כן, היום דף מ"ו, נכון?
כן, ובכן יש לנו כאן הרבה עניינים להלכה,
ננסה לעקוב בתוספות את כל ההתפתחות כאן, מה שיש כאן בגמרא.
ובכן ראינו, נראה אולי את הסיום,
בעצם יש לנו שארית גם בממה עמוד ב',
כן?
קודם דיברנו שיש שני מצבים. אם מצא כשהם מברכים, אז מה הוא אומר לכם?
רביד אמר ברוך ומבורך, רב פפאונר עונה אמן.
והגמרא אמרה שהם לא חולקים.
אם בא מישהו ושומע את תחילת הזימון, אז הוא אומר באמת,
אז זו הדעה הראשונה, עונה ברוך ומבורך.
ואנחנו ראינו את המנהג להגיד כמו שברוך ומבורך שמות תמיד לעולם ועת,
ואם יש עשרה הוא אומר ברוך אלוקינו וברך שמו תמיד לעולם ועד, זה סימנך לזכור
בושת לו,
בושת לו, ברוך ומבורך שמו תמיד לעולם ועד,
עשרה מוסיף את אלוקינו.
אז כיוון שבקטע האחרון שלמדנו, דף מ"ה עמוד ב', ראינו חילוק,
מהגמרא אומרת גם על עניית אמן אחר,
שיש לכאורה סתירה בין שתי בריתות, אותן אחד העונה אמן אחר כל ברכותיו,
הרי זה משובח.
אם אדם עונה על ברכותיו, משהו שזה משובח.
וטניה אידך, למדנו ברית אחרת, שאומרת, הרי זה מגונה.
אומרת הגמרא, לקשיאה ובונה ירושלים.
ברכה שהיא סיום של קבוצת ברכות,
הרי כמו ברכת המזון, אמנם יש אחרי זה הטוב והמיטיב,
אבל הטוב והמיטיב לרוב הדעות זה דרבנן, אז זה יחידה שונה שתיקנו אותה הרי ביבנה,
על קבורי בית"ר, על הרוגי בית"ר.
אז לכן, כל פעם שאתה גומר קובץ,
הרי יש לך כאן את עניית המן, סיום, ואבי שר ברכות.
מתי זה מגונה שעונה המן אחרי כל ברכה וברכה שהוא מברך,
הרי זה מגונה.
אז מעניין,
טוסות כאן אומר,
אבי בונה, יש כאן מחלוקת עקרונית בין שיטת הספרדים לאשכנזים, בין המחבר לרמה,
בשאלה מתי עונים אמן. אז נראה את התוספות.
רב זביד אמר ברוך הוא מבורך, ראינו אתמול ובהק פסק ברוך הוא מבורך, שמות עמידו לעולם ועד,
ראשי תיבות בושת לו.
ויהי אב העשרה,
אני בת ראיו ברוך הוא אלוהינו, ברוך הוא אלוהינו וברוך שמות עמידו לעומד.
אבא בונה ירושלים ואבא שאר ברכות.
פירש רבינו חננאל והלכות גדולות,
דיש מפרשים שהכוונה בכל ברכה וברכה, כגון אחר ישתבא ובחי יוצא בו.
כלומר, מה זה כל ברכה וברכה? כל קבוצת ברכות,
לא רק
בוני ברכמיו, קבוצת הברכות של ברכת המזון,
בוני ברכיו, ירושלים אמן,
שזה כולם אומרים, אלא בכל קובץ ברכות.
מה היא תמה?
ומי הוא פוג חזירים? מה הדבר?
לך תראה, חכמי התוספות הם חכמי אשכנז,
בואו ראה מה העולם נוהג,
שלא נממן אל אחר בוני ירושלים לברכת המזון.
אבל בשאר המקומות לא. ובאמת,
מה הסיבה שלא עונה אמנה? קודם נגיד את היסודות.
התוספות אומר רק בונה,
למה?
שזו ברכה מיוחדת. למה דווקא? אני לא זוכר את הסברה,
אבל מה שאין כן, כל הקבוצות של ברכות הם לא עונים.
אבל יש שיטה, שיטה של,
וכך פוסק המחבר,
שכל קבוצת ברכות, לאו דווקא, כמו שאנחנו רואים כאן לדברי התוספות,
כן?
כאילו,
למשל, יש לנו "הברכת עמו ישראל בשלום", כשאתה גומר שמונה עשרה, למשל,
השתבח, מה שתוספות מזכיר כאן.
גמרת את הברכות של פסוקי דה זמרה,
כן?
מלך הלכי העולמים, אמן. הסערונים אומרים לי, יש קבוצת ברכות,
אבל על כל ברכה לא.
למה בעצם לא לענות אמן בכל קבוצת הברכות,
בקבוצת ברכות?
אז יש אומרים טעם,
שזה כמו הפסק, אם אתה אומר,
ברוך אתה השם מלך העולם,
אתה אומר ברכה, ואתה אומר בורא פרי העץ.
אמרת כמה ברכות
או על מצווה, אתה אומר נטילה תלולה ושהחיינו, אתה אומר אמן.
אז אתה עשית כאילו הפסקה בין הברכה לדבר.
ועוד סיבה, זה מתאים לכולם, כולם מסכימים שבמצב כזה לא אומרים אמן.
גם אם אתה אומר אמן וממשיך אחר כך לברך, זה כאילו אמן זה תמיד,
אני חתמתי את הדבר ובזה גם נגמר העניין. ברגע שאתה ממשיך לברך, כאילו אתה מבטל.
לא, לא מה שאמרתי זה כאילו בטל ומבוטל.
כך מביאים בשם הגאונים.
לא, מי שסיים נגיד, אבל לא על של עצמו, לכן יש הקפדה שלא לגמור יחד.
אם אתה גמרת יחד, אתה לא יכול לענות אמן. אם גמרת קודם, אתה עונה על ברכת החזן,
לא על ברכת עצמך. הבעיה היא שאתה עונה על ברכת עצמך.
יש מחלוקת לגבי הבוחר בהמור ישראל בעבד. טוב,
שם יש כאילו מקפידים לגמור יחד עם חזן שלא יהיה לנו אמן,
ופשטות משנה ברורה אומר,
תגמור קודם כדי שתוכל לענות על הברכת הבוחר באומי ישראל, ואז תגיד שמע ישראל.
אבל רבים, אם תשימו לב,
מסיימים יחד עם החזן, החסידים במיוחד,
ואומרים אחר כך, בוא שמע ישראל, הם לא אומרים אמן.
כן?
כדי שכאילו לא יהיה הפסק בין הברכה לבין קריאת שמע,
למרות שאנחנו רואים שיטות בזה.
טוב, עכשיו נראה, אומרת הגמרא,
כן,
אומרת הגמרא, יפה,
תן אחד העונה אמן לאחר ברכותיו, הרי למשובח, תן אידר מגונה לה קשיר, בוני ירושלים ובשאר בחוק. נספרת הגמרא שלוש שרועות אחרונות, אביי היה עונה בקול, הוא היה אומר אמן בקול רועם לאחר ברכת בוני ירושלים, כאיכא תלשמעו פועלים וליקמו.
הפועלים שיקומו הם ממהרים לעבודה,
אסור להם לבזבז זמן של בעל הבית,
אז אם כן, אלו הפועלים יקומו וילכו לעבודה ויוותרו על ברכת הטוב המיטיב.
למה? כי תמיד אומרים אמן רק בסוף,
אז הם יבינו שזה הסוף וילכו.
למרות שלא ישמעו את הברכה הרביעית מהמזמן,
אין בכך כלום. הטוב המיטיב לאו דאורייתא.
אז הם, חכמים תיקנו את זה, לכן,
אז תשאלו,
אם חכמים תיקנו אפשר לזלזל בזה?
אז בעצם כל אלו שמזלזלים בתקנות דה רבנן, הרבה דינים הם, אז אין לבוא בטענות עליהם, זה רק דה רבנן, לא.
הכוונה שבעניין זה מראש חכמים תיקנו את הבחירה הרביעית,
תיקנו רק למי שלא עובד באותו זמן, אמרו לו, על חשבון בעל הבית אנחנו מוותרים לו את הדבר.
מספרת הגמרא, הייתה כאן דילמה, מצד אחד אם אתה אומר אמן והפועלים קמים ועולים,
אז אתה פותר את הבעיה שהפועלים לא יבזבזו את הזמן, תראו איזה רגישות, כמה כבר לוקח הטוב האמיתי, שתי דקות, דקה וחצי,
וכמה חשובה העבודה שחז"ל ייחסו לזה.
