ובכן, אנחנו היום בדף ל, כן,
כל היסוד שלנו לימוד, אנחנו נמצאים בדף כ"ט עמוד ב',
רבי יהושע, שלוש שורות לפני שורות הרחבות.
אומר, אז רגע, אנחנו אולי נקרא בכל אופן את דברי המשנה לפחות של אתמול, אומרת המשנה,
כן, כ"ט,
אנחנו,
אנחנו ראינו כ"ח, כ"ט עמוד ב', כן?
אז יש לנו, אנחנו ראינו כ"ח, כ"ט, כן.
אומר כאן,
מי שלקט את הפאה ואמר, רי זו לאיש פלוני עני,
רבי אליעזר אומר, זכה לו.
חכמים אומרים, יתננה לו, אין לו זכות.
זה שייך לעניים,
אין לך זכות לזכות בזה,
זה צריך להיות פתוח לכול.
אז אם הרמת, תיתן את זה לעני הראשון שמגיע.
הלקב לשכחה והפאה של נכי חייב במעשרות,
אלא אם כן הפקיר.
כאן יש לנו שאלה מה הפירוש, יש שני פירושים. האם אומרים שיש לגוי כוח להפקיע מתרומות מעשרות, לכאורה כאן מאשמה שלא.
ובאמת,
כן, פרק ד' משנת ט', הוא מביא כאן את שני הפירושים.
כן,
הוא אומר ככה,
רבי עזרומר זכה, לא חמי ייתן לענייה הראשון.
הוא מביא כאן בביור, טמא המחלוקת, הכל מודיעים שיהיה מהמלקט עני, הוא יכול לזכות בעבור עני אחר, כי כל היכול לזכות לעצמו זוכה עבור האחר.
כל המחלוקת היא ממלקט עשיר. יש לנו כלל, כל עשיר יכול להיות לזכות כי כל רגע הוא יכול להיות עני, הוא יכול להפקיר את כל נכסיו או לתת את זה עד צדק.
בשנייה,
אז לא נחלקו אלא עם המלקט עשיר,
רב אליעזר אומר, כיוון שהוא יכול, יש לו אפשרות לסקול בפאה,
יפקיר ויהיה עני.
אז זה מספיק כאדם שיש לו אפשרות לקנות לעצמו, אז הוא זוכה לאחרים.
חכמים סוברים שהוא לא יכול.
למה? כי למעשה כרגע לא עשית את זה.
עכשיו,
תבואת נוחי בעצם פתורה מלקט שכרה ופאה.
אבל בכל אופן,
אם זה בארץ ישראל,
האם ישראל שקונה אותם, כשהיא מחוברת, כמובן, חייב להפריש תרומות ומסרות,
אה, לגבי תרומות ומסרות.
אז התנא שלנו כותב שהוא באמת חייב, כן?
למה הוא חייב?
אומר כאן הברטנורה,
די הואיל ואין עובד חומים חייב בלקט שלך ופאה, ולאו כשאר תבואה של עובד חומים שחייבת במעשר.
כי רק ידוע שלקט שלך ופאה מתנות עניים פטורות במעשר.
יש לזה מצד אחד, אתה צריך להשאיר לעניים,
אבל כיוון שזה הפקר,
הרי זה פטור מתרומות מסורות. יש לימוד מיוחד, לא בדין הפקר, בדומה לדין הפקר,
אלא אם כן הפקיר לעניים ולעשירים מהגוי.
הפקר פטור מנעמסער.
ומתית נרא מי רד, אמר אין קניין עובד כחומים בארץ ישראל להפקיע מנעמסער, ואין כן ההלכה.
זו שיטת הברטנורה, יש פירוש נוצר למשנה הזו.
טוב,
נלמד בשבת אולי את עוד המשנה, כיוון שהשעה קצת מאוחרת, אז אנחנו נעדיף כאן. טוב, אומרת הגמרא,
אנחנו בדף כט עמוד ב', אומרת הגמרא, רבי יהושע אומר,
למדנו קטע במשנה, מי שמהלך במקום סכנה מתפלל תפילה קצרה,
שם הנוסח הוא אחד, נראה כאן בגמרא נוסחות,
נוסחאות נוספות.
אמרנו, הושע השם את שאר ישראל, בכל פרשת העיבור יהיו צורכיהם לפניך.
הביטוי הזה פרשת העיבור היא מאוד מאוד קשה
והגמרא שואלת ונותנת לזה פירוש.
כבר במשנה ראינו רש"י אומר מפרש בגמרא, מהי פרשת העיבור?
אמר רב חיזה אמר אוקווה,
אפילו בשעה שאתה מתמלא עליהם עברה כאישה עוברה,
כאילו אתה מכניס כאן שתי משמעויות בעיבור,
עיבור לשון עברה זה כעס,
וכמו עוברה,
אישה שמלאה,
אז כאילו אתה מתמלא עליהם בכעס, העובר מסמל מילוי והעובר אברה מסמל כעס, אז הצירוף זה כאילו כעס מלא.
אפילו בשעה כזאת
שאתה מתמלא כאישה,
איך אומרים, הכל כבר מתפוצץ מרוב בכעס,
בכל אופן תעשה להם, יהיו כל צורכיהם גלויים לפניך,
תספיק להם את כמו שהאחר.
איכא דאמרי,
יש אומרים פירוש אחר, אמר אוחיז דם אמרו כבר,
מה זה העיבור, פרשת העיבור?
אפילו בשעה
שהם עוברים על דברי תורה, פרישה שהם פורשים ממך
ועיבור לשון עבירה, גם יהיו כל צורכיהם לפניך.
הגמרא מביאה נוסחאות נוספים לגבי העניין של תפילה קצרה. תנו רבנן, המהלך במקום גדודי חיה וליסדים, במילים אחרות במקום הסכנה,
אין לו זמן להתפלל,
נתנו לו במקום,
וזה באופן, איך אומרים,
טיפול ראשוני, אבל זה לא ממלא,
זה כמו אדם, חס ושלום, מקבל טיפול נתן, אבל זה לא הטיפול,
צריך אחר כך לקבל את הטיפול מחדש.
זה רק עכשיו במקום הסכנה. אז במשנה ראינו נוסח אחד, רב לזר אומר,
נוסח אחר:
עשה רצונך בשמיים ממעל, את הדין תפעיל שם למעלה בשמיים,
ששם אין להם את הפיתויים של מעלה,
או יותר נכון, שם לא חוטאים למעשה,
אז שם הם יכולים לעמוד במידת הדין.
ותן נחת רוח לרעך המתחת,
והטוב בעיניך עשה.
אם ראויים לעונש,
אז שאתה, איך אומרים, ניפול נא ביד השם כי רבים רחמיו, ברוך ואתה השם שומע תמילה. זה נוסח אחד.
רבי יהושע אומר נוסח אחר,
וכך נקבע, לא, הנוסח השלישי.
רבי יהושע אומר,
שמע שבעת עמך ישראל ועשה מהרה בקשתם, ברוך אתה ה' שומע תפילה.
למעשה הוא לא אומר שלושה לפניה, שלושה לאחריה, זה הכל מה שהוא אומר.
בעצם ברכה אחת, ברוך אתה ה' שומע תפילה.
זה בעצם, הבקשה הזאת משמשת יסוד לתפילה, לסליחה שסוף תפילת נעילה ביום הכיפורים מרומים צורכי עמך.
ורק שנייה אני עונה לך, אחרים אומרים,
צורכי עמך ישראל מרובים, דעתם קצרה,
רק הם לא יודעים לפרוט אותם כראוי,
כן?
מעניין.
אז אם כן,
יהי רצון בפניך ה' אלוקים שתיתן לכל אחד כדי פרנסתו שצריך וכל גבייה גבייה, על כל גוף וגוף די מחסורה,
אם זה בריאות,
אם זה מנוחה,
ברוך אתה ה' שומע תפילה.
אמרה ואונא הלכה כאחרים שאומרים שנוסח תפילה קצרה זה צורכי עמך מרובים,
כן?
מעניין, אצלנו במקום סכנה,
טוב, מה רצית לשאול?
בבקשה, רצית?
בסדר,
תפילת הדרך,
כיוון שמדבר, זה בעצם לא שייך לנושא שלנו, באופן כללי כן לתפילה,
אבל כיוון שדיברנו מקום הסכנה יש תפילה מיוחדת,
הוא אומר, יש עוד תפילה מיוחדת בדרך, תפילת הדרך.
כבר כותבים שזו הלכה, זה לא מנהג.
לכן היו תקופות שהיו מזלזלים,
חושבים רק לחסידה, כמו שמופיע כאן.
אבל זו הלכה מפורשת, שולחן ערוך, שצריך לומר תפילת הדרך.
הנה המקור.
אמר לאליהו,
לרב יהודה, אחוה דרב סאללה חסידה.
מה הוא אמר לרב יהודה?
כמה עוררות. דבר ראשון, לא טרטר ולא תחטא.
אל תכעס, כל הכועס, גיל עובד עבודה זרם, בדרך כלל בכעס השכל לא עובד,
השכל בשביתה,
ואז מגיעים לטעויות.
