ובכן,
בשבת
היינו צריכים ללמוד
את משנה ד', האימהות של בצלין.
יש,
בבצלין ראינו דבר מעניין, קצת לומדים בוטניקה.
אז חלק מהבצלין, כותבים אותם שהם ירוקים, בצל ירוק, מה שעשו.
חלק, משאירים אותם בצל יבש,
זה מכניסו לקיום.
גם הבצל הירוק
יהיה חייב בפאה מפני שהוא לא כמו ירקות, ירקות פטורים מפאה כי חיי המדף שלהם קצרים.
והיום נלמד שלב נוסף בבצלים שמשאירים אותם לקיום,
כלומר בצלצלים שמשאירים אותם לזריעה מחודשת שהם נותנים את היבול החדש.
אז אומרת המשנה,
המשנה פרק ג' משנה ד',
האימהות
הבצלים שמשאירים אותם בארץ לזרע חייבות בפאה.
למה?
כי הבצלים עצמם הם יכולים להיבחר כשיווק, יכולים להיבחר גם לזרע.
אז כיוון שהואיל והבצלים עצמם כשלא משאירים אותם בארץ הם ראויים לאכילה וגם לקיום, זה אחד התנאים שחייב בפאה,
אז גם האימהות לא יוצאות מכלל הבצלים כי הגידול היה גידול כללי,
אז הם התחייבו בפאה. ורבי יוסי פותר,
למה? כי שעה שהוא תולש אותן, הן לא ראויות לאכילה,
רק לזריעה.
מלבנות הבצלים שבין הירק,
עכשיו,
אותן ערוגות הבצלים שמפוזרות בגן ירקות בצורה מפוזרת,
רבי יוסי אומר, פאה מכל אחד ואחד.
צריך לתת פאה נפרדת מכל מלבן ומלבן,
שהירק דינו כזרע אחר.
אז כן,
לכן הירק מפסיק בין מלבנות הבצלים.
יש ירק בין מלבנות הבצלים, אז זה מפריד אותם.
אז אומר רבי יוסי, צריך לתת פאה מכל אחד. וחכמים אומרים, מאחד על הכל.
נותן פאה אחת ממלבן אחד על כל המלבנות.
למה הם אומרים? שהירק לא חשוב הפסק.
למה? כי הירק הוא לא מתחייב בפאה.
רק דבר שהוא עצמו מתחייב בפאה,
הוא מפריד בין סוג לסוג.
אז כאילו הירושלמי אומר את זה שהגרק בטל לגבי החשיבות של אותו פרי.
משנה הבאה, אנחנו יודעים, יש לימוד מיוחד שגם שותפים חייבים בהפרשת פאה.
עכשיו,
ברגע שהם שותפים, אז נותנים פאה אחת בשביל הכול.
כמו זה שלי פרטי, אני נותן פאה על כל השדה שלי, אז גם משותפים. למרות שלי יש 50 אחוז, לך יש 50 אחוז,
אני נותן אחד בתור שותפות, לימוד מיוחד.
אז הגמרא, המשנה אומרת,
מה יהיה, אחים שירשו ירושה וחלקו?
קיבלו שדה מאביהם של תבואה וכדומה, שחייו בפאה וחלקו.
נותנים שתי פאות, כל אחד נותן מחלקו את הפאה שלו. הוא לא אומר, רגע,
לפני יומיים היינו שותפים לפני שחלקנו.
נו, זו מחלוקת מה הדין של יורשים.
אבל בעיקרון, זה היה שייך לשנינו, אנחנו היינו אומרים, לא.
כיוון שחלקו, כתוב בתורה "פאת צדחה", אז כל אחד צריך לתת משל עצמו.
לא לתת ביחד, שנינו יחד. לכן כל אחד נותן.
חזרו ונשתתפו.
אם אחרי שהם חלקו, חזרו ונהיו שותפים,
אז הם הופכים להיות שותפים רגילים. נותנים פאה אחת,
כמו שלמדנו, "קוצריכם את קציר ארציכם",
שהשותפים חייבים בפאה,
בלשון רבים, גם אם יש לנו קציר משותף.
שניים שלקחו את האילן.
זאת אומרת,
אנחנו יודעים שפאה נוהגת לא רק בתבואה, נוהגת גם בפירות, בכרם ובכל סוגי הפירות, גם יש לנו את העניין של פאה להשאיר.
