טוב, אז אנחנו כאן בדף ל"ד, עדיין נמצאים בל"ג עמוד ב' במשנה.
נתחיל במשנה היומית,
משנה קצרה מאוד, שלשונה קצת קשה,
אבל הרעיון הוא ברור.
אומרת המשנה:
אין מגלגלים בתופח דברי רבי מאיר, וחכמים מתירים מפני ש...
שאפשר.
אז יש כאן שני פירושים.
הפירוש הראשון לא להרטיב את השדה כשבאים עניים כי על ידי שאתה הולך להשקות נגיד יש לו גידולים שונים והוא רוצה להשקות
הרי ההשקיה בימים ההם הייתה מאוד מורכבת על ידי תעלות ותורנויות
כמו רואים בכפרים הערביים היום שעות שהזרימה הולכת לשדות אלו וכדומה
או מה שהיו על ידי תפיח זה מין גלגלת כזאת שעולה ושופחת את המים
ומרטיבת האדמה,
אז אין מעלים מים בגלגל מן הבאר להשקות את השדה קודם שהעניים באים לקחת את חלקם,
כי זה מקלקל את הגידול הזה,
כן?
ויש פירושים אחרים,
אז רבי מאיר סובר שבגלל ההפסד לעניים חייב בעל השדה לעכב את השקעת השדה.
כמובן,
אומרים המפרשים שאם יש לו מזה הפסד,
הוא יכול לקזז את זה מהעניים למרות
שלא נשאר להם הרבה.
וחכמים מתירים מפני שאפשר על ידי, אומרים לו,
אתה רוצה להשקות, תאסוף את הלקט, תשים את זה על הגדר,
תעשה להם את העבודה.
חשבתי שאתה שואל,
כשהעניים יבואו לפני שהוא יחזור, או שהוא יחזור,
כן, אבל יכול להיות שלוח הזמנים, כמו שראינו, יש גם זקנים,
אז זה אומר, אם אתה רוצה להשקות
באופן לא רגיל, אם יודעים מראש,
אז כולם יודעים, אבל אתה נוקט לא כדרכם של בעלי שדות.
בשלב הזה בדרך כלל אין להשקות. שדה שגדלה תבואה,
אז יש עונה שהיא נשארת יבשה.
אומרת המשנה, חכמים אומרים, כי שאפשר או על ידי זהירות בהשקעה, שאתה תשקה את החלקות שבהן אתה צריך אותן ואין שם לקט, או שתאסוף, אם זה בלתי אפשרי, תאסוף אותן, תניח אותן על הגדר, כך שלא יתקלקל.
הירושלמי אומר שכל מקום אם ההשקעה תפסיד את הלקט,
בעל השדה ישלם לעניים.
כלומר, הוא יכול להגיד כמה שווה הדבר הזה,
חמישים שקל? אני לוקח על עצמי. יבואו העניים, אני אגיד להם,
תראו, הייתי נזקק לעניין הזה ואני אשלם לכם.
מה?
כן.
זהו, אז מתקזזים.
איזה קצת בעיה,
כן, מה כבר אפשר לקחת מהעניים, כי גם זה הפוך.
נראה כאן רבי עובדיה ברטנורה, אין מגלגלים ותופח, הוא אומר פירוש אחר.
מין קטנית דק שקוראים לו בערבי גילבן,
ורמב״ם פירשו מין זרע שקוראים לו קורטמן,
ודומה לסעורים. ואומר רבי מאיר, אין מגלגלים זה המין עם שאר מיני זרעים לקצור אותם ביחד,
כי הלקט שהיה ראוי ליפול משאר מיני זרעים ייפול מזה המין הגרוע ונמצא מפסיד לעניים.
כלומר,
שבעצם הוא משאיר לעניים מסוג גרוע וחכמים מתירים פני שאפשר שהיא פולקת משאר זרעים כמו מן הטופח מהמין הגרוע. כלומר למעשה כנראה יש איזה מין תבואה כזאת והוא קוצר אותם יחד
אז בדרך כלל הם רגילים יותר ליפול מאשר השני כי ברגע שהוא תופס ומסדר את זה שורה שורה
אז דווקא המין היותר גרוע נופל, והלכה כחכמים. פירוש אחר,
מה שאני אמרתי לכם, אומר ברטנורה: "אין מעלים בים בגלגל מן הבור להשקות את השדה או להרביצה".
להשקות או להרביץ, כן? להרביץ זה משטח כמו ברצפה,
עד שיהיה משקה טופח עליה בשעה שעניים באים בשביל ללקט,
מפני שהוא מפסיד לעניים.
אני בתחילה חשבתי גם כן, התנועה באדמה בוצית היא קשה,
זה ייקח להם הרבה יותר זמן.
הם לא יכלו ללכת לשדות אחרות,
וחכמים מתירים, מפני שאפשר,
שישומו ההפסד של עניים בזה, וייתן בעל השדה כפי ישום מה שישום עליו.
ולרבי מאיר דמר אין מגלגלים,
כשהוא אומר לא מגלגלים,
אז בכל אופן, להגיד בעל הבית, אני יוצא נפסד?
שמעים לבעל הבית, הפסדו נוטל מן עניים.
מעניין.
לפעמים זה לא בכדי שיעשה.
טוב, נבוא לגמרא.
איך זה?
זה באופן כללי שייך לעניים, כן, לא לעני ספציפי, אבל שייך בממון שאין לו טובים, מי שיבוא בשביל זה שייך להם, אם אפשר לקרוא להם שבט
כן,
מעניין
אתמול למדנו על עניין יראת השמיים, הכל מידי שמיים חוץ מיראת שמיים
אז הוא אומר, קורה דבר הפוך
רבי חנוך מאלכסנדר היה אומר,
קורה דבר הפוך.
הכל בידי שמיים חוץ מירת שמיים. אנשים, לגבי פרנסה,
שזה הכל בידי שמיים,
הם אומרים, כוכי ועוצם ידי, הוא עושה את ההשתדלות שלו,
הכל תלוי בי.
אבל כשמגיעים לירת שמיים,
הוא מתפלל להשם יתברך שיעזור לו בירת שמיים, וצריך להיות בדיוק הפוך.
הכל בידי שמיים חוץ מירת שמיים.
זה אתה צריך לעבוד בעצמך.
כן,
אנחנו נראה,
עיקרי הסוגיה שהיום נלמד,
עד עכשיו למדנו, זה הפרק האחרון שעוסק בתפילה,
בעזרת השם, הפרק הבא, פרק שישי, אנחנו עוברים לנושא של ברכות.
עד עכשיו דיברנו קריאת שמע ותפילה.
אז עד עכשיו דיברנו מה מוסיפים בתפילה.
מהי התפילה שתקנו אנשי הכנסת הגדולה, מה מוסיפים?
עכשיו, דברים שאסור להוסיף, כמו שנראה במשנה שלנו.
ואחר כך נראה דינים שקשורים לשביח ציבור, מה מותר לו,
באמצע התפילה,
למשל אם עכשיו מתקרבים לראש השנה, זה לא מופיע כאן בגמרא,
השאלה אם בעל תפילה שחרית,
בעל התפילה של מוסף, יכול להיות בעל תוקע.
האם הוא יכול לעשות את שני התפקידים גם יחד, כי שליח ציבור צריך להיות מרוכז?
בהלכה, אם אין מישהו אחר, ודאי שהוא יכול,
במיוחד אם יש בידו מחזורים כמו שהיום,
אז הוא יכול לעקוב אחרי זה.
לכתחילה חשוב ששליח ציבור לא יתקע, מפני שהוא צריך להיות מרוכז בעניינו ברגע שהוא גם תוקע,
אבל לפעמים אין ברירה, כמו ביחידה צבאית, לא תמיד יש מי שיודע, וכן, על זה הדרך.
אז נלמד על ענייני שליח ציבור.
בדין הטועה בתפילתו,
מה קורה, שליח ציבור שטועה,
עניין של קריאה, איפה אנחנו עושים קריאה בברכת שמונה עשרה,
וההבדל בין אדם פשוט לכהן גדול ומלך ואחר כך נראה אם אדם טועה בתפילה סימן שרע למתפלל ואם הוא שליח ציבור סימן רע לשולחיו.
אנחנו נראה כאן כמה סוגיות שקשור לעניין התפילה ובעזרת השם בסוף השיעור אולי אם יישאר זמן אנחנו נוכל להרחיב.
אומרת המשנה, כן בבקשה,
דף ל"ג עמוד ב' בשורות הרחובות, שורה שלישית,
משנה, המשנה האחרונה בפרק.
זה לא אחרונה, יש לנו עוד שתי משניות.
מה אסור להגיד בתפילה?
עד עכשיו מה כן?
המשנה מסיימת, מה לא?
האומר על כאן ציפור יגיעו רחמיך.
שלושה דברים.
כמו כן אם הוא אומר על טוב יזכר שמך,
על דבר טובים, דבר טוב שקורה, אני מודה להשם יתברך.
ומודים מודים, משתקים אותו.
הגמרא תדון, אומר כאן רש"י, האומר בתפילתו,
רש"י מדגיש בתפילתו. אם הוא אומר את זה,
תפילה צריכה להיות מדויקת.
אז אם אתה אומר בתפילה,
אתה קובע כאילו זה, זה מה שהשם רצה. אם אתה אומר את זה בדרך של שיעור בשיחה,
אתה רוצה לעורר במוסר, זה מותר.
אבל אם אתה אומר בתפילה,
פירוש הדבר זה אקסיומה,
אקסיומה החלטית.
מה, אתה ישבת במטה של הקדוש ברוך הוא? מאיפה אתה יודע את ה...? ובמיוחד שיש לנו כאן,
כן?
ובמיוחד שיש לנו כאן,
יש לנו כאן גם אי הבנה בהנהגת השם יתברך.
כי בעצם הרמב״ם אומר, כמו שהרי השם צבעה התיר לנו לכל מין העופות לשחוט עופות,
אז איפה על זה כן, על זה לא? נראה בגמרא את הדיון על כך.
ועל טוב ייזכר שמך.
