שכותבים שטר למוכר, אף-על-פי שאין קונה עמו. יש שטר מכר.
בדרך כלל אנחנו יודעים ששטר מכר לא על מיטלטלין אלא על קרקעות.
אחת מדרכי הקניין של קרקעות זה שקרקע נקנית בכסף, בשטר או בחזקה.
אז שטר זה אחד מהדברים שמהווים קניין,
עושים קניין של מכר. אז כמו שאמרנו, שטר חוב יוצר את השעבוד,
שטר מכר עושה את הקניין.
אלו שני שטרות בנוסף לגט ולשובר מקצה אחד ומקצה השני,
כפי שאמרנו. הצד השווה הוא שבכל הדברים שנזכרים פה,
שכותבים שטר, החידוש הוא שכותבים את השטר רק בנוכחות צד אחד,
וזה חידוש,
זאת אומרת שיש תוקף לשטר גם כאשר הוא נכתב רק על-ידי צד אחד,
אבל כפי שאנחנו יכולים לשים לב, אותו צד שעליו מדובר, שאפשר לסמוך עליו בלבד בכתיבת השטר, כדי שלשטר יהיה תוקף,
זה מה שנקרא הצד המתחייב.
בדרך כלל בגדרי שטרות אנחנו אומרים שכדי שלשטר יהיה תוקף וחלוט,
אז צריך שתהיה דעת המתחייב.
אז דעת המתחייב בכל השטרות האלה,
האיש מתחייב כאילו בזה שהוא משחרר את האישה,
בשובר האישה, במקרה זה תמיד האישה, הכוונה, המלווה מוותר על השעבוד, אבל הוא המתחייב.
בכתיבת שטר המכר,
המוכר, הוא מתחייב, דהיינו, לתת את החפץ שאותו הוא מקנה,
והשטר של חוב,
זה הלווה כותב לטובת המלווה, הלווה הוא המתחייב. אז תמיד, הפוך אי-אפשר, זאת אומרת,
אי-אפשר היה לכתוב שטר, אם המלווה כותב שטר זה חסר משמעות,
אם הגלווה כותב שטר זה דעת המתחייב וזה נותן את התוקף ואת הגיבוי ואת הכיסוי לשטר. אז זה קודם כול ההקדמה לגבי מה שנאמר במשנה פה בכלל.
מעבר לזה, הגמרא פה, אולי המשנה, יותר נכון, טעונה השלמה,
כפי שתוספות פה מציינים,
לפי הגמרא בבבא מציאה.
הגמרא בבבא מציע בפרק ראשון, בחלק השני של פרק ראשון,
נחשבת שם סוגיית שטרות גם כן,
ושם יש דיון, דווקא אנחנו יודעים, המשנה פה,
אבל הדיון הוא דווקא נמצא שם.
ושם בפרק ראשון במסכת בבא מציע, תוספות מציינים פה,
בדיבור המתחיל כותבים שטר ללווה,
התוספות אומרות: די, הגמרא שואלת בשם הכתב ללוות ולא לווה. זאת אומרת, אם אתה אומר שכותבים שטר
ללווה ואף-על-פי שאין המלווה עמו, יש בזה חידוש. אמרנו שהלווה הוא המתחייב. זה בסדר, אבל תמיד יש בהלוואה, ובכל השטרות האלה, כמו גם שטר מכר וגם שטר חוב,
יש לפעמים עניין גם לאנשים אחרים. דהיינו, יש לקוחות. הלקוחות שמהם לפעמים המלווה, כשהוא ירצה לגבות את החוב, הוא יגבה מן הלקוחות, כאשר ללווה לא יהיה כסף. דהיינו, הלקוחות שקנו קרקע מן הלווה,
הלקוחות הן גם צד בעניין.
השטר הזה מחייב את הלקוחות. הרי אמרנו ששטר גובה מנכסים משובדים,
אז ממילא יש קושי בדבר, זה מה שהגמרא בבבא מציא שואלת: איך אתה נותן לכתוב שטר ללווה במעמד צד אחד כאילו אתה לא יודע איך זה מתנהל?
