מוריי ורבותיי, אנחנו,
יש לנו עוד חוב גדול מאתמול.
היום הדף הוא דף נ"ד,
אבל בעצם היום הוא דף נ"ה,
אבל אנחנו עוד בנ"ג,
מה?
היום נ"ד, כן.
היום נ"ד. אנחנו עוד בנ"ג, עמוד א' למטה.
נשלים את התמונה עכשיו.
כן, אומרת הגמרא,
אנחנו נמצאים נ"ג, מסכת ברכות, נ"ג עמוד א',
באין מברכים לא על הנר ולא על הפסמים של מתים.
יש לנו ברבע האחרון של העמוד,
כן? יש לכם את זה?
שתי נקודות בערך ארבע עשרה שורות לפני הסוף.
למדנו במשנה נ"ג עמוד א', אין מברכים.
עד כאן למדנו, נכון?
איך, איך?
אה, את זה ראינו. אתם רוצים עוד פעם. תנו רבנן, היו יושבים בבית המדרש, הכוונה במוצאי שבת,
והביאו אור לפניהם.
בית שמאי אומרים כל אחד ואחד מברך לעצמו,
ובית הילל אומרים אחד מברך לכולם, משום שנאמר ברובע המדרת מלך.
כן?
אז יש לנו כאן, השאלה מה יותר טוב,
כמו שהגמרא מביאה את הנימוק של בית הילל, יש נימוק, שואלת הגמרא,
מי שלמה בית הלל מפרשי טעמה הם הסבירו שהם אומרים ברובע המדרת מלך אז לכן תגיד לפני כולם תוציא ידי חובה את כולם ויענו אמן אלא בית שמאימה תמה כסברי מפני ביטול בית המדרש כלומר אם אחד יברך לכולם יצטרכו כולם להפסיק ללמוד
ואז יש כאן ביטול בית המדרש לכן עדיף שיברך כל אחד בעצמו
כן, אז כל אחד יגמור את הקטע, קו המחשבה שלו, אז הוא יברך.
הרי לפעמים אם אתה צריך לעצור, זה אחר כך דורש ממך עוד פעם,
זה כמו שיעור שלא נגמר, אז למחרת צריכים להתחיל למחזר את הרעיונות כדי להמשיך.
אתה לא בתחילת נושא.
תמיד זה טוב לחזור, אבל תנא המאחי,
חיזוק להסבר הזה שמצאנו באמת ביטוי בית המדרש, בנושא משיק, לא אותו דבר.
של בית רבן גמליאל לא היו אומרים מרפא,
מה שאנחנו אומרים היום לבריאות,
כשאדם מתעטש בבית המדרש,
מפני ביטול בית המדרש. שוב פעם אותו רעיון,
המקור,
אז מגן אברהם מביא את זה מפרקי דרב לזר, פרק נ"ב, שם הוא מביא,
אתמול הזכרנו את זה,
רב עקיבא איגר מביא את זה גם כן בגיליון הש"ס.
הוא אומר, והוא בפרקי דרב לזר, אתם רואים כאן?
בצד ימין, פרק נ"ב: "מיום שנבעו שמיים בארץ לא היה אדם חולה אלא אם היה בדרך
או בשוק היה פשוט
עוטש ונשמתו יצאת מנחיריו".
זה היה יציאת הנשמה.
"עד שבא יעקב והיה מקשר רחמים ואמר ריבון כל העמים אל תיקח נפשי ממני עד שאצווה את בניי ובנותיי
ונעתר לו הקדוש ברוך הוא. לפיכך חייב אדם לומר בעתישתו חיים".
אנחנו אומרים, לבריאות, כן, חיים.
שנהפך המוות הזה לאור, שנאמר, עתישותיו תהל אור.
כמדומני זה פסוק באיוב או במשלי.
מעניין, מביא את זה המגן אברהם להלכה,
כן, לבריאות.
אז הוא אומר, בבית המדרש לא אומרים.
כן, אז יש באמת, הפוסקים מביאים להלכה את הדבר הזה.
יש רוצים להגיד בכל אופן שאפשר
-אומרים לו חיים?
-אומרים... אנחנו אומרים לבריאות, אבל המקור זה חיים.
כן.
-וכל החיים יודו חסלה.
אני תמיד אומר, כל כך הרבה חיים מבקשים. מה החיים?
אנחנו אומרים,
זוכרנו לחיים, מלך אפי טוב, למענך אלוקים חיים. זאת אומרת, אתה לא חי בשביל לאכול ואוכל בשביל לקום בבוקר וישן טוב בשביל
כוח לכל זאת וכו'. זה מין מעגל של הכל לעבוד את ה' למענך אלוקים חיים, זו המטרה של החיים.
טוב, עד כאן הגענו אתמול.
אין מברכים, למדנו עוד דין במשנה שלא מברכים לא על הנר ולא על הבשמים של מתים. שאוהדת הגמרא,
נר, למה לא מברכים על הנר,
לא נר ולא בשמים? כאן מאחדים את זה יחד.
נר לכבוד דודה אבידה.
נר שבאמת של מתים, ברור למה לא.
כי זה עשוי לכבוד ולא לתאורה.
המאור שאנחנו מברכים זה לעניין של אור ולא לעניין כבוד.
מה שאנחנו מברכים במוצאי שבת,
הכוונה להאיר.
כמו שאומרים, אין נאותים אלא לאורו.
בסמים, למה לא? מה?
נר נשמה, כן, אותו דבר.
כן, לכבוד הנשמה, לא, בעיקר, אז תלוי, אם המת שוכב שם, הבר מינן,
אז יש עניין גם כן לגרש את העניין של האור. גם נגד המת.
כן, גם זה לכבוד האמת, לא. אבל מה שמדליקים, מה שמדליקים ביום השנה,
בשבעת ימי האבלות, זה עניין של נר השם נשמת אדם.
פסמים לעבורי ריחאו דאווירי.
הפסמים שמניחים ליד המת,
לא שאני צריך את הריח הטוב, אני רוצה להימנע מהריח הלא טוב,
וזה ברכת הפסמים, מברכים דווקא על פסמים שנועדו להריח ולא מניעת ריח,
כן?
השאלה תהיה, באמת הביאור ההלכה שואל מה יהיה אם אחד לוקח את הפסמים האלו שמונחים בשביל מת ורוצה להריח? האם נגיד,
כיוון שהבאת אותו בשביל מת,
אז אתה אפילו אם אתה תיקח בשביל להריח,
אז לא מברך, הוא מביא כאן מחלוקת, או שנגיד, לא,
אם אתה משתמש בריח באופן רגיל, אז באמת אתה לא מברך, אבל אם אתה לוקח ספציפית בשביל להריח,
אז כן יברך.
אמר רב יהודה אמר רב,
כל שמוציאים לפניו ביום ובלילה,
זאת אומרת,
שמביאים את הבר מינן, בין אם זה ביום, בין מהלילה, מדליקים נרות סימן, שזה לכבוד,
אבל אם זה מת כזה, שרק אם זה לילה מדליקים לכבודו,
מדליקים, אבל ביום לא,
סימן שהנר הוא לא לכבודו, כי אם לכבודו, היו עושים לו גם ביום.
אמר, כל שמוצאים לפניו ביום ולילה,
בגלל חשיבות המת,
אז אנחנו שמים נר,
גם אם היו קוברים אותו ביום,
אז אם הוציאו אותו באמת לקבורה של מוצאי שבת, אין מברכים עליו.
למה? כי זה כבוד וזה לא עניין של תאורה.
וכל שאין מוצאים מפניו אלא בלילה מברכים עליו כי זה לא מיועד לכבוד כי אם להעיר אחרת היו מדליקים גם ביום.
כן?
מה שכאן רש"י אומר ולא להעיר.
רש"י מסיים את הדיבור. משמע שאם הנר דולק גם לכבוד וגם להעיר כן מברכים.
אבל יש חולקים על כך, הריתמה למשל.
אם זה בלילה אז בכל זאת... כן, אבל השאלה מה, גם בשמים אתה נהנה מהבשמים.
כשראה מה המטרה, דבר שנעשה לתאורה,
או לפי רש"י גם לתאורה, אז אתה מברך.
או פסמים, כשאתה עושה גם להריח,
אבל אם המטרה להרחיק, למנוע ריח לא טוב, זה לא מברכים. מה?
סימן שזה לכבוד.
אם מדליקים ביום, מוכרח שגם בלילה אתה עושה את זה לכבוד,
אז לא מברכים.
טוב, נמשיך הלאה.
אומרת הגמרא,
לגבי הפסמים,
אז שוב פעם, יהיה אותו רעיון שלא מברכים כשהמטרה לא להריח, אלא להימנע מריחות לא נעימים.
היום, ברוך השם, האנשים חיים ברמת אסתטיקה וניקיון גבוהה,
והיום בבית לפעמים החדר אמבטיה והשירותים הוא אחד החדרים היותר יפים,
ויש כל מיני חומרים מיוחדים ומשקיעים בתי חרושת, עושים מזה הרבה כסף, כדי להפיץ ריח טוב בשירותים חוץ מכבודכם.
אז על זה מדברת הגמרא.
זה לא מברכים שוב פעם, כי זה למנוע ריח רע.
אמר עבונא, בסמים של בית הכיסא,
בזמן הגמרא מדברת על איסטניס. היום כולנו איסטניסים.
כל יום מתרחצים.
פעם היו מתרחצים פעם בשבוע.
באירופה היו מתרחסים פעם בייבל.
עכשיו.
אמר רב הונא, בסמים של בית הכיסא ושמן עשוי להעביר את הזוהמה,
היו שמים שמן מבוסם שבסוף הסעודה זה היה מין משחק כזאת שמורידה את השומניות.
