טוב, מוריי ורבותיי,
כאן יש מחלוקת באמת האם זה מדבר בעניין שכחה או בלקט,
כן?
יש רוצים להגיד שברישא המדברים על שכחה בסיפא, בלקט, אבל גם הרמב״ם וגם הגר"א מפרשים את הכל,
כן, בלקט, הכל הולך בלקט.
שיבולת שבקציר
היא לא נקצרה,
נגיד נשמטה מהמעגל וראשה מגיע להקמה,
היא מגיעה, נגיד אתה קצרת, תראו על מה דנים, שיבולת אחת, תבינו את העוני שהיה אז,
הוא קצר
יחידה בשדה ואז הוא נשאר שיבולת מחוברת
וכשאתה מכופף את השיבולת היא מתחברת לקטע שעוד לא קצרת,
אז כאילו נספחת לקטע הזה.
אז שיבולת שבקציר קצרת שטח חלק מסוים חלקה בשדה ונשאר שיבולת אחת וראשה מגיע להקמה אם נקצרת עם הקמה אם אתה מסוגל לקצור את השיבולת הזאת יחד עם הערימה השנייה הרי היא של בעל הבית זה לא נקרא דבר ששכחת אותו
זאת אומרת כאן בעצם זה דין של לקט
לפי הרמב״ם והגר״א ואם לאו הרי היא של אני כן
כן, אז או שאתה מפרש את זה מדין שכחה, כמו שראינו מפרשים אחרים.
מה נפקמינה בן יושב? מה זה? מה אנחנו נגיד ש... הנפקמינה, אני לא חושב שיהיה כאן נפקמינה. השאלה,
האם אפשר לקרוא לזה לקט? הרי זה מחובר, לקט זה כשנופל.
זה חידוש להגיד ש... אבל זה מגיע לנו בשני המקרים. אני חושב שבשני המקרים יהיה אותו דין.
עכשיו, שיבולת של לקט שנתערבה בגדיש.
הרי הגדיש חייב ממעשרות,
השיבולת של לקט פטורה, כל מתנות עניים פטורים ממעשרות כדין דומה להפקר,
אז מה לעשות כאן?
שיבולת של לקט התערבה בגדיש,
מעשר שיבולת אחת ונותן לו לעני את השיבולת המוסרת. למה? הוא לא יכול לתת לו שיבולת אחת, להגיד זה הלקט,
כי אף אחד לא אומר, שאר השיבולות חייבים, מצד שני אני אומר מה תיתן לי
שיבולת לא מאוסרת, אני עוד צריך לאסור?
חוץ מאשר יורד לי מהברוטו גם העבודה.
אז אתה צריך, אתה לא נזהרת מספיק, או שזה קרה בעקבות
בשטח שלך, אתה צריך לתת לו שיבולת, מה שמגיע לו, מתוקנת.
כי אתה לא יודע איזה, אז אתה מעשר מספק את השיבולת.
אז מעשר שיבולת אחת ונותן לו.
אמר רבי אלעזר, וחייך אני אז זה מחליף דבר שלא ראו עד רשותו.
כן?
זאת אומרת, הרי השיבולת של הלקט לא באה עדיין ליד עני.
אז איך אתה מחליף, כן, זאת אומרת,
מה בעצם הוא שואל? הוא אומר,
העני הזה לא הרוויח עוד כלום,
אלא מזכה את העני בכל הגדיש,
ושיבולת תחוונה. אז הוא מעשר שיבולת לחג נותן לו,
כן,
בעל השדה נותן לעני את כל הגדיש,
שהשיבולת של לקט בתוכו בתור מתנה על מנת להחזיר,
ומתנה על מה תחזיר שמה מתנה, יוצא שהשיבולת של הקד באה ברשותו של עני,
ואז הוא יכול להחליף אותה באחרת.
כלומר, הבעיה איך אתה מראש,
כאילו העני עוד לא זכה בזה, איך אתה יכול לעשות את הפעולה הזו, הוא אומר בצורה טכנית כזאת.
טוב, בואו נראה את הגמרא.
אנחנו נמצאים בדף ל"ב עמוד ב',
ננסה לעבור, למרות שיש כאן הרבה הערות בלימוד.
הגענו לל"ב עמוד ב',
החסידים הראשונים היו שוהים שעה אחת,
או שלפני כן,
לא, לא, אז ימנו.
כאן הגענו, נכון?
למדנו במשנה, החסידים הראשונים היו שוהים שעה אחת, אז כבר הסברנו, כך גם כתוב בשולחן ערוך,
שחסידים
הם שוהים שעה אחת
לפני, שעה אחת אחרי, להפנים,
ושעה אחת בתפילה.
אנחנו,
שאינם, זאת אומרת, מי שלא בדרגה הזאת, שהייה כלשהו כמהלך שמונה אמות,
כן?
זה משהו קצר מאוד.
ויש אומרים, גם אצלנו למעשה השהייה קיימת, כי אומרים ברכות השחר ופסוקי זמרה וברכות קריאת שמע, קריאת שמע,
אז יש לנו שעה לפני כן,
כן, שעה התפילה,
ובאמת להלכה כותב השולחן ערוך שכל הדין ששומעים שעה אחת מתייחס
דווקא לחסידים,
אבל לאדם רגיל זה לעשות איזה, לא להיכנס לתפילה עדיין עם המרוץ של החול,
לעשות פסק זמן,
דע לפני מי אתה עומד.
או, אז כמובן אנחנו נראה את ה...
למשל במנחה זה העניין של אשר יש בביתך.
נלך הלאה,
אומרת הגמרא מינעני מילה אמר רבי יהושע בן לוי אמר קרא אשרי יושבי ביתך
הנה כאן זה הדוגמה של אשרי יושבי ביתך עוד יללוך הסלע מה כתוב כאן?
קודם אשרי יושבי ביתך
תתיישב ואז עוד יעללוך אז תגיד את התפילה
ואמר רבי יהושע בן לוי המתפלל צריך לשהות שעה אחת אחר תפילתו
שנאמר אך צדיקים יודו לשמך
ישבו ישרים את פניך. אז יש לנו כאן בדיוק את הדבר שנדרש כאן.
רש"י אומר, ועדר ישבו ישרים את פניך.
תן אלא מאחי.
המתפלל ברייתא,
צריך שישה שעה אחת קום לתפילתו, שעה אחת אחר תפילתו.
קודם תפילתו שנאמר, אשרי יושבי ביתך,
ואז עוד היא עלילוך.
אז אתה מתפלל לאחר תפילתו מנין?
כמו שראינו בדרשה נפרדת, הפעם זה בא באותה ברייתא,
דכתיב אך צדיקים יודו לשמך,
ואז ישבו אחרי יודו לשמך, ישבו ישרים את פניך.
תענו רבנן, חסידים הראשונים היו שוהים שעה אחת ומתפללים שעה אחת,
וחוזרים שוהים שעה אחת.
שואלת הגמרא, אם ככה הם מעבירים את היום,
שלוש שעות כל תפילה, תשע שעות,
מה נשאר להם ללמוד תורה?
איפה כל הדברים אחרים?
ומאחר ששוהים תשע שעות ביום בתפילה,
שלוש כפול שלוש,
תורתן היא אך משתמרת ומלאכתן היא אך נעשית,
אלא מתוך שחסידים הם,
תורתן משתמרת ולכה מתברכת.
כולם עומדים על העניין, גם המרשם, מה זה, למה כאן הוא אומר משתמרת,
והשנייה,
ולגבי העבודה, מתברכת.
אז הוא אומר,
כי לכאורה, או שיגיד שניהם משתמרת או שניהם מתברכת.
אז הוא אומר מכאן שבאמת החסידים הראשונים היו שועים שעה אחת,
זה בדווקא חסידים, זה חסידים שכבר עברו מילות קרסיהם בשעה עשו פוסקים,
אז עכשיו צריך באמת את העניין משתמרת,
שלא ישכחו מהתורה,
כי כל העניין של עבודתם, מה?
איך?
שעה לפני, שעה אחרי, והתפילה, כפול שלוש תפילות, תשע. כל תפילה? לא, לא, התפילה זה שמונה עשרה.
שוהים שעה אחת, כפשוטו.
יש שאומרים שעה זה זמן, אבל לפי הפשט זה שעה שלמה.
אז לא מדברים כאן על פסוקי דזמרה וקריאת שמע,
אלא כשמדברים תפילה תמיד עמידה.
זה נקרא תפילה.
אז אם כן, לתפילה אין הבדל, כל התפילות, כולל ערבית, הן עמידה.
מה נספח לזה?
קריאת שמע וברכותיה לא שייך לתפילה. הצמידו את זה,
יש לצמור גאולה לתפילה,
אבל בעיקרון של תפילה אין כמו בעצם עמך אשר יש איבתך כדי להשעות פתילה שהיה, אל תיכנס מהרחוב מיד.
רגע.
מתפללים שעה אחת, כן, כאן היו שועים שעה אחת ומתפללים שעה אחת. לא, אבל המתפלל צריך שישה, זה לא חסידות, זה כאילו כאילו אומר לך. אה, המתפלל צריך שישה, בברייתא.
אבל זה בא לגלות, זה בא לגלות, כן, המתפלל, מי חסיד.
אז נדמה לי המרשה אומר את זה,
שכיוון שזה גם אומר שאדם לא ינהג סתם, ינהג חסידות לפני שמילא שתעשו בשטו פוסקים. אל תקפוץ מדרגות, כן?
