טוב, מוריי ורבותיי,
אנחנו נראה כאן משנה,
אז תזכירו לי איפה הגענו למעשה,
פרק ו', משנה,
איך?
משנה ב'?
משנה ב'.
זה בדף מ"א אצלכם,
דף מ"א, יש את הגמרות, יש לכם גם כן את ה...
כן פרק ו', משנה
ב' וג',
כן.
ובכן,
העומר,
יש כאן מחלוקת
בין בית שמאי ובית הלל,
אז יש כאן מחלוקת נוספת
בעניין שכחת עומר בשדה.
העומר שהוא סמוך לגפה, מה זה גפה?
זה גדר אבנים שאין בהם טיט ובטון היום עושים.
רואים את זה באזור שטחי החקלאות מסביב לכפרים הערביים ועוד,
עושים גדרות
אבן על אבן בלי שיש מדבקים בטית,
ולגדיש או סמוך לערימה הגדולה של כל האומרים, זה נקרא גדיש,
לבקר ולכלים,
או אצל המקום שעומדת שם, עומדים באמות העבודה,
יש אומרים בקר בשני סגולים, כן, הכוונה מקום הבקר ולכלים
או על יד המקום שמרכזים את כלי העבודה בחקלאות המחרשה וכדומה
ושכחו שמה הניחו, שכחו את האומרים לקחת אותם לגורן,
הוא שכח אותם במקום הזה
אז בית שמא אומרים אינו שכחה
בגלל שהעומר מונח על יד דבר מסוים מוגדר אז זה לא ההגדרה של שכחה
כי הוא עתיד להיזכר בו ולקחת אותו.
מה?
כן.
יש באלו מציאות, כן. ובית הילל אומרים שכחה.
הדבר המסוים לא מציל את השכחה הזאת.
כיוון ששכחת, שכחת. אז זה שייך לעניים.
הבית אל אלה אומר ששכחה זה? -כן.
אז אם כן, המעניין, בירושלמי מובא שבאמת כך למד רבי יהושע את משנתנו.
אבל רב אליעזר אומר,
לא נחלקו בית שמאי ובית הלל, אלא עומר שהוא סמוך למקום מסוים, כמו גפה, גדיש, בקר וכולי, שזה שכחה.
על מה נחלקו?
על עומר שלקח אותו על מנת להביא אותו לעיר,
הוא שם אותו בצד הגפה ואחר כך שכחו. בית שמבה אומרים ואינו שכחה כי כבר זכה בו ובית הילל אומרים שזה כן שכחה
וגם רבי אליעזר בן עזריה הסכים לרבי אליעזר
כמו שאנחנו רואים שם בירושלמי.
המשנה הבאה... אבל ההיסגור של שכחה זה לא שכחה.
כן, שכחה זה לא עניין של קציר, שכחה זה מהעומר שהוא אוסף,
הרי הוא קוצר, עושה עומרים-עומרים,
ויש לנו את הלקט, זה כשנופל לו תוך כדי קציר.
השכחה זה מחבילות, על אומות-על אומות שהוא עושה.
כן.
אחרי שלמדנו במשנה הקודמת,
שנחלקו בית שמע ובית הלל בעניין העומר שסמוך לדבר מסוים,
ולפי בית הלל יש בו דין שכחה,
באה המשנה הזו...
את המשך המשנה, דף פרק ו', משנה ב' וג',
ראשי שורות זה מתחיל, משנה ג',
מיד אחרי זה משנה ג'.
אז אחרי שראינו מחלוקת בית שמאי ובית הלל בקשר לעומר שהוא סמוך לדבר מסוים,
ולפי בית הלל יש בזה שכחה,
אז באה המשנה לדבר על עניין אומרים מסוימים שבהם מודים בית הלל שאין בהם שכחה.
מה הם?
אומרת המשנה,
ראשי שורות,
האומרים שהם ראשי שורות,
כמו שנראה במשנה הבאה, או האומר שכנגדו מוכיח.
נגיד היה לו עשר שורות של עשרה עשרה אומרים שאפשר לאסוף אותם לגדיש,
כן?
והתחיל לאסוף מכיוון צפון לדרום, למשל.
שכח אומר אחד, נגיד,
את האומר השישי שבשורה הראשונה.
אז האומר מספר שש שבשורה שניים,
שעדיין לא ימורו,
אז יש לך אפשרות לקחת את האומרים מצפון לדרום או ממזרח למערב.
אז הוא מציל עליו,
כן,
כיוון שבשורה השנייה המספר שש עוד קיים, גם בשורה השלישית, גם... אז בעצם אפשר להגיד שאין לו שכחה.
כי אפשר להגיד שהוא, דעתו להמר אותו טור ממזרח למערב,
ולכן זה לא שכחה.
או העומר שהחזיק בו, הוליכו אל העיר ושכחו.
אז מודים בית הלל שאינו שכחה.
כן.
למה?
כי הם אומרים שכיוון שכבר זכית בו, החזקת בו,
אינו שכחה.
כן.
טוב, נלך הלאה.
אומרת הגמרא, אנחנו בדף מ"א עמוד ב'.
אנחנו נחזור על מה שלמדנו אתמול.
הסוגיה שלנו יש בה שני חלקים: פת הבאה בכיסנין שהתחלנו אתמול
ויש שלושה סוגי פת הבאה בכיסנין. רש"י מביא פירוש רביעי, לא נביא אותו עכשיו.
אחד,
פת הבאה בכיסנין זה כמו מה שאנחנו קוראים בורקס, מלשון כיס.
יש מלשון כוסס, היינו שזה קשה,
ויש מלשון שאתה שם בו כמו עוגות,
אתה שם הרבה דבש ושמן,
זה פת אבא בכיסנין, שעליה נדבר אצלנו בסוגיה.
כיוון שנראה היום עוד פעם את סוף העמוד,
דיברנו על פת אבא בכיסין, גם בעמוד הבא, בדף של היום,
אנחנו נעסוק בפת אבא בכיסין.
אבל בראש הסוגיה נראה דברי רפאפא,
שמביא לנו שלושה חילוקים.
אחד, מי שזוכר את מודיעי רב פאפא,
אם תוך כדי סעודה,
אנחנו נתחיל מ"א עמוד ב',
דאמר הבכייה, בערך עשר שורות אחרונות.
דאמר הבכייה.
אז אם כן, רק נזכיר את הדברים.
רב פאפא אומר, יש שלושה חילוקים.
אחד, תוך כדי הוא בירך על האוכל, ותוך כדי החילה נתנו לו,
דבר ששייך לסעודה כמו בשר ואורז.
על כך הוא אמר שלא מברך, באמת,
במקרה כזה לא מברך שום דבר, לא לפניה, לא לאחריה.
למה?
כי זה תפל ללחם, זה תפל לסעודה.
אחר כך,
תוך כדי אכילה,
הביאו לו דברים שלא שייכים לסעודה, כמו פירות, כן?
זה בא למתק, זה לא בא להשביע, לא בא למזון.
אז לפני מברך, אומר רב פאפה, ואחרי איננו מברך.
כן?
כי ברכת המזון,
היא מוציאה אותו ידי חובה, גם את הפירות האלו.
אחרי המזון,
מה יהיה אם הביאו לו פירות
אחרי המזון? הכוונה לא אחרי האוכל, ברכת המזון, אלא אחרי המזון, לפני ברכת המזון,
מברך שתיים, אחד לפניה ואחד לאחריה.
מה נחשב אחרי הסעודה, כן?
ניד נראה, תהיה הגדרה, מה זה נקרא גמרת את הסעודה.
אם היינו אומרים זה ברכת המזון, אז זה ברור, אבל אנחנו אומרים, עוד לא ברך ברכת המזון.
גמר לאכול.
אז יש אומרים, ברגע שסילקו את השולחן, פעם היו לכל אחד מגישים שולחן,
נראה דעות שונות.
אחד אומר אחרי שנטלו ידיים, נטילת ידיים מהמים האחרונים.
כל הדיון הזה יבוא בתחילת הסוגיה. אז בואו נראה כאן את הגמרא,
לצורך חיבור נחזור על הדברים של אתמול.
אומרת הגמרא,
בדף ברכות דף מ"ב היום,
אנחנו קצת חוזרים על סוף מ"א עמוד ב'
ופליגה דרב חייא
דאמר רב חייא פת פותרת כל מיני מאכל.
הפת פוטרת את כל מיני המחל,
כמו כן יין שברכת לפני המזון פוטר את כל מיני המשקים שבאים בסעודה.
אמר רב פאפה, וזה מה שאנחנו נדון היום,
הלכתה
דברים הבאים מחמת הסעודה כמו אורז ובשר בתוך הסעודה אין טעונים ברכה,
לא לפניהם ולא לאחריהם,
מפני שברכת הפת פוטרת אותם,
וברכת המזון פותרת הברכה שאחרי שתיים,
ושלא מחמת הסעודה ותוך הסעודה כמו פירות,
טעונים ברכה לפניהם והם טעונים ברכה לאחריהם.
