אנחנו הגענו לדף כ"ח עמוד ב' במשנה.
בסוף אנחנו גם ניקח את תפילת הדרך.
אנחנו ראינו בעמוד הקודם,
זאת אומרת, בשיעור אתמול,
את תפילת רבי נחומיה בנקנה,
ושם אנחנו הבאנו את הדין.
אז הרמב״ם פוסק שזה חובה,
כמו כן השולחן ערוך, לומר תפילה.
מה שאין כן,
רשונים אחרים אומרים שזה רק רשותא, אבל למרות שלשון הגמרא כשזה לשון חובה,
כן, היה,
איך כתוב שם?
במשנה כתוב,
היה מתפלל בכניסתו ובהקשבנו תברא איתה בכניסתו מה הוא אומר,
לא הכתוב היה אומר, אם מה הוא אומר זה מה שצריך לומר,
באמת זה העניין של להגיד בכניסתו וביציאתו זה כך נפסק בשולחן ערוך שאדם שמתפלל צריך לומר את התפילה הזאת אנחנו זוכים לומר אותה ובכן המשנה הקדושה בדף כ"ח עמוד ב' רבן גמליאל אומר
בכל יום מתפלל אדם שמונה עשרה זה הפך במשך הזמן לתשע עשרה כמו שנראה דעה ראשונה מחלוקת רבי שועה אומר לו
וכל יום מתפלל מעין שמונה עשרה. הגמרא תביא שתי דעות, מה זה מעין שמונה עשרה?
האם שלוש ראשונות, שלוש אחרונות לכל הדעות? האם כל ברכה מתקצרת בפנימיותה?
אבל יש עוד שתים עשרה ברכות,
ודעה שנייה יש שלוש ושלוש, ובאמצע הערכה אחת מלוקטת
מכל אותם שתים עשרה, אחר כך שלוש עשרה ברכות אמצעיות.
זה הגמרא תדון.
בא רבי עקיבא ומפשר בין הדעות כי רבן גמיאל אמר תמיד שמונה עשרה אין הנחות ורבי יהושע אומר תמיד מעין שמונה עשרה בא רבי עקיבא ואומר אם שגורה תפילתו בפיו מתפלל שמונה עשרה ואם לאו מעין שמונה עשרה
זאת אומרת אדם שיודע להתפלל יתפלל שמונה עשרה מלא מי שיש לו קשיים עושים לו איך אומרים
כיתה מקדמת, כל מיני, כן,
זה בעיה.
רבי אליעזר אומר,
העושה תפילתו קבע, הגמרא תדון, תביא ארבע דעות, מה זה תפילתו קבע.
באופן כללי, כן, זה נראה לו כמסוי רש"י, אומר, אין תפילתו תחנונים.
אז זה לא תפילה מעולה, כן,
שהוא מרגיש כאילו מסע,
נו בוא נתפלל ממך,
הדבר הראשון ניפטר מזה, נמשיך הלאה.
זה לא תפילה, תפילה זה,
איך אומר הכוזרי,
פרי היום,
מרכז היום,
זו הנקודה המרכזית שאדם שואף אליו, כמו שאדם רעב, רוצה לראות את הרוחה, אז הוא לא רוצה להיפטר מהרוחה, הוא רוצה שיאכלו לו את זה יפה,
רוצה ליהנות מן האוכל.
רבי יהושע אומר, ההולך במקום סכנה,
מתפלל תפילה קצרה.
אז נראה כאן את הנוסח בגמרא, נביא עוד דעות של נוסח אחר,
איך הוא מתפלל, מה זה סכנה?
או סכנת שודדים או סכנות חיות רעות שיש בפועל, לא וירטואלי או תיאורטי.
אז מה הוא אומר? הושע השם את עמך את שארית ישראל בכל פרשת העיבור יהיו צורכיהם לפניך, ברוך אתה השם שומע תפילה. זה כל תוכן הברכה, התפילה הקצרה.
והגמרא תדון מה זה בכל פרשת העיבור, כן?
האם זה מלשון עברה ומעוברת שזה שהשם יתמלא עלינו חס ושלום על עם ישראל הרבה כעס זה נקרא פרשת העיבור עברה מלשון מעוברת או גם עברה זה גם עבירה
או
כן יפה נראה את הפירוש בגמרא ובאופן כללי נאמר שיש הבדל בין
תפילה מ-N18 לבין תפילה קצרה, וכמה דברים. א', מי שמתפלל מ-N18 אז גם אם הוא חזר לביתו ויש לו זמן, לפי רבי עקיבא שאומר שנגיד אם הוא בדרך או
אין תפילתו שגורה כתוצאה שהוא טרוד ממה שהוא,
אז הוא אומר מ-N18 אם הוא יגיע הביתה הוא לא צריך לעזור להתפלל, יצא ידי חובה.
אבל משנים כן תפילה קצרה זה SOS,
טיפול נתן,
אבל גמרת, באת הביתה ועוד נגיד יש זמן עד השקיעה, אתה יכול להתפלל מנך, חוזר ומתפלל.
יש כמה נפקא מינות בעניינים.
היה רוכב על חמור,
במקביל יכול להיות באוטובוס,
אתה לא יכול להיות באמצע האוטובוס,
כמו כן אתה בכביש 6, אסור לעצור בצד,
למרות שאתה אומר אני לבד, אני יכול לעצור,
אבל זו סכנה, אז מה הוא עושה? היה רוכב על החמור, ירד ויתפלל, ואם אינו יכול לרד,
יחזיר את פניו.
כלומר,
אך במקרה של חמור זה אפשרי, במקרה שאתה נוסע בכביש אוטוסטרדה,
אז זה יהיה מצב עוד יותר קשה, כמו שנראה מיד.
אבל אם הוא על החמור,
הוא פוחד לרדת מהחמור, החמור יברח לו, יגנבו לו וכולי, אז כל התפילה שלו תהיה מוטרדת. אז הוא נשאר על החמור, מסובב את החמור.
רואים מה חמור לכיוון ירושלים?
יחשבו שזה חמור של משיח.
על כל פנים, זה מה שהוא עושה,
יחזיר את פניו, אם אינו יכול להחזיר את פניו,
יכוון את ליבו כנגד בית קודשי הקודשים.
למדנו מדניאל שכל התפילות עולות דרך מקום המקדש,
יכוון פתחי כנגד ירושלים.
כל העולם כולו נגד ירושלים, נגד המקדש, קודש הקודשים,
זה הצינור שממנו עולות התפילות.
כן, היה מהלך בספינה ובאסדה, בלשוננו רפסודה, יכוון את ליבו כנגד בית קודשי הקודשים.
למה? כי כאן הוא אפילו,
הוא לא בדיוק יודע את הכיוונים, הוא באמצע הים,
אז יכוון את ליבו רש"י.
אומר רש"י, מעין שמונה עשרה, בגמרא מפרש,
הושע השם את עמך את ישראל, זאת תפילה קצרה.
בכל פרשת העיבור,
הביטוי הזה קצת מוקשה,
מפרש בגמרא, אם אינו יכול לרד,
שאין לו מי שיאחז את חמורו,
אז הוא מוטרד.
אז אם הוא ירד, מצד אחד הוא יקיים ביידור את התפילה, אבל כל הזמן בראש שלו החמור.
זה גם אחד אומר שהתפילה של ערבית של יום כיפור היא קצת בעייתית.
כבר חושבים על האוכל.
תפילת כל נדרי, אתה כמו מלאך, כבר אכלת, הצדדים החומריים כרגע לא עובדים.
אז צריכים להיזהר שאנחנו מחפר עבוד במוצאי יום כיפור.
שהראש לא יהיה בזה. אז לכן הוא אומר, אם הוא לא יכול לרדת כי הוא מוטרד, החמור יברח לו, יגנבו לו.
או אם הוא שיירה,
היו הולכים פעם בשיירות.
יחזיר את פניו לצד ירושלים באסדה כמו בתסם בסד רגלי.
למה בסד?
בית הסהר, שקוראים לבצע לשון אחרת, שימה קשורים זה עם זה הרבה יחד.
ולשון מקרא קורא אותם רפסודות.
כן?
ובלעז רד העיר שונש כזען ואלוס. מה שאיתם בנהר לא אוכל מקום-מקום, יכולים להלך עליהם כמו בספינה.
יפה.
נתן לנו קצת
מענייני החיים, כן.
היה מהלך.
היה מהלך בספינה. מהלך זאת אומרת כמו מלאך שמוביל את הספינה.
מהלך.
אה,
באסדה,
בית הסוהר שרואים ציפיש בלאז.
כן.
הזכורה לפי הפירוש הראשון משמע כאילו זה בית סוהר.
זה סוג של קונסטרוקציה שהוא סגור, הוא סגור.
הוא סגור עם ערבי משהו כזה.
וגם קוראות המופסות וכו'. אז זה טוב.
נמשיך הלאה בגמרא.
כן, עכשיו קצת להבין.
אני אתן הקדמה.
בעצם הרמב״ם פוסק שתפילת דאורייתא, אבל הוא אומר תפילת דאורייתא פעם ביום, לא הזמנים ולא הנוסח מדאורייתא.
אז איך נוצר הנוסח?
הרמב״ם חולק עליו, אבל על כל פנים איך נוצר הנוסח? גם נגיד דאורייתא דרבנאלי.
אז כתוב שאנשי כנסת הגלולה תיקנו את תפילת שמונה עשרה.