לא תרווה ולא תחטא. אל תשתכר, אנחנו יודעים מכמה בחינות, שוב פעם השכל לא עובד,
אז עושים שטויות.
גם הכיס מתרוקן ואתה בבעיה,
לא יכול לפרנס את משפחתך.
ואז אתה נאלץ לעשות כל מיני קומבינות לא ישרות.
וכשאתה יוצא לדרך, ימלך בקונך.
קח רשות מהקדוש ברוך הוא, ואיך אתה יודע אם הוא מסכים או לא? אצל רב יהודה חסידה, יש לו מפגשים עם אליהו הנביא, הוא יודע.
אצלנו זה כאילו,
אנחנו אומרים, ריבונו של עולם, אנחנו יוצאים לדרך, אנחנו מגרשים רשות, לא יודעים,
אבל אנחנו תולים ביטחוננו בך, גם אם אנחנו לא מקבלים תשובה.
מה אם הלך בקונך וצאה?
אמר רבי יעקב אמר, חיזה זאת תפילת הדרך,
זה הכוונה, זה לא תפילה קצרה שהולכת במקום הסכנה שהזכרנו קודם, אלא זו תפילה מיוחדת.
זהו.
זה ימלך. ימלך, אז אמרתי שבאמת,
אחד כמו רבי יהודה, אחיו של רבי חיזכה,
רב סאללה חסידה, אבל אדם רגיל, הוא אומר, אני מבקש להימלך משום הכבוד,
ואני מתפלל, אני מקווה שתעשה רצון. המלך?
המלאך, המלאכת הקדוש ברוך הוא עליך, כן,
אז זאת אומרת,
בעצם אדם מבקש שההשגחה תלווה אותו, הוא לא סומך על עצמו,
כן,
כן,
ובכן באמת מעניין שאמר רבי יעקב, הכל אצל הדרך,
צריך לתפילת הדרך, מהי תפילת הדרך?
"האי רצון בפניך ה'" אז הנוסח הראשון בלשון יחיד,
אלוקיי, שתולכני לשלום, תציידני לשלום, ותשמחני לשלום,
ותצילני מכף כל אויב ואורב בדרך.
יש כאן שינוי גרסה עכשיו.
ותשלח ברכה ובמעשה ידיי, הגרם מוחק את הקטע הזה. תן לכן וחסד רחמים.
בעיניך ובכל רואיי, ברוך ה' שומע תפילה הבאה. היא עכשיו נותנת תיקון מעניין כאן,
שבאמת יש, המבחן הראשון, איך אדם יודע שתפילתו מקובלת, כתוב במשנה.
אם הוא אומר, כתוב בגמרא,
המבחן, אם הוא לא מתבלבל בתפילה,
אז זה סימן שתפילתו מקובלת.
ואם הוא משתבא, סימן שתפילתו...
אז יש לנו כל מיני נקודות מבחן, כן?
אז הוא התפלל בלשון יחיד,
כי הוא באמת ראה אם תפילתו עומדת או לא.
אבל לכולם זה לא כך.
אמר אמר אביי, לעולם...
כן, כי אתה שומע תפילה.
כן, הטור מוסיף.
אז הוא אומר כן.
זה כמו שהאותו טענה שהיה מתפלל על פלוני ארמוני היה. אם הוא היה מתבלבל,
הוא אומר שהוא לא ימשיך לכת.
הוא היה ממשיך להתפלל בלי תענויות,
אז הוא ברוך השם. הוא אומר, זהו, הוא יקום לרפואה.
אני לא זוכר את ה... כן.
זה מנסכת ברכות.
אז הבעיה אומר, לא בלשון יחיד, תמיד לשתף את עצמך עם הציבור. יש בזה גם עניין טכני פרקטי.
כשאתה הולך לבקש משהו, אתה בא בזכות עצמך, אפשר לדחות אותך בקלות. אתה בא עם...
היום אומרים, תביא איתך כמה עיתונאים וכמה עורכי דינים.
לשתף, הנה ישנף שבעדי ציבורה. יש בזה יסוד גדול מאוד.
לכן כל ברכות קריאת שמונה עשרה בלשון רבים, כן?
אז ישתף את עצמו. מתוך כך התפילה נשמעת. הכי נעימה? ירצון בפניך ה' אלוקינו, שתוליכנו לשלום וכולי, כן?
אז אהב אמינא ביחיד, כן?
וכאן המסקנה שישתף עצמו במקום עם הציבור. אם את מצלעי,
מאיזה רגע הכוונה, עד מתי ומאיזה
רגע מתחיל להתפלל משמע שצריך כשאתה יוצא מהעיר אבל כמה זמן אתה יוצא מהעיר
אז כמובן אם העיר הכביש הוא עובר דרך בתים עדיין
אז מאיזה רגע אתה מתפלל מרגע היציאה מן העיר
עד כמה אמר רבי יעקב אחזדא משעה שהוא מהלך בדרך עד כמה איזה מרחק מהעיר עדיין יכול להתפלל אמר רבי יעקב ואמר אחזדא עד פרסה
זה בין קרוב לארבעה קילומטרים קצת פחות קצת יותר
תלוי, לפי החזוני זה ארבע וחצי, לפי החיים מנהל זה קצת פחות מארבע.
אמר רבי יעקב, את פרסה,
אבל אחרי שהחיג פרסה מן העיר לא התפלל.
למה?
כיוון שזה לא נחשב כאילו אתה נמלח, הכל עניין תפילת הדרך, יצאת לדרך אחר כך אתה מבקש, אבל ההלכה אנחנו לא פוסקים ככה, אנחנו אומרים באמת שגם כל עוד, כמעט הרבה דברים,
למשל, אם אדם בדק חמץ, לא בירך
אז באמצע הבדיקה נשכר, מברך, יש לו עוד זמן שהוא צריך לבדוק
ואיך היא מצלל
מה מה?
זהו, אז באמת הוא אומר, כאן יש ביטוי של אימלך
אתה עושה מעשה ואחר כך אתה נמלח?
זה קצת אמר רב יעקב אמרה, את פרסה, ואיך היא מצלל לה? איך הוא מתפלל?
רב קיסדה אמר, מעומד
רב ששת אמר
אפילו מהלך, הוא לא חייב לעצור.
אז אם כן, רב חיסדא הקפיד בדין שהוא חייב לעמוד. באמת, להלכה כתוב שתפילת הדרך צריכה להיות מועמד,
למרות שתמיד רב חיסדא ורב ששת הלכה כרב ששת,
אבל נראה כאן יש סיבה מיוחדת שפסקו כרב חיסדא, כי גם רב ששת נטה לדעה הזאת, כמו שנראה בהמשך,
אבל אם הכל, לכתחילה, אם יש את האפשרות,
אבל אם זה כביש בין-עירוני וזה מסוכן,
או אתה בו... תחבורה ציבורית, ואתה לא יכול לעצור את האוטובוס וכדומה,
אז אפשר בעמידה, העיקרון כמו רב חיזה. מה? -אוטובוס לא יעצור לצידנו.
זה תלוי. היום, היום ברוב המקומות, בכבישים הבין-עירוניים אסור לעמוד, ולא בגלל שהם לא ש... -יוצאים מהכביש, ואחד מה...
אה, אם אתה... השאלה אם אתה מחויב כמו נטילת ידיים.
שאתה יכול לצאת ולהיכנס וחזרה ואתה יוצא לצורת הרחוץ, עומד. אבל השאלה כאן, מה עדיף, מה עדיף?
להקפיד על המידה או לעשות את זה זריזים מקדימים עם מלך בקונך?
כלומר, כאן יש את השיקול.
על כל פנים...
זה היום, היום ברוב הכבישים זה נכון, כי מי שעוצר, הרעיון שלי פה הוא טוב מאוד,
אבל כאן היה צריך לחיר.
מי שיושן תראה לי בעצמך. -אז הוא אומר, למשל, ב... תשאיר בכבוד, למה הצעת? תצא, איפה? לתחנת האוטובוס. אסור לעצור שם. תצא, תעמוד. למטה? איפה? למטה. למטה במוצר. בכל המקומות שאתה יכול לצאת, אתה יכול... -בסדר, אבל צריך תמיד לקחת את השיקול. אסור לאדם להחמיר במקום של פיקוח נפש.
אם יש הוראות בכביש בין-עירוני להוצאות צד,
אחד לא יגיד, אה, אין ניידת משטרה, אני...
זה לא שיקול נכון, ההלכה כן ניידת, לא ניידת. אם היינו זוכים, משטרת התנועה הייתה יכולה להצטמצם ב-90 אחוז.
כי מי ששומר הלכה, לא מעניין אותו השאלה, כן?
אם זה היה נכנס כהלכות פסוקות,
אז טוב, אם ישראל ישמעו אמיצות, נהיה אפשר לחסוך הרבה כסף.
בכל מקום צריך על הדלת.
לא, אבל אז אתה צריך לאחר, לאחר את התפילה. השאלה, הרעיון שלי מה לכתוב.
לא ניכנס לשיקולים הנוספים.
אומרת הגמרא.