אם אוכל פירות ואין את הסעודה,
בורא פרי עץ, בורא פרי אדמה,
אבל לא אומר ברכה אחרונה מפני ברכת המזון פותרת אותם. מה? כי זה לא מחמת הסעודה,
אז זה לא טפל ללחם,
זה יש לו חשיבות בפני עצמו.
דבר שלישי,
ואם לאחר הסעודה, ועל כך נדון מה זה נקרא אחר סעודה.
אל תטעו לאחר הסעודה, לא לאחרי ברכת המזון,
מה שנקרא ג'עלה.
יש אחר, נדמה לי שלעדת תימן,
ג'עלה,
מביאים אחרי ברכת המזון, נכון?
אז זה לא הכוונה אחרי ברכת המזון,
אלא אחרי גמר הסעודה, לפני ברכת המזון.
וכאן אנחנו נצטרך להגדיר מה הפעולה שקובעת את אחר הסעודה.
לאחר סודה טעונים רכה בין לפני ובין אחריהם.
שאלו את בן זומא,
מפני מה אמרו דברים הבאים מחמת הסודה תוך סודה, אינם טעונים רכה לא לפני ולא לאחריהם?
מה שאתם שאלתם,
אמר להם,
אמר בן זומא, פשוט מאוד, לא קוראים, קראו לו רבי שמעון בן זומא, אבל כיוון שנפטר צעיר,
לא נשמח, אז קוראים לו על שם אביו,
כן כינוי.
כי לפעמים כשאומרים "בן זה" זה כאילו לא מעריכים אותו,
לא אומרים את השם שלו.
אבל כאן, כיוון שהוא עצמו לא קיבל שמיכה,
הוא וגם בן עזאי,
אלו מארבע שנכנסו לפרדס,
אז אם כן,
אמר להם בן זו, מה? היה תלמיד חכם מופלג.
מפני מה? היה צעיר פשוט.
הוא כן, כן, אחד מארבעה.
מה?
כן, כן.
יש חגיגה.
מפנימה אמרו, מה?
בן הזהיב, שניהם, שניהם אחד, אחד נפטר ואחד יצא מדת פרש.
רבי עקיבא היחידי שיצא בשלום.
אז טוב, על כל פנים, שאלו את בן זומה. מפנימה אמרו דברים הבאים מחמת הסעודה תוך ז... אינם מעוטעו לברכה לא לפני ולא לכם.
אמר להם, הואיל ופת פה טרטן.
אומרת הגמרא, רגע, אם כך,
גם יין שאתה שותה בתוך הסעודה,
אז שהפת שהיא פותרת את כל מה שבא בסעודה נפטרנה מנפטרי פת
שברך המוציא לחם מן הארץ, יפטור את היין, שדור סדה.
אומרת הגמרא,
שאני יין עברנו לדף מ"ב,
דגורם ברכה לעצמו.
כלומר,
היין בעצם היה צריך להיפטר בברכת המוציא,
אבל כיוון שיש לו חשיבות,
כשאנחנו רואים שהוא קובע ברכה לפני עצמו, בקידוש, בהבדלה,
באירוסין,
בעזרת השם לכל הנצרך בקרוב,
וכל הדברים, המצוות,
אתה מברך את הברכה המיוחדת העין, למרות שזה לא נדרש, כי זה חשיבותו,
רש"י אומר,
בכמה מקומות הוא בא ומברכים עליו, אף על פי שלא היו צריכים לשתייתו.
כן, טוב, וכאן יש בתוספות הרבה, באריכות, על ההגדרות,
ההבדלים בין רש"י לתוספות לכל העניין.
ובכן,
רש"י אומר בעמוד הקודם,
שלא אומר כדברים הבאים, עשר שורות אחרונות, בחמת הסעודה לפד בהם את הפת, אין טעונים ברכה. אמרנו, כמו כל מיני מאכלים, כמו קישואים ואור ובשר,
אז אין טעונים ברכה, דאבל הוא תפלה, ילקח כל מידי, בין מזון, בין פירות, שהביאו ללפתן,
להסמיך אותם ללחם, אין בו ברכה, לא לפניו ולא לאחריו.
זה נקרא תפל ועיכר.
דרך אגב, יש חקירה, מה זה תפל ועיכר?
האם אתה נפטר בתפל בגלל שברכת על העיכר, אז תפסת טרמפ, לא צריך, או נגיד, ברגע שהוא תפל, אין לו ברכה,
אין לו ברכה, מפני שהוא טפל.
מהי נפקא מינה? אם שכחת לברך על העיקר,
האם אתה אומר, רגע, אז אני אברך על הטפל?
אם נגיד שהבירור טפל ועיקר,
ברגע שאתה מברך על העיקר אתה פוטר את הטפל,
אז במקרה כזה,
כשלא בירכת על העיקר, אז נשאר הבר"ס לברך על הטפל, כי לא תפסת טרמפ, הפסדת את הטרמפ,
כי שכחת את הברכה, אבל אם תגיד, לא, ברגע שיש עיקר ותפל, התפל כאילו לא קיים, הוא לא קיים מבחינת הברכה.
אז העובדה שאתה אוכל אותו ביחד הוא תפל, אין לו ברכה מלכודת, אתה לא יכול להגיד, טוב, אז אני אברך עליו.
כן, אבל הוא נפטר, כמו שיש, נגיד,
יש דברים מקולקלים שלא מברכים עליהם.
זה, זה,
יותר מסתבר להגיד שהוא תפל,
הוא נפטר מהברכה בעקבות שברכת קודם. טוב, זה סתם בסוגריים, שלא יבלבל את המהלך של הסוגיה, לא קשור לסוגיה.
אומר רש, שלא מחמת הסודה וחסודה, כגון דייסה וכן קרוב וטרדים, שאינם לפתן.
הם לא באים ללפט את הפת, מעניין ההגדרה למצוא, אלא באים למזון ולשובע.
אתה אוכל אותם בשביל מזון ושובע, אתה לא מלפט בהם את הפת.
טעונים ברכה לפניהם דלאף תפילה נינו,
ואינה בכלל לחם דנפטר בברכת המוציא,
כן?
לכן קרוב ותרדים מבושלים, כנראה זה לא לפתן,
מברכים עליהם,
אבל זה,
אנחנו לא נוהגים כאן.
קרוב וטרדים, טרד או,
וכך רש"י אומר:
טעונים ברכה לפניהם דלאוף תפילה, ואינה בכלל לחם נפטר ברכת המוציא,
ולא לאחריהם.
למה?
כי הם באים להשביע את האדם, דמיני מזון הנה הוא, ברכת המוזיאון פוטרתם.
אומר ראשי, דברים הרגילים לבוא אחר הסעודה, כיום פירות אפילו יביאם בתוך הסעודה,
שלא מחמת לפתן, טעונים רכה, בין לפניהם דלאו תפלה נינו, בין לאחיהם דאין ברכת המזון פוטרתם, דלאו מזון הנינו.
זה לא בא להשביע, זה בא למתק את הסעודה,
כל מיני פירות ועוגות.
הרי זה בא למתק ולא להשביע.
מה, מה?
לא, לא מברכים לך אחרונה. -אבל... כן.
אז אם כן,
אומר לנו כאן,
יפה, זה גורם ברכה לעצמו, ראינו. נמשיך הלאה בדף מ"ב בגמרא.
מספרת הגמרא,
רב הונא אכל תלי שר שלוש עשרה ריבתי,
בני תלתה תלתה בקווה,
ולה בריך.
מה הוא אכל?
שלוש עשרה לחמניות נקרא לזה,
שבאה מפאתה באה בכיסנים ולא בירך אחריו.
אה?
ברכת המזון, לא ברכה ראשונה.
כן?
אחריו, כתוב אחריו, כן.
לא בריך, אה?
כן,
לא בריך.
אמר כאן לכאורה,
כן,
לכאורה הוא לא ברך ברכת המזון,
אולי בורא נפשות, הוא כן ברך.
אמר לרב נחמן,
עדי קפנה?
בכל אופן,
אולי אתה צודק, אולי זו הכוונה,
ברכת המזון הוא לא בירך.
אז אמר לו רב נחמן, עדי קפנה?
עדיין אתה רעב?
מה הוא רוצה להגיד לו? ידוע שאם אדם קובע סעודתו על מזונות,
נוטל ידיים, ברך ומוציא ברכת המזון.
אנשים חושבים, נגיד אדם לא רוצה להיכנס לסעודה,
הוא אוכל בורקסים, הוא אוכל עוגות,
אבל הוא אוכל כמות כזאת, קובע סעודה, במקום ארוחת צהריים, הוא אומר, אני אוכל,
כן,
נגיד הוא בא למלון, לסעודה, אומרים לו כל ארוחה, 150 שקל,
אבל יש קיבוץ קל,
הוא אומר, אני אוכל עוגות, אני אמלא את עצמי,
אז זה הסעודה שלך.
