הדף שלנו, אנחנו אתמול ראינו מברכותיו של אדם אתמול ראינו ניכר עם תלמיד חכם אם לאו, כן?
אז אומר על זה הריטב"א, ראינו אתמול, יש דברים שאומרים שהוא תלמיד חכם ואם הוא אומר ככה זה בור.
אומר הריטב"א, לכן תחילת כל דבר ראוי אדם ללמוד,
כן?
סדר ברכות שיבואו לידי מעילה.
אז הוא אומר מתוך דברי רבא, ילך אצל חכם מעיקר וילמדנו ברכות כדי שלא יבואו לידי מעילה.
אומרים בשם הרב אירבך,
שאומר כאן,
שפירש כי מעיקר ראינו שהלכות ברכות צריכים ללמוד תחילה לכל דבר. לפיכך קראו את המסכת ברכות כי זה העיקר.
עד כאן דבריו.
כן, כבר התריע בחריפות רבי יונתן אייבשיץ,
זכר צדיק לברכה, בדרשותיו של יערות דבש,
מי שאינו יודע איכות שבת ואיכות ברכות על בורים, אינו בכלל איש הישראלי.
וכותב הרב פלא יועץ:
זה כלל גדול, מי שרוצה להיות עובד אלוקים, שלא יבוש מללכת אצל חכם וילמדנו ויכתוב לו בכתב
יושר מתבע הברכות, ואל יחוש האדם על ההוצאה,
ואל יחשוב עיבוד זמן, מה שמתעסק בעניינים אלו ללמד העם,
ופעמים שביטולה של תורה זו הוא קיומה, גם המלמד וגם הלומד,
על דרך דכתיב עת לעשות השם יפה תורתך.
אפילו שזה על חשבון הלימוד השוטף, וצריך להשקיע בדברים טכניים, בכתובת הנוסח.
וראוי להשתדל בכל עוז לחפש ספרים או לשמוע מפי סופרים ולרשום בכתב נוסח דיני הברכות שאינו בקים בהם עד שיגיב ויהיו שגורות בפיו.
ובאמת אמרו מברכותיו של אדם ניכר אם הוא תלמיד חכם או בור.
זה אומר, בדרך רמז עובי, הספר נועה מגדים כתוב, ברוך,
דוד המלך אומר, ברוך אתה ה' למדני חוקיך.
שהשם ילמד אותי את הברוך.
למדנו החוקים של ברוך אתה השם.
כן?
ויפה.
כן.
שלא יהיה שאלה.
בושת.
בושת.
שלא יהיה לו בושת. בושת.
בושת.
עכשיו, יש כאן שאלה מעניינת.
קצת גיוון.
הרב זילברשטיין יש לו שאלות מאוד מעניינות. הוא שואל כאן שאלה מעניינת.
אדם,
הוא לא יודע להגיד את המילים, יש לו איזה גמגום קושי בדיבור והוא שמע שבעל הסעודה רוצה לכבד אותו בזימון.
הוא לא רוצה להביא את עצמו במבוכה, הוא לא רוצה להביא את בעל הבית בסירוב.
אז מה הוא עושה? הוא מבקש משניים לזמן.
ביקש משני חבריו שיזמנו.
ובעצם הם נפרדו מכל הציבור ואמרו לאלוקינו,
האם נהגו כדין?
אז הוא אומר,
לכאורה אפשר להוכיח מהסיפור שלמדנו אתמול, שהם ישבו,
רבא אומר שאכלנו לחם אצל ראש הגולה,
אז אנחנו פרשנו מתוך כל הקבוצה הגדולה וזימנו בשלושה,
כן?
למה?
לא, הגמרא שואלת, אז תיקחו עשרה,
תרוויחו אלוקינו. אז הוא אומר, זה יקפיד ראש הגולה.
אומר הרשב"א, אף על פי שש שנינו עשרה, הן נחלקים עד שיהיו עשרים,
כיוון שהקפידה וזילותה דריש גלות.
וגדול כבוד הבריות שדוחת לו תעשה שבתורה
ואדרבנן היא העניין של השרה.
הרי שבגלל כבוד הבריות הקפדה של ראש הגלות
מותר להבקיע מחיוב זימון של השרה. אז אותו דבר בענייננו.
זה גם כן כבוד הבריות יכול לעשות.
כן,
אומר החזוני שאומר אפילו לרשב"א שהעיקר זימון דאורייתא, השינוי בין שלושה לעשרה הוא מדרבנן.
כן, ככה יש לו שיטה. ראינו בגמרא דעה שלומדת.
אנחנו עכשיו דף
בדף נ"א
במנט עמוד ב'.
הפסוקים, אבל זה הספקת בעלמא?
כן, כן. אה, בהשוואה לזה.
כן.
טוב.
בואו נתחיל כי כבר אנחנו גם באיחור ובכן אנחנו בדף נ' עמוד ב' הגענו אתמול ד'
דברים נאמרו בפת זהו אומרת הגמרא כאן תנו רבנם כיוון שדיברנו אצל שמואל על השימוש בלחם
אז אנחנו כאן מביאים דברים נוספים בקשר לפת.
תנו רבננה, ארבעה דברים נאמרו בפת: אין מניחים בשר חי על הפת.
למה? כי נמאס... אז זה אדם וכולי.
זה נקרא ביזוי אוכלים, כאילו בועט בטובת השם יתברך,
שנתן לו ברכה.
ואין מעבירים כוס מלא מעל הפת, זהירות שלא יישפך,
אתה מעביר מעליו, יכול להיות שיישפך ממנו על הפת, והפת תתקלקל.
ואין זורקים את הפת,
כיוון שזה דרך ביזיון.
גם, אפילו שהרצפה נקייה ואתה לא חושש שהיא תימאס.
כבוד מיוחד לפת,
כן?
זה דין מיוחד זה בפת.
נגיד אם אתה בוצע, מוציא ויש לך שולחן ארוך,
לא לזרוק. אולי אנשים עושים את זה. כן, סל, ממש,
השרנה כותה טובה, כן. הנה זה המקור.
פת זה משהו מיוחד.
ואין סומכים את הקערה בפת.
לפעמים,
היום לא נראה זה כל כך, אבל בזמנם שכלים היו דבר יקר ונשבע רגל,
אז הוא לא רוצה שזה יחזיק מעמד, הוא לוקח חתיכת לחמנייה, תוקע שם,
פתאום הוא רואה שזה אסור.
כן?
למה שמא יישפך מן הפת, מהתבשיל על הפת והיא תימאס?
כן.
או השאלה אם שמואל חולק או לא,
או שהוא אומר שמה שהוא מתיר זה כשזה לא נמאס, שימוש שלא ממאיס את הלחם.
עמי מר ומר זוטרא מעשה רב בעניין זריקת אוכלים.
עמי מר ומר זוטרא רבאשי קרחו ריפתא בעדי הדאדיה, אכלו ביחד. הייתא לקמי וקמי היו תמרי ורימוני.
תמרים ורימונים שקל מר זוטרא פתק לקמי דרבאשי דיסטנה.
מה הוא עשה?
הוא זרק לפי רבאשי מנה של בשר מבושל,
כן?
זה דיסטנה, כך אומר רש"י.
לכאורה, מרש"י אומר בהמשך הגמרא, משמע שזה תמרים ריבוניים,
כי רש"י אומר, שלף עניו בשר מבושל. אמר ליה, לא סבר למר, לעד את טניה אין זורקים את האוכלים?
אומר, אמר לו, אתה לא דייקת, היא בפת, טניה.
הברייתא שאמרנו ארבעה דברים, דיברה על פת,
שאר אוכלים מותר לזרוק.
שאל אותו, אבל יש ברייתא אחרת.
אז רב אשי אומר לו, ועתניא, כשם שאין זורקים את הפת, כך אין זורקים את האוכלים.
אז אם הנה יש לנו בברייתא השנייה שגם אוכלים,
אמר לי,
ועתניא, אני אביא לך ברייתא שלישית. איך אומרים?
אתה מביא לי ברייתא שנייה, אני אביא לך ברייתא שלישית.
אף על פי שאין זורקים את הפת, אבל זורקים את האוכלים.
אלא,
לה קשיא,
אין קושי, כל הברייתות הן לא חולקות זו על זו.
עד במדי דמימיס, במדי דלא מימיס. הברייתא שאוסרת לזרוק אפילו לא רק פת אלא גם אוכלים מדברת דברים שנמאסים כמו טעינים בשלות וכמו כן תותים ודברים כאלו אם אתה זורק זה נמעך ונמאס והברייתא שמתירה חוץ מפת, פת אמרנו זה קטגוריה נפרדת זה מדברת על אוכלים שלא נמאסים ולא נמחצים
כגון רימונים ואגוזים וכל דבר קשה,
אבל פת באמת אסור לזרוק אפילו שהיא לא נמאסת.
