טוב, אנחנו בדף כ"ז,
כן, היום נשים דף כ"ז, נכון?
-כן. -אבל אנחנו עדיין צריכים להשלים בחו"ב המוקדש,
הלימוד הזך של היום,
והגענו את הבניין של התפילות.
דרך אגב, היו אומרים ששלושת האבות תיקנו את התפילות.
אברהם תיקן תפילת בוקר שחרית ויצחק תיקן מנחה ויעקב תיקן ערבית.
אז אמרו שאם תשים לב לשלושת התפילות אז תמיד האות השנייה של האבות
הם מסמלים את התפילה שלהם. אברהם, האות השנייה ב', בוקר, יצחק,
צהריים יעקב ערב אז זה איזה משהו סמלי כן תוספות שואל
אתמול לא ראינו את התוספות שיצחק תיקן תפילת המנחה
אומר ואף על גב דאמרינן צלותה דאברהם מי כשחרי פטלי הגמרא ביומא אומרת אברהם יתפלל מנחה
אז מה אתה מספר לי שיצחק תיקן?
עונה תוספות
באמת יצחק תיקן בחיי אברהם,
ויש לומר, היינו אחר שתיקנה יצחק.
יצחק תיקן, אז האבא בכל אדם יתקנא חוץ מבנות תלמידו,
אז הוא אימץ לעצמו, אומר, הבן שלי הולך בדרכיי,
תיקן תפילת מלאכה,
כך שאין להקשות מזה שאברהם יתפלל. אדרבה, כן,
קבל את הדברים משם הרב, ודאי הבן ממשיך בדרכי אבות. טוב, נראה את המשנה
מה?
-הוא הלך לסוח בשדה. -כן, אין שיחה אל התפילה, נכון.
אז אם כן,
או,
אצל יצחק לסוח, כן. שם הוא אומר תפילה לעניקי הטוב.
תעיינו בתוספות השני, אנחנו מתחילים לפני הזמן,
אבל אין שיחה אל התפילה, כיוון שהתחלנו להתבונן בתוספות, שנאמר תפילה לעניקי הטוב.
אז רואים שאין שיחה אלא תפילה,
אז מה רואים?
שתפילה לעני היא כי היה טוב, ככה הגמרא אומרת.
לפני השם ישפוך שיחו, שיחה.
אז אם כן, מתיימת, פרקם על עבודה זרה, דף זין,
מוכיח בשיחה זו תפילה ממקום אחר, ויצא יצחק מסוך בשדה, מה שאמרתם.
ושאמר לך, יוצא ומצאינו במגילה,
ויהי עומדת הדסה ואין הדסים אל הצדיקים וכי והוא עומד בין ההדסים
ובפרק חלק הוא אומר ההפך
כל אחד הוא המקור של השני
ובכן נראה את המשנה פרק ד' משנה ז',
יש לנו כאן
פרק ד' משנה ז',
ובכן כאן ראינו הקדיש את הקמה
הוא פנה כמה,
אז חייב.
כלומר, אנחנו יודעים שאדם פרטי צריך להפריש מתנות עניים.
מתנות עניים זה פאה, כן?
יש לנו מתנות עניים, פאה,
אבל אם זה שייך להקדש, הגזבר פטור מפאה.
אז אם למשל, תודה, אם למשל אדם גידל תבואה ומסר את זה להקדש,
ברגע שזה של הקדש, הוא פטור, כשהוא קוצר, פטור בנתינת פאה.
אבל מה יהיה? אם הוא הקדיש להקדש,
בדק הבית. עכשיו הוא פדה את זה חזרה מהקדש.
הוא קיבל את זה בתור קמה מחוברת עוד לאדמה,
הרי הוא פטור מפאה.
אז אם כן,
הוא היה פטור, אבל כיוון שהוא פדה את זה בעוד הקמה, חוזר החיוך מחדש לאדם שקוצר אותו.
כן?
המשנה מדברת על אדם שהיה בר-חיוב ומועד חיוב מתנותניים, לקט שלך פעם, ואחר כך נשא בר-חיוב.
אומרת המשנה, נוכרי שקצר את שדהו,
רגע, אנחנו במשנה,
פרק ד', משנה ז',
המעניין,
כן, זה ראינו, משנה ז', הקדיש כמה,
הקדיש כמה ופדק כמה.
אדם הקדיש את תבואת השדה באותה מחוברת. קמה, זאת אומרת, עומדת החיטה, כשקוצרים אותה היא שוכבת, לכן הקמה נחשבת שכל הזמן היא בעמידה.
אז אם כן,
הוא באמת הקדיש אותה שהיא עומדת, מחוברת, וגם פדה אותה באותה הקמה,
אז הוא חייב במתנות עניים.
למה?
כי מה הרגע קובע שהתורה מחייבת?
לקט שכחה ופאה בזמן הקציר.
אבל כל עוד שזה עוד מחובר, אז מה אכפת לי שזה היה שלב קודם אצל ההקדש?
רגע החיוב הוא הקציר, אז זה היה רגע חיוב, בידי אדם פרטי הוא חייב.
עומרים הוא פדה, עומרים חייב.
אם הוא הקדיש אותה לאחר שהוא קצר את השדה,
כן?
והוא אסף אותה לעומרים-עומרים, התהליך הוא קוצרים, ועושים מזה חבילות-חבילות עומרים,
והוא פדה את זה כאשר נקדיש את זה,
עומרים פדה, אפילו בהודעה עומרים, חייבת נתנים.
למה?
כי בעת הקציר לא הייתה הקדש, הרי הוא קצר את זה קודם,
הוא התחייב בכל המצוות.
וגם בשכחת עומרים, יש לקט, שכחה ופאה, כמו שנראה בהמשך.
אז אם כן,
בזמן שהוא אסף את העומרים כבר הייתה בדויה.
אבל אם קמה הוא פדה עומרים, הקדיש שהיא קמה והגזבר קצר את זה,
והוא פדה את זה כשהיא עומרים,
פתורה באמת מכל,
הדין הוא באמת, היא פתורה מכל מתנות עניים. למה? בגלל בזמן הקציר, שזה זמן החיוב,
הייתה התבואה הקדש.
כן?
לפי רבי יהודה משמע שהוא ימשיך לחלוק גם במשנה שלנו. אותה מחלוקת שראינו במשנה הקודמת
לגבי נוכרי שקצר וכולי, שרבי יהודה מחייב בשכחה,
שאין השכחה אלא בשעת ההימור,
היא תהיה קיימת גם כאן. טוב, אנחנו נחזור לעניין שלנו.
אמרנו. כן.
איך? כן.
יש לומר, יגאל סיבוב הציור הגירה.
איך?
יש.
כן.
אז זה... לא, אז זה דרכו, זאת אומרת,
יש כאן איזה כיוון, איזה...
זאת אומרת שזה הכל עניין של אסמכתה, שאתה רואה שהמילים מתחלפות. פעם שני המילים הן מילים מרדפות, נקרא לזה.
אז אתה יכול להוכיח מהצד הזה על הצד השני שהתורה משתמשת בביטויים בשני כיוונים.
אז כן,
אולי זו ההסברה. כן, טוב, אנחנו הגענו לחו"ב עמוד ב',
אנחנו לא מספיקים את כל התוספותים, אבל בסדר.
אם כן,
אנחנו הגענו לקטע בגמרא,
נתחיל, אולי נתחיל כאן בקטע,
וטניה כותי דרבי יהושע בן לוי, ראינו ברייתא כרבי יוסי ברב חנינא,
על זה ראינו אתמול, נקרא עוד פעם,
ראינו אתמול שיש ראיה לשיטת רבי יוסי ברב חנינא, שהתפילות אבות תקנום,
ועכשיו נראה עוד פעם ארבע שורות לפני השורות הרחבות. ותניא כבתי דרבי ישועה בן לוי. מפני מה אמרו? תפילת השחר עד חצות,
שהרי תמיד של שחר קרב והולך עד חצות.
זו שיטתו של תנא קמא,
שקורבן תמיד של שחר, יש שתי קורבנות תמיד,
שחר ובן ארבעים,
אז שחר לדעתו עד חצות, אז גם תפילה שתיקנו כנגד קורבנות,
הן גם עד חצות.
ורבי יהודה אומר עד ארבע שעות שהרי תמיד ששחר קרב והולך עד ארבע שעות
ומפני מה אמרו אז רואים כאן בריתא לטובת רבי יהושע בן לוי שתפילות כנגד קורבנות ומפני מה אמרו תפילת המנחה עד הערב שהרי תמיד שבין ארבעים קרב הולך עד הערב רבי יהודה אומר עד פלג המנחה שגם הוא טוען שהרי תמיד של בין ארבעים קרב הולך עד פלג המנחה ומפני מה אמרו תפילת הערב אין לה קבע
שהרי איברים וגדרים שלא נתעכלו מבערב קרבים והולכים כל הלילה ומפני מה אמרו שמוספים כל היום שהרי קורבן של מוספים קרב כל היום זאת תנא קמא רבי יהודה אומר עד שבע שעות שהרי קורבן מוסף קרב והולך עד שבע שעות
ואיזוהי מנחה גדולה
אז אנחנו כאן נכנסים לעניין הברייתא ממשיכה עוד נקודה יש מנחה גדולה ומנחה קטנה
מי שאיבד אותי, אנחנו נמצאים באמצע השורות ההרחבות,
עשר שורות של השורות ההרחבות בערך.
הגמרא שואל, הברייתא ממשיכה,
מה זה הזמן המוקדם ביותר שבו אפשר להתפלל,
להקריב קורבן תמיד, וממילא להתחיל להתפלל מנחה,
תמיד שבין ארבעים.
אז יש לנו מנחה גדולה, זה הזמן הגדול והזמן הקטן.
אז הזמן הגדול מתחיל חצי שעה אחרי חצות, שש וחצי שעות של היום,
ומנחה קטנה מתחילה בשעתיים וחצי לפני הלילה.
והבאנו גם את המושג של פלאג, המנחה נדבר על זה. ואיזו היא מנחה גדולה?