זה רק למי שחסיד, אז יש לה את העניין הזה.
אבל מי שעוד לא הגיע לדרגה הזאת,
תשקיע את רוב הזמן בלימוד, הלכות, בשינון,
נשס, אבל הם, יש להם, לכן הוא אומר משתמרת,
כי כבר השס נמצא בידם, השס ופוסקים.
כאן כל העניין להשתמר כיין המשומח שעולה ומשתבח.
ואילו המלאכה, כיבשו אותו, מלאכה באמת צריכה להתברך. כי בעצם זה גם אומר על פרנסה, פעם אמרו לו חפץ חיים, בא אדם, אמר לו, כבוד הרב,
יש לי פרנסה שמונה שעות, אז עבדו יותר,
ואני מרוויח, אבל זה לא מספיק לי.
אז הציעו לי שעות נוספות,
וככה אני אגמור את החודש, כמו שאומרים.
אמר לו, יש לך משרה?
כן.
אמר, זה לא מספיק.
אומר לו, תראה, פעם אחת בא האדם, היה לו דוד דשבת,
40 כוסות לשבת.
הוא בא לנפח, אומר לו,
כבוד הנפח, אפשר אולי שתרכיב לי עוד ברז
מהצד השני? אומר לו, למה? מה אתה צריך?
הוא אומר, תראה, ניקרא 40 כוסות, לפעמים באים אליי 60 נפחות,
אז אני מוכרח לדאוג להם.
אומר לו, תשמע,
זה תשים עוד ברז, זה רק כי ילך יותר מהר, אבל זה לא יסיף.
הוא אומר, פרנסה גם כן, השם נתן לך ברז,
זה הצינור של הפרנסה שלך. זה שאתה מחפש עוד משרות,
על פניו אתה רואה עוד כסף.
אבל בסופו של דבר הדבר נקבע. אתה צריך לעשות השתדלות, מה זה השתדלות?
בזמננו שבע שעות, שמונה שעות, חמישה ימים בשבוע.
אז יש ארבעה ימים, עוד מה תהיה יום בשבוע,
היום בחודש, הכל יעבוד מהבית. בעזרת השם, בן ארץ דעה קיים.
אז אם כן...
המכולת, הוא היה חנווני, כן חנווני. אשתו ניהלה והוא ניהל את החשבונות.
כן, הכרנו כמה דברים... היה לו משהו. מה זה? היה לו משהו.
כן, הוא היה, בתחילת דרכו היה רב,
ואני לא זוכר למה הוא הפסיק, זמן קצר מאוד.
היה איזה דין תורה שהוא...
והוא אמר, אבל הוא היה רבן של כל הגולות, כמו החזון איש, אותו דבר.
או ניקח דמויות,
הרב אלישיב היה הרבה זמן דיין, גם כן,
רק בגיל יותר מאוחר, אבל מקרוב ל-40 שנה האחרונות של חייו,
הוא היה שקוע לא ברבנו, הכול בבית, סגור, הוא בכלל לא רצה כלום,
אלא הכירו בגדלותו ושאלו אותו.
טוב,
אומרת הגמרא, אז אם כן, זה הדבר. תנו רבנן,
מעשה,
או תוספות אומר אחרון,
קודם תפילתו מניין,
שנאמר אשרי שואביתך. לפיכך תיקנו לומר, זה הפסוק קודם, תהילה לדוד.
למה הוא אומר? הרי הפרק לא מתחיל מאשרי שואביתך.
הפרק מתחיל מתהילה לדוד.
אז היה אפשר להגיד, תהילה לדוד.
למה הוסיפו את הפסוק מפרק אחר בכלל?
גם הפסוקים האחרונים,
תהילת השם ידבר פי ואנחנו נברכייה, גם לא שייך לפרק.
אז הוא אומר, למה הקדימו?
בגלל הפשט של הגמרא כאן.
"לפיכך תקנו לומר" זה הפסוק קודם, תהילה לביא, "לפוקי מאנו דאמרי אשרי ארבה"
כן?
להוציא מאלו שאומרים הרבה פסוקים שמתחילים במילה אשרי. זה מיוחד לפרק הזה.
תענו רבנן, מעשה בחסיד אחד שהיה מתפלל בדרך
בא שר אחד ונתן לו שלום,
ולא החזיר לו שלום, המתין לו עד שסיים תפילתו.
לאחר שסיים תפילתו אמר לו רגע,
והלא כתוב בתורתכם רק כי שמר לך ושמור נפשך וכתיב ונשמרתם מאוד לנפשותיכם. למרות שכולם מעירים שהפסוק הזה מדבר על עבודה זרה,
זהירות מעבודה זרה, אבל זה הפסוק שמדברים על שמירת החיים וחי בהם,
זה מביאים תמיד ונשמרתם כהשאלה,
כאן זה יותר שמירה רוחנית.
אז כשנתתי לך שלום, למה לא החזרת לי שלום? אם הייתי חוטא ראשך בסייף,
מי היה תובע את דמך מידי?
אמר לי, המתן לי עד שאפעיסך בדברים.
לפני שאתה שולף את החרב, בוא תשמע אותי רגע.
אמר לי, אילו היית עומד לפני מלך בשר ודם, בא חברך, נכון לך שלום,
היית מחזיר לו, עברנו לל"ג?
אמר לי, לאו.
ואם היית מחזיר לו, מה היו עושים לך? היו חותכים את ראשי בסייף.
אמר לו, ועל עוד דברים קל וחומר.
ומה אתה שהיית עומד לפני מלך ועשר ודם שהיום כאן ומחר בקבר?
כך אתה היית נוהג כך ואתה פוחד.
אני שהייתי עומד לפני מלך ולאחרי המלאכים הקדוש ברוך הוא, שהוא חי וקיים לעד ולעולמי עולמים על אחת כמה וכמה.
מיד נתפס אותו השר ונפטר אותו חסיד בביתו לשלום.
כאן כמובן גם המהרש"א מטפל בשאלה איך אדם מסכן את עצמו, כמו שנראה עוד מעט את הרב חנינא בן דוסא ששם את רגלו על חור ההרות.
הרי כתוב, שמואל אומר לה, הקדוש ברוך הוא,
השם אומר לו, לך אל בן ישי, תבחר מלך.
הוא אומר, איך אלך שמע שאול והרגני?
שואלת הגמרא, מה זה?
זה לא חוצפה? השם אומר לו, לך.
אז הוא אומר,
אז אומרים, מקום סכנה שאני. כלומר,
איפה שיש ודאות, איך הגמרא אומרת,
שכיחא איזקה שאני, גם אם הסיפור היא מהגוזל לגבי שהאדם עולה לקיים מצוות שלוח הקן ביהוד פרשת שבוע וכיבודיו למען יאריכון ימיך,
אותו אדם שפרש,
אז הגמרא אומרת, שכיחא איזקה שאני.
אז איך במקום שכיחא איזקה לא סומכים על הנס? לא אומר,
יגיד, אני, מנקים לי בזכויותיי? לא, אפילו אדם לא סומך על הנס, צריך לנהוג בדרך הטבע.
אם יהיה לנו זמן, נקרא משהו מספר החינוך שכותב על זה. מה?
כן, אבל במקום ששכי חייזקה,
הגמרא בקידושין אומרת, לא סומכים על הנס.
זה בניגוד גמור.
המרשאה אומר, חנינא בן דוסא, כמו שנראה בהמשך, זו דמות מיוחדת, חריגה.
זה לא הנהגה לכל אדם.
אבל יש אומרים כאן, בסיפור הזה פשוט הוא הבין שהוא לא יעשה לו כלום, כי הוא פתח ואמר לו שלום.
אם יש מלך כזה שמוותר על כבודו והוא פותח בשלום, זה כבר מראה שהוא בן אדם.
אדם שמקדים שלום, זה כבר,
הוא הבין שאין לו סכנה מהאיש הזה.
ובאמת נראה שמה שהמשנה אומרת, שמלך,
אפילו מלך שלום ושלומו זה רק מלך ישראל,
שהוא מבחין שזה אדם שמבין את העניין ויעבור לסדר היום כי הוא באמצע תפילה.
אבל אם זה מלך גוי, בהחלט אותו דבר נחש,
שאת אמרה,
נחש כרוך בכאביו,
כותבים הפוסקים שהיום בזמננו לא שייך שיהיה נחש כרוך בכאביו והוא ימשיך להתפלל.
איזה תפילה תראה? הבן אדם רואה את כולו לאכול, יפתח את הפה.
אז במקרה כזה,
כיוון שפוגע בכוונה בהחלט יש מקום כי יש גם השאלה מה זה להפסיק ללכת מקום למקום
זה עדיין לא הפסק
כן זה עדיין לא הפסק לדבר כן לצעוק לעזרה זהו אולי אסור אבל למשל יש דין כזה שאם אדם מתחיל להתפלל פתאום הוא רואה שבמקום סידור הוא לוקח מומש הוא רוצה להגיד יעלה ויבוא אין לו מותר לו באמצע שנה עשרה ללכת לארון אחורי להוציא בתנאי שלא ידבר
ויעשה את זה ברצף.
אותו דבר, נפל חומש,
זה מפריע לו בכוונה, יקום וילך.
כל הדברים האלו, הם נלמדים מהסוגיה שלנו.
אז אם כן,
אומרים, כאן שונה המקרה, למה הוא עשה את זה? כי הקדים לו בשלום.
כאן נראה את הסיפור השני בחנינא בן דוסא.