אבל את הסדר, יש אומרים שהם תיקנו את הנוסח בצורה כוללת,
או כמו היום, אבל לא כולם השתמשו בכל הברכות. הוא היה אומר שלוש ראשונות, שלוש אחרונות. אם הוא צריך להצליח במבחן, צריך רפואה, הוא אומר רפאינו. לא צריך רפואה, הוא אומר רפאינו.
וגם הסדר של הברכות לא היה קבוע.
כל אחד אמר, אמרו לו, תראה, זה הבנק.
תוציא מכאן, אתה צריך להגיד את כולם,
תגיד איך שאתה רוצה לפי סדרי העדיפות שלך.
בא שמעון הפקולי,
שהוא היה אחד התנאים, וסידר,
אמר לו אנחנו חוץ מאשר הנוסח שנקבע בברכות אנחנו נחייב את כולם להגיד שמונה עשרה וגם בינתיים שמונה עשרה וגם סדר זה אחד מתוך השני כמו שנראה
ראינו מסכת מגילה שם יש או תענית למה כל ברכה באה אחת אחרי השנייה אז אם כן שמעון אפקוליס סידר את הסדר אחד אחרי השני קבע את הנוסח הקבוע
ואחר כך פתאום נהיה תשע עשרה, מה קרה?
עם מרבן גמליאל הזקן פתאום ראו שהמינים האפיקורסים, שכנראה כתות הנוצרים מתחזקות,
כמו שהרמב״ם אומר בהלכות תפילה,
ברוך הבא, כמו שהרמב״ם אומר
בהלכות תפילה,
אז אין לי זמן לפתוח שמה בפרק ה' הוא מזכיר
את התקופה הזאת ומנסח את זה בצורה יפה אם נספיק
בסוף השיעור נפתח מאחורי יש רמב״ם
אני אנסה לראות את זה אבל אומר הרמב״ם הייתה תקופה קשה עם האפיקורסים האלו המינים שניסו לכבוש את התורה את הנהגת העם וחס ושלום להוביל אותם למחוזות לא רצויים מה שהיום קוראים לזה מיסיונרים כבר מאז התחילו אז הם היו יהודים
איך אומרים
הנוצרים אומרים, יש להם צרות מהיהודים, זה באמת,
כל הדת שלהם זה מהיהודים.
ואז הוא תיקן,
אז אמרו, רבן גמל אומר, נתקן ברכה על המינים.
אבל מי ראוי לזה?
למה?
שבן אדם שמתעצבן,
אז הוא יכול בתוקף לסגנן ברכה,
אבל לא מתוך לשם שמיים,
לא מספיק לשם שמיים.
צריך להיות אחד כזה גבוה מאוד שלמרות הידיעה שהמינים האלו עושים לנו כאלו צרות הוא עושה את זה ממש בצורה רוחנית אמיתית פנימית מצאו את שמואל הקטן
הוא היה אחד התנאים למה שמואל הקטן יש אומרים שהיה עניו הקטין את עצמו יש אומרים
שכמעט הוא היה כמו שמואל הנביא
משה ואהרון בכוחניו ושמואל שקול כנגד משה הוא היה כמעט קטן קצת משמואל הראשון
טוב, אז הוא נבחר להגיד את זה,
יש בזה הרבה הסברים, למה צריך שמואל הקטן למינים ולמלשינים.
דווקא לדבר כזה של שלילה, קללה וזה, צריכים אדם מאוד מעודן.
אומרת הגמרא,
האני י"ח כנגד מי?
אז מביאה כאן הגמרא כמה וכמה תשובות. אמר רב הלל, ראית רב שמואל בר נחמאני כנגד י"ח הזכרות שאמר דוד במזמור,
כמו שאנחנו רואים קבלת שבת, הוא בהכנסת ספר תורה בשבת.
הבו להשם בני אלים. יש לנו שמונה עשרה אזכרות.
עכשיו שיעשה תשע עשרה, מה נעשה?
אל הכבוד ערים זה יהיה התשע עשרה.
כי אל הכבוד זה לא שם הוויה,
אבל כשנצרכנו כנגד המינים אל הכבוד ערים. חשבתי היום ערים זה לשון ככה רם וכעס רבי יוסף אמר כנגד
שמונה עשרה אזכרות שבקריאת שמע, יו"ד כו"ד כו"ד שמונה עשרה אזכרות. איך? יש אחד עשרה פעמים שם אבויה. כן. ויש שבע פעמים שם אלוהים. שם אלוקים. יש פעם אחת זה כתוב ו... כן. אז זה ככה על החשבון, לא ספרתי באמת. אז שבע אשר כוח, שבע ואחת עשרה, שמונה עשרה. עכשיו, כשאנחנו נוסיף עוד אחד, איפה ייוולד עוד אחד,
כתוב השם אלוקינו, השם אחד.
המילה "אחד" היא מסמלת את עבודת השם השלימה.
כשאתה מדבר על השם,
אז זאת המילה המייחדת את השם.
אתה אחד ושמך אחד וכולי.
אז אם כן, הדעה הראשונה של הלל כנגד י"ח אזכרות באהבו לשם בין האלים.
הדעה של רבי יוסף כנגד שמונה עשרה אזכרות שבקריאת שמע,
כן, שיש, כמו ששמענו כאן,
11 עוויות ושבע שהם אלוקים, חוץ מאלוהים אחרים, שזה לא בחשבון,
לא מנעו אותם.
אבל דעה שלישית, אמר רב תחנון אבישע בן לוי כנגד 18 חוליות שבשדרה.
אז אומרים, מי שיודע, יש יותר מ-18. הכוונה מה-18 מתחת לצלעות, מהצלעות ומטה
זה יהיה 18. ואיפה ה-19 שנוסיף?
שנוסיף, זה החוליה הקטנה בסוף, בעצם הזנב, שם יש עוד חוליה.
מה פתאום חוליות?
מפני, אז בפשטות, תמיד אני חשבתי, מפני שזה עמוד השדרה, זה כמו שאומרים,
זה האישיות של האדם, אז יש לו עמוד שדרה.
אבל אומרים ככה, כי בכל האיברים האדם עושה מצווה, החיצוניים.
החוט השדרה בעצם,
אז בא להגיד כל עצמותי תאמרנה,
הוא צריך גם את הפנים, הפנים שבגופו, גם כן להשעבד להשם יתברך.
ואמר רב תנחום,
אז כיוון שאמרנו בשם רבי יהושע בן לוי,
בשם רבי תנחום, כנראה את שמונה עשרה חוליות, מביאים עוד משהו שקשור לחוליות וגם קשור לתפילה.
ואמר רבי תנחום יהושע בן לוי,
איפה שצריך לכרוע בשמונה עשרה,
ארבע קריאות יש, יש לנו כאן,
בתחילה, בסוף אבות,
מודים,
ואחר כך עטוב שמחה וחננה יודעות.
אז המתפלל צריך שיקרא עד שיתפקקו כל חוליות שבשדרה. מה זה התפקקו?
כשהוא מתכופף,
תסתכל על הגב שלו, אם הוא לא לובש גופייה,
אז תראה את החוליות בולטות.
ככה, מקבלות, איך אומרים, כזה מין גוונוניות כזאת.
אז עד שיתפקקו ככה ממש, לתת, לא לעשות את זה, איזה
נענו הראש, נראה גם דעה כזאת.
אולה אמר, עד כדי שיראה איסר כנגד ליבו. רש"י מביא שני פירושים,
איסר זה מטבע קטן,
יש בו שמונה פרוטות, גמרא קידושין,
מטבע מנחושת קטן,
אז פירוש השני הפשוט אומר שהוא יאכל, כשהוא מתכופף ככה, שעומד ככה.
האדם הוא לא כמו בהמה שפניו לארץ.
הבהמה היא חומרית, אז כל...
האדם הוא עם הפנים קדימה.
רוצה, מרים עיניו לשמיים. רוצה... יש, הוא מעורב מחומריות ורוחניות.
אז אדם הולך ישר, אבל כשהוא עושה כהרים,
אז הוא בעצם משפיל את עיניו למטה עד שהוא יוכל לראות מטבע קטנה כזאת, ג'וק כזה קטן של מטבע,
אז זה נקרא,
במצב קריאה כזאת יצא ידי חובה.
או רש"י אומר, כשהוא מתכופף פירוש אחר,
אז החלק העליון של הבטן, יש שתי קיפולים שמתחברים אחד ליד השני, נוצר כפל של שומן כזה,
אז עד שייווצר מצב כזה שאתה יכול להכניס בין הכפלים את המטבע הקטן הזה.
אז אם כן מביא כאן את העניין לפי דבריו עד כדי שיראי שר כנגלי. בואו מיד נקרא, רש"י, רב חנינא אמר כיוון שנענה ראשו שוב אינו צריך.
כן, קצת כופף אדרותו,
כמו שרואים בן אדם, עושים לו, כן, אז מה הפירוש?
אמר רבא והוא דמצער נפשי
ומיכזי כמאן דקרא.
לא ככה סתם, לעשות את המקסימום שאתה יכול,
אדם זקן,
לא יכול כבר לנענע את כל החוליות, כבר לא גמישות כל כך, אז כמובן.
היפוקקו מישהו אביב.
מה זה?
יתפוקקו, יישארו... כן, חס ושלום.
ברוך אתה, אדוני, למרך העולם שהכל ידברך.
