רגע רבותיי, אנחנו בדף מ"א וזו סוגיה, אחת הסוגיות
שמנסה ככה לתת את העקרונות, לא נצליח להיכנס לפרטים של הלכות ברכות שהן באמת מורכבות, מה קודם למה, אבל לפני כן יש לנו את המשנה בדף מ' עמוד ב', אתמול הגענו למשנה
ברכות
על דבר שאין גידולו מן הארץ
אומר שהכל נהיה בדברו. למשל, בהימות, עופות, דגים,
חלב, ביצים, כן?
אומר שהכל נהיה בדברו.
על החומץ, יין שהחמיץ ועל הנבלות,
הגמרא תדבר על מה זה בדיוק הנבלות,
מפשטות זה דבר שנבל, נפל לפני זמנו, ועל הגובי חגבים,
ידעו החגבים טהורים,
מברך, אומר שהכל נהייה בדברו.
מה החידוש? גובי זה כמו עוף, כמו ציפור, כמו יונה.
אז נראה בגמרא. רבי יהודה אומר,
לכן חילק את זה לשתיים, זה בעצם כאן הפתרון.
כל שהוא מין קללה, אין מברכים עליו.
הרבה מה שנקרא גבים הם מין קללה, כמו כן הגובי והנובלות וכמו כן החומץ. יין שהחמיץ,
בדרך כלל הפסיד בעל הבית מאיכותו, זה כמו שאומרים שימוש משני.
תלוי לפי הפירוש מה זה נובלות.
זה יהיה תלוי בפירוש.
מה זה נובלות זה יהיה הפירוש.
מה קרה לנובלות האלה?
זה לכאורה, הגמרא תסביר למה זה קללה לפי פירושים שלכאורה זה לא בדיוק,
נגיד אם רוח השאירה את הפירות זה לא קללה.
בפירות. הפרי עצמו יכול להיות שהוא פרי נהדר.
הרוח יכול להיות לפעמים קללה,
אבל הנובלות עצמן, הפרי שאתה מברך עליו, לא.
נראה את זה בגמרא.
הלאה.
רבי יהודה אומר, כל שומים קללה אין מברכים עליו.
רבי יהודה יש לו שיטה מיוחדת בכל ענייני הברכות, נראה את זה בעוד נושא.
היו לפניו מינים הרבה.
עכשיו, על הקטע הזה הגמרא תדון על מה מדברים,
האם ברכותיהם שוות?
יש מקרים שאדם לוקח שני סוגי פרי האדמה או שני סוגי פרי העץ
ואז השאלה שלו מה לברך קודם
ויש מצב שאתה לוקח פירות שאין ברכותיהם שוות ועל כך יהיה דיון בגמרא למה המשנה מתכוונת. המשנה מדברת בהגדרה כללית, היא אומרת
כן, אומרת המשנה היו לפניו מינים הרבה השאלה אם היא מתכוונת לברכותיהם שוות או לא שוות רבי יהודה אומר אם יש ביניהם מין שיבה
עליו הוא מברך
ואילו חכמים אומרים מברך על איזה מהם שירצה תשימו לב אין כאן סימון של הלכה
אנחנו נעמוד על כך כי בעצם זה תלוי על מה
מדברים ברכותיהם שוות לא ברכותיהם שוות ומחלוקת יסודית בין הראש והרמב״ם
כמו מפוסקים. הראש טוען שפוסקים כמו רבי יהודה הרמב״ם פוסק כמו חכמים יחיד ורבים הלכה כרבים אבל שוב פעם זה תלוי בהגדרות רש״י אומר כאן רש״י נובלות מפרש בגמרא כי הוא לא רוצה להסתבך
גובהי חגבים טהורים כמובן שמכאן מי שאוכל חזיר
חוץ מכבודכם, זה נקרא לא רק מצווה הבאה בעבירה,
איך זה בלשון הגמרא, שאדם, איך?
טובל וישאר את ידו.
לא טובל וישאר את ידו.
זה כאילו חוצפה, זה אתה.
הרי זה מנעץ. אה, הרי זה מנעץ, כן, זה לא מברך, זה מנעץ.
השם ציווה אותך לא לאכול את זה.
השאלה, מה יקרה אדם חולה שצריך לאכול?
או ביום כיפור, כאן צריך לברך.
אבל בדרך כלל חגבים טהורים, כמובן.
יש בתורה, אנחנו איבדנו חלק מעדות ישראל בעיראק ובתימן, בסוריה היו, במרוקו, אוכלים חגבים, כי הייתה מסורת.
גם היום אנחנו יודעים לאתר אותם, אבל אין לנו את המסורת.
מין קללה,
חומץ ונבלות וגובה על ידי קללה הם באים.
גמרא, אומרת הגמרא,
תנו רבנן,
באה הברייתא ומרחיבה,
על דבר שאין גיבולו מן הארץ,
כגון בשר, בהימות, חיות ועופות ודגים,
אומר שהכל נהיה בדברו.
על החלב ועל הביצים ועל הגבינה אומר שהכל.
לכאורה שואלים כאן המפרשים,
למה הוא מחלק אותם? תגיד רשימה.
ואז איך שהכל.
אז הוא אומר, זה למעשה ברייתות שונות שאומר כאן
מי מביאה הברייתא, מביאה מרבותיו שהוא שמע את הקובץ מכמה מקורות שונים, לכן הוא בייט אותם, הוא סימן אותם כמו שהוא שמע.
על הפת שייבשה אבל עדיין ראויה לאכול ועל היין שעיקרים,
שוב פעם זה בר אכילה,
בר שתייה ועל תבשיל שעבר צורתו אבל לא התקלקל לגמרי אומר שהכל על המלח ועל הזמית, למדנו למעלה, הפירוש אחד מי מלח
או ארוך הביא שם פירוש אחר, אבל רש"י אומר מי מלח ועל כמהים ופטריות.
פטריות, אנחנו יודעים, יש אלפי זנים של פטריות.
כמהים זה אותם כמהים שבתוך האדמה,
למשל בצפון אפריקה, במרוקו יש דברים מאוד,
ומאוד יקר, ראיתי איזה,
מישהו הראה לי איזה מאמר,
אני קצת רציתי להבין מה זה הכמהים האלו, זה כמו אבנים, הוא אומר.
אז הוא הבא לי מאמר שבו זה עולה,
קילו עולה אני יודע כמה... אחד המאכלים הכי יקרים ב... עולה אלפי שקלים.
קמעים אמיתיים, מנסים לזייף,
לגדל גידולים, אבל זה לא המון.
הם עושים אותם ויש אינם... שימצאו אותם. שימצאו אותם, שבחוש הרגיל שיחסים אותם. להעביר את הקמאים, כן.
אז זה נקרא קמעים.
עכשיו, מה המיוחד בזה שהם לא מייצרים כמו צמחים רגילים,
פוטוסינתזה.
יש תהליך,
הצצתי קצת, אבל אני לא יכול לתאר לכם, צריכים כאן מורה לבירטניקה שיסביר לנו בדיוק,
אבל בעיקרון זה לא צמח רגיל שיונק מתוך האדמה את כל ה... הוא זקוק... זה לא צמח זה פטריה. זה פטריה זה לא צמח.
למה זה לא צמח? כי לכאורה יש לו את ההגדרה כמו שנראה, קרוב כן גדל מן הארץ, לפעמים הוא גדל,
הבדל מתוך הארץ, לפעמים נדבק לאיזה עצים,
אבל בכל אופן, מה ההבדל? יש בו הבדל, כמו שאמרנו,
על הקמעים והפטריות,
אז לא בורא פרי אדמה ולא בורא פרי עץ אומר שהכול.