שוב אומר רש"י, על כאן ציפור יגיעו רחמיך. אנשים שהיו מראים עצמם כמתכוונים להעמיק בלשון תחנונים ואומרים,
רחום וחנון אתה ועל כאן ציפור יגיעו רחמיך שאמרת לשלח את האם או שאומר על טוב שאתה עושה אלנו ייזכר שמך.
אז מה החיסרון נראה? שכאילו על רע, לא, ידוע כשם לא עלינו כשם שהאדם מברך על הטובה כך צריך לברך על הרע או שאומר מודי מודי משתקים אותו
זה עניין של חשש של שתי רשויות.
מה? מה?
כנראה בגמרא שאיפה הסגנון מותר ואיפה לא. אז קודם אנחנו אומרים בתפילה.
בתפילה רש"י אומר, בתפילה לא להגיד.
כי תפילה צריכה להיות...
כן, ודאי, ברור.
כל דבר כאן...
למשל, יש עצבנות
של אנשים שאומרים קריאת שמע.
מודים מודים, או קריאת שמע שמע,
הוא לא יצא ידרכו, עוד פעם הוא אומר שמע.
יש אנשי בריסק מאוד מקפידים.
לפעמים אתה יושב לידם, אתה שומע,
ונכנס לשאלות
מה מותר, מה אסור לחזור פעמיים. שמע כמה פעמים, כאילו. כן, זה גם,
עד שהוא מכוון. שמע, שמע, שמע, שמע. עוד לא יצא,
עוד לא יצא.
אז כן, תופס מלאכים.
האמת היא שיש לנו כאן בנושא הזה הרבה בעייתיות.
למשל, שבאים ושרים בהכנסת ספר תורה,
כן, כי קדוש השם אלוקינו, חוזרים אלוקים פעמיים,
כל מיני דברים כאלו.
זה קצת בעייתי,
אז צריך להתאים את המנגינה לדין ולא
את הדין למנגינה.
יש.
השר על החזנים להוסיף עוד מילה, כן, בייחוד החזנים יש חזנים בשביל המנגינה הם מוסיפים עוד מילה או שאומרים
דוד בן ישי ישי בן דוד דוד בן ישי
בשביל המנגינה ויש גם ישי בן דוד בשבילו
הכל לפעמים זה חזרה יש דברים שאין בהם חשש
של שתי רשויות.
מילים שלא בדיוק זה, שבח, אבל יש דברים שהם בעייתיים ויש דברים של שיבוש שאתה משנה את סדר המילים.
המנגינה זה עיקר, זה מה שנקרא הנוסח.
סתם להכניס מנגינות, אין בזה עניין. קצת מפעם לפעם לעורר את הציבור.
היום בדורנו הדור צריך כל הזמן זריקת התעוררות.
הכל תוסס.
אפילו המוזיקה ואפילו המשקאות תוססים.
זה דור אחרון שלפני הגאולה אומרת הגמרא
בשלמה מודים מודים, הגמרא אומרת אני מבין כאן את המשנה בחלקה
זה שאסור להגיד מודים מודים בתפילה אני מבין משום דמך זה נראה מתחזה נראה כשתי רשויות
ואל טוב ייזכר שמך נע ממשמע על הטובה ולא על הרע
הותנן למדנו משנה, נלמד את זה בהמשך המסכת
חייב אדם, פרק אחרון,
חייב אדם לברך על התורה כשם שמברך על הטובה,
אלא על כאן ציפור יגיעו רחמיך מייטמא פליגה.
לכאורה זה דבר לא כל כך נורא, אנחנו אומרים ארברינו של אלוהים,
ריחמת להם הבנים, שלח תשלח את ההם ואת הבנים תיקח לך, תרחם עלינו,
מה רע בזה?
אז יש בזה שתי מחלוקת,
תריה מוראיה במערבה, בארץ ישראל, תלמוד ירושלמי.
רבי יוסי בר אבין ורבי יוסי בר סבידה.
אחד אמר מפני שמטיל קינה במעשה בראשית.
אחד אומר שמטיל קינה,
כאילו, הרי לא כל ה... יש מצוות
שהתורה התירה לנו לשחוט, להשתמש באור.
הרי מותר,
הקב"ה המשיל את האדם על כל החיות, אסור צער בעלי חיים, אבל מה שלשימוש האדם זה מותר. איפה הגבול?
אז זה מחלוקת עם אנשי המוסר של הגויים והיום יהודים שתרבותם לא מספיק בשורש,
שורש היהדות, אז הם מתנגדים לשחיטה, מתנגדים כצער בעלי חיים.
אני תמיד מספר שאר סואל סלנטר, אין לנו זמן להרחיב את הדיבורים,
היה חמש שנים לפני מותו, היה במשך ארבע שנים בגרמניה.
הוא חזר משם מזועזע והוא תיאר,
הוא נפטר לפני 140 שנה בערך.
אולי לא, מאה עשרים.
אז הוא תיאר את השואה,
כשהוא בא, הוא אומר,
אני רואה כאן דברים לא טובים במדינה הזאת, הוא תיאר בצורה קשה מאוד.
אז חשבו שהוא,
לפעמים אדם יוצא מדעתו, קצת מגזים.
אמרו לו, מה ראית? זו מדינה, זו תרבותית.
הרי ידוע שם המוזיקה והפילוסופיה והמדע היה ברמה הראשונה.
אז הוא אומר, אני ראיתי דבר אחד
על כל ימינה ושמאלה איפה שלחתי אגודות צער בעלי חיים
מרוב שהם מוצאים את האנרגיות הצער בעלי חיים לא נשארה להם רחמנות על בני אדם, כך הוא אמר
ואני פוחד מאוד מזה, אומר צער בעלי חיים לא צריך ללמד אותנו,
זה מצווה, יש אומרים זה דאורייתא
אבל צריך את הפרופורציה, אם צריך לצורך רפואת האדם
אז משתמשים, כמובן, כל דבר שתעשה, לכן בליכות שחיטה יש כל כך הקפדה על הסכין וכדומה.
אבל המציאות של החיים היא שהאדם ניזון גם מהחי. לעת עתה, עד שיבוא,
איך אומרים, חזון הצמחונות.
טוב,
ההגזמה בזה היא צריכה להיות.
אז מטיל קנאה במעשה ראשית, ואחד אמר,
מפני שעושה מדלותיו של הקדוש ברוך הוא רחמים ואינם אלא גזרות.
אתה מנסה כאן, אתה אומר את זה בתפילה? תפילה זה דבר גמור, כאילו אתה חד משמעי,
אבל זה גזירות, הקדוש ברוך הוא, אנחנו עושים את מה שהשם מצווה, בין שאנחנו מבינים ובין שאנחנו לא מבינים.
מספרת הגמרא, ההוא דנחית,
כן, דומה לעברית היום, נחת, ירד. למה ירד? אמרתם, היורד לפני התיבה ממעמקים קראתיך השם.
מי שיורד להתפלל במקום נמוך.
חאו דנחי כמא דרבא ואמר אתה חסת על כאן ציפור
אתה חוס ורחם עלינו
אמר רבא
התפעל רבא ואמר כמה ידע העיצובה מרבנה לרצוי למראה
כמה ידע לרצוי למראה שיבח אותו אמר לו אביי האחיין שלו הוא למד איתו הרבה תורה הוא הדוד שלו רבא
הרי אביי, ההורים שלו נפטרו בלידה,
אביו בזמן ההיריון,
כי משהו אומר שהוא הפסיד את כיבוד אביהם,
כן,
אף פעם,
אבל הוא מצד אחד צמח, כי קשה מאוד לקיים את המצווה בשלמות.
אז אם כן, מי גידל אותו? רבאבר נחמני.
אז כן, אומרים שקראו לו נחמני.
אביי זה ראשי תיבות אשר בך ירוחם, יתום.
אז אם כן, אמר לאביי, האחיין לומד איתו,
אומר לדוד שלו
והמשתקים אותו תנן, יש משנה.
אומרת הגמרא, רבא הוא היה מלמד לא סתם ככה, פרונטלי.
הוא גירה אותו, הוא רצה לראות אם הוא זוכר את המשנה, ורבא נמלך דו דה אביו דה בית.
כמובן שכל האחרונים שואלים,
מה המוראים, משניות זה א' ב' שלהם, לא שייך שלא ידעו.
מה, הוא הולך לבחון אותן על משניות?
מילא ברייתות, היה ידוע, יש ברייתות שלא יודעים.
כל בית מדרש היה מומחה לברייתות,
אבל משניות?
מה זה בכלל אמורה? אמורה מפרשן את המשנה, איך זה שייך?
אז מנסים כאן לתת הסברים. טוב, אני רק מעיר מה הווה אמינא,
מה הוא בא לבחון אותו?
כל ילד קטן יודע, האמוראים זה הבסיס לכל הלימוד שלהם.
מספרת הגמרא, האה דנחית קמא דרב חנינא
אמר האל הגדול הגיבור והנורא והאדיר
והעזוז והירוי החזק והאמיץ והעבדאי והנכבד
המתין לו עד שסיים כי סיים הוא אומר לו נו
מה ההמשך
אמרת גמרת את הרשימה
אמר לו כי סיים אמר לו סיימתימו לחול ושיבחי דמערך
של אדונך אדון העולם אדון עולם אשר מלאך
אז הוא אומר למה לכולי האי
למה אתה צריך להוסיף את כל הרשימה הארוכה הזאת?
אה נאן, אה נתלה דמרינן, מה שאנחנו אומרים בשמונה ישראל הגדול, הגיבור והנורא,
אנחנו אומרים את זה.
איליו דמרינן הוא משה רבינו באורייתא,
ועטו, ובאו אחר כך אנשי כנסת הגדולה, בראשם עזרא הסופר וכל ששרתה להם רוח הקודש,
ותקנינו בתפילה,
לה אבינן יכולים למימר לאו.
לא היינו אפילו אומרים את המינימום הזה.
שמותיו של הקדוש ברוך הוא אמר, אתה משחק במילים
ואת אמרת כולי היי
ועזלת, אתה אומר הכל?
היה באמת פעם אחת
מלך שהיה לו יום הולדת שבעים וזה, כולם שיבחו אותו, היה שם,
כל השרים שיבחו אותו, נתנו לו מתנה וזה,
והיהודי קם ואמר
אני משבח את המלך, אתם רואים את הפרונקל שיש לו על האף
זה עכשיו התיישב
כולם, כולם אמרו, מה זה? הפרונקל, יש איזה פרונקל עליו,
אז כולם אמרו, היהודי איזה חכם, מה הוא עושה כאן?