אין מברכים עליו ששוב פעם יש בו איזה בעייתיות, הוא לא נועד לריח אלא למניעת דבר אחר.
עכשיו, שמן שיש בו ריח של עצי בשמים, מברכים בו רצי בשמים.
אבל שמן מבושם רק אם הוא בא לריח.
אבל אם לנקות ידיים לא, כן?
יש דבר מיוחד, למדנו למעלה, שמן אפרסמון,
שיש, זה נקרא, מברכים עליו, בורא שמן ערב.
למה? כי זה שמן מיוחד לאיכות הזאת.
על מה?
כן, ביריחו.
כן, יפה. ומן הסתם לא, לא קשור להביא...
אז מסתום המגן אברהם אומר שגם שמן אפרסמון, למרות שיש לו ברכה מיוחדת, אם משתמשים בו לאוויר זוהמה,
אין מברכים.
אומרת הגמרא, מה הכלל האמור כאן?
שוב, הפרינציפ ברור, שאם אתה עושה את זה בשביל המטרה לאור,
אז אתה מברך.
אתה עושה את זה לאריח, אתה מברך. אבל אם יש לך מטרה אחרת, לא מברכים. שואלת הגמרא, למימרא,
דכל איכא דלב ליריך אבידא,
כל מקום שזה לא עשוי לריח, למה מבכים ילווה?
לא מבכים על זה? מי טבעי, יש ברייתא. נכנס לחנותו של בשם אדם,
איך זה נקרא היום? חנות של בשמים.
סופר. סופר. אבל זה, אבל איך זה נקרא?
תמרוקיה פרפומריה פרפומריה. פרפומריה. פרפומריה. זהו, פרפומריה, מקום של בשם.
אז אם כן, פרפומריה הזאת, נכנס, יש שם ריחות טובים,
ואיריח ריח, אפילו ישב שם כל היום, כולו אינו מברך, אלא פעם אחת.
נכנס ויצא, נכנס ויצא, מברך על כל פעם ופעם.
כמו כל דבר שעשית, הפסקה, כן.
ומה יהיה אם אתה יצא על מנת להיכנס?
אז יש בדיון, אולי זה לא נקרא היסח הדעת.
על כל פנים, כל היום כולו מברך על כל פעם ופעם, אם יצא.
והאחד אליו לריכה ואוה דאבידה וכמברך.
הבשמים לא מיועדים ליהנות מריחם,
אלא מציאות שמוכרים בשמים,
איך אומרים?
העובדה שיש שם בשמים זה מריח, הוא רוצה למכור,
אבל זה שיש שם ריח זה לא נועד בשביל להפיץ ריח.
אומרת הגמרא, אתה טועה.
אם, לריכה נאמת אבידה,
כי איכד ונעריכו אינשי וניתו וניזבון מיני,
וכמו יש חנויות של פלאפל ודברים כאלו אמר לי פעם אחת אומר אני מפעיל מהצד יש לי מאוורר שזורק את הריחות של הפלאפל לכיוון המדרכה
מי שאומר זה מאוד משפילה
מהתנור מהתנור נכון זה חלק זה חלק מהעניין
אז הוא אומר, זה עשוי לריח, מכאן רוצים להוכיח מה שרש"י אומר, שאם זה גם לריח ורק, גם היא אומרת, כאן יש כאן ערבוב, מצד אחד זה מציאות כזאת,
אבל הוא, טוב לו שהריח יוצא החוצה כדי למשוך קונים,
כן?
אז אחרי, כתוב שצריך לברר, רק הוא שאל, הרי זה לא מיועד לריח, זה מיועד למכירה.
הוא אומר, לא, אתה לא מבין, כדי שיהיו מכירות,
אז מפיצים את הריח.
תנו רבנן.
היה מעלה חוץ לכרך והריח ריח. אז זה סימן שזו מסיבה גדולה.
אם כמות כזאת של ריח מגיעה להפכה,
יש כאן איזה עניין גדול.
אם רוב עובדי כוכבים אינו מברך,
הרי אמרנו שלא מוכרחים מסיבת עובדי כוכבים, כי הם בחגים, כמה שהם לא דתיים, אבל בחגים הם יותר מזכירים.
זכר ליציאת מצרים שלהם.
זכר לשטויות.
אבל אם רוב ישראל מברך, רבי יוסי אומר, אפילו רוב ישראל נמי לא מברך,
הוא מפני שבנות ישראל מקטרות לכשפים להביא רוחות רעות
ולא מיועד ליהנות מרוחם, כן?
זה מעניין כאן הדבר שלא הכוונה מקטרות לעבודה זרה,
חס ושלום,
לכשפים, להביא רוחות רעות, כל מיני אמונות שפלות שעושים.
יכול להיות שזה איסור של כישוב.
דרך אגב, העונש לכל השואל אור ועידוני,
חובר חבר, הכל שמה זה בעצם מלקות.
אבל המכשף יש לו עונש מוות.
כי כישוב זה תולדה של עבודה זרה.
השאלה כאן, בנות ישראל מקטרות לי כשפים להעביר רוחות רעות,
אז זה לא מיועד ליהנות, זה כמו שאתה עושה לכבוד או להעביר ריח וכדומה.
זה אותו עניין כמו מים. כמו מים, כמו ריח טוב. אה, יש שני טעמים. שהוא יעזוב את החולה ונותן. אה, כן. גם החולים גם יש טעם שעושים... אחד זה מלח סדומית, ואחד זה ל... כן, ויש טעם של... סלחי, טוב.
זה כמו לעזאזל.
כן?
כן.
היו תקופות שהיהודים היו רוב העיר העתיקה.
כל הרובע המוסלמי היה יהודי פעם, חוץ מרובע יהודי.
הרובע המוסלמי היה יהודי ברובו. רואים את השאריות?
רק במאורעות תרפ"ט ברחו משם יהודים.
כן,
אתם זוכרים.
ביתא, יש, כן, נכון.
ידוע שנטמאו בין הגויים.
אז היו מסורות שהם נשמרו, כמו אנוסי ספרד.
יש להם מסורות מדהימות שכל מיני מנהגים שהם שמרו.
אומרת הגמרא,
שואלת הגמרא, מה, בנות ישראל מקטרות?
אתה מוציא כאן אלה? אז עטו כולו לכשפים מקטרן?
זה רק מיעוט שעושה ככה. אז למה אתה דן על הפסמים שהוא מריח עם רוב ישראל?
אתה אומר, לא, זה לא רוב ישראל.
אומרת הגמרא, אבל הם מיעוטה לכשפים.
נכון,
יש רק מיעוט לכשפים,
אבל מיעוט הנעמי לגמר את הכלים. יש עוד נשים.
היו,
כיוון שבבית,
הבית היה קטן והיו הכל על פחמים וזה,
הבית היה מתמלא עשן וריחות לא נעימים.
היו נוהגים לגמר, לקחת גחלים ולשים שם פסמים,
והיו מגמרים את הכלים, בעיקר את הבגדים,
לתת בזה ריח טוב.
בייחוד לכבוד שבת נראה, גם כן היה עניין מיוחד.
אז כיוון שיש מיעוט שנועד בשביל לגרש רוחות הכשפים ועוד מיעוט שעוסק לגמר את הכלים, אז גם לגמר את הכלים זה לא להריח,
זה כבר תולדה של תולדה, אתה רוצה שהבגד יריח טוב אבל לא אתה תריח,
אז אם כן, אז אם אתה מצרף מיעוט ומיעוט
פלוס המיעוט הקיים כי רובה רק ישראל יש גם גויים,
אז אתה עברת את הרוב לטובת דברים שלא מברכים בסמים.
וכל רובד אליו, אז השתכח רובד אליו לריך עביד.
אם אתה מצרף את שני המיעוטים,
אז זה יצטרף לריח כזה, שזה לא עשוי בשביל ריח,
כי אם בשביל דברים אחרים, וכל רובד אליו לריך עביד, לה מברך.
אמר רבי אחי אב רבא אמר ביוחנן המלך בערבי שבתות בטבריה מוצאי שבתות בציפורי והריח ריח אינו מברך
מפני שחזקתו אין עשוי אלא לגמרו את הכלים.
זאת אומרת ככה, מישהו אמר שאם אתה רוצה לכבד את השבת,
בטבריה היו מגמרים לכבוד שבת,
ובמוצאי שבת היו מגמרים לכבוד השבת, וציפורי, למה זה לכבוד השבת?
כי המשבר שפוקד את האדם בעזיבת הנשמה היתרה,
לכן אנחנו מריחים סמים.
אז היו משיבים את נפשם, כל כך אנשי ציפוריה היו עצובים מפרידה מהשבת,
שהיו מגמרים כדי להשיב נפשם.
אז בעצם מי שרוצה ליהנות משתי העולמות בכבוד השבת,
אז אם הוא נוהג כמו אנשי טבריה בערב שבת, וכמו אנשי ציפוריה בערב שבת, זה כבוד קדושת השבת.
עמר חייא בר אבא,
עמר רבי יוחנן המלך בערבי שבתות בטבריה,
במוצאי שבת בציפורי,
היום אנחנו יודעים מה זה, מכירים את המקומות, וריח ריח אינו מברך,
שמיני שחזקתו אינו עשוי אלא לגמר.
גמר זה הגחלים שאתה שם בהם סמים, זה לא לריח אלא להביא ריח אחר או להטמיע את הריח בבגדים.
אז אם כן, לבשם את הבגדים.
וזה מה שהיה עושה שמה בערב שבת, בציפורי, במוצאי שבת. תנו רבנן.
היה מהלך בשוק של ציפורי, כן?