אפילו נחש כרוך על הקיבו לא יפסיק,
אבל הקרב, הגמרא תגיד, הוא מסוכן.
כנראה אז הנחשים היו מצויים,
רוב הנחשים מדברים והנחשים לא ארסיים,
זה רק מבהיל,
אבל כיוון שהיו רגילים,
זה כמו בהודו, משחקים עם נחשים, אני יודע,
היו רגילים.
אמר רב שישת, לא שנו אלא נחש, אבל הקרב פוסק.
למה?
הקרב עוקץ בלי גירוי.
איפה שהוא מגיע הוא עוקץ.
מייטיבי שואלת הגמרא, מה אמרת? נחש שונה מהקרב?
הרי נראה כאן ברייתא, שנחש הוא כמו עקרה, וצריך להפסיק גם בנחש. איפה ראינו?
סוגיה של לגבי אישה עגונה.
אישה שבעלה מת,
אז היא מותרת להינשא אם יש עדות, אפילו עד אחד בעניין של הגינות.
מה יהיה, הגמרא אומרת, נפל לגוב של עריות, כן?
זה גמרא, מסכת יבמות,
יבמות קכ"א.
גוב עריות בדרך כלל זה מקום רחב,
אין מעידים עליו שמת, הוא לא ראה מה קרה.
אז הוא לא יכול לבוא ולהגיד, חבר'ה, ראיתם, נפל לגובה אריות. בית הדין יגיד, אה, נפל לגובה אריות,
קדיש לרבנן. הוא כבר מת, אשתו מותרת. לא.
למה? אולי הם היו שבעים.
האריה שהוא שבע, לא נוגע.
רק הנאצים, ימח שמם, לא ידעו שבע.
זה חיה טרף, היא רעבה, היא טורפת, אחרי שהיא שבעה לו.
לכן אתה לא יכול לדעת מה קרה שם.
אבל נפל לחפירה מלאה נחשים ועקרבים,
מעידים עליו שמת ואשתו יכולה להתחתן, כך גם ההלכה.
אז אם כן, אתה רואה שנחש ועקרב,
זה או נחש או עקרב הכוונה.
אתה מעיד שהוא מת, סימן שנחש, גם מוקץ. אז איך אתה אומר הבדל בין נחש לעקרב,
שבעקרב מפסיק, בנחש לא?
עונה הגמרא ואומרת, שני הטעם דאגב איציצה,
הצפיפות.
בדרך כלל המאורע של לחשים ועקרבים הם צרים.
אם הוא נפל שם הוא דרך על הנחש, הנחש לא יודע למה נפל הבן אדם.
הוא לא שמע בחדשות, הוא קיבל מכה מיד יש לו הגנה, הוא עוקץ.
אז כאן מדברים שאדם עומד התלבש לו על הרגל נחש.
הוא מצא איזה עץ להישמח בו.
טוב,
אז אם כן זה שונה שם,
שהוא נפל לתוך מקום מצומצם.
אגב, איצצה,
מה זה איצצה?
רש"י אומר,
כשנפל עליהם שורה שלישית ודחכם איזיקוהו.
מאזקה.
אומר תוספות,
בירושלמי כאמר, דאם היה נחש מרתיע לבוא כנגדו פוסק.
אם הוא רואה כעס אצל הנחש,
אז כמובן הוא פוסק.
לפי שבא כנגדו בכעס, מתכוון להזיקו.
ומי הוא לא מצינו אם פסק שיחזור לראש?
לא מצאנו מה יהיה הדיל אם כן פסק בגלל הנחה שהאם הוא חוזר לראש התפילה?
מדלוקאמר אם פסק חוזר לראש.
אבל לתחילת ברכה מי היחזור?
נגיד, היה באמצע ברך עלינו,
אז הוא חוזר.
ואם טעה בגימיל ראשונות או בגימיל אחרונות,
חוזר לתחילת הגימיל באבות,
בראשונות ובעבודה באחרונות. אומר כמה פרקים, זה יחידה אחת,
כמו שנראה את זה בדף ל"ד.
אה?
לא הבנתי. מה זה שאלתי פה? אה, כי אם הפסקת, מותר לך להפסיק.
השאלה, מה הדין? האם אתה חוזר להתחלה או לא חוזר להתחלה?
מה זה?
לאו דווקא טעה.
כן, פסק.
אם פסק, שיחזור לראש.
אם פסק, חוזר לראש.
פסק בגלל מה? בגלל נחש ועקרב.
אבל התחילה, כן, ואם טעה בגימיל ראשונות, אה, מה הוא אומר כאן בסוף?
כן, זה אותו דין שאם טעה בגימיל ראשונות ובגימיל האחרונות,
כן.
יכול להיות שזה באמת כאן,
העניין טעה הוא יגרר לעניין הכללי של הפסקה בעקבות מה אתה חוזר. יכול להיות עניין של טעה,
שם ברור שאתה
חוזר לתחילת הברכה,
ואם זה שלוש ראשונות חוזר להתחלה, ומזה אתה גוזר גם לעניין שלנו.
טוב, אם יש לכם איזה ביאור יותר, אדרבה.
אמר רב יצחק
שברים, פה שברים משתוללים, אבל כמובן נראה את המגבלות, איזה שברים.
יש אומרים שהכוונה לשברים מסוג מסוים, כמו טאו,
הם השברים הפראיים האלו.
אז אם כן, ראה שוורים פוסק, דתני רבו ישעיה, מרחיקים משור תם,
אפילו שהוא עוד פעם חמישים מאמה,
ומשור מועט כמלוא עיניו,
תנא משמי דרבי מאיר, ריש תורה בדקולה.
אם אתה רואה את השור מרחוק והראש שלו טמון בסל שסתולים לו לאכול חיטים,
אפילו שהוא עסוק באוכל, אז אין סיכוי שהוא רואה אותך.
אז אתה מיד תפוס כיוון, תפוס איזה גג לעלות,
ותסלק את הסולם שליטה, אחרת הוא ירוץ אחריך.
מה, הוא ירד לתסונה?
עד כדי כך.
סליק לאגרא, תעלה לגג,
ושד דרגה מטותח, תזרוק את הסולם למטה.
נשאר תלוי.
זה לא שלא תבוא עוד בצורה. אמר שמואל, אני מילה בשור שחור,
וביום הניסן,
שאז יש, אומר המרשע, אז גדל הרבה תבואה, והוא מרים את הראש, הוא אומר, או,
יש פרנסה בשפע,
זכה דעתו עליו, רש"י אומר,
שר ידרג עליו דווקא, כלומר היזהר ממנו הרבה. ביום הניסה, מתוך שעברו ימי הסתיו, שהארץ יבישה עכשיו רואה אותה מלאת שנים, זכה דעתו עליו,
ונכנס בו יצר הרע.
מעניין, קצת זואולוגיה.
תכונות,
יש גם התעוררות כנראה גם של עניין הזיווג בזמן הזה, וכל האיחום, הדברים האלו.
מפני שהשטן מרקד לו בין קרניו.
תנו רבנן, מעשה במקום אחד שהיה ערוד.
רש"י כאן אומר, מה זה ערוד?
מין יצור כלאיים, מן הנחש והצף שנזקקים זה עם זה, יוצא משניהם ערוד.
אז כבר מעיר כאן מסורת הש"ס בי"ח שבחו"לין רש"י שם אומר אחרת.
אבל יש כנראה שני, יש ערוד ויש ערווד,
אותן אותיות.
על כל פנים, כאן מדבר על סוג נחש.
והיה מזיק את הבריות.
באו והודיעו לו, לרב חנינא בן דוסה, אמר להם, הראו לי את חורו,
הראו את חורו, נתן עקבו על פי החור,
יצא ונשכו,
ומת אותו הרוד,
נטלו על כתפו והביאו לבית המדרש, אמר להם, ראו בניי,
אין הרוד ממית אלא חטא ממית.
באותה שעה אמרו, אוי לו לאדם שפגע בו הרוד, ואוי לו להרוד שפגע צדיק עם רב חנינא בן דוסה.
רש"י מרחיב קצת את העניין הזה, מה זה הערוד הזה.
הוא מביא בעל הלכות גדולות.
רש"י בברכות מצטט הרבה דבר על הלכות גדולות.
מצאתי בעל הלכות גדולות.
אמרו במערבה,
בתלמוד ירושלמי, כן, בארץ ישראל,
כשהערוד נושך את האדם,
אם הערוד קודם למים,
מת האדם. אם האדם קודם למים, מת הערוד. ונשא הנזרא בחנינא ונבקע מעיין מתחת עקבו.
מעניין, כתוב, נחש הקרב הקרב אשר אין בו מים
איך כתוב הפסוק שם?
איך?
לא, כתוב במדבר, כשמתארים את ישראל במדבר, כתוב
מלאה הנחש הצרב והקרב
אשר ארץ
יש שם ביטוי אין בו מים, אז שמעתי פעם הסבר שלכאורה,
לכאורה, כן, נחש שרע ועקרב, אחד מהם זה אהרון.
אז זה בדיוק הנחש לא מוצא מים, מפני שהוא לא מקבל את המים מהבאר.
אז שמה הקדוש ברוך הוא אומר,
כיוון שהאהרון יכול להזיק רק אם הוא הגיע ראשון למים,
אבל שמה לא היה מים, היה רק מים של הבאר, אז רק הצדיק, רק עם ישראל יכול להגיע.
אז תמיד אין בו סכנה.
כן, כאילו בדרך של דרשנות.
משנה הבאה.