אז המלך ידע את חוכמתו, אז הוא אומר לו,
כולם נבהלו חשבו, יוציאו אותו להורג, הוא אומר לו, תסביר את עצמך, מה זה, זה מה שמצא,
אומר אדוני המלך,
יש לי הרבה שבחים, אם אני אתחיל אני לא אגמור,
אז אני אמרתי,
בדרך השלילה. החיסרון היחידי שמצאתי אצל המלך זה הפארונקל, השאר הכל מושלם.
זה השבח הכי גדול.
אז בכלל, למה אתה שומע אין?
זה מופיע בווריאציה קצת יותר מוסחת, אבל
לצורך העניין שלנו.
אז הוא אומר,
הוא נותן גם משל,
כן?
אם לא היה, היו אומרי משה רבינו בתורה,
והמשך כנסת הגדולה תיקנו בתפילה?
להבינן יכולין למימר להוא.
ואת אמרת כולי היי, ואתה אומר כל זה, ואז אלת, ואתה עוד ממשיך.
משל למלך בשר ודם, שהיו לו אלף אלפים דינרי זהב,
והיו מכנזים אותו בשל כסף.
אז נכון, היחס בימי התלמוד בין מטבע של כסף דינר זהב זה אחד ל-25.
אז אתה מוריד את ה... לא רק זה,
זה בכלל לא ממין הטענה,
כסף וזהב זה שני דברים שונים. אתה, השבח שלו זה זהב. אתה הולך לשבח את השם, שזו מציאות רוחנית נשגבה במושגים אנושיים.
זה לא שייך אחד לשני.
אומרת הגמרא,
משל למלך בשר ואדם שהיו לו אלף אלפים דינרי זהב, והיו מכוסים אותו בשל כסף, הלא גנאי הוא לא.
ואמר רב חנינא,
הכל בידי שמיים חוץ מיראת שמיים, שנאמר, ועתה ישראל,
רק קראנו את זה לפני כמה פרשיות
ואתה ישראל מה השם אלוקיך שואל מעמך כי אם לעירה
אז שואלת הגמרא זה הכל מה שמבקשים מאיתנו
עטו עירת שמיים מילתה זוטריתה היא זה דבר כל כך קטן אומרת הגמרא ואמר רב חנינא
רב חנינא אומר משום רשבי רב שמעון בר יוחאי אין לו לקדוש ברוך הוא בבית גנזיו אלא אוצר של עירת שמיים
מכל האוצרות, מה הוא מחזיק, אוצר שירת שמיים.
כי היא חשובה, עד שמשיגים אותה, היא נדירה.
כי מה אדם שומר?
אדם לא שומר חול. ראית מישהו שם בכספת חול?
חול קרוב על פני האדמה, יש הרבה... מאיפה הערך? דבר שהוא יחידאי, אה, הוא יקר בול, שאין כמותו,
או יש מתכות נדירות, אז היוקר שלהם הוא נדירותם.
אם אוצרו של הקדוש ברוך הוא, בבקשה, אם אוצרו של הקדוש ברוך הוא זה יראת שמיים,
כן, יש כאן עוד מקום,
שיהיה מקום לשולחן,
כן, נתרבו הספסלים,
בעזרת השם.
אז אומרת הגמרא,
כן,
אז יראת שמיים זה דבר שהיא בעצם משובחת,
כי מכל הדברים הקדוש ברוך הוא, איזה אוצר?
אוצר זה דבר ייחודי שלא כולם זוכים לזה,
לא בריבוי.
אז לכן,
איך אתה אומר מה השם אלוקיך שואל? כי אם לאירא, כאילו מילתא זוטרתא היא.
עונה הגמרא ואומרת,
אה... יראת השם היא אוצרו.
הנה, לגבי משה מילתא זוטרתא היא. למשה רבנו זה משחק ילדים.
שואלים כולם, אבל הוא מדבר על העם ישראל.
לא מדברים על משה רבינו, אלא אם יש רבה כמו משה רבינו וכמו עם ישראל, כך מסביר המהרשה עבר את מתן תורה ועשרת המכות והניסים והנפלאות ומן וכל הדברים האלו,
יראת שמיים במצב כזה היא באמת מילתא זוטרתא.
כלומר בהדגשה משה רבינו הם יושבים ליד מוישה רבינו עם רבה כזה אז באמת מילתא זוטרתא היא.
הרבי התעצבן לבסוף, שמונה מורים.
שמונה מורים. כנראה אני חושב שזה לא מלתזות שתה להם.
כן.
ברוך אתה ה' יוכל למשל הכל.
או לא, הוא אומר להם,
אתם, שאתם מלתזות רטה יראת שמיים,
לכן אני כועס עליכם. אם הייתם ארכי פרחי ועושים שטויות, אז הייתי מעובר סדר היום.
אפשר להגיד גם כך.
אומרת הגמרא,
דאמר רב חנינא, משל לאדם שמבקשים ממנו כלי גדול ויש לו, דומה עליו ככלי קטן.
אם יש לי, אז בכלל זה לא פונקציה.
אבל מבקשים ממני כלי קטן ואין לי, זה נראה כמו גדול. הגמרא אומרת שלעתיד אבו,
הקדוש ברוך הוא מראה את השטן לצדיקים לרשעים,
אילו בוכים ואילו בוכים.
הרשעים בוכים, נדמה עליהם כחוט דק של משי.
אמרו, מה?
זה כולו.
הוא לא, זה השטן, ולא עמדנו בפניו, בוכים,
ובקלי קלות היינו מנצחים אותו.
ולצדיקים הוא הראה אותו כמו איזה אברסט,
משהו ענק.
אז מרוב התרגשות על זה, אנחנו הלכנו על מאבק כזה,
כן?
אז מי שיש לו,
בשבילו זה כלום. מי שאין לו, אז אפילו חוט דק קשה עליו.
טוב,
נלך הלאה.
מודים מודים משתקים אותו. אמר רבי זיירא,
כל האומר שמע שמע,
בעצם מודים מודים זה שתי רשויות, גם אם אומר שמע שמע,
כי אומר מודים מודים דם הוא.
צריך להיזהר.
שואלת הגמרא,
מייטיבי, קשה מברייתא, קורת שמע וכופלה, הרי זה מגונה.
משמע מגונה הוא דאבי, זה לא משתקים, שיתוקי לא משתקינן לי.
כלומר זה לא בסדר,
זה מגונה,
אבל לא לרמה שאנחנו נשתיק אותו.
אז איך אתה אומר ששמע שמה זה כמו מועדים מועדים?
אומרת הגמרא,
לה קשיאה עד אמר מילתא מיתא ותנילה עד אמר פסוקה פסוקה אם הוא אומר שמע שמה אנחנו רק מגנים אותו זה לא נכון להגיד לך אם אתה אומר פסוק פסוק
אז אנחנו משתקים אותו כאילו אתה אומר שמע ישראל שאומר למישהו
דרך אגב שיש
יש ראשונים שלומדים הפוך.
התוספות כאן.
איפה?
איפה התוספות כאן?
אולי...
-אה, בעמוד הבא. -אה, בעמוד הבא. עוד מעט נראה את זה, כן, ראיתי.
עכשיו, דבר מאוד מעניין, אז הזכרתי את זה אתמול, בקריאת שמע כתוב, אם אדם לא נרדם,
יגיד קריאת שמע עד שיירדם.
אמרת פעם אחת, תגיד עוד פעם, עוד פעם, שתירדם מתוך שמירה של קריאת שמע.
אז איך האומר שמע שמע, משתקים אותו, פסוק פסוק
פרשה את הכל, הכל, אז הוא אומר, בכל אופן יש הבדל
כל קריאת שמע זה כבר עניין שלם,
זה לא נאמר, לא משתקים אותו ולא מגנים אותו, וודאי משבחים אותו, בדיוק,
זה משהו אחר,
זה מתאים לפירוש הזה שמילה מילה זה יותר גרוע מפסוק, טוב,
הלאה, אומרת הגמרא, אנחנו נראה עוד מעט את התוספות
אז שואלת הגמרא, מיתי והקורא, תשמע וכופלה, הרי זה מגונה, מגונה, הוא דעה וישיתו, כי לא משתקן אליה, אמר לה קשיא, אד אמר מילתא מילתא,
מילה מילה, אז אנחנו מגנים אותו, ותני לה,
וחוזר, תני זה תמיד שונה פעם שנייה,
ואד אמר פסוקה פסוקה ותני לה, פסוק פסוק, וחוזר על הפסוק פעמיים,
כן, תני זה ללמוד, לשנות,
לשנות זה גם פעם שנייה.
אמר לי רב פאפה לאבייב, ודילמה מעיקרא לא כיוון דעתי, בסוף כיוון דעתי, מה קרה?
הוא אומר פעמיים פסוק שמע ישראל, נו, פעם ראשונה הוא היה בעננים, הוא עוד חשב על התוספות,
בוא נלמד עליו זכות, והוא אמר, מה אמרתי כמו רובוט, אני אחזור,
אומרת הגמרא, אמר לי חברותא כלפי שמעיה, עם מי אתה מדבר?
עם איזה חבר שלך,
שאתה לפעמים לא מרוכז,
חברותא קשה מאיכא, האם יש חברותא עם הקדוש ברוך הוא? אתה אומר שמע ישראל,
תתכונן,
תעצור,
תכוון ואז תגיד את זה.
היא לא כיוון, דעתי היא מעיקר המכין, לא נותנים לו צ'אנס.
מכין עלי במרזפתא דנבך, פטיש, מרזפתא, איך אומרים?
איך היום קוראים לזפתא?
מכאן המקור לזפתא.
מר זפתא צריך להגיד, אל תקריא זפתא אלא מר זפתא,
אדון, אדון הזפתא, מכה קלות.
דן אבך, שן לה פחים, אה דמכוון דעתי.
כן, אומר כאן בשם הירושלמי, התוספות, מודים מודים, משתקים אותו,
זה הכל דווקא הירושלמי עושה הנחה בציבור, אבל ביחיד תחנו נימו.