עד כדי כך שאסור לענות שלום בזמן שאדם עובד וכדומה.
אפילו דקה, אפילו משהו בעבודה צריך להיות מסור.
אבל יש חשש שאנשים יבינו כמו באופן כללי שאפשר לזלזל ב"דה רבנן".
אז מה עשה רב זירא?
רב אשי ענה לי בלחישה
כאיכא דלא נזלזל אובה הטובה המיטיב.
מצד אחד הוא אמר צריכים לענות אמן כי זה נגמר קובץ הברכות של דאורייתא אבל הוא לא אמר אני לא רוצה לעשות את זה בפרסיה שהפועלים יקומו אני אגיד להם את זה בנפרד.
כן בזמן הזה נוהגים שהפועלים מברכים כל ארבע ברכות של ברכת המזון אומר שולחן ערוך
צ׳ א' יקראו את ברכת המזון.
למה?
שבעלי בתים לא מקפידים,
אם הם מוותרים,
נותנים להפסקת אוכל, נותנים להם לא לאכול,
הם לא מקפידים על הדקה הזאת, ומסתם על דעת כן זכרו את הפועלים שיברכו את הברכה כל ארבעה כתקנה.
אנחנו עוברים לדף מ"ו עמוד א',
מספרת הגמרא הרב זיירא,
נגיד כמה מילים על רב זיירא על פי גמרא אחרת, נבין כת הגמרא.
רב זיירא,
הוא היה, עלה מבבל ורצה לשכוח תלמודו, אמר תלמוד ארץ ישראל זה משהו אחר,
איך אומרים ארץ ישראל מחכימה, צם מאה צומות כדי שישכח,
התפלל במאה צומות, ישכח תורת בבל,
להבין את המהלך של תלמוד ירושלים ותלמוד ארץ ישראל,
מהלך אחר. יש אומרים שאחר כך הוא צם עוד מאה צומות בשביל התפלל שלא יראה אש אל גיהנום.
אז הוא היה מנסה את עצמו, כל יום היה מסיק תנור,
נכנס לתוך התנור לראות האם פוגע בו או לא. זה רבי זעירא?
רבי זעירא, זעירא, זעירא. זה אותו אחד, בירושלמי זעירא, בבבלי זה נקרא רב זעירא.
אז נתנו חכמים בו עיניו,
אמרו,
יש אומרים מעין הרע, היו מתפעלים, יש אומרים שאמרו,
מה זה הדבר הזה?
זה מין שיגעון של ברסף כזה. מה, להיכנס לדבר כזה?
ובפעם שנתנו בו עיניו נחרחו שוקיו. הוא היה נמוך.
ומאז קראו לו רבי זיירא, כמו שאנחנו רואים כאן בגמרא,
קטינא חריך שקי.
קטן, הוא היה נמוך, זה סתם עניין,
אבל אחרי שנחרחו שוקיו.
וכאן נראה סיפור שבאו והתפללו עליו,
עשו, אחד החכמים עשה כאן נדר שאם הוא ירפא אז הוא יעשה סעודה גדולה לחכמים ועל כך יש,
קשור לעניין שלנו, לעניין בריקת המזון. בואו נראה את הסיפור.
הוא לא מרח את עצמו בסלמנגה?
כנראה שהוא מרח את עצמו בתפילות.
יש הרי הספד ידוע על רב זיירא,
שאיך כתוב שם,
הגמרא, איך הספידו את רב זיירא?
שינעה רע רע וילדה,
ורקת את טבריה,
גידלה שעשועיה, והיה שם הספד גדול על רבי זיירא. בואו נראה את הגמרא, רבי זיירא חלש,
חלש תמיד זה חלה.
אה לגבי רבי אבאו,
עולה לבקר אותו רבי אבאו, כביל עליה.
רב אבאו ראה את הצער הגדול הזה של רבי זיירא, הוא קיבל על עצמו. אם יבריא רבי זיירא,
שכינו אותו בדבר זה,
אז אני מבטיח,
עבדינא יומא הטבע לרבנן.
אני אעשה סעודה לתלמידי חכמים. יש לקחת חשבון תלמידי חכמים, לא היה אמצעי בידם. לעשות להם סעודה,
פירוש שבאותו יום יהיה להם מה לאכול.
כן,
איתפח, באמת הוא עברי.
אבא צעודתא לכולו רבנן. ברוך אומר ועושה.
כמעט למישרי,
שהגיע הזמן, מה זה למישרי לפתוח בסעודה,
לברך ברכת המוציא ולאכול,
אמר לרב זיירא לישרי לנמר
מה זה לישרי? תפתח אתה ותברך לנו את הברכה שכן אתה תפצע את הלחם, תברך ומוציא
אז אמר רב זיירא לרב אבאו לה סבר למר
לאדר רבי יוחנן שאמר רבי יוחנן
אמר בעל הבית בוצע על הלחם, רש"י אומר, ומוציא את כולם לידי חובה, רש"י אומר למה? כי אם האורח יבצע זה לא שלו
הוא ייתן לכל אחד פרוסה קטנה, אבל בעל הבית בעין יפה נותן,
אז אנחנו רוצים שהוא יפצע וייתן.
הרי אתה בעל הסעודה, אתה עשית את הסעודה, רבי אבאוהו, אז אתה שרה להוא.
אז באמת רבי אבאוהו קיבל את זה,
הוא רק אומרים הראשונים שהוא רצה לכבד אותו משום כבוד, אבל גם רב אבאוהו הבין שזה החיוב.
שרה להוא, אז באמת הוא אמר חמוצי כמעט הלברוכי, הגיע הזמן ברכת המזון.
אז עוד פעם רבב"א הוא מציע לרב זיירא ואומר לו
נבריך לן מר אמר לי לס עבר למר ליד הרב הונא דמין בבל מעניין הוא אומר דמין בבל שוב פעם מה הסיבה שאומר דמין בבל מפני שהוא כבר עכשיו בארץ ישראל
כנראה היה גם רב הונא בארץ ישראל אבל הוא אומר על התקופה שעוד היה שם
דאמר בוצע מברך שמי שזכה בברכה בתחילת הסעודה מוציא הוא הזה שמברך
אז עליך לברך, אתה רבי אבאו.
אומרת הגמרא,
למה רבבהו ביקש לברך ברכת המזון מרב זעירא, באמת?
ויהיו כמנסוירא ליה.
אומרת הגמרא, כי העדה אמר רבי יוחנן שאומר רבי שמעון אל יוחי,
בעל הבית בוצע על הפת ומברך המויצי ואורח מברך את ברכת המזון.
ולכן הוא ביקש מרב זעירא לברך את ברכת המזון.
אז אמרנו שהוא רצה לתת כבוד,
איך אומר, כמו שאחד, לפעמים נותנים כבוד, גם אם השני מסרב, הוא נותן לו את הכבוד, כן?
יש אומרים שכיוון שהסעודה נעשה לכבוד רב זירא, אז כאילו רב זירא הוא בעל הסעודה. הוא חשב שבעצם רב זירא הוא בעל הסעודה,
כי הוא עשה בשבילו סעודה על סעודת הודיה, על הריפוי.
טוב, על כל פנים, זה הסיפור. עכשיו הגמרא אומרת,
ויהיו אומר, כי רב שיעון אומר, ואורח מברך.
אומרת הגמרא,
למה? הגמרא מסבירה מה הטעם של רב שיעון ביוחד.
למה באמת
אתה נותן את הברכה לברכת המזון לאורח?
אומרת הגמרא,
שיש ברכת האורח לבעל הבית.
אם בעל הבית יברך, הוא יפסיד אותה.
ככה יש לנו ברכה מיוחדת.
מן הראוי לתת את זה.
באמת היום בהרבה בירכונים מוסיפים את זה. בדרך כלל זה מופיע בבירכונים הספרדים,
אבל היום כבר מופיע בהרבה הרבה נוסחאות.
בדרך כלל
לא היו מברכים מפני שלא נהגו רק אם יש על יין, ככה משמע לכאורה בשיטת רש"י,
שרק אם מברכים על יין אז יש ברכת ועל הבית.
אז מכיוון שזה לא קבוע כנראה זה לא נכנס.