עכשיו אנחנו מדברים על תפילות, מה התוספות של התפילות?
מזכירים גבורות גשמים, הכוונה גבורות, משיב הרוח מוריד הגשם. זה לא בקשה, אתה מציין גבורות השם,
אז איפה? בתחיית המתים.
הגמרא תסביר מה הקשר.
ושאלה, ותן טל ומטר בברכת השנים,
מה הקשר שם?
ברך עלינו, זה מאוד שקוף, אבל הגמרא תסביר.
והבדלה דעה ראשונה בכונן הדת.
היינו באמצע הברכה הרביעית הראשונה של בקשות.
רבי עקיבא אומר לו ברכה רביעית בפני עצמך. האל הקדוש אומר אתה חוננתנו ברוך אתה ה' המבדיל בין קודש לחול אתה חונן.
רבי אלעזר אומר באמצע ההודעה. למה? כי בעצם אתה משבח כל הזמן.
אתה אומר
המבדיל בין קודש לחול מנסעמים בין יום השביעי של המעשה
אז אתה משבח את השם שהבדיל בין ישראל לעמים, כל ה... זה גם, יש בזה הודאה, מעין ההודאה אתה מודל השם ומזכיר את ההבדלות האלו בהודאה.
אומר רש"י, מזכירים ורדשמים, משיבו רוח, שאינו לשון בקשה,
לשון אזכרה ושבח. שואלים, תנתנו מטר, לשון בקשה.
הבדלה,
בכונן הדעת, מוצאי שבת אתה כוננתנו.
אז רש"י נתן לנו בדיוק את ההגדרות.
אומרת הגמרא, מזכירים גבורות גשמים בתחיית המתים.
מה היא טעמה? אמר רבי יוסף,
מתוך ששקולה כתחיית המתים,
לפיכך קבעוה בתחיית המתים.
הרי ידוע שהגשם,
שלוש מפתחות בידי השם,
אחד מהם זה גשמים,
תחיית המתים וחיה,
כן?
אז ידוע שבעצם אתה רוצה לראות מה מושג של תחיית המתים, תסתכל על הגשם,
אתה זורע חיטים,
וזה הגשם פוגש אותם בתוך האדמה ומתפרקים וצומחים צמיחה חדשה.
אז זה בעצם מה שקורה לבן אדם,
טומנים אותו בתוך האדמה אחרי 120 וכולי, וצמיחה מחדש.
הרבה דימויים. חוץ מזה, הגשם נותן חיים לעולם.
בלי גשם, שנה שחסר גשמים,
כולם בבעיה.
יש לנו, ברוך השם, היום יש אמצעים,
יש תיאוריה שיהיה אפשר להביא מים מכוכבים אחרים.
יש כוכבים אחרים שהכוכבים בעצמם הם רק מים. זה רק קרח.
טוב.
כן.
נקבל השם.
אז אם כן אומרת הגמרא,
מתוך ששקולה כתחיית המתים, לפיכך קבעוה בתחיית המתים.
גשמים ותחיית המתים היינו אך.
גם הגשמים הם חיים, מחיים את כל היקום,
נותנים חיים לעולם.
שאלה בברכת השנים, מה הייתה?
אמר רבי יוסף, מתוך שהיא פרנסה,
ברך עלינו את השעה הזאת, כל מיני תבואתה.
לפיכך קבעוה ברכת פרנסה.
כן, הגשם מתייחס לתבואה, הבדלה בכונן הדעת.
מה הייתה מאמר רבי יוסף?
מיבשו, מיטו, מתוך שהיא חוכמה.
כדי להבדיל, כושר הבדלה דורש אינטליגנציה.
כסוס, כפרד, אין אבין.
הסוס והפרד לא יודעים להפריד,
אבל אדם, ככל שיש לו בינה, יודע לחלק בין דברים.
אדם פרימיטיבי, הכל אצלו חבילה אחת.
אין לו הפרדות,
אבל אצל אדם כזה יש לנו,
מי שיש בו חוכמה יש לו הבדלה.
אם אין בינה, הבדלה מניין, איך הגמרא אומרת?
אדם לא יכול,
אם אין בו בינה, להבדיל.
אז אם כן, מתוך שהיא חוכמה, יסוד ההבדלה הוא הבינה,
מתוך שהיא חוכמה, כבר הוא הברכת חוכמה.
ורבנן אמרי, מתוך שהיא חול,
הרי אתה חוננתן הוא בא להגיד,
הנה עד עכשיו היה שבת, מתחיל חול.
איפה מתחילים בשמונה עשרה? שלוש ראשונות, ואז יש בקשות, התפילות של יום חול.
אמנם למדנו למעלה שבעצם גם בשבת היה צריך להתפלל תשע עשרה, רק תריכה דציבורה,
אבל למעשה זה מאפיין את תפילת החול.
אז אתה אומר, תחוננתנו בתחילת תפילות החול.
אמר רב עמי,
כיוון שדיברנו על גדלות הדעה,
אז באים כאן להגיד כמה הבחנות.
גדולה דעה שניתנה בתחילת ברכה של חול. אתה רואה?
איך אומרים? השכל number one. שלמה המלך, מה מבקש מהשם?
לב להבין.
ואז הקדוש ברוך הוא אומר, כיוון שיש לך שכל מה לבקש,
בכלל מתי ימנה תקבל הכול.
כן, אז זה הפתיחה המרה על חשיבות, ראש וראשון לכול.
אמר רב עמי עוד שבח לדעה, גדולה דעה שניתנה בתחילת ברכה של חול,
והמרבה מגדולה הדעה שניתנה בין שתי אותיות.
אותיות זה שם השם, זה הבניין.
שנאמר כי אל דעות השם זה בשירת חנה ולא נתקנו עלילות.
אל זה מידת הדין,
השם זה מידת רחמים.
מי שיש לו שכל מבין שאין סתירה בין מידת הדין למידת רחמים,
הוא יודע איך להפוך מידת הדין למידת רחמים. הוא יודע גם כן שאין כאן שתי רשויות,
אלא יש כאן
רשות אחת. הדעה היא מאפשרת את המיזוג הזה בין אל לבין השם. אל זה דין.
כל מי שאין בו דעה, אסור לרחם עליו.
אז המעניין,
אומר כאן ספר חסידים,
אם אחד מבקש ממך, תשמע, תעשה לי טובה,
תשדך לי את פלונית. אתה יודע, פלונית לא מתאימה לו, הוא אומר, אני רוצה איתך, תן לי. אתה יודע, זה יהיה בשבילו גנום.
אתה מכיר, מכמה סיבות.
אז למרות שאתה מרחם עליו, הוא אומר,
מי שאין לו שכל להבין בעצמו,
אל תרחם עליו, כי הרחמאות,
הוא מתאר את זה במובן הזה, כי בפשטות, מי שטיפש, אל תעזור לו.
למה? מה שתעזור לו הוא יעשה יותר טיפשויות.
זה הפשט, אבל
בייחוד החסידים היו אומרים,
מי שאין בו דעה,
אסור לרחם עליו,
בסור הכוונה לקשור את עצמך.
קשור את עצמך לרחב עליו, זה האיש שצריך לעזור לו.
מספרים על הרבי מצ'יבין, גר בשערי חסד,
בגבול בין שערי חסד לרחביה,
אז כשהוא נפטר, כולם באו אליו, והיה בשכונה, היה שם המשוגע של השכונה, הייתה מדי,
והוא בכה כל כך בזה,
והוא אמר, מי ישמור לי את הבגדים במקווה?
כשהוא בא למקווה,
הצדיק הזה ראה שהוא מבולבל, הוא חושב שגונבים לו וזה. הוא אמר לו, תשמע,
את הבגדים שלך תשים בתא שלי, הנה אני נותן לך מפתח.
והוא אומר, אוי ויי, מה קרה?
מי ישמור עכשיו את הבגדים?
אז רואים כמה הוא ריחם עליו, כן?
הוא היה שומע קצת עם השם.
כן, כן. אבל יש כאן איזה מסר חשוב,
גם על האדם עצמו. לפעמים אדם נוהג בשטות,
אז לפעמים אתה מרחם עליו,
ואז הוא ימשיך בשטויות שלו, צריך להעמיד אותו במקום.
שלא ילך בדרך הזאת, ילך דרך חכמה, יעזוב כבר את הדרך השטותית הזאת.
הלאה.
אומרת הגמרא,
אז צריכים להדריך אותו,
אין לו דעת, אז יש ברחמה ועל כל מעשיו כמובן, לכן יש כאן התחבטות מה זה אסור לרחם עליו.
ספר חסידים הסביר כמו שהוא הסביר,
שאם הוא מבקש דבר שיזיק לו, הוא אומר, תנו לי סמים.
כן, הוא אומר, תנו לי לקפוץ, אני רוצה לקפוץ מגג אל גג
כל מיני דברים, אל תיתן לו
הוא אומר, זה נותן לי אנדרלין, זה נותן לי חיות
וכולי
אומרת הגמרא
למה, מאיפה יודעים כל מי שאין בו דעה אסור לרחם עליו, שנאמר
כי לא עם בינות הוא, על כן לא ירחמנו עושהו
זה אומר הנביא בישעיהו כ"ז אם תראו ב' ויבוש קצירה תישברנה נשים באות מאירות אותה כי לא עם בינות הוא על כן לא ירחמנו עושה הוא ויוצרו לא יכונן אהו
לא יכוננו
כן זה מי שלא עם בינות
כן
מעניין הרש"י אומר מתוך שהיא חוכמה החכם יודע להבדיל בין קודש לחול בין תמלת האור
בין שתי אותיות שתי אזכרות
אז אותיות זה מקביל לשמות השם.