מתי זה הזמן המוקדם ביותר שבו מותר להקריב תמיד שבין ארבעים?
משש שעות
ומחצה ולמעלה, זה הזמן המוקדם ביותר, כן?
אז זה נקרא מחצה, זאת אומרת, מנחה גדולה. ואיזו היא מנחה קטנה?
מה זה הזמן שבפועל היו מקריבים במקדש?
באמת מתשע שעות ומחצה ולמעלה.
אז זה היה בדרך כלל שעת ההקרבה, מדוע היו מחרים,
הרי תמיד זריזים מקדימים למצוות?
כי אחרי קורבן המנחה לא מקריבים שום קורבן מנחה של בן ארבעים,
תמיד של בן ארבעים לא מקריבים עליה, שניהם כל הקורבנות כולם.
אז אם אתה סוגר את הבסטה, אתה סוגר,
אסור להגיד במקדש, אתה סוגר בקורבן תמיד של בן ארבלמי, אז אתה נתקעת.
כל הקורבנות שרוצים להקריב אחר כך, אתה לא יכול, צריך לחכות למחר.
כל האנשים מביאים, באים לירושלים, לא כולם באים מוקדם.
אז לכן, משתדלים לאחר עד כמה שאפשר.
עכשיו,
ראינו בזמן תפילת המנחה, ראינו בברייתא,
שזה פלג המנחה.
סוף זמן תפילת מנחה הוא פלג המנחה.
היינו שעה ורבע לפני הלילה, לוקחים את המנחה הקטנה, מחלקים אותה לשתיים,
מנחה קטנה שעתיים וחצי, לחלק לשתיים, שעה ורבע.
אז שעה ורבע לפני הלילה,
נגמר זמן מנחה לפי רבי יהודה,
ואז מתחיל בעצם זמן של ערבית, תפילת ערבית, ונדבר עוד על זה,
על הפסק הלכה משונה היחידאי שיש בסוגיה הזאת,
מיד נראה.
אז מתי זה,
כן,
אומרת, יש שתי אפשרויות לפרש מה זה פלאג המנחה. היא בא אליהו,
רבי יהודה, פלאג מנחה קמא קמא, האם הכוונה מנחה גדולה זה משש שעות וחצי ולמעלה?
ואם כן, פלאג המנחה הוא תשע שעות ורבע,
שהרי משש שעות ומחצה עד הלילה יש חמש שעות ומחצה,
חצי הזמן הזה זה שעתיים ושלושה, אז יוצא לפי זה,
המנחה, הכוונה לפלאג זמן המנחה הגדול,
שעתיים ושלושת רבעי פלאג המנחה יוצא שעתיים ושלושת רבעי שעה קודם הלילה.
או פלאג מנחה האחרונה, כאמר, היינו פלאג מנחה קטנה,
שעתיים וחצי,
אז למעשה הזמן של מנחה קטנה מתחיל בתשע וחצי שעות, שאני מדבר של היום,
לא מה שאנחנו קוראים היום השעה תשע וחצי.
מאז התחלת היום סופרים שעות,
תשע וחצי של היום,
שעות של היום, זה מתחיל מנחה ועל זה הוא אמר חצי.
פלאג המנחה זה שעה ורבע לפני,
זאת אומרת רבע לאחת עשרה נקרא לזה,
שעה ורבע לפני שתים עשרה, שתים עשרה זה כבר תחילת הלילה.
אם כן, מה שאתה אמרת, פלאג המנחה הגדולה קאמר או פלאג המנחה החונה קאמר?
תשמד תניא יש בריאה הייתה מפורשת,
רבי יהודה אומר, פלג המנחה האחרונה אמרו, והיא אחת עשרה שעות, חסר רבע.
כלומר, אם היום זה שתים עשרה שעות והלילה הוא שתים עשרה שעות,
שעה ורבע לפני סיום היום, דהיינו בשעה רבע לאחת עשרה,
כמובן לא השעון שלנו, רבע לאחת עשרה, שעה ורבע לפני בוא הלילה, זה הזמן.
עכשיו, אנחנו ראינו כאן מחלוקת
כנגד מה תקנו את התפילות,
ראינו דעה אחת של רבי יוסי ברב חנינא שכנגד האבות, וברייתא שנייה של רבי יהושע בן לוי כנגד קורבנות.
אומרת הגמרא,
נעימה תאבת תיופתא.
לכאורה אתה טוען,
רבי יוסי ברב חנינא, שהאבות תקנום.
לכאורה יש קושייה כנגדך. נעימה, נאמר תאבת תיופתא יהיה קושייה מהברייתא על שיטתך.
שכאן אנחנו רואים מה כן לכאורה,
נימה תאה והיא תיופתה, הרי כאן ראינו הברייתא הזאת,
הברייתא הראשונה היא משמשת כקושייה,
מה שאתה מביא ראייה לדעה השנייה היא בעצם משמשת כקושייה גם לדעה הראשונה.
אז לכאורה אתם יכולים לשאול אז גם ההפך,
הרי מה ראינו, הבאנו שתי ברייתות,
ברייתא אחת לטובת רבי יהושע בן לוי וברייתא שמה?
שכנגד קורבנות,
וברייתא הראשונה הבאנו לטובת רבי יוסי ורב חנינא שכנגד אבות.
אז הוא אומר, מה יעשה,
בעצם מה הוא יענה על הברייתא שראינו שזה כנגד קורבנות?
בעצם אפשר לשאול גם הפוך,
הרי הבאת גם ברייתא לטובת רבי ישועי אביב אלחנניה.
אלא אומרים הראשונים שאת השאלה ההפוכה לא שואלים, כי כולם מסכימים,
גם מי שאומר כנגד אבות,
גם כנגד קורבנות.
אבל ההפך לא,
מי שאומר כנגד
קורבנות הוא לא אומר כנגד אבות.
ולכן הגמרא שואלת על רבי יוסי ורב חנינא.
הגמרא שואלת כאן דווקא על רבי יוסי ורב חנינא.
אז רגע, נראה.
הוא אומר אבות.
כן.
אז לכאורה, למה לא שואלים הפוך?
טוב, נעימה תאבת תיופתא.
האם הברייתא שבה למדנו שתפילות יתקנו כנגד זמני הקורבנות היא בעצם קושייה לרבי יוסי ברוך חנינא, שהוא אומר אבות,
אמר לך רבי יוסי ברוך חנינא,
לעולם אימא לך באמת שתפילות אבות תקנו.
אלא מה, חכמים אסמכינו רבנן, הקורבנות.
חכמים הסמיכו את התקנה הקדומה של האבות אל עניין הקורבנות.
ולכן אמרו, הנה אני גם לומד מקורבנות והזמנים של
התפילות יהיו בהתאם לזמני הקורבנות, כן?
זאת אומרת,
אפשר להגיד ככה שבעצם מה שהאבות תיקנו זו לא הייתה חובה גמורה,
כי הם עוד היו לפני מתן תורה,
וחכמים הכניסו את הנושא של התפילות בתורת חובה כנגד הקורבנות.
אומרת הגמרא, די לוטי מאחי תפילת מוסף לרבי יוסף ורב חנינא מן תקנה,
הרי מאיפה, אם כנגד אבות ואין עניין בקורבנות,
מה זה תפילת מנחה?
מילא שחרית, סליחה, מה זה מוסף?
שחרית, מנחה וערבית, אמרת אברהם, יעקב,
אברהם, יצחק ויעקב.
אבל אם אתה מכניס גם מוסף,
אין לנו ארבע אבות, יש ארבע אמהות.
אז אם כן, מהיכן נולדה תפילת מוסף?
מילא, למי שאומר כנגד קורבנות, מובן,
אבל אם לא תגיד שגם רבי יוסי ורבי חנינה
מסכים שהתקנה של אבות היא לא בלעדית,
אלא היא חוברת גם לעניין של קורבנות,
אז איך תדע לרבי יוסי ברב חנינא מאיפה נולד לנו מוסף?
די לוטי מאחי, כמו שאמרנו שיש גם עניין של קורבנות,
תפילת מוסף לרבי יוסי חנינא מאן תקנה,
הרי לדעתו תפילות אבות תקנום.
מי תיקן את מוסף?
אלא צריך להגיד שגם לדעתו של רבי יוסי ברב חנינא,
תפילות אבות תקנום.
והסמיכינו רבנן, הקורבנות.
כשהסמיכו החכמים את התפילות לעניין הקורבנות,
אז הוסיפו גם כן קורבן שהוא נקרא מוסף.
שאת זה לא מצאנו באבות, אז הם הוסיפו את התוספת הזאת.
יפה.
כן, הגענו במשנה,
אנחנו בסוף העמוד, רבי יהודה אומר תפילת השחר עד ארבע שעות. שואלת הגמרא,
יש, זו סוגיה שמופיעה תמיד,
שאתה אומר עד ארבע שעות, הכוונה סוף שלוש שעות
ותחילת ארבע שעות כבר גמרנו, הפסדת זמן תפילה
עד ועד בכלל או עד ולא עד בכלל? זו שאלה מתמידה בסוגיות
היא באה אליהו, מה שאמר רבי יהודה עד ארבע שעות הכוונה עד סוף שלוש שעות ולא השעה הרביעית לא מתפללים כבר
או עד ארבע שעות עד ועד בכלל
אומרת הגמרא תשמע
בוא נראה מה המשנה
הוא השתמש במילה עד בעוד חלקים במשנה,
לא רק לגבי תפילת השחר עד ארבע שעות,
הוא דיבר גם על מנחה, אתה שמע רבי יהודה אומר תפילת מנחה עד פלג המנחה.
מה הכוונה עד פלג המנחה?
היא אמרת בשלמה עד ולא עד בכלל,
אם תגיד שבאמת פלג המנחה האחרון הוא לא נכלל בזמן שמותר להתפלל בו מנחה,
והזמן באמת נמשך עד
רבע לאחת עשרה, כמו שאמרנו,
אז המשנה מובנת. היינו דעיקה בין רבי יהודה לרבנן,
שלרבי יהודה זמן מנחה זה עד רבע לאחת עשרה, ולחכמים זה עד הלילה,
או שקיעת החמה לפי דעות אחרות.