שואלת הגמרא,
זה כל כך פשוט לך?
למימרא דקמעים ופטריות לאו גידולי קרקע נינו?
ועתניא, הנודר מפירות הארץ, אסור בפירות,
הנודר אסור בפירות הארץ,
הוא מותר בקמעים ופטריות.
אז ברור שקמעים ופטריות זה לא פירות הארץ, אז מה הוא מקשה?
להמשך. ואם אמר כל גידולי קרקע עליה,
אז אסור גם בקמעים ופטריות,
סימן שתחת הכותרת של גידולי קרקע נכנס גם קמעים ופטריות.
אמר רביי מירווה רב ומערה,
לגדול הם באמת גדלים מארץ אבל לא יונקים,
אין להם את הכוח של העיניקה, מינקי לינקי מערה.
שואלת הגמרא, והרי על דבר שאין גידולו מן הארץ,
אמרת ש...
מה, הם כמעים ופטריות? אין גידולו מן הארץ? תני על דבר שאין יונק מן הארץ, זה התיקון במשנה, לא על דבר שאין גידולו, כי אם על דבר שאין יונק מן הארץ. בסדר?
טוב, זה הקטע הראשון.
רש"י אומר, מה זה מירווה רב ומערה?
מלכלוכית הארץ הם גדלים על העצים ועל הכלים.
יש גם פטריות שגדלים באדמה.
הקמאים זה לתוך האדמה. קמאים ודאי.
בושלי... זה כן, דבר חדש.
יפה.
אומרת הגמרא
בהל הנובלות, או מה שאתם התקשתם, נובלות.
מהי נובלות?
רב זיירא ורבילא, אחד אמר בושלי קמרא.
כלומר, מה שהשמש שרפה בפרי.
ככה פגע, אנחנו רואים בשוק לפעמים פירות פגומים על ידי חשיפה לשמש חזקה.
היום העגבניות 15 שקל, כמה, בחנויות רגילות.
אז מה אומרים החקלאים? זה לא אשמתנו, היה חום גדול מאוד וביטלו את כל הפועלים הזרים, הפרחים שלה, שמעתי איזה חקלאי אומר, הפרחים של העגבניות רגישים מאוד ברגע בחום, הם נושרים וזהו.
הוא אומר, רק מה, חיי המחזור שלו הוא קצר, ארבעים יום.
הוא אומר, עכשיו אנחנו כבר מגדלים, תוך זמן קצר המחיר ירד.
אבל מנצים את העובדה.
אז מה קרה?
צריך לא לקנות עגבניות.
מה, אני זוכר, פעם לא היה דבר כזה כל השנה עגבניות.
היה עונה של עגבניות.
בחורף בכלל לא היה, לא היה חממות.
אז נעשה שביתת קונים,
ואז המחיר לא יקפוץ כי זה לא מצדיק גם שחסר אלא יש דרישה אנשים קונים בכל מחיר אז אם היינו כולם לא קונים מה קרה כן טוב בושלי קמרה אז אם כן אחד אמר שזה בושלי קמרה זאת אומרת נוצר משרפת השמש נפגע הפרי ואחד אמר תמרי דזיקה
גמרים שנשרו מרוח חזקה, זיקה זה רוח, פנן.
רבי יהודה אומר כלשהו מין, מה שאתם שאלתם,
רבי יהודה אומר כלשהו מין כללה אין מברכים עליו,
נכון?
מה הם שלושת הדברים שאמרו?
המשנה אמרה, מה הם שלושת הדברים?
חומץ גובי, חומץ גובי ועל החומץ הנובלות.
אז אם כן,
שאומרת הגמרא בואו נבדוק,
זה מין כללה לפי רבי יהודה.
מישהו אמר בושלי קמרה, אז הפרי נפגם,
אז הוא נקרא מין קללה, התקלקל, היינו דקרי, מין קללה, ורבי יהודה אומר שאין מברכים עליו.
אלא למאן דאמר, תמרי דזיקה זה תמרים טובים מאוד,
רק הרוח, בעל הבית הפסיד.
בשבילו זה קללה, אבל התמרים עצמם,
תאסוף אותם על הכיפאק, זה כמרים נהדרים.
מה עם מין קללה?
אומרת הגמרה באמת השערה,
מה שאמר מין קללה זה חוץ מעניין של נובלות.
לפי מאן דאמר הזה זה שני הדברים האחרים, גובי ויין שהחמיץ, חומץ.
איכא דאמרי, לומדים את זה אחרת. מישהו אמר למאן דאמר בושלי קמרא,
היינו דמברכים עליה, היו שעקולה.
זאת אומרת, אני מבין שירד הברכה, הברכה צריכים לברך בורא פרי העץ,
בגלל שהתקלקל זה יורד לשעקול.
אלא למד אמר תמרי דזיקה תמרים שערו החיפה שהכל בורא פרי העץ מבעלה צריך איזה פרי רגיל תברך עליו כמו תמר רגיל כמו פרי רגיל
אם כן מבאי לבוך אלא בנבלות סתמה כולם על הפליגי דבושלי קמרה נינו אם כתוב נבלות סתם זה באמת בושלי קמרה
כי פליגי בנבלות תמרה על זה המחלוקת האם זה
מהרוח או מהשמש.
כשלמדנו דין, כאן גולשים לנושא שאנחנו עוסקים בו, בסדר זרעים דמאי.
אנחנו יודעים שחייבים בהפרשת תרומות ומעשרות.
עמי הארץ,
תרומה גדולה הם נותנים במאת אחוזים. למה יש בזה מיטה בידי שמיים?
ניזהרים מזה.
אבל מעשרות,
רוב עמי הארץ מאסרימהם. לפי כללי הפסיקה,
גם מעשרות לא היינו צריכים לאסר, בגלל שרוב עמי הארץ הולכים בתור החאות.
אבל חז"ל גזרו בכל אופן, למרות שיש מיעוט עמי הארץ שלא מעשרים,
אנחנו חוששים למיעוט וגזרו שכל מי שקונה מעם הארץ,
מעשרות ייתן עוד פעם, יפריש עוד פעם.
זה נקרא דמאי, דמאי.
עכשיו, שמה כתוב שהקלו בקלים.
יש דברים שהם קלים,
דינים קלים שאין בהם חיוב של מעשרות בחומרה הגדולה,
אז כאן פחות,
או בגלל שהם לא חשובים ואז הם תורים לגמרי, זה רק גזירה,
מה יגיד מי שרואה.
כאן אנחנו מקלים לנושא של דמאי.
הקלים שבדמאי, מהם הדוגמאות?
השיטין והרימין והאוזרדין,
כן, פירוש חבית, פירש רש"י, שפירלינג בלשון אשכנזי, והאוזרדין, בנות שוח, בנות שקמה וגופנין,
זה גפן ונצפה, זה מה שאנחנו אמרנו, עץ הצלף ונובלות
זה מה שאמרת, מאוד מראה
אז הגמרא מסבירה כל דבר, זה נקרא כלים, שאנחנו מקילים בדמאי
כל עניין דמאי שמחייבים לעשר עוד פעם הוא גזירה דרבנן,
מקילים בזה, לכן זה נקרא הכלים.
אם כן, שיטין אמר רבם אמר חנא אמר מין טעינים,
סוג של טעינים
רימין,
קנדה, קנדה זה מין גם כן,
מה הוא אומר, מה זה קנדה?