-ואם אין צורך ברכב.
כן, כן.
אולי היא לעצור את הרכב במקום שאפשר, אבל לא צריך לרדת.
כמו חבר הכנסת,
לסמוך את זה לברכה, הר"ב סיפר שם על כאילו... אה, אה, זה כן, יש מינה כזה, זה רק לכתחילה. אז זה לא מופיע פה ב...
לא, לא, לא, זה רק לכך.
ישומי התפילה.
בתפילה עצמה,
כן, להגיד שם, אבל אז הוא לא בדרך.
טוב,
כאן, כן, יש, אומרת הגמרא,
ואיכי מצלע, רב חיסדא אמר מעומד, רב ששת,
אני כבר מקדים, הוא היה סגי נאור,
אז הוא אמר, אפילו מהלך.
מספרת הגמרא מעשה רב, רב חיסדא ורב ששת הם היו אבו כעזה באורחה.
הולכים בדרך, קם רב חיסדא וקם מצלע.
תפילת הדרך, רב חיסדא כשיטתו עומד ומתפלל.
ורב ששת, הוא לא רואה,
אז הוא אומר לשמש שלו,
יש לו תחושות.
אמר לרב ששת לשמעי,
מה עיקר עביד רב חסדא?
אמר ליה,
קאי ומצלי.
הוא נעצר,
עומד ומתפלל.
אמר ליה, אוקמא נמי לדידי ואצי, תעמיד גם אותי. ואני ככה אגיד תפילת הדרך.
למה?
נכון, אני סובר גם בישיבה, מהיה טוב אל תקרא רעה.
זה פתגם מתוך הברייתא בבא קמא, זה לא פסוק.
כן?
אם אתה יכול להיות טוב, מקום, נכון, אני סובר שההלכה היא ככה, אבל בהחלט כבוד לתת לתפילה ככה, אז אם הוא עושה כך,
למה אני אפרוש?
ממילא אני צריך להתעכב את הדקה הזאת, אז אני אעשה כמוהו.
למרות שמעיקר הדין לדעתי אפשר להתפלל גם כן כשהוא מהלך.
אז אכן באמת השולחן ערוך פוסק, הלכה כרב ששת, אבל מצד שני הוא אומר, אם אפשר לעמוד, לתת עדיפות, כי גם רב ששת שהלכה כמותו נהג כאן.
כן, אורח חיים ק"י, סעיף ד'.
אומרת הגמרא,
מה זה מעין שמונה עשרה? שזה תפילת אבינינו,
אז...
ויש תפילה קצרה.
אז אבינינו זה מין ש...
אומרים שלוש לפניה שלוש לאחריה,
ואת כל הבקשות שהן שלוש עשרה באמצע,
אנחנו מתמצתים לתפילה אחת,
כי ההלכה כמאן דאמר, ראינו זה מחלוקת, האם מכל ברכה מקצרים,
או לוקחים את הפול של 13 ברכות ומאחדים אותה לברכה אחת, מכל ברכה שלוש-ארבע מילים,
אז זה יוצר את הברכה.
אז אם כן, ויש תפילה קצרה, שזה מקום הסכנה.
אומרת לנו, תגיד לי, מה ההבדל בין העקרוני, ההלכתי? אנחנו יודעים את הנוסח שיש הבדל, אבל מה ההבדל מבחינה הלכתית? מה היכא בין אביננו לתפילה קצרה?
עונה הגמרא, אבינינו בהר סלויה שלוש קמיתא ושלוש בתראיתא.
שם צריך להגיד את הסדר של שלושת ראשונות, שזה שבע ואחרונות הודעה.
רק באמצע אתה מייצר ברכה נוספת מכל השלוש עשרה.
ואילו,
וכימדתי לבית אלה בה אלה מאתר סלויה, כי זה מיני שמונה עשרה.
אתה צריך לעמוד בה וכולי.
אז יצאת ידי חובה, גם אחר כך באת הביתה ועכשיו אתה מרוכז,
אל תגיד רגע, אז עשיתי שם משהו בדיעבד,
בוא נתפלל עוד פעם. לא, אתה לא חייב, מפני שאתה יצאת ידי חובה.
אבל תפילה קצרה,
לא באי לצלויה, לה שלוש קמיתא ולא שלוש בטרייתא,
אלא אתה מתפלל רק ברכה אחת,
מה שנקרא תפילת הסכנה,
וממילא, כמעט אלה ביתא, באי למדר צלויה. צריך לחזור ולהתפלל שמונה עשרה,
כי אין בה בעצם שום דבר מתפילת שמונה עשרה,
כי אין לא הודאה ולא שבח וכל הדברים,
גם הבקשות, לכן צריך להתפלל את התפילה שלו.
עד היום הבא הזמן? מה זה? כמו טעה ולא התפלל, אז מה יעשה?
יתפלל בתפילה הבאה פעמיים. נגיד, אם הוא הגיע אחר הזמן,
אז יתפלל בתפילה הבאה פעמיים,
ואם יגיע בזמן יתפלל את התפילה הנוכחית.
אומרת הגמרא,
והלכתה אביננו צריך להתפלל באמת מעומד,
כי זה כמו שמונה עשרה,
תפילה קצרה בין מעומד בין מהלך.
וראינו למעשה במקביל לתפילת הדרך גם כן.
תפילה קצרה ממילא הוא לא יוצא ידי חובה, הרי כשיבוא הביתה אז יוצא שיש לנו כאן סיכום מעניין.
ארבע תפילות.
אז בדרך כלל אדם מתפלל שמונה עשרה מלא ראינו,
אז כמובן בעמידה.
רק מקרים מיוחדים אנחנו מחליפים את התפילה הזאת לתפילה אחרת.
בשעת הדחק אפשר להתפלל אבינינו, גם זה בעמידה.
מקום סכנה, תפילה קצרה,
אבל כמובן זהו בא הביתה חוזר.
היוצא לדרך לתפילה נוספת על התפילות הרגילות,
אפילו כבר יתפלל שונה עשרה,
או שיספיק.
מוסיף תפילה זו, עדיף להתפלל אותה במעומד,
אבל אפשר להתפלל גם כשהוא מהלך.
תנו רבנן, היה רוכב על החמור, עכשיו יש את העניין
איך אדם מתפלל, תנו רבנן.
במשנה כתוב ירד ויתפלל,
בברייתא מרחיבים, היה רוכב על החמור, הגיע זמן תפילה, אם יש לו מי שיאחז את חמורו
ואז הוא יכול להיות יותר רגוע, יורד, מתפלל בעמידה וכולי,
מכוון למול ירושלים וכדומה,
ירד למטה ויתפלל ואם לאו,
יושב במקומו על החמור והתפלל, אבל עוצר את החמור.
אם הוא בשיירה, ימשיך הלאה.
רבי אומר, בין כך ובין כך יושב במקומו והתפלל,
לפי שאין דעתו מיושבת עליו.
גם אם יש מישהו שישמור לו,
אז הוא לא כל כך רגוע, אולי הבן אדם הזה לא מספיק אחראי,
ואולי החמור לא רגיל, האדם הזה יברח ממנו,
כן,
ויכול להמשיך ברכיבתו, ולא צריך לעכב את הבהמה וללכת. במיוחד אם הוא נמצא עם שיירה,
עכשיו הוא יצטרך להיפרד מהם.
אמר רבא והיטמא רבי יהושע בן לוי,
ההלכה כמו רבי שאומר שבין כך ובין כך יכול להמשיך ברכיבתו על החמור ולהתפלל.
מה ראינו?
המשנה אמרה שצריך להחזיר פניו או לכוון ליבו כנגד,
נגיד, ירושלים, הרצי ירושלים,
הנקודה המרכזית, קודשי הקודשים, הכפורת.
אז הגמרא מביאה ברייתא.
מה קורה עם אנשים שלא יכולים לראות,
או מפני שהם סומה, עיוורים, או מפני שהם נמצאים במקום, נגיד בים,
ואין להם את האומנות,
את המכשירים של לדעת כיוונים,
או כל סיבה נמצא בתוך מערה סגורה והוא לא יודע לך, ובכן אין לו מצפן.
טענו רבנן, סומה או מי שאין לו יכול לכוון את הרוחות,
הוא לא בקי בכיוונים, הוא לא יודע אסטרונומיה לפי זה כוכב הצפון, כל מיני טכניקות,
יכוון ליבו כנגד אביו שבשמיים,
שנאמר,
כתוב, והתפללו
אל השם.
כתוב מלכים א', והתפללו אל השם, כן?
זו הנקודה המרכזית.
כאילו עומדים מול השכינה, שהביאיתי השם לנגדי תמיד,
כן?