אז אתה עוד שבע?
יש כמה פירושים.
האם אתה עדיין רעב?
או אם עכשיו אתה, אם אתה לא שבע עכשיו, אז מה יהיה כשיהיה רעב, ואיך תוכל לפרנס את עצמך?
כן, כפנה זה רעב.
אמר לרב נחן, עדי כפנה?
אכלת 13 כי אין לחמניות ואתה רעב?
הרי אתה שבע, אז קבעת סעודה, תברך בבקעת המזון.
אלא כל שאחרים קובעים עליו סעודה, צריך לברך.
כל יום יש שינוי של הספסלים, זה בסדר.
ככה, התחדשות.
אז אם כן,
אם קובע סעודה ואוכל מזונות, נוטל ידיים,
המוציא בברכת המזון, קביעת סעודה.
בכמות, קובע סעודה. אז הנה, זה מה שההגדרה כאן. שלא תלוי בך, תלוי בנורמה.
כן, אומרים בערך 220... -אה?
ארבע ביצים. -ארבע ביצים, כן, מאתיים. בחתונות.
זה כל המזוזים, זה כל ה... -לא, אז יש מה שרגילים, כמו שאמרנו, ארבע ביצים, בערך 220 גרם שטייגרם.
כן, 200, משהו כזה, ביצה זה 56 גרם.
וכמובן, זה לא מה ש... אם אתה אוכל רק לחמני אחת, זה בסדר.
אם אתה אוכל הרבה לחמניות,
צריך לטורף את הכלום, במירכאות.
אז צריך...
אה, מה זה פתקל מאורז?
פסטה. פסטה. אה, פסטה.
פסטה מבושל.
זה משהו אחר, זה לא פת.
אין איזה תורת לחם. אה, מזונות. אם אתה תאכל,
אם תאכל,
נגיד אטריות
כמות צלחת גדולה ואתה קובע על זה סעודה.
אז לתבשיל,
תבשיל,
זאת אומרת,
מזונות כן,
מזונות כן.
אבל זה לא מזונות, לא? כבר לא זוכר, טוב, הלאה. זה לא מזונות ה... כן, זה מזונות, ודאי. זה 200 שבעים גרם. היא לכאורה. אבל היא איזושהי צורת פת.
אבל גם הוא, גם הוא,
טוב, בואו נראה, אנחנו הכל בתיאוריה.
אז עכשיו,
אז הוא אומר, בואו נראה עוד פעם.
מספרת הגמרא, רב הונא אכלת ליזה ריבתי בני תלתא תלתא בקבא. זאת אומרת,
כל אחד היה בין שלוש קבים, זה משהו רציני. ולה בריך, לא בריך בקעת המזון.
אמר לרב נחמן, עדי קפנה,
אתה עדיין רעב?
או פירושים אחרים. בקיצור, אכלת כמות כזאת,
אז אפילו שזה מזונות,
אלא כל שאחרים קובעים עליו סעודה, צריך לברך.
אומרת הגמרא,
רב יהודה, אז נראה רגע כאן רש"י,
טלי שר רבטי מפת הבא בכיסאים ולא בירך אחריו.
אמרנו כמה פירושים מה זה פת הבא בכיסאים, או לשון בורקסים, כיסי, כיסונים,
כן, כמו שנראה, או שזה
פת שכוססים אותה דקה,
רופאים אותה מעיסה מאוד רכה ועושים אותה דקדק, וכדי לאכול אותו כוססים, מלשון כוסס.
או מלשון שאם מעורב איזה שמן ודבש,
אז זה נקרא פת הבאה בכיסנים,
כל אלו.
לרש"י יש פירוש נוסף, מקום אחר, אבל זה הפירושים העיקריים.
אז אם כן,
אומר רש"י,
רב חלאכלה, מפת הבאה בכיסנים,
ולא בירך אמר רב נחמן עדי גפנה גרסינן עדי אלו כלומר אלו לרעבו נחלו ואכילה מרובה כזו לא נפטרה מברכה אלא כל שאחרים קובעים אכילתם בכך טעון ברכת המזון כך פירש רבי ורבותינו פירשו תלישא ריבתי מפת שלנו ולא בירך אחריו משום דלא סבה הם באו אמרו פירוש מעניין
הוא אחת שוש עשרה לחמניות כיבשו אותו ולא נודע כי באו אל קרבנה
הוא אומר, אני לא מברך, כתוב, ואכלת ושבעת וברכת. לא שבעתי,
ומשום זה לא שבעתי, רק אכלת ושבעת וברכת, וכן פירש רבי יהודי ברבעי גאון.
ואינו נראה לי, דלית לרב הונה,
והם החמירו על עצמם עד כזית כביצה. הגמרא אומרת, נכון, כתוב, ואכלת ושבעת וברכת.
אבל השם נושא פנים לישראל, כי גם הם לא מקפידים,
אלא כשהם אפילו אכלו כזית כביצה,
כבר מברכי ברכת המזון, אז זה לא יכול להיות.
כן, וזה לא כרב מאיר, זה לא כרב יהודה, שם המחלוקת עד כזה הייתה כביסה.
אז לכן לא נראה לרעשי פירוש של רבותיו אחר מחילת כבודם.
רב יהודה, אבה אסיק ללברי בי רב יהודה בר חביבה.
פעם לא היה קייטרינג ובאים לאולם, רק באים להגיד שמאמז לטוב.
היו באים במשפחה, עובדים, עוסקים בהכנות לחתונה לבד,
שוחטים את העגל והכול.
אז הוא עוסק בחתונה של בנו בבית רבי יהודה בר חביבה. הייתו לכמה היו,
כנראה עוד לפני החתונה,
הביאו פתה באה בכיסנין.
הביאו לו את המאכל הזה.
כי עתה שמינו, אבל כשהוא בא, הביאו לא לפניו, הביאו לכל העוסקים שם פתה באה בכיסנין.
זה לא סעודת המצווה כנראה, כי שם נוטלים ידיים על הלחם.
אז זה היה הבר לפני, או אלו שעובדים קשה, נותנים להם לאכול,
כן?
פת הבאה, אז הוא שמע שהם מברכי המויצי.
אז הוא אמר, מה אני שומע כאן ציוצים של ציפורים?
מה זה, צי, צי, צי? הוא אומר, אני שומע צי, צי, מה זה הצי, צי הזה?
שמענו לי כאן, מברכי המויצי, אמר לו, מה היא צי, צי, די קשה מאנה?
אני קן כאן הרבה ציוצים.
דילמה המויצי לחם מן הארץ קמה וחיתו?
ככה תראו איך הוא פונה אליהם ככה בחידה,
הוא לא אומר מה זה, הוא לא צועק עליהם, הוא עושה את זה בצורה ככה נעימה,
הוא אומר אני שומע יותר מדי צי צי צי, מה זה,
במקריאת מברכים על המויצי?
אמרו לו כן,
אמר אלה אין דתניא רבי מונא אמר משום רבי יהודה,
פאתה בא בכיסים, מברכים עליהם המויצי,
ואמר שמואל על החקר המויצי,
אמר לו חבר'ה יש לכם טעות,
אין על החקר המויצי, יתמר,
מה ששמואל אמר, שאין הלכה, לא מברכים מהמועצים, מברכים בורא מיני מזונות.
אמר לי ואמרו דאמר משמי דשמואל לחמניות מערבים בהם,
עירובי תחומים, עירובי חצרות,
ומברכים עליהם מהמועצים.
הוא אומר, שמה זה כמות שקובעים עליהם סעודה, חוזרים לנקודה הזאת,
מזונות שאתה קובע עליהם סעודה,
שאני אהתם דקבא סעודתיו עליו.
אבל איכא דלא כבש אותי, לא לקבוע סעודה, כן, הכמות, הכמות היא הקבועה, כמו שהוא אמר קודם,
גם להלכה זה לא תלוי באדם,
נגיד הוא שבע רק מקילו,
הוא צריך לאכול כמות גדולה, אלא מה שאנשים רגילים לקבוע.
מעניין, רש"י אומר, מה?
הרבה סעודה עליהם אתה צריך לברר את המוצר, אז מה עשו, לפי ההלכה
אבל אם אדם יאכל ואומר, לא, אני עוד לא קבעתי סעודתי, התכוננתי לאכול קילו,
לא יעזור לו,
כמו שאנחנו רואים כאן, כן, מה יהיה אם אחד לא מתכונן לקבוע סעודה,
או כן מתכונן, אללה? כן מתכוון, אבל לא מתכוון. לברך ברכת המזון?
לא.
כן, כן, כשפרסקים מתכוון. טוב,
אני... כשפרסקים מתכוון,
שווה מהנגן הזה של הלחמניות? אני אראה עוד מעט כאן בפסיקת ההלכה.
טוב,
לפי הגמרא, פשטות הגמרא זה כמו שהוא אמר קודם,
מה שאנשים קובעים, מה שזה הקובע.
כן,
כן.
אומר תוספות לחמניות, רש"י פירש,
אובליאש.
