שנזכה. טוב, מוריי ורבותיי, ניגש לעבודה.
אמרנו במשנה עד כמה מזמנים,
כן?
זה לא רק בקשר לזימון. השאלה גם לברכת המזון בלי זימון,
השאלה הזאת.
כמה אדם חייב בזימון, או בעצם בברכת המזון,
אז הגמרא באה ואומרת מחלוקת במשנה,
כן?
תנא קמא אומר בכזית, ורבי יהודה אמר עד כביצה.
למה השמיעה לנו המשנה בזימון? התוספות אומר בגלל השמיעה לנו של תנא קמא גם מזמנים בכזית.
כלומר להגיד חידוש לתנא קמא לא רק שהוא חייב בברכת המזון אלא כבר מתחייב גם בזימון.
כלומר להצטרף ראינו אפשר להצטרף אפילו טעימה של דברים אחרים, הכוונה לחיוב של זימון.
אז מה רואים כאן?
שתנא קמא, כן?
מי זה תנא קמא? זה רבי מאיר. סתם משנה זה רבי מאיר.
אז תנא קמא הוא כזית,
ואילו רבי יהודה הוא כביצה.
והרי אנחנו בנושא אחר רואים בדיוק ההפך, הדעות של רבי מאיר ורבי יהודה מתחלפות.
אומרת הגמרא למימרא,
לכאורה מהמשנה שלנו אפשר ללמוד רבי מאיר,
זה התנא קמא שבמשנה שלנו,
הוא באמת צובר, חשיב לכזית.
כזית זה שיעור חשוב, ולכן חייב בזימון ובברכת המזון על השיעור הזה,
ורבי יהודה כביצה.
והוא אומר, לא, צריך שיעור יותר גדול מאשר כזית.
שני כזיתים, לשיטתנו, זה כבר ביצה.
היום מחשבים איזה 56 גרם, 57. ורבי יהודה כביצה, שואלת הגמרא,
והאייבך שמינן לאו מקום אחר רואים שההפך רבי יהודה הוא כזייד רבי מאיר הוא ביצה דתנן
יש דין שכל קורבנות שיצאו מירושלים נגיד קודשים קלים חייבים בשריפה
אבל חז"ל גזרו את האדם שיחזור לשרוף את זה בירושלים אם הוא במקום עוד קרוב אמרו
קנס אתה לא תוכל לשרוף את זה נגיד פתאום הוא נזכר שהוא לקח איתו
שכח, כשהוא יצא מירושלים, בשר קודשי קודשים,
צריך לחזור לירושלים ולשרוף שם.
אז שמה כתוב ככה,
והאיפחא שמינעליהו.
איפה? מחלוקת באמת, רבי מאיר ורבי יהודה,
דתנן, משנה מסכת פסחים.
וכן מי שיצא מירושלים ונזכר שהיה בידו בשר קודש,
שהרי נפסל ביציאתו מחומת ירושלים,
טעון שרפה.
אם עבר צופים היינו מקום שממנו מתצפתים על הר הבית
אפשר משם לראות את בית המקדש, אני לא יודע אם זה הר הצופים שלנו
שהוא די קרוב
בקו אווירי, כן?
שם הרישה של המשנה אמרה מי שהולך לשחוט את פסחו בי"א ונזכר שיש לו חמץ בתוך ביתו אם יכול לחזור לברו ולעשות את המצווה זה מה שיעשה חייב לחזור
ואם לא, בטל בליבו.
המשך המשנה, וכן מי שיצא מירושלים,
גם כאן יש חילוק.
כן?
למה בעצם ביטול מספיק?
מהתורה די לבטל את החמץ בלב, לא צריך בפועל.
חכמים תיקנו שלא מספיק בביטול.
במקום מצווה הם כאילו. אז המשך המשנה,
מי שיצא מירושלים ונזכר שהיה בידו בשר קודש,
הרי הוא נפסל ביציאה מחוץ לחומת ירושלים וטעון שרפה,
אם עבר צופים שרפו במקומו,
אז לא צריך לחזור לירושלים, לא הטריחו אותו, אבל אם לאו חוזר לירושלים, לא שזה חובת התורה, אלא זה קנס שחכמים קבעו שהוא צריך לעשות את זה, שרפו לפני הבירה.
מה זה הבירה?
סתם בירה, הכוונה לבית המקדש, כאן הכוונה, מקום מיועד היה בירושלים, ליד הר הבית,
מיועד לשרפת קודשים קלים שנפסלו.
אז אם כן,
גם במקרה כזה, מאיפה הוא לוקח את העצים?
מותר לקחת העצים מעצי המערכה,
אותם עצים שמיועדים, לא לוקחים את זה מהמזבח,
הכוונה שמיועדים לצורך המערכה שעל המזבח.
עד כמה הם חוזרים?
מה כמות הבשר שעליו אתה מחייב אותו,
אם הוא שכח ולקח איתו בשר קורבנות מחוץ לירושלים לחזור בשביל לא לשרוף את זה בירושלים?
אומרת הגמרא, רבי מאיר אומר, זה וזה כביצה,
כן, בין בשר קודשים ובין, מה זה, גם בחמץ שהזכרנו ברישא של הנושא, כן,
כשאמרנו שאם הוא נזכר היה הולך למול לשחוט את קורבן פסחור ונזכר שהשאיר חמץ,
אז הגמרא כאן מסכמת, בין בזה ובין בזה, מה השיעור רב מאיר אומר? כביצה.
ורב יהודה אומר, לא,
הם חוזרים זה וזה כזית,
אז יוצאים שההפך, רבי יהודה הוא כזית,
זה נקרא שיעור חשוב,
ולרבי מאיר כביצה דשוי, היה בדיוק ההפך מהמשנה.
אמר רבי יוחנן, תירוץ ראשון,
תירוץ כזה בדלית ברימה,
מוחלפת השיטה.
צריך לומר במשנתנו להפך,
שרבי מאיר אומר כביצה ורבי ידע אומר כזי.
למה דווקא להפוך את המשנה באמת?
אולי דווקא בפסחים באמת המרשע שואל, אני לא יודע מה הוא עונה.
על כל פנים,
זה התירוץ, כדי לאחד בין השיטות שרבי מאיר,
אז יוצא ככה שבאמת רבי מאיר הוא אומר כביצה,
ורבי יהודה אומר כזית.
מה שראינו במשנה שלנו אחרת, אז צריך להגיד ההפך, להפוך.
אביי אומר זה תירוץ דחוק,
להפוך כאן למשנתנו.
רבי אביי אומר לעולם לא תיפוך,
זה תירוץ דחוק,
אבל יש הבדל בין שני הנושאים, אתה לא יכול להשוות.
אחא, בקראי פליגי, כן?
שניהם לומדים את זה מפסוק. כתוב לגבי ברכת המזון, וממילא גם לזימון, ראינו אתמול שיש שלומדים מהפסוק גם את הזימון.
כתוב, ואכלת ושבעת,
אז אכילה, אכלת זה אכילה, ושבעת זה באמת שתייה, כן?
ורב מאיר סבר,
ואכלת זו אכילה, ושבעת זו שתייה, ואכילה בכל מקום,
סתם אכילה, כשהתורה אומרת איסור אכילה או מצוות אכילה זה כזית
לכן גם כאן השיעור הוא בכזית
ורבי יהודה סבר כתוב ואכלת ושבעת
הוא לא מחלק את זה לשתייה הכל הולך על אכילה צריכה להיות אכילה שיש בה שבייה ואיזו זו
ואיזו זו כביצה לא מספיק שיעור כזית אלא צריך כביצה כמובן זה לא שבייה מלאה
אבל בכל אופן התחלת שבייה כי שבייה
מלאה צריך כמות יותר גדולה.
אז אכן, שמה המבחן לגבי אצלנו, לגבי ברכת המזון וזימון,
השאלה שאכלת ושבעת, מה הפירוש, על מה אתה שם את הדגש?
האם על אכילה?
אם על אכילה, סתם אכילה בכזית,
ואם על שביעה, אכילה ושביעה זה כביצה.
לכן המחלוקת, איך המחלוקת? רמאיר סובר שצריך להיות, הדגש הוא כאן,
על אכילה, כי שבעת הולך על שתייה.
ממילא שיעור האכילה זה כזה יותר. רבי יהודה אומר, הולכים בדגש, אכלת ושבעת, אכלה, שחילה שיש בו שביעה.
אז לכן המחלוקת נובעת כאן, ואילו שם לגבי בשר קודש שיצא חוץ מירושלים,
שם המבחן בסברה פליגי.
רב מאיר סבע, חזרתו כטומאתו,
שיעור שחייב לחזור כמו טומאה,
מה הגודל שמטמא, כן?
כמו ביצה.
מה שיעור טומאתו כביצה? אף שיעור חזרתו כביצה.
כי זה היסוד כאן של בשר שנפסל.
רמאיר סבח חזור כטומאתו, כן?
מה טומאתו כביצה? זה השיעור של טומאת אוכלין, אף חזרתו כביצה.