אבל למעשה היום הרחיבו ברוך השם ברכת בעל הבית היא קיימת בכל
אנחנו נראה אולי את זה בהמשך אומרת הגמרא בעל הבית בוצא עמדה בעין יפה ואורח מברך
כדי שיברך את בעל הבית זה הסיבה מה היא מברך
זה דומה לנוסח שכתוב יהי רצון שלא יבוש בעל הבית בעולם הזה ולא יקלם לעולם הבא
ורבי מוסיף בה דברים עוד לברכה הזו ויצלח מאוד בכל נכסיו
ויהיו נכסיו ונכסינו מוצלחים וקרובים לעיר,
כן?
מה זה נכסים הקרקעות?
קרובים לעיר,
הוא יוכל לראות תמיד, לדעת מה נעשה רש"י אומר.
ואל ישלוט שטן, למה הוא כבר מכניס את עצמו להערכה, כן?
הוא אומר, נכסיו ונכסינו קרובים לעיר,
כן? ואל ישלוט שטן לא במעשי אדם ולמעשי ידינו,
ואל יזדקר לא לפניו ולפניה,
שום דבר יראו חטא ועבירה מעתה ועד עולם.
כן, גם השולחן ערוך, ריש א', סעיף א', מביא את ההלכה
שהאורח מברך כמה שנים קהליים, כן?
מעניין, הרחמן מברך את בעל הבית הזה ובעלת הבית הזה, הם אומרים בקיצור יותר.
טוב,
נמשיך הלאה.
אולי נראה כאן את התוספות, אומר,
לא סבר לה, מיהו יש יושב אנ את רי לישניד רבי יוחנן? התוספות הזה מוזר מאוד.
כי אצלנו בגמרא זה לא שני לשונות של רבי יוחנן. הפנה יהושע מסביר את ההסבר כאן, שזה בעצם רבי יוחנן אחר, לא בסוגיה שלנו.
מי יש את ריינשטיין? רבי יוחנן,
כשבעל הבית מסב עימהם, ודאי הוא בוצע ואורח ומברך.
אבל כשאין בעל הבית מסב עימהם, הגדול שבהם
יעשה המוציא וגם הוא יברך בקעת המזון.
אז יש לנו איזה...
רבי יוחנן,
בסוגיה אחרת, אני לא זוכר,
שהוא אומר,
אם יאנך כי לכאורה, אין כאן, בעצם בגמרא זה מחלוקת,
זה לא רבי יוחנן, זה לא שני מאמרים של רבי יוחנן, זה מחלוקת שני המוראים, רבי יוחנן ומי
כאן בגמרא,
כמו שנראה מיד,
כן,
אה, זה בעצם רבי יוחנן,
בעל הבית בוצע,
יש לרבי יוחנן שבא לבית,
כן,
ו...
ברוך השם אני חי, בעל הבית בוצע, ואורח מברך.
אז לכאורה,
אין כאן זה, רבי יוחנן דיבר על בעל הבית בוצע,
אין כאן דבר שסותר.
טוב,
נלך הלאה. אומרת הגמרא,
עד היכן ברכת הזימון?
זאת אומרת, איפה מסתיימת ברכת הזימון שאמרנו רק שלושה?
דעה אחת אומרת שהזימון הוא אומר,
רבותיי נברך, יהי שם,
פשוט רבותיי נברך שכן שלא ברוך שכן משלו כותוך העינון, ובזה נגמר.
דעה שנייה אומרת שגם ברכת הזן היא חלק מהזימון.
היינו,
לכאורה, לפי רש"י משמע,
שאם אין שלושה,
שניים יברכו רק מי נודה לך.
אז אתה שואל על רש"י, איך זה יכול להיות דבר כזה?
הרי הברכות דאורייתא,
מה זה קשור?
אז הפנה יהושע מעריך להסביר, לכאורת רש"י מאוד מוקשה,
הוא אומר דבר פשוט,
הוא אומר שמה שאומרים שלושת הברכות דאורייתא, הכוונה להשכיר את הזן, את הארץ ואת ירושלים, צריך להשכיר.
אבל אפשר,
כמו שראינו אצל פועלים, אפשר להשכיר אותם ביחד.
אז אם כן,
מתי אנחנו מזכירים אותם בנפרד? כשיש זימון, למאן דאמר שהזימון כולל את הזן,
אז הוא אומר את הזן בנפרד,
אבל אם לא, הוא מכניס אותם בתוך בוני ירושלים, יש גם עניין של הזן.
אז לכן, יוצא ידי חובה, זה לא קשה על רש"י. זו שיטת רש"י לאורך כל הדרך, תוסות חולק עליו.
אנחנו נראה את רש"י, אחרי שנקרא את הגמרא, את התוסות, מיד נראה,
ותבינו את מה שאני הערתי כאן כהקדמה.
אומרת הגמרא,
עד היכן ברכת הזימון? איפה מסתיימת ברכת הזימון שרק שלושה מזמנים? איפה?
האם בסוף הזימון שאנחנו קוראים לו זימון,
או בסוף הזן.
רב נחון אמר, עד נברך.
עד אחרי שגמרת את הפתיחה הזאת, נברך שחן משלו.
אחר כך אומרים, אף שאין זימון, רב שאשת אמר, עד הזן.
עד סוף ברכת הזן,
כן, אנחנו אומרים, זה חלק מברכת המזון, והמברך במקום שאין זימון,
אומר רק
מי נודה לך, ולא אומר את הברכה הזאת.
אומרת הגמרא, לכאורה אפשר לתלות את זה במחלוקת תנאים, נעימה כתנאי.
דתן אחד, ברכת המזון שניים ושלושה.
ברכת המזון, בריית אחת אומרת, יש לפעמים שתי ברכות, לפעמים יש לפעמים שלוש ברכות.
ותניה אידך, למדנו בריית אחרת,
שלושה וארבעה, פעמים יש שלוש ברכות ופעמים ארבעה. מיד הגמרא מסבירה, סברואה,
דכו לאלמא הטוב והמיטיב לאו, דאורייתא היא.
אז לא עושים כאן בחשבון, על זה לא מדברים,
כן?
לכן היא לא נחשבת בעניין הברייתו.
לא מדברות בכלל על העניין הזה, הן מדברות רק על שלוש הברכות
הזן נודה על הארץ.
עכשיו, הוויכוח יהיה האם הזימון הוא נפרד, ואז יש ארבע,
או הזימון והזן זה בעצם אחד, אז יש רק שלוש.
והרי ראינו כאן מחלוקת רב נחמן ורב ששת,
אז אנחנו רוצים לתלות את התנאים כמו אמוראים. איך המחלוקת?
הוא אומר כאן, סברואה וכולי עלמא הטובה מיטיב לאב דאורייתא.
אז היא לא נחשבת בכלל במניין.
מה היא להב, והכא מפליגי,
מה היא להב, האם במלך לקומאן דאמר שתיים ושלוש כזוואר עד הזן?
הטנא של הברית הראשונה הוא אומר, ברכת הזימון מסתיימת בסוף ברכת הזן,
כמו רב שישת.
אז יוצא שבמקום זימון יש באמת שלוש ברכות,
ובמקום שאין זימון רק שתיים, כמו שרש"י אומר,
שיטת רש"י אנחנו הולכים,
שלא מברך היחיד את הזן.
ומאנדה אמר שלוש וארבע, כסבר, עד נברך. הוא סובר באמת כמו מי, כמו רב נחמן. וברכת המזון מתחילה בתחילת ברכת הזן.
הזימון זה אחד,
זה עד נברך.
אה?
זה זימון, זה ברכה.
איפה השם, ברכת השם?
זה בגלל שהיא קצרה מאוד,
למרות הירושלמי באמת אומר, בירושלמי כתוב שמתי אנחנו מחייבים,
מתי אנחנו מחייבים,
נדמה לי שהתוספות מביאה את זה, מה?
מתי אנחנו חייבים להכניס השם ומלך?
השם יש, אין מלך. אין מלך, כן.
פה הייתי ירושלמי, אז טוב,
זו שאלה שאנחנו צריכים לענות.
על כל פנים,
זו ברכה בפני עצמה,
אז בזה תלוי אם כן המאנדה אמר שלוש או ארבע, כא סבר שהזימון זה ברכה בפני עצמה,
ואחר כך יש לנו את הזן ונוידה וירושלים,
אז אם כך, שלוש וארבע,
כמו רב נחמן, שהוא סובר שבאמת זה נפרד, ואם יש, אין זימון, אז מברכים את כל הברכות, רק לא מזמנים.