שיטין, כן,
קנדה זה גם כן,
אני חושב,
טעינים,
זה סוג של, אני חושב שגם כן, טעינים לבנות, האוזרדים טולשי, בנות שוח, אמרה רבא בר בר חנן, הטעינך עיוורת,
זה, בנות שוח, זה טעינים לבנות,
שהן נותנות פירות לא כל שנה, מה זה?
גדל בר, אבל מה זה? עוזרדים זה תפוחים קטנים כאלה,
טולשי מה זה? מה הוא אומר? טולשי הוא פרי הגדל בר, הוא לא שווה... הגדל בר, טוב, אז אכן כיוון שהוא בעצם גדל בר אז אין לו ערך,
אז עמי הארץ לא מקמצים להסר ממנו, זה ממילא לא שווה הרבה,
כן, בנות שקמה אמר רבא חנא, אמר רבא חנא דוב ליה גופנין,
שילי גופנין, גפנים מאוחרות,
אין בהם איכות, ענבים מאוחרים.
מצפה פרחה, זה הפירות של הצלף,
האביונות,
נובלות מערה, על זה יש מחלוקת רב הילה ורב זיירה.
חד אמר, מה שראינו קודם, בוש ליה קמרה,
טעינים שנפגעו על ידי, נשרפו על ידי השמש,
קמרה זה חום,
תמרים, נכון, סליחה, ואחד אמר תמרי דזיקה, תמרים שהרוח השאירה אותם, בשמע למאן דמר בושלי כמר עין וקטני, כאן עכשיו בדיוק ההפך, בשמע למאן דמר בושלי כמר עין וקטני הקלים שבדמאי,
למה הם חייבים במעשרות אבל אין להם ערך גדול, יקלו בזה,
ספקן הוא דפטור, עבדן חייב, אם אתה יודע שלא הפרישו ממנו חייב,
אלא למען דמא ותמרי דזיקה.
מה אתה אומר?
שרק ספק לא מפרישים תמרים שנשרו,
אבל ודאי כן מפרישים. למה?
הרי זה הפקר.
ברגע שהרוח העיף את התמרים הבעלים מתייאשים. מי שמוצא אותם אוכל אותם בלי הפרשת תרומות מעשרות, מפני שהם לא התחייבו במעשרות.
הבעלים התייאשו עוד לפני כן.
העונה הגמרא ואומרת: בכל אופן נחמה הסכינה שהשען גורם.
אם מי שאסף את התמרים שהרוח העיפה הייתה איזה רוח כמו בארצות הברית יש כל מיני טורנדו אני לא יודע איך קוראים לזה כל מיני איך הם קוראים לזה
וזה אוריקן כזה או אחר ברוך השם בארץ ישראל אנחנו נקיים מזה אז אם זה עובר ונושר אז הוא התחיל לאסוף הכל ועשה מזה גורן
אז לפי ההלכה הוא פטור אפילו שהוא עשה גורן כי זה הפקר
אבל מי שרואה,
רואה הבן אדם עשה גורן ואוכל את זה בלי הפרשת תרומות מסרות, אז הוא,
אם הוא בייחוד ירא שמיים ותלמיד חכם,
הולך עם פרק ועם שטריימל,
לא צריך להסר, אני יודע, למדתי את הפטנט, אתם מכירים את הסיפור הזה, שאחד הלך לפגוש את כל האדמו"רים שבעולם,
עשה סיור אדמו"רים, ויצא נבל ברשות התורה.
למה?
מכל אדמו"ר הוא למד את החיסרון שלו.
אין בן אדם מוסלם,
הוא שואב רק את החולשות.
אז הוא אסף חולשות מכל האדמו"רים,
והוא אומר, אני נוהג כמנהג הרב.
וצמח להיות...
כן, בדיוק. כל מיני מנהגים שהם מקרים, אתם מכירים את הסיפור שהיה חסידות, שהיו גוזזים ציפורניים כל יום בשישי בשעה אחת.
שאלו אותם למה, אז הם היו אומרים,
אנחנו הולכים אחרי הרבה, כנראה יש בזה סודות, אנחנו אנשים פשוטים, לא מבינים בתורת הסוד.
אז הוא הלך לרבה, שאל אותו, למה חסידים?
הוא אומר, תשמע, פשוט מאוד, באחד וחצי זה תפילת מנחה,
ואני הולך למקווה בשתיים עשרה וחצי,
באחד אני כבר מתכונן לצאת, ואז הציפורניים רכות, אני גוזז אותם לכבוד שבת,
כי אני צריך להגיע למנחה, וזה הכול.
זה פשוט מבחינת לוח הזמנים של תפילת מנחה.
אז הם כבר עשו... -זה לא היה נשואה.
טוב, הלאה. אומרת הגמרא,
אם כן,
זו גזירה של חכמים, לכן בספקן הקלו, בוודאי חייבו.
דם הרב יצחק, אמר הרבי חושב, הרב לזרו בן יעקב, הלקט והשכרה והפאה,
שהם בעצם מתנות עניים,
והרי הם הפקר,
הם פטורים ממעשרות, מתרומות ומעשרות.
אבל אם עשאן גורנה, אני שאסף אותם, עשה מזה ערימה,
למרות שלפי ההלכה דאורייתא הרי לא חייב כי זה הפקר,
אבל מי שרואה את העני עושה ואחר כך אוכל,
הוא ילמד מזה שלא צריך להסר אפילו אחרי שזה יתחייב בגורן.
תראו רש"י
מה זה?
האם הוא יברך? הרי על דמאי לא מברכים,
יש להניח שלא יברך, כאן ודאי, הכל גזרה, מברכים גם על דה רבנן,
אבל דבר שהוא ספק,
בדמאי לא מברכים,
אבל כי אנחנו יודעים מברכים גם על דה רבנן, כן? שיש לנו הרבה מצוות, אבל מצווה שבה מספק, לא. זה כבר לא דמאי. כאן זה כבר לא ספק, כן.
אבל תקנת חכמים.
מי שקונה מהעני הזה זה נקרא. מעניין, כן.
אומר כאן רש"י, שהסאן גורן העני או מי שלקטן העמיד מהם ערמת קרי.
הקרי זה הערימה הגדולה שאוספים את כל אגרירי התבואה.
הלקט והשכחה והפאה, אף על פי שפטורים מן המעשר לקטן עני והסען גורן, וקראו למעשר מדה רבנן, דה מאן דה חזי סבר שתבואת קרקע או...
כן?
מה זה?
אז כן מברכים, כי זה לא את מה, זה... כן, יכול להיות שזה תקנה דה רבנן. אנחנו הרי... לא תבואה על תשובה ראשית. כן, היום, בכלל. לפי השיטה של רבנן גם תירוש ויצהר. כן, אבל כאן זה תבואה.
כאן זה תבואה. בזמן הזה, בזמן הזה.
בגלל שקדושה שנייה לא נתקדשה, כן? אנשים אומרים, אה, זה לא ארץ ישראל.
זה ארץ ישראל בקדושתה,
אבל לגבי תרומות המסרות יש דין מיוחד.
ביכורים יש דין עוד...
הלאה. דאמר רבי יצחק אמר רבי יוחנן שאוהו על כאב השכחה והפאה שעשה גאוב ועשה ריקא דאמרי,
יש לומדים את זה אחרת בשמא למאן דאמר את הלימוד הזה
שלמדנו כאן לגבי הגדרה של תמרי דזיקא,
של נובלות, נובלות תמרה. בשביל מה תמרי דזיקא? "היינו דאחא קרעילי נובלות סתמה ואטם קרעילי תמרה",
כן?
מי שאומר תמרי דזיקא,
אז כאן הוא קורא לזה נובלות סתם ושם הוא קורא לזה תמרה.