הרי יכול להיות שעדיין לא היתה הלוואה, ובכל זאת השטר הזה נכתב,
ואז אחר כך ישתמשו בשטר הזה לגבות מן הלקוחות שלא כדין,
מפני שיצא שיגבו מלקוחות על בסיס התאריך שכתוב בשטר
בזמן כתיבתו אצל הלווה בלבד ועיכבו מהלקוחות שקנו ממנו קרקע, כאשר אולי לכאורה ההלוואה לא נכנסה לתוקפה, השעבוד לא נכנס לתוקפו, ואז ממילא, איך אתה פוגע על ידי כתיבה כזו באופן חד-צדדי,
אתה פוגע בלקוחות. אז זו שאלה של הגמרא במסכת בבא מצייה,
ועל זה הגמרא בעצם עונה שני תירוצים.
תירוץ אחד, הגמרא אומרת: עומר הוואסי,
זה בבבא מצייה, סימנתי את זה בדף המקורות פה,
במבא מציע, הגמרא אומרת בדף י"ג על העניין הזה, תירוץ אחד של רבאסי,
שמדובר בשטר הקנאה,
זאת אומרת שבשטר יש הקנאה מפורשת שמסדירה את העניין שבאמת, בלי קשר להלוואה אם כן או לא,
יש כאן עניין שההקנייה מסדירה את השיעבוד. זאת אומרת, אם ייקחו אחר כך מהלקוחות על סמך השטר שבתאריך הזה,
זה לא יהיה פגיעה שלא כדאי, כי הוא באמת יתחייב.
ההתחייבות נכנסה לתוקף באופן חד-צדדי, לא רק מבחינת עצם ההלוואה, אלא אפילו השיעבוד כבר נכנס לתוקפו,
לא רק על-ידי ההלוואה שהייתה, שהיא כאילו יוצרת את השיעבוד, אלא אפילו על-ידי הכתיבה הזו בלבד. אז זה בעצם התירוץ האחד של רב אסי. זאת אומרת, מדובר בשטר הקנאה, שיש עליו גדרים ודיונים בפני עצמם, מה זה שטר הקנאה, אבל רש"י אומר שהוא מתחייב ומשתעבד בין ילווה ובין לא ילווה. זאת אומרת,
השטר כבר מהווה מסמך של שיעבוד מצד עצמו.
זה תירוץ של רב אסי.
התירוץ השני הוא תירוץ של אביי, חידוש שמופיע בכמה סוגיות.
אביי אומר: עדיו וחתומיו זכין לו.
זאת אומרת, אף על פי שהוא נכתב באופן חד-צדדי, נקרא לזה במעמד צד אחד אצל הלווה, בלי המלווה,
אבל עדיו וחתומיו זכין לו. עדיו וחתומיו זכין לו, זאת אומרת שהחתימה של השטר יוצרת את השיעבוד מצד עצמו,
אפילו בלי הקנייה. אלה דברי אבאי. אבאי אומר שעדיו וחתומיו זכין לו,
וזה חידוש שמופיע בכמה סוגיות, בעיקר באמת בבבא מציע, אבל בעוד מקומות.
זאת אומרת שכתיבת השטר מצד עצמו,
החתימה של העדים היא זו שיוצרת את החלות של השעבוד כבר על ידי עצם החתימה.
זה דברי הבא, עדיו וחתומיו זכין לו.
בדברי הראשונים והפוסקים אנחנו באמת מוצאים מחלוקת
אם הלכה כאבייה או אין הלכה כאבייה.
שאם יהיה הלכה כאבייה,
אז ממילא אפשר יהיה להבין שמה שכותבים, כותבים שטר ללווה אף על פי שאין מלווה עמו,
אפילו כשאין קניין, אפילו כשזה לא שטר שהוא מדגיש את הקניין,
כיוון שאני מסתמך על דברי אבייה, שעדיו וחתומיו זכין לו.