אז באמת התוספות שרב ליפה הסבו את תשומת ליבנו, אמר פסוקה פסוקה וכפלה פרש וקונטרס ששתקים אותו,
דמך זה כי עושה שתי רשויות.
הוא בעל הלכות גדולות ובפירוש רחבנאל ומפרש איפחא.
פסוקה, פסוקה, אין משתקים אותו.
מי הוא?
מגונה הווה.
אך לשון הגמרא לא מאשמה כפירושם.
אותם בני אדם שאומרים ב' או ג' פסוקים,
פעמים, שמע ישראל ביום הכיפורים,
משתקים אותם, לפירוש רש"י.
עכשיו, יש לפעמים שאנחנו אומרים שלוש פעמים שמע ישראל,
שלוש פעמים שמו האלוקים.
כן, זה סדר מיוחד.
אז אם כן, שמע ישראל פעם אחת.
השם הוא האלוקים, כן, השם הוא האלוקים,
אבל, כן, אז לכאורה גם השם הוא האלוקים,
כשהשם הוא האלוקים זה בא לשלול אפשרות שיש מישהו אחר.
אז מה, אם מישהו, משתקים אותו.
כן?
אז החזנים צריכים להיזהר שהם שרים, שמע ישראל,
קיבלנו כל זה.
ולפירוש רבנו חננאל מגונה מי אהבי או שמא אין לחוש רק כשקורא קריאת שמע בעונתם מקבל אונחות שמיים כל מקום טוב שלא לומר אך מה שאומרים השם הוא האלוקים זין פעמי ביום הכיפורים ויום ערבה אומרים השם היום כל מי שמחזיר בתשובה הכל חוזר בתשובה עושה קבלת אונחות שמיים ועושה את הסדר הזה השם הוא כנגד זין רקיעים משבחים לבורא שהודר למעלה מזין רקיעים
מנהג כשר הוא.
גם עצינו בקרא שתי פעמים אצל אליהו השם הוא האלוקים גבי אליהו.
טוב, נמשיך הלאה.
משנה הבאה, משנה אחרונה בפרק.
האומר יברכוך הטובים, אז יש שגורסים את זה כאן,
כן?
האומר יברכוך הרסת הריב והראש.
האומר יברכוך הטובים הרי זה דרכי מינות.
העובר לפני התיבה, כי לכאורה זה שייך יותר למשנה הקודמת,
ושם כבר אמרנו את המשפט "אל טוב ייזכר שמך",
כן?
העובר לפני התיבה וטעה, יעבור אחר תחתיו.
אם הוא לא יכול לחזור, הוא מרגיש שהוא תקוע,
אז יפנה את המקום,
ואז אפילו שזה באמצע השמונה עשרה, מישהו תחתיו,
ולא יהיה סרבן באותה שעה.
מי?
לא מדברים על החזן.
הגבאי בדרך כלל ניגש לאנשים, מכבד אותם,
בדרך כלל, נראה בגמרא, יש כלל. פעם, אם מישהו מציע לך להיות חזן, לא, מי אני, תסרב.
כי לפעמים זה רק מתוך הכבוד, הוא לא רוצה להעליב אותך.
אבל אם אתה רואה פעם שנייה,
אז תהבהב, כמו באש, האש קופצת, ככה.
אם פעם שלישית,
קום ותלך, אל תעשה. אבל כאן, במקרה שהחזן נתקע, תקום מיד, אין תרגילי דיפלומטיה. מיד.
נתקע לפעמים. נגיד, גם בסידורים קורה שבן אדם, בייחוד בתפילות לא שגרתיות,
כן, או אדם שלא רגיל להתפלל בציבור, אימת הציבור השתיקה אותו, קורה,
כן, יש לו,
פתאום הוא רואה מי הקהל שהגיע, הוא רואה, אני יודע,
כל מיני רבנים, כן,
הרי הוא חלשה דעתו,
קורה דברים כאלו.
אם כן, העובר לפני התיבה ותאה יעבור אחר תחתיו,
אבל לא יהיה סרבן, כך נקבע להלכה.
הגבאי שמבקש מחזן, מאחד מהקהל להחליף אותו,
לא יעשה תרגילי השעיה כמו תמיד באותה שעה. מהיכן הוא מתחיל? עכשיו זה שמחליף,
האם הוא מתחיל שמונה עשרה מחדש?
לא, מהיכן הוא מתחיל? מתחילת הברכה. מה זה הברכה? נראה בגמרא מחלוקת,
כי התפילה בנויה שלוש שבח ובסוף שלוש הודאה ובאמצע שלוש עשרה בקשות.
השאלה אם שלוש עשרה בקשות הן נפרדות
או שלוש עשרה בקשות גם הן יחידה שלמה.
כן, הוא מתחיל, נכון.
אז אם כן, מהיכן הוא מתחיל? מתחילת הברכה שתעזה העובר לפני התיבה, כן.
העובר לפני התיבה לא יענה, עכשיו יש כאן קצת כללים של חזן.
דיברנו על תקיעת שופר של שליח ציבור, העובר לפני התיבה לא יענה אמן אחר כהנים,
מפני הטירוף.
ההתבלמלות, הוא יגיד אמן אז הוא יחליף, יש כמה, על כל ברכה אומרים אמן,
אז הוא יכול, במקום להגיד יישא,
יגיד,
במקום יאר, יגיד יישא.
ואם אין שם כהן אלא הוא, עכשיו עוברים לדבר דבר אחר, אם החזן עצמו הוא כהן,
לא יישא את כפיו,
מפני שאם הוא נושא את כפיו,
לחזור אחר כך לשים שלום זה יכול לבלבל אותו ואם מהבטחתו שהוא נושא את כפיו וחוזר תפילתו רשאי כבר כותבים הפוסקים שהיום מתפללים בסידורים אז אפשר כן להצטרף וכך נוהגים שאחד מהקהל מקריא ואחר כך
כן
זהו מישהו צריך להקריא לו
טוב נמשיך על הגמרא תנו רבנן העובר לפני התיבה צריך
לסרב. עכשיו מדברים, בא אליך הגבאי בלי טעות של חזן.
בא אליך הגבאי או מישהו ממונה,
אומרים בכלל,
כל הדין של זירור זה אם אין תורנות.
אבל אם יש כללים,
כל אחד יום אחר עולה, אז בלי תרגילים.
אם זה קבוע,
יום ראשון עולה יעקב, יום שני זה, אז אוטומטית הוא עולה.
אבל אם זה לא לפי סדר קבוע, אז יש את הכלל שצריך לסרב בהתחלה.
זה מה שהוא אומר כאן.
תנו רבננה עובר לפני התיבה צריך לסרב ואם אינו מסרב דומה לתבשיל שאין בו מלח.
כן, זה מה, אין איזה טעם. מה זה, אתה הולך להיות חזן, בעל מידות, ענווה, מה אתה קופץ?
ואם מסרב יותר מדי, גם לא טוב.
זה כבר גם מין גאווה כזאת.
מה, נתתם לי עולם בענייני האומה? שם אני מוכן להיות חזן, אבל זה מינכה אחד.
אז הוא אומר, אם מסרב יותר מדי, דומה לתבשיל שיגדיחתו מלח, שמת יותר מדי מלח.
הנובה זה צריך להיות קצת, יותר מדי הנובה זה גם לא טוב.
כיצד הוא עושה? פעם ראשונה יסרב, שנייה מהבהב.
מה זה מהבהב?
כן ולא, כמו האש שבנר.
הנר קופצת, קצת נדלק, נכבה.
כן, כן, כן, תראה מה אומר הגבאי, אם הוא עוזב אותך, אז הוא סתם רצה לנסות.
אבל שלישית, פושטת רגליו ויורד.
שוב פעם יורד, תמיד רואים יורד.
תנו רבנן.
שלושה,
רובם קשה, הרבה מזה, אתה משתמש בזה, זה קשה, ומיעוטן יפה. קצת זה טוב, ואלו הם שיעור.
תשים בלחם את השיעור שמרים קצת, יצאו חלות לילה ולילה.
אבל תשים הרבה,
אנחנו בבעיה. אותו דבר מלח ואותו דבר סרבנות.
גם הסרבנות לגבאי
צריכה להיות במידה.
אמר אבונה,
טעה בשלוש ראשונות, חוזר לראש, כי כל ברכות השבח
עד האל הקדוש הן יחידה אחת. טעית, אתה חוזר לראש.
באמצעית,
חוזר לה אתה חונן.
אומר אבונה, גם האמצעיות, 13 הן נחשבות בקשות,
וכולם יחידה אחת.
כולם כמו השלוש הראשונות. ולכן, אתה היית בהשיבה שופטינו, אתה חוזר לאטה חונן.
למרות שזה ברכות נפרדות. לא, זה לדעתו ברכה אחת.
באחרונות חוזר לעבודה, כי הם שוב פעם יחידה אחת.
ורב אסי אומר לו כך, ולכה כרב אסי,
אמצעיות אין להם סדר.
או, אז כך יש מחלוקת, מה זה אין להם סדר?
כלומר,
אפשר פשוט להגיד אין להם סדר, זאת אומרת,
הם לא, הם לא, אם טעית, אתה לא צריך לחזור, אתה חונן. איפה טעית? לצדיקים? תתחיל עוד פעם עם הצדיקים.
אל תלך ולמינים ולמלשינים.
התחלת עם הצדיקים,
תמשיך איתם, טעית שם.
יש אומרים, אין לה סדר, שהסדר,
אם אמרת קודם,
קודם ברך עלינו ואחר כך אתה חונן לאדם, דעתי, יצאת ידי חובה.
יש רוצים להגיד שזה ההסבר, אבל זה פלא כי,
מה?
כן, כי זה,
כמובן שזה מהכיף כי את הסדר אומר כאן התוספות נדבר על זה כאן
אז נראה קודם את הגמרא הפשט הוא אין להם סדר כלומר כל ברכה יחידה בפני עצמה ולכן אם טעית אתה חוזר רק על אותה ברכה אתה לא צריך רוורס עד אתה כונן להתחיל את כל הסדרה מחדש
שלוש ראשונות חוזר מההתחלה אותו דבר שלוש אחרונות
הברכות השבח וברכות ההודאה הן נחשבות כיחידה אחת. כל טעות מחייבת אותך לחזור להתחלה.