בשוק של עכו"ם.
בשוק של עכו"ם.
כן.
בשוק של עכו"ם.
מעניין,
התוספות אומר אין מברכים עליה פסמים ש... שמן ששמתו פסמים. פירש רש"י: מיהו מברכים עליו? ברוך שברא שמן ערב. אם שמת אפרסמון.
ואז אמר לאל צאתם מרחימה: אי מישך שמן כבישה שאתה כובש בו פסמים.
מברכים עליו מרצי פסמים, ואין והוא בא להריח,
ולא מה יראה בתוך הסעודה בשביל לנקות את הידיים.
כן, מה שדיברנו, דברי התוספות.
מה שכותב לי... איפה?
אה, קודם כל,
יש לקחת בחשבון,
לפעמים, לפעמים, הוא אומר,
פירש רש"י,
מי הוא מברכים עליו, פרש ה' אין. הוא אומר את אותם מילים?
אין מברכים עליו.
הוא אומר את אותם מילים?
בורא עצי בשמים, אלא בורא שמן ערבים, ומשמש על חסוך, ועד אמר שמן ערבים עליו,
בעל הבית לא בתוך הסוכה, כמר, בבעל הריח.
אהה, כן,
שברא שמן ערב.
קח בחשבון שפעם שלמדו את הגמרא, הגמרא לא הייתה עם רש"י,
אפילו אחרי שכתבו את התלמוד.
תראה מהדורות ראשונות של גמרא,
ובוודאי בימי התוספות שעוד לא היה דפוס,
הדפוס הוא בין 550 שנה.
הכרכים של הגמרות היו תלמוד, בלי רש"י ובלי תוספות.
וכמו שהיום אתה לומד שטיינזלדוף, שופטנשטיין.
זה שלמד מישהו עם רש"י, מה אתה סוג ב'? תלמד גמרא, רש"י אחר כך תלמד.
היום רש"י פרשן דאטה.
היה גמרא נטו, בלי נושא כלים. כל התלמוד היה בכרך אחד או בשני כרכים.
יש, אני ראיתי מהדורות כאלו של גמרות עוד שבהתחלה לא היה.
אחר כך ערכו את העמוד,
רש"י זכה זה ברור. כולם אומרים, צריך אפילו ספר תורה שבה היכל צריך מזל. מה נכנס להיות בצד התלמוד? דווקא התוספות, ולא הראש ולא הריף.
יש סייעתא דשמיא כזאת מיוחדת. מי זוכה להידבק?
תוספות, תוספות. כן, אבל גם הרשב"א, הרשב"א יש.
אז באמת, במהדורות אחרות הוסיפו מהצד רן וכו'.
טוב,
אומרת הגמרא, כן, תנו רבנן, סוף העמוד היה מהלך בשוק של עבודת כוכבים,
נתרצה להריח,
אם הוא רוצה את הריח הזה, הרי זה חוטא. למה? כי הוא נהנה מריח של עבודה זרה.
אבל אם, לא בכוונה הוא לא נקרא חוטא. אם הוא עובר ממילא ויש ריח זה משהו אחר, אבל אם הוא נהנה זה עובר.
טוב עברנו לדף נ"ג עמוד ב' והיינו מברכים על הנר עד שיאוטו לאורו כמובן
מה זה ייאוטו? עד שלכאורה תהנה מן האור
נאות
נוח לך
עכשיו מה זה ייאוטו? עד שיאוטו לאורו מחלוקת. אמר רבי דבריו לא ייאוטו, ייאוטו ממש
שממש ייהנו ממש
שמי שמברך על הנר ממש צריך להתקרב למצב כזה שיהנה ממש, אומר רב,
אלא כל שאילו עומד בקרוב ומשתמש לאורה,
כלומר הנר עצמו הוא כזה חזק, שאם היית מתקרב אליו הוא כן מאיר,
ולא גחלים או ממות,
שגם אם תתקרב זה כבר לא מאיר, זאת אומרת הרעיון הוא גם אם אתה עומד רחוק,
אבל הנר עצמו אם היית מתקרב והיית יכול אתה מברך עליו ומורה מורה האש.
כל שאילו עומד בקרוב ומשתמש לאורה,
ואפילו ברחוק מקום ולא יכול במצב הזה ליהנות מאורו,
מברך. כן אמר רב אשי, ברחוק מקום שנינו.
כן, אז זו דעה ראשונה. שואלת הגמרא, מי טיבי,
הייתה לו נר תמונה בחיקו.
כן, זאת אומרת, מה פירוש? הוא לא רואה את השלוות, לא נהנה מן האור.
אפילו הוא נהנה מהנר שזה מחמם אותו. נגיד, הוא שם אותו ב...
איך זה נקרא, במנורה כזאת, עששית, כן.
אז הוא לא מברך עליו, כן?
אתה צריך, רק אם אתה נהנה בתאורה, כן?
כן, או בפנס, הכוונה, לא הפנס החשמלי שלנו באתריות.
או אם לא רעש הלבת,
כן? או בפנס,
או, הכוונה פנס זה עששית.
או שרעש הלבת ולא נשתמש לאורה,
או נשתמש לאורה ולא רעש הלבת,
לא מברך, שיראה שלו ותשתמש לאורה,
לכאורה זה סותר את רב. רב אומר, ראית נר,
שאם תתקרב אליו, נגיד אתה עשרים מטר רחוק ממנו, במצב הזה אתה לא נהנה ממנו,
אבל הנר עצמו מאיר בעוצמה כזאת, שאם תתקרב סביבו, כן תראה משהו.
זה כן מאיר.
אתה מברך, הנה כאן בברייתא יש כאן ביטויים שסותרים את בישנה, מה משתמש לאורה ולא רע שלוות, מה שכתוב כאן בברייתא,
השתמש לא רע ולא רע שלוות,
זה אתה מוצא, קיימא בקרן זווית
נמצא מאחורי פינה של בניין,
המברך לא רואה, אבל התאורה מאירה, כן, אם אני מדליק כאן נר
ואתם לא רואים את הנר שדולק את השלוות אבל האור נזרק גם הצידה,
אז זה אני מבין, זה מציאות מובנת,
זה קיימא בקרן זווית,
המברך לא רואה את הנר אבל משתמש לאור שזורח מעבר לפינה אלא רעש הלבת ולא נשתמש לאורה איך היא משכחת לה?
איך יכול להיות?
לאו דמרחקא
אפילו שהיא רחוקה
הוא לא יכול להשתמש לאורה ובכל אופן כתוב הברייתא אוסרת לברך על נר כזה זה סותר את מה שרבי יהודה אמר רב כן?
רעש הלבת ולא נשתמש לאורה מה הציור שיש נר
דולק, רק בגלל המרחק אתה לא יכול ליהנות ממנו, אז גם אם תתקרב ותהנה ממנו אתה לא יכול לברך במקום שאתה נמצא.
אומרת הגמרא, לא, אני אסביר לך מציאות.
הכוונה בביטוי הזה כגון דה עמיה ועזלה. מה זה עמיה ועזה?
נר שהאור שלו כל כך קלוש הולך ונכבה.
עמיה ועזה, מתעמם.
האור שלו הולך ומתעמם.
יש היום מכשיר חשמלי,
אמעם, איך קוראים לו?
יש לו שם לועזי,
שאתה...
דימרדס, כן, בדיוק.
אז נדמה לי בעברית קוראים לו אמעם?
איך קוראים לו?
זה העניין.
אז יש מנורות כאלו שאתה יכול לעשות תאורה חזקה, תאורה יותר חלשה.
לעמעם את אורו.
דיס...
מה זה?
מה זה?
הכמות הזרם.
המנורה היא אותה,
היא בנויה עלינו.
אז אם כן, אומרת הגמרא, לא, כגון דה עמיה ואז לה, הברייתא
מדברת שנר שעורו קלוש, למה? לא בגלל,
גם אם תתקרב אתה לא תקרע, כי הוא הולך ונחבא.
אבל אם באמת מי שעמד לידו כן רואה, אז גם מי שעומד רחוק, כמו שרב אמר, זה בסדר.
כן, אבל השאלה, כמות האור היא מוגבלת, ודאי שהיא מהירה במידה מסוימת,
אבל אתה לא נהנה לאורו. נגיד יש באזור שלך תאורה יותר חזקה,
אז מהנר הזה אתה לא נהנה.
תנו רבנן,
גחלים לוחשות,
כן?
נגיד, הדלקת, מדברים גחלים לא בשביל קומזיץ.
גחלים,
היום במציאות שלנו זה לא כל כך מצוי, אולי משהו רומנטי לעשות את זה.
גחלים לצורך תאורה ולא לצורך בישול, כי אם לצורך בישול כבר אמרנו לא מברכים
רק לאורו, אז כאן מדברים,
גחלים לוחשות מברכים עליהם אבל עוממות אין מברכים עליהם, איך ידע מלוחשות שכן מברכים כל שאילו מכניס לתוכם כיסם חתיכת עץ צדקה ודולקת מאליה,
כן, אז אתה לא צריך אפילו להשתמש באיזה
איזה, איך, לא חומר בירה, מניפה, מניפה,
והיא מתלקחת מאליה, זה נקרא לוחשות,
ואם לא, אז זה נקרא עוממות. היא באה אליהו, איך צריך לכתוב משהו בעברית,
רגע של עברית?
עוממות באלף או עוממות בעין?
תשמד אמר רב חיסדא ברב דימי,
הוא כן רב חיסדא ברב דימי,
למד מרב חיזבא, רב דימי, הוא הביא פסוק,
ארזים,
הנביא יחזקאל אומר, ארזים לא עממו בגן אלוקים,
כן?