כן, ודובר פה על... כן, כן. אבל נפסל, הוא נפסל ביציאתו מירושלים.
מה אטומתו כביצה?
אף חזרתו כביצה. רבי דוס אברהם, חזרתו כאיסורו.
כן, שיעור האיסור של קודשים פסולים.
מה איסורו, איסור אכילה, מי שאוכל קודשים שנפסלו,
אז כמה השיעור המינימלי שכבר חייב את העונש?
כזית, כמו כל אכילה.
אף חזרתו וכזית. נראה כאן רש"י.
אומר רש"י,
כן, מי שיצא,
שורה רביעית
מי שיצא מירושלים לאל מיני מהריה, הולך לשחוט את פסחו ונזכר שיש לו חמץ בתוך ביתו,
אם יכול לחזור לבער או לחזור למצוותו, יחזור ויבער,
ואם לאו יבטל בליבו. וכן מי שיצא מירושלים ונזכר שיש בידו בשר קודש ונפסל ביציאתו חוץ לחומה,
עם עבר צופים, אני ברש"י,
מקום שיכול לראות בית המקדש,
לפני הבירה, מקום בהר הבית שיש שם בית הדשן גדול,
כששורפים סולי קודשים קלים.
אז כאן הוא אומר בית הבירה הבירה זה מקום מיוחד ששורפים את הקודשים מיועד
כדאמרים לעצבחים פרק טבול יום ק"ד
זה וזה חמץ ובשר קודש חזרתו כטומתו שיעור חזרו כשיעור טומתו מי חשיב לעניין טומאה חשיב זה לעניין חזרה
מעניין טוסות מאיר על הביטוי צופים רש"י אומר מקום אז אומר תוספות
אם היה מקום, היה צריך להגיד, וכמידתו לכל רוח,
כי אתה יכול ללכת לכל הכיוונים.
אומר תוספות,
עד כמה מזמנים ששאלנו כביצה או כזית,
אז הוא הדין ברכת המזון, בלא זימון, אלא ריבוטה השמינה, אפילו על כזית מזמנים, הערנו את זה קודם.
אם עבר צופים פירש רש"י בפסחים מקום ששמות צופים, ולי נראה,
ולא נראה,
כן, ולא נראה, אם רש"י באמת אומר זה מקום,
אם כן אבל אליהם,
מה וכמידתו? לכל רוח, כי זה אמר אתה, מגבי מודיעין ולפנים, לגבי שמה, מה זה נקרא מקום, הרי קורבן פסח שני, מתי, אם היה במקום מרוחק, כבר נקבל זכות לפסח שני. מי המודיעין ולהלן.
אז אם הוא בא מכיוון אחר, הוא בא מאזור הדרום, מחברון, מה השיעור?
אז כמידתו.
אלא יש לומר שאינו מקום, וצופים הווי לשון ראייה.
ואם הרחיק מירושלים כל כך שלא יכול לראות ירושלים שורפו במקום, מקומות. לא, אז הוא לא צריך להגיד, כן. זה מקום שיכול להיות מקום. גם על זה היכולים לראות.
כן, אבל, כן, זה תיאור, כן. לא, ההבדל הוא כזה שאם אתה אומר על מקום, היה צריך להגיד הוא לכל כמותו לכל רוח. בסדר, אין כאן מחלוקת עקרונית.
לגבי אלה שהולכים לבבל,
מזרחית, צפון מזרחית, כן. מה?
טוב, כן.
אומר תוספות, ברור שכשדיברנו כאן אכילה זה כזית או כביצה זה הכל מדרבנן
כי מדאורייתא צריך שביעה גמורה תראו את תחילת התוספות הבאה אני לא רוצה להתעכב ואומר הרי דאנק ראה ואכלת ושבעת אסמכת ואלמנינו דא מדאורייתא בעניין שביעה גמורה כי דאמר פרק מי שמתו דף כ עמוד ב וכי לא אשא פנים לישראל
וכן אמרינן נתן בן מברך לאביו מוקים לה, איך הוא יכול להוציא אותו ידי חובה?
הרי הבן לא חייב במצוות אלא כיוון מדובר שהאבא לא אכל כדי שביעה אז הוא חייב רק מדרבנן והבן חייב מדין חינוך אז זה דרבנן מוציא דרבנן אז הנה כן פרס ראשי היינו כזיתו כביצה ועוד היא כזיתו כביצה ודאוריתא איזה שיעור דרבנן וקיימלן בכזית לפי מה שמחליף רבי יוחנן כמה רבי יהודה בכזיתו רבי מאיר רבי יהודה
הלכה כרבי יהודה.
אז כן, זאת אומרת, כן, מוחלפת אצלנו.
תמיד רבי מאיר ורבי יהודה, הלכה כרבי יהודה.
וגם להבא את דלא מחליא ורבי מאיר היט ליה עד כזית,
נראה דה הלכה כרבי מאיר וכזית.
אף אגב דבעלמה רבי מאיר היט ליה הלכה כרבי יהודה,
בהלכה כרבי מאיר דקים לרבי יוחנן שיטתו לאל דאינו מוציא ידי רבי מכועת, שיאכל כזית.
וכן לגבי אכל כזית מליח.
אכן פסק בהלכות גבולות רבנו חננאל ושאילתות.
ולעניין שתייה אומר היא, יש להחמיר אפילו פחות ממלוא דוגמא,
אף על גב דניין יום הכיפורים, ליטא,
כן?
לא יפינה מליה ניים ברכה תדע, דניין ארכת המזון, וכזית דניינו, קוראים לדעת שיהיה דווקא ככותבת,
כותבת זה תמרה.
כן, טוב, משנה.
הנוסח של ברכת הזימון,
אנחנו רואים כאן מה זה ציבור,
כלל ישראל.
יכול להיות שהציבור ברוב עם אדרת מלך,
זה העיקרון.
אבל אנחנו נראה כאן מחלוקת בין רב עקיבא ורבי ישמעאל,
האם יש שינוי ברכה כתוצאה מריבוי עם.
ובכן, ברור שבעיקרון יש הבדל בין שלושה לעשרה, זה כולם מסכימים.
מעבר לזה נראה כאן מחלוקת.
אבל בפשוט שאתה לומד את המשנה אתה לא רואה מחלוקת.
נראה את זה בהמשך.
כיצד מזמנים?
נו, עכשיו הגענו לנוסח הזימון.
אז אומר, אם יש שלושה שחלוק אחד,
אז אומר, נברך שאכלנו משלו.
הוא לא אומר ברחו,
כי הוא יחד איתם שלושה.
בשלושיו ההוא, אם הם כבר ארבעה,
שיש שלושה חוץ מהמזמן, אומר ברחו,
שהרי גם בלעדיו יש שלושה שחייבים בזימון.
אותו דבר זימון של עשרה, שאז מוסיפים, "נברך אלוקנו",
בעשרה אומר נברך אלוקינו,
בעשרה, והוא אומר ברכו אחד אלוקינו,
ברכו אלוקינו שחן.
רואים כאן את ההבדל,
להלכה אנחנו, תשימו לב, יש אנשים שאומרים נברך לאלוקינו,
כן?
והנוסח הנכון, נברך אלוקינו, בני למה. אבל כאן זה ברוך השם אלוקינו.
מה?
כאן זה ברוך השם אלוקינו, כן, אבל לגבי אלוקינו,
הוא אומר, איפה אתה רואה כאן?
והשם אלוקינו.
-נברך השם אלוקינו, או עוד אלוני השיחה. -אה, לא, כן, עוד, בסדר. זו שיטה שלא מקובלת להלכה. מה? -בהשמה. מה זה? -והשמואלים לברק לב. -כן, תסתכלו בנוסחות המדויקות. ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם. -אמן.
כן, כיצד מזמנים?
בשלושה אומר נברך, בשלושה והוא אומר ברכו.
ברכו שאכלנו משלו, כן?
למה? כי בלעדיו יש גם
אותו דבר עשרה. והעשרה אומר נברך אלוקינו שאכלנו משלו.
והעשרה והוא, מה הוא אומר? ברכו.
אחד עשרה ואחד עשרה ריבו. בין עשרה או מאה אלף.
זה אותו דבר.
הנוסח לא משתנה. זה דעת המשנה שלנו,
כמו שאנחנו נראה אחר כך בהמשך שזה מחלוקת.
ריבו זה עשרת אלפים רבבה,
אז כמה זה עשר ריבו?
מאה אלף.
כן?
אין לנו סחרר.
אומרת הגמרא, לכאורה מיד המשנה תגיד דבר הפוך, והיא לא אומרת שיש כאן מחלוקת.
ובאמת הגמרא דנה בסתירה הנראית לכאורה במשנה.
במאה והוא אומר, נברך השם אלוקינו, מה שאמר קודם רב ליפה.