באמצע? באמצע. מחלוקת רב הונא, אבל הלכה,
רב הונא רוצה להגיד גם כאן אותו דבר,
אבל רב אסי הלכה כמותו שבאמת אין להם סדר.
מעניין שכאן יש ציון הלכת ארבע שלוש ראשונות,
אבל אין הלכה כמותו באמצעיות.
כן.
אומר כאן רש"י
מהבהב, כלומר מזמין עצמו כמו
ננער לעמוד, אין להם סדר, ועם דילג ברכת, ואחר כך נזכר באומרה אף שלא במקומה.
כן, זה מה שרוצה להגיד.
אומר את זה לא במקומה, אפילו מזיז אותה. נגיד טעה ברך, יגיד לפני,
שמע קולנו, יגיד ברך ויגיד שמע קולנו.
מעניין, כן, הלאה.
נראה במשנה, דילגנו על המשנה ברש"י,
לפחות המשנה אנחנו אומרים, לא יהיה סרבן באותה שעה לפי, אני קורא רש"י,
ששאר יורדים לפני התיבה כשאומרים לו, לך רצח לסרף פעם אחת, הוא אמר הנה כדאי,
לכך כדאמרינן בגמרא, כבר למדנו את זה, אבל זה לא יסרב מפני שגנאי הוא שתי התפילה,
תרחא דציבורא, מופסקת כל כך,
מתחילת הברכה שאתה זה, אם דילג אחד מן הברכות ואומר אחרת ואינו יודע לשוב ולכו סדרו,
הנה רש"י נותן דוגמה, יתחיל העוברת תחתיו אותה ברכה שדילג זה, ואומר משם ואילך. לא יענה אמן לך הכהנים, השץ בסוף כל ברכה, יברכך ה' וישמרך, לא יגיד אמן.
מפני הטירוף שלא תתערב דעתו ויטעה.
לפי ששץ הוא, צריך להתחיל ברכה שנייה, יאר ה'.
גם אם הוא אומר אמן, הוא יימשך
כמו אחד מהקהל ולומר לפני הכהנים כל תיבה ותיבה, כי דמרינה המסכת סוטה, אמור להם.
צריך החזן להקריא להם,
בנותו אמן לא יוכל לכוון מהר ולהתחיל ברכה שלאחריו,
כי אמן יהיה שלוש פעמים, אז הוא יכול להתבלבל.
אם אין שם כהן אלא הוא, החזן לא יישא את כפיו שמא לו יוכל לחזור לתפילתו לדעת לכוון להתחיל בשים שלום שדעתו מטורפת מאימת הציבור. הנה רש"י אומר מאיפה הוא מתבלבל?
יש לו כבוד הציבור, יש אנשים, פחד הציבור.
ואם הבטחתו, כלומר אם בטוח הוא שאין דעתו מטורפת מאימת הציבור, ודיברנו על כך שהיום יש סידורים.
נמשיך הלאה בגמרא ונראה את התוספות אולי בהמשך,
אולי נראה את התוספות הזה,
צעיות אין להן סדר,
כן?
אומר התוספות, פירש בקונטרזים, אם דילג ברכה אחת ואחר כך
ככה הוא מסביר נזכר בה שלא במקומה, הוא מרא במקום שנזכר, ולא נעירה.
דתנן במגילה דף ח',
הקוראת המגילה למפריעה לא יצאה ותניאה וכן בהלל וכן בקריאה אטמאה וכן בתפילה.
אז מה,
רב הונא יחלוק על הברייתא הזאת?
כך נראה פירוש רשב"ם ורב אילפס, זה אין להם סדר כמה, ראינו שיתחיל במקום שדילג הברכה ומשם ואילך יאמר הכל על הסדר.
הלו הוודאי לא יתחיל בעתה כונן כמו בגימל ראשונות וגימל אחרונות שחוזר לראש.
וראיה מתן תוספתא דמכילתנה קורא את שמע והשמיד בה פסוק אחד,
לא יקרא אותו פסוק בפני עצמו,
אלא מתחיל מאותו פסוק ואילך וגומר עד סוף הה.
טוב,
וכולי אנחנו נמשיך הלאה בגמרא
אומרת הגמרא
מה טיב רב שישת?
שאל רב שישת
מהיכן הוא חוזר?
מתחילת הברכה שטעה בה
שטעה זה כתוב בבריית מפורש כאן אי אפשר כבר לשחק
אם הוא טעה בהשיבה שופטינו למשל
אז החזן המחליף אותו לפי הברייתא מהברכה איפה שהוא טעה
טיובתא דראוונא המלכה אבונא לא
אתה טועה, אני מתכוון ששלוש עשרה הברכות האמצעיות הן בדיוק כמו שלושת הראשונות, זה נקרא ברכה אחת במובן של טעות.
אמצעיות כולו חדא בחטנינו, וזה מה שהברייתא מתכוונת.
אמר רב יהודה,
לעולם על אישה לאדם צרכיו לא בשלוש ראשונות ולא בשלוש אחרונות, אלא באמצעיות.
זה המקום.
יש אדם בקשה פרטית, אכוון שם.
כבר כתבו הפוסקים, לא לעשות קבוע,
כי אתה משנה סדר שעשו אנשי כנסת הגדולה.
נתנו לך אפשרות להוסיף לפי הנדרש. היום יש איזו בעיית בריאות, חס ושלום, פרנסה.
יש לך היום מבחן,
אתה רוצה להצליח וכולי וכולי. יש לך איזה עסק,
אתה רוצה להצליח בעסק, אז תוסיף. אבל קבוע זה אומר ערוך השולחן, אני אקרא את לשונו,
הכל בתנאי, בלי נדר, כן?
שכותב שלא מן הראוי הוא יוצא מאוד בנחרצות, למרות שהמשנה ברורה מתיר להגיד בשמע כולנו וידוי קבוע,
אבל הרבה ראשונים, הרבה פוסקים חולקים עליו,
קבוע מה שתיקנו אנשי כנסת הגדולה, אתה רוצה להאריך באלוהי נצור, שם יכול להוסיף כמה שרוצה,
אבל התפילות הן קבועות, אם אתה צריך משהו מקומי מותר לך נגיד רפואה, תוסיף ברפואה, שמע כולנו זה ברכה כללית,
אבל לא קבועה.
אתה חיברת לך תפילה קבועה וכל יום אתה אומר את זה. אתה רוצה להחליף אנשי כנסת הגדולה? בסדר.
ניתן לך,
היום לכל חבר כנסת נותנים מכונית צמודה,
כן, וכולי וכולי.
כן, בקשות פרטיות.
כן, כן, יכול להוסיף.
בהחלט, אם יש צורך.
שידוך, נגיד מציעים לך שידוך, אתה רוצה להצליח.
או אתה אומר, ריבונו של עולם,
אל תן בלבי שכל לבחור את האישה המתאימה וכו'.
אז מותר בשמק קולנו להגיד את זה במילים שלך,
במילים שלך,
אבל לא קבוע.
מה זה?
תחנמר, בשמק קולנו.
יפה.
טוב.
הלאה.
אומרת הגמרא.
כן,
אומר לעולם על אישה המצרכיו לא בשלוש ראשונות, לא בשלוש אחרונות, אלא באמצעיות. אמר הרב חנין, הראשונות דומה לעבד שמסדר שבח לפני רבו.
אמצעיות דומה לעבד שמבקש פרס מרבו.
שכר, משכורת.
אחרונות דומה לעבד שקיבל פרס מרבו,
אז הוא מודה לפניו ונפטר והולך לו.
כבר דיברו על כך ששלושת האחרונות הן לא בדיוק כולם הודאה.
כן, יש לדבר על זה. תנו רבנן.
מעשה בתלמיד אחד שירד לפני התיבה ולפני רבי אליעזר והיה מאריך יותר מדי.
אז כל התלמידים אמרו,
מה קורה כאן? אמר לתלמידיו,
רבינו כמה ארכנו זה, מה זה? הוא מאריך בתפילה, אמר להם,
כלום מאריך יותר משה רבינו דכתיב את ארבעים מהיום, את ארבעים הלילה, הוא עוד לא ישב ארבעים יום בתפילת שמונה עשרה.
כלומר, למרות שלמדנו שרבי עקיבא כשהיה שליח ציבור היה מקצר, תרחד את ציבורא,
אבל מצד שני,
כאן נתנו לנו איזה היבט נוסף.
איך הפסוק אומר כאן בתורה אור א',
"והתנפל לפני ה' את ארבעים מהיום ואת ארבעים הלילה אשר התנפלתי כי אמר ה' להשמיד אתכם".
ארבעים יום ארבעים לילה התנפלתי, ואתפלל אל השם.
אז זה תפילה ארבעה... עוד לא הגיע לרמה הזאת, אז תעזבו אותו.
עכשיו בדיוק ההפך.
מה קרה?
שוב היה, אומרת הגמרא,
שוב מעשה בתלמיד אחד שירד לפני התיבה, לפני רבי אליעזר,
והיה מקצר יותר.
איך אומרים? כמו חסידי בלז, להתפלל מהר.
כן, אוהל יצחק, אומרים אוהל צ'יק צ'אק, כן?
והיה מקצר יותר מדי.
אמרו לו תלמידיו, כמה קצרן הוא זה.
אמר לה, כלום מקצר יותר משה רבינו, דכתיב אל נא רפא נא לה, חמישה מילים, גמרת תפילה.
אמר רב יעקב,
המכריז הכל המבקש רחמים וחברו אין צריך להזכיר שמו שנאמר אין לה רפנה לה ולה כמת כשמע דמרים. כבר כתבו הפוסקים כל זה שהוא עומד לפני החולה אבל אם הוא לא לפני החולה כן אז הוא כן צריך להזכיר שמו כאן המבקש רחמים הכוונה והוא נמצא שם אז הפוסקים אומרים למה גם אם הוא נמצא לפניו אולי הוא פטור אבל אם הוא רוצה יותר טוב לברר תפילותיו
דבר מאוד מעניין, כי רק הוא אומר, אתה לא חייב
אם אתה אומר, כן, אתה עומד לפני החולה, הקב"ה יודע שאתה עומד לפניו, אז מה אתה צריך להזכיר את השם?