וממילא, אם יש זימון זה ארבע, אם אין זימון זה שלוש,
ככה הגמרא סברה לומר שלתלות את המחלוקת זה בזה. אומרת הגמרא,
לא, אפשר לפרש את מחלוקת התאים, שגם רב נחמן יסכים לדעתם וגם רב ששת.
אומרת הגמרא, לא,
רב נחמן נתרץ לטמי ורבי ששן מתרץ טמי. כל אחד יכול להגיד שהמחלוקת לא נוגעת אליהם.
רב נחמן נתרץ טמי וכולי, על מה עד נברך?
באמת, כמו שהוא אומר,
הזימום זה ברכה בפני עצמה,
הזן את העולם זה ברכה בפני עצמה,
מאנדה אמר שלוש וארבע שפיר, אז זה מתאים בדיוק,
מובנים,
מה יהיה קשה עליו, על רב נחמן, למאנדה אמר שתיים ושלוש,
אמר לך,
הכה בברכת פועלים עסקינן,
שלפעמים מברך שתיים,
איפה עוד המרמר,
פותח באזן וכולל בוני ירושלים ברכת הארץ, ומחבר את שתי הברכות לאחת כדי לחסוך בזמן,
שאומרם יחד בברכה אחת ושלוש, כן, כשיש שלוש, אז כשיש פועלים, הם אומרים זימון, ולפי דעתי זימון זה ברכה,
והזן ואת הארץ ובונה, אומרים כאחת, אז זה שלוש.
זאת אומרת, הברייתא, הדעה שמדברת, שניים ושלוש, הם מדבר על פועלים, ולכן יורד ברכה אחת.
עכשיו, איך יסביר את זה רב ששת?
רב ששת יסביר את שתי הדעות בברייתא.
רב ששת תרצה ודרכו לעלמא, כולם יגידו שברכת הזימון זה כולל את הזן, עד סוף הזן, את העולם,
כמו שרב ששת אומר.
מאן דאמר שתיים ושלוש שפיר, זה יוצא בדיוק מה שרב ששת אומר. מאן דאמר שלוש וארבע,
כסבר הטוב ומתים דאורייתא.
הוא יגיד גם ברכת הטוב והברכה הרביעית זה התורה,
ויוצא שבמקום שיהיה זימון יש ארבע ברכות, כי לדעתו,
כן, יש לנו את הזן עם הזימון,
נודה לך,
בונה ירושלים והטוב והמתים.
וממילא, ומי שאומר, ואילו שלוש במקום זימון,
אם אין לנו זימון זה שלוש.
אז יש לנו כאן שלוש.
במקום שלא זימון יש לנו שלוש ברכות, כי יורד
את הברכה,
את הזימון יחד עם הזן, וממילא יש שלוש ברכות נשאר.
ושתיים זימון. מה?
נשאר או שתיים. כן. אז הפועל יושב, כן.
הם עושים זימון, למה לא יגידו איך עושים זימון?
אז הם עושים הזן ונודה אחד,
ואחר כך עושים...
ונודה וזה נכנסה. אה, כן.
לא, הוא יגיד נודה ובונה באחד.
נודה ובונה אחד, והזן עם הזימון
אז יש לנו עוד אחת,
אה?
לפי רב שישת.
לא, עכשיו תשימו על רב שישת, דיברנו. אתה חוזר לרב נחמן?
כרגע דיברנו על רב שישת.
כן, אבל אני לא... אה, כשהוא אומר ככה,
רב נחמן וכולי על מה דאמר שלוש ארבע שפיר, זה בסדר. מה דאמר שתיים ושלוש?
אמר לך, אך עריקת פועלים עסקינן,
שאיך,
כן,
דה מרמר פותח בזן וכולל בוני ירושלים ברכת הארץ,
ושלוש, אז זה כשאין זימון,
ושלוש, כשיש זימון.
כל אחד מסכים שזימון דאורייתא.
כשזימון דאורייתא, לכאורה,
היא אסמכתא, שראינו... ראינו את זה כאסמכתא, אבל...
כי אתה מצרף את זה, מצרף על הטוב האמיתי, רק. ודאורייתא או לא, אז זימון חייב להיות... טוב,
כן,
בואו נראה,
זה צריך עיון בשאלה שלך.
אמר רב יוסף, תדע,
כיוון שהזכרנו המחלוקת אם הטוב והמיטיב היא דאורייתא או לא, אז מביאים כמה הוכחות שהיא לא מדאורייתא.
אומרת הגמרא,
כן,
כן.
זאת אומרת, אפשר להגיד, גם אם אתה מוכיח שיש דעה, זאת אומרת שכן דאורייתא.
אמר רב יצחק, אומרת הגמרא, אמר רב יוסף, תדע, דעתו ומיטיב לאו דאורייתא,
שהרי פועלים עוקרים אותה.
הרי מה אמרנו?
שכאשר יושבים הפועלים לחול,
פותרים אותם מהברכה הזאת, אם הייתה מהתורה, הם היו צריכים לומר,
כל העניין שאמרנו שחכמים תיקנו ובמקום של פועלים, הם ויתרו מראש,
אבל אם זה דאורייתא,
מה פתאום תוותר על הברכה הזאת?
עוד הוכחה אמר רבי צה"ל בר מרתא משמי דרב תדע,
דעתו ומיטיב לאו דאורייתא,
שהרי פותח בה בברוך ואין חותם בה בברוך.
הרי ידוע, כמו שאנחנו נראה את הברייתא מיד כדי טניא,
כל הברכות כולם פותר בהן בברוך וחותם בברוך. חוץ מברכת הפירות,
שזו ברכה קצרה,
וברכת המצוות,
גם זה קצר, וברכה הסמוכה לחברתה.
אם יש לך כמו בשמונה עשרה,
אתה גיבור לעולם השם, מגן אברהם אתה גיבור, אחר כך אתה חונן, אתה כל הזה,
כיוון שכל אחת סמוכה לחברתה,
אין מברכים, אין פותח בברוך.
וברכה אחרונה שבקריאת שמע,
למרות שהיא רחוקה מהבוחר במו ישראל באהבה,
קריאת שמע לא מהווה הפסק, זה המשך עניין.
כלומר, כל הברכות הסמוכות לחברתה לא פותחות בברוך.
יש מהם,
הוא בחר בקריאת שמע,
כן?
יש מאלה שהזכרנו שפותח בהם ברוך ואין חותם בברוך?
נגיד, ברכת הבירות,
ברכת המצוות, ויש כאלו, אנחנו עוברים לדף הבא,
יש מהם שחותם בברוך ואינו פותח בברוך. נגיד, ברכה סמוכה לאותה, למה? כי כבר פתר ברוך, ברכה ראשונה.
גם ברכה אחרונה שבקריאת שמע, כן.
שאין קריאת שמע באמצע נחשבת הפסק לעניין זה, כך אומר רש"י.
לכן הזכירו במיוחד את העניין של קריאת שמע, כי לכאורה זה צריך חידוש גדול להגיד,
שאתה קורא, שלוש פרשיות קריאת שמע, וזה לא מהווה הפסק.
טוב,
אומרת הגמרא,
והטוב והמיטיב פותח בברוך וחותם בברוך. עד כאן לשון הורייתא, מכלל,
דברכה בפני עצמה היא. אם ברכת הטוב והמיטיב היא המשך של ברכות דאורייתא,
הרי היא סמוכה לחברתה לבוני ירושלים, אז היה צריך לפתוח בה לא בברוך.
אלא מה? כיוון שהכול כבר קטגוריה אחרת, זה כבר דרבנן,
אז כאילו אתה לא יכול לסמוך אותה על הקבוצה הקודמת, כי זה דבר נפרד.
כן,
מעניין,
התוספות כאן שואלים שאלה מעניינת, אומרים,
אם זה ברכה בפני עצמה, למה היא לא חותמת בברכות,
כי זה ברכה ארוכה?
אומרים תוספות, זה ברכה קצרה,
אחר כך הוסיפו, כל האריכות הוא עניין אחד, מזכיר שם שמיים בהרבה לשונות,
כן,
מלכנו, יוצרנו, קדושנו, זה לא עניינים שונים.
מה?
התוספות כאן אומר,
הלא סמוכה לחברתה, אם תאמר הינה חותמת הנה, והטוב המיטיב בראש העמוד,
אומר תוספות אם תאמר, מה היא פותחת ברוך והלא סמוכה לחברתה היא,
ויש לומר,
דניתקנה בפני עצמה בשביל הרוגי ביתה,
כן?