מה זה אובליאש בתרגום?
ולא נעיר, אפילו לא כוונה מלברך המועצי שערי
הוא לחם גמור, שהרי סופו יישא.
זה לא מזונות.
ונראה לפרש דהיינו נייליש. מיהו כי כבש ואתה מברך עליו המועצי כמו בפורים. מיהו רבינו שימשלה ודהיין לברך המועצי דאבה כמו דייסה.
טוב,
רב פאפה מספרת, מה?
כן, היו אוכלים כאילו אוזני המן,
קרפלח היו אומרים. אתם יודעים מה זה קרפלח?
קיסונים שמים בפנים.
היו אומרים, כל פעם שמכים
אז אוכלים, כן, זה הכה-תכה,
כן?
הכה-תכה זה ראשונה רבה, כיפורים,
כיפורים, ושמכים את המן,
שמכים את המן. זה הזמנים שאוכלים את הכיסנים האלו.
זה מסמל את ה...
בכל דבר יש סוד פנימי.
העבירות הן חיצוניות לישראל.
אמן כלפי חוץ זה נראה הכל באופן טבעי, הכל והיה נס גלוי. טוב, לא ניכנס לזה, נמשיך הלאה.
מה יישא הקרפלח?
טוב.
איך אתה עושה איזה פעם, זה בא בפיסטים במובן?
הרבה, כן.
תאכל קרפלח הרבה, היו אומרים. תכה איזה, תאכל קרפלח היום, כן.
אומרת הגמרא:
רב פאפה היק לה לבי רב הונא ברי דרב נתן
רב פאפה הזדמן לבית מדרשו של רב הונא,
בנו של רב נתן, בתר דגמר סעדת סעודתיו.
אחרי שהם גמרו כבר את הסעודה, לא בירקו ברכת המזון, לא לטעות.
הייתו לקמאיו מידי למיכל.
הביאו, אחרי שגמרו את הסעודה, הביאו עוד כל מיני אוכלים.
שק על רב פאפה וכאכיל, בלי לברך.
אז אמר לו,
רב הונא, לא סבר למר, גמר, אסור מלאכול?
אם גמרת, אתה צריך לברך עוד פעם, גמרנו את הסעודה, עכשיו הביאו דבר חדש, תברך.
אמר להם, סילק יתמר, דווקא אם סילקו את השולחן, יתמר, לא נאמר אם גמרו לאכול.
אנחנו נראה כאן הגבלות, כשאדם הוא אורח וכדומה.
רבה ורב זירה יקלעו לבריש גלותה,
הזדמנו לביתו של ראש הגולה.
אחרי שבתר דה סליקו, כאן כבר התקדמו,
אחרי שגמרו לאכול, סילקו את השולחן.
הכוונה שולחן, כל אחד היה לו שולחן פרטי.
והיו יושבים בהסיבה והביאו, המגש היה בנוי כשולחן קטן,
מעליו יש את האוכל, מגישים לפה. גומר לאכול,
אז בא השמש ומוריד את השולחן.
זה היה אחרי שסילקו.
סלק טקה זה השולחן מכמה היו, שדר לאו ריסטנה מבייר אג'אלוטה.
באו ושלחו ריסטנה, רש"י אומר דברים שאנחנו, מה זה הריסטנה הזה?
איך הוא אומר מה זה ריסטנה?
בנימין, מה הוא אומר?
מה זה?
מה זה הריסטנה?
מנהגנו לו את המצגים. איך?
איך?
אה.
מנה של בשר מבושה. אה, מנה של בשר מבושה.
ריסטנה, הביאו לו עוד בשר.
אז הוא,
שלחו כאילו תוספת.
גמרו כבר לאכול, סילקו את השולחן,
רב האכיל,
ורב זירה לא אכיל,
ורב האכל בלי לברך.
אמר ל...
לא סבר לה, אמר, סילק אסור מלאכול?
היא אומרת, לפי הפירוש הפשוט, אתה רוצה לאכול תברך, בלי שתברך אתה לא יכול לאכול.
או שכבר, אל תיכנס עכשיו לספק ברכות.
אמר לי,
אנא נתקא דריש גלותא סנחינן.
אומר, כיוון שאני אורח,
עד שלא מסלקים את השולחן של ראש הגולה,
או יותר נכון,
אני תלוי ב... אני, כשאני אוכל, לא סילקתי את עצמי.
אני אורח כאן, אני לא יודע איזה הפתעות מכינים.
אז לכן,
מה שייתנו, ברוך הבא. אני, כל מה שבעל הבית אומר לך, עשה,
חוץ מזה. ויש פתגם כזה. אז היו אומרים, מה זה?
זה הגיוני? צריכים לגרש אותך?
אז הוא אומר, לא.
אומרים שזה טעות. חוץ מצד איסור,
דרשי תבוצה.
כל מה שבעל הבית אומר, תאכל את זה, תאכל.
אבל אם הוא רוצה שתאכל דבר שכבר נוגע להלכה,
זה מצד איסור, אתה לא צריך לשמוע,
יש לך בעל הבית אחד בעולם הקדוש ברוך הוא.
אבל מישהו פעם אמר שחוץ מצאצא צריך להבין לבד, לפני שבא לבית אומר לך.
טוב, יפה.
כן, אומרת הגמרא,
אמה רב,
אז כאן הוא אומר,
רש"י אומר, אתה כדריש גודל, ואין סילוקנו סילוק, שדעתנו אם יישא מסעות,
מה זה מסעות?
מתנות, מנות, מאת פניו, אלינו נאכל.
אמה רב, עוד הגבלה.
מה זה נקרא לגמור סעודה?
אז ראינו אם אתה אורח,
זה לא מספיק שגמרת את המנה העיקרית. אתה לא יודע איזה הפתעה בעלת הבית תשלח עכשיו.
אז עוד הגבלה. אמר רב, מי שרגיל בשמן, היו שוטפים את ידיהם אחרי האוכל בשמן.
וזה היה, כל עוד שלא עשו את זה, עוד היו לפעמים אוכלים.
אז המעשה הזה של שפשוף הידיים בשמן הוא סילוק מהאוכל.
כי אחרי שהידיים משומנות, לא תיגע עוד פעם באוכל.
אמר רב עשי, כי הבינן בי רב כהנא אמר לן, הוא אמר לנו,
כגון ענן דרגילינן במישחה, מישחה זה שמן,
מישחה מעכבה לן.
אז זה מה שקובע את סיום הסעודה.
כי ברגע שמרחת את היד כבר בשמן הזה, אתה לא תלכת את היד עוד פעם.
זה נקרא סילופ.
אומרת הגמרא,
ולאי תלכת ככל עני
הנשמטה.
אין הלכה כמו כל הנשמטה.
רש"י אומר,
אין סיום סעודה תלוי לא בגמר ולא בסילוק ולא בשמן אלא במים אחרונים.
כל זמן שלא נטל למים אחרונים הוא מותר לאכול ומשנטל אסור לאכול.
למה?
כי אומר, כאהדה אמר הבכייה ברש"י אמר רב שלוש דחיפות הן
תכף
איך אומרים?
תכף ומיד יש שלוש הגדרות של תכף
אחד, תכף לשמיכה שחיטה,
תכף לשמיכה, כשאדם סומך את ידו על ראש קורבנו,
הוא צריך לשחוט אותה סמוך. כמה?
מרחק של 22 אמות.
דרך אגב, בנטילת ידיים, כשנוטלים ידיים,
לא להשתדל,
יש מקומות שבגלל, אם יש שטח יותר ארוך,
אז שמים שם איזה אמוצי, לעשות שם, לשבת, לעשות אמוצי, להתכוון על המקום הקבוע.
אבל על כל פנים,
מאיפה לקחו 22 אמות?
מפני שהמצורע היה אסור לו להיכנס לעזרה.
הוא היה שחק עם קורבן, היה עומד בשער ניקנור,
והיו מביאים לו את הקורבן בשער ניקנור, ומשם הוא היה סומך את ידו על ראש הקורבן, והכהן היה הולך טרף ומייד למקום השחיטה.
המרחק משער ניקנור, 11 אמות עזרת ישראל,
11 אמות בין עזרת ישראל,
שמתחיל עזרת כהנים לקו המזבח.
אז זה בדיוק 22 אמר, אז זה נקרא שיעור של תכף.
שלוש דחיפות הן, תכף לשמיכה שחיטה.
אדם שמביא קורבן וסומך את ידו על ראש הקורבן לא להשהות מיד השחיטה.
תכף לגאולת תפילה,
זה למדנו, גאל ישראל, השם שפתיי תפילת שמונה עשרה.
ותכף לנטילת ידיים,
רש"י מבאר, תכף לנטילת ידיים,
הכוונה לנטילת ידיים של מים אחרונים.
אבל בעצם אומר תוספות,
תכף לנטילת ידיים, נדמה לי הירושלמי מביא שזה נטילת ידיים ראשונה גם כן,
שנותנים ידיים לברכת המוציא.