אבל מי שכן יכול לכוון את הרוחות היה עומד בחוץ לארץ מכוון ליבו כנגד ארץ ישראל
כאילו הוא עומד שם
שנאמר והתפללו אליך דרך זה תפילתו של שלמה המלך בבניין המקדש
התפללו אליך דרך ארצם היה עומד בארץ ישראל מכוון ליבו נגד ירושלים
שנאמר והתפללו לה' דרך העיר אשר בחרת להתמקד יותר
היה עומד בירושלים מכוון ליבו כנגד בית המקדש שנאמר
כאן זה כבר במקביל שלו,
בדברי הימים, והתפללו אל הבית הזה היה,
והתפללו אל הבית הזה,
היה עומד בית המקדש,
שכוון את ליבו עוד יותר ממוקד כנגד בית קודשי הקודשים,
שנאמר,
מזה לומד אחד מגדולי ישראל, לכאורה אתה עומד בבית המלאכות, ישר תכוון נגד הכפורת.
אומר, נדמה לי החפץ חיים,
שמזה לא קופצים מדרגות בעלייה הרוחנית, תמיד
אל תדלג, תגיד, תופס כבר מלאכים.
תעלה מדרגה ועוד מדרגה, לא לעקוף כי יש סכנה של נפילה.
צריך להפנים את המעלות.
כן.
מי יעלה בהר שם ומי יקום. בקשר לעלות, נקום, לעלות, נמשיך. כן.
זה השפעה של גלויות שזזו בהתפזרות בגלות, בהחלט.
לפעמים בגלל תוכנית בניין ערים,
יש בעיה של מיקום בית המדרש, לפעמים,
אז באמת היום האדריכלים מודעים לזה, מייצרים את הצורה של בית הכנסת, שיהיה מכוון, לפעמים בזווית עושים ארון קודש, תכנון כזה שיהיה מתאים.
אבל אני זוכר הרבה בתי כנסת,
עוד בדור שלא העסיקו אדריכלים, הכל היה,
אז באמת היה קצת שינוי בזווית אל מול ירושלים, בגלל שתוכנית בניין ערים צריך להיות
עומד הבניין בצורה ישרה.
משנים, ואז יש שינוי ממנהג הציבור, כן, טוב.
כן, כן, טוב.
חבר'ה, אני עכשיו נוסע לצד חוני, איך אני... למול ירושלים, דרום, אז תמיד דרום...
לא, לא, דרום, כבול ירושלים, זה הלכה, זה הלכה.
כן, אומרת הגמרא.
הלאה.
היה עומד...
כן.
יש בעצמנו ימים מיוחדים בשעתיים. -כן, בסיבור שכתוב על זה, היה עומד אחורי בית הכפורת,
עכשיו ככה.
היה עומד בקודשי הקודשים, איך יכול להיות?
הכהן הגדול ביום הכיפורים,
אבל יש במסכת תמיד פועלים שיורדים לתקן,
אז יורדים בלול,
יורדים לתוך המקדש, שלא יזונו עיניהם מהקודש הקודשים, אבל כשהם בפנים,
פתאום אומרים, וואו, אנחנו צריכים להתפלל, זה לוקח כמה שעות.
אז הם, מה יעשו? הם בתוך קודש הקודשים.
אז זה גם יכול להיות דבר כזה.
אתמול אני התלבטתי, כתוב ברמב״ם, הלכות כלי המקדש,
שיכול להיות מצב,
כתוב שכהן ששואל באורים ותומים, אומר הרמב״ם שהוא עומד בקודש הקודשים אל מול הכפורת. אני רציתי להגיד, אבל היה לדין ודברים עם איזה חברותא, הוא אומר,
שאולי הוא עומד בהיכל למול קודש הקודשים, ברמב״ם אסמא כאילו גם הוא בקודש הקודשים, אז יוצא איפה,
תמיד כששואלים את הכהן הגדול באורים ותומים,
אז אם באמת זה בתוך קודש הקודשים,
אז גם מי ששואל צריך להיכנס אחריו, הרי הוא עומד אחריו.
אז אולי רק מרים את הפרוכת או...
זה שם נקודה. על כל פנים, שני מקרים בולטים שאדם עומד בקודש הקודשים, כהן גדול ביום הכיפורים,
אבל פתאום התפלל שמונה עשרה, מה, הוא שואל שם זמן קצר,
הוא רק תפילה קצרה.
אבל הנה דוגמה יותר ברורה,
הפועלים שיורדים בלול, עכשיו הגיע זמן תפילה.
אם כן, היה עומד
בית קודשי הקודשים, חייבים לבוא כנגד הכפורת.
יש כאן לוגוסים את העניין של בית הכפורת,
רשע שמוחק,
כן, בגלל שהיה עומד מאחורי בית הכפורת,
כמובן,
אז נגרר.
היה עומד אחורה בית הכפורת,
היינו, יש י"א בין הכותל המערבי לכותל קיר קודש הקודשים, יש י"א לפעמה. מי שמכיר את מבנה הר הבית והמקדש והעזרה,
יש רווח בין קיר קודש הקודשים לקיר המערבי, י"א לפעמה.
אם הוא נמצא שם, עכשיו,
הוא צריך לשנות כיוון בדיוק הפוך.
במקום למערב, הוא כאן פונה למזרח.
אז מחזיר פניו,
אם הוא אומר, יראה עצמו כאילו לפני הכפורת, לא כעומד מאחורי,
נמצא.
עומד במזרח מחזיר פניו למערב, במערב מחזיר פניו למזרח,
בדרום מחזיר פניו לצפון, בצפון מחזיר פניו לדרום.
חוץ מחובתו של כל אחד להתפלל נוכח המקדש,
שיוצא, יש כאן דבר נפלא לכלל ישראל,
על ידי, נמצאו, כל ישראל מכוונים, יש כאן איזה חיבור של כל ישראל בתפילה, מכוונים את ליבם למקום אחד,
ועל ידי כך, כן, גם העומדים בחוץ לארץ, כולם מתנקזים לצומת אחת.
כן, אז אם כן, זה הדבר הגדול, הנפלא.
אמר רב אבינו... אם מישהו עובד אחרי בית הכפרת, אז הוא יצורף גב שלו ל... לכותל המערבי.
לכותל המערבי. לא לכותל המערבי. לאחד עצמו.
הוא אומר, יראה את עצמו כאילו הוא עומד לפני הכפורת,
ואז... לא כעומד מאחורי מקום השריעה. כאילו הוא אחרי הכפורת, יראה את עצמו כאילו הוא עומד לפני הכפורת,
ולכן הכיוון שלו יהיה לכיוון מערב,
עם הגב שלו לקודש הקודשים.
יאללה, אני מקווה שאם הוא עומד מאחורי זה, כאילו הוא עומד, כאילו הוא עומד שם.
אם הוא היה עומד לפני...
אם הוא עומד כאן, באמצע... -מה אתה אומר, מה זה שם? אם הוא עומד כאן, כן, אבל הוא אומר... -הנה, רש"י אומר בפירוש,
ומחזיר פניו לבית כפורת למזרח.
זאת אומרת, כן, אני גם התלבטתי בנוסח של הגמרא, רש"י אומר בפירוש, כן.
כלומר, אז רגע, אז אתה כאילו כולם בהר הבית עומדים כלפי מערב, ואתה פתאום...
אז הוא אומר, יראה את עצמו שהמוקד הוא... טוב,
רש"י, אתה רואה מה שרש"י אומר? -ראה, רש"י, רש"י מובן, לא ידעתי יותר כמובן. טוב, אמר רבי אבין וייטיימה רב אבינה. מה יקרא? איפה הרמז לעניין הזה שהכול מכוון לקודש הקודשים? כמגדל דוד צווארך בנוי לתלפיות. אז זה פסוק בשיר השירים. מה זה בנוי לתלפיות? הכוונה לצווארך. המקדש הוא הצוואר. למה? המקדש הוא המקום הגבוה והנישא של עם ישראל. אז לכן, כמו צוואר הגוף,
אותו דבר, אז אם כן תל פיות נוטריקון תל הר שכל פיות פונים בו,
לכן מכוונים למקדש, לקודש הקודשים, לכפורת.
עכשיו חוזרים לעניין שרכוב ומהלך בספינה.
אבו אדי שמואל ולוי כאב ובאו למיפק לאורחה שהיו רוצים לצאת לדרך,
אז היה להם בעיה כזאת,
שהם יהיו בדרך, יהיה להם קשה לכוון תפילת שמונה עשרה,
אז יש כאן התלבטות.
מצד אחד למדנו שצריך לסמוך גאולה לתפילה.
קודם קריאת שמע, אחר כך ברוך את השם גאל ישראל, ברכת קריאת שמע, אחר כך שמונה עשרה.
זה הדבר אחד.
דבר שני, צריך לכוון בתפילה.
דבר שלישי,
יש לנו את ה...
דבר שלישי, כן?
זמן התפילה. זמן התפילה, גם כן כאן חשוב.
עכשיו, הוא יוצא לדרך, ויש לנו, ידוע, קריאת שמעה מתחיל רק
עם עד שיכיר את חברו, כשלושת רבעי שעה לפני הנץ.
הוא צריך לצאת לדרך,
דבר שמותר לו, כן?
במקרים שמותר לו, והוא אומר ככה: אם אני אצא לדרך ואני אתפלל בדרך תוך כדי הליכה,
אז יהיה לי בעיה,
מפני שאני אתפלל שמונה עשרה בהליכה, וזה דבר בעייתי.
אז מה אני אעשה?