כן.
אז באמת,
והמה היא פותחת, אם תאמר הינה חותמת, זו השאלה הבאה,
הלא סמוכה לחברתה,
אז כנראה תוספות מבינים שהיא בפני עצמה,
היא לא קשורה ישירות לברכת המזון.
זאת אומרת, זו יחידה בפני עצמה.
זאת אומרת, גם אם היינו פותחים דה רבנן,
אבל אם זה היה המשך של המזון,
אז אולי לא היה פה ת'רבה ברוך.
אבל כיוון שכל המטרה היא בכלל עניין אחר, אחר כך הכניסו לזה עוד עניינים של מזון.
ואם תאמר, המאי אינה חותמת וברוך,
שמר משום דקצרה היא, רק שתקנו לך אחר כך שלוש מלכויות, שלוש גמולות,
שלוש הטבות, הוא הייתי והוא מייתי, ונאמן התא
של ברכת ההפטרה, עכשיו הוא שואל,
ונאמן התא של ברכת ההפטרה ומן הברכה העליונה, ולכך הוא נכתב גדול,
שבימים ראשונים הוא ילמד כל הקהל ולומר בקול רם נאמן התא,
כשהיה התינוק מגיע לשם, כי הילדים היו קוראים את ההפטרה, לא היו לוקחים בר מצווה.
טוב,
אם אנחנו כבר כאן, למרות שאין לנו זמן,
אני רוצה רק שנציץ בתוספות השני.
עד היכן ברכת הזימון? פרש רש"י ממתין עד הזן,
והזן בכלל שניים,
והזן בכלל שניים אין מהם מבכים,
כן?
שניים אינם מבכים מהזן.
הוא אומר, מתי יש את הזן? כשיש זימון. אז זה מצטרף לזימון, אבל אם אין זימון, יש רק שניים או אחד,
אין לנו ברכת הזן ולא נעירה,
דרכת הזן דאורייתא,
ואיך יחיד פטור מנה?
זו שאלה חזקה מאוד.
טעינו בפני יהושע, מקודם אמרתי את התשובה שלו,
שהוא טוען שמה שזה דאורייתא, להזכיר את
העניין של הזן, להזכיר הארץ, להזכיר ירושלים,
וכשאתה בעצם מדאורייתא, אתה יכול להגיד את כולם ביחד.
אז רש"י אומר שכל ה...
רש"י אומר על הפועלים. כן, לפועלים.
ועוד אקאי מלאן כרב ששת, בייסוריה יש כאן רב, נכון רב ששת הלכה כרב ששת. ולדידי יחיד אומר שניים.
יחיד אומר שניים. בכל דכת נקט שלוש ברכות.
ודו רק כלומר להלכה אנחנו צריכים לפסוק כמו רב ששת.
דו רק כלומר דלמה יראה לה ביש זימון לרב ששת. ועוד הם עשוים בכל יום די יחיד לברך שלוש ברכות.
ועוד מידתה נקמן וברכת זו ברכת הזימון.
את השם אלוקיך זו ברכת הזן,
וקשה לרווח... הנה, אז לכאורה יש כאן הפרדה לגבי השאלה שלך, אם זה דאורייתא,
תוסעות רומז כאן ל...
וקשה לרב ששת, יאמר הזן זו ברכת הזימון.
לפי רב ששת הרי זה אותו דבר,
גם הזימון וגם הזן, זה אחד. כך שפרש אקאיה דלאל,
כמה אחד מפסיק לשניים, הוא אומר, תוסעות הולך לך לכיוון אחר.
כשמה שבכלל,
לא הדיון לגבי הברכות והזימון, זה גם אם שניים, שלושה אוכלים,
ושניים גמרו לאכול,
אז הם יכולים לחייב את השלישי להפסיק לאכול ולענות להם.
אחד מפסיק ושניים, בעינם היכן צריך, עד איפה הוא צריך להמתין.
האם צריך להמתין עד שהם גומרים את הזימון, או עד ברכה הראשונה של הזן? ובאמת זה מחלוקת בהלכה,
או עד נברר. ורב ששת אמר עד שיגמרו הזן, ומשם ואילך יכול היחיד לאכול,
ולא משום דחשיר ברכת הזן מזימון.
בוודאי החיד נמי מחייב מהזן, משום דכיוון דנברך הנה ברכה אינו אמר לוודאי, אלא יגמור עמה גם ברכת הזן שיהיה רכה.
והשני חדקה עמנה שפיר כרב ששת.
שההלכה באמת,
תוספות צוברים שההלכה שמי ששומע זימון צריך לחכות, להמשיך לאכול אם הוא ממשיך לאכול עד שגומר המזמן להגיד ברוך אתה הזן את הכל ואז הוא יכול לחזור.
עכשיו, זה מתאים לפסיקת ההלכה, שהלכה קראה שיש... -מה זה שתיים ושלוש?
מה?
אז מה זה שתיים ושלוש ושלוש? אז זה יכול... מה? -טוסט יסביר, כן.
אני חושב שהוא...
טוסט ממשיך לשיטת רש"י, טוסט טוב.
אני חושב שהוא יגיד, לעיקרון הזה הוא מספיק, כן?
הוא יסכים.
פירוש של רב אסלד קרא בני אדם, ואחיק אמר, תראו, בתוספות הבא,
קרא כמה אמר כזה, זימום לשניים-שלושה בני אדם, איך שכל אחד אינו יודע,
איך, האם לחלק את, לכמה אפשר לחלק את ברכות המזון, כל אחד מקבל ברכה
כשלא יודעים, כל אחד יודע ברכה אחת,
אחד יודע את הברכה הראשונה ולא השנייה, השני,
אז כל אחד מקבל והוא מוציא ידי חובת אחרים,
אבל חצי ברכה לא,
חצי ברכה לא.
אז לכן,
כן?
אולאכי כמר שניים ושלושה, כלומר פעמים נשלמה בשניים והוא עדין באחד,
אבל נקט שניים ורבו אותה, פעמים שלושה בני אדם, שאחד יברך מי נברך הדאזן, והשני נודה לך,
נשייעת בונה יורשע וחצאים, אין לברכים, אחד אינו יודע כי אם החצי ברכה ורביעי,
לא דנברך לבד, לא חשיב ברכה,
וכך אי אפשר לחלק לשניים,
נברך והזן, ומאן דאמר בדאליס אמר, עד נברך דנברך חשיב ברכה,
ואז אין ברכה אחרת היא.
כלומר, זה לא ברכה. השאלה האם נברך זה ברכה או נברך זה לא ברכה. זה המחלוקת.
יש מקום להעריך כאן איך נחתכת הסוגיה לפי רש"י.
אנחנו הסברנו לפי רש"י.
לפי תוספות צריכים להעריך עוד בדיבור,
אבל זה השיעורי בית שתעשו, התוספותים האלו לא קשים.
כן.
עכשיו, בראש השנה אנחנו נלמד,
אנחנו נארגן מנחה אחרי,
בעזרת השם,
אחרי השיעור. כך נהגנו בשנים האחרונות, קיבלנו הסכמה,
ובעזרת השם, השיעור יהיה ב-20:05,
לא, אפשר אפילו ב-25:45, כי אין קריאת התורה,
ונתפלל, מי שלא גמר להתפלל, ב-25:45,
כי זה בסך הכול תפילה. טוב,
אומרת הגמרא,
אז הגענו, כן,
מר זוטרא, כן?
אה לא, ואמר הרב נחן,
תדע דה טוב ומיטיב לעבד דאורייתא,
שהרי עוקרים אותה בבית האבל, לא עלינו.
אומרים במקומה, ברוך דייני האמת, ברכה מיוחדת של ברכת האבל.
ואם היו חייבים מהתורה,
אז מה פתאום אתה עוקר אותה בבית האבל? מה החיסרון?
כדתניא.
מה הם אומרים?
מה מוסיפים בברכה רביעית של ברכת המזון בבית האבל?
ברוך הטוב והמיטיב
אומר דעה ראשונה תנא קמא, אותו דבר.
רבי עקיבא אומר לא,
לא אומרים הטוב והמיטיב,
אלא במקום הטוב והמיטיב הוא אומר ברוך דיין האמת,
כן?
כמו שאומרים,
נראה בפרק אחרון,
הבשורות טובות הטוב והמיטיב, הבשורות רעות דיין האמת,
כן?