הזכות לעמוד בפני השם להתפלל,
זה דבר מיוחד, בייחוד עכשיו בימי הרחמים והסליחות.
החסד הזה שאפשר,
אפשר לתקשר, לתקשורת עם השם יתברך, זה מתנה גדולה,
אבל צריך לעבוד הרבה על עניין התפילה.
כי היא מאוד שגרתית כל יום, כל יום.
לפעמים אנחנו רואים כאן בחורים ברוך השם באים לעולמה של תורה, אתה רואה תפילה איזה התעוררות, איזה התחדשות
אבל מי שמצד אחד הולך לו קשה, הוא לא יודע את המילים, אבל מצד התפילה וההתקשרות השם יתברך למשהו מיוחד
אבל מצד שני, אבל מי שרגיל הופך להיות לפעמים הסכנה של השגרתיות
אז אולי בזכות הברכות שלומדים נוכל לחדד קצת את הרגשות.
פעם אחת שמעתי שהוא מתפלא,
פעם אחת אחרי איזה חודשיים, פתאום הוא מסתכל,
הוא רואה שפלוני מדבר עם אלמוני וזה וזה, הוא אומר, מה קרה? הוא מרגיש איזה רגע כזה קדוש, איך אפשר?
הוא אומר, אה, תינוקות שנשבו,
הוא אומר לחבר'ה,
הם נשבו בשגרתיות.
הוא אומר,
אי אפשר להשאיר אותם, הם כבר נהיו כאילו
לכן צריך, העיקר התפילה, כמו שנראה, עושה תפילתו קבע מחדש
לא, איך אומרים,
הוא כבר קבוע בעבודה, הוא כבר לא מתאמץ,
זה מה שאומרים
שזה הסכנה בקביעות, טוב
מקבע עצמו, הלאה
שואלת הגמרא,
אנא טמאנסרי טמאנסרי שמונה עשרה תשע עשרה יבריאן יש גם ולמינים אמר רב לוי ברכת הצדוקים ביבנה תקנועה ולמינים ולמלשינים זה כנגד הצדוקים כנראה גם כת
הנוצרים ביבנה תקנועה כנגד מי תקנועה אמר אז קודם עשית חשבון רמז בפסוקים
כנגד עבו לשם, כנגד קריאת שמע, שמונה עשרה אזכרות, כנגד חוליות.
אז איפה הוספת? אז אנחנו תוך כדי לימוד אמרנו.
נראה את זה בפנים.
אמר רב לוי ורבי הלל, ברד רבי שמואל, שהוא אומר שזה הדיעה הראשונה, עבו לשם בני אלים, כנגד אלא כבוד ערים.
שם זה לא הוויה אמנם, אלא כבוד ערים.
ורבי יוסף, שהוא אמר קריאת שמע, כנגד אחד שבקריאת שמע,
הרב תנחום על יהושע מלוי כנגד חוליה קטנה שבשדרה.
נראה רגע כאן רש"י, עבו לה' בני אלים,
רמז לאבות
וגבורות וקדושת השם,
כדאמרנו בראש השנה, מניין שאומרים אבות תעמוד עבר, עבו לה' בני אלים.
זה אבות
וגבורות
וקדושת השם.
התפקקו, רש"י, שיראו הפקקים הם הקשרים כמו ששנינו בקנים ובגפנים.
יש להם גם כן ההתפצלות שם, יש שם קנים מן הפקק שלמעלה, והוא הקשר שחלל הקנה פקוק סתום שם.
יישר שני קמטים, אחד מלמטה ואחד מלמעלה,
וכיישר רוחב בשר באמצע. זה רש"י מביא את הפירוש השני שהבאנו.
דמצער נפשש הוא ניכר שחפץ יכרוע, אלא שהוא מצטער.
אבל מי שיכול ולא, זה לא מספיק נענוע,
כן?
תנו רבנן, שמעון הפקולי, יש אומרים זה המקצוע שלו, פקולי,
כן, צמר.
הסדיר שמונה עשרה ברכות לפני רבן גמליאל על הסדר ביבנה,
כמו שהסברנו.
או שהוא הסדיר את סדר הברכות שקודם אתה חונן, אחר כך אשיבאנו,
או שהוא גם קבע, אמר,
כל אדם יגיד את כל הבקשות האמצעיות,
לא מה שהוא צריך. נגיד, היום הוא לא צריך משפט,
לא אגיד אשר יהיה שופטינו.
וכולי, כל מיני, אלא לפי הנדרש, הוא אמר, קודם כל נגיד הכל, וגם הסדר חייב להיות לפי הקביעות,
אחד אחרי השני, שמוליד את השני, כן?
אמר להם רבן גמליאל לחכמים,
אחרי כמה זמן, כלום יש אדם שיודע לתקן ברכת הצדוקים למינים ולמלשינים?
עמד שמואל הקטן ותיקנה.
זהו.
אז הוא תיקן, הסברנו למה דווקא שמואל הקטן.
רש"י אומר,
הפקולי ביבנה, לאחר זמן מרובה, פקולי מוכר פקולי צמר גפן שקוראים קוטון.
קוטנה, כן? קוטון.
עכשיו קרה דבר מעניין.
מי תיקן?
שמואל הקטן.
בשנה אחרת הוא נעמד להיות חזן.
התחיל למינים ולמדשנים,
אחרי כמה מילים נתקע.
שכח, לקח לו שעתיים עד שהוא שחזר, לא רצה להמשיך.
אז הגמרא אומרת,
לשנה אחרת שכחה עברנו לדף כ"ט והשקיף בה שעתיים ושלוש שעות.
מה זה השקיף?
התעמק.
שיעור מחשבה, שיעור אמונה.
השקיף, התעמק, ולא העלו,
לא הורידו אותו, היה דרך הרצף עיניו, לא אמרו לו לעוף מכאן.
לעוף מכאן.
אמרו לו בכבוד. הוא חשב פסוק אחד, ואף אחד לא זוכר.
אה, כן.
לא אמרו לו בכבוד.
כן, זהו.
לא, אף אחד לא אמר, אולי זה הרמז, אני אגיד מכבוד.
ולא העלו,
שואלת הגמרא, איך יכול להיות?
חזן שטועה,
לא עושים תיכא דציבורא, מסלקים אותו, מאמינים מישהו אחר, בעדינות, לא מעליבים אותו.
שואלת הגמרא,
ועמי לא העלו, אולי לשון סגי נאור,
הורידו, העלו אותו, אולי כתורי מעמקים קראתיך השם, אז צריך לפלל, החזן צריך לפלל מקום נמוך, כאילו, אז העלו אותו מהתיבה,
ראש של שון סגי נאור, כן.
ירד, נכון, יפה.
זה הביטוי תמיד, היורד לפני התיבה, יפה.
אז אם כן, אז כאן העלו אותו חזרה מהעמדה.
אז אם כן, שואלת הגמרא,
עמי לא העלו ואמר רב יהודה אמר רב, טעה בכל הברכות
כולם אין מעלים אותו. הוא טועה בכל הברכות אנחנו לא מסלקים אותו כל כך מהר,
אבל בברכת הצדוקים מעלים אותו, למה?
אם הוא, אנחנו רואים הוא מהכת הזאת, אז עכשיו לא נעים לו,
הוא מנסה להתחמק, הוא לא יודע איך לעשות את זה,
אז הוא מדלג, אולי לא ירגישו.
אז אכן מסלקים אותו.
חיישין, אנשי ממינו שהוא מהקבוצה הזאת.
שאני שמואל הקטנדי, הוא תיקנה.
זה פשוט מאוד, לא יכול להיות שהוא מתקן, אז הוא לא מקטאמינים, זה ברור. אנחנו יודעים מיהו, הוא המחבר.
בא לפיוט הזה, אז אנחנו לא חוששים.
שואלת הגמרא, אתה לא יודע שיש שינויים?
וניחושדיל מה הדרבי.
אולי הוא חוזר בשאלה, מה שקוראים לזה, לאן אתה חוזר?
לחטא האדם הראשון? מה?
דין מהדרבי, אולי הוא חזר בו.
אמר רבי, גמיר איתה ולאה ובישה.
טוב לא, נהיה רע.
בישה, כן?
ולא, והכתיב שני דברים מפסוק וממציאות היסטורית.
ובשוב צדיק מצדקתו ועשה עוול, זה פסוק
בתורה אור א', פסוק ביחזקאל. ושוב צדיק מצדקתו ועשה עוול ככל התועבות אשר עשה הרשע יעשה וחי כל צדקותיו אשר עשה,
לא תיזכר נא במעלו אשר מעל וחטאתו אשר חטא בם ימות.
אז הנה, בשוב צדיק כתוב, יש אדם שהוא צדיק.
ופתאום יש מצב הפוך, נסיגה,
יש בחירה חופשית.
ועוד, כן,
אז עונה הגמרא ואומרת, ההוא רשע מעיקרו.
זה אחד שהיה פעם רשע.
נהיה צדיק,
אז יכול להיות שיחזור חזרה לסורו.
אבל צדיק מגרעו לא.
אם אדם הוא מלידה, מילדות, צדיק לא.
שאלת הגמרא ולא, ואתנן,
אל תאמין בעצמך עד יום מותך, שהרי יוחנן, כהן גדול,
שימש בכהונה גדולה שמונים שנה ולבסוף נעשה צדוקי.
אז לכאורה הגמרא מבינה שהוא היה כל הזמן צדיק, הנה יש לנו מצב כזה.