זאת אומרת, עצם זריקת הפת נחשבת כביזוי אוכלים, למרות שהיא לא נמאסת. למה?
ידוע, הפת יש בה חשיבות מיוחדת, לכן מקפידים אפילו על הפירורים וכדומה.
תענו רבנן,
כיוון שמדברים על השתמשות בפת, באוכלים,
מביאים עוד ברייתא בעניין הזה.
ממשיכים יין בצינורות לפני חתן,
לפני כלה.
היה להם צינורות כאילו לשם סימן טוב ומזל טוב, היו מושכים,
מזרימים את העין.
ואין בזה ביזיון, למה?
כי זה נשפך לתוך כלי וחוזרים ומשתמשים בזה. מה?
אומרים כשאיש...
בקידוש, בקידוש, כן.
כן, אבל כאן כאילו הוא עושה את זה מזריקה.
כיוון שזה חוזר לזה, אתה לא מקלקל את זה.
אז מכאן רואים שצריך להקפיד על זה.
לכן גם כשזורקים כליות ואגוזים נראה להיזהר אם זה מתקלקל בזריקה אסור לזרוק על חתן וכלה הנה כאן הברייתא אומרת ממשיכים יין צידור בפני חתן לפני כלה אין בזה ביזיון זה נמשך לכלי וזורקים לפניהם כליות ואגוזים בימות החמה שאין בוצה לארץ אז מרימים את זה אם יש ילדים תור דקה לא תראה כלום אבל לא בימות הגשמים בגלל שהם נעשיים
למרות שהאגוזים יש להם קליפה,
בכל אופן,
אומר תוספות כאן שזה נמאס,
אנשים כבר לא נוגעים בזה.
מה זה?
אז עם עטיפה, בסדר. יש כאלה שרצו לעשות את זה.
אז אם זה, הוא אומר, אם אכן זה קיץ, נגיד רצפה רגילה ויש ילדים ולא ידרכו על זה,
הטוב ביותר לזרוק באמת סוכריות עם עטיפה או שקדים,
שקדים, אם זה רק מסכן החתן, לא לזרוק אגוזים.
אבל לא בימות הגשמים,
אז זה יעשו, אי אפשר, לא, לא,
סליחה שהציבור לא יכול, אז בסדר, סוכריות היא מטיפה.
כן, ברור. זה בסדר, נו, את זה לא רוצים לאסור.
אבל לא גלוסקאות,
לא בימות החיים והגשמים, למה?
מפני שזה כמובן,
כדרך
כי פט, גלוסקאות זה מין לחמניות כזה.
אומנם יש שאומרים שזה מין מאפה,
הגלוסקאות זה מין מאפה כזה, אבל זה פשטות, פשטות לא לזרוק את זה, כי זה ממש
גדר של פט.
עוד לגבי אוכל שנמאס. אמר רב יהודה, אדם ששכח לברך אוכל,
פתאום הביס בתוך הפה והוא נזכר שהוא לא בירך. מה יעשה?
אז בריית אחת אומרת
אמר אבידה שכח והכניס אוכלים תוך פיו לברכה, מסלקן לצד אחד ומברך ארחב פיך ועמלהו
או כמו שקוראים, עמלה פי תהילתך יש פסוק כזה
עמלה פי תהילתך שאתה מברך הפצח להיות לכאורה משוחרר מהכל. כאן הוא מציע הצעה
למה כי יש כאן התלבטות תוציא את זה כבר לא ירצה לאכול את זה ביזוי אוכלים
אז בואו נראה לפי הברייתות.
שלוש ברייתות מביאה הגמרא: "תניא החדאה שאם שכח והכניס בלי ברכה בולען".
"תניא האידך פולטן ותניא האידך מסלקן",
כמו שראינו כאן מה שאמר רבי יהודה.
אמרת הגמרא: "שלושת הברייתות זה לא שיטות שונות,
לה קשיא עד את תניא הבולען במשקים".
זה כשאם בלעת המשקים בלי ברכה,
אי אפשר לסלק מצד אחד ולברך.
זה נוזל.
ברגע שתנענע את מערכת הדיבור, זה יישפך החוצה.
אז אם כן, ואם זה יצא החוצה שתייה,
ברגע שיוצאים לאוויר העולם הם כבר מתבזים.
אדם לא יחזור וישתה אותם.
זה ימרוג וכדומה.
וממש הרבה לחם, לפעמים אדם יכול להכניס ולהוציא ולהחזיר חזרה.
אז לכן,
ולברך תוך כדי שאתה שם את זה בצד אחר, אי אפשר.
זה כבר לא ברכה.
אולי תגיד כמו משהו לא ברור.
אז אם כן, בולה מדבר במשכין,
ועד איתני הפולטן הוא מדבר במידה דלם אמעיס, כן?
על אוכל שלא נמאס יכול לחזור לחול.
ועד איתני המסלקן, במידה דממעיס, כן? אוכל שהוא נמאס אם אתה מסלק אותו לזלדים,
למשל תותים וענבים שהם מתרסקים מיד,
אם תוציא אותם כבר נפש רגילה לא תחזיר אותם.
אז לכן משום ביזוי אוכלים אתה מסלק לצדדים ולא התירו לבלוע כמו במשקים בגלל שהוא יכול לברך במצב יותר טוב.
כלומר תמיד עושים את המינימום האפשרי.
לבלוע בלי ברכה אז נהנית בלי ברכה.
אז זה במשקים שאין ברירה זה עושים.
אבל באוכלים, אם זה מימי, אז אומרים לך, טוב, אז תשים את זה בצד ותברך. וכיוון שזה מוצק,
אז כן אפשר לברך למרות הדבר הזה.
כן,
כן. אומר כאן התוספות:
הן זורקים
הן זורקים את האוכלים,
ואן יש שלושה עמודי שמואל הן מעבירים כוס מלא על הפת, וגם הן חותכים עליו שר חי, והן זורקים את הפת, אפילו לא מימי,
וכן שאר האוכלים אסור לזרוק במדי דה מיניס
ולבוא בימות עקשנים, אף על פי שבאגוזים אין האוכל נמאס בתוכו, הוא עם קליפה.
בכל מקום, כשהם נופלים ביתית, נמאסים.
ומי הוא עכשיו שדרכם לזרוק חיתים בבית חתנים,
צריך להיזהר שלא יזרקום אלא במקום נקי. כי החיתים הם גרגירים שכבר הקליפה לא מגינה עליהם.
טוב.
מה שזה לא זרקו, אורז, איזה אספו את האורז ואין שום אצלו את זה?
כן.
יפה.
אבל לא אורז, זה כמו חיתים, חיתים היו עושים, חיתים כלואים.
אפשר, כן. ארבעים זה כמו אורז.
כן, אורז זה משהו אחר, אבל כאן כליות זה בדרך כלל חיתה.
במי, שואלת הגמרא,
במי, דלא ממי, שנא מלסלקינו לצד אחד ולברך.
מה אמרת? שלוש חלוקות.
אם זה דבר שלא נמאס, תוציא מהפה, שכחת לברך, תוציא, תברך, תבלע.
אם זה מימי, תסלק לצד השני.
ואם זה משכין, תבלע, כי אין לך פתרון לברך, זה יישפך החוצה תוך כדי,
כן? אז גם תעשה מימי, זה גם הברכה לא תהיה ברכה.
שואלת הגמרא, למה נתת אפשרות להוציא במדנד, למה אתה עושה דבר שבכל אופן זה לא נעים, אתה משהו בפה מוציא החוצה?
הרי הוא יכול לברך כשהוא מסלק את זה לצד הפה,
כן?
הוא בצד, כמו שהיה נתת פתרון קודם.
רושלת הגמרא במידי דלומי מישנמי לסכין ולצד אחד ולברך
עונה הגמרא תירגמה רב יצחק קסקסה
מעניין השם הזה, שם מקום כנראה, קסקוסה
דרבי, תירגמה קמי דרבי יוסי ברבין משמי דרבי יוחנן משום שנאמר
כתוב בתהילים, הזכרנו את הפסוק הזה קודם,
אם מלא פי תהילתך
לכתחילה צריך לברך במלוא הפה, לא למחצה ולשליש,
ולא בפה שיש בו אוכל.
רק בדבר הנמאס זה כבר מצב של דיעבד, אנחנו מסלקים לצד פיו.
אז באמת אומר המשנה ברורה בק"מ-ב',
סעיף ו' אומר, מכאן הראייה, כשאדם מברך לא יגמגם,
יגמך עייף להגיד את זה בחיתוך אותיות מלא.