נו, אז אם אתה לא עומד לפניו, הוא לא ידע את מחשבותיך.
אז לפי זה אף פעם אל תזכיר את השם.
תראה, הוא אומר שצריך רפואה לחולה שלי.
כן,
זה מספיק.
וכמו אחד שכתב מברק, אז אמרו לו 88 שקל, הוא אומר, למה? הוא אומר, תראה, כתבת 42 מילים,
אי אפשר להתחיל להוריד, לכבוד אחי היקר.
ואותו מכתב אחי, אני צריך לתכתוב יקר? בטח הוא יקר, אם הוא אחי, וכולי.
בסוף נשאר רק הכתובת.
אומר בחינם, אתה מקבל. והמברק כמובן לא הגיע.
אז יש מה שאדם צריך לעשות.
הלאה.
אומרת הגמרא,
איפה רואים? אמר רב יעקב ארכי זה הכל מבקש רחמי חברו, אני צריך להזכיר שמו, שנאמר אין נא רפא נא לה, ואלא קמטקא שמא דמרים.
כבר אמרו שאין לה רפנה לה, זה מרים יוכבד גימטריה יחד.
תנו רבנן,
אלו ברכות שאדם שוכה בהן באבות,
שוכה בהן. באבות תחילה וסוף,
בעודת תחילה וסוף. יחד ארבע שכיות שאדם שוכה.
ברוך בתחילת האבות, בסוף האבות, תחילת הודעה, מוידים,
ואחר כך הטוב שמך.
ואם בא לשוח בסוף כל ברכה וברכה ובתחילת כל ברכה וברכה,
מלמדים אותו שלא ישחה.
עמר רבי שמעון בן פזי, עמר רבי יהושע מלוים שומר כפרה,
אדיוט, כמו שאמרנו, אני מסכים עם זה. זה הארבע קריאות שהוא עושה,
אבל לא יותר.
תוספות, לפני שהופכים האחרון,
מלמדים אותו שלא ישחה, ואם תאמר וישחה, מה בכך?
יש לומר שלא יבוא לעקור דברי חכמים, שלא יאמרו כל אחד מחמיר כמו שהוא רוצה,
ואין כאן תקנת חמיכה, השינה לי ההרה,
כבר יהיה כל מיני מנהגים, ואחד יגיד, זה רק מנהג,
שאני בכלל לא אכרע.
הלאה.
אז מה קורה? כל זה אומר רשב"י, זה אדם רגיל. עברנו לדף לד' עמוד ב', אבל כהן גדול, בסוף כל ברכה הוא ברכה.
והמלך,
כן?
והמלך,
תחילת כל ברכה הוא ברכה, וסוף כל ברכה הוא ברכה. בהיררכיה, המלך הוא הגדול מכולם. אומר רש"י בשורה הראשונה,
כל מה שהוא גדול ביותר צריך להכניע להשפיל עצמו יותר.
כן? מלך,
יש עליו רק השם אלוקיו, אז הוא צריך התבטלות מלאה.
אמר רבי זרע בן נחמאני, לדידי מפרשי למיני דרבי ישועה בן לוי,
הדיוט כמו שאמרנו.
אני אומר אחרת בשם רבי ישועה בן לוי,
ההדיוט כמו שאמרנו,
אבות תחילה וסוף, מודים תחילה וסוף.
כהן גדול, תחילת כל ברכה וברכה,
רק תחילת כל ברכה.
המלך, כיוון שקרא,
שוב אינו זוקף, שנאמר ויהי ככלות שלמה להתפלל,
הפסוק השלם, אתם יכולים לראות תורה, אור א',
והיה ככלות שלמה להתפלל אל אדוני את כל התפילה והטחינה הזאת,
קם לפני מזבח השם מכרוע על ברכיו וכפיו פרוסות השמיים.
אז רואים מתי הוא קם?
ככלות, עד אז הוא כולו קורע.
אומרת הגמרא, תנו רבנן, עכשיו הבחנה מה זה השתחוויה, מה זה קידה,
מה זה קריאה.
קידה על אפיים.
אז או שכמו שאנחנו עושים קידה,
יש אומרים,
קידה שאתה מכופף את הגוף והפנים הן כלפי הרצפה.
כאילו אתה ככה, הפנים שלך לפרונט, לחזית, ככה אתה מתכופף.
אבל יש אומרים לא,
על אפיים שהראש יגיע עד הרצפה, כמה שאפשר לעשות קשת כזאת.
כי דע על אפיים, כשנאמר ותיקות בת שבע, אפיים ארץ.
אז לכאורה משמע ממש, כמו שעושים ביום כיפור,
קריאה על ברכיים, כשנאמר מכרע על ברכיו.
זאת אומרת, הוא לא מוריד את הראש, אבל הוא מנמיך את עצמו.
השתחוואה, זה ביטול היש. כמו שיש הפגזה, המפקד אומר, השתתחות, תצמצם את עצמך.
כמה שאתה יכול תיבלע באדמה.
זהו פישוט ידיים ורגליים, זה ביטול היש לגמרי כלפי השם יתברך, שנאמר
"הבוא נבוא אני ועמך ואחיך להשתחוות לך ארצה"
אז אם כן "השתחוות לך ארצה" זה ארצה פול, כמו שאומרים.
כן,
אומרת הגמרא "אמה הוכיע ברי דרב אונה חזינא להו לאבי ורבא, אני כדי ללמוד הלכה אני הולך לראות רבנים, הסתכלתי על אבי ורבא דמצלו,
הצלוייה שהיו נוטים על צידם,
מצלו זה לשון לצד,
היו אומרים כשעושים את ההשתחוויה לצד,
מה זה מצלוייה? רש"י אומר כשנופלים על פניהם אין פושטים ידיהם ורגליהם אלא מתאים על צידיהם, אולי מה שאנחנו עושים בתחנון כמנהג אשכנז,
תנא חדא הקורא בהודאה הרי זה משובח ותנא יידך הרי זה מגונה,
אז תחליטו
זה טוב או לא טוב?
הרי למדנו שזו חובה,
ואתה אומר, לא קשייה,
אה בתחילה,
אה לבסוף.
מתי אתה קורא? יש במועדים התחלה וסוף, יש הטוב שמך ולכני להודות.
בהתחלה זה משובח, בסוף לא.
רבא קרא בהודעה תחילה וסוף. אמרי לרבנן,
המייקה אביד אדוני, המייקה אביד מר אחי,
הרי למדנו התחלה טוב לקרוא,
סוף ההודעה לא.
אמר לו חזינה לרב נחמן,
דקערה וחזינה ולרב ששת דקעבד אחי והם כולם קראו תחילה בסוף גם במועדים וגם הטוב שמך שואלת הגמרא והתניא הקורע בהודאה הרי זה מגונה
ההוא בהודאה שבהלל שאומרים הודו להשם כי טוב כי לא מחזור יאמרו נבדו להשם כי טוב כי לא מחזור שמה ההוא לא היה קורע זה הכוונה בהודאה
שואלת הגמרא רגע רגע אבל יש לנו עוד ברייתא
והתניא הקורע בהודאה ובהודאה של ההלל,
אז יש הודאה, זה כנראה מועדים,
ובהודאה של ההלל הרי זה מגונה.
הוא אומר, לא, יש עוד הודאה, כי תניא היא בהודאה דבריכת המזון,
נוידא לך השם אלוקינו על שכחת אבתינו.
מי שקורע שם, אומר, או, מועדים,
כמו אוטומט, יש כאילו רפלקס מותנה.
כן.
מה, מה, מה?
לאיפה? חוץ ממועדים.
אבל על הרצפה? על הרצפה, כן, אני אומר, מוסלמים, מוסלמים. קודם כל, על הרצפה, על הרצפה צריך תמיד שיהיה משטח, נראה בתוספותיה.
זה בעיה של מה שנקרא אבני גזית,
כן?
נוהגים, כן?
אם עושה השטחוויה לגמרי, משתטח לגמרי, אבני משכית, כן.
אבל זה לא, המנהג, המנהג יש,
מה?
יום כיפור, מנהג אשכנזים הם קוראים, הספרדים השתחוו יד, לא כל הספרדים, יש בזה מנהגי עדות
טוב,
אומרת הגמרא
אתה ממש,
איך אומרים, אתה מצמצם את עצמך לגמרי, נגיד זה הגוף,
אז קריאה זה ככה,
ברך
יום תיקור, איפה? באיזה מקום?
בתורת חיים. אה, הם עושים משתחוויה בישראל.
בסדר.
זה הביטול היש. איזה ישירה? תורת חיים.
היום יד בנימין, היו בגוש קטיף.
טוב, הלאה.
אומרת הגמרא,
המשנה הקדושה,
או זאת המשנה האחרונה, יש אחרונה אחרי אחרונה.
המתפלל וטעה סימן רע לו.
ואם שליח ציבור הוא
סימן רע לשולחיו.
למה?
מפני ששלוחו של אדם כמותו יש ערבות הדדית בכלל.
היום אחרי שהיינו בהר גריזים והר עיבל,
כל טעות של יהודי, אתה לא יכול להגיד, אני מסתגר בבני ברק, מה, הוא לא רוצה, מה אכפת לי? אין לו, היום כל הזרמים ביהדות משתדלים בקירוב.
אין לו, לא אכפת לי, יש אחריות, ערבות הדדית.
ואתה לא יכול להגיד,
לא רק מצד שאתה רוצה שגם הוא יעבוד את השם
אתה עלול להיפגע, אתה אורגניזם אחד, עם ישראל זה גוף אחד
אז אם כן, אם שליח ציבור זה סימן רע לשולחיו, שלוחו של אדם כמותו
אמרו עליו על רב חנינא בן דוסה,
דמות מיוחדת, פילית, מלאה ניסים
שהיה מתפלל על החולים ואומר, זה חי וזה מת
אומרים, לא היה אומר זה מת, חס ושלום, אסור לאדם לפתוח פה לשטן
היה אומר,
זה הלך לי בתפילה
היה לי קשיים בתפילה, הוא לא אומר מה קורה.