אמר אביי, הוא ינאי הוא יוחנן.
ינאי המלך ממשפחת החשמונאים. אז יש אומרים שזה אותה זהות. יש אומרים, לא, הכוונה הוא, במשפחת החשמונאים במשך הזמן הייתה תמיכה בצדוקים.
כן?
הם נטו לדעת הצדוקים. אז הוא אומר, גם ינאי שנטה לדעת הצדוקים, גם יוחנן כהן גדול היה, הגיע לזה.
אז אם כן,
אמר אבייל,
לכן אנחנו יודעים שהוא נהיה חס ושלום צדוקי ורשע.
רבא אמר לו, מה פתאום?
זה שתי דמויות שונות.
ינאי לחוד ויוחנן לחוד.
ינאי רשע מעיקרו ויוחנן צדיק מעיקרו.
אז עכשיו הגמרא ואומרת, אה, ניחלה אביי,
אז באמת יש צדיק מעיקרו שיכול עוד להתקלקל כמו יוחנן. אלא לרבא,
שהוא אומר שהוא ינאי הוא יוחנן,
אז גם יוחנן,
על מה אתה מביא לי ראייה עם אוחנן כהן גדול, גם הוא
אביי אומר, נכון, אביי אומר, הוא ינאי, הוא יוחנן ורבה אומר, ינאי לכו יחנן ולכו יחנן, ואומרת הגמרא,
אה, ניחא לאביי,
אז יש לך ראייה שצדיק
יכול גם,
כן,
יש הבדל בין צדיק מעיקרו לצדיק לא מעיקרו, אלא לרב הקשיא,
כי הוא אומר שזה היה,
כן,
כן, שהוא היה צדיק מעיקרו, שהוא לא היה צדיק מעיקרו, איפה אתה יודע את ההבדל?
רש"י אומר כאן,
רש"י אומר כאן, רש"י רש"י ושב מרשעתו פעמים שחוזר ונשא רשע, הוא ינאי שענו קידושין, שרק חכמי ישראל,
סיפור המפורסם עם שמעון בשטח,
ינאי רשע מעיקרו ונשא צדיק חזר לרשעתו.
אז אם כן,
אז לכאורה מה שכאן הגמרא אומרת,
אז כן,
אז מה רואים מכאן?
קשה לרבה. קשה לרבה, שרואים צדיק מיקרון, לא חוזר בו.
אומרת הגמרא, המלכה רבה, צדיק מיקרון, נע מדלמד הרבה, יא אחי, עמלי לא עסקו, אז למה לא העלו את שמואל הקטן מעמדתו?
נכון, הוא תיקן למינים ולמלשינים,
הוא צדיק גדול, אבל אולי אם יש נסיגות, אז אולי הוא נסוג.
נותר שאני שמואל הקטן דה אתחיל בה.
אה, מה פירוש אתחיל בה?
הוא לא דילג על ולמינים ומלשינים. אם מגיע בן אדם,
עוצר,
מלך אוהב צדקה ומשפט,
ואז הוא עובר את צמר דוד עבדך.
אה, אתה ניסית להבליע כאן משהו.
אבל שמואל הקטן התחיל ולמינים ולמלשינים.
אם הוא אמר כמה משפטים, רק באמצע נתקע.
אם הוא צדוקי הוא לא היה אומר, כבר קילל אותם, אל תהי תקווה.
אז הוא לא...
זה ההבדל.
באמת בהלכה כתוב כך, הוא חיבר. הוא חיבר, אז יודעים שהוא חיבר, נתקע. לא, אבל הגמרא אומרת, אולי הוא יתקלקל.
כי אתה רואה שהוא יוחנן הוא כהן גדול,
הוא ינאי.
זאת אומרת שיכול להיות מצב שאדם היה צדיק מעיקרו, הוא מתקלקל.
זו השאלה של הגמרא.
כן, אם הוא צדוקי, אז הוא יגיד קללות.
הרי הוא רוצה לעקוף את זה, אז הוא היה עוצר,
מלך חושב שזה גם משפט, תצא מרדן.
לא מרגישים.
כן, אף אחד, אפילו מישהו ירגיש, יגיד, לא, לא נורא.
אז אם הוא מתחיל, זה סימן שהוא לא אפיקורס,
כי הוא מקלל אותם.
מה?
אז למה הוא היה משתתף, מתחיל ומציג מזה? לא, הוא התבלבל, אז מבינים שזה לא מאפיקורסות
שאני, אומרת הגמרא, שאני שמואל הקטן דאתחיל
הוא התחיל, אז לא שייך לייחס לו את התמיכה בצדוקים
אומרת הגמרא
שאני שמואל הקטן דאתחיל בה
דאמר רבי דאמרה ויתמה יהושע בן לוי לא שנו אלא שלא התחיל בה, אז מעבירים אותו, כך גם נפסק להלכה
אבל התחיל בגומרה,
אומרת הגמרא, בסדר, דיברנו על שמונה עשרה, אבל יש קובץ ברכות של שבת, שבע ברכות, יום טוב, שבע ברכות, ראש השנה, שאנחנו מתקרבים עוד שבועיים, בעזרת השם,
בשנה טובה, שנכתב ונחתם, נדבר על תשע ברכות,
שלוש האמצעדיות, מלכויות, זיכרונות ושופרות.
אז גם צריך, אם אתה מוצא כבר חשבון שמונה עשרה, תשע עשרה, אז מה, זה רומז?
אומרת הגמרא, ניישב עד השבתא, כנגד מי? אמר אף חלפתא בן שאול, כנגד שבעה קולות שאמר דוד על המים.
אותו פיוט שאמרנו קודם, הבו לה' בני אלים,
וזה כנגד שבעה קולות שאמר דוד על המים.
כן, כל השם בכוח, כל אשר בהדר,
אז זה,
ומה זה,
כל השם יכיל מדבר, שזה רומז למתן תורה,
ויום מתן תורה היה בשבת,
אז אם כן זה מיוחד,
שבת מיוחדת לעניין התורה וכו'.
ענא תשע דראש השנה כנגד מי?
אמר רבי יצחק, זה מין קרטיגנין,
אולי קרטגה, אני יודע,
מאיפה הוא היה, ברומא שמה.
כנגד תשעה אזכרות,
בטוניזה,
כנגד תשעה אזכרות שאמרה חנה בתפילתה. כשהיא זכתה לבן שמואל,
מעניין, הכל שמואל הקטן, חנה,
הרבה הלכות תפילה לומדים מחנה, אם שמואל.
דאמר מר, בראש השנה נפקדה שרה רחל וחנה.
אז אם כן,
היא אמרה בראש השנה את ההודיה,
את ההודיה הזאת שנכתבה בתחילת ספר שמואל,
ויש שם תשע אזכרות.
שואלת הגמרא,
ואנה 24 דתענית תתענית ציבור יש 24,
18 פלוס עוד שש ברכות, מסכת תענית.
כנגד מי?
אמר רבי חלבו, כנגד כ"ד רננות,
כן?
כנגד כ"ד רננות שאמר שלמה בשעה שהכניס ארון לבית קודשי הקודשים.
מה קרה שם?
אז קודם נראה את השאלה של הגמרא ונסביר.
יאחי, אם זה,
הוא אמר 24 רננות,
אז יש לשון תפילה, 24 לשונות תפילה.
אז נגיד כל יום,
אז זה מתאים לכל יום. יאחי, כל יום מה נאמין אמרינו?
אומרת הגמרא, לא, אימת אמרינו שלמה ביומה דרחמי?
כי דבקו השערים זה בזה, לא רצו להיכנס.
כי הוא בנה ארון עשר אמות, והפתח היה עשר אמות, תתפלל שיתרחב קצת,
שלא יהיה בושה,
כי כולם אמרו, זה בגלל דוד המלך שחטא,
ביום אדרחמה, אנא נאמה ביום אדרחמה. כיוון שתפילתו הייתה על איזה פאנצ'ר שנוצר,
שהוא ראה בזה יכול להיות ממש זעזוע רוחני בעם ישראל,
שיגידו,
המקדש זה לא כמו שחושבים חס ושלום,
אז לכן אנחנו אומרים, זה יומא דרחמי, אז גם ביום של תענית, שזה על צרות, תענית ציבור,
אז אומרים את זה, לא ביום רגיל.
רחמים כל הזמן צמים.
מה?
רחמים צמים, כן, רחמים מיוחדים.
כמו היום בזמן הזה, שאתה שומע חמש לפנות בוקר מטוסים,
אתה מבין שכל הזמן יש משהו, בעזרת השם, ייתן השם שעם ישראל יתחזק,
יפול מצדך אלף ורובבה מימינך.
אומר לנו כאן הרש"י,
אומר ככה,
כ"ד רננות בפרשת ויעמוד שלמה,
מלאכים אלף חטא, רינה, תפילה, תחינה,
כול הון כ"ד איכה. תפתח ותראה כ"ד.
אומר כאן הרבנו ניסים גאון,
אני כ"ד בצד שמאל,
כנגד מי אמר רבי חברו? כנגד רננות שאמר שלמה.
המילתא פרשוח בתלמוד לארץ ישראל בפרקים ובפרק ב' תענית.
רבי חלבוב ורבי שמואל כנראה את כ"ד פעמים מרינה תפילה הכניעה שכתובים בפרשת שלמה.
ועיד בגמרא בבאבאל מועד קטן בפרק קול ישראל בשעה שבנה שלמה את בית המקדש וביקש הכניס ארון לבית קודש הקודשים דבקו שערים זה בזה אמר כ"ד רננות.