קודם הוא אומר, אדוני, הגעת לעשרה,
זה המטבע שנקבעת לכל, שיהיו אפילו נגיד כנס כללי לסיום השעה, עושים סעודה בניו יורק, כמה היו שם, נדמה לי? 90 אלף. 90 אלף. עוד עשרת אלפים היה, אז היינו מגיעים למאה אלף, היה צריך להגיד נוסח אחר?
אומרת, במבט חישה אמרנו לא, אין הבדל.
אז זה אומר כאן,
אומר לכאורה הוא סוטה ממה שהוא אמר קודם ונראה בגמרא במאה הוא אומר נברך השם אלוקינו מוסיף כאן מה שאמרת גם י"ק ו"ק
מוסיף להזכרה של אלוקינו גם את שם השם במאה והוא אומר ברכו
השם אלוקינו כמובן באלף הוא אומר נברך תמיד הוא מוסיף ככל שיש יותר ציבור הוא מוסיף נברך השם
יש כאן להשם
יש כאן תיקון, כן התוסוות אומר נברך
וכל הטעויות שיהיה כאן במשנה התוסות מגיע במקום להשם
כמו שראינו קודם אלוקינו.
נברך השם אלוקינו אלוקי ישראל באלף ההוא אומר ברכו להשם אלוקינו אלוקי ישראל.
בא אלף ריבו זה עשרת אלפים אומר נברך השם אלוקינו
אלוקי ישראל אלוקי צועקות ושבע קרובים על המזון שאכלנו בריבו. והוא אומר אותו דבר רק במקום נברך ברכו.
קניין שהוא מברך כך עונים אחריו.
נגיד בריבו אומרים למשל ברוך השם אלוקינו אלוקי ישראל אלוקי צועקות ושבע קרובים על המזון
שאכלנו.
מעניין שאין מזמנים בשם פחות מעשרה כי כל דבר שבקדושה צריך עשרה.
תמיד השכינה שרויה בעשרה, כן?
מה המשמעות? זה כמו קדושה, כמו קדיש וקדושה שצריך,
אין דבר פחות מעשרה.
מעניין הוא ששואלים כולם, מצד אחד אומרים שאפילו בפרקי אבות, אפילו שניים שעוסקים בתורה, שכינה שרויה בעיניהם וכולי, אז כמובן, אפילו אחד,
אבל כמובן זה דרגות של השראת שכינה.
אין השכינה שורה בפחות משתי ריבות ושני אלפים,
שוב השם רבבות אלפי בני ישראל, אין השכינה שורה פחות משישים ריבו מישראל, שש מאות אלף.
אז כמובן, וכמו שאתה אומר, יש נבואה.
נבואה, הרמב״ם מונה עשר דרגות נבואה, ממשה רבינו ועד רוח הקודש.
אז זה נביא וזה נביא, שם משותף, אבל לא תמיד זו אותה דרגה.
כאן מדברים על רמת שכינה שממנה אפשר להגיד דברים שהיו קדושה. כן, מה רציתם?
תמשיך הלאה.
העניין של הרב אביבר שזה תמוך להגיד לאלוקינו,
יש משמעות ללמר פה מבחינת ה...
נברך, למה מתנגדים?
נברך, אני לא זוכר למה, לאלוקינו.
נברכים לאלוקינו, זה לא טעוי, לא?
לא, לברך את, את אלוקינו הכוונה.
לברך אלוקינו שיאכל משלו.
לברך את אלוקינו. אז זה כאילו ל, זה כאילו,
אתה מתפלל אל. אז כאן אתה מודה.
אתה מברך, מברך זה,
אתה לא מברך לאלוקינו.
אתה מברך את אל. טוב,
על כל פנים. אתה אומר זה לא טעות כזאת גדולה, אבל כנראה יש כאן...
כן.
רבי יוסי הגלילי אומר,
אין לנו נושא של בר גבור. -לא, להלכה אין, אתה צודק. נראה את זה בגמרא. זה, אנחנו בשלב של מקורות.
גם אין הלכה לשינוי קהל. להלכה הגעת לעשר, הגעת לטופ.
זה, אין שינוי אם יש מאה אלף או עשרת אלפים וכולי.
רבי יוסי הגלילי, הנה, הלכה כמו רבי יוסי הגלילי,
מה שרואים כאן במשנה.
לפי רוב הקהל הם מברכים.
אה, כן? אה, לא, זה שיטה רבי יוסי הגלילי, סליחה. רבי יוסי הגלילי אומר, מה שראינו כאן, לפי כמות הקהל, הברכה משתנית.
מאיפה הוא לומד את זה? כתוב בתהילים,
במקהלות ברכו אלוקים השם ממקור ישראל.
מה זה מקהלות?
זה לשון רבים.
יש כמה סומרים, יש קהל אחד וקהל ב' וקהל ג',
אז בכל אחד מהסוגים הוא מברך בצורה שונה,
כן?
בגמרא יסביר את העניין של מקור ישראל.
כאן המרשה אומר במקהלות, כי אמר מקהלות, סימן שיש כל מיני סוגי קהל.
אמר רבי עקיבא,
מה פתאום?
מה מצינו בבית הכנסת, אחד מרובים ואחד מועטים, אומר ברכו את השם?
כשאומרים לפני יוצר אור, אנחנו אומרים ברכו את השם, או אחרי התפילה.
לא משנים, אין חילוק בין רבים למעטים.
קר בברכת המזון, אין חילוק.
כן, אותו נוסח.
בין עשרה לחסר... בואו, יהיה אותו נוסח, אין שונה.
כן?
גם רבי יוסי הגלילי מסכים שבתפילה יהיה ברכו את השם, כן?
למה? כי בתפילה יש ניידות, אלה נכנסים ואלה יוצאים,
והוא לא מרגיש. לכן אמרו, בואו נעשה נוסח קבוע. יכול להיות שהיה, בזמן שהתחלת לזמן היה אלף,
ולא שמת לב, בינתיים יצאו שניים, נהיה פחות.
אז למה להיכשל?
קח סטנדרט שיתאים.
אבל בסעודה יושבים, איך אומרים? יושבים בסעודה.
לא קמים כל כך מהר, חוץ מזה אתה נמצא במקום של ישיבה, פחות או יותר אפשר לראות בייחוד אם זה עשרה.
כן, גם אנשים לא עוזבים את הברכה באמצע.
כן, נציץ רגע ברש"י, למרות הזמן אומר רש"י
בשלושה והוא אומר בחור דאבל עבדי די קזימון אחד עשרה ואחד עשרה ריבו,
כלומר הכל שווה, בשביל ראויים להזכיר את השם, אין צריכים לשנות.
בגמרא פריחא, קטני סיפא במאה, והוא אומר, מה זה?
לפי רובע קהל הם מברכים, זה רבי יוסי הגלילי, כמו שאמר שיש חילוק בין מאה לעשרה, בין מאה לאלף, בין אלף לעשרת אלפים, ועדי קטני אחד עשרה ואחד עשרה, וכי ואי,
דאמר מה מצינו בבית הכנסת משהגיעו לעשרה,
אין חילוק בין רבים, תמיד
בין מועטים, תמיד אומרים ברחו, אף כאן אין חילוק.
אך עימו כאלה בגמרא
אמר שמואל
רבי יוסי הגלילי ורבי עקיבא, כן.
אמר שמואל
נוסח הזימון מלמד אותנו מה זה לא לפרוש מן הכלל.
קצת תורת הרב קוק, כלל ישראל.
אמר שמואל לעולם על יוציא אדם את עצמו מן הכלל
כן בנוסח הברכות
אם אוכלים ארבעה למשל לא יגיד ברחו
למרות שיש כאן זימון בלעדיו.
למה? כי כאילו הוא אומר, אתם קבוצה ואני לחוד,
אלא יותר טוב שיגיד נברך.
אז אם כן,
הגמרא מעדיפה להגיד נוסח, תמיד תכליל את עצמך עם הציבור.
כן? שלא, איך ההוא אמר?
מה אתה מתעטף בטלית?
הקדוש ברוך הוא יגיד, רגע, המלאכים יגידו, מי זה הצדיק הזה שמתחת לטלית? פתאום יעשו פוקוס עליו.
כן, אם כולם לא מתעדפים, והוא משונה מכולם,
הוא מושך תשומת לב.
כן, יש עניין להיות תנ"ן.
בשלושיו ההוא, למדנו, בשלושיו ההוא אומר ברכו.
אומרת הגמרא, מה אם כן,
איך אתה אומר שלא יוציא את עצמו מהכלל?
הרי בשלושיו ההוא אומר ברכו, הוא לא אומר נברך.
אז לכאורה קשה על מה שאמר שמואל.
אומרת הגמרא, הימא תפרש את המשנה שלנו כך, אף ברכו שרשאי לומר ברכו,
אם יש שלושה בלעדים, מכל מקום נברך עדיף
שהוא לא מציג את עצמו בכלל, לא שזה אסור, אבל שמואל אומר לתת עדיפות, אומר רש"י,
שפיר דמה, גם אם הוא אומר ברכו ומי הוא טוב לו להיות בכלל המברכים.