טוב, נלך הלאה.
אומרת הגמרא עוד דברים שגדולים.
גדול מקדש שניתן בין שתי שמות השם, אותיות. שנאמר בשירת הים פעלת, השם, מקדש השם קונה ידיך.
השם השם.
ואמר רב אליעזר, כל אדם שיש בו דעה כאילו נבנה בית המקדש בימיו.
שהנה אתה רואה, דעה ניתנה בין שתי שמות השם, שתי אותיות.
מקדש ניתן בין שתי אותיות.
ויש בזה קשר, הרי המקדש זה מקור החוכמה, לשכת הגזית, מרכז,
כל העניין, ההתבוננות בצורת הבניין,
בקורבנות שמקרב אל השם,
עבודת השם זה עניין עבודה רוחנית פנימית,
זה הדעה, דעה זה רוח הקודש.
הרי אומרים, אתה כונן לאדם דעת,
ומלמד לאנוש בנה,
כונן אותך חוכמה,
בינה ודעת,
או חוכמה ובנה ושכל,
חוכמה זה ידיעת הדבר,
בינה זה כבר נבין דבר מתוך דבר. דעת,
יש מקום רע שאומר רוח הקודש.
זה כבר דעה עליונה.
קומה נוספת.
אז אם כן, המקדש מביא בך דעה.
אז גם מי שיש בו דעה, אחרי שנחרף המקדש הוא לומד את הקורבנות, הוא לומד את צורת המקדש, מתעמק בדברי הקדמונים עד שזוכה להבין.
אז הדעה הזאת גם כן היא באותה דרגה של המקדש שמביאה את קרבת השם.
מתקיף לרב אחא קרחינה, השם מקום,
אלא מעתה גדולה נקמה שניתנה בין שתי אותיות שנאמר אין לקמות ה' בנקמות אופייה.
אז תגיד, אם אתה משבח, בוא תשבח את הנקמה.
כן, אז הוא אמר.
אמר להם, כן.
לפעמים נקמה זה חשוב, לתת נקמה בגויים.
זה לא גזענות.
לפעמים אין ברירה, להכות את הנחש,
כן, בעודו באיבו, שהוא קטן, לא לתת לו לגדול. זה לא שמע תורה, זה לא תורה. כן, נכון.
אמר לי, אין, במילתא מי הגדולה היא?
באמת, אומר רש"י, במילתא, במקום שצריכה נקמה, דבר גדול הוא.
השם ברא את האדם עם הרבה כוחות, חיובים ושליליים, אבל גם הכוחות השליליים,
כמו שנאה, קנאה,
יש להם מקום לשימוש,
כמובן במינון הנכון,
במינון מועט ובמקום הנכון.
והיינו דאמר אולה
שתי נקמות, בפסוק כתוב אין נקמות השם, אין נקמות.
פעמיים, למה? אחת לטובה ואחת לרעה.
איפה ראינו?
הופיע מער פרען שהקדוש ברוך הוא רצה לתת תורה לכל העולם, הופיע מער פרען. אף אחד לא רצה לקבל,
לקח, הפקיר ממונם לישראל.
אמר, אתם לא רוצים תורה?
תורה זה טובה.
שמחת בחולתו, אתם לא רוצים טובה, אז חבל לתת לכם כסף.
כל הממון מופקר.
הופיע המלאכתי ואין כמות השם ואין כמות הופיע.
זה כאילו ההופעה, המילה הופיע מהפרען,
אין כמות הופיע,
השיווי של המילים.
אומר רש"י,
אחת לרעה להינקם מן העכו"ם, שלא קיבלו את התורה, ואחת לטובה גם אומרים, בבא קמא מפרען הופיע והפקיר ממונה מישראל,
שור של ישראל שנגח שור של העכו"ם,
פטור, אבל שור של אקום של ארץ ישראל חייב
ככה הופיע, גילה והפקיר כשלא קיבלו את התורה.
מה יכול לצאת כבר מאנשים שאין להם תורה?
אז עם הכסף יעשו שטויות של העולם, כמו שאנחנו רואים. מה שעשו האבות זה אבות של גויים שלא רצו לקבל תורה.
כן.
זה הם הקלקלו לכל הדורות. כן, כן, נכון.
רבי עקיבא אומר ברכה רביעית בפני עצמה.
אמר לי רב שמן בר אבא לרבי יוחנן.
מכדי, הוא אומר, אני לא מבין.
הרי מי תיקן את ההבדלה? מי תיקן את ההבדלה?
אנשי כנסת הגדולה.
מי זה?
רש"י אומר עזרא. הוא היה מהקבוצה הראשונה של אנשי כנסת הגדולה. 120 חברים שישבו,
אחר כך היה סנהדרין תקופה הזו שבעים.
אז לכן כשהקימו את הכנסת הם אמרו למה המאה העשרים?
עוד אז היה שורשים, אמרו כמו אנשי כנסת הגדולה.
יחי ההבדל הקטן.
כן, לצערנו יושבים שם בכנסת כאילו.
לא כולם אינשי דמעלה, לא כולם נגיד ככה.
יש גם שונאי ישראל ביניהם שמחרפים ומגדפים בשם הדמוקרטיה הכל.
אז אם כן,
כן, אז זה הם רצו להידמות לזה, כן?
אז נשאלת השאלה,
הרי הבדלה זה לא דבר שקורה אחת ל-
פעם ביום כיפור, זה כל מוצאי שבת.
אז איך הגמרא באה עכשיו לדון מתי אומרים הבדלה המשנה?
זה דברים שבכל יום,
הרי זו תקנה של עזרה.
בואו נראה מה קרה, מימי המשנה זה תקופה כבר סוף בית,
סוף בית שני,
בתחילת הגלות אחרי חורבן הבית, רבי יהודה הנשיא,
מה יש מקום לדון? הרי מעזרא יש הבדלה, בואו נראה מה עשו.
כן, אומרת, כמו בתקיעת שופר, אותו דבר,
שאומרים, לא ידעו מה זה תרועה.
האם תרועה זה שברים,
או תרועה זה תרועה, או זה גם שברים וגם תרועה. לכן, התקין בקיסר, עושים הכול.
אז שואלים, מה פור שלא ידעו?
אז מה עשו?
אז אומר נדמה לי הראש שבעצם מדאורה הייתה תרועה זה גם זה וגם זה וגם זה
והיו מקומות שנהגו לעשות תרועה שוערים
תרועה
אז הוא אמר
זה לא טוב, עם ישראל צריך להיות עד שמך אחד ותורתך אחד
אחד שנוסע לחצור הגלילית, תשמע תרועה כזאת
הבן הזה יצא מבולבל, פעם הוא בא לירושלים, שמע אותו
נעשה מנהג אחיד לכולם
ככה מנסים להסביר, אז גם שם קיים הקושי. בואו נראה את זה בגמרא.
אומרת הגמרא,
רבי עקיבא אומר,
אומרה ברכה רביעית בפני עצמה. אז ראינו כל מיני דעות, תנא קמא אומר, באמצע אתה חונן.
רבי עקיבא אומר, לא, ברכה מיוחדת.
והדעה האחרונה הייתה של רבי אליעזר, אומר בהודאה, באמצע ההודאה.
אמר לו השמם ברבי ארוך, מי כדי אנשי כנסת הקודמת תקנו לישראל ברכות,
תפילות,
קדושות,
והבדלות, גם קידוש.
יש מחלוקת אם הבדלה זה דאורייתא דרבנן,
אבל קידוש לכולם זה דאורייתא, אז מה הפירוש שהם תיקנו? הכוונה, תיקנו את הנוסח.
יש מחלוקת האם יין בקידוש זה דאורייתא או דרבנן?
יש אומרים, זה רק דרבנן, מדאורייתא אתה יכול לציין קידוש בדיבור.
יש שיטות ראשונות שאומרות, לא, מדאורייתא קידוש צריך להיות על היין.
נפקא מינות, הרבה נפקא מינות בשאלה הזאת.
אבל בכל אופן,
הקידוש, הקידוש מי, גם אם אנחנו אומרים שזה דאורייתא,
הנוסח והזמן הוא כמו בתפילת שמונה עשרה לרמב״ם שתפילה דאורייתא,
אבל הניסוח הוא מלרבנן נשי כנסת הגדולה.
אז זה הפשט כאן,
ברכות תפילות נשות ההבדלות.
נכזה אומר כאן, נכזה איכי תקון,
היכן תקון מתקן הגאות טבח,
כן?
בואו נראה,
הוא מביא כאן עוד מקור לגבי תפילת בעלי קרי.
אז אם כן, בוא נראה איך נעלמה הידיעה, הרי זה דבר רצוף מאז עזרא, כל שבוע קורה אותו דבר.
לפעמים כמה פעמים בשבוע, יש חג באמצע,
גם במוצאי חג אומרים,
אתה חוננתנו.
אמר ליה, לא, היה כאן מין תהליך, בתחילה כבר הוא היה בתפילה.
למה כשבאו עזרא עם ארבעים אלף,
כולם, איך אומרים,
כולם תפרנים היו, עניים.
באו,
המשפחות החשובות נשארו בגולה וזה, לא היה כסף. מי היה כסף לקנות יין? אי אפשר לתקן.
אמרו, אמר עזרא, לא, בתפילה.
בתפילה כל אחד זה לא עולה כסף,
אז להגיד את ההבדלה בתפילה.