וייקח כיוון שנטל ידיו באחרונה לאחר הסעודה אסור לאכול עד שיברך, והוא עדין אם אמר אבלן ונבריך אפילו בלא נטילה.
אם הוא אומר בוא ניגש לזימון אבלן ונברך זה כבר גם כן הדבר הזה.
או, מעניין, רב ניסים גאון מביא את המקור מהירושלמי.
שלוש דריפות הן בצד שמאל למטה, תסתכלו, צד שמאל למטה, רב ניסים גאון.
תכף לשמיכה שחיטה, בתלמוד ארץ ישראל, ירושלמי, באמתי קוראים לו? תכף לשמיכה שחיטה דכתיב ושמח ושחט?
תכף לנטילת ידיים ברכה שנאמר, שאו ידיכם קודש וברכו את השם?
תכף לגאולה תפילה שנאמר, יהיו לו רזון מרפיים,
מכתיב בתראי מיד בתחילת הפרק הבא, ינחה השם ביום צרה וגמרא דפרק ג' שחיתת כספים אמרי תכף לשמיכה שחיתה דאורייתא.
כן.
מה זה?
כן.
ברכו את השם.
כאן ברכת המזון.
מי אומר שזה ברכת כהנים?
אה, כן.
מעניין, כאן פניני רש"י מביא תלייסר ריפטה, 13 לחמניות
תרייסר איליטי דדינרי, עליות מלאות דינרי זהב, וגוזמה בעלמא, כלומר הון עתק
כך פירש רבינו עליו, וכן בכל מקום כגון תלייסר גמלי ספקת ריפטה, הביאו לו 13 גמלים,
זאת אומרת, לא הכוונה שהוא אחד 13 לחמים של שלושה קו, זה משהו
כמות עצומים. הוא אומר, זה גוזמה, כן.
הכוונה הרבה.
טוב, נלך הלאה. מה?
זאת אומרת, לי תאמין קאט של דינרים.
עליות, עליות מלאות דינרים.
כן?
טוב, אז אנחנו נעבור עכשיו למשנה הבאה.
כן?
למרות שמעניין, הטוסות מכניס אותנו לכמה סוגיות.
אומר רבי זרע לא אכלתם, לפי מה שמפרשים העולם, אב לנברך אסור למשתה בלא ברכה,
המי לא אכל,
לבריחה ליה ולאכול.
למה הוא לא אכל?
אנחנו התלבטנו, רבא אכל והוא לא אכל,
למה הוא לא אכל?
מה, צריך לברך? תברך, מה אתה פוחד מהברכה?
אתה לא רוצה לאכול? אוקיי, אבל מה הבעיה?
אתה אומר שצריך לברך? תברך ותאכל, שמא היה תבשיל שהיה בו פת,
והיה צריך ברכת המוציא ונטילת ידיים, וטורך היה לעשות כל כך.
זו פרוצדורה גדולה.
התוסטות הקודם סילק קטמר, משמע שלא, רק כמה היה לסלק את השולחן קודם ברכת המזון. חורק קשה למנהג שלנו,
שאנו מקפידים ההפך, לא לסלק את הלחם קודם ברכת המזון. שמה סילקו לכבוד הברכה, וכאן השאירו את הלחם, אנחנו משאירים.
שמא בימיהם נמי לא היו מסלקים את השולחן מקמא המברך,
כי אם מלפני שאר המסובים,
כפי שהיה להם שולחנות קטנים, וכל אחד לפני עצמו אוכל על שולחנו.
אבל אנו שרגילים לאכול כולנו על שולחן אחד,
אין נאה לסלק השולחן עד,
אין נאה לסלק השולחן עד לאחר ברכת המזון.
זה השיר מזון. מה זה?
השיר מזון בפניך בזמן הבא. כן, יפה.
אומרת המשנה,
ברך על היין.
אנחנו, המשנה הזאת מדברת על הלכות סעודה,
כן?
עיקר קביעת הסעודה זה על הפת
שמברכים עליה
ברכת המוציא, פותרים בברכה הזאת, כמו שראינו בסוגיה שלנו, כל מה שאוכלים עם הפת.
ואותו דבר כל המאכלים, שאר המאכלים שבאים ממלחמת הסעודה,
כמו שראינו ירקות, גבינה, ביצים, דגים, בשר, כל מיני תפשילים.
אבל דברים שבאים שלנו מחמת הסעודה,
כמו פירות,
שאין רגילים ללפד בהם את הפת,
וגם הם לא משמשים כמנת שובה,
אלא למטה קבעים,
יש להם קינוח או למטה את הטעם שבפה,
הם לא נפתרים בברכת הפת,
הם צריכים ברכה מיוחדת.
כמו כן,
יין, למרות שאתה שותה אותו מחמת הסעודה,
אף שהיין בא מחמת הסעודה, אין ברכת הפת פותרתו.
צריך ללכת ברוך את פרי הגפן.
למה? כי ראינו בגמרא שהיין גורם
ברכה לעצמו, כמו שראינו בקידוש, בסעודת, באירוסין, שאתה אומר את הברכות האירוסין וכדומה.
אה, יפה.
אבל מי ששתה יין לפני הסעודה, נראה בגמרא כאן,
הוא בירך עליו,
ורגיל הוא לשתות יין גם בתוך הסעודה, לא צריך לברך על היין שבתוך הסעודה, רק אם היין יותר משובח, יש ברכת הטוב האמיתי,
לא ניכנס להגדרה הזאת.
אבל שתית יין לפני המזון,
בירכת עליו, זה פוטר את היין שבתוך המזון, כן?
אבל הגמרא תגביל את זה,
וכמו כן יין קידוש של שבת, כן?
הגמרא תגביל האם זה כולל גם ימי חול, שאדם לא קובע סעודת יין עד בחול,
אין לו זמן,
אז נראה את זה כבר בגמרא.
אומרת המשנה,
ברך על היין שלפני המזון,
פטר את היין שלאחר המזון.
זאת, מה זה לאחר המזון?
לפני ברכת המזון.
למה בעצם?
שניהם, מטרתם לשם שתייה.
זה לא בא להתאים את האוכל או לרכך את האוכל או לגרום לעיכול מהיר של האוכל.
זה לשתות יין לפני המזון.
זה לשם שתיית יין, הטעם של היין, גם אחרי שגמרת לאכול.
אבל באמצע נראה...
השני זה החול לפני ברכת המזון.
אז היין שברכת קודם פותר על יין של פני המזון, פתר את היין של אחר המזון,
כן?
הגמרא אומרת רק בשבתות וימים טובים, כשאדם קובע מראש הוא יודע.
שער ימות השנה,
אם הוא לא רגיל לשתות יין אחר המזון,
חוזר ומברך.
כמו אדם שנמלח והתחיל לשתות מחדש.
בירך על הפרפרת שלפני המזון,
פתר את הפרפרת שלאחר המזון.
זאת אומרת,
אז אם הוא בירך על פרפרת שלפני המזון, לפני שהוא בירך המוציא,
פטר את כל הפרפרת, הכוונה, כל אותן פרפראות שהוא אוכל מלפט בו את הפת,
אז היו אוכלים לפני המזון לשם גירוי התיאבון,
גם אחר המזון לשם קינוח, כמו לפתן.
אז זה פוטר אותו. אבל פטר את ה... בירך על הפת,
פטר את הפרפרת שאוכל בתוך הסעודה,
אפילו אם אוכל את זה שלא מחמת הסעודה.
למה הפרפרת תפלה לפת?
אבל אם בירך על הפרפרת, אם בירך תחילה על הפרפרת,
למשל אם זה היה פת שמברכים עליו בורא מיני מזונות,
לא פטר את הפת מברכת המוציא. למה? כי אין תפל פוטר את העיקר.
אפילו אם הוא התכוון לפטור בברכת בורא מיני מזונות את הפת.
וחייב לברך ברכת המוציא, אבל אם הוא יבוא לאכול אחר כך נגיד אטריות או פתיתים,
מיני מעשה גדרה,
אז דייסה או לביבות אחרי שברך הפרפרת לא צריך לברך, כי ברכת הפרפרת פותרת את אותם מיני מזונות.
לא פותרת את הלחם, אבל את הפרפרת כן.
כמו שנראה בגמרא, דיון בית שמאי אומרים,
אף לא מעשה גדירה.
כשם שמי שמברך על הפרפרת לא פותר את הפת,
הם אומרים כך הוא גם לא פותר את מעשה הגדירה.
נראה כאן רש"י, אומר רש"י,
ברך על היין, נוהגים היו להביא קודם אכילת כוס יין,
קודם אכילה היו נוהגים להביא כוס יין לשתות כדתניה לקמן,
כיצד סדר הסבה, דף מג',
ומביאים לפניהם פרפרות לפני האוכל,
להמשיך לגרות, להמשיך לעורר את התיאבון,
להמשיך אכילה,
כגון, מה זה להמשיך? לגרום שתרצה לאכול, כגון פרגיות ודגים, ואחר כך מביאים השולחן,
ולאחר גמר הסעודה יושבים ושותים ואוכלים ומים אוכלים פרפרות, כגון כסנאי,
דמעלו לליבה,
ולחמניות,
ואו יין,
ופרפרת,
ושל החמזון, שניהם.