כאילו הזוהר האלוקי הלך וקהה, נחלש,
אז כתוב לא עממו ארזים, לא עממו בגן אלוקים,
נכתב בעין,
אז כך גם כן עוממות צריך להיות בעין,
קהיית האש והאור נכתב בעין.
אומרת הגמרא,
רבא אמר, אז דעה ראשונה ראינו של רב, רב אומר, לא צריך שאתה תהנה. אתה יכול לברך גם אם אתה נמצא במרחק.
העיקר שמישהו יכול לנות.
אבל בא הרבא וחולק, כי אות הוא ממש לא.
שהמברכים ייהנו ממש מאור הנר.
אין לברך רק אם אתה עומד קרוב לנר ונהנה מן הראש שלו.
אבל לא במצב שאתה רחוק.
וכמה, לפי רבא, מה המרחק?
אמר אולי כדי שיכיר בין איסר לפונדיון. אלו המטבעות.
בכל איסר יש שני פונדיונים.
זה המדרג, יש טבלאות
שבו חילקנו פעם, אולי צריך עוד פעם לחלק את המדרג של משקלי הנפח בתלמוד,
ומטבעות השונים הבנויים, כן, סלע, שקל, דינר,
כל הפונדיונים ועד הפרוטות כדי לדעת את ההבדל.
אז אם כן, שתי מטבעות קטנים כבר,
קטנות, שבין איסר יש מסיק אור שיכול להבחין בין איסר לפונדיון,
שהן מטבעות קטנות והן שונות אחת מהשנייה.
הפונדיון זה שני איסרים.
אז לכן המנהג שלנו, אומר הראש, להסתכל בציפורניים בשעה שמבכים,
להראות שיכול ליהנות ממנו ולהכיר בין מטבע.
זה המבחן, יש לך ציפורן ובשר,
להכיר את ההבדל ביניהן.
זה המקור למנהג הזה, כמו רבה.
וכמה?
אמרו לה כדי שיכיר בין איסר לפונדיון. חזקי אמר כדי שיכיר בין מלוזמה של טבריה למלוזמה של ציפורי. שתי משקלות שונים,
משקל מסוים,
השתמשו בטבריה לציפורי,
זה מאוד דומה,
אבל יהיה כמו דומה לאיסר ומפודיון אבל שכאן ההפרש קצת יותר גדול אז צריכים יותר אור לפי זה
אז חזקיה כאילו מצריך אור קצת יותר חזק
רב יהודה מה?
כן רב יהודה שאמר שמברכים גם בריחוק מברך אדבי עדה דליה
אז הוא היה בירך על נר שהיה עדה דליה
זה היה האשמה של בית הכנסת רבא, אז למרות שהוא הדליק בבית רחוק,
אז הוא,
במוצאי שבת לא היה לו נר, בירך אבדלה,
הוא רואה אור,
מברך,
לפי שיטתו,
שלא צריך שאתה תנא,
אלא הנר עצמו מאיר באופן מי שנמצא לידו מואר.
זה מעניין, זאת אומרת, לפי רב,
אתה גר בשכונה כמו נר חנוכה, אתה רואה, אתה מברך, אתה לא צריך לידך.
אם זה מיועד לאור בתנאי, שמה, ולא של גוי, אם שלא יהיה של...
אבל, כן, אבל זה משם מדברים על שאתה מתגעס, כל אחד לשיטתו, אז תתקרב אליו,
תתקרב, כן, שיטת רב, רב אומר שלא צריך להתקרב, אז אם כן,
אומרת הגמרא,
רב יהודה,
כאן קמה מעשה רב, מברך הדה דליה,
כי רב יהודה הביא את המאמר בשם רב,
ואפשר גם הרחוק. רבא שסובר צריכים להיות קרוב,
מברך דבי גורייה בר חמא שהיה קרוב לביתו, שכן קרוב.
הבאיה מברך דבי בר אבואה.
כן, רש"י אומר, רש"י לא מבאר מי השיטה.
כן?
זאת אומרת, כאילו כל האמוראים סוברים כמו רב שאפשר מרחוק,
חוץ מעולה,
כן?
חוץ מעולה, חזקיה ורבא שסוברים,
שצריך להיות קרוב לנר.
באמת להלכה כותב בסימן ח' צדיק ר',
לפחות חצר זה עניין של הבדלה, זה הסימן, לא רצח, תמיד כותבים חצר,
ולא צרח, תמיד משתמשים,
כן, תמיד ר' ע' ב', לא יכתבו ר' ע' ב', יכתבו ערב,
לא רעב, כן, ככה לסימן המילתא, אז בסימן ח' צדיק ר',
שזו ההבדלה,
אז שמה באמת פוסקים שיתקרב, שיוכל ליהנות מהאור.
כן?
צריך להיות די קרוב לנר כדי ליהנות ממנו.
כמו מסובר הבעיה. כן. נכון.
לכאורה הוא היה מברך גם כן למרחק,
לא בתוך החדר שהוא נמצא,
עד אבי בר רבוע. כן, השאלה היא, על הנר שבידו... כן, נכון.
באמת מציינים את זה. אמר רב יהודה אמר רב,
אין מחזרים על האור כדרך שלא מחזרים על המצוות. בדרך כלל, אדם צריך להשתדל.
אין לו אתרוג, תשתדל שיהיה לך אתרוג.
אין לך יין לקידוש, תעשה השתדלות. אבל כאן הוא אומר, תשמע,
בעצם אין קשר ישיר בין ברכת נורא האור להבדלה. אתה יכול להפריד ביניהם.
כמו בית מוצאי תשעה באב שלך להיות במוצאי שבת.
תשעה באב שלך במוצאי שבת.
אז מברכים על הנר, לא עושים הבדלה למחרת.
זה לא קשור לך, כי ברכת מעורי האש ובסמים אפשר רק
במוצאי שבת.
עבר הזמן, אתה מתבטל.
אז רואים, אמר בדם הרב, אין מחזרים על האור כדרש מחזרים על המצוות.
אין לך נר, אתה לא צריך לרוץ.
מספרת הגמרא,
כן, בדרך כלל צריך לחזר אחר המצוות.
למה? כי זה רק זכר לנברא האור במוצאי שבת.
אז זה ברכת השבח, כמו סמא סבר אישית.
אם ראית ברק או רעם, אתה לא מחפש ברק ורעם. שמעת, ראית, עברת ליד הים הגדול, אתה מברך
את כל הברכות, סמא סבר אישית, שכוחו גבורתו,
אבל לא צריך לחפש.
זה כמו,
נגיד, שילוח הקן.
זה לא לך תחפש שילוח הקן.
אמנם על פי הקב"א המקובלים,
הם אומרים, זו סגולה מיוחדת.
יש כאן מודע, ראיתי פעם.
מי שרוצה לזכות, אני פתחתי עסק.
אני מביא סולם, אני אביא אותך זה, ואתה תוכל קיים את המצווה, 200 שקל.
קיים מצוות.
קיים אילנות. מה אם קי קרי כאן ציפור? מה? קירת האילנות. קירת האילנות, אנחנו, לכאורה, לכאורה נכון, לכאורה הרועה. גם שם הרועה.
אבל יש גבולה בזה. כאן... כמו לחפש קצוות השבת הזה.
אמה, לחפש גירושים, מצד גירושים, אמר רב זיירא,
מריש, אנחנו בפיגור, עוד לא התחלנו את הדף שלנו,
מריש אבא מהדרנה,
בהתחלה הייתי מחזר אחרי נר להבדלה,
כיוון ששמענה לעדר רב יהודה אמרה,
אז אני ירדתי מזה,
אננה מילא מהדרנה, לא מחזר על נר של שבת,
אלא אם היא כללית, ממילא מברכינה.
עכשיו באים לנושא, חוזרים לעניין של אוכל.
מי שאכל
שכח ולא בירך. בית שמאי אומרים, אדוני,
קמבק, תחזור חזרה למקום, אתה לא יכול לברך איפה שאתה.
ואילו בית הלל אומרים, במקום שנשכר,
שמה יברך, לא צריך לחזור. אמר רב זביד,
ואיטימה, יש אומרים רב דימי רבא, מחלוקת בשכח.
דווקא אם בשוגג קרא לו פנצ'ר, זה המחלוקת.
אבל אם במזיד, אדם עזב את המקום, ידע שלא בירך,
יש לו משהו יותר חשוב עכשיו בחוץ.
והלך,
נגיד הרכבת יוצאת, והוא רץ לשם.
אז עצית במיזיד עזבת מקום? גם בית הלל יודו דברי הכל, חוזר למקום,
למקומו ויברך.
כלומר, לפי רב סביד,
כל הוויכוח זה רק על מקרה של שוגג.
על מיזיד לא, כן.
אבל אם יצאת בשביל לברך מקום אחר,
אדוני, גם בית הלל אומרים,
חזור למקומך.
אבל שואלת הגמרא,
פשיטא, ושכח כאן, לכאורה זה פשוט.
המשנה אומרת, איך כתוב, אכל ושכח ולא בירך.
מה זה שכח?
זה שוגג.
עונה הגמרא ואומרת, מהו דתימה הוא עדין אפילו במזיד.
באמת המחלוקת בין בית שמאי ובית הלל גם במזיד. מי שיצא בכוונה לברך מקום אחר, והי דקטני ושכח,
הודיעך כוחן דבית שמאי עד היכן הם מחמירים.
שאפילו זה שבלי כוונה מחייבים אותו בית שמאי לחזור ממקומו,
כמה שמלן,
לכן משמיע נא כאן רב זביל שלא,
שכל המחלוקת היא בשכח אבל במזיד בית הלל מודים לבית שמאי.