אז בתחילה כבר הוא היה בתפילה. השאירו, כבר הוא על הכוס.
אמר,
בואו נעשה את זה מכובד, יין ישמח לבב אנוש.
ואז הענו שוב חזרו, הרומאים רוששו אותם וכולי,
כל הגוי והלבנים,
ואז הענו חזרו קבוע בתפילה,
והם אמרו,
אבל עכשיו אמרו, יותר אנחנו לא משגעים את עם ישראל.
אנחנו רואים שמחכה לנו גלות ארוכה,
תקופות השירות, לא נעשה איו-איו, אז נגיד,
העיקר זה התפילה,
אבל אם יהיה מצב של השירות, יש לנו גם הבדלה.
יין, היום כל אדם יש לו יין.
כן, זה לא...
היום אני, זה לא מה שהיה אני, שראינו במסכת פאה על חיטה אחת מתווכחים.
כן, אז הוא אומר, אנחנו כרגע, זה היה התהליך, לכן אנחנו לא יודעים מהו הנוסח הנכון שעזרה תיקן.
זה היה התהליך, לכן הם שאלו.
והם אמרו, המבדיל בתפילה צריך שיבדיל על הכוס.
איתמר נמי אמר בחייא בר רבה, אמר רבי יוחנן,
אנשי כנסת הגדולה,
רש"י טוען זה עזרה,
תיקנו להם לישראל ברכות,
תפילות,
את הנוסח של התפילה, קדושות, קידוש והבדלות.
בתחילה כבר הוא היה בתפילה, השאירו כבר הוא על הכוס, חזרו וענו כבר הוא היה בתפילה,
והם אמרו,
המבדיל בתפילה צריך שיהיה הבדיל על הכוס.
איתמר נאמי,
איתמר נאמי, רבה ורבי יוסף
דאמרי תרוויו,
המבדיל בתפילה צריך שיבדיל על הכוס.
למה?
כי הם תיקנו מעכשיו,
העיקר זה באמת העניין של הבדלה,
זה בתפילה,
והכוס זה תקנה נוספת, אז אם כן בהבדלה לכולם זה דרבנן הצורך ביין.
אמר רבא, ומטפינא נשמאטין.
לכאורה אנחנו יכולים להקשות שאלה על השמועה הזאת.
טעה ולא הזכירו עוד אשמים תחיית המתים.
למה יש משנה, אם הוא טעה ולא הזכיר גבורות וגשמים בתחיית המתים וכמו כן ותן טל ומטר שאלה בברכת השנים מחזירים אותו
זה תוספת שאם לא אמרת זה כך נפסק להלכה, חוזר,
אם גם אמרת,
כן, למרות שזה לא בזמן, זה לא קיץ חורף, זה רק בחורף,
זה תוספת של החורף,
כאן אם לא אמרת אתה חוזר,
אבל הבדלה בכונן הדעת, אין מחזירים אותו.
למה? מפני שיכול לעומרה על הכוס. אז מה רואים?
שרק יכול.
אתה אומר, מי שאומר תפילה, אתה חונן, צריך גם להגיד הבדלה על הכוס.
וכאן מה כתוב?
שיכול לעומרה.
זה לא הכרחי.
אומרת הגמרא, תיקון,
לא תימה מפני שיכול לעומרה על הכוס,
אלא אימה מפני שעומרה על הכוס.
זה חיוב.
אז זה מצליב,
אתה מצליב את שתי המקורות, אז זה נותן לנו תוצאה אחת.
איתמר נאמי, אמר רבי ימין בר יפת, שאל רבי יוסף את רבי יוחנן בציידן.
רבי יוחנן חי בטבריה, הוא הלך לביקור.
הנה הרב שטיינמן נסע לצרפת,
יהודי בן 96, לעודד את יהדות צרפת,
הם סובלים מאנטישמיות וירידה,
יש התבוללות נוראה שם.
אז הוא נסע לכמה שעות היום, צרפת, כמה שעות לוקח.
הוא לא נשאר, אפילו רגע, גמר את ההרצאה, הלך חזר על המטוס, ארץ ישראל.
באמת יש שם סירות נפש גדולה אל הילדים הזה.
אז אמר בצידן, ואמרי לה רבי שמעון בן יעקב דמין צור,
אותו מקום, אותו אזור, לבנון, כן?
את רבי יוחנן.
ואנא שמעית, אני שמעתי מה שהם אמרו.
המבדיל בתפילה צריך שיבדיל על הכוס או לא?
זה הם שאלו.
ואמר לי, צריך שיבדיל על הכוס, כמו הגרסה שאמרנו כאן.
היא באה אליה.
עכשיו שאלות ביניים.
המבדיל על הכוס,
מהו ההפך?
אדם,
התאחר התפילה
והוא עשה הבדלה על הכוס לפני התפילה.
האם, כיוון שהבדיל על הכוס, עד עכשיו אמרנו מבדיל בתפילה, מבדיל על הכוס,
בנוסף.
אבל מה אם הקדים לעשות הבדלה על הכוס?
האם הוא צריך עוד להגיד, אתה חוננתנו?
המבדיל על הכוס מהו שיבדיל תפילה? אמר רב נחמבר יצחק קל וחומר מתפילה ומה תפילה דעיקר תקנת?
העיקר התקנה הייתה תפילה להגיד אתה חוננתנו
אמרנו המבדיל בתפילה עשית את העיקר צריך שיבדיל על הכוס
המבדיל על הכוס שזה משני בטח ולא עשית את העיקר על אחת כמה וכמה המבדיל על הכוס אליו עיקר תקנת היא לא כל שכן
תני רב אחא עריכא
רב אחא ארוך. כל שכן, כל שכן, שהוא יגיד, שיוסיף.
תני רב אחא עריכא, כמא דרב חיננה.
המבדיל בתפילה משובח יותר ממי שיבדיל על הכוס.
ואם,
אז לכאורה הוא מתכוון להגיד מספיק תפילה.
זהו, אמרת תחוננתנו, שר כוח,
מילאת את חובתך.
אבל אם הבדיל בזו ובזו,
תבוא עליו ברכה, ינוחו הלא ברכות
על ראשו.
י"ד, מה הוא אומר כאן, שבת?
יש עוד ביטויים כאן, מסורת הש"ס מביא מסכת שבת, מסכת מגילה כ"ה,
עבודה זרה, פ"א עמוד ב'.
שואלת הגמרא, הגוף הקשי,
אמרת מבדיל בתפילה משובח יותר משהבדיל על הכוס, עלמא תפילה לחודה, סגי ואדרתני מבדיל בזו וזו,
נוקחו ברכות על ראשו,
איך יכול להיות ברכה לבטלה?
כיוון דנאפיק לאו בחדה,
אמרת בתפילה אתה חוננתנו,
יצאת ידי חובת הבדלה,
איפטרת,
נפטרת, ואביה ברכה שאינה צריכה.
ואמר רב, והיא תימר ריש לקיש, אמר לה רבי יוחנן, ריש לקיש,
לאמרי תרווי הוא,
כל המברר ברכה שאינה צריכה עובר משום לא תישא.
זה מחלוקת הראשונים, זה דאורייתא ורבנן,
ברכה לבטלה.
שיש שיטות של גדולי האחרונים הראשונים שזה דאורייתא לא תישא את שם השם לוקח על השווא שזה הולך על ברכה כי זה דאורייתא פסוק אבל השאלה מה זה
העניין זה מחלוקת מפורסמת על כל פנים בין דאורייתא בן דרבנן אז איך אתה חוזר אל האם אחי אם הבדיל בזו ולא הבדיל בזו
ינוחו לו ברכות על ראשו כלומר תיקון שאם הבדיל
בתפילה, לא הבדיל בתפילה, הבדיל בכוס,
גם היא עשה ידי חובה.
ויש הבדלות שמישהו מברך את השם,
זה לא הולך בחינם לחונש. אה, כן, יש בזה אבחנות,
בכל אופן יש אבחנות, כן, של אדם שחוזר על ברכה,
נגיד, אוכל,
אדם רוצה לשתות כוס תה ומשאיר את זה לאחר ברכת המזון,
או אולי תה זה לא אופייני, משהו שאתה פטור אם אתה אוכל את זה באוכל
ואתה בכוונה משאיר אחר כך.
זה על השולחן.
בשבת מוסיפים ברכות, אז צריך להיזהר שלא ייכשלו ברכה שאינה צריכה.
שיכולת לצאת ידי חובה ברכות הקיימות ואתה בכוונה,
כשזה מונח על השולחן,
זה לא, יש פטנטים איך לייצר ברכות,
לא תמיד זה טוב.
כן, אבל אז עושים לפי כללים שלא יהיה ברכה שאינה צריכה.
טוב,
יש הרבה מה לדבר, אבל אתם סופרים את המילים, אנחנו,
הדף הוא ארוך.
הוא אמר, החודש ארוך מדי מהמשכורת שלי.
גם כאן, נמשיך הלאה.
אומרת הגמרא,
אלא אם אחי, אם הבדיל בזול, הוא יודע מי יכול לברכות.
אבל כמובן זה לא להלכה, כי להלכה אנחנו אומרים שיש תקנה להבדיל על היין, היא נפרדת, מברכים גם על תקנה דה רבנן.
היא נפרדת מהעניין של ההבדלה שבתפילה.
באה ימיני רב חיזם מרב ששת,
טעה בזו ובזו.
מה הוא?