אז הוא אומר זה מופיע לא עשרים וארבע לשונות
אלא המילים רינה, תפילה, תחינה, מופיע 24 פעמים בתפילה הזאת.
מה זה?
לשונות תפילה. כן. אז משמע שאין לשונות שונים של 24,
אלא שלושת אלו מופיעים כמה פעמים.
כן, תמיד כדאי להציץ ברבינו ניסים, אנחנו לא מספיקים תמיד. נמשיך הלאה.
אומרת הגמרא,
חוזרים למשנה, ראינו מחלוקת.
תנא קמא אומר מתפלל שמונה עשרה.
כך אמרנו במשנה,
שתנא קמא אומר,
זה רבן גמליאל אומר, כל יום מתפלל שמונה עשרה.
רבי ישועה אומר מעין שמונה עשרה. רבי עקיבא עשה פשרה.
אומרת הגמרא,
מהי מעין שמונה עשרה? מה זה בדיוק?
מחלוקת. רב אמר מעין כל ברכה וברכה. כלומר,
אומרים שלוש ראשונות מלא, שלוש אחרונות הודאה מלא.
כן, דרך אגב, למה קוראים לשלוש אחרונות הודאה?
לא כולם הודעה.
מודים, כן,
שים שלום, איזה הודעה יש כאן?
לא ניכנס לזה, צריך לדבר על זה.
על כל פנים קוראים לזה הודעה.
אבל ששתים עשרה שבאמצע, אחר כך שלוש עשרה שבאמצע,
אז רב אומר, מעין כל ברכה. אומרים באמת עוד שלוש עשרה ברכות,
אבל כל ברכה מקוצרת.
במקום להגיד את הנוסחה,
אשיב אשר עובדנו ואומר אצלנו ואתחילה אסר ממנו יגוון לך
אלא אשיב אשר תמר שנה ואומר אצלנו ואתחילה ברוך אתה השם
מלך אוהב צדקה ומשפט אומרים את ההתחלה ואת הסוף
כמו שנותנים את הראש ואת הזנה מה?
לפעמים יש קיצורי דרך
מלך אוהב צדקה ומשפט אז אם כן זה ככה הוא עושה זאת אומרת הקיצור בתוכן הפנימי אבל נשארים עוד 13 ברכות
אמצעיות,
זה דעת רב.
אבל שמואל אמר בהלכה כמו שמואל,
אביננו, את השלוש עשרה עושים לברכה אחת, שבתוכה שלוש או ארבע מילים מכל ברכה וברכה מטמיעים בברכה הזאת.
הברכה הזאת מייצגת
בצורה תמציתית, אבל זו ברכה אחת, את כל השלוש עשרה.
וכאן הוא אומר את הנוסח,
אביננו ה' אלוקינו לדעת זה אביננו לדעת דרכיך ומולת
לבבינו ליראתך ותסלח לנו להיות גאולים.
רחקנו הם אחווינו ודשנינו בנאות ארצך ונפוצתנו קבץ נידחנו.
והטועים על דעתך ישפטו" זה ביטוי מעניין שצריכים להסביר אותו,
"והרשעים תניף ידך וישמחו צדיקים בבניין עירך ובתיקון יחלך וצמחת את צמח דוד צמחת קרן לדוד עבדך ובריך נרן ונישאם משכחך.
טרם נקרא אתה תענה"
כאן מעניין הדכתר, הגאות הגרא אומר, כי אתה עונה,
כן?
זו הגרסה.
טרם נקרא, כי אתה עונה, ברוך אתה השם שומע תפילה.
אז זו התפילה ששמואל אומר, וכך אנחנו באמת פוסקים.
אומרת הגמרא,
ליט עלה אביה. הרבה פעמים ראינו קילל, ליט זה קילל.
אמר, מי שעושה את התפילה ככה,
הכוונה לא שהוא קילל, אלא התייחס לזה בחריפות.
מאן דמצה אביננו.
תגיד הקפיד?
הכוונה, כשהוא לא צריך, הקפיד, כן. הקפיד מאוד.
אם הוא צריך, בגלל טרדת הדרך, גם הבעיה.
אבל מי שלוקח את זה כקבע,
הוא אומר, אני לא יכול להאריך בתפילה,
אני רץ לביזנס וכולי.
אז הוא אמר, לא, זה לא דרך.
לא, הוא לא משלים.
מה זה? הוא מתפלל על אביננו?
כן.
כמובן, הוא מתחיל שלוש ראשונות, שלוש אחרונות, זה בכל מקרה.
ואחר כך הוא משלים עוד הפעם לברך או לא? לא.
יצא ידי חובה.
אבל לכן הוא אמר, יצא ידי, כן, להלכה.
מי שאומר אביננו לא משלים.
מי ש... כתוב היום להלכה לא להגיד אביננו.
אמנם בהלכה כתוב שמי שטרוד מותר לו להגיד אביננו.
באמת בתפילות רינת ישראל הוא של צה״ל, יש את אבינינו.
כי ככה הלכה.
המשנה ברורה אומר שלמעשה הרבה אחרונים אמרו בזמננו כל התפילה שלנו מוטרדת.
כמו חתן שלא פטור.
אז האתוס של אבינינו, כן, אבינינו היום,
יש,
הרב מרדכי אליהו,
במיוחד, נכון, בתנאים של צבא.
כן, כן.
טוב, כי להלכה, כך פוסק המחבר, שאומרים אביננו. אבל המשנה ברורה מציין בזמננו, שממילא אין הכוונה,
אז היתר לאביננו הוא מאוד מאוד מוגבל.
טוב,
הלאה, אומרת הגמרא.
עכשיו,
מגבלות לתפילת אביננו.
יש תפילת אביננו, אדם מוטרד, אוקיי, ככה הלכה.
עכשיו מה המגבלות, אמר רב נחמן, אמר שמואל
כל השנה כולה מתפלל אדם אביננו חוץ ממוצאי שבת וממוצאי ימים טובים
מפני שצריך לומר הבדלה בכונן הדת
וזה לא מופיע, צריך להזכיר הבדלה, אז איפה ייכנס הבדלה?
אז תגיד שמונה עשרה רגיל.
מה תקיף לרבה בר שמואל ונאמר הברכה הרביעית בפני עצמה?
נגיד האל הקדוש, אתה חוננתנו,
ברוך אתה השם המבדיל בין קודש לחול
ויגיד אביננו, מה הבעיה?
מלותנן? הרי יש גם דעה כזאת בהלכה. רבי עקיבא אומרה ברכה רביעית בפני עצמה. במחלוקת שעוד נלמד,
שהוא טוען זה לא בתוך אתה חונן או במודים, יש מחלוקת, אלא אומר ברכה.
במוצאי שבת הוא אומר אתה חוננתנו כברכה רביעית. אז כאן,
כדי שתוכל לומר אביננו, נוסיף את זה אחרי האל הקדוש.
אחר רביעית, ואז יש לך ברכה חמישית שהיא אביננו.
אומר בהודעה, אומרת הגמרא,
האתו, האם כל השנה כולם היא עבדינן כרבי עקיבא?
כן, לא פוסקים כרבי עקיבא.
דעה שלא נעמי נעביד,
דעה שנעמי נעביד, שנכניס עכשיו את זה ברכה?
כל השנה כולם הייתה מה לא עבדינן כרבי עקיבא?
למה לא מכניסים את החוננתנו?
כי ראינו כבר שש שמונה עשרה זה מספר משמעותי,
זה לא הוקוס פוקוס שמונה עשרה.
שמונה עשרה. היום כל אחד אומר שמונה עשרה,
למרות שיש תשע עשרה, הוא יודע מה הכוונה,
זה דבר פנימי.
אז מה, נוסיף סתם ברכה?
למה לא עושים כרבי עקיבא? הטמן עשרה תקון, תשע עשרה לא תקון,
חוץ מפלאמינים.
ההכנה מ-7 תקון, התקנה,
שבע כנגד, כמו שאמרנו,
שבע קולות שבאהבו לה' בנעילים שמונה לא תקנו תמאנה לא תקון
מתקיפלם ארזות רעה ונכללה מכלל הבינינו ה' אלוקינו תוסיף עוד משפט
תשאיר באמת שבע אבל את השבע הזה תוסיף משפט על עניין
אומר תגיד הבינינו ה' אלוקינו זה אתה חונן לדם דעת המבדיל בין קודש לחול ותמשיך את הברכות בקיצור תוסיף עוד
שלוש-ארבע מילים של...
בלי ברכה. בלי ברכה. כאילו,
במוצאי שבת,
בסוגריים יהיה כתוב, אם חל מוצאי שבת,
מוסיף עוד שלושת מילים אלו. כמו שיש דברים כאלו,
אז מה הבעיה? אז למה לא להגיד "אבינינו"? אפשר להשחיל את זה בפנים?
ואז אתה פותר את הבעיה של שבע?
אומרת הגמרא,
כן?
קשיא. באמת אומרת הגמרא, זה דבר שאין עליו תירוץ.
אמר רב ביבי בר אבייה,
כל עכשיו אמרנו אתה חוננתנו.
יש עוד תוספת,
בחורף אומרים ותן תל ומטר לברכה.
מה אתה תעשה עם אביננו?
אומרת הגמרא, אמר רב ביבי בר אבייה,
כל השנה כולם התפלל אדם אביננו חוץ מימות הגשמים.