ודאי שככה צריך לעשות את הברכה בצורה ברורה,
ובנעימה.
אם הוא מכניס את האצבע שלו לפה,
להוציא את זה,
להוציא את האוכל בפה, אם זה כאילו הוא גם צריך לנטול ידיים.
מה, אם זה לחם או אם גם פירות אתה מתכוון?
קודם כל הוא מכניס את היד עניין הפרות.
אה, זה כבר עניין הגיוני, השאלה אתה שואל מבחינה הלכתית או עניין?
הלכתית. הלכתית, אז יש לנו,
השאלה אם זה נקרא הרי על לחם צריך לנטול ידיים,
אם לא נטל, אז גם צריך לטול ידיים, ברור.
אבל אם זה פרי, אז יש פרי, אנחנו יודעים שעל פירות רטובים, איך זה נקרא?
פירות שצריך לטול ידיים בלי ברכה.
אז אומנם אנחנו לא כולם מקפידים, בליל הסדר אנחנו עושים את ה... לכן כשעושים כרפס עושים נטילה בלי ברכה.
אבל נהגו להחמיר בזה שאם אוכלים פירות רטובים, כן נוטלים ידיים לברכה.
טוב, אז זה תלוי.
והרוק זה גם אחד המשחקים שלי? לא, לא. יד שחת דם, זה המשחק.
זה לגבי הכשרה לקבל טומאה.
כן, נדמה לי שגם זה.
טוב, באו מנהי מרפחיזה, מי שאכל ושתה ולא ברך,
מהו שיחזור ויברך לפני שימשיך לאכול ולשתות?
אמר לו, פשיטה שכן.
אמר משל מפורסם בתלמוד, מי שאכל שום וירכון עודף יחזור ויאכל שום?
הוא אומר, די, כאשר אבדתי אבדתי, אני אכלתי שום, יש לי ריח לא טוב, אז אני אמשיך, כבר יודעים שיש לי ריח לא טוב. ודאי שיגיד לו, תראה, מה שעשית עד עכשיו לא טוב, תעצור, תעשה תיקון.
אז אותו דבר, מה, אם אכלת בלי ברכה, עכשיו אתה נשכר,
תעצור, תברך, תמשיך לאכול, זה פשיטה.
וכי יחזור ויאכל שום מחר אחר כדי שיהיה ריחון עודף?
אותו דבר,
אכל תבליבו אחת, תעצור, תברך ותאכל.
אמר אבינה, אי לכך
שכיוון שאתה אומר שאם, רב חיסדא אמר כאן שאם התחיל לאכול, יכול לברך באמצע סעודתו,
אפילו גמר סעודתו, יחזור ויברך ברכה לפניה. נגיד, גמר את הלחם, גמר את הלחם,
הוא כבר רוצה לברך,
אז הוא יברך קודם,
מוציא, ויברח בריקת המזון.
דתניה,
דתניה, כן, כן, אפילו גמר. מה שלא, לא, הוא אמר משהו אחר.
הוא אמר, אם מישהו אכל באמצע האוכל, לא ברכתי.
האם יעצור ויברך להמשיך לאכול, או לא?
אמר, בוודאי שכן.
אתה אכלת,
באמצע האכילה אתה נזכר שלא בירכת, תעצור, תברך, תמשיך את האוכל.
עכשיו הוא בא ואומר, מה יהיה אם גמרת לאכול?
גמרת כבר את האכילה, אז הוא רוצה להסיק מזה שרב חיסדא יגיד
גם במצב כזה שגמרת לאכול תגיד המוציא לחם למשל
אחרי שגמרת לאכול ותברר בריקת המזון בלי שאתה אוכל כלום.
והוא אומר לכאורה יש לי ראייה שזה צודק,
כן?
רב הינה אומר אני רוצה להרחיב את המושג של רב חיסדא. מה אמר רב חיסדא? שאם התחיל לאכול יכול לברך באמצע סעודתו
אומר רב הינה אפילו גמר סעודתו יחזור ויברך
דתניא, יש לי ראייה מברייתא,
טבל לגבי תפילה במקווה.
טבל והלה אומר בעלייתו ברוך אשר קידושה נמצאת עצמנו על התפילה הנה מקיימים את הברכה אפילו לאחר, מברכים את הברכה אפילו לאחר קיום המצווה אותו דבר ברכות הנהנים ולא יהיה, מה?
כן, אבל כאן מדברים על ברכה של תפילת חובה.
תפילת חובה.
כן, כן.
כן, זוכר, זה יש לו ברכה שהוא עוד לא זוכר מה, אני לא כנראה, אבל, כן, יפה.
זו הייתה תפילה שלו.
או, תפילה של גר היום. טוב, צריך להיות גוי קודם בשביל זה.
צריך קודם להיות גוי בשביל זה.
ברוך אתה, נחבר השלום.
הוא לא יכול קודם, אין חלות.
טוב,
ואומרת הגמרא,
אבל אל תיבהלו.
ולא היא,
זה לא ככה.
למה?
הטה, מה שאמרתם עכשיו סברה,
מעיקר הגברא לא חזה.
לפני הטבילה אולי ראוי לברך,
אם נגיד הוא טבל משום קרי, אז יש את הגזירה של עזרא סופר,
שבו אנחנו, אסור לברך קודם שידרול.
לכן הוא מברך לאחר הטבילה, מיד כשניתר, ואז הוא ראוי לברכה העם, כן?
או, זה כמובן, כאן מדברים,
קודם שביטל טבילה זו, באמת תוספות מחפש את המקרה,
הוא אומר,
תראו תוספות הראשון מצד שמאל, תמה ולא תמה אם לא אסור לברך,
ובקונטרס פירס לבעלי קראינה אסורים בדברי תורה.
זאת אומרת, אנחנו מדברים כמובן על קרי, וזה עוד לפני שביטלו את תקנת עזרה של טבילת קרי.
אומר תוספות,
אבל יש עוד תאומות, תבילות לתאומות אחרות, ומותר לברך אפילו שאתה טמא, מה הבעיה?
הוא אומר, זה מה יראה בטבילת גרים,
ומפני אותה טבילה הצליחו לאחות שער טבילות לברך משום לא פלוג,
כן? לאחר טבילה. כן, בנטילת ידיים, פעמים אדם בא מבית הכיסא ואין אדם ראוי לברך עד לאחר הנטילה,
נהגו אדם לברך כל שער ברכת הידיים לאחר נטילה.
כלומר, רצו לאחד את כל הסגנונות,
אם זה נטילת ידיים,
לא שבמקרה כזה תעשה כך ובמקרה אחר כך.
השתדלו לתת צביון אחד.
אז כיוון, זה באמת פלא, תפילת גרים,
אולי בזמננו שיש המון המון גיורים,
אז תפילת גרים בדורות הקודמים זה היה אחד למשהו מאוד חריג,
זה כבר קבע את הסגנון של כל הטבילות.
טוב,
כדאי לזכור את התוספות הזה.
תנו רבנן,
ולא היא, אומרת הגמרא, מקברה לא חזי,
אבל אחא, מעיקרא גברא חזי
והואי באידחה אידחה, או כיוון שגמר סעודתו, עבר זמנו, בטל קורבנו,
אחרי שאכלת, על מה אתה מברך?
ואינו יכול עוד להמשיך ולברך.
מה?
אם הוא גמר את סעודתו, הוא רואה שהוא לא,
הוא שכח לא בעיניו, גמר את סעודתו, הוא אפילו אמר בכתב הזאת, הוא אמר, אני לא בירכתי,
אקח לחם, אני אעשה עוד ברכה.
זה כבר סעודה חדשה.
באמת, יש שאומרים, המדנה יומטרב אומר שאם באמת נזכר באמצע אכילתו וברך, הוא תיקן גם את מה שהוא אכל קודם.
אז בציור שאתה אומר, זה כבר משהו אחר.
אין אדם, נגיד, בעל תשובה.
הוא לא, חמישים שנה לא ברך, עכשיו הוא יברך, יגיד, אני אתקן.
אולי מדין שאם שב מתשובה מאהבה, נהפכים לו לזכויות.
אם אדם זוכה לתשובה מאהבה אז כל העבירות שהוא עשה הופכים להיות זכויות.
טוב, הלאה.
תנו רבנן.
כן,
אספרגוס, כן, למה הם מביאים את זה?
אחר כך נגיד ששישה דברים נאמרו באספרגוס,
אחד הדברים ששותים אותו חי בלי למזוג בו מים.