מה? הוא לא אמר "עתה חוננתנו" ולא עשה הבדלה ואכל,
אכל מלווה מלכה כדת וכדין.
עכשיו,
מה איתו?
אם הוא אומר התפילה בלי התחרונן תענו, הוא לא חוזר אמרנו, זה לא.
למה? שצריך להגיד הבדלה.
עכשיו, הוא לא אמר הבדלה.
אז הוא אומר, מה הבעיה? אני אגיד עכשיו הבדלה, זה בסדר, יצא ידי חובה.
אבל האם זה מתקן את התפילה? גם כאן נגיד, אמרת הבדלה, לא צריך לחזור לו. הוא אומר, כאן זה קנס.
אמר לטעה בזו וזו,
חוזר לראש לתפילה ולכוס, הוא צריך להתפלל מחדש ערבית,
וגם לכוס.
אומר כאן,
איפה כאן זה, א', רש"י,
נכתב, עיין ראש וטור שולחן ערוך,
צימן ריש צדיק, סעיף א', הגאות מערב רנשבורג.
כן,
יפה.
אנחנו הולכים לדף הבא, אמר לי רבינה לרבה,
הילכי תמאי, או שמענו דעות כאן ושם, אני הזכרתי כבר את ההלכה,
אמר לי כי קידוש.
תשמע,
תלך כמו קידוש, הבדלה וקידוש זה אותו רעיון.
למרות שיש אומרים שהבדלה זה דרבנן
וקידוש דאורייתא, אבל יש ראשונים אומרים שגם הבדלה דאורייתא.
מה קידוש עף על גב דמקדש בצלותה? הוא אומר, אתה קידשת את יום השביעי בדרמה מטילה.
דרך אגב, יש אומרים שאם אתה אומר שבת שלום, יצאת ידך קבלת שבת.
נפקא מינא, היהודים שהיו בשנגחאי,
היה ספק מתי שבת, אתם יודעים.
קו התאריך, הוויכוח המפורסם.
עכשיו, מה יעשו?
ישירו פעמיים אחד דודי, כן, קבלת שבת, אז הם באמת נזהרו עד שפסקו להם שלא נזהרו פעמיים משבת. מה עם קבלת שבת?
פעמיים קבלת שבת. כן, כמו ליל הסדר, עושים פעמיים.
אז הוא אומר,
אז אמרו שבעצם יש שיטה שאם אתה אומר שבת שלום, קיבלת שבת.
אז הם קבעו יום אחד הקבוע,
ביום השני עשו מספק, יגידו שבת שלום.
זהו, יצאו ידי חובה.
ולא עושים מלאכות ביום הזה, כן? כאילו אחד יתבלבל במדבר, לא יודע איזה יום.
אם כן,
אמר לי רבי נא, הלכתא מאי, אמר לי כי קידוש. מה קידוש? אף אגב מקדש בצלותה, בתפילה.
איך הוא מקדש? הוא אומר, אתה קידשת את יום השביעי
מקדש הקסה. בכל אופן, הוא בא הביתה,
יש לו כוס יין,
אף הבדלן עמי אף גם יוצאות עמי בתל הקסר. וכן הלכה.
רבי אליעזר אומר, איפה אומרים מתי חוננתנו? בהודעה.
למה? כי זה מודה על הקדוש ברוך הוא, על באשר בחרבנו מכל העמים.
הבדיל בינינו, איך אומרים? ברוך אתה השם שלא עשני גוי.
אפילו, אמר אחד הגדולים, אמר,
אני מתכוון שלא עשני אפילו אובמה,
או בהימה, איך קוראים לו?
כן.
כן, אפילו לא, אני יודע, מלך חסד, גוי, אפילו אחד כזה,
ברור שלא עשני.
למה?
פשוט מאוד, זה לא גזענות.
הוא לא חייב בתרי"ג מצוות.
לכן גם לא עשני אישה שהיא גם לא חייבת בתרי"ג.
זה לא גזענות. אני שמח שקיבלתי עוד מצוות.
רב זיירה אבה רכיף חמרה, היה רוכב על החמור,
אבא כשקיל ואזיל ובכי הברבים בתרי" הוא הולך אחריו הרגל.
אמר ליה ועדיי דאמריתו אתה בטוח מה שאמרת משמיד רבי יוחנן הלכה כרב לזר ביום טוב שלך להיות אחר שבת?
הרי ביום טוב שלך יש הבדלה מיוחדת.
האם אתה בטוח מה שאמרת בשמו שזה ככה? אמר ליה,
כאן יש גרסת הגאון שמוחקים.
אמר ליה,
הן הלכה,
אז הוא אמר לו, כן,
אמר לו,
אין הלכה באמת,
אמרתי, אמר לו אין.
כן, מה שאמרתי בשם,
מה הוא אמר,
שההלכה, איך הוא אמר את זה קודם, לא?
-מה שאומר שדיבים גם על הכוס. -כן,
אז הוא אמר זה הלכה.
אז הוא אומר, אם אתה אומר הלכה,
בכלל דה פליגי,
ולא פליגי, סימן שיש מחלוקת. אין מחלוקת.
מה שהמחלוקת הייתה במוצאי שבת, אבל אני אשאל אותך, מוצאי שבת שחל בו ליל יום טוב,
שצריך לעשות גם קידוש וגם הבדלה ביחד.
הוא אומר, מה זה ולא פליגיה?
אה?
מדובר על רבי אס... או, אז הוא אומר...
מה זה? כן.
או, הנה כאן, זה מה שהוא אומר.
הוא שאל אותו על עניין של יום טוב.
כן, נכון.
אז מה הוא אמר לו?
אמר לו, באמת, אמר לו
זה ששולל אותו סובי שבכלל אין מחלוקת,
הרי פליגי רבנן
אומר ולא פליגי,
הרי חולקים זה לא בהודעה, זה חכמים אומרים
ועוד פעם נראה את העניין הזה, אמר ליה אין אין הלכה מכלל דה פליגי,
סימן שהם חולקים, אומר אם אומרים הלכה יש כאן מחלוקת
שואלת הגמרא ולא פליגי, פליגי רבנן
אז אומרת הגמרא מה אתה מביא את רבנן, הם חולקים על יום מוצאי שבת רגיל, אימר זה פליגי רבנן כשיש מוצאי שבת רגיל
בשאר ימות השנה
אז הם חלקו איפה להגיד את האם בתחילת
ב"אתה חוננתנו" או במודים אבל במוצאי שבת שחל בו יום טוב אין אתה חונן לדם דעת
אז אין מחלוקת ביניהם.
אז מה צריך להגיד הלכה?
גם חכמים יודו לרבי אליעזר שאומרים את זה במודעה... איפה יגידו? אתה חונן?
לא יגידו, אין אתה חונן בליל יום טוב.
זה הפשט, כן.
אז אם כן, אומרת הגמרא, באה הגמרא ואומרת
מה אמרת כאן?
אומרת הגמרא
ופליגי רבנן, אימר דה פליגי רבנן בשער מאותה שנה ביום טוב שלך להיות אחר השבת היינו שחל יום טוב במוצאי שבת מפליגי
הם לא חולקים כי אין אתה חונן אז אי אפשר להגיד אתה חוננתנו באמצע אתה חונן כי אין אתה חונן
שואלת הגמרא אבל בסדר יש שלישי שחולק זה רבי עקיבא שאומר ברכה בפני עצמה
אז זה כן יכול להיות במוצאי שבת שחל בו יום טוב
לא יכול להיות, אתה חוננתנו במוצאי שבת של יום טוב ואתה חונן, כן אתה חונן.
אבל רבי עקיבא ודאי הוא חולק.
אומרת הגמרא, מה אתה מכניס לרבי עקיבא?
הרי הרבי עקיבא הוא לא רלוונטי כל השנה, את כל השנה כולם מייבדינם כרבי עקיבא.
יש פוסקים?
הרי הדעה הזאת לא קיימת.
דא אשתא ניקו ונביא תקווה תה? כל השנה פוסקים כמו חכמים,
שאומר בה אתה חונן, באמצע.
כרבי עקיבא ודאי שלא.
כל השנה לא פוסקים כרמ"א רב אליעזר. עכשיו,
חכמים מה אומרים? לא עושים ברכה מיוחדת לאתחוננתנו.
הוויכוח, איפה להגיד, באמצע האתחונן או באמצע המודים?
למה לא עושים?
תיקנו 19 ברכות, נקודה.
לא תיקנו יותר.
אז אותו דבר, כשבאים לוויכוח למוצאי יום טוב,
תיקנו שבע ברכות, לא תיקנו שמונה. אז ודאי שלא כמו רבי עקיבא.
תעזוב את רבי עקיבא, כי רבי עקיבא יש לו שיטה להוסיף ברכה,
וזה חכמים חולקים עליו, לא מוסיפים ברכה.
אין דבר כזה, רק השאלה באיזה ברכה.
אז רבי עקיבא הוא לא רלוונטי.
אז עכשיו אתה רוצה להגיד הלכה? פשיטא שאין הלכה כמותו.
כל השנה כולם מי אבדינם כרבי עקיבא, הרי אף אחד לא, לא רבי חכמים ולא רבי אליעזר סופרים, שיש ברכה נפרדת. דא אשתא ניקו נעמוד ונעביד כבתי?