מפני שצריך לומר שאלה בברכת השנים.
מתקיף לה מר זוטרה, אותה שאלה ששאלנו על אתה חונן.
ונכללה מכלל ודשנינו בנאות ארצך באמצע שאתה מגיע לברך עלינו הקיצור שלו, ודשנינו בנאות ארצך, ותנתנו מטר, מה הבעיה?
עונה הגמרא, תילה טרודי, באמצע אביננו, תכניס עוד משפט, זה מבלבל.
שואלת הגמרא, יא אחי, אז יש לך תירוץ טוב גם, אז למה אמרת קשיא,
בעתה חוננתנו?
שאלנו למה לא יכניס את זה לפנים תגיב, כי זה יבוא להטריד.
היא הכי הבדלה בכונן הדעת שנשארת בקושייה, אתה יכול לתרץ אותו תירוץ, נע מעטי לאטרודי.
אמרי עונה הגמרא,
אתם כיוון דעתיה בתחילת סלוטה,
כיוון שאתה כוננתנו מופיע בתחילת אביננו, אז הבלבול הוא פחות מצוי.
כי כשאתה באמצע צריך להוסיף משהו, זה מבלבל.
בהתחלה או בסוף זה משהו אחר.
אז הוא אומר, שמה זה בהתחלה לא מטריד.
אכא, לכן זה נשאר בקושייה.
אבל כאן, ותן תל ומטר, זה בדיוק באמצע, לא בדיוק, אבל
די בפנים, אז זה מבלבל. אכא, כיוון דעתיה באמצע צלותה, באמצע תפילה,
מי יטריד?
אומרת הגמרא, אז יש לי פתרון.
אז בואו נכניס, נגיד אבינינו, ונכניס את אבינינו בשומע התפילה.
אמרת בהתחלה, בסוף לא מבלבל.
שואלת הגמרא, מה תקיפלה ברב אשי ונאמרה בשומע התפילה?
ויש לזה גם היגיון.
דאמר רבי תנחום, אמר הרב אשי, טעה ולא הזכיר גבורות וגשמים בבריכל אלו,
לא, גבורות ודחיית המתים, זה משיב הרוח, מוריד הגשם,
מחזירים אותו.
שאלה בבריקת השנים,
אין מחזירים אותו, פני שיכול לומרה עדיין בשומע התפילה.
אז הנה, ותן טל ומטר,
אתה יכול להגיד שומע תפילה אז באביננו תשבץ אותו בסוף וזה לא מבלבל
והבדלה בכל אין הדעת
אין מחזירים אותו מפני שיכול לומר על הכוס הרי ההלכה מי ששכח את הכוננתנו לא חוזר למה כי הוא יעשה הבדלה על הכוס
אומרת הגמרא טעה שאני אתה בא לתת הדרכה לכתחילה להגיד אביננו ולהזיז את ברכת השנים
לסוף,
זה לא, אתה משנה את הצינורות.
יש כל מיני כוונות בתפילה.
יש הבדל, טעה זה משהו בדיאבד.
ואם אתה נותן דרך לכתחילה זה משהו אחר.
מעניין,
נראה קצת רש"י למרות השעה המאוחרת.
מעין כל ברכה יש לכם
מעל הגאות הגרא.
אומר בקוצר מברך על כל אחד ואחת, זה דעת רב, אביננו אינו מברך אלא שומע תפילה,
זה היחידי בסוף, ברוך אתה ה' שומע תפילה, בכל הברכות שבין שלוש ראשונות ולאחרונות,
אביננו כנראה תכונן, מולת לבבינו כנישבנו,
לסלוח לנו כניסח לנו, להיות גאולה וכן כולם,
שם הוא מסביר כמה ביטויים,
בנאות ארצך לשון נווה,
כמנות בדשא ערביצני,
וכנגד ברכת השנים,
טועים על דעתך עוברים על דבריך,
ישפטו כנגד צדקה ומשפט.
שון אחר והטועים במשפט על דעתך ישפטו השבעים ללמדם נשפט כדבריך,
כן יכר לי וכן בעל הלכות גדולות.
להיית לבא, לפי שמדלג הברכות, כוללם ברכה אחת. כל השנה מי עבדינא כרבי עקיבא.
כלומר, כשאנו מתפללים שמונה עשרה שלמות,
האם אנחנו עושים כרבי עקיבא לומר מחר רביעית בפני עצמה,
שעכשיו כשאתה אומר אביננו נעשה כך?
שבע תקון שלוש שנות שלוש שנות אביננו,
ונכללה הבדלה מכלל בתוך אביננו כדרך שהוא כללה בכונן הדעת ויאמר אביננו השם לו כן מאבדים כל שחור לדעת ערכיך
להטרודי לטעות בתחילה, תפילה יכול אדם לכוון דעתו יותר מהאמצע,
גבורות נשמים, אזכרה בעלמא,
איפה? בחיי אמיתים. לפיכך מחזיר אותו שאינה תפילה שיכול לומר רק בשומע תפילה.
אי אפשר להגיד הלא אמרת משיב הרוח תגיד בשומע תפילה
זה גבורות, אזכרה, שבח, זה לא בקשה.
ביחיד מחזירים... לא, זה כבר אחר כך הגמרא.
כן.
כן.
אומרת הגמרא,
מפני שיכול לאומרה בשומע תפילה.
תראו, התוספות הזה נעבור עליו במהירות.
כי מפני שיכול לאומרה בשומע תפילה. כדאמר לקמאן ל"א ובעבודה זרה, דף ח',
שואל אדם צרכיו בשומע התפילה, ודווקא צרכיו, כהון שיש לו חולה בתור ביתו, או שצריך שדה ומים ומעין תפילה,
כן שאלה, אבל אזכרה והבדלה,
אזכרת גשמים, זה רש"י כבר אמר,
ששאר שבחים אסור שאינם מעין שומע תפילה, זה לא בקשות.
נראה שכל האומר ברוך אתה ה' שומע תפילה, אחרי סיים דברי תחנונים מיושב,
מגונק דמרינן מכאן ואילך, אסור לספר לשוכו של מקום,
כלומר להוסיף ברכות על אלו.
אפילו אם בא להתפלל שמונה עשרה עוד פעם, אחרת אסור, שנראה כמוסיף על הברכות.
ועד אמר לאל, והלוואי שהתפלל אדם כל היום, היינו דווקא ספק התפלל.
ודאי הוקמינא לאל, שזה פוסק אפילו באמצע הברכה, כשמואל,
ומה ששליח ציבור שונה כאן
היינו להוציא הרבים ידי חובתם,
ומה שמתפלל בלחש, זאת אומרת, איך הוא חוזר על התפילה?
הוא בא להוציא את אלו שלא בקיאים, מה שמתפלל בלחש, היינו כדי להסדיר תפילתו.
כלומר, בעצם היה צריך להגיד לחזן, סטנד ביי,
אתה תחכה ואתה תגיד בקול, להוציא ידי חובה.
הוא אומר לו, אתה הולך לציבור, צריך לסדר תפילתו.
סדר בבית, כן? אבל סמוך.
איך אומרים? אחד שאומרים לו, תשמע, אתה צריך לקרוא בתורה.
אז יש בעלי קריאה, כי יש כאלו שצריכים רגע לפני כן עוד פעם לעבור על זה, כי הם לא,
זה לא ממש שולטים על זה. על הגמרא.
בסוף העמוד אומרת הגמרא
שלוש שורות אחרונות
מה אמרנו? אמר רבי עשי
גופה, אמר רבי תנחוך, שש שורות אחרונות, גופה, אמר רבי תנחוך, אמר רבי עשי, טעה ולא הזכיר גבורות גשמים,
גופה זה תמיד סגנון חוזרים על המאמר שאמרנו קודם ומנסים להתעמק בו יותר
אמרת תא ולא הזכיר גבורות גשמים, משיב הרוח מוריד הגשם, זה נקרא גבורות, תן תל ומטר זה בקשה,
בתחיית המתים מחזירים אותו. שאלה בברכת השנים אין מחזירים אותו, למה?
אמרנו שיכול אומר, שומע תפילה יש תיקון,
והבדלה בכונן הדת אין מחזירים אותם, למה? מפני שיכול לתקן, כשהוא יגיד הבדלה על הכוס.
מיטיבי קושיה מברית, תא ולא הזכיר גבורות שמים,
מבחינת עמיתים מחזירים אותו,
מפני שאלה בברכת השנים מחזירים אותו, איך אתה אומר, יש איזה תיקון לשומע תפילה,
כתוב בברייתא מחזירים אותו,
והבדלה האחרונה אין מחזירים אותו, מי שיכול לומר על הכוס,
אז כאן בברייתא יש דבר אחד שסותר את מה שאמר רב תנחום,
שהוא אמר, שחררת להגיד תנלו ומתר, יש תיקון, לא מחזירים אותו, תגיד בשומע תפילה,
עונה הגמרא ואומרת תשובה פשוטה,
שאולי גם אתם חושבים להתפרץ ולהגיד אותה את התשובה הזאת אומרת הגמרא לא קשיא, אה ביחיד, אה בציבור אז תירוץ ראשון זה רעיון אחר, אה ביחיד, אה בציבור
אם זה מתפלל ביחיד אתה צריך לתקן
אבל אם בציבור תכוון למה שהחזן אומר ואז
אתה יוצא ידי חובה
גם אם אתה גומר את כל התפילה
יש באמת כתוב בהלכה
שאם האדם טעה, יש שתי אפשרויות, או שהוא יחזור,
או שיעמוד בעמידה הדוממת וישמע מילה מילה של החזן ויצא ידי חובה.