שם באמת ששומע את הבשורה, אבל כאן הוא אומר שבברכת המזון מוסיפים את הדבר הזה.
טוב, על כל פנים,
שואלת הגמרא,
תנקמה אומר הטוב והמיטיב אין, דיין אמת לא? מה המחלוקת כאן? תנקמה אמר שאומר הטוב והמיטיב בבית האבל, דיין האמת לא?
ואילו רבי עקיבא אומר דיין האמת,
אז השאלה האם תנקמה לא יסכים שצריך להגיד דיין אמת, אולי שיגיד את שניהם?
אלא אימה אף הטוב והמיטיב,
לרבי עקיבא רק דיין האמת,
ואילו לתנקמה הוא אומר את הטוב והמיטיב,
ומוסיף גם דיין האמת.
מספרת הגמרא דוגמה ממעשה רב לנושא הזה של בית האבל לא עלינו.
מר זוטרא איקלא לבי רב אשי
איתרא בי מילתא, הזדמן לו אירוע רע.
הכוונה, שימו לב איך, של לשון נקייה איתרא ליה מילתא, לא אומרים קרה אסון או משהו.
קרה לו משהו, אנחנו כבר מבינים שדבר רע.
כמה צריכים להיזהר בלשון.
פתח ואמר בברכה הערבית של פרקס העמון, בירך הטוב והמיטיב,
מצד אחד הוא אמר באמת הטוב והמיטיב, פתח בנוסח הרגיל, לא הטוב והמיטיב, הוא אמר ברוך אתה ה' אלוקינו אבינו מלכנו, הטוב והמיטיב, והמשיך אל אמת,
כמובן הוא המשיך הלאה, אל אמת, אל אמת, שופט צדק, לוקח משפט, שליט בעולמו, לעשות בו כרצונו, ככל דרכיו במשפט שהכל שלו ואנחנו עמו ועבודיו,
ובכול אנחנו חייבים בכל עניין שהוא להודות לו לברכו,
גודר פרצות בישראל, הוא יגדור את הפרצה הזאת בישראל לחיים.
כן?
אז הוא אומר,
מעניין, יש מחלוקת בראשונים, האם אומרים את זה רק
כשיש עשרה או אין עשרה, ולכן הבאר היטב כאן במקום אומר,
גם ביורה דעה, באכולת אבילות, גם באכולת ברכת המזון,
שלא נהגו באשכנז להגיד את הברכה הזאת,
בגלל שזה נוהג רק בעשרה,
ולא תמיד,
בדרך כלל לא יושבים אצל אשכנזים, ועדיין לא יושבים בסעודות
בבית האבל.
אז לכן הוא אומר שזה לא נהגו בברכה הזאת.
עכשיו הגמרא חוזרת,
אני חושב שכן, אני לפחות הייתי,
יש, יש כאן, בתוך האבלות.
טוב, אנחנו נראה עכשיו גם על פי שיטת רש"י. כאן חידוש גדול מאוד.
מה היה, שיטת רש"י טוען שביחיד לא מברך הזן.
מתחיל מי נאודה לך.
עכשיו,
שאלה מעניינת, שיטת רש"י, ורק נציץ לתוספות כדי שיהיה תמונה שלמה.
שיטת רש"י,
אומרת הגמרא,
שלושה
אכלו כאחד,
ושניים רוצים לזמן והשלישי רוצה להמשיך לאכול, אמרנו שהשניים יכולים לקוף את השלישי להפסיק, נכון?
ואז הוא מפסיק. יפה.
אז עכשיו הוא שמע מהם
את ברכת הזימון והזן, והוא המשיך לאכול.
אז השאלה,
הוא התחייב, כיוון שהוא היה בשלושה, הוא התחייב בברכת הזן, אבל הוא כבר שמע את הזן, אבל מצד שני הוא המשיך לאכול.
האם יברך עוד פעם את הזן או לא?
אומרת הגמרא,
לפי רש"י, שאמרנו שבתור יחיד הוא פטור,
אז את החיוב של הזן,
הוא כבר יצא ידי חובה קודם, למרות שהוא אכל, אבל הוא אכל עכשיו בתור יחיד. הוא חזר ואכל, אז ממילא אין לו את הזן.
אז משהו היה חייב כקבוצה, הוא יצא קודם חובה.
נראה את זה בפנים.
להיכן הוא חוזר?
אז אם כן, הוא המשיך לאכול,
אחרי שהם גמרו והלכו, עכשיו להיכן הוא חוזר? לתחילת ברכת המזון או להמשך?
אף סביב, אם שידע בעיה, מה חוזר לראש?
למרות שלפי רב ששת אין יחיד מברך, אלא מתחילת ברכת הארץ, אבל כאן,
כיוון שהוא היה עם שלושה והתחייב,
אז אנחנו אומרים,
אדוני, אתה חייך לקטגוריה של קבוצה של שלוש,
ואתה חייב לברך.
ורבנן עמרי חוזר למקום שפסק,
כן?
עכשיו הוא ממשיך רק מהברכה השנייה, הכוונה מברכת "נוידה לך לארץ".
כמו שר יחיד, ובעצם, והלכת על מקום שפסק כמו רבנן.
הוא לא חוזר ל... ככה הגמרא כאן אומרת, שלא חוזר לברכת הזן.
זו שיטת רש"י. תראו תוספות, אומר תוספות,
היכן הוא חוזר? פרש"י דיכאי לאחד שפסיק לשניים, הוא ממתין לאחרים עד הזן.
היכן הוא חוזר לאחר סעודתו.
רש"י ממשיך את השיטה שלו.
רבנן אמרי למקום שפסק,
והלכתה למקום שפסק, ותן מלדים, כן, איך היא הלכתה
למקום שפסק אחרי שאכל אחר כך?
בשיטה שיחזור אפילו לאזנדה, האזנדה אורייתא.
הם ממשיכים בשיטתם, אוקיי?
אתם רואים את התוספות.
זאת אומרת, בעצם תוספות ממשיכים לתקוף את רש"י.
אני מציע לכם לעיין בפני יהושע, איך שהוא מסביר יפה את רש"י,
כי הזכרנו את זה קודם.
אבל לטוסות ממשיכים בשיטה, לכן הם אומרים, מה פירוש זה? הוא המשיך לאכול, אז למה לא יברך את הזן?
הזן דאורייתא, כן צריך לומר, זה בכלל לא על הסיפור הזה, דקאיה דאמרינא לאל,
המברך אומר, המברך שכן משלו,
והמסובים עונים ברוך שכן משלו ותבוך היינו הוא.
לכאן הוא חוזר, המברך אחרי שעיינו המסובים.
חוזר לראש, האם הוא חוזר,
אנחנו אומרים, יש מחלוקת,
איך להגיד?
רבותיי נברך, יהי שם ה' אמרת העודה.
ואז הוא אומר, ישם השם וברכתם. רבותיי נברך שכן משלו. האם הוא אומר נברך שכן משלו,
זה שזימן אומר,
מסיים במילה נברך, או שהוא חוזר ישר עוד פעם על התחלה מה שהוא אמר.
נברך, זה הוויכוח כאן.
לכאן הוא חוזר, רבותיי נברך השכלנו המסובים.
חוזר להראש, שהמברך חוזר ואומר נברך שכן ומשלו עבדו איך חיינו?
ורבנם ראה, למקום שפסק, שאומר ברוך שכן ומשלו.
אתה אמרת רבותיי נברך, אי שם השם ורחמתם ודולם, מה קהל ענה?
אי שם עברתם ודולם.
אז תגיד,
בלי שם השם ורחמתם ודולם. אז תגיד, בלי שם השם ורחמתם ודולם. ואתה לא חוזר להתחלה, וכן הלכתה.
והרב, מה?
ורבנו מאיר מאיברה פירש דקאיה שלושה שכתוב ויצא אחד מהם לשוק, קוראים לו ומזמנים עליו.
ליל נמי אחי פורשו, עד היכן מקום זימון צריכו לאותו אחד, צריכו לו ואני, עד נברך, ומכאן ואילך ילך לדרכו,
להמשיכים הכי מאוד לצירופו, והחיבה היא לאותו מן השוק,
לכאן הוא חוזר למקום שפסק, דהיינו לאחר למר מהזן ואילך מה,
הוא אומר תירוץ אחר לגמרי, שאותו אחד,
אנחנו דיברנו אתמול, הלך למינכה,
אבל כאן הוא בעצם אכל, קם מקום, לא בירך בקעת המזון, מינה מישהו שיזכיר לו.