אלא נובלות תמרה,
אלא למען, יש שני סוגים,
"אלא למאן דאמר בושלייק מרה"
ניתנא אידי ואידי נובלות מרא או אידי ואידי נובלות סתמה קשיא. אומר רש"י
נובלות דדמאי תמרי דזיקה ונובלות דמתניטין או קימנה בבוש לקמארה. היינו דאחה קריא לנובלות ושמה במשנה נובלות סתמה.
או כאן אנחנו באים לברכות של...
קשיא היו לפניו מילים הרבה נחזור לדברי המשנה
היו לפניו מינים הרבה,
אז אנחנו אומרים, במשנה אמרנו שמחלוקת חכמים ורבי יהודה.
בדיוק, אז כאן אומר, רבי יהודה אומר חביב,
רבי יהודה אומר, אם יש שיבה, רבי יהודה אומר שיבה,
אז רבי יהודה אומר אם יש בהם מין שיבה,
מברך, חכמים אומרים על איזה מהם שירצה,
או חביב, כן?
ירצה זה תמיד פועל יוצא של חביב, יפה.
אומרת הגמרא אמר עולה כאן יש מחלוקת איך לפרש נלך לפי רש"י
אמר עולה מחלוקת כשברכותיהם שוות
היינו שיש ברכה של פרי אדמה פרי אדמה והשאלה מה להקדים או פרי העץ פרי העץ
דרב יהודה סבר מין שיבה עדיף
ורבנן סברי מין חביב עדיף
אבל כשאין ברכותיהם שוות
יש לך שתי פירות,
אחת בורא פרי אדמה, אחת בורא פרי העץ,
ואתה שואל מה לברך?
דברי הכל שמברך כמובן, כשברכותיהם שוות אתה מברך ברכה אחת, מוציא את השנייה ידי חובה,
כי זו אותה ברכה,
אבל כשאין ברכותיהם שוות,
דברי הכל מברך על זה וחוזר ומברך על זה,
כן?
אז אין כאן מחלוקת.
במקרה כזה באמת יודע באמת כאן רב יהודה לחכמים כך לפי רש"י נראה רש"י אומר רש"י ברכותיהם שוות כגון זיתים ותפוחים זיתים מבכים עץ ותפוחים עץ ותרווה יהיו בורא פרי העץ הוא בא לפתור את שתיהן ברכה אחת חביב עדיף איזה שירצה דמתניתין את החביב עליו משמע
אבל כשאין ברכותיהם שוות דברי הכל אין ברכה אחת פותרתן
ושוב אין כאן מחלוקת
ואף אגב דתנן, זאת אומרת בעצם צריך לברך את שתי הברכות
אז הוא כאילו רש"י אומר הוויכוח האם יש שם ברכה אחת או שתי ברכות אבל כשזה אין בחותם שוות ממילא אתה צריך שתי הברכות
מהקודם זה אחר כך הגמרא תגיד ואף אגב דתנן ברך על פירות האילן בורא פרי אדמה יצא
עני מילי בחד אמינא
וטעה אז אומר רש"י אם תברך בורא פרי אדמה על האילן
אז אתה לא זרבר אחר כך בורא פרי העץ?
פתרת.
אז הוא אומר, רש"י, אני מלב אחד מנה וטעה. הוא בירך עליה בורא פרי האדמה.
אכל זיתים בטעות בירך בורא פרי האדמה. יצא, כי גם העץ יונק מן האדמה, אז זה בסדר.
אבל צנון וזית, הוא בירך על הצנון?
בורא פרי האדמה לא נפטר על הזית, כי מראש הוא לא טעה כאן.
הוא בירך קודם על הצנון בגלל שהוא אוהב את הצנון.
והוא רוצה את הצנון.
רש"י אומר כאן פשיטא לא גרסינן, כאן הנושא של עריכת התלמוד, איך סגנון.
עד מית ואיחדא, שאין זו שיטת הגמרא,
מעיקר אקשיא לפשיטא דלא הצליח למימרא ועד ארקשיא.
איך ימצא למימרא ועוד דלא פשיטא היא?
איליו דש מיניה נולא,
אב אמינא צנון פוטר את הזית דאתנן בירך על פירות תאילם בורא פרי אדמה יצא.
טוב,
אז אם כן, אומר לנו כאן הגמרא,
נראה את זה עוד פעם, אמרו לה, מחלוקת שברכותיהם שוות, דרבי יהודה סבר מין שיבה עדיף. אתם רואים כאן, יש לנו את פסק ההלכה
שפוסק כאן הרמב״ם, ביקורתיו השולחן ערוך,
מין שיבה עדיף, ורבנה סברי בברכותיהם שוות, מין חביב עדיף.
אבל כשאין ברכותיהם שוות,
דברי הקול מברך על זה וחוזר ומברך על זה.
שואלת הגמרא, מי טיבי,
היו לפניו, קודם כל עוד לא נכנסים מה קודם.
צריך שתי ברכות.
ואומרת הגמרא, למה?
למדנו, היו לפניו צנון וזית.
צנון וזית. מה מברכים על צנון?
אדמה, זית, בורא פרי עץ.
מברך על הצנון, הוא פוטר את הזית.
אז איך אתה אומר שמברך שתי ברכות?
הנה,
ברך בורא פרי אדמה, מוציא גם את הזית.
אומרת הגמרא, חביבי,
זה מקרה מיוחד.
אחא במאי עסקינן, שהצנון ניכר.
הבן אדם הזה חובב צנון.
אבל מה, הצנון יש בו מין שמן נטלי כזה, אני לא יודע איך קוראים לזה, משהו חריף,
חריפות מיוחדת,
והוא רוצה למתק את זה, כמו שמי ששותה יין לא רוצה להשתכר, אוכל מאפון חמוץ,
כן?
אז כאן גם כן הוא אוכל את הזית בשביל למתן את החריפות,
אז זה נקרא עיקר ותפל?
אז כשהצנון עיקר,
אז שואלת הגמרא, יאחי, אז אמר רבי יהודה חולק,
עם הסיפא, רבי יהודה אומר שמברך על הזית,
שהזית ממין שבעה,
איך אתה אומר דבר כזה?
וכי הגאות הבך מוסיף ו׳
ואת המילה כי׳ וכי לית לרבי יהודה עד אתנן כלשהו עיקר ועימו תפלה,
מברך על העיקר ופותר את התפלה?
גם רבי יהודה מסכים.
אני אוכיח לך את זה. אם תגיד לא,
רבי יהודה מתעקש תמיד על החביב,
על שבעת המינים.
לא, אי אפשר להגיד דבר כזה. גם הוא מסכים שאם יש עיקר ותפילה, מברך על העיקר, פותר את התפילה.
וכי תימה אכינם את דלייטלי שרבי יהודה לא סובר את הכלל של עיקר ותפילה.
והתניא, רבי יהודה אומר, אם מחמת צנון בא הזית,
אם אתה אוכל את הזית בגלל הצנון, מברך על הצנון, פותר את הזית.
אז גם רבי יהודה מסכים עם זה.
אם מדברים שם על אחד שרוצה לאכול צנון,
והזית בא כערפייה לעולם אלא אומרת הגמרא לעולם בצנון ניכר עסקינן
וכי פליגי ורבי יהודה ורבנן במילתא חיטא פליגי לא בזה חולקים אלא בדבר אחר וכי סורי מחסרה והכי קטנה
היו לפניו צנון וזית מברך על הצנון ופוטר את הזית
במה דברים אמורים זה כשהוא רוצה לאכול צנון
והזית הוא תפל, כשהצנון ניכר.