אז יש הבדל. אלא היא, אמרת,
שעד פלג המנחה כולל פלג המנחה.
אז מה יוצא?
שגם רבי יהודה אומר כמה זמן מנחה עד שנגמר פלג המנחה.
פלאג המנחה זה בערב, אז בעצם תנא קמא ורבי יהודה אומרים אותו דבר, לא מובן את ה...
מישהו לא ברור לו עוד פעם.
רבי יהודה חולק במנחה עד פלאג המנחה. השאלה שלנו, כשאומרים עד, זה כולל עד בכלל?
או עד ולא עד בכלל?
לדוגמה, רבי יהודה אומר ארבע שעות שחר,
האם הכוונה שלו עד שמתחיל ארבע שעות, דהיינו סך הכל שלוש שעות?
זה נקרא עד לא בכלל?
או הוא אומר עד ארבע שעות ושעה רביעית גם בכלל.
אז הוא אומר בוא אני אוכיח לך.
רבי יהודה חולק על חכמים וחכמים אומרים תפילת מנחה עד הערב.
רבי יהודה אומר עד פלג המנחה.
אם תגיד עד פלג המנחה עד ועד בכלל,
אין הבדל בין רבי יהודה וחכמים,
כי חכמים אמרו עד הערב, והוא אומר עד ועד בכלל, אז זה כולל את פלג המנחה.
מתי נגמר פלג המנחה בערב? אז זה אותו דבר, אלא מתי יהיה הבדל. אם תגיד עד ולא עד בכלל,
אז הוא אומר עד פלג המנחה, ברגע שמגיע פלג המנחה,
אז כבר גמרנו.
היינו רבע לאחת עשרה, וחכמים אומרים שתיים עשרה.
אז הנה ההבדל ביניהם.
נקרא את זה עוד פעם, טשמ"א, רבי יהודה אומר, עד פלג המנחה בשלמה,
היא אמרת בשלמה, עד ולא עד בכלל.
היינו דאיקה,
זה ההבדל שיהיה בדעות בין רבי יהודה לרבנן.
אלא, היא אמרת עד ועד בכלל.
אז עד פלג המנחה זה כולל גם את זמן פלג המנחה. זה יוצא שעד הערב,
אז אם כן, יוצא שרבי יהודה, אנחנו כאן עוברים,
היינו רבנן,
אנחנו עוזרים לדף כ"ז,
מכאן שעד המנחה, פלג המנחה, הכוונה לעד ולא עד בכלל.
אותו דבר עד ארבע שעות.
אומרת הגמרא, רגע, טוב, התקדמנו צעד אחד, בואו נראה אם זה עומד במבחן של ההמשך.
יש עוד חלקים במשנה.
אלא מאי, עד ולא עד בכלל.
אז בואו נבדוק את הדין האחרון עם הסיפא,
מה כתוב?
של מוספים כל היום.
רבי יהודה אומר,
עד שבע שעות.
אז מה זה עד שבע שעות?
אתה אומר עד עכשיו שעד ולא עד בכלל.
עד שבע שעות זאת אומרת עד סוף שעה שישית.
זה נקרא זמן המלחה.
אומרת הגמרא, אבל גם כאן אם נפרש עד ולא עד בכלל, יהיה לנו קשה משהו מתפילת מוסף.
רבי יהודה אומר עד שבע שעות.
הרי גם כאן אפשר לדון מה הכוונה שלו.
עד ולא עד בכלל זאת אומרת סוף שעה שישית או
סוף שעה שביעית.
אז אומרת הגמרא,
טניה, היו לפניו שתי תפילות.
הוא האריך בתפילה של שחרית, קריאת התורה, הגיע זמן מנחה,
ועוד לא התפלל מוסף.
אחת של מוסף ואחת של מנחה, מתפלל של מנחה ואחר כך של מוסף. למה?
שזו תדירה,
מנחה כל יום, מוסף.
פעם בשבוע, לפעמים קצת יותר,
קורה שיש ראש חודש,
או חול המועד, אבל זה עיתים נדירות שיש רצף של ימים בהם אתה צריך להתפלל מוסף.
אז לכן, כיוון שהיא תדירה, תדיר ושאינו תדיר,
תדיר קודם זה כלל מוצק.
אז אם כן,
אז כתוב כאן בברייתא,
אם היו לפניו שתי תפילות, הוא הגיע לזמן מנחה ועוד לא התפלל מוסף,
מתפלל של מנחה ואחר כך של מוסף,
שזו תדירה וזו אינה תדירה.
רבי יהודה חולק ואומר, מתפלל של מוסף,
ואחר כך של מנחה.
למה?
שזו עוברת.
לדעת רבי יהודה זו עוברת וזו אינה עוברת.
כלומר, מנחה יש לך עוד,
נגיד, עד פלגה מנחה לדעה המחמירה ביותר,
או עד הערב לדעת חכמים.
למוסף. מה? לדעת רבי יהודה, רבי יהודה עד פלגה מנחה.
ואילו מוסף,
ואילו
תפילת מוסף עד שבע שעות לדעת רבי יהודה,
אז ודאי כשיש לך,
מתי אתה אומר תדיר ושאינו תדיר, תדיר קודם,
אם שתי המצוות יכולות להיעשות,
אבל אם תקדים את התדיר ותפסיד בגלל זה את השאינו תדיר,
ותדיר יכול,
יש לו זמן עוד אחר כך,
ברור שתעדיף את העוברת,
כי כאן אתה מפסיד לגמרי.
עכשיו תעשו חשבון כזה.
אם נגיד שרבי יהודה אומר עד ולא עד בכלל,
אז בשעה 12 עוד לא הגיע זמן מנחה בכלל.
אז אין לנו אפשרות לדיון לפי רבי יהודה שיש מפגש בין זמן מוסף וזמן מנחה.
אם תגיד עד ולא עד בכלל, כמו שאמרת עד עכשיו,
אז מתי נגמר זמן מוסף?
בתחילת שעה שביעית.
מתי מתחיל זמן מנחה?
בשעה, היינו באמצע השביעית כבר, זאת אומרת שש וחצי,
אחרי שש, אז אין מפגש, לא יכול להיות דיון לפי רבי יהודה אם לא יתפלל מוסף והגיע זמן מנחה,
מה קודם למה?
אין מציאות כזאת, אלא על כוחך אתה צריך להגיד שלגבי מוסף עד שעה שביעית ועד בכלל,
כולל גם שעה שביעית.
ואז יש מפגש בין הזמן של מנחה למפגש של זמן מוסף,
כיוון שמנחה שש וחצי, ומוסף ממשיך עד שבע שעות,
לא שבע בבוקר, אני כל הזמן מדגיש, אל תתבלבלו בשעון שלנו.
סופרים שעות של יום, אחת, שתיים, שלוש, מרגע לא תשחר או נצח חמה,
לפי הדעות.
אתה סופר את השעות?
זה מה שהגמרא אומרת.
נקרא את זה, "אלא מאי? מה הגעת למסקנה? עד ולא את בכלל? אין מה סיפא.
ושל מוספים כל היום" - רבי יהודה אומר עד שבע שעות.
"ותניא היו לפניו שתי תפילות, אחת של מוסף ואחת של מונחה.
מתפלל של מנחה ואחר כך של מוסף.
שזו תפילת המנחה תדירה וזו מוסף אינה תדירה.
והכלל תדיר ושאינו תדיר תדיר קודם".
רבי יהודה חולק ואומר מתפלל של מוסף ואחר כך של מלחה.
שזו עוברת,
היינו מוסף, עוד מעט עוברת, שעה שביעית נגמר הסיפור,
ואילו זו תפילת מנחה אינה עוברת,
כן? כי לפי רבי יהודה, את פלגה מנחה,
היא אמרתה, עכשיו הגמרא מדייקת,
אם מדי אמרת לי, עד ולא עד בכלל?
ההפך, אם תלך כמו קודם יהיה קשה, למה? אם תאמר בשלמה עד ועד בכלל,
עד שבע שעות כל שעה שביעית,
הדיון הוא לגיטימי, הוא ברור.
אז מובנים דברי הברייתא, היינו דמשכחתא הוא שתי תפילות באדי הדדה.
המפגש ייתכן, אלא היא אמרת שעד ולא עד בכלל,
איך היא משכחת, בארמית משכחת נמצא, איך תמצא מציאות,
איך היא משכחת להוא שתי תפילות באדי הדדה.
כיוון דעתי עליה מנחה,
מתי מתחיל מנחה שש שעות וחצי?
אזללה של מוספים,
שכבר חצי שעה כבר אי אפשר להתפלל מוסף,
כי מתחילת שעה שביעית לפי ה"עד ולא עד בכלל".
אז כל הדיון, אלא על כוחך, עד ועד בכלל.
אז מה יוצא?
מהרישא אתה מדייק עד ולא עד בכלל, מהסיפא אתה מדייק עד ולא עד בכלל.
אז מה באמת?
להביא מכאן לכאורה אתה לא יכול,
זה לא חד משמעי.
אומרת הגמרא, אלא מהי עד ועד בכלל?
קשי הרישא שאמר עד פלג המנחה, כמו שהוכחנו למעלה
מה היכא בין ברבי יהודה לרבנן? זו הייתה השאלה.
עונה הגמרא ואומרת באמת עד ועד בכלל,
שכתוב עד זה עד בכלל, כמו שהוכחנו מהסיפא של המשנה
לגבי מוסף.
אז מה זה,
אפשר לפרש גם מה שנאמר עד פלג המנחה,
עד ועד בכלל.
על מי סברת איי פלאג מנחה פלאג אחרונה?
פלאג ראשונה, כשאתה מחלק שניים לחצי,
יש לך שני חצאים,
יש שתיים וחצי שעות.
אתה מחלק אותן לשתיים.
שעה ורבע ראשונה ימינה, שעה ורבע שנייה שמאלה.