יש אפשרות אחת, שאני אתפלל בבית את תפילת שמונה עשרה, שכבר מעלות השחר זמנה,
ואני אחר כך אגיד קריאת שמע. אז אני מפסיד גאולה לתפילה, אבל אני מרוויח תפילה בכוונה,
אז אחד, רווח מול הפסד. אז אומרת הגמרא ככה:
אבו אדי שמואל ולוי, כאבו באו למיפק לאורחה, היו צריכים לצאת לדרך,
בקרון או בספינה, אבו מקדמי ומצלי. היו מקדימים להתפלל שמונה עשרה,
אחרי שעלה עמוד השחר, אבל לפני זריחת החמה.
הזמן תפילה בעצם, מלכתחילה זה רק בזריחת החמה,
בנץ, כאב ומטי, זמן קריאת שמע, קרו.
אז זאת אומרת,
הזמן המהודר של תפילה זה נץ החמה, זמנה מעלות השחר, אבל קריאת שמע רק משיירד חברו שלושה רבי שעה לפני כן.
אז הם עשו את הסידור הזה ויתרו לסמוך גאולה לתפילה,
התפללו כמן.
אומרת הגמרא, איך הם לקחו שיטה כזאת? כמו מי? כי הייתנא, כמו התנא זה דתניא.
השכים לצאת לדרך לפני זריכת החמה,
זריכת החמה, לפני הנס,
ולא היו,
כן,
ולא יהיה לו בדרך כל מה שהוא צריך.
מביאים לו שופר, כולם שואלים, בדרך, בראש השנה או בסוכות, לולב? נו, סוכות אפשר להגיד חול המועד.
אלא מצב שמותר לו ללכת.
למשל,
אם הוא הולך בדרך ויש בורגנים,
אתם יודעים מה זה בורגנים,
כל שבעים ואמה יש איזה בודקה,
אז בדרך, זה בדרך, זה מחוץ לעיר,
אבל סידרו כזה,
כמו שידוע,
זה מחבר אל העיר ואז בעצם מותר לו ללכת, זה לא נקרא חוץ לתחום,
מצד שני צריך להגיד תפילת הדרך,
אז מביאים לו שופר ותוקע,
לולב ומנענע מגילה וקורא בה,
אחרי שקיים את מצוות היום יוצא לדרך, וכשיגיע זמן קריאת שמע,
אז לכן מה הוא עושה?
לכאורה הוא עושה את כל זה לפני התפילה.
למה? כי בדרך אסור לטלטל, אז הוא מביא איתו, עושה את זה לפני התפילה.
וכשיגיע זמן קריאת שמע, קורא,
השכים לשב בקרון,
ולא יוכל להתפלל בעמידה כי יש טלטולים באונייה או בספינה,
מתפלל את תפילת שמונה עשרה בבית טרם שזורחת החמה, כשיגיע זמן קריאת שמע הוא כבר בספינה קורא אותה לבד למרות שהוא הפך את הסדר. קודם מתפללים קריאת שמע וברכותיה רק אחר כך תפילה.
אבל כשאין ברירה מעדיפים את הכוונה ואת הריכוז ואת העמידה על פני לסמוך גאולה לתפילה. הרב שמעון אלעזר אומר בין כך ובין כך בין אם השכים לצאת לדרך רגלית
ובין אם הוא יוצא בקרון ובשנאה, קורא קריאת שמע,
כשיגיע הזמן,
הוא מתפלל אחריה כדי שיסמוך גאולה לתפילה.
בכל אופן, כן,
נכון, אז עיקר זמן תפילת שחרית זה הנץ, אז הוא מרוויח גם את ההידור של הנץ.
אומרת הגמרא,
במאי כמי פגעי, מה יסוד המחלוקת?
מר סבר,
התנא קמא סובר, שתפילה מעומד עדיף.
זה הערך העליון בהתנגשות הזאת.
אפילו בגלל זה הוא צריך להקדים את התפילה לקריאת שמע,
ואפילו הוא מפסיד לסמוך גאולה לתפילה.
למה? שהעמידה מסייעת לכוונה.
הוא מר רבי שמעון אלעזר סבר מסמך גאולה לתפילה עדיף.
אפילו אם בגלל זה נצטרך להתפלל בישיבה,
כן,
להלכה, כן,
באמת המעומד למעשה בהלכה פוסקים את הדעה שהתפלל שמונה עשרה ואחר כך קריאת שמע.
אבל כבר הכותבים האחרונים שבזמננו שוב פעם חוסר הכוונה מבלבל את ההלכה, פוסקים כך שהיית צריך להתפלל שמונה עשרה לפני לצאת לדרך להגיד קריאת שמע בזמן.
אבל כיוון שהיום ממילא הכוונה גם אם אתה עומד
וכמו שמספרים שרב אחד אחרי התפילה ניגש תלמידו ושואל למה לא יחד, הוא אומר כבוד הרב אנחנו נתפלל
מנהלים כל יום יחד, מה?
הוא אומר, כן, שמתי לב שבשערפי חזיונותך היית כבר בשוק בלובלין.
אז כשחוזרים, לפעמים האדם... -להגיד שלום על הלכד.
כן,
מספר את הגמרא.
אז למעשה פוסקים באמת, שצריך היה להגיד קודם 18,
כי הכוונה יותר חשובה.
אבל כותב כבר משנה ברורה, שוב,
צריך לעשות אנציקלופדיה. מה קורה בירידת הדורות,
מפסידים הרבה הלכות.
בגלל שממילא לא מכוונים,
אז כל החשבון שתוכל לכוון יותר.
אז לכן, אז לפחות תרוויח, לסמוך גאולה לתפילה.
כן, כן. -לשאוף לזה היה.
כן, אולי, נכון. זה בחשבון ההלכתי. מרימה ומארזות רעב ומכאן... עכשיו, יש, היה מנהג לפני שבת הרגל.
כלומר, כשכל רגל שבת קודם היו מכנסים את כולם, לומדים מלכות הרגל.
זה היה שיעור ארוך מאוד.
גם חג רגיל כמו שבועות,
היה צריך ללמוד תוכנית יום טוב וכדומה. הרב היה מלמד את הכול,
אז כדי להספיק היה קם בבוקר מוקדם, שיעור בבוקר.
עכשיו יש בעיה, מתי התפללו, מתי קריאת שמע,
אז בואו נראה מה שהיו מנהגים שונים וכאן נשפוך אור להלכה.
מריימר ומר זוטרא, אב ומחנפי בי עשרה,
היו, מה עושים?
הולכים, מזמינים עשרה חבר'ה לבית מוקדם,
בשבתא דה ריגלה שצריכים לדרוש דרשה
ומצלו אז מתפילה לה כבר השחר מתפללים תפילת שחרית ועד הר נפקה לפירקה היו יוצאים לתת את השיעור ואז
תוך כדי שיעור להגיד קריאת שמע אין בעיה
זה גם קצר לא צריך למות הכל בסדר רב אשי מצלה בעדי ציבור ביחיד
זאת אומרת הוא היה נוהג ככה
שהוא היה מתפלל, הוא היה יוצא לשיעור מוקדם.
השיעור ברבע וחמש בשבת.
הוא היה יוצא לשיעור מוקדם
ולא מתפלל. מה היה עושה? הרי היה פעם תורגמן.
התורגמן, מה שהרב אומר מסביר אותו. אז הוא היה מתכנן עם התורגמן באיזשהו זמן שהוא אומר קטע ארוך,
ואז התורגמן צריך להסביר הרבה זמן,
אז הוא יכול להתפלל בזמן הזה.
קריאת שמע יותר קל לנצל רגעים.
אבל מה הוא היה עושה? היה צריך לעמוד,
אבל הוא היה יושב, הוא אומר, אם אני אעמוד,
ההלכה אומרת, הרב עומד, אז כולם עומדים, הוא לא רציחא דציבורא,
אז היה יושב תפילת שמונה עשרה.
כדי לסמוך גאולה לתפילה ולהתפלל תפילה בזמן יותר,
אז הוא היה מעדיף את הסידור הזה. נראה את זה בפנים.
יוצא שהחשיבות,
החשיבות לסמוך גאולה לתפילה היא עדיפה.
אומרת הגמרא,
מספרת הגמרא, רב אשי הוא נהג אחרת,
רב אשי נהג בצורה שונה ממה שראינו, הוא היה ראש ישיבה בעיר מחסיה מתיה,
אז הוא נהג, מה היה המנהג שלו?
הוא היה הולך להגיד את השיעור מוקדם ועוד לא התפלל,
מצלע בעדי ציבור, מצלע, מתפלל יחד עם הציבור ביחיד,
כלומר לא עם הציבור כשהוא היה נותן את השיעור מנצל רגעים לתפילה,
איך היה עושה?
הוא מיושב, כאב העדתי לביתה, כשהיה בא לביתו אחרי הדרשה, עד ארומץ למעומד. היה חוזר מתפלל שמונה עשרה בעמידה,
אמרו לרבנן ולאב ידמר, כמראה מארמה זוטרה,
שהיו קוראים קריאת שמע, מתפללים בעמידה לפני השיעור,
ואחר כך,
בזמן השיעור, הם אומרים קריאת שמע, כשיש את ההזדמנות.