קודם ברכת המזון.
לפני האוכל
לפני האוכל פרגיות. היה, זה היו מביאים כנראה דגים קטנים, כל מיני כדי לגרות.
קרקרים.
מעשה גדרה.
מעשה גדרה, אומר רש"י, חילקה טרירגיס, למדנו למעלה.
כל מיני דייסות, מחלק את החיטה לאחד, לשתיים, לשלוש,
ומבשל אותם.
היו יושבים,
באה המשנה, נמשיך הלאה,
את המשנה היו יושבים כל אחד מברך לעצמו.
אז עד כאן ראינו במשנה, בהמשך המשנה היו יושבים כל אחד מברך לעצמו, אומר רש"י,
בלי הסבה. פעם היו יושבים להסבה, ברגע שמסיבים כולם אז זה מאחד את כולם ולכן אחד מברך בשל כולם.
אבל אם יושבים בלא הסבת מיטות,
רש"י אומר שמוטים על צידיהם שמאלית על המיטה, למה?
כי המבנה האנטומי של הקנה והוושט הם בצורה כזאת שאם תעשה על יד ימין אתה עלול להיחנק
אז הצורת האכילה על יד שמאל ואוכלים ושותים בהסבה, כל אחד ואחד מברך לעצמו.
למה? רש"י אומר, דה אין כאב הסעודה בלא הסבה.
אבל הסב הוא ברגע שכולם הסבים יחד,
זה מאחד אותם כקבוצה,
אחד מברך וכולם עברנו לדף מ"ב עמוד ב',
בא להם יין בתוך המזון,
אז עכשיו מדברים על מצב חדש.
קודם דיברנו מה קורה אם ברכת על יין לפני המזון והביאו בתוך המזון, זה פוטר אותו.
אבל מה יהיה לגבי הקבוצה הזאת, הביאו להם יין בתוך המזון, והם לא שתו לפני המזון?
כל אחד ואחד מברך לעצמו.
אחר המזון, לכאורה במבט ראשון זה כאילו מקרה אחד.
אותו מקרה שהביאו להם יין באמצע המזון והם לא מסיבים.
אז אמרנו שכל אחד מברך על היין בורא פרי הגפן באמצע האוכל,
אבל אחרי המזון לכאורה משמע שאותה קבוצה אחד יברך לכולם.
אחר כך נראה בגמרא שזה רק אב אמינא.
והוא מי שבירך על המזון הוא גם מברך על המוגמר. מה זה מוגמר?
מוגמר הם היו רגילים אחרי האוכל
לקחת גחלים, לשים עליהם כל מיני פסמים וזה היה מקטר מפיץ ריח טוב בבית. היו עושים גם כך בארונות הבגדים
כי אז בבית היו הרבה מבשלים ופחמים וחימום,
היה הרבה עשן וריחות לא נעימים.
כדי לרענן אז עשו את המוגמר הזה.
אז כיבדו מי שקיבל את הברכה של הזימון בברכת המזון,
או כאן על היין שבירך אחרי המזון, הוא מקבל גם את המוגמר, למרות שזה לא שייך לאוכל דווקא.
כן,
הוא בירך על ברכה מוגמר, בורא מיני בשמים.
ואף הפישין מביאים את המוגמר אל הלכה רסודה, אומר רש"י,
בא להם יין מתוך המזון, ומאף הרש תמה.
והוא אומר על המוגמר, אותו שבירך על היין, הוא מברך על המוגמר,
שהיו רגילים להביא לפניהם אחר אכילה
אבקת רוכלין. מה זה אבקת רוכלין?
היא מיני בשמים.
מעניין, לבית יוסף יש ספר, הפקת רוכלים,
על שם הוא אסף כל מיני כללים,
והוא קרא לזה "הפקת אוכלים", מיני בשמים.
אז על האש, בתחתית למטה, שמים את הגחלים ושמים שם, לריח טוב ומברכים מאורי עצי בשמים,
לאחר סעודה לחלקת עמדות, שאינו מצורכי סעודה אפילו. אחי, מי שברך על הים שמתחיל בברכות
אחרונות גומרן, המתחיל במצווה, אומרים לו גמור, גם רואים כאן שלא שייך אחד לשני. גמרא,
אומרת הגמרא,
אמר רבא בר בר חנא, אמר רבא יוחנן, לא שאלנו, מה שאמרנו שברך על היין בהתחלה פוטר את היין שבתוך הסעודה, כך אמרנו במשנה, כן?
ברך בורא פרי הגפן לפני הסעודה שותה יין,
ועכשיו הוא באמצע הסעודה שותה, אז זה פוטר אותו, לא צריך לברך עוד פעם.
אומר לו, שענו, זה נאמר רק בשבתות וימים טובים,
שאדם מתיישב לאכול סעודה, שעה, שעתיים,
אז בתוכנית גם לשתות יין יש זמן.
אבל,
כן?
אבל יש אומרים, דרך אגב,
שמי ששותה בתוך שיעור לא צריך לברך.
למה?
כי הוא לא שותה לצמאו,
אלא הוא שותה להרטיף את הגרון.
אבל אני שותה לצמאו, לכן
יש שם הצעה על האתם.
כן, אבל כתוב, מה אם יש דין מיוחד, כמו שנראה?
השותה מים לצומעו
בברך שהכול.
יש דברים כמו קוקה קולה, טעם החיים.
אבל כדאי לשתות, לברך על המים כדי לצאת עם כל השבועות. הארי הקדוש, ככה היה, אמר לרב חיים וטל.
טוב, נראה עוד מעט, אנחנו נגיע גם לזה.
אמר רבא ברבא חנה, לא שענו אלא בשבתות וימים טובים,
הואיל ואדם קובע סעודתו על היין.
אז לכן כשאתה שתית לפני היין התכוונת בתוכנית יש לך גם אחר כך אז זה פותר.
אבל בשאר ימות השנה מברך על כל כוס וכוס.
למה?
זה שינוי תוכנית.
בדרך כלל אתה לא שותה אלא אם כן אתה רגיל לשתות יין הרופא אמר לך או שאת ככה אתה רגיל אז זה ודאי.
איתמר נאמי אמר רבא בר מארי אמר רבי יהושע בן לוי לא שנו אלא בשבתות וימים טובים אנחנו רואים שכך גם נקבע להלכה
ובשעה שאדם יוצא מבין עוד אפשרות
היום אנחנו לא מכירים את זה תלכו למקוואות היותר ותיקים עתיקים יש בפתח המקווה חלק מהצוות שהיום יש שם איזה מזנון מסעדה
היו הולכים לעשות שוויץ ושם אנשים אוכלים אחר כך ושותים יש איזה שותים
כוס יין וכדומה, לחזק את הגוף.
זו הייתה פעולה מתישה במקווה, זה לא איזה מקלחת טו, שהיו נכנסים לסאונה וכל זה.
אז הוא אומר,
אותו דבר כשהאדם יוצא מבית המרחץ, שהוא זקוק להרבה יין, או שעת הרכזת דם.
אם יש איזו פרובוקציה,
איזה,
שגורמת לכך שתשתה יין, אז אם בירכת לפני המזון,
אתה גם פטור באמצע המזון, כי זה ברור שתשתה יין.
הואיל ואדם קובע סעודתו על היין, על שער מאות השנה,
מברך על כל כוס וכוס,
מספר את הגמרא,
רבא בר מרי,
איכלה הזדמן לבי רבא בחול.
הוא הזדמן ביום חול, מרבא בר מרי לבית של רבא ביום חול, חזייה,
הוא ראה אותו דבריך לפני המזון על היין,
והדר בריך לאחר המזון,
ואחר כך הוא גם ברך אחרי המזון.
היינו לפני, לא, לפני ברכת המזון
אמר לי, יישר, יישר כיח
אתה צודק שעשית כן כי זה היה יום חול וכן אמר רבי יהושע בן לוי
ככה באמת ראינו שרבי יהושע בן לוי הדריך כיוון שזה יום חול אז הברכת היין ששתית קודם לא פותרת את היין שבתוך הסעודה לפני,
אחרי גמר הסעודה
מספרת הגמרא, רב יצחק ויוסף יקלע לביתו של אביה הזדמן, ביום טוב.
חזיה דבריך כל כסה וכסה. כאן עכשיו סיפור הפוך.
כל כוס וכוס, לא רק הכוס שלפני הברכה,
לפני הסעודה שפותרת את הכוס של תוך הסעודה,
גם בסעודה עצמה, כמו בלילה הסדר.
הוא שתה כוס יין ועוד כוס יין.