כשאנחנו הבנו פלאג המנחה, פלאג המנחה השנייה.
אז כשאתה מדבר על פלאג השנייה,
אם אתה אומר עד ולא עד בכלל, זה תחילה.
אבל אם,
כן,
אם אתה אומר, ועד בכלל, אז זה עד סוף, עד סוף, עד שתיים עשרה, כן?
ואילו אם אתה אומר,
אם זה מתייחס לחצי הראשון,
עוד פעם,
שעתיים וחצי זה זמן מנחה קטנה. אם אתה מחלק אותו לשתיים,
אנחנו דיברנו על פלג המנחה השני, ואז יש לך בעיה.
כי אתה אומר, אם תגיד עד ועד בכלל, אז אין מחלוקת בין רבים לחכמים שאומרים מנחה עד הערב,
והוא אומר עד פלג המנחה,
וזה גם עד הערב.
הוא אומר, לא, עד פלג המנחה הראשונה מבין שתי החסאים.
אז באמת, עד ועד בכלל, עד סוף שעה ורבע של השעתיים וחצי הראשונות.
כן? זאת אומרת, עד מה שנקרא,
אם אנחנו אומרים שזה תשע וחצי, עד תשע,
המאתיים מתחילים מלחמה קטנה,
אז זה יוצא עד רבע לאחת עשרה,
עד רבע לאחת עשרה, ואז זה מסתדר יופי.
ברור.
קודם דיברנו, כשמדברים עד פלאג המנחה, כאילו החלק האחרון של הפלאג המנחה.
כן, זהו, אם נגיד שזה הולך על החצי השני, אז אין מחלוקת.
אז הוא אומר, ואז הוכחנו שעד ולא עד בכלל.
הוא אומר, לא, באמת עד ועד בכלל, אבל לא מדברים על הפלאג המנחה חצי זמן, מנחה קטנה, השני, אלא הראשון, ועד ועד בכלל.
שעה ורבע הראשונה של שעותיים וחצי הראשונות.
אם כן נראה את זה, מי סברת דעה היא פלג מנחה, פלג אחרונה כמר?
פלג ראשונה כמר, החצי הראשון, כן?
הכוונה בפלג המנחה לחצי הראשון של זמן מנחה קטנה,
שהוא מתחיל משתי שעות וחצי לפני הלילה
עד שעה ורבע לפני הלילה.
וכשרבי יהודה אומר עד פלג המנחה, הוא מתכוון עד החצי הראשון, עד גמר החצי ועד בכלל.
ואחיק אמר, אימת נפיק פלאג ראשונה ואייל פלאג אחרונה,
מתי מסתיים הפלאג הראשון של השעתיים וחצי,
ונכנס החצי השני,
מכינף כ-11 שעות חסר רבייה.
אז אם כן, הוא רוצה להוכיח שעד ועד בכלל, ממילא כשרבי יהודה אומר זמן תפילת השחר עד ארבע שעות,
אז זה כולל גם את השרביט,
וכך גם אנחנו פוסקים להלכה בעניין הזה כרבי יהודה,
והכוונה עד סוף שעה רביעית ולא עד סוף שעה שלישית.
אומרת הגמרא, אמר רב נחמן,
אף אנא נמי תנינא.
גם אנחנו למדנו במסכת עדויות בפירוש את הדין הזה,
שעד ועד בכלל.
את מסכת עדויות זו מסכת, נקרא, בחירתא,
מבחר המשניות, שבו נאספו עדויות של חכמים,
ומקרים שהם מתארים זמנים בצורה מאוד מאוד מדויקת,
אתם נחשבים המבחר של כל המקורות במשנה.
זה נקרא בחירתא,
עדיות, מלשון עדית, כאילו.
גם מלשון עדות, אבל גם עדיות,
כאילו, העדית שבמשניות.
אומר רב נחמן, אני אוכיח לך באמת מהמשנה הנבחרת במסכת עדויות שאת ואת בכלל. איך אנחנו יכולים להוכיח את זה? אמר רב נחמן, אף אן נא מיתנינה.
רבי יהודה בן בבא העיד
אחד מעשרת הרוגי מלכות,
שהוא ביצע את השמיכה האחרונה, הרי הרומאים אסרו לסמוך את החכמים, הם ידעו תורה שבעל פה היא המחזיק את עם ישראל,
והוא, יש צומת סומך,
עמד, אמרו, מקום שיסמכו חכמים,
יהרגו את הסומכים ואת כל היושבים בתוכה.
אז הוא לא רצה לסכן, הלך בין ה...
אפילו למדנו על עגלה ערופה, מודדים שלא יהיה להם שום אפשרות, ושם הוא שמח.
ושם מסופר שראו את החיילים מתקרבים, והוא היה זקן, הוא שכנע את התלמידים לברוח,
שישאירו אותו,
כן,
כידוע הסיפור המפורסם. אז אם כן, רבי יהודה בן באבא העיד חמישה דברים.
חמישה דברים העיד רבי יהודה בן באבא ביום שנשנית מסכת עדויות.
זה היום שנתמנה רבי אלעזר בן עזריה לנשיא,
כמו שנראה בדף כ"ח את העניין הזה.
מה הוא העיד?
שממאנים את הקטנה.
לפעמים,
הרי גם דיברנו,
אישה, ילדה קטנה לא יכולה לקבל קידושין.
למה? היא קטנה, אין לה יד.
אבל אם אביה חי, הוא יכול לקבל קידושין עבורה,
וזה דאורייתא.
יכול לקדש אותה, לחתן אותה.
אבל אם האבא מת,
אין קידושין, היא לא יכולה,
האחים והאימא גם דין תורה לא יכולים, אבל ברור, בין הטיפות, בימים ההם לא היה ביטוח לאומי וכולי,
היה בעיה של פרנסה אלמנה וכאן היא תקועה עם היטומה והיא פוחדת שהיא תצא לתרבות רעה וכדומה,
אז חכמים תיקנו נישואים דה רבנן, מן התורה זה לא עובד,
אמרו שניתן כוח ביד האחים או האימא שהם יכולים לקדש אותה ואז זה תופס קידושין,
לא דאוריית דה רבנן,
נפקא מינה, שיש לה זכות לבטל את הקידושין על ידי מיון
עד גיל 12 שנים ויום אחד, היא יכולה להגיד
לא רוצה,
עד היום שיחקנו גולות, מה הם יכולים כבר לעשות?
לא רוצה, הוא מרמה אותי.
אז לא צריך גט, שום דבר, רק קידושין.
יותר מזה,
היא יכולה להתחתן אפילו עם כהן.
למה? כי היא לא גרושה.
אז זה נקרא מיון.
אז עכשיו בדרך כלל לא מלמדים אותה דבר כזה, אומרים עכשיו תהיה גדולה
אז היא תהפך להיות תשע תש דאורייתא
כי הוא מקדש אותה בביאה, במילא, בהמשך, אז היא הופכת להיות דאורייתא.
אבל לפעמים חכם, אז בדרך כלל אם היא מעיינת אין ברירה, מקבלים את המיון.
אבל יש פעמים שאנחנו מלמדים את הקטנה למעיין, כשיש בעיה עם איבום.
הרי אם יש היבם נשוי לאחות אשת אחיו,
אז הוא לא יכול לייבם.
ואשת אחיו היא קטנה שהתחתן איתה,
אז אומרים לה, תשמעי, כדי שאחיך יוכל לייבם, לא אומרים לה, אנחנו אומרים,
בוא נלמד אותה למען, ואז יתברר שאח לא היה נשוי אליה מעולם, זה לא אחות אשתו,
ואז הוא יוכל לקיים מצוות ייבום.
חמישה דברים, א', שממענים את הקטנה,
במקרים מסוימים מלמדים בית דין את היתומה הקטנה למען
ולהפקיע את הנישואים, לאפשר את הייבום,
שמסיעים את האישה על פי עד אחד.
בדרך כלל, הנה, יש לנו פרשויות השבוע,
על פי שני עדים יקום דבר.
וכאן, אפילו שזה נושא מאוד מאוד חמור של אישת איש לעלמא,
מסיעים את האישה על פי עד אחד.
אם אדם בא והעיד על בעלה שהוא מת,
אפילו שהוא עד אחד, מתרים לה נזסה על סמך עדות זו.
הגמרא אומרת שמדוע סומכים עליה שאישה די כאומין שבה.
כלומר, היא מבינה את המשמעות שהיא מתחתנת כי אם פתאום יופיע הבעל אז היא בצרות. הילדים שייוולדו הם ממזרים בלי חוכמות, אפילו שנגיד היא לא אשמה.
אבל לכן עד שהיא לוקחת את הצ'אנס כיוון שהיא מכירה את דרכה של בעלה מתי הוא מתקשר הביתה שהוא נעלם
והיא יודעת בדיוק לאן הוא הלך, והיא יודעת הרבה נתונים,
והיא לוקחת את העדות, היא משקללת אותו בצורה מאוד מאוד מחמירה, כי היא יודעת שהיא הולכת לעשות צעד,
אז אנחנו בצירוף של עדות אחת ואישה די כאומינסיבה,
מתירים לה להינשא.
אז אם כן,
משאים את האישה על פי יד אחד, גם זה, ואל תרנגול שנזקל בגרשה למה שרק את הנפש.
מה הוא עשה?
הרי יש נקודה מאוד רגישה לתינוקות,
לתינוקות, ובכלל בן אדם זה המקום של הנחת תפילין.
לכן יש חיבור בין הראש, המוח, להנחת תפילין. איפה מניחים תפילין? מקום שמוחו של תינוק רופס.
לפני שהעצמות מתחברות אחת לשנייה,
אז שמה מניחים את התפילין.
ואכן קרה מקרה שהוא ניכר מוחו של ילד, או מה זה, כן?
והרג אותו. עכשיו, בתורה כתוב, כי ייגח שור,
הרגו את השור, גם בעליו יומת.
כן, דיון בדיוק את הדינים, אבל השור הורגים אותו, סוקלים אותו.
מה אם תרנגול?
הוא לא שור, כן.