הגמרא מביאה ראיה לשמואל, דאמר רב עד אב ארבע אמרי ברב,
אמרו בבית המדרש של רב,
פנינה,
נראה משנה אצלנו כמו שמואל בסוף העמוד שלנו.
שישה נחלקים עד עשרה,
כן?
זאת אומרת, אם אכלו שישה נשים או שבעה או שמונה או תשעה,
עד עשרה הם נחלקים יכולים לקבוצה של שתיים אם יש שישה או לתשעה, לשלושה,
שכל קבוצה יישאר בזימון שלושה יכולים,
כן?
אבל עשרה לא רשאים לחלק, למה?
כי בעשרה יש להם עכשיו שדרונג,
הם כבר מניין, גם בת נוסח הם מנוסחים יותר,
אז לא התחלקו.
היא אמרת בשביל מה נברך עדיף?
משום מה הכי נחלקים.
אבל אם אתה תגיד שברכו הוא עדיף יותר,
שאם יש ארבעה אז ברכו זה סדר עדיפות יותר גדולה,
אז אם יש אישה, איך תאפשר להם להחלק לשתי קבוצות? הרי הם מפסידים את ברכו,
במקום ברכו אומרים נברך,
אלא אם ארת ברכי עדיף, עמי נחלקים,
אלא לאו, שמע מינא,
נברך, עדיף, ולכן מותר להם לחלק.
כי הברכו זה אפשרות, אבל אין בזה עדיפות, ולכן אם הם שישה, יכולים ללכת שתיים, שבעה לשתיים, שמונה לשתיים, תשעה אפילו לשלושה שמע מינא.
עוד ראיה לשיטת שמואל,
שבאמת לא יפרוש מהציבור יותר טוב להגיד נברך,
תניע נמי אחי,
למדנו בריתה גם כן כך,
בין שאמרו ברחו, בין שאמר נברך, אין תופסים אותו על כך, לא גוערים,
אין לנו איסור בדבר, כן?
והנקדנים, מי זה הנקדנים?
מדייקים, אלו שמדקדקים,
לא הנקדנים, אלו שמנקדים את האותיות, זה גם כן קשור לרעיון הזה.
כן, והנקדנים תופסים אותו על כך, למה?
כי הוא הוציא את עצמו מהכלל, למרות שזה מותר,
כמו שאמר שמואל,
אז הבריית עכשיו ממשיכה עוד איזה הלכה בעניין הזימון, ומברכותיו של אדם ניכר, אם תלמיד חכם הוא, אם לה, כיצד?
רבי אומר, מי שאומר, ובטובו חיינו, זה תלמיד חכם.
אבל אם אמר,
כן,
אבל אם אמר, במקום ובטובו, אומר, ומטובו,
הרי זה ברוך.
למה?
לא תקנו לומר,
כי מטובו, משהו שהקדוש ברוך הוא נותן לנו רק קצת,
כדי לכנות ולא יותר.
אז אם כן אתה ממעט בטובותיו, איך אנחנו אומרים, בבורא נפשות.
בורא נפשות רבות וחסרונן.
על כל מה שבראת.
על כל מה שבראת. לא רק את החסרונות מים וצורכי הקיום, גם את הפרפראות וכל הדברים הטעימים.
מצד שני הייתי אומר הפוך. מה אתה אומר?
אולי תגיד הפוך. למה?
הרי זה בור.
כן, הוא לא יודע את הנוסח הנכון.
במבט ראשון שמעתי את הגמרא, אמרתי, לכאורה זה הפוך.
שאם אתה אומר, מה?
אם אתה אומר, מי טובו, הקדוש ברוך הוא, כל העולם שלו, הוא נותן לך רק קצת.
אז זה שבח גדול.
זה כמו שהוא אמר,
שכל השרים שיבחו את המלך, אז היהודי הזה, השר,
אמר למלך, אני רוצה לשבח במסיבת 70 שנה.
המלך שלנו, יש לו פרונקל.
זה באת להגיד.
אז הוא אמר, תראו,
אם נתחיל לשבח אז תמיד אני אחסיר כי המלך שלנו מושלם
אבל אם אני אמרתי שמצאתי רק חיסרון אחד אז מזה תבינו איזה מושלם הוא
לא רוצים להגיד מהצד של השם טוב אבל כאן כן בדיוק
אמר לאבייה שואל אבייה את רב דימי וכתיב כתוב ומי לא כתוב ב איפה?
כתוב בתפילתו של דוד ומברכתך
ברכתך יבורך בית עבדך לעולם.
אם היא טובה זה דבר מועט, גם מברכתך זה ברכה מועטת.
אז לא מסתבר שדוד,
ביקש דוד רק ברכה מועטת?
אומרת הגמרא בשאלה שאני עדיף,
איך אומרים, תפסת מרובה?
לא תפסת.
אתה מבקש, נותנים לך אצבע, אל תבקש את כל היד.
תן, תבקש.
כן, יקימות אחד רוצה הנחה. נותנים לו הנחה, אומר אויבי.
למה לא שביקשתי יותר?
לפעמים אם אתה מבקש יותר, לא נותנים לך כלום. חושבים שאתה לא רציני.
אתה כמו, אני לא מדבר במשא ומתן עם ערבים, שאתה מתחיל במאה, גומר בחמש.
אבל באופן נורמלי, אם מישהו אומר לך, המחיר, אתה עוזב אותו, אתה
שואל את הגמרא בשאלה, נמי הכתיב לגבי שאלה, כתוב,
ארחף פיך ואמלא הוא.
הקב"ה אומר לאדם,
תפתח את הפה, אל תפתח תמצמץ,
תפתח במלוא הרכב פיך כדי שיהיה כלי לקבל מראכה, גם דבר גדול.
ההוא בדברי תורה,
כן, אדם באמת תבקש חוכמה מרובה, בשאר עניינים תבקש, תסתפק במועט.
איך אומרים? כתוב בשמיים ממעל ועל הארץ מתחת. בענייני שמיים,
מקסימום, מקסימום. תמיד תגיד, זה יודע עוד מסכת יותר מני.
בעניינים גשמיים,
תגיד מה יש לי להתלונן, יש מישהו פחות ממני.
לי יש ברוך השם את המשכורת ההוא, אפילו משכורת אין לו, חצי משכורת.
תמיד בעניינים גשמיים תראה שאפשר פחות.
בעניינים רוחניים אל תסתפקו, כן?
זה לדרוש את הכל.
אמרו המליצים בשמיים ממהל, בדיוק שבוע הבא, האזינו השמיים ותשמע הארץ. יש עניינים שמיים, הקוצקר אומר,
צריך שיהיה האזנה שמיימית בכל דבר.
אל תאזין תפיסות גשמיות, ארציות, המר"ציות.
תמיד התפיסה צריכה להיות,
טוב, לא נגלוש.
אומרת, יש גרסה אחרת בברייתא, נרבלאי, מנרבל,
יש מקום בבבל, בני נהרבל,
מתנה איפחה.
לומדים את ברייתא, אם הוא אומר,
אה, לא, אני דילגתי.
עוד דיוק בברייתא,
תניא,
רבי אומר שמי שאומר בזיוון בטובו חיינו הרי זה תלמיד חכם
אבל אם הוא אומר חיים ובטובו חיים הרי זה בור
למה?
חיים משמע לאחרים הוא לא כולל את עצמו
הוא לא מכניס את עצמו אדם כמו שאמר שמואל לא יציא את עצמו מהכלל
נרבלה אימתנה איפך הם באמת אומרים ההפך אם הוא אומר חיים זה תלמיד חכם חיינו זה בור למה חיים עדיף?
כי הוא כולל בזה את כל העולם לא רק צמדות
צום. איך אומרים?
רק החברים שלך.
אתה מדבר על כל העולם, אז זה יותר רש"י ככה אומר.
מעניין. למה חסידה
היא עוף טמא?
אם היא חסידה,
הלשון חסידות עושה חסד עם חברותיה,
למה עוף טמא?
בצוויזם.
אלא בגלל שהיא עושה חסד רק עם חברותיה, אומרים החסידים.
הוא אומר, חסד זה לא חוכמה שאתה עושה לחברים שלך.
זה אגואיזם.
זה שמור לי אתה.
השאלה אם אתה מוכן לעשות חסד גם מי שלא בקבוצה שלך
זה המבחן, הם אומרים, נכון חסד דבר טוב אבל אם אתה עושה חסד רק עם החברים מי ששייך לחסידות וזה אתה דואג לאחרים הם לא קיימים
אז אם לא עושים חסדים הם נגדים אחד לשני
מנקרים, כן
טוב, הלאה
טוב, אני לא רוצה להרחיב. יש סיפור מפורסם,
רבי יונתן היפשיץ,
ששאלו אותו פעם הגויים, איך יכול להיות שלעתיד לבוא עם ישראל לשלוט על כל העולם?
הוא אמר, תראה איך הוא נראה,
עלוב.
אז הוא נתן משל עם תרנגולים, בהזדמנות מספר,
אנחנו עוד רק רבע,
מי שיזכור, סיפור התרנגול.