אז כל פעם שהוא היה שותה באמצע האוכל,
למרות שהוא כבר בירך,
הוא היה מברך. אמר לי, לא סבר למר, לעדה יהושע בן לוי?
שמה אמרנו? הוא בירך לפני האוכל, וזה יום טוב, כאן מדברים על יום טוב.
פטור,
יצא ידי חובה, מה אתה מברך? לא רק מברך, על כל כוס וכוס.
אמר לי נמלחנה,
אני כל פעם יש לי תוכנית לשתות רק כוס אחד.
ומוחלט אצלי שאני לא אשתה יותר.
אבל פתאום היין מושך אותי.
היה איזה איש חשוב מאוד, לפני 400 שנה,
שהוא היה מטיב את ליבו ביין.
אז אמרו לו חבריו, זה לא מעטה בתפקיד,
זה לא מתאים שתשתה כל כך הרבה יין. לפעמים הוא היה מתבשם.
אז התחילו להסביר לו כמה זה חילול השם וכמה זה... נתנו לו איזה 30-40 טעמים.
הוא אומר, תשמעו,
אני יכול לתת לכם 70 טעמים,
למה לא טוב לשתות יין, אבל מה לעשות שטעם היין גובר על השבעים מהטעמים.
אז גם כאן, הבא התכונן לשתות כוס אחד.
אבל הוא אומר, אני פשוט כל פעם שיניתי תוכניות, לכן אני צריך לברך. נמלח שאני...
היא באה אליהו. עכשיו יש לנו כאן, עד עכשיו דיברנו, מה קורה, אתה מברך לפני הסעודה,
על יין שבתוך הסעודה,
פוטר אותו,
וגם את היין של לפני ברכת המזון.
עכשיו, מה יהיה,
לא אך שתית יין לפני ברכת המזון,
שתית יין בתוך המזון,
ואתה רוצה לפתור את היין שאחר המזון.
האם יש לזה אותו דין,
כמו יין שאתה מברך בפני ברכת המזון, זה פותר את היין שבתוך המזון?
האם אם אתה שות... לא אך שתית לפני המזון, אלא בתוך המזון, ואתה רוצה לברך,
ברכת באמצע המזון, בורא פרי הגפן.
אחר כך, אחרי המזון, אתה רוצה לשתות עוד יין,
האם אתה צריך לברך או תגיד לא?
מה שבירכת באמצע המזון גם פותר אותו, זה השאלה, היא באה אליהו.
בא להם יין בתוך המזון. מה?
לא, לא דווקא, לא דווקא.
בא להם יין בתוך המזון, כי ברכו של ברכה זה אחרי ברכת המזון,
שותים אותו.
מדברים כאן על לפני.
בא להם יין בתוך המזון,
מהו שיפתור את היין של אחר המזון?
אחר המזון תמיד הכוונה לפני ברכת המזון, אחרי הסעודה.
אם תמצא לומר בירך על היין שלפני המזון, פותר את היין שלאחר המזון.
אם שתית לפני שהתחלת לאכול וברכת גפן, פותר את היין שבגמר הסעודה.
פשוט מאוד, כבר רמזנו על זה במשנה.
שניהם אותה מטרה.
למה אתה שותה לפני המזון?
בשביל שאתה רוצה לשתות יין, השתייה.
אותו דבר גם שגמרת לאכול, גמרנו, גמרת לאכול.
אז זה גם שתייה.
לכן זה פוטר אחד את השני.
למה? משום זה לשתות וזה לשתות. זו אותה מטרה, לכן פוטר. אבל האחה,
היין שבתוך הסעודה, מה מטרתו? להשרות את האוכל בתמיסה כזאת, להגביר את העיכול.
זה לשתות וזה לשרות? לא, זה צד אחד.
עוד דילמה, לא שנה, זה אותו יין.
כן, גם זה נחשב שתהיה התנאים.
רב אמר פוטר,
זה כן פוטר, זה כמו יין שלפני, רב כהנא אמר אינו פוטר, והלכה באמת כמו רב כהנא,
רב נחמן אמר פוטר, רב ששת אמר אינו פוטר,
רב אורנה ורב יהודה וכל תלמידי דרב אמרי אינו פוטר.
מעניין, רב אמר פוטר ותלמידיו אמרו אינו פוטר.
הייתי וראה,
אז באמת לכן פסקו שרוב החכמים אמרו שלא פוטר.
הייתי וראה לרב נחמן, בא להם יין בתוך המזון,
כל אחד, לכאורה במשנה,
אמרתי לכם, כשלמדנו את המשנה, החלק השני של המשנה נקרא אותו עוד פעם עכשיו, זה נשמע מקרה אחד,
ומזה הוא רוצה להוכיח שלא פותר.
למה?
כן?
איך הוא, כי מה היה להם? תראו בראש העמוד, בא אליהם יין בתוך המזון.
הגמרא מבינה שזה מקרה אחד הכל.
כל אחד ואחד הם לא מסיבים,
וכל אחד יושב, לא בהסבה, אז הם לא קבוצה אחת.
כל אחד ואחד מברך לעצמו.
אחר המזון?
אותה קבוצה שבירכה כל אחד אחד אחוד, אחר המזון אחד נברך לכולם.
אם זה אותו מקרה, מה אפשר להוכיח מכאן?
שיין שבירכת בתוך המזון לא פותר את היין שאחר המזון.
למה?
כי כל, סליחה, פותר, יין, לא פותר, כי אמרת שאחד צריך לברך בשביל כולם, לא חשוב, לא כל אחד צריך לברך,
אבל אחד תברך בשביל כולם, סימן שצריך לברך.
זה משהו, עונה הגמרא ואומרת, לא,
זה שני מקרים נפרדים. בואו נראה את זה בפנים.
הייתי בעירה, אבל לרב נחם מהמשנה.
בא להם יין בתוך המזון, כל אחד ואחד מברך לעצמו.
נכון? למה? כי הם לא מסיבים.
מה עושה הסבה?
היום אין דבר כזה, אבל מה עושה הסבה?
זה קבוצה אחת.
לאחר המזון אחד מברך לכולם.
אז לכאורה,
כאשר רואים כאן שהיין שבתוך המזון לא פתר,
אמר לאחי כמר, לא, זה לא מקרה אחד, זה שני מקרים. אם לא בא להם יין בתוך המזון,
אלא לאחר המזון, זה מקרה שני.
אז אחד מברך את כולם. אם באמת זה אותו מקרה, אולי לא צריך לברך מה שהמשנה דיברה על מקרה שני.
שאם לא הביאו להם יין בתוך המזון,
הביאו את זה, המלצר התאחר והביא את זה. בסוף,
זה התחיל החילוק,
שכל אחד,
אחד יכול, שמה כן אחד יכול לברך של כולם.
למה בעצם באמת?
אה, כל אחד עסוק, נכון, אחד הטעמים שכל אחד עסוק בשלו.
אבל אם הם מסיבים,
אולי הם יותר בתשומת לב, או שזה לא חשוב.
אומר רש"י,
בא להם יין בתוך המזון, וכל המזון הולך בא להם.
אם תמצא לומר להוויר היה במשנתנו קטנה את היין שלפני המזון פותרת שלאחר המזון,
אינה ראיה,
זה לדתם זה לשתות וזה לשתות אבל שבתוך המזון
שני אחר המזון אחד מברך לכולם
ואת אנא ליה די כל אחד ואחד יברך על שבתוך המזון
וכמצריך תו ברכה אך שאחר המזון.
יפה.
בואו נראה את הקטע האחרון בירך על הפת פטרת פרפרת על הפרפרת
לא פתרת פת.
בית שמאי אומרים, אף לא מעשה גדירה,
זה לא פותר גם את המזונות,
בישולים שבישלת, פתיתים וכדומה.
עכשיו השאלה, על מה מתייחסים בית שמאי?
יש כאן שני חלקים.
היא באה אליהו,
בית שמאי הריש הפליגה, או דילמה הסיפה פליגה.
ואז מסבירה הגמרא, על הדין הראשון שמביאה המשנה, או על הדין השני.
היא באה אליהו, בית שמאי הריש הפליגה,
וכאמרת הנקמה בירך על הפת, פטר את הפרפרת
אם הוא בירך על הפת, הנקמה אומר, אז הוא פוטר את הפרפרת, וכל שכן מעשה גדרה
אם הוא, מה זה הפרפרת?
זה עוף ודגים וכדומה
אז בטח שהוא יפטור את מיני מזונות, שזה דבר דומה מאותה משפחה
באו בית שמא, ואומרים
למלוא מפרפרת דלא פטרה,
שזה לא כל כך מאותו סוג לאו פטרא לאו פת, אלא אפילו מעשה גדירה שהם מאותה משפחה לא פטרה.
עוד דילמה הסיפא פליא, על החלק השני דקטני ברך על הפרפרת,
הפוך, ברך על הפרפרת לא פטרת פת.
אז משמע שתנקמא אומר פת, הפרפרת לא פוטרת,
אבל מעשה גדירה הפרפרת לפי תנקמא כן יפטור.