אומרת הגמרא, כל השעקו מהייתם הלא עבדינם כרבי עקיבא דתמא נסרי תקון, תשע עשרה לא תקון
כי חכמים, וגם רבי עזר אומרים, אדוני אל תוסיף לי,
כאן הוא מדבר על שמונה עשרה לפני ולמלשינים כמובן,
תקנו שמונה עשרה שזה תשע עשרה אבל לא תקנו יותר,
הכנע מי שב, אותו דבר ביום טוב,
שבע תקנו, שמונה לא תקנו, אמר ליה לאו הלכה יתמר, באמת
לא נאמר הלכה,
לא אמרו בשמועה הלכה, אמרו מתין.
מה ההבדל בין הלכה למתין?
ההבדל הוא כזה שההלכה זה מפרסמים בה רבים.
יש בזה מחלוקת.
מתין,
כלומר מי שבא לשאול אומרים לו ככה, ככה הדין.
דאיתמא, רבי צערדים אמר שם רבנו הלכה ואמרי לה מתין.
רבי יוחנן אמר מודים, כאן יש לנו בצד את רש"י, הוא כאן על שני הדברים.
הלכה, תראו, בצד ימין.
מנדה אמר הלכה דרשינן בפירקין.
זאת אומרת, אומרים את זה בשיעור הכללי לכל העם כולו. ומנדה אמר מתין מדרש, לא דרשינן רבים.
אבל אם מי שבא לשאול ספציפית,
אורויה, הוא בא לשאול הלכה, אתה אומר לו.
יש דברים שלא מורים לרבים.
מורין הלכה לעשות כרבי אליעזר, ביום טוב שחל להיות באחד בשבת.
ומנדה אמר נראים,
אורויה נמי לא מורינן. אם באחד בא לשאול, גם אנחנו לא נורה לו.
קל וחומר לא ברבים,
אבל אם אחד עושה בלי לשאול אנחנו לא מעירים לו כי יש לו על מה לסמוך.
אז אם כן מתאים את דיתמר,
אמר שהוא הלכה ואמר אלה,
הלכה כמו רב אליעזר, שאומרים ומודים,
ואמר אלה מתאים, רבי חנן מודים ורבכי אברהם נראים,
אז זה דרגות,
הלכה זה מפרסמים,
מתאים ליחיד,
נראים רק אם רואים מישהו עושה לא מעירים לו כי יש
מקור לדבריו. אמר זיירא נקוד דרא בחייא ברדיו הדרך דדאי וגם ארשמת המפומה דמרה.
אתה רוצה לסמוך, רב זיירא הוא איש קופי.
הוא שומע בדיוק, הוא מפנים, הוא אומר בדיוק מה שהרב אמר.
כרחוה דפומפדיטה, או כמו החכם רחוה של העיר פומפדיטה, דאמר רחוה, אמר רב יהודה,
גם הוא היה מקפיד להגיד כשם דברי רבו.
הר הבית סטיו כפול, סתיו או סטיו, כן?
אומר הר הבית היה, במשנה כתוב שזה היה גזוסתראות או לשון אחר,
כלומר מה היה, עמודים עמודים או מרפסת כזאת כפולה,
והיה סתיו לפנים מסתיו, כאילו מרפסת כפולה,
אבל הוא שינה מלשון המשנה,
אמר רבי יוסף, למה הוא שינה? כי הרב שלו, רבי יהודה, כך היה אומר, אז הוא השתמש באותה מילה בדיוק,
לא רק המשיך את החשיבה שלו,
אלא הקפיד להגיד בדיוק מה שאמר רבו, אז אפשר לסמוך על הנוסחה שלו.
אז אותו דבר, גם חייא ברבא,
שהוא דייק וגם הרשמת. אמר רבי יוסף, אנא לא היה דנה ולא היה דנה.
אני לא יודע מה שאתם אומרים,
מה להגיד, איפה להגיד, שבאמת אומרים, מתי חוננתנו במוצאי שבת,
במוידים,
במוצאי שבת שחל בו יום טוב.
הוא אומר, אני לא יודע,
אתה יודע, דבר אחד,
שמעתי שיש ברכה מיוחדת, כך נפסק להלכה.
אלא מירב שמואל ידען, הדתקינו לן מרגניתה בבבל.
אתם שומעים?
התקנה בבבל.
אומרים האחרונים, למה רק בבבל קודם נקרא, מה תקנו?
מה שאנחנו אומרים במוצאי שבת, שחל בו יום טוב, ליל הסדר וכדומה.
ותודיענו ה' אלוהינו, קהינו את משפטי צדקיך, ותלמדנו לעשות חוקי רצונך.
ותנחילנו זמני ששון וחגי נדבה.
ואתה רושם קדושת שבת וכבוד מועד וחגיגת הרגל בין קדושת שבת לקדושת יום טוב והבדלת ואת יום השביעים מששת ימי המעשה קידשת הבדלת וקידשת את עמך ישראל בקדושתך ותיתן לנו וכולי שם אומרים את זה אחרי באמת האל הקדוש שמתחילים להגיד אתה בחרתנו אז מתחילים לפני ותיתן לנו מכניסים את העניין הזה זה גם כך נפצע כהלכה שתי הערות, מה?
קצת שונה, יש שונה
המקור הוא אחד, המקור האחד. עכשיו נכון, יש הבדלים.
יש כאן שני ביטויים, קודם כל, מה זה מרגניתא בבבל?
אני לא זוכר מי אמר, אמר שאו זה,
אומר שבארץ ישראל לא מצוי שיהיה חג במוצאי שבת.
פחות מצוי.
בחוץ לארץ, שעושים משני ימים טובים של גלויות,
זה מצוי ומצוי.
לכן שם היה צריך תיקון יותר מהיר.
ויש כאן, מה זה חגי נדבה?
איפה יש חגי נדבה?
שוב פעם, כיוון שתיקנו את זה בחוץ לארץ,
אז יש שם, הרי ידוע מתי הקביעות. הלל תיקן את הקביעות, מה שעושים יום נוסף בחוץ לארץ, לא מספק.
מהירה ייבנה בית המידע. יודעים מתי זה היום טוב,
ומתי זה רק משום מנהג עושים.
אז זה נקרא, אתה כמו בקורבנות, יש קורבנות נדבה, אתה עושה את היום טוב השני בתור נדבה.
בתור נראה ההלכה, לא הגענו למשנה הבאה. עד עכשיו דיברנו על מה שמוסיפים בתפילה.
המשנה הבאה תדבר על מה אסור להוסיף.
הוא אומר, מודים מודים, איך כל המוסיף גורע.
יש בהלכה, דרך אגב,
שמי שלא נרדם מותר לו להגיד קריאת שמע כמה פעמים עד שיירדם. אז שואלים כולם, האומר מודים מודים, משתקים אותו, יגיד שמע ישראל?
הוא אומר, לא, אם אומרים פרשה שלמה זה שונה.
יש כל מיני ביורים ברבים. אבל זה מודיעין אותי שאומרים לפי רשויות.
כן, כן, אז מה אתה אומר, עוד פעם, כאילו אתה אומר יש איזה כוח כזה.
טוב,
האמת היא, אני צריך לעצור כל פעם ולהגיד שאלות, אבל אם יש שאלות אתם שואלים, אז גם הזמן לא בידינו.
דף ל"ג, אתמול לא קראנו, נכון?
מזכירים גבורות גשמים תחיית המתים בימות החמת,
תאהה ואמר מוריד הגשם, חוזר לראש הברכה. ואם יזכה אחרי שכבר אמר ברוך אתה השם שבחיי המתים,
אומר למדני חוקיך,
חוזר לראש הברכה. אחים סיים הברכה,
חוזר לראש התפילה,
ואין צריך לומר, השם שפתי תפתח.
אז זאת אומרת,
ראש הברכה של אתה גיבור לעולם השם.
תאהה ואמר לקצת השניים ותן תל מטר, צריך לחזור לראש הברכה,
ובדיעבד אומר,
אם לא חזר ראש הברכה ל"ותן ברכה" יצא, ביעור הלכה.
אפילו אם כבר סיים הברכה, חוזר לראש הברכה. אך אם סיים תפילתו שכבר גמר תחנונים,
אף שעדיין לא עקר רגליו, חוזר לראש התפילה.
אם גמר אלוקיי נצור, אפילו שלא עשה עושה שלום, חוזר לראש התפילה.
טעה בימות הגשמים. בימות הגשמים טעה ולא אמר מוריד הגשם ואמר מוריד הטל,
אינו חוזר.
אך אם נזכר לפני שאמר השם, יאמר במקום שנזכר.
לא אמר מוריד הגשם ולא אמר מוריד הטל, אם נזכר קודם שאמר השם, אומרה במקום שנזכר.
אם כבר אמר ברוך אתה השם מחיי המתים, ברוך אתה השם,
יסיים לעמדי נוחיך ויאמר משיב הרוח מוריד הגשם ויחזור ונאמן אתה להחיות נטים. סיים מחיי המתים, יאמר משיב הרוח ומוריד הגשם ימניח אתה קדוש.
יש לנו תחנות, אתם שמים, אך אם כבר התחיל תיבת אתה של אתה קדוש, חוזר לראש התפילה.
כי זה מעכב. המסופק עם טעם, מסופק עם במונות החמה שמאמר מוריד הגשם,
או בשביל מסופק השמע שעל מטר בבריקת השנים,
וכן המסופק עם במונות הגשמים,
האם שעל מטר בבריקת שצריך לחזור ולהתפלל.
אך אם כבר התפלל 90 תפילות,
או שעברו 30 יום,
תולים שכבר נכנס לשוונג, להרגל,
וכוון צריך לחזור. ברוך ה' לעולם הבא.
איזה זמן,