טוב,
רבי יונתן היפשיץ,
אומרת הגמרא,
אה, הלאה.
אומרת הגמרא,
ולית הלכתה, אז הם אומרים, יותר טוב לכלול את כולם, ובטובו חיים.
ולית הלכתה כנרבלאה.
אלא באמת אומרים, כמו שאמרנו קודם, ובטובו חיינו.
עוד דברים של נוסח ברכת הזימון.
אמר רבי יוחנן, נברך שאכלנו משלו, הרי זה תלמיד חכם.
מי שאומר למי שאכלנו משלו, הרי זה בור.
למה?
כי כאילו הוא מברך לבעל הבית שאכל משלו.
נברך למי שאכלנו משלו.
כן, הזמין אותו לפלאפל, הוא מברך אותו.
הוא הג'וינט שלו.
אבל כשהוא אומר סתם שאכלנו משלו,
משמע ששאכלנו משלו,
זה אדם, הקדוש ברוך הוא, שהכול אוכלים משלו.
אם אתה אומר למי,
אז כן, אז יש הרבה שזנים.
הוא מברך לאחד מהם.
אבל אם הוא אומר סתם, הכוונה לקדוש ברוך הוא,
כי אחרת למה אתה מתמקד?
למרות שזה לא ממש חד וחלק.
אמר לי רב אחא ברי דרבא לרב אשי, אתה אומר שהנוסח הזה שאכלנו משלו ולא למי,
הוא יותר ספציפי, אבל לא טוב להגיד את זה. ואמרינן, בהגדה של פסח אנחנו אומרים בסיום ההגדה, לפני ההלל, לפי כך אנחנו חייבים להודות לשלב וכולי,
לליל ולהיכנס למי שעשה לאבותינו ולנו את כל הניסים האלו.
למה כאן אנחנו לא חוששים כאילו משבח את האדם ולא לקדוש ברוך הוא?
עונה הגמרא ואומרת, אמר לי, אה תמוכך מילתא שהכוונה לקדוש ברוך הוא. למה?
מה נביד ניסה?
קודשא בריכו.
אומנם יש כל מיני בבות היום, כל מיני עושי ניסים,
אבל בפשטות, מה נביד ניסה? קודשא בריכו.
אבל אצלנו אפשר לטעות, כי הוא נתן לו את האוכל,
אז זה יכול להיות שהוא מתכוון אליו.
כן,
כן.
מעניין, תוסות אומר, למה על המזון הרי זה בור?
דמשנדל מברך לבעל הבית, כי הוא אומר על המזון.
אה?
לא הגענו על זה. אה, זה עוד לא אמרנו.
אה, זה לא קשור לדבר הקודם, בסדר.
אז סליחה.
אומרת הגמרא, אבל כיוון שהצצנו, נראה מה שאומר.
אומר רש"י,
דמשהו ומברך לבעל הבית המכילו, דהי לרחמנה, למה הוא מזכיר דווקא מזון? בלא מזון יש הרבה לברכו.
מה, הוא לא נותן לך את כל פסיק ופסיק, נשימה ובריאות ושמחה ותורה,
הכל הוא נותן.
אומרת הגמרא,
אמר רבי יוחנן, ברוך,
כן,
שוב מימרא של רבי יוחנן,
באמת יש כאן בדקדוקי סופרים אומרים ואמר רבי יוחנן
כן עוד נוסח ברוך שאכלנו משלו הרי זה תלמיד חכם
על המזון שאכלנו מה שראינו עכשיו בטוסות הרי זה בור
כן כשאומר בנוסח זה כאילו הוא מברך את המזון שאכל ולא את הקדוש ברוך הוא
הטוסות קצת אומר אחרת ראינו עכשיו כן הטוסות אומר מה אתה רק על המזון משבח אותו יש עוד דברים
אבל רואים ברש"י אותו דבר בראש,
שכאילו הוא מודל המזון. טוב, אני מודל לך תפוח שאתה גדלת אצלי.
אמר אבו נאו ראיד רבי שעיה, לא המרן שמה שנברך שחל משלו ולא על המזון שאכלנו, אלא בשלושה שמזמנים. דליכא שם שמיים,
אבל בעשרה שאתה אומר נברך אלוקינו, אז אין לך מקום לטעות דליכא שם שמיים,
מוכחמילתא שאתה מתכוון לקדוש ברוך הוא.
אתה הרי מזכיר את השם שלו בפירוש כדתנן בעניין שהוא מברך כך עונים אחריו ברוך השם אלוקי ישראל וזאתו אלוקי הצבאות ושבע קוראים לה מזון שכלנו זה בעשרת אלפים הרי שאומרים על המזון שכלנו ולא ברוך שכלנו משלו למה כי שמה אתה מזכיר שם שמיים במפורש
אבל כן אז כל הדין הזה שהוא בור זה כשהוא אומר בשלושה
למדו במשנה
אחד עשרה ואחד עשרה ריבו, אותו נוסח, נברך אלוקינו שאכלנו משלו
או ברחו אלוקינו, אבל אותו נוסח לא משתנה בין עשרה למאה לאלף וכו'.
שואלת הגמרא מה ששאלנו כשלמדנו את המשנה,
"הא גופה קשיא",
המשנה עצמה סותרת את עצמה,
אמרת אחד עשרה ואחד ריבו, עשרה ריבו,
זה שזה מאה אלף,
אומרים אותו נוסח,
עלמא כי הדדה דנינו.
נוסח הזימון שווה.
ואדר קטני, מיד אחר כך הוא כותב במאה אומר, באלף אומר וכולי, בריבה אומר, נוסחאות מיוחדות לציבור.
אמר רבי יוסף לה קשיאה, אין כאן סתירה.
מה שאמרת שיש שינויים בסיפה רבי יוסי הגלילי.
אה, מה שאמרנו שהנוסח הוא קבוע מעשרה ומעלה,
רבי עקיבא,
אין משנים את נוסח הזימון.
איפה עוד אתנן?
כתוב אצלנו במשנה סוף המשנה רבי יוסי הגלילי אומר לפי רוב הקהלים מברכים שנאמר במקהלות ברכו אלוקים
יש נוסחאות שונות מקהלות כמו שאמר שם הלשון מקהלות יש קהל כזה וקהל כזה
ואמר רבי עקיבא בא אצלנו במשנה כן אמר רבי עקיבא
יש מוחקים כאן את הנקודות האלה מה מצינו
בבית הכנסת שאתה אומר ברחו אתה לא משנה כמה יש קהל עשרה או מאה או אלף,
תמיד אתה אומר ברחו אף בברכת המזון אותו דבר.
אבל כבר אמרנו שלזה גם יסכים רבי יוסי הגלילי רק אומר בית כנסת יש ניידות הולכים כמו שאמרת תוספות.
אומרת הגמרא ורבי עקיבא מה הוא עושה עם הפסוק שרבי יוסי הגלילי במקהלות?
אומרת הגמרא מי בא אלי רבי עקיבא ידרוש את זה לדרשה אחרת.
מה הילך דתניא, היה רבי מאיר אומר, מיניין שאפילו עוברים שבמעי אמם אמרו שירה על הים
בקריעת ים סוף, שנאמר במקהלות ברכו אלוקים השם ממקור ישראל. מה זה במקהלות?
לשון התקהלות
שנקהלו על הים,
ברכו את השם אפילו ממקור, מה זה ממקור? מהרחם,
מהרחם של אמם, מה שהם אמרו, כן?
אמרו שירה, עד כדי כך,
כל כך,
ממכור מרחם ממעם.
אומרת הגמרא, טוב,
אז עכשיו הבנתי מה רבי עקיבא עושה במקהלות,
אבל גם רבי יוסי אגלילי,
הוא עוד מסכים לדרשה של רבי מאיר, מאיפה הוא יודע?
ואידך,
איפה הוא לומד את העניין שתינוקות שעוברים אמרו שירה?
אומר, ממכור נפקא,
כן, מקהלות, לפי רוב הקהל מברכים,
אבל הוא אומר המילה מקור היא כאן למעשה תוספת
במקור ישראל בפסוק. מה זה מקור? אז הוא מאותו פסוק לומד שניים.
אמר רבה הלכה כרבי עקיבא, באמת כך הלכה שאין שינוי בנוסח מעשרה ומעלה.
מה יישא?
רבינה ורב חמה בר בוזי קלו לבריש גלותה.
שמה בית ראש הגולה בבבל היה סמכות,
שקיבל סמכות מדינית חלקית,
והיה ראש הקהל בהרבה מובנים.
היה לו בית דין, היה לו שוטרים, הכול.
קם רב חמא וקמא אדר רבי מאה.
הם היו ציבור גדול, הוא אומר, רגע, בוא נצרף שיהיה לנו מאה.
כדי לזימון, שיהיה לנו את הנוסח השלם. אמר לרב הינה, לא צריכת, אל תחפש.
אך היא אמר רבה, הלכה, כרבי עקיבא,
ממילא לא תוסיף שום דבר,
אז אין לך להתאמץ.