ועטו בית שמה למימר לא אפילו מעשה גדירה נמי לא פתר הפרפרת הזאת לא רק לחם היא לא פותרת גם לא מעשה גדירה אותה תייקו אין לנו פתרון
בכל אופן הרמב״ם כן פוסק נקרא עוד מעט את פסק הרמב״ם
היו יושבים כל אחד ואחד אז אמרנו ככה אם היו יושבים כל אחד ואחד צריך לברך
למה
אין הסיבה
אומרת הגמרא
אסבו אין,
לא אסבו לו ורמינו,
משמע שאם אסבו כן, לא אסבו לו, אבל בואו נראה מקרה שאפילו שלא אסבו,
אחד מברך בשביל כולם.
עשרה שהיו הולכים בדרך.
אף על פי שכולם אוכלים מכיכר אחד,
כל אחד ואחד מברך לעצמו. למה?
כי הולכים,
הולכים בדרך, אז כל אחד לעצמו.
ישבו לאכול.
לא מדובר כאן הסיבה, שימו לב, ישבו לאכול,
אף על פי שכל אחד ואחד אוכל מכיכרו.
כלומר, קודם היה פלוס שאוכלים מלחם אחד,
אבל הם בהליכה.
עכשיו התיישבו לאכול,
איזה מקום, נוף, התיישבו לאכול,
אז אומר אחד מברך לכולם,
אחד מכולם,
קטני ישבו, אף על פי שלא הסבו. אז איך אתה אומר דווקא הסבה?
אמר רב נחמן בר יצחק,
כגון דאמרי ני זיל ונכו לחמא
בדוחפלן
כמו שהם מתכננים מראש אנחנו נגיע מעל הוואדי יש שם מעיין שם אנחנו נשב ונאכל ונגיד דברי תורה ותכננתם להתיישב במקום מסוים זה כבר קבוצה זה מעין הסיבה
מספרת הגמרא סיפור מדהים
קינח נפשי דה רב שנפטר
לא עלינו רב.
אז לו תלמידיו,
שימו לב, כתוב נח נפשי, לא כתוב מת אצל צדיקים.
נעים, כי נעים, כי נח.
כי הצדיקים באותם מקרים חיים.
כי נח נפשי דרעב, אז לו תלמידיו בת ראי,
הלכו ללוות בהלוויה.
כי עד ראי,
כשהם חזרו היו שבורים ועייפים, אמרי נזיל ונכו לחמא נהר דנק.
בבבל יש נהר דנק,
לא יודע, צריך להביא כאן מפה, לפי התוכנית,
בשיעור דף יומי, כל מושג שיהיה.
נער, אז אמרו, נאכל שמה.
הם אמרו אחד לשני, נגיע לנהר, יש מקום להתרחץ לפני האוכל, יש מקום ליטול ידיים.
באתר דקרחי, אחרי שהם התיישבו לאכול,
יתווה וקמיבאי להו, הסבו דווקא אתנן,
אבל ישבו לו, מה איתנו?
אחד יכול לברך בשביל כולם או כל אחד יברך כי כתוב במשנה הסבו,
לא כתוב ישבו אבל אנחנו רק יושבים.
עוד אימה כיוון דאמרה ניי זיל וניי חול ריפתא בדוך טפלניה במקום שלנו הנהר דנק?
כי הסבו דמא לא הבה בידייך, לא מצאו פתרון.
שימו לב מה קרה, קם רב עדה ברא הבה
קם רב עד אבה ראבה, הא הדר קרעי לאחורי,
הוא הלך
וסובב את המעיל שלו ועשה קריאה מחודשת.
וקרא קריאה אחרינה על הרב והרב שלו, על רבו.
אמר,
מה עשינו?
ישבנו, למדנו בישיבה אצל רב,
ואנחנו עוד לא יודעים אפילו הלכות פשוטות.
נח נפשי דה רב וברכת מזונה לא גמרינן.
לא גמרינן.
ואפילו את זה לא הספקנו ללמוד. אז הוא אומר, כמה אנחנו צריכים להתאבל,
איבדנו את האור הגדול שהדריך אותנו.
או שהוא אומר, צריך לקרוע לביזיון הזה.
כאילו הוא הרגיש מחדש את האבלות, הוא אומר, הנה הרב חסר לנו.
אדא אטא הוא סבא,
רמא לאומת ניתינא ברייתא,
הוא הקשה מהמשנה לברייתא, מה שראינו קודם,
המשנה אומרת דווקא הסבו,
ובברייתא כתוב והיו הולכים ואמרו מגיע המקום פלוני ושני להוא כיוון דאמרי הנה זול ונכלו לחמא ודח פלנא כסבו דמי. אמר להם הנה התירוץ הנה הקושייה יש לכם הכל מוכן ביעד.
מה זה?
מעניין עשרה בני אדם שהיו מלכים נזל ישבו אומר תוספות אחרון
ואשתא ניחא דפריש בנתיתא דמיירא בין בברכת המוציא בין בברכת המזון כמה שאחה מתוך הברייתא.
לעשרה בני אדם.
ואם תאמר, המאי המתינו למיבאי עד ברכת המזון ויאח ברכו על הפת מתחילה.
כלומר, שמא המאי ירד ישבו לאכול זה אחר זה, ברך כל אחד לעצמו המועצי.
טוב, אז הייתה להם בעיה ברכת המזון. טוב, נראה את ההלכה.
יש כאן, האמת היא שהשיעור בתוספות הוא שיעור מאוד מאוד קשור, אבל יש אומרים,
ההוא סבא או אליהו הנביא,
איפה שקראתם, ההוא סבא או רבי יהודה בן בבא או רבי יהודה או רבי אלי.
אני לא יודע אם זה שייך כאן,
לאמוראים,
אז יותר מתאים שיהיה ההוא סבא אליהו הנביא.
כן, אנחנו בהלכה בדף מ"ב,
נכון?
ודיברת בם, החסידה.
כתוב אבל ההוא סבא זה או זה או זה.
ככה כתוב.
כן.
כן.
קובעים עליו סעודה.
האוכל מפת הבאה בקיסנין,
כן?
האוכל מפת, מפת,
כן,
וזאת, כן,
אומר ככה, מי שאוכל מפת הבאה בקיסנין, דיברנו, מה זה פת הבאה בקיסנין, עם שלוש אפשרויות,
או כאילו כיסנים, או כוססים כמו קעכים,
או דבר שבא עם דבש ושמן.
כמות גדולה שדרב בני אדם מקבועה לכמות זו סעודתם. אף על פי שיעור עצמו לא שבע מאכילה זו,
חייב ליטול את ידה על וערך על הנטילה, על וערך המוציא קודם אכילתו, ברכת המזון, לאחר אכילתו.
בשיעור הכמות או, כאן מה שדיברנו, רב ליפה,
בדיוק,
וכשיעור הכמות המוגדרת בקביעות סעודה נחלקו הפוסקים.
יש אומרים שהוא כשיעור סעודה קבועה של בוקר או של ערב, דהיינו כשמונה ביצים, 400 סמ"ק.
יש מחמירים שהשיעור הוא ארבע ביצים, מאתיים סמ"ק.
כוס חד פעמי שנהוג למלא מכיל מאתיים סמ"ק.
כן,
זה כוס,
כן, טוב.
וטוב לחוש לדעת המחמירים. לכן או שיוכל כמות שהיא פחותה מד' ביצים,
אז הוא לא צריך לטול ידיים ולא צריך לעשות את המוציא,
או שיוכל שיעור סעודה של בוקר וערב ערך המוציא במרכז מזון.
שאוכל, אבל מה יהיה אם אוכל פת הבאה בכיסנין עם עוד דברים?
כשאוכל פת המסים במחלים מסוים צריך לשאר שיעור קביעת הסעודה הנעל כפי הכמות שבני אדם קובעים על פת הבאה בכיסים כשהיא נחלת עם מחלים נוספים.
ובשמחות כשמביאים מזונות ורוצה שלא להיכנס לספקות יאכל המזונות,
יברך על המחיה ואז יאכל שאר המחלים.
אז איך הוא יעשה את החומוס?
או שיאכל שאר המחלים ויברך האחרונה אחר כך יאכל המזונות כי הוא נכנס כאן לשאלה האם אפשר להחשיב את כל התוספת לכמות אתה אוכל בשר ואתה אוכל סלטים אם זה אז זה כבר מנפח את הזמן למשל מי שאוכל חצי מנה פלאפל כמה שוקל פיתה
כמה שוקל פיתה
אה... 100 גרם או 50 גרם? 50 גרם. 50 גרם. חצי פיתה.
כן, בסדר, נכון. חצי פיתה זה 25 גרם.
אה, 50 גרם.
50 גרם.
אז אם יאכל רבע פיתה וישים פלאפל וסלט וכל הדברים,
אז למעשה הוא נכנס לבעיה. יש כאלה שאומרים, לא, אני לא צריך לטול ידיים, אני אוכל רבע פיתה.