פתאום הוא אומר לו, אדוני, עזבת אותנו, בוא תזמן. עכשיו הוא שמע זימון
והוא שמע את הזן, את הכול, והוא לא אכל עכשיו.
אז לכן זה עונה על הקושה של טוסות, איך יכול להיות שהוא אוכל אחר כך, הוא יתחיל והוא פטור מהזן?
אז הם עשו כאן איזה שתי פתרונות שונים.
טוב, נמשיך הלאה.
כן, נכון, לא כמו ש... לא פוסקים מהגמרא הלכה.
כן,
כמו שרואים כאן בציון ב', אות קטן ב', אתם רואים?
להיכן הוא חוזר, רב זיג'יה אבייאמר חוזר לראש.
לא, השאלה בפסיקה לפי איזה מפרש בנאדם.
אה, לפי, אנחנו למעשה,
האם כמו רש"י או כמו
רבנו תמ... כמו תוספות?
טוב,
אני לא זוכר.
אמר להיריש גלותא,
הוא היה ממונה על יהודי בבל ראש הגולה, היה לו סמכות שלטונית
לרב ששת. אף אגב לרבנן קשישי אתון,
פרסאי בצורכי סעודה בקיאו מנעיכם.
חכמי פרס הם יותר בקיאים בענייני אוכל.
בזמן, עכשיו ככה,
היו יושבים בהסבה,
היה לכל אחד מיטה כזה קורסה כזאת, והיה לו גם כשולחן קטן, כמו שראינו כבר למעלה,
מגישים לו.
אז הוא אומר לו,
רגילים לאכול בהסבה על גבי מיטות, והיו בדרך כלל הסבה,
כמו בליל הסדר שאנחנו קובעים על צד שמאל.
עכשיו, אם על צד שמאל הוא מסב,
הראש שלו פונה ימינה, נכון?
אז עכשיו, הגדול, אם אתה מכבד אותו, אתה צריך לדאוג שיהיה לו חברותה שיכול לדבר איתו.
אז כאן יהיה סדר ההנהגה, בואו נראה.
אז יוצא שהוא שוכב על הספה, רגליים מוטות לארץ,
וזה לא מטעממה, זה מין כורסה כזאת.
ואז הראש שלו, הוא שוכב לצד שמאל והפנים לצד ימין.
אז אם כן, הוא אמר, הם נהגו ככה.
הגדול מסב בראש,
ושני לו למעלה אמנו, כן?
אז השני הוא למעלה אמנו, לצד מראשותיו של הגדול.
זאת אומרת,
הוא שם אותו למעלה מראשותיו,
שהוא יוכל לדבר איתו.
עכשיו, אם הם שלושה,
אם זו שורה של שלושה,
שני לא למעלה ממנו ושלישי לא למטה ממנו.
אמר ליה, וחיבה ישתאוה בעדי, רוצה לשוחח עם השני,
מתרץ תרוצה ויתם ישתי... אה,
שמה,
הוא אומר, אם הוא רוצה לדבר עם השני,
אז הוא צריך להתרומם כדי לראות אותו לדבר איתו?
אמר ליה, לא,
או שעני פרסאי שהם לא מדברים בזמן ארוחה בכלל, דמח וליה במחוק,
שפת האצבעות.
אז הוא מרים את היד, הוא רואה אותו.
את הראש, באמת לדבר איתו, הוא לא רואה, אבל מרימים ידיים ואז עושים...
יש שפת האצבעות, הם מכירים?
כן, הוא מרים את הידיים, כן.
כל הבעיה שהעיניים לא רואות, אבל ברגע שמרים ידיים הוא רואה אותו.
אז אם כן, שעני פרסאי דמח וליה במחוק,
מים ראשונים,
מה היה המנהג של הפרסיים, חכמי פרסיים, לגבי מים ראשונים ומים אחרונים?
מים ראשונים,
מהיכן מתחילים?
מי נוטל ראשון? אמר ליה, מהגדול.
אמר רב שישת, ישב גדול וישמור ידיו עד שנוטלים כולם?
אז אתה משבית אותו במשך איזה שלוש-ארבע דקות, הוא לא יכול לדבר, לא יכול כלום,
אז איזה כבוד אתה נותן לו?
הכבוד הזה מסבך אותו.
אמר ליה, אפילו לא יכול לעשות כלום, כי צריך עוד פעם ליטול. אמר ליה,
לאלתר מי טו טקה קמי, מנהג הפרסים עונה לבעיה הזאת.
מי שנוטל ידיים, המלצר קלט אותו,
מביא לו מייד את השולחן,
ועל השולחן יש כבר את המנה והוא מבצע ואוכל. כל אחד יש לו את הלחמניה שלו,
הוא לא צריך לחכות לאף אחד.
אז זה הכבוד,
טקה זה שולחן.
מי טו טקה קמי,
ומה הם אחרונים, מה עושים הפרסים?
מהיכן מתחילים?
אמר לי מן הקטן,
כאן אנחנו עושים מהקטן, כי הרי מזמנים ביחד, אז נותנים לגדול שלא יחכה הרבה זמן.
זה פרסי יהודים.
הכוונה חכמים, כן, מנהג חכמים.
כן, חכמים פרסים, המנהג שלהם.
למה הוא אומר פרסיים והוא לא אומר חכמי פרס?
לא, לא, לא. אולי המנהג, המנהג,
המנהג של חכמי, של מסתומת זה על פי חכמים,
זה לא איזה מנהג שימצאו.
אז אומרת הגמרא: מים אחרונים, היכן מתחילים הפרסיים? אמר ליה מי הקטן? וגדול יטיב וידיו מזוהמות עד שנותנים כולם?
מה פתאום אתה נותן לו לחכות? אמר ליה,
למה סלקי תקע מקמי עד אינים תמיה לגבי?
כן?
זאת אומרת, הוא לא יושב בתל, מביאים לו כנראה עוד כיבוד עד שהוא מקבל מנה נוספת,
עד שכולם יתארגנו לברכה.
אז בא הרב ששת ואומר,
אתה אומר שהם בקיאים יותר מהחכמים?
אמר הרב ששת, אנא מתניתא ידנה.
אני יודע דרך ארץ ללמוד מאברייתא. אז אולי אתה צודק שכאן הפרסיים זה לאו דווקא חכמים,
אלא הם, היה להם מסורת של הנהגה באכילת שולחן, חנה בבלי, כמו שהיה פעם.
כן, אז הוא אומר, תראה, אני יודע אברייתא.
מזה אני יכול להגיד לך מה הסדר, זה תנא, קיצר סדר הסבה.
בזמן שהם שתי מיטות
ושני סועדים, גדול מסב בראש, הוא הראשון, ושני לו למטה אמנו,
למרגלותיו של הגדול.
למה אם ירצה הגדול לשוחח איתו, לא יצטרך להתרומם.
ובאצלנו הרי אין אצבעות, מדברים בפה.
בזמן שלוש מיטות, יש שלושה סועדים,
גדול מסב בראש,
שני לו למעלה אמנו, שלישי לו למטה אמנו,
אז יוצא שהגדול הוא באמצע, כן?
אז למה נותנים לשני את המקום למעלה? כי זה יותר מכובד.
ואת השלישי, שפחות מכובד, נותנים לו את המקום למטה.
למרות שאם ירצה לשוחח עם השני הוא יצטרך להזדקף ולשבת,
אבל עדיף לכבד אותו מאשר הטרחה.
זאת אומרת, כדאי לכבד את השני מאשר להטריח את הראשון,
נגיד לו תטרח, קצת כדי לשמור על כבודו של השני.
כשנוטלים מים ראשונים, מתחילים מהגדול,
מביאים לו,
כמו שאמרנו קודם, את השולחן מיד, שלא יצטרך להמתין.
מים אחרונים, בזמן שהם חמישה מתחילים מהגדול, ובזמן שהם מאה מתחילים מהקטן.
עד שמגיעים אצל חמישי ואז חוזרים ומתחילים מהגדול.
ולמקום שמים אחרונים חוזרים, משם רכה חוזרת.
כלומר, הוא נחשב גם כן ראשון,
כי בעצם מי שמברך את המזון ומי שכיבד את הראשון,
ליטול ידיים.