וזה בעצם הנדון שלנו במשנה,
מה קורה ליין חי שלא מזגו במים, מה מברך פרי הגפן,
או ממשיך בורא פרי העץ, כי יין חי לא ראוי לשתייה.
כן?
אז אם כן,
אומרת הגמרא,
אספרגוס, כאן יש איזה קבוצות של דברים, ארבעה דברים נאמרו,
כמו שאנחנו אמרנו קודם, ארבעה דברים נאמרו בפת, אז הוא אומר, אספרגוס, נראה עוד מעט, שישה דברים נאמרו באספרגוס.
תנו רבנן, אספרגוס.
רש"י אומר,
מין משקה משמע שעשוי מטערובת של יין או יש גם אספרגוס על בסיס שיכר, שיכר תמרים, שיכר תאנים, שיכר שעורים עם תבשיל של כרוב.
והיו שותים אותו לרפואה כל בוקר על קיבה רכה.
יפה ללב וטוב לעיניים וכל שכן לבני מעיים.
כן, אז נעשה לנו סימן,
לב, עיניים,
מעיים.
אז אפשר לעם, לעם, כן. אבל אספרגוס שלנו, אבל יש... כן, אספרגוס, כן, נכון.
אומר, רש"י אומר,
אספרגוס, כמו שהיו שותים בכל בוקר, עלית בהרי קאנה לרפואה.
רש"י אומר.
אז אם כן,
מבשלים את צוות לב. מבשלים, כי אני חושב שמבשלים. תבשיל שקרו.
זאת אומרת, יכול להיות לא ביחד.
מבשלים את הקרו ושופכים עליו.
יפה ללב, טוב לעיניים, וכל שכן לבני מעין.
הסימן הוא לעם, או אם אתם רוצים לב,
למע,
למד מ"ם, עין, אבל...
למה אתה יכול לשתות אצלנו? כן, או אולי נלך לפי הסדר.
לב, עיניים,
מעין, לעם. טוב,
תורה לעם.
והרגיל בו לשתות במידה, במשורה, לא כמות או יפה לכל גופו,
אבל מי שמשתכר ממנו קשה לאכול גופו.
מדי קטניה יפה ללב מכלל דבחם רעסקינן.
אז סימן שכאן מדברים על אספרגוס שמרכיבים בו יין,
שהוא יפה ללב, כי אמרנו שנראה מיד אספרגוס שיש בו שיכר.
קשה להנף.
וקטניה כל שכן לבני מעיים.
אז אם כן רואים ש...
אז מה רואים מכאן? שהאספרגוס שעשוי מיין הוא טוב לבני מעיים,
והתניא שאם אספרגוס עשוי מיין ללעט
אה זה הראשי תיבות לב עין טחול
אז כאן רואים אספרגוס מיין למד עין לא מעין לב עיניים טחול
כן אבל לרמת מה זה רמת ראש מעין כאבי ראש או מעין או תחתוניות מה שנקרא בלשוננו טחורים זה קשה
הרי שהוא קשה למעיין, שתי הברייטות סותרות זו את זו. פעם אחת אתה אומר אספרגוס יפה למעיין, פעם אתה אומר שלא.
אומרת הגמרא יש הבדל איזה יין, יש יין ויש ישן מיושן.
כי תעניה היא שטוב למעיין באספרגוס שעושים אותו יין מיושן, רש"י אומר שעברו עליו יותר משתי שנים,
שלוש שנים.
יין של שנה שנייה נקרא יין ישן ושל שנה שלישית נקרא
מיושן, כן? לפי הגמרא בבא בתרא צדיק ח', שמה משמע הדברים.
אז לכאורה התירוץ הוא פשוט, נכון, אספרגוס,
תלוי איך מכינים אותו.
אם יין ישר, אם יין רגיל,
אז הוא לא טוב למעין.
אם יין מיושן, טוב למעין. מה זה מיושן? שנה שלישית.
אז הוא אומר,
יש לי גם ראיה, משנה במסכת נדרים, כדתנן.
האומר קונם, קונם זה לשון של נדר בענייני נדרים, קונם יין שאני תואם
טעימת יין, ואמר מי שהיין קשה לבני מעיים, ואמרו לו, ולא מיושן, יפה הוא לבני מעיים, ושתק.
אז אם כן, משמע שבאמת על זה הוא לא קיבל את הנדר,
אז דינו אסור ביין חדש ומותר בישן.
שמע מן היין מיושן בנושא של נדרים אנחנו
מסיקים גם לכאן, יין מיושן טוב למעיים, וככה אנחנו מתרסים את הסתירה בשתי הברייתות.
תנו רבנן, שישה דברים נאמרו באספרגוס.
אין שותים אותו אלא כשהוא חי.
זאת אומרת, אתה שם בו בתוך הכרוב, יין חי בלי מים.
בדרך כלל יין אנחנו מוזגים אותו במים.
כאן יין חי, הכוונה ללא מזיגת מים.
הוא מלא.
כמו כן, שהכוס מלא, כן?
זאת אומרת, משמע שלצורך רפואה אתה צריך מידה קבועה,
כוס מלא,
כן?
ודבר שלישי,
מקבלו בימין שותהו בשמאל,
למה עוד מעט נראה מה העניין?
טוב, מקבל בימין, תמיד אנחנו יודעים שימין חשוב, אז תשתה אותו בימין, למה להעביר שמאל?
כאן כבר יש עניין פנימי,
שדים ורוחות וכו' ואין מזיכים אחריו,
ואין מפסיקים בו אלא שותהו בבת אחת,
דבר רביעי, ואין מחזירים אותו אלא למי שנתנו לו,
את הכוס הריקה
אתה צריך להפקדמי, ורק אחריו
יורק אחרי שתייתו, זה הדבר הבא,
ואין סומכים אותו אלא במים,
אחריו שום דבר אתה לא אוכל, רק שותה מים, ולא דבר אחר.
כן, אין סומכים אותו אלא במינו, מה זה?
זה אומרת,
רק במינו, אז הוא אומר, צריך לאכול מין אספרגוס. אה,
אז צריך לאכול, אין סומכים אותו.
אחרי שאכלת, זה אולי לשתות יין, אולי...
אני חושב, רק מהסוג הזה, זה הכוונה.
איזה, אומר בשיחה?
זה לא נכון, יש כבר כילים של אספרגוס, יש כבר זמן טוב.
כן, השאלה אם ליין או אספרגוס.
אז זאת אומרת, או יין או בירה, מה שאתה הרכבת ממנו.
כן, ועתן יין סומכים אותו אלא בפת
ולא בענבים, כי כאן דיברנו שהאספרגוס מיין, שטוב למעין וכולי.
אז אם כן,
אז צריך לשתות יין, אז הוא שואל, בברייתא כתוב שסומכים, מה אתה צריך לאכול סמוך פת לקשיא?
אם אתה עושה אספרגוס מיין,
הנה עבד חמרה,
אז מדברים שצריך לסמוט חרב פעת.
אבל הבריית הראשונה שאמרה שלא פעת, אלא מהדבר שעושים אותו,
מדבר באספרגוס משיכר,
שעושים אותו רק במינו. אם עשוי משיכר של תאנים, אוכל תאנים, אם זה משיכר של תמרים, אוכל תמרים, אם זה שיכר של בירה, של שאורים, זה משיכר בירה.
כלומר,
תלוי איזה אספרגוס, אספרגוס על בסיס יין, רק פת.
זה מה שמנקה אותו, מציל אותו מהנזק.
ואילו שאר האספרגוסים,
אז אתה עושה אותו ממינו,
אם זה שיכר מתמרים תאכל תמרים.
עוד אספרגוס, טני חדה,
ללעט,
לב עין וטחול, יפה.
לרמת,
ראש מעין וטחורים, תחתוניות, זה קשה.
וטני האידך, לרמת יפה,
כן? אמרת קודם לרמת קשה,
כאן בדיוק ההפך, ללעט קשה.
אז אם כן, אחד בדיוק הפוך, לא חלק מהדברים, ממש הפוך על הפוך.
אומרת הגמרא, לה קשיאה,
אין מחלוקת בברייתות, אבדי חמרה אבדי שכרה.
הבריית הראשונה מדברת באספרגוס על בסיס יין,
ואז באמת ללעט הוא יפה, לרמת הוא קשה,
ובהבריית השנייה מדברת על שיכר, וזה בדיוק ההפך, ללעט קשה ולרמת יפה.
תנא יחדה, רק אחריו לוקה.
אם אדם, מה זה לוקה? לא מלקות בבית דין.
מחלה, תופס אותו מחלה.
רק אחריו לוקה. אם ירק אחרי שתיית אספרגוס,
אז הוא יכלה במחלה מסוימת. תנא ידח,
לא רק אחריו לוקה.