המסורת אומרת, מה שהתורה מדברת, שור דיבר הכתוב בהווה.
תרנגול לא ממית בדרך כלל, השור הוא חיית בית שהוא לפעמים משתולל,
כן, ראו בספרד, מאמנים אותם לזה,
כן, למלחמת השברים.
אז אם כן,
סקלו כמו שסוקלים שור שהורג אדם.
עוד דבר,
על יין בין 40 יום שנתנסח על גבי המזבח. יין,
כל עוד שלא עברו עליו 40 יום, הוא לא נקרא יין.
נפקא מינא, אי אפשר לנסח ממנו ניסוח היין, זה לא נקרא יין. ועוד הגדרות כהן ששותה ממנו, האם הוא פסול לעבודה במקדש. עד 40 יום זה לא יין.
אז העידו על יין בין 40 יום שנתנסח על גבי המזבח.
כלומר, הביאו עדות מעשית שהם ראו איך שלוקחים יין כזה ומנסחים אותו על המזבח.
פירוש, זה נקרא יין גמור.
והדבר החמישי,
אל תמיד העידו על תמיד של שחר שקרב בארבע שעות ולא יותר.
אז מה מלשון בארבע שעות?
כאן כבר לא עד בכלל, לא עד ארבע שעות,
בשעה רביעית.
שעה רביעית סימן שמה שאמר רבי יהודה עד ארבע שעות זה עד ועד בכלל.
שמע מינא עד ועד בכלל, שמע מינא.
אמר רב כהנא,
למרות שזה יחיד ורבים,
היה צריך לפסוק כחכמים עד חצות?
הלכה כרבי יהודה,
שזמן תפילת שחרית נמשך עד ארבע שעות,
עד סוף השערבית.
הואיל הותנן בבחירתא כבתי,
למדנו את זה במשניות עדויות, כמו שאמרנו קודם, הנקראות בחירתא, המסכת המובחרת,
כדעתו של רבי יהודה,
אז ממילא יש כלל, הלכה כמסכת עדויות בכול,
זה משניות מובחרות, הלכה כמותם.
אומר כאן רש"י,
לא נקרא את כל הרש"י,
"ממענים את הקטנה, קטנה שהיא סייעת האימה לאחר מיתת אביה, דמדורייתא אין קידושיה כלום,
שהרי קטנה אינה בת דת ואת אימה לא זיכתה תורה להיות לה כוח לקדשה".
רש"י במילים זהב,
כן, לקח לנו איזה חמש דקות,
שנאמר, את בתי נתתי לאיש הזה,
ומיהו רבנן תקינו לה קידושין לצריכה מיון כדי שיסיוע ולא תצא לזנות
הרש"י מסביר לנו את הרקע לתקנה
לפיכך אמי ענה לאחר זמן ואמרה היא הפשי בו היא יוצאת ומותרת לכל אדם ואינה צריכה ממנו גט והעיד רבי יהודה בן בבא שפעמים שמצווה על בית דין ללמדה שתמהן בדרך כלל אנחנו לא מעוניינים אם כבר היא סיוע אמה או אחיה אנחנו רוצים שאחרי שתהיה בת 12 היא תמשיך את הנישואים האלו ואז זה יהפך להיות נאורייתא
אבל לפעמים מלמדים אותה, כגון שני אחים נשואים שתי אחיות יתומות,
אחת גדולה וקידושיה קידושין תורה,
אחת היא גדולה, היא קיבלה קידושין בתור גדולה, זה דאורייתא.
והקטנה הזאת שנשארה בחיים היא קטנה, קידושיה הקידושין,
אין קידושיה אלא מדרבנן, הוא מת בעלה של גדולה בלא בנים ונפלה לפני אחיו לייבום ונמצאת זקוקה לא מן התורה וזיקה זו אוסרת את אשתו עליו משום אחות זקוקה שהיא כאחות אשתו.
ואמר רבי אליעזר מסכת יבמות מלמדים קטנה זו שתמהם בבעלה ותעקורי קידושיה למפריע מה עושה המיון?
מבטל את כל המציאות של הקשר ביניהם
ותעשה כל בילותיה כאילו אין של זוג כדי להתיר את בעלה ליאבם את אחותה תען ושימה לאנוסה ולנפותה ועיד רבי יהודה בן בבא ביום שנשנית עדויות שהלכה כמו רבי אליעזר
על פי עד אחד שאמר לה מת בעלך מדעתי המשכל התרנגול ניכר קודקודו של
תינוק במקום שהמוח רופף זה נקודת הנחת התפילין מקום שמוחו של תינוק רופס זה מעניין כבר חקרו את נושא הנחת תפילין של ראש איך הוא משפיע על מרכז החשיבה
הושכלו כמשפט שור שנגח את האדם דכתיב השור סקל וגמרינן בגזירה שווה שור שור משבת
לעשות כל בימה חיה ועוף כשור לא רק שור דיבר הכתוב בהווה יש גזירה שווה
היין בן ארבעים יום שיצא מכלל יין מגתו ובא לכלל יין גם הוא קרן נסח שכר
כארבע שעות ותו לו
בארבע שעות לא כתוב עד ארבע שעות או כאלא בארבע שעות.
ותו לו עלמא כרבי יוסף וכלומר בארבע שעות עלמא לרבי יהודל וכלל הלכה כרבי יהודל ומתנידין דיין תמיד שחק רב לאחר ארבע שעות והוא הדין לתפילה ובחירתא עדויות קריא בחירתא שהלכה כאותן עדויות.
יפה
אומרת הגמרא נמשיך הלאה
ועל תמיד של שחר שקרב בארבע שעות.
או, יש כתבי יד שלא גורסים את הקטע הזה.
אומרת הגמרא, מן תנא ליד אתנן.
מי סובר, מי הוא התנא שאומרת הברייתא שאנחנו נביא עכשיו?
כתוב לגבי המן,
וחם השמש ונמס.
כתוב וילקטו אותו בבוקר, בבוקר את המכונים לראות תורהו,
כן? וחם השמש ונמס.
מה זה נאמר? על המן שבני ישראל אכלו במדבר. היו כתוב מלקטים אותו בבוקר בבוקר ואחר כך היה נמס בחום השמש.
מה זה חם השמש? בואו נזהה את השעה שבו יש חום שמש שכתוצאה ממנו נמס המן.
מה היא השעה?
אומרת הגמרא בארבע שעות.
זה הזמן שהמן היה נמס.
ארבע שעות. למה?
מאיפה אתה יודע?
אתה אומר בארבע שעות או אינו בשש שעות, אולי חם השמש,
חום השמש זה בצהריים.
איך כתוב?
כחום,
יש ביטוי כזה,
איך?
כחום היום, חום השמש בצהריים, זאת אומרת, זה השיא של החום.
אומרת הגמרא, כשהוא אומר
על אברהם אבינו,
כחום היום, הפסוק שהוא מחכה לאורחים,
כן, וירא אל השם לבוא, יושב פתח האוהל כחום היום,
הוא מחכה לאורחים מלא חסד, הוא לא מסתפק אם מישהו דופק בדלת, הוא עוזר לו.
הוא מחפש איך לעשות את החסד.
הוא יושב פתח ריחום היום, הרי שש שעות אמור.
שם באמת הכוונה זה הזמן החם ביותר.
אמה אני מקיים וחמה שמש ונמס,
לא כתוב שם חום היום.
שם כתוב חום היום, שיא החום.
כאן כתוב וחמה שמש, השמש מתחממת,
עדיין לא הגיעה לשיאה,
וחמה שמש ונמס,
לא כתוב בחום היום, אלא בחם השמש,
אז זה לא אותו זמן שמוזכר אצל אברהם,
אז זה בארבע שעות.
כן, למה?
מצד אחד,
השמש זורחת,
איפה שיש, אין צל, אז חם כבר שם,
אבל בצל עדיין אפשר לשהות, אתה לא מרגיש את חום השמש,
ואילו בצהריים כבר גם בצל חם מאוד,
כבר כמעט אין צל, כי השמש מלמעלה,
קופה אחת מלמעלה.
כן, אז אם כן, מה זה נקרא וחם השמש?
המקומות שבהצל צוננים ובשמש חמים.
הביטוי וחם השמש זה נקרא מצב שהשמש חמה והצל הוא צונן.
ואילו בשש שעות כל המקומות חמים.
אז מתאים שם הביטוי חום היום.
ואילו כאן חם השמש, שואלת הגמרא,
מאני, איזה, מי זה התנא כאן בברייתא?
אומרת הגמרא, לא כרבי יהודה, לא כרבנן.
למה?
שהם חלקו האם זמן שחר זה עד ארבע שעות או עד שש שעות, הפרצות.
אי כרבי יהודה,
הרי הוא אמר, עד סוף ארבע שעות נמיץ אף ראו.
אז זה בוקר, זה עדיין לא חום צהריים,
לא חמה שמש.
אז איך אתה קורא לזה צהריים?
צהריים, חום צהריים, חום השמש, חם השמש
הרי תמיד ששחר כתוב צריך להקריב אותו בבוקר, אז זה עוד בוקר, את הכבש אחד תעשה בבוקר
ולרבי יהודה הזמן של בבוקר של תמיד ששחר נגמר בסוף ארבע שעות
כן כי אמרנו עד ועד בכלל
והברייתה הסוברת שבארבע שעות היינו בשעה הרביעית
חם השמש ונמס, זה כבר לא בוקר
אז אם כן זה לא כמו רבי יהודה והיא כרבנן עוד יותר קשה
ההדחצות נמי צפראו, הם אומרים תמיד ששחר, מה שכתוב בתורה באמת את הכבש אחד תעשה בבוקר, מה זה בוקר עד הצהריים?
אז ודאי שלא שייך להמיד כאן את הברייתא כדעת חכמים. ההדחצות נמי צפראו,
וכבר בארבע שעות לפי הדעה הזאת, אומרת הגמרא, אז כמו מהברייתא הזאת הולכת. מצאנו שתי דעות.
מה זה נקרא בוקר, מתי מתחיל צהריים?