אבל בקבוצה השנייה הוא הראשון, כי יש מאה,
הוא נטע לכולם, לא נותנים לו ליטול ידיים שלו, כי הוא חכה הרבה זמן,
אבל עושים כאילו הפסקה ואז חוזרים,
נגיד אפילו שהולכים לפי הסדר.
אז עכשיו עליו מדלגים, באים עכשיו לקבוצה של חמישה, באים אליו, כאילו מתחיל סדר חדש.
הוא נחשב עכשיו ראשון,
איך ההוא אומר? ראשון מהחמישה האחרונים.
עד שמגיעים לחמישי ואז חוזרים ומתחילים מהגדול. במקום שמים אחרונים חוזרים ולשם ברכה חוזרת.
אומרת הגמרא,
כשמגיעים לחמישה אחרונים,
תחילה הוא מזומן לברכה. מהקבוצה האחרונה,
כל הקבוצה האחרונה שנוטלת ידיים,
אז הראשון שבהם הוא מזומן לברכה.
כאן יש לנו
תראו, התוספות אומר, איך מברכים בבית האבל, מר זוטרא היא כלל בעיר אבה אשי, איתרא בי מילתא,
וקבעתי קיים למה אחים ואחים בראשם לגריך ואומר, אל הטוב והמיטיב,
אל אמד דיין אמת שופט בצדק ולוקח במשפט,
שאלים עשה ואנחנו עבדה ואמור בחול,
אנחנו חייבים להודות לו לברכו גודר פרצות,
הוא ידור פרצה, זאת מעלינו ומעל האבל שבתוכנו ולחיים לשלום.
אמרנו למלוך עלינו עולם ועט, פירש באגד, אין לומר במשפט,
וכמה יוצא שבת דף נ"ה ויש מיטה בלא חטא ויש צורים בלא עוון ומי הוא בקח אין למוחקו. הוא רוצה להגיד בהלכות גדולות, מה אתה אומר במשפט? אולי יש מת בלא משפט,
כמו שהגמרא אומרת בחגיגה.
אבל אומר לנו התוצאות, זה לא מספיק נימוק למחוק כי הרובה דרובה זה הכל במשפט.
יש נספה בלא עוון הגמרא אומרת לו.
זאת שאלה, בלא משפט? לא, לא.
יש, הגמרא אומרת, יש לי סברה שלא במשפט.
כמו הגמרא מביאה כמה מקרים.
תשעים אחוז,
תשעים ותשע אחוז זה,
יש מצב כזה שאדם מל בלי משפט, לא מגיע לו.
מה למשל?
נתתי דוגמה.
אם למשל יש הפגזה ברמת הגולן.
עכשיו,
אדם הולך למקום הזה,
אז בדרך הטבע, לא עלינו, הוא נכנס למקום הסכנה, אז צריך לקרות לו משהו.
אם יש לו זכויות מיוחדות, יש לו הגנת חץ.
אבל אם הוא,
אין לו זכויות מיוחדות, אבל לא מגיע לו מוות.
אבל הסיטואציה שהוא נכנס בה, כדי להינצל ממוות צריך זכויות, זכות אבות או משהו מיוחד.
אז זה נקרא נספה בלא משפט, שאם הוא היה נשאר במקומו בבית,
לא היה קורה לו, לא היה יוצא מהמקלט,
לא היה קורה לו כלום.
זאת אומרת,
יש סיטואציות שאדם מכניס את עצמו למערכת משפט שונה.
נכון, מי שמכניס את עצמו לסכנה,
בעצם הוא מכניס לקטגוריה אחרת.
זה כבר יש נספה בלא משפט.
אז גם אם במצב, אלא אם כן יש לו זכויות,
לפעמים זכות אבות, זה לא, אנחנו לא יודעים את החשבונות של הבורא ידברא.
טוב, מוריי ורבותיי,
היום יש לכם להכין ליומיים,
אז נקרא רק את ההלכה,
נגמר לפחות את ההלכה שהתחלנו אתמול ולא גמרנו.
בסדר?
הדף הזה לא נגמר כי אני רציתי להביא לכם את ההלכה, כי היא מאוד חשובה כאן.
בואו נראה מה יש לנו כאן בהלכה.
אומר לנו מ"ה,
כן?
אמרנו מ"ה, הפסקת אחד או שניים מאכילה כדי לזמן, שלושה שכנו, מה?
מ"ד?
את הקטע השני נדמה לי שלא.
הקטע השני של מ"מ, נכון?
שושש אכלו כאחד ויתחייבו בזימון, סיימו שניים מהם לאכול הרוצים לברך, חייב השישי להפסיק אכילתו ולזמן עם השניים, לדעת השולחן ערוך,
חוזר לאכול לאחר שאמר ברוך שאכלנו משלו,
ולדעת הרמה, הנה המחלוקת שראינו היום בגמרא,
דעת הרמה ימתין עד שיגמור המזמן ברכת הזן,
ואחר כך ימשיך לאכול,
ואם רק אחד מהם סיים לאכול,
אין השניים חייבים להפסיק, ואם רק אחד סיים,
היו שלושה, אחד סיים, מבקש מהם לזמן. אין השניים חייבים להפסיק לזמן,
ואסור לו לברך עד שיסיימו השניים כדי שיוכל לזמן. אז הוא לא יכול להגיד, אתם לא רוצים להצטרף אליי,
אני מברך.
לא, אבל הם מותר להם, הם לא חייבים.
או, למדנו אותו, בדיוק, נכון.
אמרנו שלפנים משורת הדין הם יכולים להתחשב איתו,
אבל מה קורה כשאומרים לו, הבשר עודנו בין שיניהם?
אנחנו עכשיו עסוקים במלחמה, לחם זה מלחמה.
אז הם צודקים, הם לא חייבים.
אומנם חוץ לנוגע להפסד ממון, אפשר שיש לה כלא אחד לברך בפני עצמו,
בגלל שלא סיימו ביחד.
וטוב יותר שינהגו השניים לפני משורת הדין, יפסיקו מאז מסעודתם, יזמן עליהם. כאן הוא נותן היתר, אם יש דבר דחוף,
אז האחד הזה יכול לסדר אותם, אין ברירה.
למה? כי יש איזו נקודת קולה שהוא גמר לפניהם, לא גמרו יחד.
כשגמרו יחד זו בעיה יותר גדולה. אורח מה מברך?
אורח שנותנים לו לברך את ערכת המזון והכוס, חייב לברך כדי שיברך את בעל הבית. ואם הוא אינו מברך, גורם קללה לעצמו ומקצר ימיו.
כיום המנהג המקובל שכל אורח מוסיף ערכת המזון, הרחמן יברך את בעל הבית הזה,
אפשר דאין שייך גורם קללה על עצמו.
זה מנהג אשכנזי. מכל מקום אין לדחות מצווה הבאה לידו.
זכית במצווה, אל תדחה אותה, אבל כפי שהמנהג לומר הרחמן,
כלומר גם את הנוסח המובא בגמרא,
יהי רצון של ראש בעל הבית בעולם הזה וכולי,
כן? לא להסתפק ביהי רצון בהרחמן לברך בעל הבית. המנהג הנפוץ שאומרים ברכה זו באמצע הרחמן, אמנם יש אומרים שצריך לומרו מיד בגמר ברכה רביעית.
בגמר ברכה רביעית.
חובת אמירת ברכת האורח, סמוך שולחן אחרים, צריך לומר ברכת האורח.
אפילו בן הסמוך על שולחן אביו או אבא האוכל אצל בנו,
אמנם אם האורח משלם דמי סעודתו או בית מלון,
אין צריך לברך ברכת האורח.
מעניין.
אמנם מור מביא כאן בירי שמם, מור קציעה כתב שגם המשלם עבור הארוחה צריך לברך.
יש אומרים שאם בעל הבית לא נמצא במקום הסעודה, אין חיוב לברך את ברכת האורח. כך אומר הנשמת אדם,
עוד יומיים זהו יורציית שלו, בד' לא עוד,
ביום חמישי,
היוצר של חיי אדם.
ואומנם ממידת טוב עין,
אף אם אינו אוכל מביתו של בעל הבית, כגון שנתן לו צידה לדרך, יש לברך.
כן,
היו מתבדחים הבחורים שאחד היה יזמין אותם למסעדה או לפלאפל.
נברך לאלוקים שאכלנו משלו,
הוא הג'ויינט שלנו.
כן, אבל גם שלי ושלך הכל שלו יתברך.
ברוך ה' אלוהינו אמר ואין שיעור הבא בשנה הבא בעזרת השם.