אבל אין הצנון ניכר.
דברי הכל מברך על זה, וחוזר ומברך על זה.
ברור שצריך את שתי הברכות.
מה קודם למה?
עוד מעט.
ושני מינים בעלמא שברכותיהם שוות,
מברך על איזה מהם שירצה.
זה דעת חכמים.
הכאן המחלוקת.
רבי יהודה אומר, מברך על הזית, שהזית ממין שבעה.
כן, זה ברכותיהם שוות.
עכשיו השאלה מה קודם למה, מה אתה אומר?
זה מה שרש"י אמר שאם הוא מתכוון,
שמתי זה פותר, טעה, אבל אם הוא מתכוון,
נכון שאנחנו אומרים את הסדר של מגע עץ,
אבל בעיקרון רש"י אומר, הוא סובר שאם אתה מתכוון לאכול את שניהם ולברך על שניהם, ואתה לא מתכוון להוציא ידי חובה את העץ,
אז לא יצא ידי חובה. מה הבעיה?
כן, אם אתה מתכוון לא לצאת ידי חובה,
אז רש"י אומר, לפי השיטה הזאת לא יצא ידי חובה, כי אתה מתכוון.
עכשיו,
מה הוא, כאן נכנסת הסוגיה הזאת של מה באמת מקדים בברכה. בסדר, מברך את שתיהם.
אומרת הגמרא,
"בחותם שבות מרך על עץ בשל יצא, רבי יהודה אומר מברך על הזית שהזית בן שבעה.
פליגבה רב עמי ורבי יצחקנן, אחד אמר מחלוקת כשבחותם שבות".
אז המחלוקת רבי יהודה טוען שבעת המינים, חכמים אומרים אם בחותם שבות, בורא פרי אדמה בורא פרי אדמה, בורא פרי העץ בורא פרי העץ אז בחותם שבות, רבי יהודה אומר אדוני בחר את המין של שבעת המינים.
אחר כך נראה גם ב"בשבעת המינים" יש אור.
אז זה אנחנו נראה עוד מעט, תלוי חיטה בתור חיטה, או חיטה בתור לחם.
יש כאן כמה נקודות לבירור.
אז אם כן,
חד אמר מחלוקת שבריכותיהן שוות.
היינו,
נגיד שניהם מורה פרי אדמה, דרבי יהודה סבר מין שבעה עדיף.
נגיד זה אדמה וזה אדמה,
אז יש לך קטניות וחיטה,
אז מין שיבה עדיף.
ורבנה סברי מין חביב עדיף.
אין עדיפות בלחותם שוות על שיבת המינים.
אבל כשאין בלחותם שוות,
דברי הכל מברך על זה,
וחוזר ומברך על זה.
והם לא נחלקו.
אז מה לא נחלקו?
לא כתוב האם רבי יהודה מודה לחכמים או חכמים מודים לרבי יהודה.
כן?
נראה עוד מעט את הפסקי הלכה.
ואחד אמר,
אף כשאין ביכותיהם שוות
נע ממחלוקת
גם כשאין ביכותיהם שוות זה מחלוקת
אומרת הגמרא בישנמה למאן דאמר כשביכותיהם שוות מחלוקת
אז זאת אומרת אחד אומר המחלוקת גם כשאין ביכותיהם שוות רבי יהודה שאומר חביב עדיף
ממשיך להתמיד, מן שבעה עדיף הוא ממשיך בזה גם כשאין ביכותיהם וחכמים אומרים שמברך מה שחביב עליו
מה שהוא רוצה, גם בשאין ברכותיהם שוות.
ביש למה למאן דאמר, כשברכותיהם שוות מחלוקת, שפיר,
אלא למאן דאמר,
שאין ברכותיהם שוות פליגי,
במאי פליגי.
הרי ברור שכולם מודים שצריכים שתי ברכות,
זה עץ וזה אדמה.
אז אין מחלוקת.
אז במה המחלוקת היא אין ברכותיהם שוות?
כאן נכנס השאלה מה אתה מקדים בין שתי הברכות.
קודם דיברנו על מה אתה מברך פותר את השני.
אז כאן המחלוקת ברכותיהם שוות, רבי יהודה אומר שבעה,
מין שבעה עדיף, וחכמים אומרים חביב.
אבל כשאין ברכותיהם שוות, ואתה אומר כשאין ברכותיהם שוות הם עודים זה לזה,
כן?
כשאין ברכותיהם שוות הם חולקים.
מה הם חולקים?
הרי ברור, גם רבי יהודה וגם החכמים יודעים שהם מברכים שתי ברכות במה הם חולקים.
אמר רבי ירמיה להקדים.
ואמר רבי יוסף ואיתי מר רבי יצחק
כל המוקדם בפסוק זה מוקדם לברכה,
שנאמר
ארץ חיטה וזורה וגפן ותינה רימון ארץ זית שמן וגבש.
בפסוק הזה מופיע פעמיים המילה ארץ ארץ בפתיחת הפסוק וארץ
במילה הרביעית, לפני סיור, ארבע לפני הסוף.
ואז אנחנו קודם כל אומרים שכל מה שמוקדם, לכאורה, הדעה הראשונה,
לא מתחשבים בשני ארץ, אלא התורה מונה חיטה, שורה, גפן, תנאו ורימון,
לך לפי הסדר הזה,
מה שמופיע הראשון בפסוק
הוא ראשון לברכה.
אבל כמובן הדין הזה שהולכים רק לפי הסדר בפסוק בלי התחשבות נוספת,
זה דעתו שבאמת של רבי יצחק, רבי יוסף, יש שאומרים רבי יצחק אבל רבי חנן, הוא חולק על זה, דם הרב חנן כל הפסוק הזה כולו לשיעורים
אינו נתן לנו, בכלל הוא חולק על העניין הזה שהפסוק נתן לנו סדרי עדיפות אלא נתן לנו
את הלימוד שיעורים בתורה לכל מיני נושאים כמו שנראה מיד
או נאמר חיטה
כל מילה חיטה או שעורה באה להגדיר הגדרה של שיעור לגבי סוגיות הלכתיות.
למשל, חיטה,
מה זה חיטה?
הוא אומר ככה, יש דין,
הדין אומר:
והבע אל הבית כל ימי הסגיר אותו יטמע עד הערב.
מה מדברים? בית שמנוגה בצרת.
אז מי שנכנס זה כמו טומאת מת,
אתה נכנס לבית הזה,
הבית מטמא, אתה נכנס מיידית.
ואם הוא לובש את הבגדים, הוא ובגדיו נטמאים מיד.
אבל יש פסוק, אז מה, לכאורה משמע שרק האיש
הבא אל הבית כל יום הסגיר אותו עד הערב, אבל רק הוא ולא בגדיו
ולא כליו.
אבל יש פסוק שני ואומר
והשוכב בבית יכבש בגדיו והאוכל בבית,
כן?
והאוכל בבית יכבס בגדיו.
אז אם כן, הגמרא לומדת, יש כאן, פסוק אחד מדבר רק על האיש שנטמא.
פסוק שני מדבר על הבגדים והכלים.
ולכן יש הבדל. איש שנכנס לבית,
הוא טמא מיד ובגדיו שעליו טמאים מיד.
אבל אם הוא נושא את בגדיו על גופו, על ידיו, על כתפו,
או את הכלים בידיים,
הוא נטמא מיד,
אבל הכלים צריך שיהוי זמן כדי שתאמר שהכניסה הזאת נטמה את הבגדים והכלים. מהו הזמן?
חיטה.