אמרו לו, מנין אתה יודע? אמר להם, אם שגורה תפילתי בפי, יודע אני שהוא מקובל, ואם לאו, יודע אני שהוא מטורף. רש"י, אם שגורה, אם סדורה תפילתי בפי, במרוצה, ואיני נכשל,
ותחינתי נובעת מליבי אל פי,
כל מה שאני חפץ צריך בתחנונים.
כלומר, הביטוי, אין לי קשיים בהבעה.
מה שאני חשבתי,
הרבה פעמים יש קצר בין מה שאני חושב,
כי המחשבה היא יותר מהירה ויותר עמוקה.
לפעמים אין מילים בפי,
אבל אם המתפלל על החולה והוא מצליח להביע בשלמות כל מה שהוא מרגיש,
הוא אומר, זה סימן שהתפילה מקובלת.
אתם יודעים, אומרים,
רבינו חובות הלבבות אומר, הלשון קולמוס הלב.
הלשון שמדבר, במה הוא טובל את הדיו שלו?
במחשבות.
אז יש תמיד,
אם אדם רוצה להגיד איזה רעיון הרבה פעמים,
הוא מרגיש בפנים הרבה יותר ממה שהוא מצליח להביע.
אין לו מילים.
רוב בני אדם, אפילו האומן הכי גדול, לא מצליח להוציא רק אחוז מסוים. ככל שהוא יותר רטוריקה ותורת הנאום אצלו, אז הוא מצליח להביע יותר.
אבל בתפילה,
אם אתה רואה שאתה מצליח את כל הרגשות להגיד,
זה סימן שזה יתקבל התפילה.
ככה הוא אמר.
ואם לאו, אני יודע שהוא מטורף.
מטורף זה מבולבן.
אומר רש"י שהוא מטורף, החולה, חס ושלום.
לשון אחר, טורפים לו תפילתו בפניו, כלומר התפילה שהתפללו עליה מטורפת וטרודה ממנו ואינה מקובלת. גמרא.
שואלת הגמרא, ההיה?
מה זה אם אתה אומר סימן רע למי שמתפלל ליחיד או לשליח ציבור?
על איזה ברכה?
אומרת הגמרא,
האם כל תשע עשרה הברכות אמר אבחיה אמר אבספרא משומחת דבי רב
תלמיד חכם של בית מדרשו של רבי, באבות
האבות זה הברכה הכי חשובה. למה?
כי היא נסמכת גאולה לתפילה. חוץ מזה היא הברכה היחידה שפותחת בברוך, חותמת בברוך.
וכמו כן יש בה ריבוי של שמות השם האל הגדול, הגיבור, הנורא. אז יש לפני כן השם, יש באמצע השם ויש כינויים
אז זה המיוחד באבות. לכן כתוב שאם כיוון באבות, יצא ידי חובה. אומנם, שוב פעם, היום בזמננו, גם אם לא כיוון באבות, לא חוזר מפני
שהכוונה נפגמה. יש שולחן ערוך של ירידת הדורות.
טוב, אז זו התפילה החשובה. אז הוא אומר, כאן הכוונה,
אם נכשלת בברכה אחרת, עובר לסדר היום.
באבות?
בשורש.
או, אבות התפילה.
אמר אוחייה עוסה במשומחה דבי רבי באבות. איקא דמתנא לאברייתא.
יש שלומדים את זה על אברייתא.
המתפלל צריך שיכוון את ליבו בכולם.
ואם,
יש אומרים שזה לא הולך על המקרה של מתבלבל, זה מתכוון, מדברים על אדם שמתפלל ב... ולא מתבלבל.
אלא מה?
הוא לא כיוון בכל הברכות.
אז אומרים לו,
לכה תחילה צריך לכוון את ליבו בכולם.
ואם אינו יכול לכוון בחיבו ובכולם, יכוון ליבו באחת.
אמר רב חי, אמר רב ספרא, על זה הוא אמר.
משום חד דבי רבי, משום אחד חכם מבית מדרשו של רבי, באבוד.
אמרו עליו על רב חנינא בן דוסא, זה הקטע במשנה שהוא היה מתפלל על החולים ויודע האם התפילה התקבלה.
מנעני מילא,
מאיפה הוא ידע את זה,
כן?
אמר, כתוב בישעיהו,
דאמר קרא,
"בורא ניב שפתיים שלום שלום לרחוק ולקרוב אמר אדוני ורפאתיו"
אומר לנו כאן
אמר בחייא בר אבא אמר רב יוחנן
אז מה רואים מכאן? הנה ההוכחה
אם הוא אומר "בורא ניב שפתיים" רש"י אומר מה ניב שפתיים? כשהניב בריא באדם
אז מובטח, אז מה כתוב?
שלום שלום לרחוק ולקרוב, כלומר אם הניב
הולך בקלות
ועובר בלי עיכוב,
אז אני יודע ששלום שלום לקרוב, יכול להיות צדיק, יכול להיות לא צדיק, אנחנו לא יודעים חשבונות,
אבל אם התפילה הולכת בניב שפתיים,
כן, היינו רש"י אומר,
כמו תנובה שהולך בקלות, או כשהניב בריא,
הבורא ניב שפתיים, מלשון בריא,
בורא ניב שפתיים.
מניב זה הדיבור.
והדיבור, אבל כן הדיבור, כאן הוא יותר בורא, כל הראשונים חלוקים בשאלה איך ההוכחה, רש"י אומר מלשון בריא,
בורא, אם העניב, שפתיים, הוא בריא וחזק,
זה הסימן, כן,
אמר אבחיה בראב אמר אבכולנן, כל הנביאים כולם לא נתנבאו
כל מה ששיבחו אלא למסיא ביתו לתלמיד חכם,
למה?
אם הוא מחתן את בנו עם שחקן בתיאטרון, אז אם כן, זה מה שאתה רוצה בחיים.
אם אתה שחקן כדורגל, הראש ברגל,
אבל אם הוא משיא את ביתו לתלמיד חכם,
אז הוא בעצם מגלה בזה איפה הוא רוצה את כל שאיפותיו.
אבל עושה פרקמטיה לתלמיד חכם,
הוא במסחר, הוא נותן עדיפות לעשות מסחר עם תלמיד חכם, לא רק בגלל שהוא אדם ישר,
אלא שיהיה לו זמן כמה שיותר ללמוד תורה ולמענה תלמיד חכמי נכסיו.
אבל תלמידי חכמים עצמם,
אין לא ראתה אלוקים זולתך יעשה למחקלו,
זה הפסוק שבספר ישעיהו סמרדלת.
ומעולם לא שמעו,
לא האזינו, אין לא ראתה אלוקים זולתך יעשה למחקלו.
מי שמחכה,
המבקש את השם.
ואמר הרב חי אמר הרב אמר יוחנן, כל הנביאים כולם לא נתנמרו אלא לימות המשיח
אבל עולם הבא, אין לא ראתה אלוקים וזהו ידעתך. מה שאמרו וגר זאב עם כבש וכל הדברים האלו,
כתתו חרבותם, זה יהיה לימות המשיח. לעולם הבא אנחנו לא יודעים את המושגים ופליגא דשמואל זה חולק על שמואל כי לפי שמואל אפילו בזמננו אפשר להגיד אנחנו בשלב של ימות המשיח
למד אמר שמואל, אין בין העולם הזה ללמות המשיח אלא שיבוד מלכויות בלבד. יש לך עצמאות?
יש אומרים שיש כאן עצמאות, יש אומרים שלא כל כך.
יש עצמאות.
או הגויים מכתיבים לנו. יש מישהו אומר שאתה בהתחלת הברית נקודה, אני שמעתי עוד אחת שבעה שנה כבר במציאת הברית. כבר, כבר, כן, לקראת.
לפעמים יש בעיה.
כן, אלא שיבוד מלכויות בלבד,
שנאמר כי לא יחדל אביון מקרב הארץ.
שמואל אומר, הנה, יהיו עניים,
יהיה עוד תמיד עשירון תחתון.
אז הוא טוען, הכל התנהל, הרמב״ם פוסק דרך אגב,
שבימות המשיח הכל, מה יהיה מלכות, מלכות ישראל?
כמובן, הרמב״ם אומר, מלכות ישראל שהולכת על פי התורה,
זה החיסרון שלנו, שעדיין לא בשלמות,
שיש חסר בכמה נושאים את הדרך של השלטון בארץ ישראל,
שיבוא זה, זה עם מות המשיח לפי שמואל.
עולם הנשמות, או העולם שאחרי, לא רק עולם הנשמות, העולם שאחרי סדר הרגיל,
ששת ימים,
ששת אלפי שנה
נמצא העולם, אחר כך בא העולם סדר חדש.
כן, זה אין לא ראתה אלוקים זולתך.
ואמר רבי חייא בר רבא אמר יוחנן, כל הנביאים לא נתנבאו אלא לבעלי תשובה.
או, אנחנו חודש התשובה.
אבל צדיקים גמורים,
אין לא ראתה אלוקים זולתך.
אז הוא טוען יש בעלי תשובה אבל יש מי שיותר גדול מהם
זה הצדיקים.
אבל פליגא דרבי אבאו דאמר רבי אבאו ההפך בעלי תשובה גדולים מצדיקים מקום שבעלי, כך פוסק גם הרמב״ם מקום שבעלי תשובה עומדים צדיקים גמורים אינם עומדים שנאמר שלום שלום לרחוק ולקרוב מי מוזכר ראשון בפסוק הרחוק
זה שהיה בעבירות והתרחק ואחר כך יתקרב.
לרחוק ורישא ועדר לקרוב, זה הצדיק. ורבי יוחנן אמר לך,
לא, אז איך תסביר?
מהי רחוק שהיה רחוק מדבר עבירה? זה הצדיק. השאלה מה הולך על הרחוק? רחוק מהשם או מעבירה?
רחוק מעבירה מקרוב. מהי קרוב שהיה קרוב לעבירה ונדרחק ממנו?
אשתא.
מהי עין לא ראתה אלוקים זולתיך?
תן לי דוגמה מה המשמעות אמר ראשון רבי דיווי זה יין המשומר בענביו מששת ימי בראשית רבי שמואל ברנכלה אמר זה עדן שלא שלטה בו עין כל בריאה מה?