פול גז על נוטרל.
לא צריך.
אמר רבא, כי אכלינן עוד סיפור על ראש הגולה.
מעניין לעשות מחקר, כל הסיפורים שמופיעים בברכות על בית ראש הגולה, אפשר ללמוד מזה הרבה הלכות.
אמר רבא, כי אכלינן ריפתא ביריש גלותא, היינו אוכלים לחם
אצל ראש הגולה, ואכינן שלושה שושה.
למה?
כי ראש הגולה זה סעודות שלמה המלך בשעתו, מאריכים הרבה זמן,
ואנחנו אין לנו זמן,
אז אנחנו היינו נפרדים שלוש-שלוש,
כן?
ועד שיגמור ראש הגולה ויזמן ייקח זמן. שואלת הגמרא,
רגע, איך הם עושים דבר כזה?
הרי הם מפסידים את הברכה עם שם ה' ולברכו עשרה-עשרה,
הרי חל עליהם חיוב של שלושה,
נפקא מינה גם אצלנו בחתונות, כשאתה בא לחתונות ואתה רואה מאריכים, מאריכים, מאריכים, ואתה באת ממרחק, אתה רוצה לנסוע, או יש לך תרבות ציבורית, או שיש לך יום עבודה מחר, אתה עוד לא פנסיונר,
יש מחר יום, אתה רוצה לעזוב, מה אתה עושה?
אומרת הגמרא, וברכו עשרה עשרה,
אז הוא אומר, זה יש בעיה,
אתה תפגע בראש הגולה,
שם זה כבר כמופיה,
עושים כבר חבורות,
שמה ריש גלותא ויקפיד.
למה ש... טוב, אם עושים קבוצה קטנה, הוא לא כל כך מקפיד. אולי הוא מרגיש, אבל זה לא התרסה.
אבל ברגע שמת... כן?
גם בחתונה, אם הבעל הבית צריך רשות בעל הבית בעצם, אם הוא מקפיד בזה שכולם יצטרפו ישר לבוחר.
כן. זאת אומרת, בעצם החיוב של זימון הוא רק דה רבנן.
משום כבוד הבריות, כאילו, להפריד. אולי זה היתר גם בחתונה. -בחתונה זה נראה שאתה מתנצלת לחתונה בשל הזאת. -כן, כן. זו בעיה. -כן, בעיה גדולה, נכון. אז יש כאלו לא אוכלים לחם. -אם אתה מחייב. -אתה מוסיף את ה... לפחות את ה... אם שלושה,
אבל אם אין עשרה, לכן עושים אולי עשרה, שלושה.
אבל אתה התחייבת.
טוב, אולי גם בחתונה אם יעשו כנופיה זה פוגע, מה אתה אוסף את כל הקהל לברוח?
בעל הבית רוצה שיישארו למנה אחרונה. אבל מה הוא אמר בחתונה? יש חיוב של שיבת רחון. כן, כן, כן. אתה היית בתוך ה... ואם היית בשיבת רחון שלה? לא, זה משהו אחר. זה בלי סעודה. הסעודה הראשונה זה הסעודת לילה חופה.
ולכן, ולכן העיקר,
אין שיקום מהעובדה יותר מוקדם.
נו, לא לעשות את כל הריקודים,
וישר לברכות יש... כן.
אפשר פשוט לבקש רשות בבעל הבית.
איפה היא בחתן מהארץ?
הם טועים.
יש נוהגים. הלאה.
יש נוהגים,
כן, כן, יש, זה תיקון גדול.
לפני שחתן מלכה באים בארץ?
עוד לפני שחתן, היום הם מאריכים.
אני לא יודע, בזמננו, חדר יחוד, עשרים דקות, עוד עשר דקות לצלם, איפה עשרים דקות?
זה היום, יכול להיות שעה וחצי.
הבעיה זה לא שם, הבעיה זה שמתי הכתבה מקרה מגיל עבובה, עשוי בגיל ותשע. זה עוד משהו, זה עוד משהו, כן. רגע, אז מה אתה צריך לעשות בעצם? לא לאכול לחם.
או לאכול לחם, או שאפשר, אפשר להסתמך על הטעם הזה,
מפני שכל העניין זה רק דרבנן.
אז משום כבוד הבריות,
עכשיו תלך,
אני לא יודע בשלושה אם צריכים, בוודאי לא שכל שבע ברכות.
משום כבוד המעמד, אתה תתחיל לאסוף חבורות, זה מאוד בולט. אם זה שלושה, אף אחד לא שם לב, אתם מסתודדים.
ואם אתה מקבץ עשרה ויותר,
אולי טוב, צריך לעיין בזה.
גם שאכלו לחם שם בספר הזה, נכון?
גם אם אחד, לא, אם אחד יצטרף, אחד, למדנו למעלה.
כבוד הרב, כבוד הרב, גם כשיוצאים להצעה של האוטובוסטים במחורת העיר,
יוצאים שלושה-שלושה, גם אז לסוף הם יוצאים כולם. -בסדר, אבל תסכים איתי שהיציאה, איך אומרים, התגנבות יחידים.
טוב, בואו נמשיך. בסדר, צריך לפתור את השאלה הזאת לעיין עוד פעם,
איך נוהגים בחתונה?
אבל בהחלט יש כאן בעיה, צריכים לשים לב על זה.
אומרת הגמרא
וניבקו בביר חטאת בריש גלותה.
הגמרא, כן,
עיידו דאבשו כולי עלמא לא שם, אה, להם לא שהם ירו,
הם אומרים זה אולם כזה גדול וציבור כזה גדול, ממילא אנחנו לא שומעים את המזמן.
לכן הצטרכו לחלק, לזמן בעצמם.
אבל כאן זה לא נוגע, כן?
או, כן.
זאת אומרת, צריך משמע שלא מספיק שתשמע את הזימון, אלא צריך לשמוע כל ברכת המזון פיה מברך, כן?
רש"י כאן אומר, טוב,
רש"י אומר,
שמע ריש גלותא, תראו,
תלתא תלתא ריש גלותא, מעריך בסעודתו וענן כל ג' ג' שגמרו סעודתו ומזמנים כל נמורו,
יושבים אחר הברכה עד שגמר ריש גלותא,
רש"י אומר לא שאתה ממהר ואתה נשאר ויזמנו הוא והיושבים אצלו בקול רם. כמובן פתרון יבקעו בברכה של ריש גלותא ומשהו שהם נשארו.
שמע ריש גלותא אם היו מזמנים עשר עשר היה צריך המברך להגביה קולו וישמע ריש גלותא.
ואה מצד זה הרי אם הם עושים עשרה צריכים לשמוע כל עשרה.
ויחרה לו שאנו עושים חבורה לעצמי בפרסיה, אף אגב דמאף כנפשי הוא מידי זימון של השכרת השם.
חיאדר מזמן ריש גלותא בהשכרת השם לאו אינו נפקה ביה.
דמר רבה תוספה שאין זימון להפרעה. אם כבר זימנת ויצאת ידי חובה, אתה לא יכול להצטרף לזימון.
אפילו אחי ניחא לאו באחי משום דאף שהכו לעלמא שהיו שם מסובים רעיין קול המברך נשמע.
כן, אף שאיזה רעש.
זה גם בעיה, זה גם בעיה. מה?
אבל אני אומר, התמונה הזאת שיש קבוצה שיחד, כן.
אמר רבא, תוספה,
עוד הלכה בעניין הזימון.
אני שלושה דקה חריבת באדה אדה, אוכלים לחם יחד, כדים חד מנהיו ובריך לדעתי,
הוא פרש בלי זימון ברך, אינו נפקין בזימון דדהי,
כן?
אחרי שגמרו סודתם הם מזמנים והוא עונה איתם,
למרות שהוא כבר בירר ברכת המזון,
אבל אי הוא,
למרות שהוא משמש משלים לזימון והוא בירך,
אבל הוא, אין לו קיום מצוות זימון, הוא נפק.
הופה, זה דבר מאוד מעניין.
מבחינתם, הוא עוד שייך לקבוצה המזמנים,
אבל מבחינתו לא יצא ידי חובת הזימון.
לא נראה זימון דידול, לפי שאין זימון למפרע, אין רטרואקטיבית.
רבי ישמעאל, אמרנו במשלח...
זו שאלה טובה.
אז הוא אומר, הרי ההתחייבות מבחינתם הוא אחד מהחבורה.
אתה לא יכול לפרק שותפות בלי שאתה יושב עם החבורה שלך.
יש לך התחייבויות.
נגיד, הקמתם מפעל.
נכון שכל אחד מהשותפים יכול לפרק את השותפות,
אבל בשביל לפרק אתה צריך לא לפגוע באחרים.
אתה לא יכול לפרק,
נגיד, מפעל שנמצא באמצע,
אם אתה מפרק את זה, אתה גורם הפסד לאחרים.
אתה צריך לייצר מצב ש... לעשות את זה בצורה.