אומנם כותב הביאור הלכה שהיום זה לא מומלץ, קשה להתרכז, כי מי שרוצה לצאת ידי חובה בשמיעה צריך לשמוע כל דבר.
כשהוא אומר, והמחשבה בשוק,
אמר, אמר, אמר.
אבל כשאתה שותק ושומע, אז מספיק שתפספס מילה אחת.
אז הוא אומר שדורות אחרונים אנחנו מפסידים הרבה קולות בגלל הבעיות,
אז אם כן,
מצד אחד צריך לקל על הדור שלנו,
אז אם כן, אומר במשנה ברורה, בביאור הלכה, שזה בעייתי היום.
אבל זה לא קשי, אבי יחזור.
אמרת להם, בציבור מה איתם הלא, משום שם המשלח ציבורי, אחי,
אז זה לא מתאים.
בברייתא כתוב,
מפני שיכול ששומע, היה כתוב "פני שיכול לאומרה בשומע תפילה", זה התיקון.
אז אם אתה טוען בגלל שזה ציבור והוא יכול לשמוע מהחזן,
היה צריך להיות כתוב במקום זה בברייתא,
מפני ששומע בשני הציבור,
ולא כמו שכתוב "מפני שיכול לאומרה בשמה".
אם זה הסיבה, אז למה הברייתא מנמקת אחרת מבעלה?
אלא באמת אידי ואידי ביחיד, בדקה שעדה אטקר קודם שומע תפילה.
אם הוא נזכר לפני שאמר שומע: גמר שומע תפילה,
יש תיקון: "ותן תל אמותר לברכה" ושומע תפילה.
אבל אם אמר: "ברוך אתה ה' שומע תפילה רצה ה' אלוקינו" יש לנו בעיה.
יש בזה באמת מחבוקת יש שאומרים שכך פוסקים להלכה.
גם אמר: "ברוך אתה ה' שומע תפילה", עוד לא התחיל להגיד: "רצה ה' אלוקינו", הוא אומר: "ותן תל אמותר לברכה".
לא צריך לחזור.
רק אם מתחילת הבר... כאילו הוא עדיין מצמיד אותו.
אבל יש אומרים: "לא,
חתמת נגמר, אז אם כן, אז אה דה אדכר, קודם שומע תפילה, יש תיקון שהוא אומר את זה באמצע שומע תפילה, עברנו דף כ"ט עמוד ב',
אה דה אדכר בתר שומע תפילה.
כן,
אומרת הגמרא כמה דברים יש כאן תוספות מעניין להלכה, אבל אנחנו לא נספיק אותו היום,
אז נראה את הגמרא.
אמר רבי תנחום, אמר רב אסי, בשם רבי יהושע בן לוי מראשוני המוראים,
טעה ולא הזכיר של ראש חודש, כאן גולשים לעוד טעויות,
הנושא הוא טעויות שמחזירים אותו.
טעה ולא הזכיר של ראש חודש, יעלה ויבוא בעבודה.
כן, הרי אנחנו אומרים, יוצא השם אלוקינו לפני תחזנה,
אומר לאינו יתנו, יעלה ויבוא וכולי.
אז אם טעה ולא הזכיר, חוזר לעבודה.
חוזר עוד פעם, איך אומרים?
עוד פעם לעבודה.
תיכנס לעבודה עוד פעם.
נזכר בהודעה,
חוזר לעבודה.
גם במוידים, באמצע, אוי, ואם אני לא אמרתי, יעלה ויבוא, רוורס,
רצה השם אלוקינו.
בשים שלום, גם כן, חוזר לעבודה. ואם סיים,
אה, ברך את עמו ישראל בשלום, חוזר לראש מתחילת התפילה.
עוד פעם שמונה עשרה.
עכשיו אתה הולך לעבודה קשה, כן, קודם לעבודה.
אמר אבא פרידר ואח אברדה,
עדה המרן סיים, חוזר לראש, לא המרן אלא שעקה רגליו.
אומר לו, גם אם אברכת אמור ישראל בשלום,
אבל עוד לא עקר רגליו,
יכול לחזור לרצה.
כי עדיין, כמו בשומע התפילה שדיברנו,
כן, עדיין הוא בעניין, אבל
אלא שכן, לא עקר רגליו חוזר עדיין לרצה.
אמר ליה, מינה הלכה,
מאיפה אתה יודע את החידוש הזה?
גמרת, אברכת אמור ישראל בשלום, פיניטו, גמרת.
אמר ליה, מאבא מארי שמיעלי,
אבי מורי, ואבא מרי שמע את זה מרעב,
ראשון האמוראים, מראשוני האמוראים.
אמר רב נחמן הרצח, עד המרן עקר רגליו, חוזר לראש,
הוא עוד נותן עוד חתיכת חבל דק,
עוד חבל דק שאפשר עוד לחזור לרצה.
לא המרן, אלא שאינו רגיל לומר תחנוני, כמו שאנחנו אומרים אלוהי נצור שונים מרע,
אחי עם וערכתו משרה ושלום,
או כל מיני תפילות שנראה בגמרא שתיקנו אותם האמוראים.
לא רגיל לומר תחנונים אחת תפילתו, אבל רגיל לומר תחנונים אחת תפילתו, חוזר לעבודה אפילו שגמר המברכת עם ישראל שלום,
משמע אפילו גם פסע שלוש פסיעות.
זאת אומרת, אצלנו אומרים אלוהי נצור לפני זה, אבל הרעיון תחנונים אחרי שפסעת שלוש פסיעות.
אז הוא נותן לך חבל קצת יותר ארוך.
זה באמת, זה מה שהגמרא עושה חילוק.
חוזר לראש, איכא דאמרי אמר לאחור יצרקא דאמרן כי לא עקר רגליו, חוזר לעבודה.
לא אמרן, אלא שרגיל לומר תחנין אחר תפילתו, אבל אם אינו רגיל לומר תחניתו תלו, חוזר לראש.
אפילו שלא אמר.
אפילו שלא אמר.
אפילו ש...
מה?
אמרה אוויר, כן, בדיוק. אין כרטיס,
צריך להזמין מראש. הזמנת מראש, יש הנחה.
לפעמים אתה בא עם הילדים, לגן חיות, אתה אומר, אני ארגון העובדים,
העובדים החשובים, חברת החשמל, אני יודע מה, מורים.
הוא אומר, טוב, אבל באת לכאן, אתה משלם כמו כולם.
צריך
להכין את זה.
להבדיל, אלף אלפי הבדלות.
כן,
רש"י אומר,
תחנונים כגון אלוהים אסורבון ושם רש"י אומרים בעמידה אחר תפילה, אבל אם אינו רגיל,
אבל יסיום תפילתו כעקירה,
אפילו לא עקר.
יפה.
כאן יש תוספות חשוב מאוד,
ארוך מאוד, אין לנו זמן.
תראו את מה שאמרתי לכם קודם, התוספות הקטן האחרון,
טעה ולא הזכיר שראש חודש בעבודה חוזר לעבודה.
ובהלכות גדולות פירש, דווקא ביחיד,
אז אנחנו אומרים חוזר,
אבל בציבור אינו חוזר מפני ששומע משליח ציבור.
מי הוא צריך לדקדק מפי החזן, מי שרוצה לא לחזור ולצאת ידי חובה על ידי שומע מהציבור, מהחזן,
צריך לדקול עוד תבואות של תפילה אף על פי שהוא בקיא. דאם רינן בראש השנה,
כשם שמוציא את שאינו בקיא, כך מוציא את הבקיא. בעצם חזרת השאצ היא בשביל לא בקיא,
אבל בעצם אחרי שתיקנו הוא גם מוציא את הבקיא.
ואף על גב דאם רינן הטעם לא פטר אלא העם שבשדות משום דאניסי הוטרידי.
אבל טעה, לא, יש לומר, ראינו שלא התפלל כלל.
הרי פלל כבר, לחשמין כאילו לא התפלל כלל.
הוא הדין לכל דבר שמחזירים אותו, יהיה עד הרשמה משלוחא דציבור, לא רק כי יעלה ויבוא.
מראש הצוף נאפיק והרב רבינו מאיר פסק, דווקא שכח להזכיר של ראש חודש,
אבל שכח ברכה שלמה, נגיד שכח את צמח דוד עבדך. הרפורמים מחקו את כל ירושלים מחברה ברכה, הם אומרים,
כן, אתם יודעים, הרפורמים הראשונים התפללו, אבל מחקו, כל מה שכתוב, ציון, ירושלים,
שמו טיפקס.
אבל לצערנו, הם שמו על עצמם טיפקס, כי רוב בניהם ובנותיהם התבוללו בין הגויים.
הם גם חזרו מזה את האחרונה של אימה. כן, בגלל שזה עניין פוליטי גם.
אז אם כן, אבל,
שכח ברכה של אימה, מחזירים אותו, ואינו יוצא בשביל הנוסח ציבור. טוב, הלאה, גמרא.
אומרת הגמרא.
רבי אליעזר, עכשיו הביטוי קבע, אמרנו צבא קבע, מה זה קבע?
רב אליעזר אומר, העושה תפילתו קבע,
הרי אין תפילתו תחנונים. מהי קבע?