דעה אחת אומרת עד ארבע שעות רבי יהודה כולל וחכמים אומרים עד חצות זה נקרא בוקר
אז מה שלמד הוא כאן במריתא לא תואם לא את זה ולא את זה עונה הגמרא ואומרת אפשר להתאים את הבריתא הזאת גם כחכמים וגם כרבי יהודה היבא יתימה כרבי יהודה היבא יתימה כרבי יהודה היבא יתימה כרבנן
היבא יתימה כרבנן
בכל זאת לא יהיה קשה
אמר קרא בבוקר בבוקר אה במן לא כתוב הבוקר אם היה כתוב הבוקר
זה עד חצות אבל כתוב המן נמס בבוקר והיא בבוקר בבוקר
זה איך אומרים בוקר של בוקר
זה על הסובוך כמו שאומרים זה המוקדם יותר
אז אם כן חלקהו את הבוקר שנמשך עד חצות לשני בקרים
כל אחד נמשך שלוש שעות לפי דעת חכמים
עד שלוש שעות ראשונות זה נקרא בוקר ראשון אחר כך בוקר שני והצהריים מתחיל הצהריים
חלקהו, אז לגבי המן,
אלה שני בקרים בבוקר הראשון, אחר כך בשעה הרביעית חמה שמש ואין המס, זה הבוקר השני.
ואיבא את אימה, כי רבי יהודה אפשר להעמיד את הברייתא כמו רבי יהודה.
למרות שדעתו שהבוקר נמשך עד סוף שעה רביעית,
אז הוא ידרוש,
היי בוקר יתירא, כתוב בבוקר בבוקר.
אז מה לומדים מהבוקר המיותר? להקדים לו שעה אחת.
כלומר, לא כמו חכמים שמחלקים את זה שלוש-שלוש,
הם אומרים, יש כאן עוד שעה אחת.
דקולה עלמא מיה,
חמה שמש ונמס זה בארבע שעות? מהי משמע? איפה למדת?
עכשיו הוא חוזר אחורנית.
הוא אומר,
יש צהריים של אברהם אבינו, זה חצות,
ויש חמה שמש ונמס, זה לפני כן.
אבל לפני כן זה יכול להיות חמש שעות?
יכול להיות שלוש שעות. איך הגעת לארבע שעות? מה זה?
נבואה נפלה מפיך.
דקולה עלמא מיה,
מה שלמדנו בברייתא וחם השמש ונמס בארבע שעות,
מהי משמע מאיפה התנא לומד שזה בדיוק השעה הזאת?
מה האינדיקציה? איזה קביעה הוא קבע ככה?
עונה הגמרא ואומרת, אומר רב אחא בר יעקב אמר רבי אחא בר יעקב אמר קרא וחם השמש ונמס.
איזו אישה שהשמש חם והצל צונן ואומר בארבע שעות.
זה כנראה בדקו ומצאו שזה הזמן שכבר חם בשמש,
אבל בצל עדיין קריר, זאת שעה כזאת.
תחילת החום.
נכון, בשמש אתה מרגיש כבר את החום.
טוב,
עוד קטע מהמשנה.
תפילת המנחה עד הערב.
ורבי יהודה אומר, מה זה עד הערב?
רש"י אומר עד הלילה.
הוא אומר עד
עד חשיכה.
אז זה לילה,
כך משמע.
ויש אומרים עד השקיעה, עד שהשמש שוקעת,
כל השמש כדור, השמש שוקע.
בכל אופן,
יש מחלוקת, רבי יהודה טוען תפילת מלכה, שעה ורבע לפני הלילה נגמר,
נגמר הסיפור.
מה ההלכה בעניין הזה? כאן אנחנו נמצא הלכה יחידאית בכל פסקי הלכה.
אומרים לך, קח את החבל.
אתה רוצה לפסוק עמו רבי יהודה, מותר לך.
אתה רוצה לבדוק כמו חכמים מותר לך.
אז איך ההלכה?
מה שתבחר זה טוב,
אבל יש שנייה אחד.
אל תתפלל באותו יום, יש אומרים באותו יום ויש אומרים באופן שיטתי.
אם אתה מחליט שאתה הולך כמו רבי יהודה,
שמפלג המנחה מתפללים ערבית,
אז אתה מתפלל מנחה תמיד עד פלג המנחה.
אל תעשה לי איו-יו, פעם ככה מה שנוח לך, ובוודאי לא באותו יום.
יש פוסקים שאומרים שלא תיקח את אותו יום,
תתפלל גם מנחה וגם ערבית אחרי פלאגה מנחה.
ערבית תקדים לפני צאת הכוכבים,
כי אתה עושה סטירה מיניה וביה.
יש רוצים להחמיר ואומרים,
אתה צריך לתפוס שיטה בכל הימים. אתה לא יכול יום אחד להגיד, אני היום מתפלל מנחה לפני פלאגה מנחה, כי אני רוצה אחרי פלאגה מנחה לפלל ערבית. למחרת אתה רוצה להתפלל אחר פלאגה מנחה מנחה.
רגע, אתמול החשבת את זה לילה, מה קרה היום?
יש פוסקים שאומרים כל יום זה בחינה מחודשת.
יותר מוסיפים שזה צריך להיות שיטתי.
אתה מחליט שעד פלג המנחה זה יום, מפלג הלילה? תמיד.
אז בואו נראה את זה בפנים. אמה לרב חיזה לרב יצחק.
אטם לגבי סוף תפילת השחר אמר רב כהן ההלכה כרבי יהודה.
למה?
הואיל ותנן בבחירתא כבתי.
למדנו משניות מובחרות הלכה כמו מסכת עדויות.
אז זה מופיע, הלכה כרבי יהודה, לכן אנחנו פוסקים.
אבל אחא, לגבי סוף זמן תפילת מנחה, מהי?
האם הלכה כמו חכמים שאומרים עד הערב או...
איש טיג ולא אמר לי ולא מידי.
רבי יצחק שתק ולא אמר כלום.
אמר רב חיסדא,
כיוון שהוא לא משיב,
אז אני צריך לתפוס במקום שאין אנשים,
השתדל להיות איש.
נכס זה ענן.
מי דרב,
רב, מצד אחד ראש המוראים, גדול המוראים רב היה מצלע מתפלל של שבת בערב שבת מבעוד יום.
היה מקדים תפילת ערבית מבעוד יום.
לפני שקיעת השמש אפילו.
אז אם כן, אחרי פלג המנחה,
אז כבר התפלל ערבית.
אז אם כן, קיבל בזה גם את השבת כבר.
שמע מינא, הלכה כרב יהודה,
שזמן תפילת מנחה מסתיים בפלג המנחה.
עובדה שרב רצה לקבל שבת כבר קיבל אותו החטא לגמינך וכבר קיבל שבת והתפלל ערבי
ונראה עוד מעט שכבר יכול גם לעשות קידוש
וזה מה שאנחנו רואים כאן
אומרת הגמרא אדרבה
אתה מוכיח לי את זה אבל בוא אני אראה לך רבו נא
ורבנן לא אהבו מצלו עד ורתע
הם לא היו עושים כמו רב תפילת ערבית של שבת היו מתפללים רק בערב
שמאמינא אין על החקירה ביהודה אלא כמו חכמים שזמן תפילת מנחה עד הערב ואז מתחיל תפילת ערבית
לכן אין להתפלל ערבית מבעוד יום.
אז אם אתה רוצה להביא לי מעשה רב
רב לא בשם רב, כן?
מעשה של אדם הוא גדול, אני מביא לך מעשה גם כן של אנשים גדולים שלא היו מתפללים ערבית לפני הלילה.
אשתה לילה יתמר הלכת לה כמר ולה כמר
הרי יש מעשה רב כזה ומעשה רב כזה
ואפשר לפסוק ככה, אפשר לפסוק ככה, אם כרבי יהודה כחכמים,
האם עד פלגה מנחה זה יום ואחרי זה לילה או עד הלילה
דאבד כמר אבד ודאבד כמר אבד.
אין דבר דומה לזה בכל ההלכות.
הנוהג כחכמים עושה כראוי ומי שיכול
על מה לסמוך, כי אמרנו את המגבלה ההלכתית,
לא לתפוס את החבל משני קצות העם,
כן?
כן.
טוב, נלך הלאה. אומרת הגמרא, רב איקלע לבי גניבך, אנחנו כבר נתקלנו בחכם הזה, גניבה,
כן?
הוא היה תלמיד חכם גדול ועצום,
אבל הוא היה, היה לו קצת כעסנות,
היה לו כל מיני בעיה.
על כל פנים, הוא בא, נקלע לבית גניבה
וצא לי של שבת בערב שבת.
הוא התפלל מבעוד יום תפילת שבת.
קיבל קבלת שבת כמו שהיום, כשהשעון קיץ, אז יש מניינים של זוגות צעירים, יותר מוקדם.
והבה מצאלי, והבה מצאלי,
היה התפלל תפילת הרביעית בעוד יום, והבה מצאלי גם רבי ירמיה בר אבא לאחורי דיריו. איפה הוא היה עומד?
מאחורי רב,
הוא היה תלמיד שלו,
וסיים רב את תפילתו לפני שרבי ירמיה, ואלה פסקי לצלוטי דרבי ירמיה.
הוא לא הפסיק,
הוא חיכה במקום,
עומד מישהו מאחוריו שמונה עשרה,
אפילו שזה תלמיד שלו, הוא לא פסע אחורנית, כי אסור להיכנס בתוך ד' אמותיו של המתפלל,
כן?
לא עבר לפניו כדי לחזור לשבת במקומו,
נשאר עומד במקומו.
"שמע אמינא תלת" מהמקרה הזה שומעים שלוש הלכות, "שמע אמינא תלת",
כן, זה כמו בערבית,
"תלת שלוש" בערבית.
"שמע אמינא מתפלל אדם של שבת ערב אפשר להקדים, מפלג המנחה"
זה פסיקה אחת שאפשר להסיט.
"שמע אמינא מתפלל תלמיד אחורי רבו",
כמו שעשה רבי ירמיה,
אין בזה איסור.