אז יש כאן ברייתות סותרות.
תקפיד כן לירוק, שאם לא תירוק, יש לך חריפות, זה יכול לגרום לך למחלה.
אז הבריית הראשונה אומרת שאם כן תירוק,
אז היא ילכה במחלה.
והשנייה אומרת, אם לא תירוק, אז מה העניין?
עונה הגמרא לה, קשה, שוב פעם, תלוי על בסיס מה אספרגוס.
הבדחמרה בשיחר,
הברית הראשונה שמדברת שאין לי רוק, זה באספרגוס של יין, והשני זה באספרגוס של שיכר.
אמר רב אשי, אשתדא אמרת שלא רק אחריו לוקה, שבשיכר, אם עשית אספרגוס על בסיס שיכר, אם אתה לא תירוק,
אז הוא לוקם, מקבל מחלה, מימיו נזרקים אפילו בפני המלך.
אז אם כן, אותו המים שבפיו, אחרי השתייה, הרי אתה שותה משהו,
אתה צריך אפילו המלך, ואין זה כבוד, למה?
שסכנה.
דבר של פיקוח נפש, אבל אני חושב יותר פיקוח נפש מהמלך, מאשר מספרג הוא שם.
יש מלכים.
מרידה ומלכותו.
טוב, אבל אם המלך ידע את הסיבה,
כנראה אם הוא מכבד אספרגוס, הוא לוקח בחשבון שכולם ירקו.
כן, כמובן.
מעניין, אנחנו חוזרים כאן לרבי ישמעאל בלאלישע.
אתם זוכרים בדף ח' במסכת ברכות אצלנו.
ואמר לי קטריאל,
אמר לי הקדוש ברוך הוא, ברכני, ברכני בני.
כן, כל העניין הזה.
אז מעניין כאן, אומר,
הייבץ אומר שלא שהוא עלה לרקיע, כי יש במקביל, נראה את הסיפור מרשוע בן לוי שעלה לשמיים וגילו לו כמה דברים.
אז נראה כאן את הסוגיה.
אמר רבי ישמעאל בן אלישע, שלושה דברים שח לי סוראל שר הפנים.
דברים פנימיים שאנחנו לא מבינים.
כן, מלאך חשוב,
אומר רבי ישמעאל עלה, רש"י אומר לרקיע, כמו שבברייתא שמסעי מרכבה,
כן, יש פרקי היכלות,
מה שאנחנו אומרים באלה הסקרה במוסף, שלפי מנהג אשכנזים,
אנחנו אומרים שמה,
כן, אז שמה יש פיוט,
שמעתי מאחורי הפרגויד, כי בזאת אתם נלכדים.
אז זה קשור למאמר הזה.
סרשדו סחלי, מלאך שר הפנים, אל תיטול חלוקה בשחרית מיד השמש,
ותלבש, אלא אתה לוקח בעצמך,
ואתה לובש אותו, ואתה כן,
ואל תיטול ידך ממי שלא נטל ידיו. רוב המעוסקים אומרים רק נטילת ידיים של טומאה בבוקר,
אבל נטילת ידיים של אוכל כן,
אבל הטס כותב שגם להקפיד אם אתה נוטל ידיים לאוכל רק ממי שנטל.
אבל פשוט הגמרא כאן מדברים על נטילת ידיים של שחרי דווקא,
כן? ולנשיאת כפיים?
לא, זה לא נאמר כאן.
אבל בפשטות הוא מדבר
אבל השאלה האם זה דין או שזה תוספת
אולי כן כי טוב אל תיטול ידך ממי שלא נטה לי ידיו עדיין ואל תחזיר כוס אספרגוס אלה למי שנטן לך
מפני שתחשפית זה שם חבורה של שדים ואמרלה אסתלגנית חבורה של מהלכי חבלה
אנחנו לא רוצים קשר לא עם אלו ולא עם אלו,
וצפים לו לאדם ואומרים, ממתי יבוא לידי אחד מהדברים הללו וילחד?
אמר רבי יהושע בן לוי,
כן, שלושה דברים סך לי מלאך המוות.
וואה,
כתוב יהושע בן לוי שעלה על שמיים, אז גם כן כאן יש דבר, כן?
כתוב שרבי יהושע בן לוי ניצח במסכת כתובות,
ניצח את מלאך המוות.
כדאי לראיין כאן בסוף המסכת מה שאומר מריץ חיות על העליות האלו בשבת 25 בעזרת השם אז מה הוא אמר לו?
כדאי ליהנות השבת האחרונה בשבת הבעיה זה יהיה 24. עניין פסיכולוגי אבל כן מי עושה שיעורים?
אה בדרך כלל עושים בישן
שיעורים בישן כן כן
טוב אמר בשלומן לוי שלושה דברים סך לי מלאך המוות
אל תיטול חלוקה שחרית מיד השואה שתדבש,
אל תיטול ידך ממי שלא נטל ידיו,
אל תעמוד בפני הנשים שחוזרות מן המוות,
מן המת,
בהלוויית המת,
מפני שאני מרקד ובא לפניהם וחרבי בידי ויש לי רשות לחבל.
אז הוא אומר, מעניין,
כן?
שזה,
כי מצטטים בשם הזוהר שאסור בכלל לאישהר ללכת לבית קברות,
אבל אדרבה,
מוכיחים מכאן משמע שכן, רק לא להיזהר כשהן חוזרות מהלוויה
כן
אבל השאלה היא לבית הקברות,
אז כאן בכל אופן מהגמרא משמע רק לא בשעה שחוזרות מן המת,
כן, אגב
זה עניינים פנימיים, והיא פגעה, מה הייתה קנתא? אם אדם קרא לו שהוא עובר שם בדיוק נשים חוזרות מהלוויה
מה יעשה תקנת הגנה מפני זה? כמו טילים.
מראש שאתה רוצה להפציץ את מקום הטילים, שלא יהיו להם טילים.
אבל אם כבר יורים, אז יש טילי הגנה שמפוצצים אותם.
מה אני עושה אם פגע בי, כבר ירו את הטיל הזה?
מה אני עושה?
מהי תקנתי לינשוף מדוכתי? קפוץ מהמקום שלו קפיצה, זינוק, ינטר ארבעה עמוד.
ואי איכה נהר עלי אברי. אם יש נהר יעבור, כאילו מחיצה.
ואי איכא דרקא חינא לי זלבה דרך אחרת ילך ואיכא גודא לייקו אחורה אם יש קיר יעמוד מאחרה ואי לא אם אין אחד הדברים מאלו או שהוא לא יכול לעשות אחד מהדברים ליעד הרפא ולימה יסובב את פניו ויגיד את הפסוק שמופיע בזכריה ויאמר השם אל השטן ייגר השם בך השטן השטן ומלאך המוות זה דבר אחד כן ייגר בך השטן
עד היכלפי מיניה. הפסוק השלם, ויאמר השם אל השטן, ייגר השם בך השטן, ייגר בה השם בך הבוכה בירושלים, מאזיר הלא זה עוד מוצל מאש.
יחזור על הפסוק הזה עד היכלפי מיניה,
עד שתעבורנה אנשים ממנו.
לא, הוא יגיד, כל עוד שהוא אומר את הפסוק זה הגנה.
אמר רב זירא.
חוזרים עכשיו, עזבנו כבר את הספרגוס וכל העניין הזה,
חוזרים לעניין ברכת המזון שדיברנו בדף נ' עמוד ב'.
אמר רב זעירא אמר רבי אבאו ואמר אלה במתניתא תנא יש אומרים שזה מאמר תנאים זה ברייתא עשרה דברים נאמרו בכוס של ברכה שמה הכוונה כוס של ברכה? כוס של ברכת המזון
כן?
רק ככה שאומר
יש אומרים הרמב״ם אומר אותו דבר כוס של קידוש או הבדלה
הרמב״ם משמע יותר שהוא מדבר כאן על כוס של קידוש. רש"י אומר כוס של ברכת המזון.
אז מה עשרה דברים, כן?
כל כוס, כן.
רש"י אומר אבל כוס של ברכת המזון.
א', טעון הדחה,
שטיפה.
מה ההבדל ביניהם? נראה בגמרא,
כשהדחה זה מבחוץ, שטיפה זה מבפנים.
חי,
גם בזה אנחנו נראה מה זה חי, הכוונה לפשטות יהיה בלי מים,
לא מזול.
אבל כן, אבל כאן אי אפשר להגיד, בגלל שאמרנו שיין שלא נתת תוכו מים, אז זה
לא נקרא יין, ואפילו חכמים שחולקים עליו,
שאומרים שמברכים בורא פרי הגפן גם על יין חי, מודים בכושר ברכה שלא משתמשים ביין חי.