אבל אם אין הלכה כאבייה,
אז אתה חייב לפרש את המשנה הזאת. זאת אומרת, מה שכתוב פה במשנה,
שכותבים שטר ללווה אף על פי שאין מלווה עמו,
אתה חייב להגיד שמדובר כשעשה קניין, כי זה דברי רב אסי. אני חייב להסתמך על רב אסי, כי בלי רב אסי שמדבר בשטר הכנעה,
אז אתה לא תוכל לפרש את המשנה, כי איך אתה כותב, אתה יכול לפגוע בלקוחות.
אז באמת נכון,
אם אנחנו מעיינים בהלכה,
בדברי הרמב"ם על המשנה הזו,
אנחנו נמצא שהרמב"ם,
כשהוא כותב את ההלכה הזו בהלכות מלווה ולווה, גם זה מסומן בדף המקורות,
הוא באמת מדגיש ואומר שבמה דברים אמורים,
שכותבים שטר ללווה אף-על-פי שאין מלווה עמו, כשיש בשטר הזה הקנאה מפורשת שיוצרת את תכולת השיעבוד לצורך זה. זאת אומרת, זה ככה באמת הרמב"ם אומר. בסדר, אז יוצא שבאמת הרמב"ם לא פוסק כאביי בדין שלידיו ובחתומיו זכין לו, אלא סובר דווקא כרווסי,
ונזקק לפירושו, דהיינו, כשהוא מעמיד את המשנה, כשמדובר בשטר הכנעה.
זה מצד אחד.
לעומת זאת, אבל כשאתה מעיין עוד ברמב"ם, אתה מגלה דבר מעניין.
אתה מגלה שכשמדובר במשנה לא רק על "כותבים שטר ללווה",
אלא מדובר גם על כותבים "שטר למוכר".
כשמדובר, "כותבים שטר למוכר אף על פי שאין לוקח אמו".
גם כאן, לכאורה, צריך לשאול את השאלה: איך אתה כותב "שטר למוכר אף על פי שאין לוקח אמו"?
הרי יכול להיות שאתה גורם בזה לנזק, איך אתה גורם לאיזה נזק? כי הוא כאילו כותב, אם הוא כותב אז זה עדיין אבל לא נכנס לתוקף, כי עוד זמן שהוא לא נותן את השטר לקונה,
ואז ממילא בינתיים אולי הוא ילך וימכור למישהו אחר, וכשהוא ימכור למישהו אחר אז המכירה הזו השנייה תיכנס לתוקף, אבל יבוא בסוף הלוקח וישתמש בשטר שנכתב מקודם, ויוצא עם הלקוחות שלו כדין, דהיינו עם הלקוחות של המקונה השני,
שבעצם הוא הקונה האמיתי כי הוא רק כתבו לו את השטר וזה לא הגיע לידי מימוש,
אז לכאורה צריך להבין איך כותבים שטר למוכר אף-על-פי שאין לוקח עמו. על זה דנים הראשונים הרבה, והרבה ראשונים באמת אומרים: אין לנו ברירה. כשם שפירשו בחלק הראשון של המשנה שמדובר בשטר של הקנייה,
ככה שיש בו קניין מצד השטר בעצמו,
ככה צריך להגיד שגם בשטר מכר מדובר בצורה כזו שיש הקנייה.
טוב, זה באמת כך רש"י מפרש במסכת קידושין,
ועוד ראשונים מסבירים ככה את המשנה על הסוגיה. זאת אומרת שגם האורקינטה שכותבים שטר למוכר,
אף על פי שאין קונה אמו, גם היא צריכה להתפרש בצורה הזו.
ככה לכאורה צריך להבין.
אבל יש לנו על זה, אם כן, קושייה,
כיוון שבדברי הרמב"ם אנחנו מוצאים פה דבר שהוא מפתיע.
כי מצד אחד, כפי שאמרנו קודם, כשהוא מדבר על הדין של "כותבים שטר ללווה" אז באמת שמה הוא מציין שצריך לפרש שמדובר כשיש שטר הקנייה, בעוד שכשמדובר על שטר של מכר, כאן הוא הרי לא מאמין,
כאן הוא לא מפרש ולא אומר שמדובר בשטר הקנייה. כבר עמדו על כך הר"ן והמגיד משנה במקום, בהלכות מלווה ולווה, פרק כ"ד, את הלכה א',
והמגיד משנה שר בצריך עיון על הרמב"ם. הוא אומר: אני לא מבין.