תניא,
תמיד על המשנה כשמביאים ברייתא פירוש כאן יש ההרחבה של המשנה.
ברייתא, דברי תנאים,
משנה חיצונית. אמרו להם בית הלל בית שמאי, לדבריכם,
מי שאכל בראש הבירה במגדל,
אני יודע, הפעם אמרו מגדל שלום, היום יש בטח איזה מגדל, אולי אקירו, אקירו.
אמר להם מי שאכל בראש הבירה ושכח וירד ולא ברך,
אתה תגיד לו לעלות 120 מקומות? יש היום בתים ב-40 מקומות.
אני לא יודע מה המקסימום שבנו ביפן, בונים לגובה.
אין מקום.
כמה הבית הכי גבוה?
כמה יש?
36 קומות אמרת?
אין 100 קומות בארץ?
ביפן יש.
אין מקום.
כמה?
140. בוא נגיד לא הייתי מסתכל לאכול שם.
טוב, אז הוא אומר,
טניה, אמרו להם בעיתינו יוצא מאדי, ורחמי שכד בראש הבירה, ירד 140 קומות ועכשיו,
ושכח לברך,
וירד ולא בירך.
יחזור לראש הבירה ויברך, מה אתה, תטרטר אותו?
אמרו להם בית שמאי, תגיד לי,
אם הוא שכח למעלה את הארנק שלו עם כל הכספומטים שלו וכל זה,
אם הוא לא היה עולה, הוא היה משאיר את זה?
אמר להם בית שמאי התהללתי לכם, מי ששכח ארנקי וראש הבירה לא יעלה והתלאנה?
אז איך אומרים, שלא תהיה כהנת כפונדקית?
ואם לכבוד עצמו הוא עולה, לכבוד שמיים לא כל שכן?
כן, כן, אדוני,
פרופורציות, תשמור אותן.
הכל עניין של סדר עדיפויות.
כן, הם אומרים, יש גבול הקנסות שאתה מטיל לאדם.
אנו תרי תלמידי,
הגמרא מביאה
שני סיפורים בעניין הזה. אנו תרי תלמידי, אחד דוד בשוגג כבית שמאי,
קרא לו שהוא יצא בשוגג מהמקום ולא ברך,
והוא החמיר על עצמו כמו בית שמאי וחזר, חזרה קמבק למקום לברך.
ואשכח ארנקא דדאווה.
הוא בא לשם, מצא ארנק של זהב בלי סימנים, זכה בו.
או שזה מקום של רוב גויים שמוטה.
ואחד דוד במזיד כבית הלל.
הורה היתר לעצמו, הלך לקצה השני, שבכוונה לא רצה לברך כאן,
ולמרות שבמזיד הוא עזב את המקום, הוא בירך במקום ולא חזר, ואכלי אריה,
אכל אותו אריה, עד כדי כך, כן?
כן?
מעניין.
לכאורה זה חוזר לשאלה, אמרנו שבית שמאי במקום בית הלל אינה משנה,
אז לכאורה התלמיד הזה עשה לא כהלכה.
אתה פוסק עם בית הלל, מה אתה חוזר?
אז תמיד אני רוצה להחמיר על זה. אז באמת אומרים, גם בית הלל אומרים, מי שחוזר לפנים משורת הדין זה טוב מאוד, רק לחייב לו.
זאת אומרת, בית הלל אינם חולקים שיותר טוב לברך במקום. רק הוא אומר, אנחנו לא מחייבים, אבל מי שרוצה, בכבוד.
טוב, אומרת הגמרא.
רבה,
עוד סיפור, רבה בארברכנה,
אבק העזל בשיירתה. הוא המורה שמטייל הרבה.
הוא פוגש בבבא בתרא את ההוא,
את הבדואי ההוא, כן, כל סיפורי רמב"ם, היה הולך בשיירה.
אכל באישתלה ולא בריך, אכל, שכח לברך,
המשיך עם השיירה, זה מסוכן לבוא, לעזוב את השיירה.
אמר, איך יבין?
אי אמינא להוא,
אינשאי לברך.
אם הוא יגיד לראש השיירה, תשמע, שכחתי לברך, אני רוצה לחזור.
אמרו לי, בריך כל אחד דמבכת לרחמנא מבכת.
הקדוש ברוך הוא מלוא כל הארץ כבודו. הוא נמצא בכל מקום. תברך איפה שאתה רוצה,
אין סיבה לחזור.
מוטב דאמינא להוא, אני אגיד להם, שכחתי שם
יונה של זהב.
ככה הטבע של בן אדם.
מוטב דאמינא להוא, אינשאי, אינשאי זה שכחתי, כי נשתה.
נשתה זה לשכוח.
אינשאי יונה דדאבה, שכחתי עונה של זהב.
אז כולם יגידו, כן, כן, נחכה לך, אל תדאג, זה בסדר.
אז באמת, מה שהוא אמר,
אמר לו, אם תרו לי, תחכו לו, תשמרו לי במקום נותר. שמרו עלי, דאינשאי יונה דדאבה, שאני שכחתי יונה של זהב.
אז אילובריך ואשכח יונה דדאבה. באמת, הוא הלך
ומצא יונה של זהב.
אז למרות, איך הוא שיקר אותם?
כדי,
או,
מה זה?
כדי להחליף כמו בית שמאי הוא שיקר אותם. כן.
מעניין, השולחן ערוך בקפ"ד מביא כאן שתי דעות, כי הרמב״ם באמת פוסק,
הרמב״ם פוסק כאן כמו בית הלל, שחוב במקום שנזכר, רבינו יונה והראש פוסקים כמו בית שמאי.
אורח חיים קפ"ד,
סעיף א',
אז אם כן, כן, אז הוא אומר, מביא את שתי הדעות.
אז הוא אומר, שולחן ערוך,
ממש משהו הוא פוסק כמו הראש,
כן?
שחייב לחזור למקום שאכל, אם זה במייזי.
איך?
שחוזר.
על הרעדת הרמב״ם, בסדר?
אם כן, אז תשמעו,
כן, לכאורה הוא לא חשש,
הוא ידע שאין שם עיונה של זהב, הוא יבוא ויגיד לו, איפה עיונה של זהב?
יהיה לו תירוץ, יגיד, כנראה כבר גנבו את זה, זה דבר יקר,
יהיה לו תירוץ.
הוא אמר, לא מצאתי את זה, כבר עבר שם מישהו, זה דבר כל כך יקר.
אמרת, היה יכול לתרץ אותם, הוא לא צריך לזבר להם, סתם עבדתי עליכם. הוא יגיד, כן, הלכתי, לא מצאתי, מה לעשות?
אומרת הגמרא, מה ישנה יונה?
למה הוא הזכיר להם יונה? דמטילי כנסת ישראל ליונה,
נמשלה ליונה, כי דכתיב בספר תהילים ס"ח,
כנפי יונה נכפה בכסף,
נכפה, זאת אומרת מצופה, ועברותיה בירקרק חרוץ. עברותיה זה הנוצות שלה, בירקרק חרוץ.
כן? כלומר,
גם אם אתם מכוערים מכל הצרות שפוגדים אתכם,
מה שהגויים אומרים ברית חדשה תהיו לעתיד לבוא כמו מתחדשים כנשר נעורייכי מה שנקרא
מה יונה למה דווקא יונה מה יונה אינה ניצולת אלא בכנפיה
במה היא נלחמת בראשי הכנפיים אף ישראל אינם ניצולים אלא במצוות שהם עושים
כן מצוותיה לכנפי היונה
אז לכן הוא אמר יונה של זהב
כיוון שכל המצוות נמשלו כאן כיונים, כן?
דבר נוסף,
אחרון.
כמה זמן אדם יכול לברך על ברכת מזון? אכלתי בשעה עשר בבוקר,
בשבת עשיתי, ודיברנו דברי תורה, ובלי עין הרע, נהיה שתיים בצהריים.
האם אני יכול עוד לברך?
מה הגדר? עד מתי אפשר לברך?
עד ומתי הוא מברך?
אומרת המשנה עד שיתקל המזון שבמאב, כמה שיעורי קול.
אמר רבי יוחנן, כל זמן שאינו רעב.
רבי יוחנן אומר, אם אתה לא רעב,
כבר
אם אתה עוד רעב,
כבר רעב אתה כבר לא יכול לברך, אבל אם אתה שמח,
אז בעצם זה המון זמן, זה יכול להיות גם שלוש שעות, ארבע שעות.
זה משנה הרבה עם מידע נודע. כן, כמובן. רשעקיש אמר, כל זמן שעצמה מחמת אכילתו,
או הפעולה הכי קשה בגוף האדם, שצורכת הכי הרבה אנרגיה, לכן אחרי שאוכלים עייפים,
זה פעולת העיכול. היא הצורכת קלוריות רבות מגוף האדם,
ולכן בן אדם מרגיש עייף.
אז אחד הדברים שהוא מרגיש צמאון, הגוף,
בגלל שהגוף עובד בתפוקה מלאה באנרגיות פלויות, הוא צריך מים.
אז הוא אומר, כל זמן שהיא עצמה מחמת אכילתו, העסק עובד.
אמר לרבי ימרסן מר זוטרא, ואמר אלה יש אומרים רבי ימר בשיז ואלה אמר למר זוטא, מי אמר ישלקיש האחי כל הזמן שהיא עצמה, ואמר רב עמי אמר ישלקיש כמה שיעורי קול כדי להלך ארבעה מילים והלא רב עמי אומר שכדי, מה זה ארבעה מילים? זה בעצם שבעים ושתיים דקות, מהלך מיל זה שמונה עשר דקות, בין שמונה עשר לעשרים וארבע, שמונה עשר דקות כפול ארבע שבעים ושתיים דקות,
מה?