רבי ישמעאל אומר,
ברכו את השם עבורך, אמרנו שהוא אומר,
מייסה? רב רמב"ר רבא יקלע לבי כניסתא דבי גיבר,
שם מקום אבי גיבר, אבי גיבר, כן?
אבי גזונט אומרים.
אבי גיבר.
מה זה? זה שם מקום, כן?
גובר, אבי גובר,
יש שאומרים.
היה שם בית כנסת גדול מאוד.
אנחנו יודעים, באלכסנדריה היה בית כנסת גדול,
מקום בחדשות.
אז אם כן, קם קרא בספרה,
הוא קם וקרא בספר תורה ואמר לפני הקריאה, ברכו את השם ואישתיק,
ולא אמר המבורך אף שהוא כולי עלמא,
ברכו את השם המבורך.
כן, אם אחד טועה, אתם יודעים את התגובה.
אמר רבא,
פתיה אוחמה.
כן, כאילו כינוי כבוד, כינוי חיבה, יותר נכון. כלי חרס שחור.
מעניין, זה כן, כמו שאומרים כושי, כן?
כי התלמידי חכמים, אין להם זמן לכבס את הבגדים,
להתרחץ,
למרות שאומרים רבב על בגדו שתמיד חכם.
בעד אי פלוגתא, למה לך?
למה אתה נכנס למחלוקת? הרי לרבי שמעאל, צריך להגיד המבורך,
וגם רבי עקיבא מודה,
אלא הוא אומר,
גם רבי עקיבא אומר שעדיף לעשות, רק הוא אומר זה לא חייב.
אז יותר טוב תעשה,
כדעת רבי ישמעאל, שגם רבי עקיבא מסכים איתו שזה עולה,
רק רבי עקיבא אומר לא מוכרח, אז למה לך להיכנס לתוך מחלוקת שאתה יכול להיות טוב,
ועוד הנהוג עלמא כרבי ישמעאל,
אז למה לעשות שינוי מכולם? משנה, אומרת המשנה בסוף העמוד,
שלושה שאכלו כאחת אינם רשאים לחלק,
למה? התחייבו בזימון, וכן ארבעה,
אז השלושה,
כן, אין,
למה?
כי גם הוא חייב, אין השלושה מזמנים והרביעי מברך לעצמו,
למרות שנשאר זימון איחוד,
כי הוא מבטל את הזימון של עצמו,
וכן חמישה לא נחלקים,
כי למה אם תחלקו לשלוש פלוס שתיים או ארבע פלוס אחד,
זה שאחד, נגיד הוא יצא רגע לריקודים, אתה לא מחכה לו, אתה מפסיד אותו,
אבל שישה, אם אתם שישה, אתם אומרים אוקיי, אנחנו נזמן שלושה, נשארים שלושה,
יש זימון.
אותו דבר נחלקים לשתי חבורות או שלוש תלוי תשע יתחלקו לשלוש עד עשרה ועשרה אין נחלקים למה?
כי כולם יתחייבו לזימון עם אזכרת השם
ואותו דבר יותר מעשרה עד עשרים אם יש עשרים יכולים לחלק שתי קבוצות
שתי חבורות שהיו אוכלות בבית אחד
אז מתי החיבור ביניהם?
בזמן שמקצתם רואים אלו את אלו הרי אלו מצטרפים נגיד יש חדר בתוך חדר אז אם אתה
חלק מהחבר'ה רואים, כמו נגיד בחדר אוכל של המכון,
יש שם פינות. אם אחד, אם רואים, הוא מחבר את כולם,
כן?
ואם לאו,
אם אין, רואים את אלו, אלו מזמנים לעצמם ואלו מזמנים לעצמם.
אנחנו נראה,
גם יש עוד פתרון שמש, אם זה מלצר אחד שמשרת את כולם,
אז הוא גם יכול לצרף אותם.
אם הוא משמש את כולם מאותו מלצה.
יפה.
אחרי שלמדנו את דיני הזימון וברכת המזון,
באה המשנה ומבררת על עניין היין, כן?
לכאורה זה היה צריך להיות בתחילת פרק שישי שם, עם ברכה ראשונה,
כן?
אז אולי אפשר להגיד, כיוון שזימון זה תמיד על כוס של יין,
ממילא זה שייך לעניין הזימון,
כן?
נראה, בהמשך הגמרא לא כל כך משמע כך, אומרת הגמרא, כתוב, שלושה שאכלו כאחד לא רשאים לחלק שול, כלומר, מהי כמה שמלן?
תנינא חדה.
הרי בתחילת הפרק למדנו כבר, שלושה שאכלו כאחד חייבים לזמן, בדף מ"ה, כן, למדנו את זה.
אז אם חייבים, הם לא יכולים לשאים לחלק.
אומרת הגמרא,
אקא משמלן,
כי עד אמר אבא ארמ"ח שמואל,
שלושה שישבו לאכול כאחת ועדיין לא אכלו,
כן?
לא מספיק שישבו לאכול.
אם בחוה מוציא והתחילו לאכול,
אבל לא אכלו כזית, לא התחייבו בברכת המזון,
כן?
כך יש רוצים לומר, שדווקא אם הם אכלו משהו,
ששלושה שישבו לאכול ועדיין לא אכלו, או לא אכלו בכלל,
או שלפי הרבה ראשונים לא אכלו כשיעור אכילה מינימלית, אינם רשאים לחלק,
חייבים לאכול,
לגמור את החיוב ולזמן מה רצה להגיד שגם לא אכלו הם לא רשאים לחלק זה החידוש או תירוץ ישנכי נאמר הבבא שמואל הכי קטני שלושה שישבו לאכול כאחת אף על פי שכל אחד ואחד אוכל מכיכרו אין להם אוכל משותף כל אחד מוציא את הצידנית שלו כמו בטיול כל אחד את הסמבויט שלו אז אפשר להגיד שלכאורה הם לא חבורה אחת אז אין
חובת זימון לכן בא להשמיע לנו שאינם רשאים לחלק.
זה המשנה היתרה בא להשמיע לנו.
כאן אומר התוספות
"אף על פי שהיו חלוקים לכיכר שכל אחד ואחד אוכל מכיכרו,
אינם רשאי לחלק". כלומר, "אף על פי שהם חלוקים לכיכרו צא אלקל דתך" אין זה צירוף.
לא חלק חובת זימון אפילו אך אינם רשאים לחלק.
התוספות הקודם אומר
אמר רב הלכה רבי עקיבא פירש רבינו חננאל דאחי קיימלן
ולכן בין עשרה בין מאה בין ריבו עשרת אלפים אומר נברך אלוקינו על המזון שאכלנו אבל בגימל לא יזכיר על המזון כי דמר לאל גם בעשרה אם אינו רוצה להזכיר על המזון הרשות בידו ואומר ובטובו חיינו כל מה שלמדנו קודם אומרת הגמרא
תירוץ שלישי הנמי כעדר עבונה
כמובן כאן משפט לחדש, כמו שאמר רבו נא אלחדא, אמר רבו נא,
שלושה שבאו משלוש חבורות. יש שלוש קבוצות שאכלו,
כל אחד התחייב בזימון.
נגיד, בקבוצה הזאת יש ארבע, בזה ארבע, בזה עכשיו.
כל אחד מהארבע חייב בזימון.
קם אחד מארבע,
נקבע לכאן, נצטרף אליו עוד אחד מארבע שחייב זימון קבוצה שנייה.
והשלישי,
אז לכאורה אין שייכות אחד בין השני,
אבל כולם חייבים בזימון.
שלושה שבארנו שלוש חבורות אינם רשאים לחלק,
כן?
אפילו לא אכלו יחד, אז תגיד, טוב, אם יתיישבו יחד עכשיו הם אומרים לא,
אנחנו רוצים לחזור לקבוצה שלנו,
שם יש יותר כוונות.
די, באת, איך אומרים?
תפסת את החבורה, נתפסת שם. זה כמו קורבן פסח, אי אפשר לפרוס.
אמר רב חיזה, זה כמו פריימריז במפלגות.
בחרת מפלגות. היום, פעם בחרת בכל המפלגות.
מי שנתן לך כסף, בחרת לזה, אחר כך אתה בוחר לזה. כאן אין.
אמר רב חיזה, והוא שבא משלוש חבורות, שלושה בני אדם, כל אחד התחייב. אמר רבא, אנחנו עוברים לדף נ' עמוד ב', בא רבא ואומר,
ולא אמר האנשי חייבים לזמן, אלא דלא הקדימו אנח והזמונה ללבדוכתאיו.
כשלא זימנו עליהם במקום הראשון, היו ארבע בכל אחת מהחבורות,
והם היו צריכים לצאת לשוק קודם בגמר הסעודה,
אז משמע כל אלו שנשארו עדיין יש להם חובת זימון,
אבל אזמון עלי ובדוכתיו פרח זימון מן האירו,
כן?
אם זימנו עליהם בני החבורות והיו שם רק לברכת הזימון
ולא בירכו עדיין, גמרנו, אתה יצאת ידי חובה ברביעייה שלך,
זימנו עליך,
לפני שקמת ללכת.