אנחנו נראה דעות אחרות,
אדם,
למי מותר להתפלל אחורי רבו, איפה, באיזה מרחק,
ושמאמינה אסור לעמוד כנגד המתפללים לפניהם אסור לעבור, סליחה כי על ידי זה הוא מפריע להם לכוון בתפילה
כן?
ולכן באמת ניזהר רב לא לעבור לפני רבי רמיה ברבא למרות שהוא היה תלמיד שלו כן?
או היה עוד טעם, אני כבר לא זוכר טעם נוסף למה לא
אחד שהוא מפריע לו בכוונה.
מה?
שכינה כנגדו. -שכינה כנגדו, זהו.
שכינה כנגד המתפלל, הוא עוד מתפלל,
אז יש לו,
הוא כאילו מפריד בין השכינה לבין המתפלל.
אומרת הגמרא,
אז שמע מינא תלת, שמע מינא מתפלל אדם של שבת בערב שבת, אפשר להקדים כבר, כמו שיטת רבי ידע, שמע מינא מתפלל תלמיד אחורי רבו,
כמו שעשה רבי ירמיה,
שמע מינא אסור לעבור כנגד המתפללים.
לכן רב גמר את תפילתו ולא עבר לפני רב ירמיה.
אומרת הגמרא, את ההלכה השלישית הזאת,
מסייע אלי לרבי יהושע בן לוי.
דאמר רבי יהושע בן לוי, אסור לעבור כנגד המתפללים.
שאלת הגמרא, איני מילת תמיהה,
תמיד בתלמוד,
איך אתה אומר כך, והרי,
זה מילת תמיהה.
איני,
האם כך, האם איני זה אין?
סימן שאלה,
האם כך?
ואה רבי עמי ורב אסי חלפי כנגד המתפללים הם כן היו עוברים
אומרת הגמרא רב עמי ורב אסי חוץ לארבע מאות וחלפי הם עברו יהיו עוברים
תופסים מרחק של לפני מרחק של יותר מארבע מאות אז זה כבר לא מפריע
למרות שבהלכה כתוב שלפניו
לא לעבור אפילו במרחק, מאחוריו מצדדיו מתרחק ארבע מאות ויכול לעבור
אז באמת, כאן לכאורה כתוב כנגד.
טוב,
שואלת הגמרא ורב ירמיה, איך יעביד, איך הוא יתפלל אחורי רבו? ואמר רב יהודה מהרב לעולם אל יתפלל אדם,
כן?
מעניין.
אל יתפלל אדם, עברנו לדף כ"ז עמוד ב', לא כנגד רבו, ליד רבו,
כאילו הוא מראה שהוא שווה לו באותו שורה,
ולא תמיד כשמלווים את הרב,
את רבו, אז הולכים לצידו, אבל קצת,
כאילו,
לא באותה שורה,
קצת זזים הצידה, קדימה, אחורה.
ולא אחורי רבו, וכן גם לא אחורי רבו, ממש אחוריו.
שגם בזה יש איזה צד של יוהרה, כן?
כן?
יש אומרים בגלל שכיוון שזה רבו, כשהוא עושה מוידים,
מי שיכול לחשוב שהוא מעריץ את רבו,
אם זה סתם בן אדם, אף אחד לא חושב שהוא הולך להשתחוות לו.
ועומד כאן רבו, זה נראה כאילו הוא משתחווה לרבו.
ככה התוספות מביאים כאן.
אומר פירש רש"י שמיוה רע,
יש נראה שנראה כמשתחווה לרבו, התוספות הראשון, קצר.
הלאה.
ואומרת הגמרא עוד,
ולא אחורי רבו, וכן תניא, למדנו ברית, הרב ליעזר אומר,
והמתפלל אחרי רבו, ונותן שלום לרבו,
אז רש"י אומר, מה פירוש נותן? מה, הוא לא צריך להגיד שלום לרבו?
לא, צריך להגיד שלום לרבו בשוני ממה שהוא מקדים שלום לכל אחד.
אלא מה רש"י, תראו רש"י אומר,
שלום לרבו שורה שנייה, כשאר כל אדם,
שלום עליך, שלום עליכם,
לא שלום עליך,
אלא מה הוא צריך להגיד?
שלום עליך רבי, יש שאומרים רבי ומורי.
אז זה ביטוי,
אם הוא אומר כמו כל אדם,
אבל תוספות אומר,
הנותן שלום לרבו מצד ימין, תוספות שני,
פירוש כי שאר בני אדם שאינו אומר שלום עליך רבי, והיינו דמרינן כדי שאלת תלמיד הרב,
זה פירוש ראשון כמו רש"י,
אינא מי,
ההוא לכתחילה כאמר,
ובתלמיד חבר דשארי ככל אני אקמת,
כלומר אתה צריך לחכות שהרב יפתח בברכת שלום, לא אתה,
כן, שהוא
ייתן את הפתיחה,
אז שני פירושים כאן אנחנו רואים.
הלאה.
אם כן,
וכן טניה רב אליעזר, הוא מתפלל אחורי רבו, ונותן שלום לרבו כמו שלכל אחד,
או מחזיר שלום לרבו כמו שהוא מחזיר לשאר בני אדם, והחולק על ישיבתו של רבו.
הוא פותח ישיבה,
קובע לעצמו בית מדרש ודורש בלי לקבל רשות של רבו,
הרי זה גם פגיעה,
והחולק על ישיבתו של רבו, אומר דבר שלא שמע מפי רבו.
אם יש תלמיד אומר דברים, כשהוא לא מצטט מי אמר,
כולם מבינים שזה מי אומר הרב שלו, איפה הוא למד את התורה מרב פלוני.
ובאמת הרב לא אמר, אז תקפיד להגיד,
והסברה הזאת שמעתי מפי פלוני אלמוני.
כשאתה לא אומר, אז יודעים שזה הכל למדת מהרב.
ואם לא שמעת ממנו, אז תקפיד לומר ממי כן שמעת.
תגיד סברת עצמי,
שלא יתלו בדבר זה את מה שאמר רבו, כשהוא לא אמר.
כי האנשים יודעים מיהו הרב המובהק שלו.
אז אם הוא אומר דברים,
הם מבינים שהוא ממשיך מה שהרב אמר.
ואומר דבר שלא שמע מפי רבו,
גורם לשכינה, כל הדברים האלה גורמים לשכינה שתסתלק מישראל.
אז איך רבי ירמיה התפלל אחרי רבו?
אומרת הגמרא, שאני רבי ירמיה בר אבא דתלמיד חבר של רב.
אומנם הוא למד אצלו הרבה הלכות,
אז הוא נחשב במובן זה תלמיד,
אבל היה שווה לרב בחוכמה,
אז הוא גם חבר.
יש כאן הגדרות שונות,
יכול להיות תלמיד שהופך להיות חבר,
או שמראש הוא בא ללמוד ממנו פסיקת הלכות,
אבל את המשא ומתן הוא יודע בעצמו.
והיינו, כאמר לרבי ירמיה בר אבא לרב,
הרי קודם ראינו אדם שאותו יום שהוא התפלל ערבית לפני,
של שבת, בערב שבת, לפני כדיסת שבת,
אז רבי ירמיה אומר לו,
מי בדלת?
אתה כבר, האם התבדלת כבר ממסיעת מלאכה? התפללת כבר טבילת קבלת שבת וערבית של שבת?
שעה ורבע לפני כניסת שבת.
אתה הפסקת לעשות מלאכות?
אז איך הוא אומר לו?
איך אם הוא היה הרב שלו? מה היה צריך להגיד?
מי בדל מה, אדוני?
הוא לא אומר, הוא אומר כמו חבר, כן?
האם בדלת?
הוא פונה אליו כחבר.
מי בדלת? האם פירשת מסיעת מלאכה?
ואמר לי אין בדיל נא, כן עונה לו, ולא אמר מי בדיל מר.
אז כמו שאדם אומר לרבו, כן. מה אתה אומר לרבו?
כשהרב אומר לך שלום, אתה עונה לו כמו לכל בן אדם.
הוא אומר לך שלום, ינקלה.
אתה אומר, שלום עליך רבי,
או שלום עליך רבי ומורי.
לאדם רגיל אתה אומר לו, הוא אומר לך שלום עליכם, אתה אומר לכם שלום.
אומרים, תמיד צריך להוסיף על מוחה. הוא אומר לך בוקר טוב, תגיד לו בוקר טוב ומבורך.
אבל לרבו צריך לתת יותר כבוד.
אומרים למה יהודי הופך, הוא אומר לך שלום עליכם, אתה אומר לו עליכם שלום, תגיד לו, שלום עליכם.
יהודי צריך תמיד לחדש,
הוא אמר ככה, היפכה מסתבר.
לא, אבל יש בזה רעיון, אין לנו זמן לדבר,
כבר דיברו על זה הרבה.
אומרת הגמרא,
יפה,
אומרת הגמרא,
ומי בדיל, אתה אומר שרב ענה לו לרבי ירמיה,
אני התפללתי באמת קבלת שבת לפני וקיבלתי, פרשתי ממלאכות
ראינו שהוא התפלל ערבית, הלך למקווה
ומבדיל ואמר רבבין, פעם אחת התפלל רבי,
הכוונה לרב, של שבת בערב שבת ונכנס למרחץ ויצא ושנה לאנפירקין העביר לנו שיעור ועדיין לא חשכה, עוד היה אור
אז רגע, התפלל כבר ערבית וקבלת שבת והולך למקווה
שם יש לנו כל מיני מלאכות, סמבון, עניינים
וחוץ מזה גם יש גזירה לא להיכנס המרחץ, גם בדברים שמותרים, הרי לא כל הדברים אסורים להתרחץ בשבת, יש גדרים
אז אם כן אפילו שרבי התפלל לא פרש ממלאכה, איך הוא אומר בדלתי?