מה זה, איזה מין זמן זה חיטה?
הוא אומר,
אז לכן הוא אומר, כתוב, והשוכב בבית,
אז אם כן זה שהייה.
זאת אומרת, הוא אומר לך שהבגדים והכלים יטמאו, אז אתה צריך לשכב.
כמה זמן?
והאוכל בבית, זמן אכילה.
והאכילה הלכה למשה מסיני שזה חיטה.
כלומר מה שנקרא אכילת פרס, חצי כיכר של חיטה שהיא, שוכלים אותה בלפתה, מלופתת, נראה את זה בפנים.
אם כן, הוא סובר, הפסוק ארץ חיטה וזורע לא בא לתת קדימויות בברכות.
הוא בא להגיד לנו את השיעורים.
אחר כך נראה, רגע, אבל שיעורים זה הלכה למשה מסיני?
אז הוא טוען זה נלמד מהפסוקים, זה דאורייתא.
לכאורה השני שחולק עליו הוא אומר, מה פתאום?
זה תקנה דרבנן, כאילו הגמרא אומרת. הכוונה זה רק אסמכתא,
כי כולם יודעים ששיעורים וחציצין הלכה למשה מסיני.
אם כן, מה הוא אומר כאן?
חיתה דתננה נכנס לבית המנוגה וקליו על כתפיו וסנדלה וטבעותיו.
פעם גם הגברים היו יוכלים עם טבעות חותמת וכדומה בידיו,
הוא והם טמאים מיד.
אבל היה לבוש כליו וסנדליו ברגליו וטבעותיו באצבעותיו.
הוא טמא מיד, והם טהורים עד שישתה וישהק ביחדי אכילת פרס. פרס זה חתוך.
כמה פרס?
אומר לנו כאן פרס אכילת פרס,
סתנא פת חיטין ואוכלה בלפתן.
פת חיטין ולא פת סעורים,
מי סב ואוכלם בלפתן.
זה ה... למה סעורים זה נאכל יותר קשה,
ואוכלם בלפתן.
אז זה האלימות של חיטה.
זה הזמן שלוקח...
כמה זה אכילת פרס?
בין שלוש דקות לתשע דקות.
אנחנו מחמירים ביום כיפור ארבע דקות. זה הזמן.
השאלה כמה זה, זה מחלוקת כפולה ומכופלת,
המחלוקת כמה זה שיעור של ביצה,
כן?
שיעור של אכילת פרס, האם זה שלוש ביצים או ארבע ביצים?
רש"י אומר שלוש והרמב״ם אומר ארבע.
אז זו השאלה, חצי זה או ביצה וחצי או שני ביצים,
אבל מזה נגזר עוד מחלוקות, השיעורים של אכילת פרס.
הזמן הוא בין שלוש דקות לתשע דקות, שיטות שונות.
אם כן, הולכים לחומרה, נגיד ביום כיפור
הולכים ארבע דקות לפחות, כן, לא לכל פחות מארבע דקות.
ונוהגים לעשות תשע דקות ליום כיפור, בכל אופן שיהיה.
אז מה הוא אומר?
זה חיטה, שעורה לגבי טומאת מת. ידוע, המת מטמא מגע, מסר באוהל.
העצב מטמא בגודל שעורה במגע ובמסע, באוהל הוא לא מטמא
אז מה השיעור המינימלי לעצב מהמת שמטמא לא באוהל כי במגע ובמסע? שעורה כגודל שעורה,
מטמא ומסע ואינו מטמא באוהל. גפן?
מה זה גפן? נזיר אסור לו לשתות יין.
מה הכמות יין שאם הוא שותה הרי הוא מקבל מלקות?
זה גפן כדי רביעית יין לנזיר.
כמות של יין, לא רביעית מים, כי רביעית מים זה...
המשקל השגלי שונה.
תאנה כגרוגרת.
אתם זוכרים מה זה גרוגרת ומה זה כותבת? נתתי סימן.
עד שלא עשיתי לי סימן בילדות הייתי מתבלבל.
אז מה זה אמרנו גרוגרת?
תאנים. למה?
שבפנים יש גרגירים.
זה מזכיר לנו. הדבר השני, אנחנו יודעים, זה תמר.
אז אם כן, תאנה באה ללמד אותנו שיעור גרוגרת.
להוצאת שבת, ידוע האוכלים שאתה מוציא מרשות לרשות, יש שם שיעורים של הוצאה, עוד מעט נלמד מסכת שבת,
כל דבר יש לו גדר של שיעור, אוכלים כגרוגרת.
וזה גרוגרת, זה טעינה יבישה.
דרך אגב, יום כיפור זה כותבת, כמו שנראה.
רימון, כדתנן,
כל כלי בעלי בתים, שיעורם, עברנו לדף מא' עמוד ב', שיעורם כרימונים.
אומר רש"י למעלה,
ניקב, הרי כלי מפסיק לקבל טומאה ברגע שנשבר.
מה זה נקרא שבירת כלי?
כל הגדרה, כל כלי, אתה מוציא אותו מהשימוש שלו.
אומר כאן רש"י, ניקב כמוציא רימון טהור בעלי בתים חסים על כליהם. זה לא כמו היום.
אתה הולך ליד הזוהלים, אתה יכול לחתן זוג צעיר בקלות.
תלך להרצליה, עכשיו ערב ראש השנה, ערב החגים, ערב פסח,
אתה יכול למצוא סטים.
כן, לא, אני זוכר שהעלייה הרוסית, הם לקחו טנדרים ומצאו דברים נפלאים.
מקררים, מערכות, הכל, אנשים לא טורחים אפילו,
היינו מוצאים את זה ליד הבית וזהו.
כן, איך אומרים?
זה,
נהנים מהשיגונות שלהם.
אז אם כן, ניקף כמוציא רימון טהור בעלי בתים חסין על כליהם. ניקף כמוציא קטניות מצניעו לזיתים.
אז לכן בעלי בתים הם שומרים על הכלים.
אז כל עוד שאפשר עוד לעשות שימוש, שומרים אותו.
ניקף כמוציא קטניות מצניעו לזיתים.
הוא משמש אותו, קודם הוא הכניס בזה קטניות.
החור לא מאפשר, אז עכשיו הוא מחזיק בזה זיתים.
ניקף כמוציא זית, משם יש אגוזים, ניקף מוציא אגוז, משם יש רימונים,
אבל של אומן, איש מקצועי, לא מחזיק שמטס כאלו.
המועמד למכור להבי שיורי באחי, הוא יותר מקפיד.
טוב, זה העניין של רימון.
ארץ זית שמן, אמר רבי יוסף, ארץ שכל שיעוריה כזיתים.
כל השיעורים בזה, שואלת הגמרא, כל שיעוריה, אחרי גם מנית,
יש כרימון ויש כזה, מה אתה מספר לי סיפורים?
כל שק הדף, אייקא אנך דאמרן, אלא ארץ שרוב שיורח כזיתים.
הנה רש"י אומר מה זה רוב שיורח, כמו איסור אכילת חלב,
אכילת דם,
נוטר ופיגול,
כל ענייני אכילה בדרך כלל, חוץ מיום כיפור,
שזה כמו כותבת הגסה.
דבש
זה כותבת הגסה, מה זה דבש? תמרים,
תמר ככותבת הגסה ביום הכיפור.
אז זה מה שהוא אומר, רב חנן אומר אין דבר כזה שאתה אומר לי כל הקודם בברכה,
בפסוק קודם בברכה, מה פתאום הפסוק בא בשביל משהו אחר לגמרי להגיד לנו שיעורים.