אמר לו, צריכה לי מילתא,
אני, בשביל לעשות את זה, בכל מקרה צריך קצת לאחר את השיעור.
אני תמיד נותן את זה ממש מוקדם בבוקר.
אם אני אעשה כך,
כמו שמרימר שהתפללו לפני כן, אני צריך קצת לאחר את השיעור.
וזה טורח לעכב את הדרשה עד שאני אקרש קריאת שמע ברכותיה וסמוך גאולה לתפילה,
כי הרי קריאת שמע אני צריך לחכות עד שיהיה שלושת רבעי שעה לפני הנץ,
אז השיעור יתאחר. נכון, אנחנו נתחיל עוד מוקדם,
אבל זה לא מספיק לכן אני מעדיף לעשות כך שואלת הגמרא ולי אבי דמר קבוע דשמואל ולוי
שמה שהם מתפללים בבית לפני קריאת שמע
ביחידות
ואחר כך אומרים קריאת שמע ומוותרים על נושא של לצמור גאולה לתפילה אמר להו לך אזינא להו לרבנן קשישי מינן דאב דאחי לא ראיתי לחכמים הקשישים לגדולי הדור שעושים כך
ולכן אני עושה את הדבר הזה.
אומר תוספות בתלפיות,
תל שכל פיות פונים בו,
וכך שמעת הקיים אילן, וכך מזכיר נא בלא יחפורדיק, אמר הטונדקא היא טון לצפונה את ארץ ישראל הדרימו,
לא כאן נאמוראי אל אל דפליגה,
אין השכינה,
היא השכינה במזרח ובמערב. עכשיו אנו במערבה של ארץ ישראל, כן אנו פונים למזרח.
זה מה שדיברנו קודם.
עבור עדי שמואל,
כן,
אומר תוספות, פירש רש"י קודם עמוד השחר, ולא נראה.
הם היו מקדימים אפילו לפני עמוד השחר? לא.
די אם כן, לא היו יוצאים בו כלל, עדיין אינו יום, לכן נראה פירוש רבנותם, שאלה עמוד השחר,
כאמר, ואמרו מקדמי קודם הנצח, אמר,
כאמר, ועדיין אינו עיקר זמן תפילה.
מסמך גאולה לתפילה עדיף, אומר תוספות, מלהתפלל מעומד.
ואחי פסקי בעל הלכות גדולות, הלכה כי רבי שמעון אלעזר,
ממש מה, דשמונה עשרה ברכות מותר להתפלל בדרך,
במעלך,
ואין צריך לעמוד.
שואל,
מה שנע מאביננו דמסקינא לאל דמעומד דווקא? שאלה התשובה?
היא קצרה, אין כאן ביטול הדרך,
כל כך כמו שמונה עשרה ברכות.
אביננו, זה לוקח לו דקה וחצי הכל,
וכאן הוא צריך לחרות שש דקות, ועוד פירש הרבינו מאיר,
דאחה כי עדר לבית אימץ למועמד,
דאמרין סמוך, רב אשי מצלה אם הוא יחזור על השמונה עשרה מחדש
מיושב כדי לקרוא את קריאת שמע בשעתה כי עדר לבית מצלה מעומד.
רבינו חננאל פסק
כי אבו עד שמואל ולוי שבאמת הם,
כן,
כמו אבו עד שמואל ולוי שהיו מתפללים
לפני הזמן
ומי דקאמר רב אשי לא חזין רבקי ששי דקאבני ראה חימש עד אין הלכה כמותם.
טוב, ראינו כאן את הדברים. משנה.
רבי אלעזר בן עזריה עכשיו עוברים לדין מוסף.
נראה כאן מחלוקת האם תפילת מוסף תקנה ליחיד?
רק לציבור?
אפילו ליחיד.
אומרת המשנה הקדושה.
זה שלוש דעות.
רבי אלעזר בן עזריה אומר אין תפילת המוספים אלא בחבר עיר.
שיש גורסים חבר עיר, מקום שתלמיד חכם, באים להתפלל איתו.
אז כל התיקון של מוסף זה רק כשיש מניין,
אבל ביחיד לא תיקנו, כן?
למה, מה מיוחד בתפילה הזאת שהיא שונה?
הרי זה עניין של כל התפילות, זו בקשת רחמים, גם בשבת, שאתה לא אומר, אבל זה כנגד.
אז זה יש עניין של היחיד, אבל במוסף יש רק עניין כללי של הציבור, אין שום...
הגשת רחמים.
אז מראש תיקנו את זה רק כשיש ציבור.
זו דעה ראשונה.
וחכמים אומרים, בחבר עיר ואבשלום חבר עיר.
חולקים בתכלית, אומרים,
התיקון, תפילה, כמו כל התפילות, יש מניין, תתפלל. אין מניין, תתפלל ביחיד. אם יש מניין, תתפלל בציבור.
אתה נמצא במקום, בעיר, שאתה יהודי יחידי,
תתפלל ביחידות.
רבי יהודה אומר משמו של רב אלעזר בן עזריה, דעה מפשרת.
הוא אומר גרסה אחרת בדברי רבי אלעזר בן עזרא
כל מקום שיש שם חבר עיר יחיד פטור תפילת מוספים
משמע אין חבר עיר הוא חייב כלומר בכל עיר צריך להתפלל אז אם בעיה בתפילה במקום הזה נגיד בעיר ירושלים או אפילו ניקח אשדוד יש בית כנסת שמתפלל מוסף אתה היחיד שמתפלל בבית פטור
כי זה עניין ציבור
מישהו מתפלל בעיר הזאת אתה פטור אבל אם
אם אתה אין שום עניין בעיר הזו,
תתפלל ביחידות. אומר כאן רש"י, אין תפילת המוספים,
אלא בחבר עיר,
לא תקנו עליה בציבור, חבר עיר, חבורת העיר, אבל לא ליחיד.
משמו של רבי אלעזר בן עזריה, כל מקום בגמרא פריח היינו תנא קמא,
אליבא דר רבי אלעזר בן עזריה.
זה אחד הדברים שאני מתפלא, מה הגמרא שואלת, מה נפקא מינא? רואים את זה ממש ישר בהתחלה.
הנה הקושייה.
מה זה?
קריאת התורה, כן. חובת הציבור, כן, כן. -שאתה מתראה בבית, אם הציבור...
נגיד, האדם לא שמע קריאת התורה בתפילה כנינך,
אז הוא פטור.
הוא לא צריך לרוץ לשמוע קריאת התורה במקום אחר,
כי זה חובת הציבור, פלל בציבור.
השאלה רק היום, מה נגמר בציבור? יש ציבורים, זאת אומרת,
קהילה שלך זה בשבילך ציבור, או ציבור זה...
אז באמת, ברוב עם הדרת מלך נראה את העניין, נגיד, נראה חכמים שהתפללו בין העמודים,
אז מה הכוונה, ביחידות או לא ביחידות? יש אומרים שהתפללו בציבור, אבל ויתרו על תפילה במקום שיש הרבה יהודים בהתפלל.
כלומר,
יש שאומרים, נלמד את זה עוד מעט בגמרא,
שחכמים היו נוהגים להתפלל בין העמודים.
אז פירוש אחד,
ביחידות, הם אמרו, עדיף ללמד במקום הלימוד,
מאשר ללכת לחפש מניין.
דעה אחרת אומרת, לא,
לוותר על תפילה בציבור זה לא עד כדי כך.
הכוונה שבין העמודים יתפללו בציבור,
אבל הם ויתרו על ברובע מהדרת מלך, כי יש בו את הכנסת.
אמר מסבא, 13 בתי כנסת היו בעיר הזאת.
בכל מקום היו רבבות עמך בית ישראל.
אז הוויתור הוא כדי ללמוד במקום הלימוד, להתפלל במקום הלימוד.
נראה את זה בהמשך.
גמרא.
שואלת הגמרא,
רבי יהודה שומר בשם רבי אלעזר בן עזריה? זה בעצם מה שאומר רבי אלעזר בן עזריה בעצמו,
כן?
הרי שניהם היחיד לא מתפלל מוסף לבדו, אומרת הגמרא,
איכא בינאי הוא יחיד שלא בחבר עיר.
תנא קמא סבר פטור, תנא קמא אומר יחיד אף פעם לא מתפלל מוסף.
ואילו רבי יהודה שומר בשם רבי אלעזר בן עזריה,
הוא אומר זה תלוי, אם יש תפילה בציבור של מוסף הוא פטור, אין, הוא אומר,
הוא מיושב.
בעיר זה יחיד בעיר שאין בו מניין. כן, שאין בו מניין, כן.
ואילו רבי יהודה סבר חייו כמו שהוא חייב בשאר התפילות, אלא מקום שיש תפילת ציבור,
שליח הציבור פוטר אותו,
כי הרי הוא חוזר, שליח הציבור בעצם חוזר על תפילת מוסף.
לכן אומר רבי יהודה שמקום שיש חבר עיר,
הרי החזן חוזר והוא מתכוון על כל מי שנמצא בעיר ממילא הוא פטור.