אמר רבי יעקב בר אידיאל, כמה פירושים.
פירוש ראשון, רבי יעקב בר אידיאל אמר רבו שעיה, כל שתפילתו דומה עליו כמסוי,
כששמים על אדם חבילה, מה המחשבה שלו, מתי אני גומר את הקטע שאני צריך לסחוב?
מסע אלונקות והצבא.
הוא עושה את זה, הוא כבר רוצה לראות את הסוף
אז זה ככה גם כן, דומה עליו כמסוי, רש"י אומר דומה עליו כמסוי,
היינו לשון קבע, חוק קבוע הוא עליי להתפלל וצריך אני לשאת ידי חובתי להיפטר ורבננה אמרה כל מי שאינו אמרה בלשון תחנונים
זה הכוונה שאין בו איזה דבקות כזאת או רץ, רץ, אומר במהירות
רבא ורבי יוסף עמותה כל שאינו יכול לחדש בדבר, צריך התחדשות.
זה קבע, זאת אומרת, מה שהיה אתמול הוא שיהיה היום, שיהיה מחר.
לחדש כוונה, לחדש בעיקר... לחדש בילד לא יכול לחדש. לא, לחדש במחשבה.
גם כשהוא אומר, למשל הוא אומר, לפעמים הוא השם ונרפא.
היום הוא מבין שגם תיקון מצווה זה גם רפואה.
כשאדם חולה בנפש גם, נגיד יש לו מידות רעות, יש לו חולשה בנקודה מסוימת, להוסיף בכוונה, בהבנה מה זה בינה, מה זה דת,
יש כל מיני,
בפשוטי המקראות ובכוונות של התפילה,
טוב, אז אם כן אומר,
אז יש לנו כמה תשובות, תשובת רבי יעקב כמסוי,
רבנן שהוא לא אומר את זה במהירות,
שאדם מבקש ממישהו משהו
אדוני, סליחה, מין ככה קצב איטי, נכון?
שאדם מבקש, הוא לא איזה שידור כזה מהיר, אומר את זה עשרים מילים, אז תפילה צריכה להיות תחנונים
אמר רב זעיר, אנא יכין לה לחידוש הבן מילתא
אני יכול לחדש כל תפילה ותפילה ויש לי בעיה
אני יכול לטבוע בכוונות
ואז שכחתי שאני באמצע שמונה עשרה.
ומסטפינה אני פוחד דילמא מטרידינא אני אתרד מתוך המחשבות.
אביי בר אבינו... איך אומרים? פתאום הוא מרחף.
כן, רחפן.
אביי בר אבינו רב חנינא בר אבינו אמר את הרב אבינו. כל שאין מתפלל עם דמדומי חמה.
יש מקפידים להתפלל מהנץ.
יש חשיבות גם להתפלל
עם הכיבוי האורות,
עם שקיעת השמש.
איך?
מה? לא הבנתי.
איזה רש"י?
אה,
כל שלא מתפלל דמדומי חמה,
לא רק אם הופעת החמה.
דם אמרי חייב הרב יוחנן.
מצווה להתפלל עם דמדומי חמה. ואמר בזעירה, מה יקרא? יראו לך עם שמש.
אז זה נצח חמה. ולפני הריח דורדורים זה עניין של שקיעה.
ראשון קבע תפילתו עליו כל דמי חמה הקודמת, זה ידידי בובה.
כל מיני דורדורים וחמה, מצווה להתפלל עם דורדורים.
אבל זה מה יקרה עם חמישה משאלות אחרות.
ליתה לה במערבה קילל
בארעבייה, אתם רואים מה שכאן?
אומר בארץ ישראל,
בארץ ישראל קיללו מאן דה מאסה היא מדינת רחמה. למה?
זה קורה לחסידים,
שמרוב שהוא רוצה להתפלל עם השקיעה, הרבה פעמים הוא נכנס עם ינחה אחרי השקיעה.
אז מרוב רצון להתפלל בהידור, בסוף הוא במצב
של הפסד.
דילמה מיטרפה לאישה אתה, בדיוק יהיה לך איזה עיכוב, פתאום צריך שירותים וזה, גמרנו, אל תשאיר, כתוב בספר גשר החיים של הרב טוקצ'ינסקי, בהקדמה המסופר, כדאי לקרוא את זה פעם לאורך ימים טובים,
הוא כותב שם,
הבן שלו, איך אבא שלו נפטר מן העולם,
אז הוא מתאר שם שהוא היה מקפיד להתפלל מנחה גדולה,
הוא אומר, למה?
אין אדם יודע מה ילד יום, כך כותב שם,
הגיע הזמן, תתפלל, מה אתה יודע? פתאום יקראו אותך למילואים.
נחשוב על דברים יותר,
על הכול.
כך הוא היה נוהג, למרות שעיקר התפילה זה,
הרמב״ם אומר שלא יצא ידי חובה, מי שתפלל למלכה גדולה,
שיטת הרמב״ם.
מה הייתה? דין מה זה רפאי שם? רבי יהושע,
וואו.
אז נתקדם עוד רגע, מה יש לנו כאן?
רבי יהושע אומר,
אז אולי נשאיר את זה למחר,
למרות ש... אז בואו נראה רק הלכה.
בסדר.
טוב.
טוב.
אומר הלכה,
אנחנו בדף כ"ט.
שכחנו היום ללמוד את המשנה, אז נראה מחר נלמד שתי משניות.
כן.
כ"ט,
תפילת הדרך.
אז למעשה זה...
מה זה?
לא הגענו, זה סוף העמוד.
אז בכל אופן נראה, זמן תפילה ראינו אתמול, זה המשך העמוד, זה תפילת הדרך.
סמיכת תפילת דרך ברכה אחרת. היוצא לדרך, יתפלל תפילת הדרך.
ואם יכול, יסמיכנה לי ברכה אחרת, כמו ברכה חונה,
ישתה מים ויגיד בורא נפשות ויעשה ברכה.
זה הכי טוב.
כדי, ככה נהגו כמה גדולים.
שנגיד עושים תפילת הדרך, לוקחים מים, שותים,
אמרו, כשאמרת לשתות, בורא נפשות רבות,
כי ברכת שעקול, אתה יכול לעשות הפסק,
אתה צריך לשתות, יותר טוב לגמור לשתות בורא נפשות, ואז
לא פעם, אני נוהג כך הרבה שנים מילדות,
אז אני הייתי לפני תלמידים,
תפילת הדרך צעקו, בבקשה, הם כיבדו אותי, אני אומר, ברוך אתה לו, שהכל נהיה בדברו, היו בטוחים שאני התבלבלתי.
אתם יודעים, כמו הרב ועד יוסף בירך בשעקול על הגב, בחופה.
אז מה זה,
זה היה טוב, כשיש פרובוקציה אז יש מה לה, זה נחקק,
יש אנשים ששמעו את זה כבר לפני שלושים שנה, עד היום הם הזדעזעו.
או ברכת אשר יצר, ילך שירותים
כדין ברכה שאינה פותרת ברוך, שיש לה סמיכה לברכה אחרת. הבעיה,
אתה אומר יהי רצון, ברכה שלא סמוכה צריך להתחיל בברוך
ולערכת הריח נחלקו אחרונים יכול הסמיכה. להוציא, נגיד, תיקח קצת איזה פרח, לא פרח, איזה פסמים,
תברוך על דברים האלה, פסמים, יהי רצון.
יש מחלוקת אם הוא יכול או לא בדבר הזה.
ואם אינו יכול הסמיכה, הוא אומר לא מעכב, בכל אופן לא מעכב.
כן?
יש אומרים שאם הוא לא יכול להגיד ברכה אחרונה, אין לו הרבה מים, אין כמות.
יגיד שהכל נהיה בדברו, ישתה ויסמיך.
זה גם נקרא הסמכה אם אין ברירה.
הלאה.
לכתחילה ימר תפילת דרך ועמידה. הנוסע ברכב יעצור מלנסוע,
אך אין צריך לרדת ויכול לומר מיושב. אם אינו יכול לעצור, כגון שנוסע תחבורה ציבורית או באוטוסטרדה זה מסוכן, למרות שאתה יכול,
למרות שאין משטרה,
זה פשוט מסוכן.
אם אין ברירה, יעמוד באוטובוס אפילו באמצע נסיעה. אם חמת עמידה יהיה טרוד ולא יוכל לכוון קרוב,
יאמרנה מיושב.
שיעור המרחק מחייב תפילת הדרך, יש לומר תפילת הדרך שהולך או נוסע לדרך שהיא יותר מפרסה.
פרסה זה ארבע מיל בין ארבע לחמישה קילומטרים. אם דרכו פחות ממרחק זה, יאמרנה בלי ברכה, בלי הסיום.
אך כשדרכו במקום סכנה,
יש שאומרים היום כל כביש במקום סכנה, יאמרנה ברכה אפילו כשדרכו פחות מפרסה.
יתחיל האומרה מיד אחרי שיוצא מתחום הבית האחרון של העיר שיצאה ממנה,
ועבר מעט יותר משבעים אמה.
ואם שכח מלאומרה, יאמר אותה כל זמן שהוא בדרך.
ובלבד שלא הגיע תוך פרסה הסמוכה לעיר שאליה מטרת נסיעתו.
ומשם ואילך, אם כבר נכנס,
יאמרנה שוב פעם בלי ברכה ברוך אדוני לעולם,
אמן ואמן.
אמן ואמן.