פרסה זה ארבע מיל, כן.
אז זה שבעים ושתיים דקות.
בערך כארבעה קילומטר, פלוס מינוס, כן?
התוספות אומרים בדיוק ההפך.
הנה רדע, זה מועט יותר מאכילה מועטת, נראה לפרש איפחא.
אכילה מרובה כל זמן שהוא צמא, דה אין שם קצבה.
אבל מועט דלת מילים.
זאת אומרת, אם זה אכילה מרובה,
אז כדי הילוך ארבע מילים.
זו הגמרא מתרצת, לה קשייה.
הרי לכאורה אתה אומר בשם ריש לקיש שתי הגדרות.
כל עוד שהוא שותה מצמאון ופעם שנייה ריש לקיש אומר לה לך ארבע מילים, הגמרא ענתה לה קשייה.
כאן באכילה מרובז רש"י אומר כדי הילוך ארבע מילים שאכל הרבה. כאן באכילה מועטת שכל זמן שעיצמה מחמת אכילתו כשאכלת קצת זו ההגדרה.
התוספות אומרים ההפך כמו שראינו.
בא להם יין, עוד למדנו במשנה, בא להם יין.
עכשיו, מה קרה?
באוכל לא היה יין. פתאום מישהו הביא יין, גמרת לאכול, יש לך רק כוס אחד, אתה צריך,
רוצה לשתות יין ואתה רוצה לברך ברכת המזון.
אז מה אמרנו?
אין לו רק כוס הזה. בית שמאי אומרים, מברך על היין,
שותה, ואחר כך מברך על המזון.
משמע שהם אומרים, אפשר לוותר על ברכת המזון עם יין.
ובטילל אומרים, לא,
אדוני, תברך על המזון,
ואחר כך גמרת תברך על היין וכן כבר דיברנו למעלה שבית שמאי סוברים ברכת המזון אינה תאונה כוס ובית הילל סוברים שכן תאונה כוס
ככה אמרנו קודם כאן הגמרא רוצה להתייחס להמשך דברי הגמרא
כן ועונים אמן אחר ישראל המברך ולא אחרי כותי המברך
כן אז מה הכוונה כאן?
עניית אמן של אחד המסומים שרוצה לצאת ידי חובה
את ברכת המזון על ידי הברכה שהוא שומע. למי אמרא די ישראל?
אף אגב דלא שמע כולה ברכה עוניהם.
כן, אתה שומע יהודי מברך,
אתה שומע את סוף הברכה ואתה רוצה לצאת ידי חובה,
מספיק ששמעת את הסוף.
גם אם אתה רוצה לצאת ידי חובה אתה לא צריך לשמוע את כל הברכה. ככה הגמרא מבינה שכאן מדברים אחד בברכת המזון ששומע את המברך ויוצא ידי חובה.
אז גם אם שמעת את הסוף,
אומרת הגמרא, איך זה יכול להיות? וכי לא שמע, איך היא נפיק?
אם אתה רוצה לענות אמן זה משהו אחר, אבל אם אתה רוצה לצאת לידי חובה ולא שמעת כל הברכה, הייתכן?
המחיה ברעב, ושלא אכל ימהן.
לא, הוא לא רוצה לצאת לידי חובה, הוא רוצה לענות אמן.
וכן אמר רב נחמן, אמר הבא ברב הוא, ושלא אכל ימהן.
היא לא מדברת אחד המסוגים,
אלא מי שלא רוצה לצאת לידי חובה,
רק רוצה לזכות בעניית אמן.
אז טענות אמן, גם אם לא שמעת את כל הברכה, אתה יכול לענות.
כמובן,
באמת, אם אדם רוצה לצאת לידי חובה, חייב לשמוע את כל הברכה.
גם אם לא ענה אמן והתכוון לצאת לידי חובה, יצא ידי חובה.
אבל התנאי העיקרי לשמוע את כל הברכה.
אמן זה תוספת.
אם אתה מתכוון לצאת והמברך התכוון להוציא אותך, יצאת לידי חובה.
אומרת הגמרא,
אמר חייב שלא אכל, וכן אמר רב נחמן, רב אבוה, שלא אכל עמאייהם.
אמר ליה, הגמרא מביאה עוד עניין של עניית המן בברכת המזון.
קשור גם כן לחייה ברי.
אמר ליה רב לחייה ברי, חטוף ובריך,
וכן אמר רב הונה לרב אבוה ברי,
חטוף ובריך.
כשמושיטים לך כוס של ברכת המזון,
אז תשתדל שייתנו לך,
ובאמת אתה תהיה המברך בפריקת המזון, מוציא אחרים ידי חובה, כן?
נגיד שעושים כאן זימון,
אחד מברך ואחרים מוציא ידי חובתם,
אז אמר לו, זו זכות של המברך יותר מעוני, אחרים רק עונים אמן, יש כאן מחלוקת, מה יותר גדול, לברך או להיות בין העונים אמן?
אז הוא היה שיטה, אמר להם, חבר'ה,
יש לכם אפשרות, תברכו אתם ואחרים ינו אמן, כי אם אתם תהיו בין העונים אמן זה דרגה ב'.
אז זו השיטה הראשונה.
זאת אומרת, אמר לי רב אחי אברהי, ברי, בני היקר, חטוף ובריך.
תחטוף עם זימון והזדמנות, אתה נאמבר וואן, אתה זוכה למעלה.
וכן אמר רב אונא לרמב"ם, ברי, חטוף ובריך.
גם כן, אותו דבר,
למי אם רדה מברך עדיף ממאן דעני עמם, יוצא מההדרכה הזאת שהם אמרו לבנים שלהם,
שמי שמברך ברכה יותר גדול ממי שעונה עמם,
והתניא, יש ברייתה שאומרת, רבי יוסי אומר,
גדול העונה אמן יותר מן המברך.
אמר לרבי נאורי,
השמיים, זה לשון שואה כאילו, זה יושב בשמיים,
כן הוא, באמת אתה צודק, תדע שהרי גוליירים יורדים ומתגרים במלחמה, וגיבורים יורדים ומנצחים.
מי שבא בסוף הוא החשוב.
קודם שולחים את ה...
כמו במשחק שחמט,
אתה מקריב את החיילים, אחר כך המאבק הגדול.
זה מעניין.
אמנם בעם ישראל,
אחריי,
מפקדים בראש.
מעניין המשל כאן.
קודם עושים...
ומי... את מי מזכירים? את פלוני הגיבור.
יכול להיות שהפשוטים, החיילים הפשוטים עשו את הקרב, אבל מי מקבל את ההילה?
אלה שבאים בסוף, כן?
אז אולי גם כאן
זה הסוף, כן?
מעניין, התוספות אומר במסכת סוטה שהמצווה נקראת על שם גומרה.
כתוב שאין המצווה,
המתחיל במצווה אומרים לו גמור,
כי אין המצווה נקראת אלא על השם גומרה. יש כמה ראיות,
מי שגומר את המצווה,
משה ויהושע, כל מיני ראיות יש לנו.
הלאה,
אומרת הגמרא,
כן, הוא ננס על גבי ענק.
זכינו לקבץ נדחי עמו ישראל. תנאי, אומרת הגמרא, בעצם אתה שואל מה יותר טוב לברך או לענות אמן? זה מחלוקת תנאיים. איפה ראינו? דתניא.
אחד המברך ואחד העונה אמן במשמע.
כתוב,
קומו וברכו את השם אלוקיכם מן העולם ועד העולם, וברכו שם כבודך.
אז מה כתוב?
גם המברך וגם העונה אמן.
קומו וברכו את השם אלוקיכם מן העולם ועד עולם ויברכו שם כבודיך.
אז יש כאן גם את המברך,
כן?
מה זה קומו וברכו? זה המברך.
ויברכו שם כבודך? זה העונה אמן.
ידוע שבבית המקדש לא ענו אמן, אמרו ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד.
זה הענייה שבמקדש.
אז אם כן, ויברכו שם כבודיך, אז גם המברך
הוא במשמע של הפסוק.
אז אם כן, כתוב, "אחד אמר אמן חד במשמע, אלא שממהרים מהשמיים לתת שכר למברך יותר מן העונה אמן".
אז אם כן, הברייתא הזאת אומרת שהמברך יותר גדול מן העונה.
אז זה חולק על מה שאמר קודם רבי יוסי,
כן?
ורבי נוראי.
באמת המברך,
מה שאמר רב ורבונה. בא ימיני שמואל מרעב.
אז בעצם ראינו כאן מחלוקת
בין מקורות, מה?
כן, זה מה שהוא אומר.
רבי יוסי אומר, גדול האוני אמן יותר מברך. אמר לרב נוראי, השמיים, תדע,
שניהם אומרים שבאמת האוני אמן, כי הוא בסוף.
וזה בעצם מה שאמר קודם רב ורב חייא, כן?
חייא בר רב.
אז זה מחלוקת תנאים.
בא עם מיני שמואל מירב.
מהו לענות אמן אחר תינוקות של בית רבן?
כשלומדים ברכות,
רבי מלמד אותם ברכות, והאם לענות. אמר ליה,
אחר הכל אני מאמן, חוץ לתינוקות של בית רבן, הואיל ולהתלמד עשויים.
כן, הם לא מתכוונים לברך. ואנאי מילי בדלא עידן מפטריו,
שלא בזמן שקוראים הפטרה, היו נוהגים לתת עד היום.
ויש עדות שאת המפטיר לוקח ילד קטן. בירושלים, במדרושים, נותנים מפטיר לילד. חוץ משבתות מיוחדות,
כמו פרשת זכור,
תחת גמלה ומיצה, בטח.