עונה הגמרא אומרת, אמר רבא, האוד נכנס להזיעה,
יש לנו שתי פעולות במקוואות,
היום לא שוויץ מה שנקרא,
סאונה קוראים לזה,
היו במקוואות, גם היום יש מקוואות כאלו, נכנסים להזיעה, זה בריא לגוף, אולי עושים שם ספורטיביות,
אבל גם עצם הוצאת הזיעה היא מנקת הגוף מכל מיני פסולת,
וזה היה עניין נוסף.
אז היו שתי גזירות בזמן הקדמון. הגזירה האחת שאסור להתרחץ, אפילו באופן שמותר בשומן,
במקווה, משום גזירת הבלנים, שלא ייכשלו, הם רוצים לתת שירות, יכשלו בעשיית מלאכות דאורייתא,
וגם אחר כך הייתה גזירה לא להזיע וכאן הרב עוד לפני שגזרו את הגזירה הזאת להזיע היה מותר להיכנס להזיע בשבת
אמר רב האהוד נכנס להזיע וקודם זה רב לפני שגזרו חכמים אז לא עשה שום איסור ומה שהוא ענה בדלתי לא עושה מלאכות הוא אמר נכון אבל באמת חייו המתפלל של שבת בערב שבת
נגיד הזוגות הצעירים כבר מקבלים משבת ואסור להם לעשות מלאכה.
שואלת הגמרא, הנה היא,
אתה אומר שצריך לפרוש ממלאכות אחרי קבלת שבת מבעוד יום,
והאביי שר עלי לרב דימי בר לוואי, לחברויי סלעי.
אביי התיר לרב דימי מה זה לחברויי סלעי.
היו מעשנים אותו, מלבנים אותו בגופרית.
לוקחים את הסלי נצרים האלו ומעבירים על מדורת כאלה, זה מלבין אותו, נותן לו צבע יפה והוא נתן לו אחרי קבלת שבת לעשות את זה.
התפלל ערבית של שבת, זה מלאכה גמורה, לאורייתא.
ההוא טעו טעווה.
מה אתם חושבים, מה ההסבר ההוא טעו טעווה?
במבט ראשון זה נראה טעו טעו בהלכה.
לא, הם טעו בקבלת שבת,
קבלת השבת הייתה בטעותה. היה יום מעונן, עננים שחורים,
והם חשבו, נכנסה שבת, פללו.
ואמרו להתפלל,
השמש עוד זורחת.
אמרו, או, יש לנו עוד הרבה מה לעשות.
אז מתברר, קבלת שבת בטעות,
אז כאילו לא קיבל שבת. לכן מותר, טעות לעולם חוזרת, ולכן עשו מלאכה.
זו הכוונה, טעותה.
אומרת הגמרא, העוז היה טעותה, מה זה בטעות?
לכן התירה בעיה לעשות מלאכה.
למי?
לרב דימי.
שואלת הגמרא, טעותא מיהדרא?
מה?
קיבלת שבת, אכלת אותה.
תסית בטעות, תבדוק עוד פעם.
איפה אנחנו רואים?
ואמר רב עידן, חכם,
פעם אחת נתקשרו שמיים בעבים
וכסבורים העם לומר חשיכה הוא,
ונכנסו לבית הכנסת ותפללו של מוצאי שבת בשבת.
זה בדיוק ההפך.
תפילת ערבית של מוצאי שבת עוד בשבת.
ונתפזרו האבים וזרחה החמה, ובאו ושאלו את רבי
אם חייבים להתפלל עוד פעם ערבית.
ואמר להם, הואיל ויתפללו, יתפללו, יצאו ידי חובתם.
אבל הם אמרו לו, זה בטעות,
אנחנו התפללנו כי חשבנו כבר לילה.
אז בכל אופן הוא אמר להם, יצאתם ידי חובה.
הרי אמרת, אם יש טעות,
אז הכל טעות לעולם חוזרת.
עונה הגמרא ואומרת, יש הבדל.
למקרה הקודם היה אדם יחיד
אז יש פסיקת כלפי היחיד ויש פסיקת כלפי ציבור, ציבור זה תיכא דציבורא
אומרת הגמרא שאני ציבור דלה מטריחינן לאו, אנחנו לא מטריחים אותם
הציבור יש גדרים אחרים למרות שהתפילה הראשונה הייתה בטעות
אבל יחיד שמתפלל לטעות
אז ממילא מתברר שהתפילה שלו לא הייתה תפילה ולכן מותר בעשיית מלאכה
כן, כמובן לעניין עשיית מלאכה אין הדין כן.
אם יתפללו בטעות של שבת בערב שבת,
מותר לעשות מלאכה כמו היחיד שקיבלה בטעות.
זאת אומרת, לגבי מלאכה אנחנו אומרים, הטעות תופסת,
רק לחייב את הציבור לעמוד עוד פעם, החזן כבר גרגר בלשונו,
שר שירים, מרשים בלכה דודי,
כבר עשו את הריקוד.
לא, הוא אומר גם על ערב שבת.
אז בסדר, גם במעריב, הוא חיזן לו והוא רחום מכפר עבור לכל...
טוב, בואו נקדים עוד טיפה.
הערבית, קריאת שמע יותר מאוחר, יותר נכון.
בסדר, נכון, נכון.
אמר רב חייא בר אבין, רב צלי של שבת וערב שבת, רבי יושע מצלי של מוצאי שבת ושבת.
הגמרא דנה קודם על המקרה הראשון, הוא התפלל של שבת וערב שבת. היינו,
קיבל שבת מוקדם.
שואלים, הוא אומר קדושה, מה זה קדושה? הכוונה קידוש
האם הוא אומר קדושה על הכוס?
הוא גמר את התפילה, עוד השמש זורחת, אתה יכול לעשות קידוש?
אומרת הגמרא, או הנה אומר קדושה, אומרת הגמרא על הכוס
תשמע אדם, הרב נחמר, שמואל מתפלל אדם של שבת וערב שבת, ואומר קדושה קידושה על הכוס
ובשאיל כתא כבדיה. באמת ככה ההלכה שאדם גומר כמו הזוגות הצעירים
ואומרים תפילת ערבית, קבלת שבת ערבית,
באים הביתה, עושים קידוש,
אפילו שהשכן הולך עכשיו לקבלת שבת.
רבי יהושע מצאלי של מוצאי שבת בשבת,
האם הוא אומר הבדלה על הכוס?
כמובן, בלי הדלקת נר, כי אסור לחלל שבת.
אבל אפשר לעשות הבדלה כמו במוצאי תשעה באב,
בליל תשעה באב. אפשר לעשות מורה פריגה, מעבדיל בין כל זה שחור.
האם הוא יגיד או לא יגיד?
אז אומרת הגמרא,
אומר על הכוס או אינו אומר?
תשמד אמר רבי יוסי שמואל מתפלל אדם יוצא שבת ואומר אבדלה על הכוס
יצא שבת ידליק את הנר אמר רב זיר אמר רב עמי אמר רב חנינא אמר רב
בצד עמוד זה התפלל רבי ישמעאל ורבי יוסי שבת בערב שבת
יש גרסה אחרת כי עתה אולה שבאה מארץ ישראל בבל אמר בצד מרה אהבה לא בעמוד שבבית המדרש ליד עץ הדקל
ולא בצד עמוד אהבה ולא רבי ישמעאל ורבי יוסי אהבה אלא רבי אלעזר ורבי יוסי בן אחר של רבי יוסי
ולא שבת, באר שבת, יש מועצי שבת ושבת הבאה. עד כאן הגענו, רק נראה את ההלכה בכל אופן, למרות שאנחנו קצת באיחור.
עוד חצי דקה עברנו.
אז רק נקרא את ההלכה, אנחנו לדף ח"ז,
הלכה כ"ז.
כן, אומר כ"ז.
לחו"ב למדנו?
לא למדנו.
אז חו"ב,
טעה ולא התפלל, תפילת תשלומים, שגג או נאנס דווקא, לא מזיד ולא התפלל, ישלים תפילה של חציר, מיד אחרי התפילה הבאה
הפסיד מנחה בערבית שניים. וכיוון שמתפלל תפילה ראשונה לשם חובתו,
זה זמנו. והשנייה לתשלומים, התפלל שתי תפילות בסתמה יצאה.
אם לא התכוון,
והתפלל שתי תפילות,
אז אנחנו אומרים, אנחנו נכוון כבר את מה שצריך לכוון. אך אם כיוון בראשונה לתשלומים,
ואת השנייה לתפילת החובה, לא יצאה חובת התשלומים להתפלל שוב תפילת השלומים לאחר תפילת החובה, אך טוב שיתנה ויאמר אם איני מחויב להתפלל פעם שנייה אני מתפלל אותה בתורת נדע והפסקה בין תפילת חובה לתשלומים, אתה מתפלל שני שמונה עשרה אל תעשה קבלנות,
גמרת השמונה עשרה?
תעשה הפסקה קלה.
בין תפילת "חורל" לתשלומים ישישעשע כדי הילוך ה-400. לכתחילה צריך לומר אשרי ביניהם כדי לעמוד גם תפילת התשלומים מתוך דברי תנחומים של תורה.
עוד מעט נתחיל אשרי.
כשמשלים תפילת מנחה אחר תפילת ערבית,
יאמר אשרי קודם תפילת התשלומים, כדי לשלים בזה גם את האשרי שהיה צריך לומר קודם מנחה.
אומנם יש מאחורים שכתובו ושהם מקובלים: אין לומר אשרי בערבי,
אף שהוא בשביל תביר עמך.
לכן טוב לאומרה כאילו קורא פרק תהילים כקורא בתורה. ברוך אדוני לעולם אמן ואמן. אבי חנניה בן הקשה אומר, רצה הקדוש לחזקות עשרה קראתו למשוך, שנאמר אדוני חפץ עמן צדקו, יגדיל תורה ויעדילה.
מכ
......א... ר אז�תתתתתתתת ו�הו אל...אני אנת ל ל שלי שלי אני ר אז אלתת רא... Last... מ להיותך���֖ alogתת�֖ת־ אותתתת כלעיי-ר הר הרתתעתתתת ג כל כל...?)��� 96,�� יותרת