אז ודאי שלא הכוונה חי בלי מים. נראה מיד בגמרא.
יש שאומרים שהכוונה שקודם הוא נותן את היין חי בכוס ורק אחר כך הוא מוזג בפנים.
יש שאומרים הכוונה טרי,
ישר מהחבית,
לא משתמש ביין לשום דבר אחר.
יש שאומרים שהכוס עצמה צריכה להיות שלם.
נראה רשת תוספות מביא כמה פירושים, נגמור את הקטע, נראה את התוספות.
מלא,
כן, איתור,
נראה שיש בזה מחלוקת, או כוסות, עשר כוסות שמסובב אותן מסביב,
עוד תלמידים, עיטוף,
גם נראה את זה, מתעטף על ראשו בבגד חשוב, מכאן למדו מי שלובש מגבד וכדומה, כובע,
אז שהוא מברך צריך להתעטף בבגד שלו,
לובש חליפה,
היינו בצורה מכובדת,
ויש אומרים נוטלו בשתי ידיו ונוטלו ביד ימין,
כן,
המאירי עושה את זה כאחד, ואת העשירי הוא אומר שמשגרו לאשתו,
מגביאו מן הקרקע טפח,
זה מתאים לאותם זמנים שהם היו מוסיפים על גבי קרקע.
אז צריך מן הקרקע כמובן.
אם יושב בשולחן מגביהו טפח, זה שמונה סנטימטר, לדעת החזון איש תשע פסיק שש.
נגיד משהו בגובה מהשולחן,
בגובה כזה,
ואז הוא מגביהו טפח,
ויש אומרים תוספת,
אף משגרו במתנה לאנשי ביתו. מי זה אנשי ביתו? אשתו.
כן?
אמר רבי יוחנן: "מכל העשרה דברים אנו אין לנו אלא ארבעה דברים, הדחה, שטיפה, חי ומלא".
יש באמת
אומרים כפשוטו, שזה מה שרק ארבעה דברים הוא אמר.
כן, יש אומרים רק לי, כן, רק ארבעה אלו.
יש אומרים שלא בר המלך הולך למעט אלא עיטור ועיטוף,
אבל שאר דברים נוהגים.
כמו שנראה בהמשך הדרך שרבי יוחנן נהג בדברים נוספים.
אז באמת יש כאלה רוצים להגיד שארבעה דברים לא הם מעכבים, שאר הדברים לא מעכבים.
זו מצווה מן המובחר.
יש, הם מביאים את תיקוני הזוהר שזה רק נאמר בזמן שבית המקדש היה קיים.
רבי יוחנן כוונתו שאנחנו בזמן הזה אין לנו אלא ארבעה,
אבל באמת מעיקר הדין יש יותר.
תנא,
עכשיו יש ביאור של הדברים, תנא,
הדחה מבפנים, שטיפה מבחוץ.
היינו שצריכים לעשות את זה משני הצדדים.
כמובן,
אם הכוס נקייה, לא צריך בשטיפה והדחה, אומר תוספות.
בכל אופן, אנחנו נוהגים בכל אופן לעשות
שטיפה פנימית. אמר רבי יוחנן,
כל מה מברך על כוס מלא, נותנים לו נחלה בלי מצרים, מידה כנגד מידה,
בלי גבולות, שנאמר, ומלא ברכת השם,
ים ודרום יהיה רשע.
אז כשמברך את השם בכוס מלא,
מלא, ברכת השם זוכה, כאילו מלא ברכת השם, אם אתה כשאתה מברך בזימון או בקידוש יין מלא,
הרי אתה זוכה לים ודרום ירשע.
ואז למעשה המזרח ים ודרום ירשע, זאת אומרת בלי גבולות,
זוכה ללרשת בים במערב ובדרום בלי גבולות. למה דווקא הים בדרום? כן? בצד מערב אין יישוב.
כן? בים אין יישוב. אין שם גבולות.
וכן בדרום
זה מדבר בלי יישוב.
כאילו שם החם יותר מדי.
אז כאילו אתה תקבל בלי גבולות, כי שם אין גבולות.
יש אומרים שזוכה רב חנין אוסף חנין זוכה ונוחל שני עולמים,
העולם הזה והעולם הבא. אז איך הוא לומד את זה בפסוק? יש אומרים שהיה צריך להגיד ים ודרום רש.
מה זה? יהיה רשע, תוספת י' וק'. וידוע כי ביה השם צור עולמים, הקדוש ברוך הוא ברא את העולם, העולם הזה, העולם הבא בי' ק'. העולם הבא בי' והעולם הזה ב-ה'. אתם יודעים מה שמסבירים.
י' זה האות הכי קטנה, רוחנית,
ו-ה' זה כמו העולם הזה.
בעולם הזה, ליפול למטה זה בקלות.
ה-A יש לו צורה כזאת ריש ורגל שמאלית קטוע.
אז מי שנמצא בחלל של ה-A ליפול למטה בקלות, זה הניסיונות בעולם הזה.
ולעלות לעולם הבא יש לו גג,
אבל יש חריץ בין הרגל לגג.
אם אתה מתעמס יש לך אפשרות לעלות.
אז זה העולם הזה.
אז אם כן, A זה יותר מוגבל, כן? אז YK זה שני החלקים שמרכיבים את השם יא.
אז כאילו אומר ים ודרום יהיה רשע,
היינו שזה המסמל זוכה לשני עולמים, העולם הזה והעולם הבא.
נראה רגע את התוספות לפני שאנחנו ממשיכים,
הבעיטור.
ואין לנו אלא ארבעה דברים, אומר תוספות, מיהו לו משמע שרבי יוחנן חולק על מה שאמרנו נותנו לימינו.
למה? כי רבי יוחנן בעצמו אומר בהמשך, ראשונים שאלו מהו שסייע שמאל לימין,
משמע שכך היו נוהגים,
ומי הוא מידע, מוראים היו עושים עיטור ועיטוף,
משמע שהיו מחמירים על עצמם והיו נזרים בכולם,
ולפיכך יש לחמיר בכוס של ברכה,
שטיפה חי ומלא.
ירושלמי, סוף פרקי נאמר רבי ארחה, שלושה דברים נאמרו בכוס של ברכה: מלא,
עיטור ומודח,
ושלושתם יקרא: נפתלי שבע רצון ומלא ברכת השם,
שבע עיטור רצון מודח ומלא כמשמעו שטיפה מברכות החיים בפנים פירש רי דווקא,
שאין הכוס יפה, שיש בו שיעורי כוסות,
אבל אם הוא יפה בלאו הכי,
שפיר דמה ולא בעינן, אלא שיהיה כוס של ברכה יפה.
אז לא צריך לשטוף אותו אם הוא נקי.
זוכה לשני עולמות, פירש הרב רבי יוסף ממרשיליה,
מרשיליה,
מדעה ולמכתב ים דרום רש, כתב יהיה רשע, הרי י"ק יתרה ובי"ק נבראו שני עולמות. אמרים להם בהתכלת מנחות דף כ"ט עמוד ב', כביה השם צור עולמים,
אל תקראו צער אלא צער.
נראה, עלה אומרת הגמרא, איתור. אחד מעשרה דברים בברייתא זה איתור.
אז איך נהגו באיתור? רבי יהודה מאתרעו בתלמידים
שהיו יושבים מסביבו במעגל כשהוא היה מברך כוס וברכה.
זה כאילו, הם עטרה, כתר.
זה כבוד הברכה. רב חיסדא מאתר לבן נטלי היה בכוסות אחרים של יין, היה מסביב כעין עטרה את הכוס שהוא מברך עליו.
כן?
למרות,
מעניין, הוא אומר,
התפארת שמואל, יש אחד הפירושים על הראש,
הוא אומר, בכל אופן,
אל תעשה הפוך,
אם יש כוסות ריקים, תסלק אותם,
שלא יהיה כאילו אתה בעצם צריך היה למלא עשרה כוסות,
ואתה משאיר כוסות, אז תסלק את ה... ככה טוען ה...
כן, אבל כאן הוא דיבר על ברכת המזון,
כן, אבל אולי כמו שראינו שרש"י אומר זה עשרה דברים לא כושר ברכה.
אתה רוצה להגיד, גם בקידוש צריך להיות אותו דבר.
הלאה.
אמר רב חנן ובחי, הכוסות שמקיפים את הכושר הברכה צריך למלא בהן יין חי, כן?
כי לא שותים מהן.
אז רק למה?
כמו שנראה זה עניין של שבח ארץ ישראל.
אמר רב ששת הוא בברכת הארץ. כאן יש מחלוקת גדולה, מה הכוונה ברכת הארץ?