מעיקר הדין גם עולה לתורה, יש עדות שילד קטן עולה.
אז אם כן, אם אז הוא עולה,
אז תקן או נאמן, כי זה ברכה לצורך מצווה.
אני מלבדלה עידן, לא זמן ההפטרה,
אבל בעידן מפטרה היו עוניים, כן עוניים.
כן, נכון.
איפה שעולים, אותו דבר.
כן, כיוון שתיקנו שקטן יכול לקרוא בתורה ולהפטיר,
כמו שלמד במסכת מגילה, אז אותו דבר כאן.
יפה.
יש עדות שה... מה?
כן, כן. אם קוראים רק את ההפטרה, האשכנזים למשל נוהגים רק את ההפטרה.
נדמה לי אצל כמה עדות בישראל גם העלייה לתורה נותנים קטן.
מעניין, הרייבד אומר, בזמן שפותרים את הסאונות לא להפטרה, הוא מתכוון לכל ברכה שהם מברכים אחרי שהם אוכלים,
נגיד ברכת המזון,
אז מדין חינוך הם צריכים, חייבים לברך, זה לא מלמדים אותם.
או כשהוא אוכל תפוח, הוא אומר, בור פרי עץ, תברך.
תנו רבנן,
קצת הלכות סוף סעודה, אומרת הגמרא,
שמן,
היו, בסוף האוכל מביאים שמן לנקות את הידיים.
מעכב את הברכה.
עד שאתה לא מביא, בידיים מלוכלכות,
ידיים מזוהמות, אסור לברך.
כן, רש"י אומר כאן,
בעידן מפטריי, כשאומרים מהפטרה מברכים בתורם, להביא אונים אחרי מאמן.
שמן מעכב את הברכה, שמן שהיו רגילים להביא בסוף הסעודה, לסוך אחר סעודת הידיים,
אחר מים אחונים, להעביר תזוהמתם. מעכב את הברכה שאסור לזמן עד שיובא,
עד שיובא. אין לי עניין שמעכב ברכות כל דבר הבא בכינוך סעודה, שמותר לאכולו בלא ברכה עד שייסחור.
כן.
אז אם כן, אומרת הגמרא,
כן, מה זה מעכב את הברכות לפי ההמשך של רש"י?
השמן מעכב את הברכה הראשונה של כל דבר שאוכל בקינוח סעודה,
שכל עוד שלא סח ידו, אז הברכה של המויצי עוד פותרת את כל המאכלים, עוד לא הסחת דעתך,
כי לא נגמרה הסעודה עד שלא סחת,
אז שני פירושים רש"י מביא, כן?
דברי רבי זילאי, רבי זיווי אומר, אינו מעכב,
לא מעכב.
רבי אחא אומר, שמן טוב,
שיש בו פסמים, מעכב את הברכה.
רבי זעומאי אומר, כשם שמזוהם
פסול לעבודה בבית המקדש, ככה עדיין מזוהמות פסולות לברכה,
כן,
על ברכת המזון. אמר רב נחמן
בר ישראל: אנא לא זילאי,
אני לא זילאי ולא זיווי ולא זוהמי ידענה.
אני לא מכיר את רבי זילאי ולא את רבי זעומאי,
אלא מתנית ידענה,
אני יודע בריתא.
דאמר אביהודה אמרה ועמר אלה במתיתא תנא"א, אומרים את זה בשם
זאת אומרת, אני מתחשב רק בדברי הברייתא.
מה כתוב שמה?
מה שכתוב הוא "והתקדשתם", אילו מים ארכן.
מעניין, מסורת הש"ס מביא את הפסוק
"והתקדשתם וייתם קדושים כי אני אהיה השם אלוקיכם",
אבל לא כתוב שם "כי קדשני".
אז הגאות הרב גרא כאן אומר שהכוונה לפסוק בסוף שמיני
כי אני ה' אלוקיכם, והתקדשתם, והיתם קדשים כקדוש אני.
מה זה?
כן, אה, כן.
אז אם כן אמר רב אמר רמתיתא תנא,
והתקדשתם אלו מים ראשונים.
מה זה והתקדשתם?
זה רומז לפני אכילת הלחם, אז זה הדבר הראשון.
כן, זה עניין נקיות שקשורה לקדושה,
כמו בפנחס בן יאיר, הברייתא.
וייתם קדושים, אלו מים אחרונים, כן?
סוף הסעודה, לפני ברכת המזון, זה התקדשתם וייתם קדושים.
אז גם נטילת ידיים, עניין נקיות, אבל זה תוספת.
כי קדוש אני זה שמן נתוך.
אז שיש בו סמים שעושים בסוף הסעודה.
איזה החיים? בנוסף למים האחרונים.
כן, נכון.
אני ה' אלוקיכם זו ברכה.
אני השם אלוקיכם, בברכה יש השם אלוקים, כן?
יש ליטול את הידיים במים אחורים ולדלק אותם, ושוב לסוך בשמן מבוסם כדי להסיר כל ריח.
רש"י אומר, שמן טוב ששמים מעכב את המחיים מי שרגיל בו.
הדרן הלך אילו הדברים בלא נדר, הדרן הלך אילו הדברים בלא נדר, הדרן הלך דרדור. אומר התוספות: "והיתם קדושים אלו מהמכונים דווקא להם שהיו רגילים ליטול ידיהם אחר נתני מלח סדומית,
אבל אנו שאין מלח סדומית מצוי בימינו
יש בזה מחלוקת מנהגי עדות להקפיד או לא, ואין אנו רגילים ליטול אחר הסעודה, אין הנטילה,
חכמי אשכנז הולכים אחרי התוספות,
גם חכמי אשכנז, מעכב את הנלוורך, מיהו האנשים המנהגים הרגילים ליטול לידיהם אחר הסעודה,
ודאי להם מעכבת הנטילה והמזון צריכים ליטול לידיהם, קודם לקראת המזון.
כן.
כי מי שרגיל, איסטניס, שהוא טיפה שומנית,
היד הוא לא הולך עליו. נתחיל לפחות, מוריי ורבותיי, צריכים לעשות מאמץ. פרק אחרון, מעניין.
כאן יש סוג ברכות אחרות, מה שקורה כשאדם רואה דברים חריגים בטבע או במעשי הטבע או בנס שקרה לך,
כל מיני מצבים, ואחר כך יהיו גם חלומות.
כולו רובו אגדת,
אבל יש כאן עקרונות יסודיים של לא דבר שאדם נהנה,
הרואה מקום שנעשה בו ניסים, כמו שנראה כאן.
אז אם כן, לקחו את כל המשניות, עשו מזה משנה אחת, לפחות נגמור את המשנה.
אומרת המשנה,
ברכות השבח.
אם אדם רואה מקומות שמזכירים את חסדי השם לעם ישראל, הרואה מקום שנעשו בו ניסים לישראל, אומר ברוך,
והרמב״ם אומר,
יש מחלוקת בדרך כלל,
הוא אומר ברוך אתה השם אלוקינו מלך העולם שעשה ניסים לאבותינו במקום הזה. יש אומרים לא,
ברכות הראייה זה בלי שם השם, יש בזה מחלוקת.
אבל ההלכה, גם השולחן ערוך פסק כשאומרים שם ומלכות.
המקום שנסעו נסדרה אומר ברוך וכולי,
שעשה ניסים לאבותינו במקום הזה.
מי שרואה מקום שנקרא ממנו עבודת כוכבים אומר ברוך שכר עבודת כוכבים בארצנו.
בשם ומלכות, כל הברכות כאן בשם ומלכות.
עכשיו,
תופעות טבע בולטות בין לטובה בין לרעה על הזיקים,
כל מיני כוכבים שנופלים,
אומר ועל הזוועות לא עלינו רעידות אדמה ועל הרעמים ועל הרוחות ועל הברקים אומר ברוך שכוחו גבורתו מלא עולם. למה?
זה נשמע לרחוק הדברים האלו
רעידת אדמה לא עלינו. כל זה ברק, שומעים לרחוק, רעמים סליחה כן?
שומעים אותו מרחוק.
באמת גם על ברק אפשר להגיד שכוחו אנחנו מחלקים עושה מסעבר אישית לבין כוחו.
על הערים ועל הגבעות, כל דבר שמרשים אותך, דבר שעוד מששת ימי בראשית, איך היום קוראים לזה? נוף,
נוף קדומים, נוף שעוד האדם לא קלקל אותו במחצבים וכל מיני עניינים.
על הערים ועל הגבעות ועל הימים ועל הנערות ועל המדברות אומר ברוך שעושה מעשה בראשית.
כל הברכות האלו עם ערים גבוהים מיוחדים, כן?
הרי האלפים ערוך השולחן מזכיר שם הפירנאים, כל הערים האלו,
או איך זה, ההר שכולם מעפילים עליו, אברסט או...
איך?
אברסט. אברסט. יש אבל גם עוד הר כזה בדרום-מזרח אסיה, מה שם שמה?
חוץ מאברסט?
הרי אמליה, הרי אמליה, בדיוק.
כאן יגידו לנו כולם, וואו, צריך להתפלל ערבית. על הערים ועל הגבעות, על הערים ועל הערות ועל המדברות, בשעור של אלוקים מלך העולם, עושה,
עושה בראשית.
רבי ידע אומר, הרואה את הים הגדול,
יש שאלה אם הוא חולק על מה שאמרו קודם, קודם אמרנו כבר ימים ונהרות
אז אם נגיד שימים זה הים התיכון
אז בעצם רבי יהודה לא חולק, הוא רק אומר, אתה רואה את האוקיינוס, אתה אומר, יש אומרים שבעצם הוא בא לפרש,
הוא לא בא לחלוק.