אז אם כן, שניים קנו, לקחו את האילן,
נותנים פאה אחת
בשביל, על כל העץ, למרות שלי יש 50%, לך יש 50%,
אבל אנחנו קנינו את זה יחד,
אז כל מה שיש על העץ ניתן ממנו פאה אחת, ולא נגיד, לא, אני אתן פאה נפרד ואתה פאה אחרת.
כן? כמו שאמרנו קודם, בשדה ששותפים נותנים פאה אחת, לא שתי פאות.
אז גם אם קנינו ממישהו את העץ הזה עם פירותיו,
אז ניתן פאה אחת על הכל.
לקח זה צעונו וזה דרומו, מראש הם אמרו, אנחנו קונים יחד,
אבל הצד הדרומי הוא שלך,
בצד הצפוני שלי אז זה כמו חלקו את השדה לשתיים צריכים לתת כל אחד פאה נפרדת על חלקו שלו אותו פרינציפ אומרת המשנה לקח פאה אחת
לקח זה צפונו וזה דרומו זה נותן פאה לעצמו וזה נותן פאה לעצמו למרות שזה אילן אחד נותן כל אחד פאה מהפירות שלו
המוכר קלחי אילן בתוך שדהו הוא לא מכר קרקע
הוא מוכר רק את האילנות,
על מלהט שהוא רוצה לטעת
מטעים חדשים או להפוך את השדה לבנייה או משהו,
אז הוא מוכר את העצים.
הוא אומר, הקרקע נשארת בידי. העצים שלכם, אני נותן לכם טווח מסוים שאתם תעקרו.
נגיד, עד שיגמרו לגדול הפירות,
יש כאן שאלות
האם מותר לעקור עץ פרי במצבים שמותר.
אם כבר העץ לא נותן מספיק רמה של פירות, שהעצים יותר שווים מהפירות,
יש כל מיני היתרים.
הרי אסור להשחית עץ פרי.
נגיד מישהו רוצה להרחיב בית,
והוא גידל בינה עם עצי פרי, ועכשיו יש דיון מה מותר, מה אסור. באופן עקרוני, בשביל הרחבת דיור זה מותר.
יש כל מיני היתרים מתי מותר לעקור עץ פרי.
כאן מדברים שהוא מכר לו בשביל לעקור עץ פרי,
בתנאים מסוימים.
אז המוכר גלחי אילן לתוך שדהו,
הוא לא מכר את הקרקעות, רק האילנות.
הוא אומר לו, תראה, תוך חצי שנה אתה מתחייב לעקור את העץ.
וזה שלך.
נותן פאה מכל אחד ואחד.
אותו קונה קנה עשרים עצים, הוא צריך לתת מכל אחד. למה?
הקרקע שנמצאת בין העץ שלי לעץ השני שלי,
היא לא שלי.
אם הייתי קונה עם הקרקע זה שדה אחד, זה כרם אחד או פרדס אחד,
אז אני נותן אחד על הכל, אבל ברגע שקניתי רק את העצים,
כל אחד לבדו,
כל עץ למיניהו ישכון.
אמר רבי יהודה,
אימתי,
אומר בא רבי יהודה ואומר,
אימתי נותן הקונה פאה? בזמן שלא שייר,
כלומר,
כל זה דיברנו שהוא מכר את כל העצים של השדה,
אני קניתי את העצים, השדה נשאר שלך,
או לחילופין קניתי עם עוד מישהו,
והשאר אנחנו באים ואומרים שאר הקרקע זה של בעל השדה, אז אנחנו אומרים החובה לתת מכל עץ לץ.
אז אומרת המשנה אמר רבי יהודה אם מתי בזמן שלא שיער בעל השדה אילנות לעצמו מכר את כל האילנות לאדם אחד את הקרקעות השאיר אמרנו שהאדם שחייב בפאה זה שקנה גם אמרנו שמכל עץ הוא צריך לתת לחוט כי
הקרקע מבדילה בין עץ לעץ אבל אם שיער בעל השדה אילנות לעצמו הוא נותן פאה לכל
כן בעל השדה נותן על כל העניינות גם על אלה שהוא מכר
רבי יהודה לא בא לחלוק על תנא קמא
אלא בא לפרש דבריו והגמרא בחולין שדמה בסוגיה הזאת בקל"ח היא אומרת
במה דברים אמורים כשהתחיל בעל השדה לקצור את הפירות לפני שהוא מכר את החלקים האחרים
אז אנחנו אומרים, הוא התחיל לקצור, שיער לעצמו עצים, אז הוא כבר קיבל על עצמו את הכל.