יש שמלא את האיתור כשמגיעים לברכת הארץ.
נוידא לך, כן?
אז לכאורה, איך הוא מתחיל? איך הוא מתחיל לפני כן? הוא שותה יין חי, כן?
הוא אומר כאן,
אז יש רוצים להגיד שהוא מתחיל מוזג קצת,
כי היחס תמיד זה רבע יין ושלושת רבעי מים.
אז כדי שיוכל לברך אז הוא עוד שם קצת מים אבל כשהוא מגיע לנוידלך כדי להגיד את שבח הארץ כמה היין חריף וחזק אז בנוידלך הוא מוסיף את השיעור הרצוי למזיגה.
אומרת הגמרא מה זה ייטוף רב פפא מעטף ויתיב היה מתעטף בטלית
כשהיה מברך בריקת המזון רב אסי פרי סודרל רישי מין מטפחת כיסוי הראש בזמננו מגבעת כן
וזה בכבוד הברכה.
נוטלו בשתי ידיו והמבחין לה בפאפה מה יקרא?
מאיפה אתה לומד את זה? וזה שתוספות דיבר, שאוי ידיכם קודש וברכו את השם. כתוב ידיכם שני ידיים ונותנו לימין.
אמר רבי חייא ברבא אמר רבי יוחנן ראשונים שאלו שמאל מהו שתסייע לימין?
למשל אם הכוס היא גדולה כן אם אדם לוקח כוס יותר משיעור רביעית.
אמר רב אשי, הואיל וראשונים מבעיה להוא ולא יפשט להוא,
הם לא פתרו את הבעיה אם מותר או לא.
תוספות לפני כן תראו, אומר, איך יכול להיות שאין לו כוח להחזיק כוס,
בכוסות גדולות מהירה,
או בראש חודש תבת שיכול להיות בשבת שהוא בחנוכה,
ואז הברכת המזון גם יעלה ויובל,
גם רצה וגם על הניסים.
כמה זה, זה עוד שלוש דקות, הוא צריך להחזיק את הכוס.
או בנישואים שיש שבע ברכות וצריך להאריך בברכת המזון. אה, כן,
חוץ מאשר ברכת המזון מברכים את החתן והכלה בשבע ברכות.
כן, אז האם מותר להיעזר ביד שנייה? אפילו בתור של אביב. כן. אם אדם מבוגר כבר אין לו יציבות ביד אז זה גם לפעמים. משפט.
יפה.
אומרת הגמרא
אז הוא אמר, כיוון שלא יפשט לן,
אנא נעבד לחומרה,
ננהג לחומרה שלא תסייע יד שמאל לימין בזמן הברכה.
למרות המאירי, כן, המאירי אומר למרות שבקורבנות אם יד שמאל מסייעת לימין, כן היא עשתה ידי חובה, זה לא פוסל.
שמה מדברים בדיעבד, כאן מדברים מלכתחילה, אותו דבר אצלנו אומר המאירי,
שרק מלכתחילה זאת המלצה, אבל אם אדם לא יכול,
אז הוא יחזיק.
יש מחלוקת בפוסקים, האם אסור להחזיק ביד שמאל דווקא את הכוס, אבל אם הוא מחזיק את היד זה כן בסדר
על זה לא גזרו, אמרו שלא זה
אומרת הגמרא
מה הדבר התשיעי?
מגביאו מן הקרקע טפח אמר רב אחא ברב חנינא מה יקרא? איפה הפסוק שרומז? כוס ישועות אשא
ובשם ה' אקרא
מה זה?
לפני שאני קורא את שם ה' אשא אני מגביה את הכוס
נותן אליו פה. זה פשוט, כאיכא דלא ניסח
עדתי מיני, שלא יסיח דעתו ממנו,
כן?
יש אומרים או מהכוס או מהברכה עצמה.
אומרת הגמרא, וראינו בברייתא שיש אומרים משגרו לאנשי ביתו ומתנה, כאיכא תתברך דוויטו,
שאשתו תתברך בזכות השתייה מהכוס של ברכה.
אומרת, ספרת הגמרא, סיפור, ילתא, זה סיפור מפורסם,
ילטה הייתה ביתו של ראש הגולה,
והוא, רב נחמן, היה חתן הדה בי נשיאה.
עכשיו, ילטה הייתה חריפה מאוד, אבל רכזנית מאוד.
ובכל אופן היו לה מידות טובות, היא תמכה, היא צדקה בכל מיני תלמידי חכמים,
והייתה בולטת מאוד בידיעת התורה שלה.
אבל היה לה הקפידות לפעמים קשות.
אז יש כאן הרבה סיפורים, אפשר להסתכל בערך, ילטה,
יש אנציקלופדיות שמרכזות אישים.
אולה היא כדבי רב נחמן,
הזדמן לביתו של רב נחמן, שהוא חתן עד לבי נשיאה, ומי זאת אשתו?
יאלטה.
בקיצר, קריח ריבתה, אכלו סעודה של לחם, ברכת מזונה.
כיבדו,
רצו לברר ברכת מזון, יאיב ליה כסא, ברכתה לרב נחמן.
אז עכשיו כיבדו את אולה לברך,
וכשהוא גמר, אז הוא נתן כוס של ברכה לרב נחמן.
לשתות מנו. אמר לרבי נחמן,
ליש דרמר קסא דביכתא לילתא.
תשלח את זה לאשתי.
לא ישירות, כמובן, אני אשלח דרך הילדים.
אמר ליהי, מה פתאום? אחי אמר רבי יוחנן,
אין פרי בטנה של אישה מתברך אלא מפרי בטנו של האיש.
מספיק אם הגבר מתברך, זה כבר נותן גם ברכה לאישה.
שנאמר, ופרח פרי בטנך,
פרי בטנה של האישה לא נאמר.
כן? לא כתוב פרי בטנך,
אלא פרי בטנך בלשון זכר, כן?
אז זה סימן שבאמת היא צריכה.
והוולדות הרי קרויים פרי בטנו של הזכר, גם כן.
אז לכן לא צריך, אם אני שתיתי, אם אני נותן לך,
זה מספיק, אני לא צריך להשלח לילטה.
תאנן עמי אחי, יש גם ברייתא, רבי נטון אומר, מנין שאין פרי בטנה של אישה מתברך אלא מפרי בטנו של איש,
שנאמר, ובירך פרי בתנחה,
פרי בתנא לא נאמר אלא פרי בתנחה.
אה דאחי,
כאן וכאן, שם היא עלתה,
היא שמעה שהיא מפסידה כוס על ברכה,
קמה בזיהרה, זיהרה זה כעס חריף.
מה?
תפסק קריזה, לא סליחה.
כל הכוס על הירוע שלה.
היא לא קיבלה כוס.
מה עשתה משהו יותר גרוע?
עלתה לבי חמרה, נכנסה למרתף היין וטברה ארבע מאה דל נהידי חמרה, ארבע מאות חביות של יין
מרוב כעס. אמר לי רב נחמן,
כנראה היה לו שמונה מאות, אז רב נחמן אומר לאולה,
תעשה תיקון, עוד מעט אני נשאר בלי חביות.
אמר לו,
אמר לו, תשלח לה, תעשה לי טובה,
נשדר, נשדר, נשדר, נשדר, כן, נשלח לה מר כס אחרינה לפייס אותה,
שלח לה ואמר כל עין נפגא דבי חטא יהי כל היין שבחבית נחשב ככוס של ברכה
ואת יכולה לשתור ממנו הוא לקח כבר יין אחר כי לא נשאר מה קודם
שאלכי לאיילתא
היא הייתה חריפה ממהדורי מילי ומסמרטוטי קלמי כן הוא היה מהרוכלים למה רוכלים? הוא היה מהנחותאי הולך מארץ ישראל לבבל להעביר שמועות אז היא פגעה ואומרת מכל הרוכלים
אה... ערבו דברים,
וכמו מהסמרטוטים, מה... מה... ערבו הדברים בסמרטוטים? קינים, קלמי זה קינים.
אה... זה דברים בעלמא, כן. היא אומרת, אתה מדבר, מה אתה, לא נתת לי את הכוס של ברכה, עכשיו אתה אוסף מהיין ששפכתי.
כן, הוא אמר, דרך אגב, כי אם הוא ייתן, היא תגיד לו, מה, זה לא כוס של ברכה? מי שמזמן צריך לתת.
אז הוא אסף מהיין, לא מהיין המקורי.
אז היא אמרה לו, הדיבורים שלך זה כמו הפתגם הזה.
הגמרא מביאה כאן שני מאמרים של רב אסי בקשר כושל ברכה.
אמר רב אסי, אין מסיחים על כושל ברכה.