אם הרמב"ם באמת בהלכה הראשונה סבר שצריך לפרש בשטר הקנייה, אז לכאורה הוא צריך היה לפרש אותו דבר גם בבבה השנייה שעוסקת בכתיבת השטר למוכר,
שמדובר דווקא בשטר הקנייה. ובלי זה יהיה אפשר להגיד, זאת אומרת, לא יהיה ראוי, נגיד, אסור יהיה לכתוב "שטר למוכר", כי זה פוגע באנשים אחרים, כפי שהסברנו. וזו השאלה שהיא באמת אחת מהשאלות שעומדות כאן לדיון כשלומדים את הסוגיה.
הסוגיה הזו היא באמת סוגיה, אפשר להגיד,
מסובכת.
אני כשלעצמי חושב שצריך לחפש על זה תירוץ, ובדברי ראשונים באמת ישנם ניסיונות להגיד שיהיה הבדל בין שטר של לווה לעומת שטר של מוכר.
כאילו אולי אפשר היה להגיד תירוץ פשוט,
שאצל הלווה החשש שפגיעה בלקוחות הוא הרבה יותר גדול,
מפני שהמלווה שגובה מלקוחות זה דבר מצוי, ולכן, כיוון שזה דבר מצוי,
אז החשש הזה, בגללו ראוי יותר לדאוג לכך שהשטר הזה יהיה דווקא שטר הקנייה, כמו שאמרנו. לעומת זאת, במכר, אולי החשש הוא יותר רחוק, ולכן לא ראו לנכון, או הרמב"ם לא ראה לנכון להגיד את זה. אבל זה תירוץ, כמו שאומרים, קצת טכני, נקרא לו.
מעבר לזה, אם היינו יכולים, או יכולים, אני חושב,
באמת לחפש הסבר ולהבין למה בשטר הלוואה באמת אתה צריך לפרש בשטר הקנייה, כמו שאמר הרב אסי בבבא מציאה, ובשטר מכר אתה אולי לא צריך את זה.
וזה נראה לי שכאן אפשר קצת אולי להסביר על ידי הבנת השטרות האלה, כולם, כפי שהתחלנו, יש פה ארבעה שטרות וכל אחד והתפקיד שלו,
אז באמת אפשר להבין ככה:
בגט, בסופו של דבר, אי-אפשר להגיע על ידי גמר הגירושין אלא על ידי המסירה, כי כתוב בתורה: וכתב ונתן בידה.
נתינה, בלי נתינה, שטר באמת לא ראוי בכלל, הוא לא נכנס לתוקף, הוא לא יכול להיכנס לתוקף.
סליחה.
שטר שחרור של עבד זה מבחינה זו אותו דבר מבחינת התוקף של השטר.
שטר של מלווה לכאורה גם כן אותו דבר.
למה? כי מה עיקרו של השטר? עיקרו של השטר הוא להוות ראייה ביד המלווה שהוא נתן כסף או הלוואה, וממילא השטר צריך להגיע לידו.
אז בשטר הלוואה, במידה מסוימת,
הוא גם כן צריך להגיע לידו של המלווה כדי שהוא ייכנס לתוקף, לכאורה.
אבל על זה בא הבית ואומר הרי: עדיו וחתומיו, אמרנו, עדיו וחתומיו זכין לו.
זאת אומרת, עדיו וחתומיו זכין לו,
זאת אומרת שאני יכול להבין שגם על ידי החתימה בלבד זה גם כן יכול להועיל. זה מה שבעצם אבאייה באמת אומר.
אם יש הלכה כמותו או אין הלכה כמותו,
זה אולי אין הלכה כמותו, כפי שאמרנו בדעת הרמב״ם.
אבל בשטר מכר, כאן באופן מיוחד אפשר בהחלט להבין שהמכר ייכנס לתוקפו על ידי החתימה. זאת אומרת, כאן באמת המסירה היא לא נחוצה.