אז אמרת הגמרא ומה אומר המורה רבי יצחק,
רבי יוסף ורבי יצחק, מה הם אומרים על השיעורים, איפה הם לומדים את זה?
אומרת הגמרא,
ואידנא חני שיעורים בעדיה מכתיבי אלא מדי רבנן וקרא אסמכתא בעלמא אור
כן?
אז באמת כולם מדברים על הדיבור הזה בגמרא
הרי אנחנו יודעים שהכוונה זה באמת הלכה משה מסיני אבל ההסתמכות על הפסוק היא די רבנן זה לא כתוב בתורה שזה השיעור אלא מה שאין לנו שיעורים זה הלכה משה מסיני אבל הפסוקים הם אסמכתא הם מדי רבנן
קורא לזה דה רבנן, הכוונה שזה אסמכתה, אחרת
זה סותר לנו הרבה יסודות.
אה, כאן הוא אומר מסורת הש"ס, בעירובין ובסוכה מסיקה ש"ס,
אלא הילכת ענינו, הילכת הזלחן משה מסיני.
אז יש בכלל גרסה אחרת, אוקיי?
רב חיזם מספרת הגמרא.
דרך אגב, לפני שאנחנו נשכח, באמת,
לגבי הפסיקה, יש שתי שיטות,
נפסק על חרשיות.
הראש פוסק כמו רבי יהודה שאם הברכות שוות אז מין שיבה קודם.
אם לא שוות
אז חביבה, כן?
אם לא, סליחה, אם לא היה מין שיבה ויש דברים אחרים, חביב.
לא שוות,
אז הרמב״ם, הראש אומר, מקדים מה שרוצה,
מה שרוצה או מה שחביב לו.
אין חשבון של שבעת המינים אם לא שוות.
כלומר,
הראש מסביר את הגמרא כל המחלוקת של מין שבעה זה כשבריכותיהם שוות.
והוא פוסק כמו רבי יהודה שבאמת מין שבעה עדיף.
ולא שוות, מה שאתה רוצה תעשה. הרמב״ם אומר הלכה כחכמים שחביב קודם.
ובשווים הוא מקדים מן שבעה להלכה באמת לא נתברר כאן ההלכה במדויק אז באמת המשנה ברורה הוא פוסק כמו שיטת הראש ואילו שולחן ערוך ברב בלתניא הוא פוסק כמו שיטת מי שירצה
ויש אמורים, למה הוא פוסק כאן כמו רבי יהודה?
כן, אני כבר לא זוכר את השיקול.
טוב, זה באופן עקרוני. בואו נראה כאן עוד קטע בגמרא.
אומרת הגמרא, יפה.
דבש האמור בתורה זה דבש תמרים, הוא כותב איתי תמרה.
אומרים, ארץ זבת חלב הוא דבש.
אז הרב קוק אמר,
שמה המיוחד של ארץ ישראל,
שהיא מתארת את הטמאים,
נוסכת באדם קדושה, אז ארץ זבת חלב,
שכתוב לעתיד לבוא,
המשיח יהיה שמסוגל להפוך חושך לאור וטמא לטהור,
כן, וחייב לזכאי,
יש לו כוח מיוחד,
כוח פנימי לתאר את ה... להוציא, כן?
חשוכה לנעורה ומר למתוק.
אז אם כן, הוא אומר, זה ארץ זבת חלב ודבש. גם החלב מקורו בדבר אסור, מדם.
דם נעקר ונעשה חלב, וגם דבש בא מדבורים.
ודבש דבורים,
הדבורה היא שרץ, בכל אופן הדבש מותר. אז מסבירים שהיא לא מייצרת בגוף, כאילו עוצרת.
זה לא, יש אנזימים,
הסביר לי איזה זואולוג,
אבל בכל אופן ברור גם לזואולוגים שזה לא תהליך של עיכול רגיל.
על כל פנים,
אז לפי הפשט הזה מפרשים כאילו דבש, דבש דבורים, כשהתורה, בכלל הדבש היא גם דבש דבורים, אבל כאילו אומרים, ארץ זאת, ארץ ישראל, מסוגלת להפוך דברים אסורים למותרים,
שהרי הארץ הזאת זבת חבלס,
והרי אומרים כולם שהמיוחד בשבעת המינים, יש עוד מקומות שגדלים,
אבל אין מדינה כמעט בעולם שגדלים כל הסוגים האלו באותה יחידת קרקע קטנה כמו ארץ ישראל.
כאן יש לך מין חלקת השם שהיא כוללת בתוכה מהחרמון, השלג ועד הדרום את כל הסוגים. היום עם החממות בכלל הפכנו להיות מעצמה חקלאית,
אגרונומית. מה?
תא מיוחד.
עכשיו בגלל הגלות ניטל תא מהפירות, כתוב בגמרא.
אבל לאט לאט כשמתקרבים לגאולה יחזור,
הפלסטיק ייפול.
אומרת הגמרא,
כן,
מספרת הגמרא: רב חיזה ורב אמנונה הבו יתוי בסעודתא.
או כאן נראה את השאלה ארץ ראשונה ארץ שנייה.
יושבים בסעודה ואוכלים.
הייתו לקמאיות מרי ורימוני.
שק על רב אבן נונא בריך אתמרה ברישה
הוא לקח וברך על התמרים
אמר לי רב חיזה להסבירה לימר לעדה אמר רב יוסף וייטי מה רב יצחק כל המוקדם בפסוק זה קודם לברכה
אמר לי אני כן סובר אבל שכחת בפסוק הזה יש פעמיים ארץ זה אמר לי זה שני לארץ
ארץ חיטה ושורה גפן תאנה ארץ זית שמן אחד ודבש מה זה דבש תמרים
אז הוא שני לארץ בתרא.
זה שני לארץ, וזה מה רימונים חמישי לארץ קמה. במיקום בפסוק הוא באמת קודם לתמרים,
אבל במיקום ליד ארץ הוא הרבה אחורה,
הוא בכלל לא שואף להתקרב למקום שלו.
אמר לי, מייני איבלן נגרי דפרזלה ונשמינח? מי יתן לנו רגליים של ברזל ונלך אחריך?
אתה עם עמידה חזקה.
רגליים של ברזל נשמשך ונכרך לך תמיד, אתה לא תיפול.
יפה.
משל, כאילו אתה, עמידה שלך מוחלטת, ברזל,
סברת ברזל, יש ראש ברזל. אייזן, אייזן. אייזן בטון.
יש אומרים ברזלה, זאת אומרת,
עמידה, עמידה, כן?
הרי יש עניין של הלכה, אתה הולך,
יש קביעת עובדה, פסק.
לנו, נהגרי דה פרזלה,
אה, שיהיה לנו רגליים נטעה, אז שיהיה לנו כוח ללכת אחריך, כן. נכון, נכון.
מי ייתן לנו רגליים של ברזל, ש...
אתה רץ כמו בחור אתיופי שרץ טוב,
אנחנו, קשה לנו... לא עם ברזל, אבל יש להם... לא, אז אנחנו צריכים, כדי לרוץ אחרי האתיופי, צריכים, אנחנו צריכים איזה קורקינט, אחרת לא נ...
אומרת הגמרא, איתמר, הביאו לפניו,
כן, אנחנו עוד נספיק.
טוב, נתחיל את זה כדי שתרגישו את הסוגיה בשלמותה.
איתמר, הביאו לפניהם טעינים וענבים בתוך הסעודה.
אז מה זה? שניהם ברכת העץ.
עמאר עבונא, טעונים ברכה לפניהם.