אומר כאן רש"י, יחיד שאומר לך יחיד הדר בעיר שאין שם עשרה לתנקה מאליבא דרבי אלעזר דאמר לא תקנו אלא בעשרה יחיד זה פטור.
לרבי יהודה אין יחיד פטור למקום עשרה ששליח ציבור פוטרו אפילו שהוא נמצא בבית אחר.
אומרת הגמרא, אמר רב הוא נברכי נא אמר רב חיה בר רב הלכה כי רבי יהודה שמר משום רב אלעזר בן עזריה.
אמר לי רבחייה ברבין, שפירקה אמרת.
אתה אומר, טוב מאוד,
באמת,
שאם יש מניין בעיר אתה פטור היחיד להתפלל מוסף,
אין מניין, אתה אומר. ואמר שמואל, מימיי למצלינה,
כן?
מימיי לא התפללתי צלותא דמוספים ביחיד, כשהייתי ביחידות
למנהרדה,
חוץ מיום אחד לבר מההו יומא,
דעת הפולמוסה, פולמוסה זה בעצם מלחמה,
הצבא שמנהל מלחמות, נמלכה למטה, שבה בנרדא הגיע גדודי חיילים של המלך,
והטריחו רבנה ולא צלו.
וחכמים היו עסוקים עם החיילים או מפחד או מעניינים ציבוריים ולא התפללו בציבור, צלילי ביחיד.
אז כיוון שידעתי שבעיר אין שום עניין,
כל החכמים טרודים בריצוי הגדודים,
אז אין שום טבילה בציבור?
נגיד, בזמן שהיה חמת המפרץ,
היו מקומות שלא התקיים עניין, מקומות קטנים, בגלל שאנשים שרו במקלטים ופחדו.
אז עכשיו, אז הוא אומר, זה המקרה שבו אני התפללתי. אז מה רואים?
שהוא חשב, פוסק, כמו רב יהודה, שאומר על עזר בן עזריה.
לגבי ההכרעה הזאת יש מחלוקת. ייטיב רב חנינא קרא.
קרא. למה קראו לו קרא? יש עומדים היה מלמד תינוקות. בתור מלמד תינוקות, מרכז הלימוד שלו זה המקרא.
זה מה שהוא מלמד אותם, אז הוא נקרא קרא. מומחה למקרא.
כן, מקראי, לא קראי.
"כאמי דרב ינא ויאתי וקמא".
הוא היה אולי בעל כוירה.
הלכה כרבי יהודה שאמר משום רב בן עזר בן עזריה.
אמר ל...
אה, יש שאומרים שהוא היה רב חנינא קרא.
יש אומרים שהוא היה בעל קורות, היה בעל מקצוע שלו,
שם קורות למעלה, אבל בדרך כלל כשהיו שמים קורות,
הקורה הייתה מונחת על דפנות הבית לאורך ולרוחב,
והקורה לא הייתה מדויקת. הרבה פעמים היו חלקים מהקורות בולטים החוצה משני הצדדים, לפעמים מכוון בשביל להגן מפני הגשמים,
אז הוא משתמש כאן בטכניקה הזאת כדי להעיר לו.
הוא אמר כאן שההלכה, כמו רבי יהודה רבי אליעזר בן עזריה, היינו שאם יש מניין בציבור אז היחיד פטור, אם לא, הוא אפילו יחיד אומר.
אז הוא אמר לו,
פוק קרא קריאך לבארה.
אז לפי הפשט הראשון, תצא את הפסוקים האלו, אל תגיד בבית המדרש, אתה לא מדבר נכון.
דן הלכה כי רבי יהודה שמר משום רבי אליעזר בן עזריה, אלא באמת יחיד לא מתפלל מוסף.
ויש אומרים שכאילו, מה זה אומר, תראה, זה כמו,
המאמר שלך,
זה כמו הקורות שבולטות החוצה, שאין להם תועלת לבית.
אז גם מה שאתה אומר, אין בו שום תועלת.
אומרת הגמרא,
אמר רבי יוחנן,
אם אנחנו רוצים לדעת מה היה דעתו של רבי ינאי, נראה את זה ממקרה ברור.
אני ראיתי את רבי ינאי דצא לי ואדרצא לי.
הייתי פה מתפלל פעמיים.
למה הוא התפלל פעמיים? אחד, הוא התפלל ביחידות מדובר,
הוא התפלל שחרית ומוסף,
אחרת למה הוא מתפלל פעמיים?
אז רבי ינאי נוהג כמו דת חכמים, שמה?
שתיקנו תפילת מוסף גם ליחיד, נקודה.
אז הוא יוצא, מה?
או, מה, לא היה מניין?
ואז
הוא זורק עם רבי יהודה מן...
מה?
רגע, אתה אומר, ברור שהוא לא סובר כמו תנקה, מה שיחידו מתפלל, זה ברור,
אהה, נכון?
אתה צודק, אתה צודק מאוד, אהה.
אולי,
אולי מהמיסים, יש כאן שני סיפורים.
קודם,
אחר כך רבי דב אשר, רבי אליעזר בן עזריה.
שהוא התנגד לפסק שלו.
טוב,
אז אמר לי רבי ירמיה, לרבי זיירא, ודילמה מאיקרא לא כוון דעתי.
אתה רואה שהוא מתפלל פעמיים, מי אמר לך שזה מוסף? אולי הוא לא כיוון דעתו, ואז הוא חוזר. האדם שלא כיוון דעתו, חוזר על תפילתו.
בייחוד להלכה, אם לא כיוון באבות,
לפחות בתפילת אבות.
אז באמת זה מעניין.
שוב פעם בגלל דורנו שלא מכוון אומר המשנה ברורה שהיום אפילו יש פוסקים שהיום אפילו באבות אם לא כיוון יצא ידי חובה
גם זה עד כדי כך זה כולה קצת אומרת הגמרא אמר לי מניין לך להוכיח ראית שהוא מתפלל פעמיים מסקנה הוא התפלל מוסף ביחיד למה כי אחרת מה זה שתי תפילות אולי שתי תפילות מעיקר הלא כוון דעתי בתפילה ראשונה
ולבסוף קווין דתי,
לכן הוא צריך להתפלל עוד פעם.
אין לו כיף שרבי ינא יתפלל מוסף ביחידות. מה ההוכחה שלך בכלל?
כן?
מי שהתפלל ולא כיוון ליבו ברכה ראשונה,
חייב לחזור להתפלל שנית.
כן?
ככה כותב גם הרמ"ן בסעיף,
בסימן ק"א, ההתחלה.
ואם כך, אין לו כיף שרבי ינא יתפלל תפילת מוסף.
אמר ליה, חזי, על מי אתה מדבר?
אתה מדבר על גאון ישראל,
חזי,
מן גברא דקמא עשי דליה, על מי אתה מעיד?
אתה מעיד,
על מי אתה העדת? את רבי ינאי,
הוא הראשון של המוראים,
היה רבו של רבי יוחנן ועוד,
אם כן,
חזי מן גברא רבא דקמא עשי דליה,
ודאי דקדק במעשה עד שהתברר לו,
שעד שברור, לכן אני יודע על מה אני מדבר, כי זה לא סתם בן אדם. סתם בן אדם, לא הייתי מגיע למסקנה,
אבל רבי ינאי זה בטח,
הוא התכוון, הוא לא עומד להתפלל ככה בצ'יק צ'אק, עושה הכנות והוא מכוון.
רב,
בייחוד,
מאיפה הוא יודע? כיוון שהמעכב הוא רק אבות,
אז להגיד שרב,
כי אפשר להגיד בדיוק מה לא ראש בתוספות,
אבל אם החיוב לחזור זה רק על...
הברכה הראשונה של אבות, לא ייתכן שרבי ינאי לא יצליח לכוון באבות.
הנה, רב עמי ורב אסי,
שני החכמים האלו, אף על גב הם היו גרים בטבריה, בארץ ישראל, אף על גב דאהבו לטליסר בי כניסתא.
היה לה בעיר הזאת טבריה 13 בתי כנסת, בכל בית כנסת מתפללים רבים.
לא אהבו מצלו, לא היו מתפללים, אלא ביני עמודי, בין העמודים של בית המדרש. בקיצור,
אחד אבו גרסי בין העמודים איפה שהם לומדים.
מה זה העמודים?
התקרה עומדת עליהם, כן?
זאת אומרת, כאן משמע שיש חשיבות גם להתפלל במקום הלימוד,
לכן הוא אומר בין העמודים.
היום בבית המדרש, מה זה בין העמודים? מכאן לומדים להלכה שקביעות מקום זה חשוב,
גם התפילה איפה שאתה לומד זה חשוב שגם תתפלל,
כן?
אומרת הגמרא איתמר,
למרות, אז באמת כאן יש מחלוקת,
כמו שהזכרתי קודם, האם הם התפללו ביחידות והם ויתרו על תפילה בציבור כדי להרוויח
תפילה במקום לימוד,
או שזה בעצם רק,
באמת היה להם עניין, אבל מניין מצומצם,
והם ויתרו על ברוב עם הדרת מלך.