ברגע שהמברך נוטה לכושל ברכה, מוזג לעצמו מרגע זה, לא מברכים עד סיום הברכה.
ממש עד הסוף, כן?
כאן התוספות נדבר, מיד נראה מה היא כושל פה. ואמר רב אסי, אין מברכים על כושל פורענות,
זה דבר שני.
שואלת הגמרא מהי כוס של פורענות, אמר רב נחמן, כוס שני,
היינו,
שהרי ידוע,
אסור, חוששים לזוגות,
כן?
אז לכן לא יברך על כוס זו, אלא ישתה עוד כוס ויברך. כלומר, אם יש שתי כוסות, מה המקרה?
בימינו אנחנו לא מקפידים על זוגות.
כמו שהיורה דעה, השולחן, חומר קט"ז,
עדיין שבימינו מפריקים מאלוגוסים.
אז הוא אומר, אם יש צורך שתי כוסות,
כמו אצל חתן וקלע שעושים,
אז לא לשתות מהכוס השני.
למה? כי זה כוס של פורענות. חוששים לזוגות, עניין של שדים.
אז מה יעשה יביא שלוש כוסותן הנה מאחי השותה כפליים? לא יברך על כוס זה.
משום שנאמר, ייקון לקראת אלוקיך ישראל,
והי לא מיתה כאן.
זה לא מוכן לברך את השם שבא לברך על כוס של פורענות,
ולא בדברים נאים. כך רש"י אומר, אמר אבא באו ואמרו למד תתא תנא
למדנו בברייתא אוכל ומהלך מברך מעומד מי שהיה בזמן האכילה מהלך שזה לא רצוי את ברכת המזון
הוא יכול להסתפק, הוא לא חייב לשבת העיקר שלא ימשיך ללכת יעמוד ויברך
וכשהוא אוכל מעומד מברך מיושב תמיד
דורשים ממנו דרישה, כן?
למה? כי הדרישה שתהיה מוכן לדבר השם,
שלא אתה ככה דרך אגב.
אז אם אתה מהלך ואתה ממשיך להלך ומברך,
לא התכוננת לברכה, אז תעשה שינוי.
קודם הלכת, עכשיו תעמוד. אם אתה עומד, אתה לא יכול לברך כשאתה עומד.
עכשיו תעמוד, עמדת, תשב, ואז יהיה איכו נקראת אלוקיך,
ותמיד את זה, כן?
וכשהוא מסב, אוכל, יושב ומברך, מזדקף, לא לברך בצורה כזאת,
בישיבה מכוונים יותר, הסבה זה דרך גאווה,
צריכה להיות בהמה.
והלכתה, בכולו, בין באוכל בהליכה, בין אם הוא בעמידה, יושב ומברך ברכת המזון, כדי שיכוון ליבו יותר,
בגלל איכו נקראת אלוקיך ישראל.
למה החמירו בברכת המזון יותר?
בגלל שזה דאורייתא.
ויש אומרים,
אם, כמו שטוסות אומר כאן דבר יפה, תראו את הטוסות האחרון: "וילכת בקולו יושב וברך,
לפי שברכת המזון דאורי תחמירו בה להיות יושב וברך,
שערי עשרה דברים נאמרו בו,
מה שאם כן שר ברכות,
והוא נוטריקון"
אז שיטת תוספות שזה רק בברכת המזון, כמו שאתם רואים,
"והוא נוטריקון ואכלת ושבעת".
שב. שב את.
בזמן, ברכת.
שב בזמן שאתה מברך.
וגם עם פי רבי משה אלברט,
כנראה הוא היה מצרפת, משה אלברט.
אז דבר מעניין, אומרים דיגימטריות הדרשנים,
מחשב
מרגיל את האדם להשבית את המוח. מוח שב,
כנראה המקור כאן.
אומר תוספות:
אין משוכים על כוס של ברכה.
פירש רש"י שלא ישיח דעת המברך משנתנו לו כוס של ברכה. והוא עדין המסובים, אין רשאים להשיח דבעינן שהתכוון שומע ומשמיע.
וגם אין להפסיק השומעים בשיחת חולין כמו שאין המברר רשאי לזה אף על פי שאמר התם שמע תשע שעות ביום וראש השנה יצא אז ודאי שבין זה לזה הייתה הסחה
אבל כל פעם הוא שמע מה השמעה שהשומע הסח בינתיים אפילו אחי יצא
אך התחילה אין לעשות כאילו הוא נראה דהיינו דווקא בשעה שהמברך שותק מעט בין ברכה לברכה אבל שעה שהוא מברך אם היה מדבר אפילו בדיעבד לא יצא
והיום בזמננו שהריכוז הוא קשה ראוי לברך מתוך סידור ולא לעשות הפסקה נראה, כאן, הלכה
למה לא נוגעים? זה סעיף מפורש בשולחן ארוך ככה בשולחן ארוך פוסק, כן רק אמרו, אמרים הנושא כלים שבזמן לא היה להם יין אבל היום באור השמש שלו יותר מזה, יש דעה שאפילו מברך יחיד
ראוי שייקח כושר ברכה. חובה לפחות משלושה יש שם עשרה.
תסתכל בשולחן ערוך.
מי עושה? מי?
מי?
כן, הוא עושה נכון.
אומרת ההלכה,
בעזרת השם.
יין לא מתוק.
זה לא בריא.
טוב,
כושר ברכה.
נ"א:
"כושר ברכה טעון הדרכה מבפנים שיפה מחוץ. זה טוב להדיחו, אפילו אין בו לכלוך, אלא אם כן הוא נקי וצריך" כמו שאמרנו,
כן?
"ועל פי הקבלה יש להדיחו בכל מקרה".
הוא מביא ארוך השולחן. "צריך שהכוסי יהיה שלם, שלא יהיה בהום בשפתו.
ויש להקליט שלא יהיה סדק, או אף שאינו חסר, וכן שלא יהיה שבור אפילו בבסיסו.
ובלעבד אינו מעכב".
כן?
אז הוא אומר שער הציון כאן בר סט לעיכובה שיחזיק הכוס רביעית.
אין לברך על כוס חד פעמי,
ואם אין לו כוס אחר יש להקל,
כן?
בקידושין לפעמים.
אז מה הוא אומר? שיש לייחד אותו לשימוש קבוע.
אז תשתמש בכוס הזה, תשתה עוד פעם בו, עוד כמה פעמים, אז כן.
אז כאילו אתה מייחד אותו לשימוש קבוע.
כי כוס זמני, חד פעמי, זה...
כדאי בכל בית כנסת שיהיה כוס מיוחד לקידוש.
היום זה גרושים עם כוס זכוכית, ודאי שאפשר.
אין מסיחים על כוס של ברכה, ולכן לא ישיח המברך שנתנו לו הכוס.
עוד לא התחיל.
נתנו לו הכוס לברך עד אחר ששתה מן הכוס.
כשבעל הבית מברך על הכוס, לאחר ששתה יתן לאשתו ולשאר האורחים לשתות מהכוס כדי שיתברכו. ואם העורך מברך ייתן לבעל הבית לשתות מהכוס כדי שיתברך.
אז אנחנו רואים שפוסקים כאן שאם אבא
הוא בעצמו חייב לשלוח,
אבל מישהו אחר נותן לו,
אולי אחר כך הוא ייתן לאשתו.
נכון הדבר שכל אחד נשומי, אומר אם המברך כל ברכה וברכה בלחש, את דעת השולחן ערוך לומר אם הוא אהב חתימת הברכה על דעת הרמה,
יקדים לסיים קצת קודם עם המברך כדי שיוכל לענות על ברכת המזמן, אמן.
לכן מי שמזמן נוהגים שהוא מחכה עד שכולם גומרים,
מאזן את הקול לפחות.
כל פנים זוכר החש בכך הראשונה,
ואם לא כן, הרבה פוסקים לא נחשב לברכת הזימון.
אומר כאן ברשע ע"ג: "מדין הנכון שהמזמן יברך כל ברכת המזון בקול,
כולם יצאו בברכתו.
אך משום שבדרך כלל מסובים מסיחים דעתם ואינם מכווים",
כך אומר המשנה ברורה לדברי המברך, "על כן לפחות יאמרו עמו בלחש, מילה במילה,
ולא יגביעו קולם".
אז מי שמזמן משהו צריך להקפיד
להגיד בקול ויחכה קצת,
הוא רואה שכולם גמרו, ברכה ראשונה, יגיד, ברוך אתה,
אזן את הכול.
ואז ינוע אמן, יוכלו להמשיך. ברוך ה' אל עולם אמן ואמן. ברוך ה' אל עולם אמן ואמן.