אדם הראשון זה הפרק הראשון בתורה חי בגן עדן שמא תאמר אדם הראשון היכן היה בגן ושמא תאמר הוא גן הוא עדן תלמוד אומר
ונהר יוצא מעדן, להשקות את הגן-גן לחוד ועדן לחוד.
כן?
הלאה. תנו רבנן.
מעשה שחלה,
כן,
תנו רבנן.
מעשה שחלה בינו של רבן גמליאל.
טוב, כיוון שדיברנו על תפילה, מקובלת תפילתו, מביאים כאן שני מעשים מעניינים
איך יתקבלו תפילות.
עם רב חנינא בן דוסה. הוא מככב בשני הסיפורים.
מעשה שחלה בינו של רבן גמליאל שגר שניתן מדרך חכמים אצל רב חנינא בן דוסה.
היום הולכים לצדיק כזה שידוע תפילותיו מקובלות.
כן.
לא לשכוח שהחולה בעצמו, שהאדם שבבעיה, הוא צריך להתפלל. הוא צריך לא לזרוק את התיק. אבל שגר שניתן מדרך חכמים אצל רב חנינא בן דוסה לבקש עליו רחמים.
כיוון שראה אותם,
עלה לעלייה וביקש
עליו רחמים.
אפשר להגיד לעלייה תרתי משמע,
נתעלה ברוחניות.
בירידתו אמר להם, לכו שחלצתו חמה.
אמרו לו, וכי נביא אתה? מאיפה אתה יודע? יש לך מצלמה נסתרת? אתה יודע מה שמה?
אמר להם, לא נביא אנוכי ולא בן נביא אנוכי, אלא כך מקובלני.
אם שגורה טבילתי בפי, יודע אני שהוא מקובל,
ואם לא, יודע אני שהוא מטורף.
יש סיפור עם הנודע ביהודה, המקובל.
היה יהודי אחד שבא אליו, לנודע ביהודה לפני 300 שנה,
הוא התנהג בקבלה בכל מיני עניינים, וכתב ספר.
והוא בא לרב, שייתן לו הסכמה.
הוא לא הכיר אותו, לא ידע.
אז הוא אמר,
הוא אמר אותו, תשאיר לי את הספר, תבוא ביום ראשון. בשבת יש לי קצת זמן,
בשבת הוא אמר, חבר'ה, תיתנו לו מוסף וכל התפילות וזה,
והוא,
אולי נעים לו, אמרו, הרב ביקש שתעלה לה על זה,
אבל הוא לא בקושי ידע להתפלל, להתבלבל בתפילה וכל זה.
אחרי התפילה אומר לרב, למה אתה ביישת אותי?
אז הוא אמר, כתוב,
אם שגורה תפילת, אתה אמרת שאתה מקובל,
אם שגורה תפילתו בפי, הרי זה מקובל,
אז רציתי לראות אם התפילה שלך מקובלת, נוידע ביהודה, הגאון הזה.
זה מה שאומר.
"אם מיליו ידעני שהוא מטורף", ישבו וכתבו וכיוונו
אותה שעה, ערכו, בדקו את לוח הזמנים
אותה שעה. וכשבאו אצל רבנו גמליאל, אמר להם, העבודה,
אני אומר לכם באמת מוחלטת, בשבועה לא חסרתם ולא אותרתם על השנייה שאתם אומרים,
ככה היה המעשה באותה שעה חלצתו החמה.
זאת אומרת, התפרק מהחום הגבוה ושאל לנו מים לשתות. הילד ביקש כבר, אתם יודעים, לפעמים אפטי או שמאבד את ההכרה.
שוב מעשה רב חנינא בן דוסר, שהלך ללמוד תורה אצל רבי יוחנן בן זכאי.
וחלה ביניה של רבי יוחנן בן זכאי, אמר לו, חנינא בני,
בקש עליו רחמים ויחיה. הניע ראשו בן ברכב וביקש עליו רחמים וחיה.
אמר רבי יוחנן בן זכאי, אלמלא הטיח בן זכאי את ראשו בן ברכיו כל היום כולו, לא היו משגיחים עליו.
אמרה לו אשתו,
מה?
רבי יוחנן בן זכאי, אתה הבאת את התורה לישראל, יבנה וחכמיה את כל הדברים, וכי חנינא הגדול ממך?
אמר לה, לאו,
אלא בגדלות בתורה אני קצת יודע יותר טוב ממנו.
אלא הוא דומה כעבד לפני המלך ואני כשר לפני המלך.
העבד נכנס לחדר שינה, מסדר את הסמיכות,
אבל השר לא יכול להיכנס שם.
יש תפקיד, אני באמת במלכות יודע יותר מהעבד,
אבל בקרבה למלך,
אם הוא המשרת של המלך, אז הוא יותר קרוב אליו.
ואמר רבי יוחנן,
אל יתפלל אדם אל הבית שיש שם חלונות.
למה?
ראינו למעלה שתמיד ייזכר בתכלת השמיים,
דומה לרקיע השמיים,
לשכינה לירושלים,
למקדש שנאמר אצל דניאל וחבין פתיחן ליה בעלייתא לקבל נגד ירושלים. ארף כנא
חציף עלי מנדה מצא ליה בבקתה. מה זה בבקתה? בבקעה.
זה קשור לטיולים. רש"י אומר שכשהוא במקום צניעות חלה עליו אימת מלך וליבו נשבר.
חוץ מזה ברחוב הפתוח עוברים כל מיני אנשים.
ככה באמת להלכה. אם אתה נמצא במקום מבודד בשדה אז אין בעיה מבחינה, אף אחד לא יפריע לך.
אבל מצד מה שרש"י אומר, גם במקום מבודד,
שאתה נמצא במקום סגור,
נותן לך איזה מחיצות,
איזו הרגשה של צניעות.
ואמר רב כהנא, חציף עלי מנדל מפרש חטאי,
מי שמפרש את החטאים שלו, שנאמר, אשרי נשוי פשע,
כשוי חטאה.
אז רש"י אומר התוספות,
ותמא לפי שאז מתבייש על חטאו,
אבל אם מפרש חטאיו, דומה שאינו מתבייש עליו.
ואמרינן לעיל,
כל העושה דבר מתבייש,
שמוחלים לו מ... אומר התוספות לפני כן, חציף עלי מנדה מצלי בבקתה, בבקעה.
שואלת הגמרא, איך אתה אומר?
יסוד התפילה של מינכה זה יצחק אבינו,
הכתיבה יצא יצחק לסוח בשדה.
יש לומר, דעתה מאירה בהר המוריה, כי אומרים לה בפסחים,
לא כי יצחק שקראו שדה.
הרי אברהם אבינו קראו הר, יצחק שדה, יעקב בית,
הנה מאי בקתה דעכה מאירה בבקעה, במקום שרגילים שם,
אדם לעבור.
כלומר, הוא בניגוד לרש"י. רש"י אומר שחשוב הסגירות.
כן,
נראה את ההלכה.
כן, אז אם כן, אנחנו רק נגיד את הסיום,
צריך לעשות לך עם היום.
גמרנו סדר תפילה,
הדרן הלכי לומדים בלא נדר, הדרן הלכי לומדים בלא נדר, הדרן הלכי לומדים בלא נדר,
ובעזרת השם, בת"ע ת"פ ת"פ נחזור עוד פעם לגמרות האלו.
אבל עד אז אני בטוח שתחזרו איזה ארבעים פעם.
אומרת הגמרא, כיצד מברכים על הפירות? הלכה.
אנחנו,
נדמה לי בל"ג, מזכירים גבורות גשמים בתחיית המתים ושאלה בברכת השנים.
אה, למדנו את זה, ל"ד.
אלו ברכות שאדם שוחה בהן.
איפה קוראים?
מקומות שצריך לקרוע,
מקומות שצריך לקרוע קוראים בברכת אבות תחילה וסוף ברכת מודים תחילה וסוף ולא יכרע בתחילת ברכה אחרת או בסופה היה מתפלל שמונה עשרה והחזן הגיע למוידים אתה עומד נגיד בלמינים ולמלשינים
אז אם תעשה מוידים אז מה אתה במויד אל המינים
הגיע למוידים והציבור קוראים למודים דרבנן אם הוא באמצע ברכה יכרה עימהם
אך אם אוחז בסוף ברכה או בתחילה, לא יכרע בגלל הגזרה הזאת שלא קוראים במקום הלא נכון.
אופן הקריאה.
עכשיו, זה לא כולם מקפידים על זה, זו הזדמנות.
כשאומר, הייתי מתרגל לכאן,
ברוך השם, כולם עושים ככה, אבל כשאומר ברוך,
כיפוף הברכיים, בעתה
את שער גופו, כן? אז הוא מכופף את שער גופו.
עד שהתפקקו החוליות שבשדרה,
דיברנו על זה, היינו שיבלטו הקשרים של החוליות מהגב ולא יכרע כל כך עד שיגיע פיו כנגד
חגור המכנסיים וכשיאמר השם לפני שהוא אומר את השם יזקוף
שלא שיוויתי השם לנגדי ולא יזקוף בבת אחת שנראה כמסוי אלא כמו נחש קודם הראש
ואז הוא מתרומם כשאומר מודים קורע בבת אחת שם אין את הקריאה הראשונה
וגופו, בבת אחת ראשו וגופו, עד שאומר השם וזוקף.
לכאורה מלשונו כאן משמע שאת השם הוא אומר בשכייה.
בהלכה כתוב קודם זוקף.
כאילו הוא אומר שאומר השם וזוקף. צריך להגיד זוקף. עד שהוא אומר השם. כן, לפני השם.
כשגומר שמונה עשרה קוריאה ופוסע בכריה, ולא יאמר עושה שלום עד שיגמור לפסוע.
קודם תעשה את הצעדים, אז תגיד עושה שלום.
ואז מסובב ראשו לשמאלו ואומר עושה שלום במהומיו,
ומסובב ראשו לימינו, אומר, הוא יעשה שלום עלינו.
אחר כך משתחבא לפניו ואומר על כל ישראל ואמרו אמן,
ברוך אדוני לעולם אמן ואמן.
אמן. ברוך אדוני לעולם אמן ואמן.