כאשר יש עדים שחותמים על השטר,
אז השטר נכנס לתוקף, וכתוב בספר, כתוב, הגמרא לומדת את זה בקידושין, וכתוב בספר וחתום. זאת אומרת, כאן נתינת השטר היא אולי פחות הכרחית לתוקף וחלות השטר. לכן בשטר מכר אפשר בהחלט להבין,
אולי הרמב"ם ככה הבין, ששטר מכר, המושג של החתימה הוא הגורם הכי משמעותי, שהוא באמת מועיל ויוצר את השטר ואת החלות. ולכן, כשכותבים שטר על המוכר,
אני לא חושש מהפגיעה בלקוחות, כי באמת החתימה גמרה את המכירה. המסירה של השטר היא לא הדבר ההכרחי, אלא החתימה.
הדיון שהיה בגמרא זה על שטר חוב, כי בשטר חוב הייתה סברה להגיד שהשטר, החתימה לבד אולי לא מספיקה בגלל שצריך את הראייה, כי הוא צריך את הראייה, כי עיקר העניין זה ראייה,
אבל מבחינת התוקף של השטר אפשר היה להבין שעדיו וחתומיו זכין לו. זאת אומרת, כשאביי אמר "עדיו וחתומיו זכין לו",
הוא התכוון לומר בשטר חוב שזה יהיה כמו שטר מכר, כי כל חוב הוא במידה מסוימת קצת כמו מכר. אין הלכה כמותו ולא פסקו את זה.
אז אמרו שדווקא כשיש הקנייה.
אבל כשיש הקנייה, אז אנחנו רואים בוודאי שזה כן מועיל. שטר מכר בסופו של דבר הוא שטר של הקנייה, ולכן הוא באמת מועיל,
הוא מועיל מצד עצמו, אפילו כאשר לא נמסר השטר.
אז לכן ייתכן שכאן, כשאנחנו לומדים במשנה,
כותבים שטר ללווה, אף-על-פי שאין מלווה אמו,
זה נכון דווקא בשטר הקנייה, אבל כשכותבים שטר למוכר, אף-על-פי שאין לוקח אמו, לא צריך שיהיה שטר הקנייה, וזה מה שכנראה שיטת הרמב"ם.
באשר לגט, כותבים לאישה, כאן הגט, הרי אמרנו, ממילא לא שווה כלום אם היא לא מקבלת,
וזה בגט, זה דבר ברור לגמרי, אז ממילא שיכתבו, וכשייתן, מתי שייתן. אלא מה, יכול להיות גם בגיטין פחד שיהיה לקוחות?
יש גם בעיות בגט, גם כן, לגבי הזמן, שבינתיים יכול לגרום לכל מיני תסבוכות,
אבל התסבוכות האלה הן א' משניות, וב' אנחנו אומרים שאדם,
בדרך כלל כשהוא כותב גט, נותן אותו, ולא מחזיק את הגט, לא מקדים: איניש פורענותא לנפשי. אדם לא מקדים גט וכותב עליו: תאריך מוקדם,
תאריך ומתכונן לתת אותו רק אחר כך, כי זה יכול לגרום לסיבוכים גם עם אשתו, בסך הכול.
ולכן אדם לא, אין חשש דבר כזה בגט. לעומת זאת, בשובר, שובר דווקא יכול להיות שזה כן מועיל, כי שובר זה רק מחילה, אז החתימה בוודאי שיכולה להועיל מצד עצמה,
כיוון שפה באמת החתימה לבד יכולה לעזור למחילה, שבאמת תגרום לסיום כל המחילה של החוב על ידי החתימה.
טוב, אז זה פחות או יותר דיון כך קצרצר על ארבעת השטרות שנמצאות פה במשנה,
עם כל המורכבות שבזה, ויש כאן הרבה מאוד מה לדון,
אבל אנחנו כדרכנו מקצרים,
ומי שילמד יראה שיש עוד הרבה מה ללמוד.
כל טוב ושלום שלום.
:::