למה? הרי אם אתה נטלת ידיים ומכלת המוציא,
אז כל מה שבסעודה לכאורה נפטר על ידי המוציא.
יש גם ברכת המזון, הוא אומר פשרה.
טעונים ברכה לפניהם, טעונים ברכה לכם.
וכן אמר רב נחמן, טעונים ברכה שלפני,
ואין טעונים אחר כך, אם כי הם יוצאים ידי חובה, ברכת המזון. ורב ששת אמר, לא, טעונים ברכה בין לפני ובין לכן. אכלת ענבים באמצע אוכל, תברך בורא פרי העץ,
אחר כך על העץ ועל פרי העץ.
שאין לך דבר שתאום ברכה לפניו ואין תאום ברכה לאחריו.
אלא יש דבר אחד, פת הבאה בכיסנים בלבד.
זאת אומרת,
אם אתה אוכל באמצע האוכל פת הבאה בכיסנין בנוסף ללחם,
הרי אתה לא צריך לברך אחריה,
ברכת המזון פוטרת אותה.
ופליגא דרב חייא דאמר רב חייא פת פוטרת כל מיני מחל,
כל מה שאתה אוכל זה פוטר,
ויין פוטר כל מיני משקים.
אמר רב פאפא בוא נסייג את הדברים, הלכתה.
דברים הבאים מחמת הסעודה בתוך הסעודה,
למשל,
אתה אוכל מרק, אתה אוכל ירקות, אתה אוכל... כל זה בא מחמת הסעודה להשביע
אין טעונים ברכה, לא לפניהם ולא לאחריהם ושלא מחמת הסעודה,
בתוך הסעודה טעונים ברכה לפניהם ואין טעונים ברכה לאחריהם אבל לאחר הסעודה שהחלטת פיניש זהו,
גמרת?
אז טעונים ברכה בין לפניהם בין לאחריהם כאן אתה אכלת ענבים גם אחריהם
כן, לא פוטר. כיוון שסילקת, אומר רש"י,
דברים הרגילים באחור הסעודה כגון פירות, אפילו הביאים בתוך הסעודה מחמת פוטר, טעונים בפניהם דלאו תפילה נינו, בן לאחריהם דאין ברכת המזון פוטרתן דלאו מזונן נינו.
כיוון שזה לא באוכל וכבר החלטת אחר כך, לכן אנחנו כאן לא מברכים.
אז הוא אומר, שאלו את בן זו מעמית, ממה אמרו דברים הבאים מחמת הסעודה בתוך הסעודה אינם טעונים ברכה?
לא לפני ולא לכם, אמר להם, הואיל ופת פוטרטן?
יחי, שואלת הגמרא, יין גם שהלחם,
אמרת, מוציא לחם,
כל מה שבסעודה שתית יין,
בשביל האוכל, אתה שותה יין כדי שהאוכל ייתקל,
אז למה לא תפתור אותו?
שאני יין עברנו למ"ב,
דגורם ברכה לעצמו. אומר רש"י, בכמה מקומות טובעם, ורכים עליו אף על פי שלא צריכים שתייתו, למשל.
עוד מעט יש כאן חופות,
השנה ירבחו פה בעזרת השם, אז אתה לוקח כוס שיריין ומברך עליו בשביל ברית מילה, בשביל הכל.
אז בואו נראה את ההלכה ונראה מחר, צריכים עדיין כאן כמה הגדרות ש...
טוב, ובכן, דף
מ״ם, דף אנחנו דף מ״ם, נכון?
מ״ם א׳. מ״ם א׳, אה סליחה, דף מ״ם א׳.
היו לפניו מינים הרבה.
או, הנה יש לנו כאן איזה הגדרות שייתנו לנו את הדרך בדף שלמדנו.
הוא אומר כאן, פתיחה קצרה, תסתכלו,
נגזול כאן שתי דקות.
נחלקו הראשונים כאשר מונחים לפניו שני מינים, אחד משבעת המינים, אחד מין אחר, ובחירותיהם שוות,
איזה יקדים איש שיבה או חביב,
וכן מה נקרא חביב ומה שאוהב ברוב הפעמים, או מה שעכשיו הוא רוצה.
זה גם שאלה נוספת. להלכה למעשה קיימה לאן שמגדיל מישיבה,
וחביב הוא מה שרוצה אתה.
מכל מקום, אם בירך על החביב במקום מין שיבה, א-סעדה דלעדיה שייך לברך קודם על החביב.
אם בירך על מין שיבה ולא כיוון בפירוש של החביב,
סחזור לברך. הכן, טוב שיכוון בפירוש לפתור את המין החביב כדי לצאת דעת הרמב״ם.
כמו שאמרנו שהוא פוסק כמו חכמים שהחביב קודם.
אומרת ההלכה,
מי שהם מונחים לפניו מיני אוכלים שבריכותיהם שוות.
לכתחילה יקדים לברך על המח"ל שברכתו חשובה יותר, שהיא ברכה פרטית ומבוררת יותר על מה הוא מברך.
כי ברכה זו יש יותר שבח ה' שמראה בזה השגחתו בפרטיות.
כי כללית גם הגויים מאמינים שיש בורא עולם, כמו שדיברנו אתמול.
סדר, חשיבות הברכות היא מגע אש.
המויצי, מזונות, גפן, עץ, אדמה, שהכול. כמו שאמרנו, מהפרט,
מהדבר הפרטי הפרטי, שזה גפן ופת, שמתייחס לאחד,
עד לכל הכל הכל.
יש לברך על המחל שברכתו אשור יותר, אף פעם כפי שהמחל השני חביב עליו יותר.
אמנם אם מונחים בפניו מחל שברכתו עץ, מחל שברכתו אדמה, כיוון ששניהם ברכתם חשובה,
לדעת השולחן ערוך יקדים איזה מהם שירצה. משנה ברורה כתב,
והעיקר כי יש אומרים, שהביא השולחן ערוך, שאם אחד מהם חביב עליו,
יותר יקדימנו, מה זה חביב עליו? חביב תמיד וגם עכשיו.
אבל אם פרי האדמה חביב עליו תמיד, עכשיו הוא רוצה יותר פרי העץ,
זה יברך קודם פרי העץ.
וכששניהם חביבים עליו אותה מידה.
אם אחד מהם ממין שבעה, יקדימנו.
ואם אין בהם ממין שבעה, והם שונים בחביבותו, יקדים לברך בורא פרי העץ.
למה? כי הוא יותר ספציפי מאשר אדמה.
אופנים שבהם לא נאמרו דיני קדימה.
כל דיני קדימה וברכות נאמרו רק כששני המינים מונחים לפניו על שולחן רוצה לאכול לאטה משניהם אבל כשאינם מונחים לפניו או שאינו חפץ לאכול לאטה משני המינים
הוא עכשיו רוצה לאכול דווקא גרעינים, הוא לא רוצה לאכול עכשיו ענבים
אחר כך הוא ירצה ענבים, לא נאמרו דיני קדימה וברכות כן, כך אומר הרמ"א כמו כן, אם דרך אכילת המאכלים ולפי סדר מסוים כגון אכילת פירות כמו היום בבתי מלון
בסעודות מגישים מנה של פירות ואכילת תבשיל מזונות למנה עיקרית או שהוא צמא ורוצה לשתות את פני אכילת הפירות לא נאמרו בפנים האלו דיני קדימה בברכות
ואין בביאור הערכה סימן ג' ברוך ה' לעולם אמן ואמן
רבי ישראל רבי חניהו,
וארצה גלובה לטבות את ישראל ונתקעוו,
ולגבות את ישראל ונתקעו,