הראשון, להשווה את הגמרא?
את מה? את ה... שמעת עכשיו.
מה המחלוקת?
אה, כן, כן, לכאורה, לכאורה זה מחלוקת. כן, כן, אני כבר לא זוכר. חשבתי שזה טוסטות, אני לא רואה את זה עכשיו.
אחי גרסינן?
כן. -ובעצם הוא מכל קצר. אה, הנה, כאן. -הוא אומר לזה ראייה כמוכל שחכמים. -אבל הלכה כרבנן, אז הרב חנן,
רבחננו חנן אלח, אם הייתי רבנן עשי,
כרבנן בנעמות דיגרסי לשמינן, זה הלכה כרבנן.
אז כן, אנחנו רואים כאן תוסות אומר בפירוש,
שיחיד. כן, ביחידות, אבל אמרו אומר שזה גם לא ביחידות. כן. או בין תפילה לתפילה.
אני חשבתי שזה פתוח ביחידות.
אה, ראיתי את זה, כן.
טוב, אני צריך לבדוק את העניין, אבל זכור לי את שתי השיטות האלו. יש לך את הכל.
אה, מה הוא אומר בשם מי?
טוב, נראה עוד מעט אז נקרא את זה.
אומרת הגמרא,
איתמה,
יש כאן מחלוקת.
רבינו יצחק
בערב דין משום רבינו אמר הלכה כרב יהודה שאמר משום רבי אלעזר בן עזריה, שמה?
שתלוי אם יש מניין בעיר או אין מניין בעיר.
רב חייא ברא באצלי ועד ארצלי, עוד מקרה שהוא התפלל פעמיים.
קודם ראינו שאני ראיתי, רבי יוחנן מעיד, ראיתי את רבי ינאי שמתפלל פעמיים. עכשיו יש כאן סיפור שרב חייא עצמו התפלל פעמיים.
זה היה בראש חודש,
אמר לי רב זעירה,
מה היית מעביד אמר אחי?
למה עשית כך? הילה אם משום לא כוון מרדתי שלא כיוונת בתפילה הראשונה?
ואמר רבי אליעזר, לעולם יעמוד אדם את עצמו לפני שהוא עומד להתפלל, אם יכול לכוון ליבו, יתפלל, ואם לאו אל יתפלל.
אז מכאן מדייקים שבאמת העיקר זה תפילת אבות, כי אם זה כל התפילה,
אז יכול להיות שהוא עמד בדעתו שהוא יכוון, בסוף הוא לא כיוון.
אבל אם זה רק תפילת אבות,
אז התוכנית צריכה להתבצע.
אז למה חזרת עוד פעם? אם בגלל שלא כיוונת,
המעכב זה רק אבות.
והרי אתה נוהג כמו ההלכה, שאתה עומד את דעתך אם הכנת או לא,
וביצוע של ברכה אחת ודאי תקיים.
ואמר רב לזר, לעולם יעמוד האדם את עצמו,
אם יכול לכוון את ליבו, יתפלל מילה ואל יתפלל.
לכן ודאי כיוונת,
כי אנחנו, כי כולם אומרים, מכאן הוכחה לשיטה שרק אבות מעכב.
ואמר רבי אלעזר, כן, אומרת הגמרא,
כי מה בטוח?
שאם היית מרגיש שאתה לא מסוגל לכוון, לא היית מתפלל?
אלא דלא עדכא מהר דרישיאך,
אלא מה,
היום זה ראש חודש,
בטח שכחת יעלה ויבוא.
ועתניא,
למדנו ברייתא,
טעה ולא הזכיר של ראש חודש בערבית,
היינו יעלה ויבוא.
אם תבל לא הזכיר את זה בתפילת ערבית,
אז אין מחזירים אותו, מפני שיכול לעומרה בשחרית.
עוד מעט נראה טעמים אחרים.
אם שכח
בשחרית שכח להגיד יעלה ויבוא, אין מחזירים אותו מפני שיכול לומרה במוסף.
כן?
ושחרית אין אותו ממי שיכול לומרה במוספים.
אמנם לא אומרים שם יעלה ויבוא, אבל כל המוסף זה ראש חודש, הכול.
אם שכח במוסף, מה הוא אמר?
הוא אמר, נגיד, שלוש ראשונות, שלוש אחרונות,
והתפלל שמונה עשרה שחול.
אין מחזירים אותו.
למה? פני שיכול לומר במנחה.
שם הוא ישכיר, יעלה ויבוא.
הרי אין לחזור להתפלל שנית אם שוכחים. למה אתה התפללת? אמר להו איתמר עלה?
אמר רבי יוחנן בציבור שענו.
זאת אומרת, יש הבדל.
אם הברייתא הזאת מדברת שאתה מתפלל בציבור, אז החזן חוזר עוד פעם חזרת השץ ואז הוא יוציא אותך ידי חובה אז שכחת ידי ויבוא
תכוון לתפילת השץ ואז תצא ידי חובה, כן?
זאת אומרת יש כאן, אה סליחה,
הפירוש הוא כאן אם השליח ציבוטה
אז לא מחזירים אותו בגלל שיש כאן טרחה דציבורה
אבל יחיד כן חוזר לכיוון שטעיתי דילגתי על ראש חודש
חזרתי והתפללתי. נראה, רש"י כאן אומר,
בציבור שאלנו שאין מחזירים משום דשמא לי בשביל יוצאו ועיקתם מקצת אזכרה,
אבל יחיד צריך לחזור. ובאג מפרש בש"ץ משום תראה. אז שני הפירושים שאני אמרתי מופיעים ברש"י.
פירוש אחד שרש"י אומר,
מפני שאם אתה מתפלל בציבור שכחת ילד ויבוא, אין לך בעיה,
אתה יכול לצאת ידי חובה בחזרת הש"ץ,
למרות שהוא מתפלל בשביל מי שלא יודע,
אבל בהחלט הוא מכוון גם מי שקרא לו פאנצ'ר.
ופירוש שני אומר שכל ההתר הזה שלא חוזר זה רק בציבור, כי להתחיל להטריד את הציבור בתפילה נוספת זה עוד זמן על חשבון הציבור, אנחנו לא מטרידים.
כמה ישעה בין תפילה לתפילה? כאן הוא חוזר לשאלה נוספת.
טעית בתפילה ראשונה,
אז אומרים לך תחזור עוד פעם בתפילה,
או נגיד ביום ששכחת שחרית, תמפלל פעמיים מנך.
מהי אורך ההפסקה שאתה צריך להפסיק בין תפילה אחת לתפילה השנייה? רב אונא ורב חייזה,
חד אמר כדי שתתכונן דעתו עליו.
אין כאן מחלוקת בהלכה, רק הלשון.
מה זה, רש"י אומר, התיישב דעתו עליו,
שיוכל להתחנן לפני ה'.
ואחד אמר כדי שתתחולל,
מה זה להתחולל?
לשון "וייחל משה את פני ה' אלוקיו",
שיוכל לכלות את פני הקדוש ברוך הוא.
רש"י אומר, אין הבדל,
ולא נחלקו רק בעניין הלשון.
רבנו חננאל אומר,
חינון זה בקשה לקבל דבר, וחילוי זה מחילה,
כן? וזה צריך כוונה יותר.
משמע, מדעת רבנו חננאל,
שזה גם מחלוקת בזמן.
בירושלמי, התוספות כאן אומר,
הירושלמי אומר שזה זמן של ארבע אמות.
מפרש בירושלמי דמי על ארבע אמות.
כמה זה ארבע אמות?
כמה לוקח שתי מטר ללכת?
בזמן? כמה שניות?
טוב.
כמה אישה?
רבו נא ורב חיזה, אחד אמר כדי שתכונן דעתו עליו.
ואחד אמר כדי שיתחולל דעתו עליו.
כן, אומרת הגמרא,
מן דאמר כדי שתכונן דעתו עליו? דכתיב, איפה המקור?
ואתחנן אל השם, תפילת משה, שייתן לו לעבור לארץ ישראל.
ומאן דאמר כדי שתחולל דעתו,
דכתיב אחיך את העגל,
ויכל משה את פני השם אלוקיו שלא יכלה את עם ישראל.
מעניין, לשון נופל על הלשון ויכל שלא יכלה.
כן,
של ה...
אז אמרנו, רש"י אומר שבעצם זה רק מבחינה לשונית,
להתחנן או להיכל, התחיל, תפילה, כן, יחיל.
אז הרי רש"י אומר ככה:
הנה התכונן, שיהיה דעתו מיושבת לארוך. אה, אחד, שיהיה דעתו מיושבת. השני אומר שלשון חילוי, לישנבא אלמלקית.
באמת רבנו חננאל, באמת אומר שיש כאן אף קמינה,
כי מי שרוצה לבקש הוא צריך הרבה יותר זמן להתכונן.
יש הבדל גם להלכה.
אמר רבנן, הגמרא חוזרת על מי שמדלג בראש חודש שיעלה ויבוא.
אמר רבנן, אמר אהבתא ולא הזכיר שראש חודש בערבית, אין מחזירים אותו. כפי ש...