רבי יהודה אומר, הרואה את הים הגדול אומר ברוך שעשה את הים הגדול
אם אחד רואה את הים התיכון
מי שירושלמי נוסע בכביש מספר 1,
מספר 2 לתל אביב חיפה, איך זה מספר 2 נדמה לי, לא?
אז צריך לברך, ברוך,
למאן דאמר שזה הים הגדול, זה ים התיכון, צריך לברך את הים הגדול. למה הוא נקרא גדול? הוא כזה קטן,
בגלל שהוא צמוד לארץ גדולה,
הקרוב לגדול נקרא גדול.
בזמן שרואהו לפרקים, הפסקה של 30 יום, נראה בגמרא,
אם רואה לעיתים תכופות, לא חרג בפעם הראשונה. נגיד, הלכת לטיול לשבוע,
ראית, תגיע מהתיכון, תברג פעם אחת. על הגשמים והבשורות הטובות אומר מרוך הטוב האמיתי. בשורות רעות אומר מרוך דיין האמת. בנה בית חדש, קנה כלים חדשים, אומר ברור שהחיינו וקיימנו וקיימנו.
כאן במשנה משמע בזמן שאתה קונה.
אבל אם לא בזמן הקונה, שאתה לובש. אומרים ככה, שאישה תברך. אני עד היום לא מוצא את זה. אני זוכר לפני 45', ראיתי אחד המפרשים אומר,
הוא אומר, אישה תברך בזמן הכניעה, והגבר ייתן בזמן האישה. למה? כי האישה אוהבת את הכניעה. השופינג, קוראים לזה היום. השופינג, כן?
והגבר, מה אכפת לו שיקנה לו מישהו אחר? העיקר שלא בגד ללבוס. הוא אפילו לא יודע איפה להכניס את השרוול.
נפקא מינא, היום התהפקו היוצרות, היום מחנכים את האדם.
כבר בנים, שמים, כל מיני אפטר שאיים, כל הנועד הזה.
שיגעון.
על הגשמי הבשרה אמרנו כן.
בנה בית, קנה כלים חדשים, אומר אם מישהו יראה לי את המקור הזה, אני לא מצאתי את זה. את ההבדל בין גברים לנשים שכתוב ככה.
ברוך שכיינכי נגד הזמן הזה.
אז כשכן, מברך על הרע מעין הטובה. כשהוא מברך דעיין האמת, הגמרא תגיד בשמחה ובטוב לבב. מה, איך יכול להיות דבר כזה?
ועל הטובה מעין הרעה הדבר שהוא טוב מברך הטוב אמיתי גם אם נגיד אדם מצא מציאה בזמן הפרסים מי שתופס אותו דינו לתלייה כי הוא צריך למסור את הרכוש שהוא מצא אז זה יכול לצמח מזה רע אתה הולך לפי המצב עכשיו בכלל מה שאדם מברך על הרעה מפני שאתה לא
הצדיק הקדוש ברוך הוא לפעמים משלם לו רעה בעולם הזה לנקות אותו האיסורים לא עלינו יש להם מטרה
אז אכן צריך לברך על זה.
הצועק לשעבר הרי זה תפילת שווא.
הייתה אשתו מעוברת דוגמה ואומר היא רצון שתלדשתי זכר, הרי זו תפילת שווא.
למה? כבר נקבע המין, מה אתה רוצה להפוך את הסדר?
זה מסובך דרך אגב, גם בנפש הילד אם תעשה לו שינוי במין הוא יהיה דו מיני, יהיה מסובך בעצמו.
אבל כתוב עד ארבעים יום מותר לבקש.
עד ארבעים יום להיריון עוד אפשר לבקש.
הצועק שעבר, הרי זו תפילת שווא.
כלומר, הייתה אשתו מעוברת, הרצון שתהיה אשתי זכה, הרי זו תפילת שווא.
היה בא בדרך,
שמע כל צרכה בעיר אומר, רצון שלא תהיה צרה הזאת בתור ביתי.
הרי זו תפילת שווא.
מה שהוא יכול לבקש?
שאם זה בתור ביתי, שלא יקרה כלום, שיינצלו.
אבל כבר קרה משהו. שיצליחו במצב הזה להישרד.
חס ושלום, מתמוטט הבית,
שימצאו אפשרות להיחלץ משם.
מה שעוד אפשר להתפלל,
כן,
כמובן,
שלא יהיה, לפעמים אחרי התמוטטויות יש עוד תהליכים,
מה שנקרא עוד אירועים שנגררים.
הנכנס לכרך מתפלל שתיים, אחד בכניסתו ואחד ביציאתו,
שיצא לשלום, בן עזה הוא אומר ארבע,
שתיים בכניסתו ואחד ביציאתו, שתיים ביציאתו,
כן,
אז מה הבקשה? שיצא לשלום אחרי שיצא, הודעה על שיצא בשלום.
נותן הודעה על שעבר, צועק על עתיד.
חייב אדם לברך על הרע, כשם שברך על הטובה שנאמר, ואהבת את השם אלוקיך בכל לבבך,
בכל לבבך,
בכל מצב שיש לך,
בכל נפשך וכל מודיך, בכל לבבך בשני צריך.
מה זה שני צריך? איך עובדים את האדם ביצר הרע?
הרי יש,
או בגלל שיש דברים חיוביים, אתה עובד ביצר הטוב,
ויש דברים שליליים, נגיד כעס זה דבר לא טוב
או רשעות אכזריות זה דבר לא טוב, אבל אם אתה משתמש בזה כנגד הרשעים זה דבר טוב מאוד,
דבר מצוין, אז כך אתה עובד את הקדוש ברוך הוא מייצר הרע.
אתה הולך למלחמה,
פתאום אומרים לך כל מיני ארגוני הזכויות אל תיראה ככה אל תעשה ככה, בטח אנחנו לא הולכים להרוג אנשים אבל עכשיו אתה צריך להיות באכזריות לשכוח כי אתה צריך להציל את עם ישראל
אל תלך בפינצטות, יש מין מוסר מעוות, ביצר הרע.
יש גם אומרים, הרבה פירושים, מה זהו יצר טוב ויצר רע?
ובכל נפשך אפילו נוטל את נפשך.
שמשהו.
בכל מאודיך כל ממונך.
דבר אחר בכל מאודיך לשון מידה ומידה.
אהוב את השם בכל מה שהוא מודד לך, בכל מידה ומידה שהוא מודד לך, טובה או רעה.
לא יקל אדם את ראשו כנגד שער המזרח.
כמה דברים למורא המקדש.
מה זה שער המזרח? כשאתה בא מהר הזיתים יש לך את שער המזרח, אחר כך שער האזרה,
שער עזרת נשים, שער ניקנור, שער האולם, שער ההיכל, שער קודש הקודשים.
לבית ראשון,
רש"י אומר. לא יקל אדם את ראשו כנגד שער המזרח, שהוא מכוון כנגד בית קודשי הקודשים,
כי זה הולך דוך, מה?
לשון התנהגות
לא בקדושה, ולא ייכנס להר הבית במקלו במנהלו ובפונדתו, חגורה מאימהות, ובאבק שעל רגליו, ולא יעשה קפנדריאה, זה נוטריקון,
קפנדריאה, סיבוב, במקום ללכת, קיצור דרך,
במקום ללכת דרך בתים מסביב, הוא רוצה להגיע לצד השני, עובר את הר הבית. הוא רקיקה מקל וחומר,
זה יותר קל וחומר, אם נעילת סנדל אמרו לאוריתה, זה קל וחומר רקיקה.
כל חותמי, מה יעשו החבדניקים שהם אומרים עלינו לשבח במקדש, אם יש להם בעיה?
כל חותמי ברכות שבמקדש היו אומרים
עד העולם, ברוך אתה ה' אלוקי ישראל עד העולם,
כונן הדעת, ברוך אתה ה' אלוקי ישראל הרוצה בתשובה וכולי.
אבל ככה היה במקדש,
כשקלקלו הצדוקים בבית שני והם כפרו בדעת האמת, חיית המתים, עולם הבא, אמרו אין עולם אלא אחד,
תקנו חכמים שיהיו אומרים מן העולם ועד העולם. זה ברוך מעולם בעולם הזה לעולם הבא, ועוד יתקנו שיהיה אדם שואל את חברו בשם,
ואין זה הוצאת שם השם לבטלה.
איפה למדו את זה? מבועז, שנאמר: והנה בועז בא מבית לחם, ואומר: הקוצרים השם ממלכים, והם אמרו לו: יברך השם.
עוד פסוק שרואים שהם מברכים,
שהמלאך בא אלי גדעון בן יואש, הוא אומר לו:
השם עמך גיבור חיל, ואומר כתוב אל תבוז כי זקנה עמך
מה זה?
אל תליג על מנהגי תקנות החכמים למרות שהם נראה לך מוזר, מה זה אתה מזכיר שם השם כמו המנהג של בועז וכולי, ואומר עת לעשות השם הפרו תורתך, למרות שאתה אומר שם השם אבל כן הגיע העת לשומרי הבית הברית לפעמים להחדיר שם השם גם אם על ידי זה אתה עובר עבירה
כן?
כמו שאנחנו כותבים תורה שבעל פה, למרות שאסור כדי לשמור את התורה.
רבי נתן אומר, ההפך,
הפרו תורתך משום עת לעשות לה שם, כן?
אז אם כן, זה נראה מחר רש"י, ברוך ה' לעולם אמן ואמן.
אנחנו מתנצלים על האיחור, הדפים ארוכים מהזמן, מה לעשות?
מה לעשות?