אתה יכול להגיד, אבל אני עוד לא בירכתי ברכת המזון,
אני יכול עוד להצטרף? לא.
זימון, יצאת, זהו, אתה לא יכול לייצר קבוצה נוספת.
אמר רבא, מינא אמינא לה,
מאיפה אני יודע את הדין הזה? דתלן, למדנו דווקא במסכת כלים. מיתה שנגנבה חציה, או שעבדה חציה, או שחילקו אחים או שותפים, טהורה.
הרי בדיני טומאה, איך אנחנו מתארים דבר אם הוא נשבר?
אם אתה מחלק כלי לשתיים, בטל טומאתו.
כן, פוגע ממנו שם מהמיטה, אז הוא כבר לא כלי.
החזירוה,
אם חזרו ותקנו, עכשיו זה כלי שלם, מקבלת טומאת מכאן אל האבא.
אבל לא רטרואקטיבית.
שימו לב איך שמשווים כאן לחבורה שהתפצלה ומתחברת מחדש.
מכאן לאבא, מעכשיו, אם ייגע בזה טומאת זה יטמא, למה? כי זה כבר כלי.
אבל אתה לא יכול להגיד, רגע,
איך ביטלת את הטומאת כשהכלי נשבר?
עכשיו שהחזרת,
אז חיברת חזרה, אז הטומאה חוזרת רטרואקטיבית, זה לא.
אז הוא אומר, אותו דבר,
מזה הוא למד עלמא, כיוון דה פלגוה פרח לה טומאה ולא חוזר, אחא נמי בשלושה שבאו משלוש חבורות אצלנו, כיוון דה זמון עליהו,
פרח זימון מניהו.
גמרנו, שברת את החובת הזימון, אין רטרואקטיבית.
למדנו במשטה, שתי חבורות.
אמרנו שאכלו ולא כל אחד בחדר אחר, אז אם הן רואות אילו מקצת אילו את אילו הם מצטרפים לזימון טענה.
זה מה שאמרנו כאן במשנה שיש עוד אופציה לצירוף. אם היה השמש מלצר שמשרת את שתי הקבוצות,
השמש מצרפם.
למדנו במשנה אין מברכים על היין עד שייתן לתוכו מים.
כן, את זה אנחנו דילגנו כשקראנו.
לא קראנו על זה במשנה, אבל... אז רגע, נהפוך רגע את הדף
אומר במשנה
אין מברכים על היין עד שתתן לתוכו מים, זה נקרא יין מזוג
דברי רב לזרח, חכמים מברכים, מסבירה הגמרא, תנו רבנן
יין
מה זה?
יין שלא נקבעה יש מים, כן
תנו רבנן, כן?
תנו רבנן, יין עד שלא נתן לתוכו מים,
אין מברכים עליו בורא פרי הגפן, אלא בורא פרי העץ.
למה? היין שלהם היה מאוד חזק.
לא היה ראוי לשתייה.
ברגע שאתה לא ראוי לשתייה, יורד רמת ברכתו.
אז לכן, מברך בורא פרי העץ.
אז כמו הענבים שמברכים בורא פרי העץ, הם נוטלים ממנו לידיים.
הרי בדין של נטילת ידיים,
אז יין לא כשר.
כל זמן שלא נתנו לתוכו מים, יש עוד דין של לאו דווקא מים כשר נטילת ידיים,
אלא כל משקה, זה דין של משקה שיכול לטול בו ידיים.
זה מי פירות באדמה.
מי שנתן לתוכו מים וברחים עליו בורא פרי הגפן, ואין נוטלים ממנו לידיים, כי כבר יש לו שם של יין.
ודברי רב לזר, חכמים אומרים בין כך ובין כך, אם נטעת מים או לא נטעת מים וברחים עליו בורא פרי הגפן,
ואין נוטלים ממנו לידיים, כי יש עליו שם של יין.
זה, כן.
מעניין, רש"י כאן מביא שתי גרסאות.
נראה, אם יישאר לנו טיפת זמן, נראה דבריו, בואו נראה עוד קטע בגמרא.
שואלת הגמרא,
כמען עזה, היא מביאה כאן דעה של ערמורה ומנסה לדעת כמו מידיה.
כמען עז לה,
מה ששמואל אמר, עושה אדם כל צורכיו בפת.
אתם זוכרים בצבא, פעם אני זוכר, היו לוקחים חצי כיכר, משמשים בו כספוג לנקות את השולחן.
זה היה לחם, היה כמויות.
זה ביזוי הפת. זה ביזוי הפת. אז זה מה שהוא שואל.
האם מותר?
אומרת, עושה אדם כל סוחר בפת.
אפילו שזה לא אכילה. כמן, כרבי אליעזר,
שמותר ליטול ידיים ביין שלא מזוג.
בלטה השחית.
אז לא חוששים להפסד אוכלים אם אתה עושה בזה שימוש, שצורך אדם,
אותו דבר פת עושה ולא חושש,
כן,
לעניין הזה.
כל המחלוקת אם יין ראוי לנטילה,
אבל לכאורה המשמע גם חכמים יסכימו איתו.
אומרת הגמרא, אמר רבי זוהר חנין, עמודים חכמים לרב אליעזר בכוס של ברכה, הכוונה של ברכת המזון,
שאין מברכים עליו עד שייתן לתוכו מים.
למה?
למה כאן הם מודים, מה היא תמה?
אמר רבי יהושע,
צריכים לעשות, כיוון שאתה עושה מצווה, מצווה מן המובחר,
כן?
אז לכאורה נראה אחר כך בגמרא שצריך חי,
ונדבר עוד על זה. ורב ענן שאומר
כשהם אומרים שמברכים בורא פרי הגפן על היין קודם שייתן מים למאי חזי
הרי הוא לא ראוי בלי מזיגה, אמר רבי זעירא חזי לקורייתאי
ומשקה שמערב איתו כל מיני תבלינים
אז אפילו אתה לא מוזג יין זה כבר כשר, זה שם כללי למשקאות
כמו שהנומלין ראינו כמה פעמים
תערובת שיין דבש ופלפלים
ועל זה כאילו מוזגים אותם? זה כן, כן
טוב, אז רק נקרא הלכה,
אז רק נקרא עוד משפט אחד, תנו רבנן,
אגב דברי שמואל אומרים, ארבעה דברים אמרו בפת, אין מניחים בשר חי על הפת, ואין מעבירים כוס מלא על הפת,
ואין זורקים את הפת באוויר, זה דרך ביזיון, ואין זומכים את הקערה בפת.
נגיד אם יש רגל של הקערה שנפלה, לא משתמשים,
אז איפה ההבדל,
כן,
שאמרת קודם,
שלא משתמשים טוב, נראה את זה מחר. בואו נראה עכשיו הלכה, נתחיל רק, וניגש ישר למנחה.
באיזה שעה? ארבעים ושלוש?
לא, ארבעים ושבע.
כן.
טוב, דף נ', אנחנו, נכון?
שרון וייטנר, זה אמרנו.
כן.
אומר ככה.
אמרנו,
דף נ',
בחוטף של אדם ניכר
רגע, זה או נ"ט, לא?
נ"ט, איזה אנחנו למדנו?
הנ"ן, אז רק נעירה את ההתחלה, בחוטף זה ניכר, דני ברכה אחרונה, האוכל כזית, מאכל, מברך על הברכה האחרונה, ראויה לו, דהיינו פת
ברכת המזון, מזונות על המחיה, פירות בשבעת המינים על העץ פרי העץ, שאר המאכלים בורא נפשות,
כל מיני אוכלים מצטרפים לשיעור כזית,
חצי כזית פת, חצי כזית פרי,
מצטרף, מברך בורא נפשות, לברכה היותר נמוכה.
אכילה ושתייה אין מצטרפים,
אבל אם טבל הפת במשקה מצטרפים לשיעור כזית, כמו בשמן זית וכדומה, אין אדם מתחייב ברכה אחרונה אם כן אכל כזית מהמאכל בכדי אכילת פרס, זמן של ארבע דקות, כן, עכשיו זה קשור ליום כיפור.
אחי מאכלו ביותר מדרך לרוסס אינו מברך,
כי זה שיעור זמן שבטל.
אכל כזית עוגה,
אף שיש בשאר חומרים שבה כמות פי שניים או שלושה מהקמח שבה,
נהגו לברך לאחר חילתה על המחיה. לכתחיל הטוב להיזהר חול מהעוגה, כמות שיש בה כזית קמח
בתוך גיל החללת פועל. קודם כל ייזהר שלא יאכל, כמות שיש בה שיהיו קביעות צעודה,
כי אז אתה כבר 220 גרם בערך,
אתה מתחייב בנטילת ידיים ובברכת המזון.
חרירי האוויר המציאים בעוגות,
"הפן בגלל אינם מצרפים בשיעור הנפח המחייב אחרוני אף כשאינם ניכרים מצרפים".
ברוך ה' לעולם אמן ואמן,