אבל אם לא התחיל לקצור, למרות ששיער לעצמו כמה עצים,
אז מה ששיערתי לעצמי, אני אתן פאה על העצים שהשארתי לעצמי.
מה שמכרתי לך, אתה תיתן.
כן.
הרמב״ם יש לו פירוש אחר, אבל נסתפק בכך.
אנחנו ממשיכים בעזרת השם בדף היומי,
מסכת ברכות,
דף חי, אנחנו חי.
באמת נדבר כאן על החיים, אחד הסוגיות
"צדיקים במוקדם נקראים חיים", "רשעים בחייהם נקראים מתים",
"בן איש חי",
הספר המפורסם, מקורו הוא לקח את השם
על ספרו כאן מהסוגיה שלנו.
טוב,
מעניין,
אולי אני אקדיש זמן ביום שיהיה לי קצת יותר זמן,
המעבר בין הפרק הזה, יש בתוספות או באחד הראשונים, הפרק הזה מופיע כפרק, פרק שלישי,
כפרק רביעי אבל ברוב גם בירושלמי
אחרי היה קורפט שזה פרק שני בא הפרק הזה וגם זה הגיוני כי אנחנו המשנה האחרונה דיברנו על פטורים מקריאת שמע
וכאן אנחנו באים פטורים מחמת
אבלות וכדומה שפטור מקריאת שמע זה מתחבר לסוף הפרק הראשון מה היה המשנה הראשונה האחרונה שדיברנו כן החתן כן
שהוא פטור מקריאת שמעה, אז לכן זה מתאים שיהיה עכשיו הפרק שלנו.
אומרת המשנה הקדושה בתחילת פרק שלישי.
מעניין, בירושלמי המשנה הזאת מופיעה,
היא לקחה את כל הפרק של המשנה, היא לא חילקה את זה.
ובמשנה הראשונה אחת, והיא באה לפרש את הגמרא קטע קטע.
הבבלי חילק את זה למנות קטנות.
בפרקים אחרים גם הירושלמי הולך לפי מנות.
אנחנו מכירים את זה, אבל כאן מעניין מאוד.
אז כשנלמד ירושלמי היום אני צריך להיות בחתונה של תלמיד,
אז אתם תנהלו לצערי,
צריך לנסוע לחדרה.
מי שמתו מותר לפניו לא עלינו.
כן, אומרת המשנה הקדושה, מי שמתו מותר מותר לפנינו.
אחד משבעת הקרובים שחייב להתאבל עליהם ועדיין לא נקבר המת,
פטור מקריאת שמע ומן התפילה ומן התפילין. יש שלא גורסים מן התפילה,
אז הוא פטור ממצוות תפילין שני טעמים, הוא טרוד במצוות קבורה,
וגם אחרי, מתפילין הוא גם אחרי הקבורה פטור. למדנו כבר שאבל אסור להניח תפילין. ביום הראשון זה לומדים מיחזקאל, שאמר פרחה, חבוש על ראשה, אשתו מתה ואמרו לו דברים שכל האבלים אסורים והוא מותר,
ואז מזה לומדים, ממה שהוא מותר, לומדים את הנגטיב, מה אסור.
מה זה?
פרן, יפה.
עכשיו, אז אם כן,
הפטור הזה מקריאת שמע שאנחנו רואים כאן הוא דומה לפטור של החתן שראינו במשנה הקודמת.
למה?
שטרוד במצוותו.
אם כן, זה הפטור של המשנה שלנו,
הוא מוסיפה המשנה מכל שאר מצוות האמורות בתורה, שהוא טרוד בקבורת המת.
הכוונה למצוות עשה, לא למצוות לא תעשה.
כמובן, מצוות לא עשה. עכשיו, אונן פטור מכל המצוות בגלל שהוא עוסק במצווה, הוא פטור משאר המצוות.
גם אם הוא לא עוסק בפועל בעסקי הקבורה.
למה?
כי יש בזה עניין של כבוד המת.
אז כבוד המת, אם אתה בתור זה,
ולהמשיך לקיים מצוות, כביכול אתה מזלזל במת, שזה כנראה לא כל כך נוגע ללבך, אתה יכול להמשיך בשגרת היום.
הירושלמי מביא שיסוד המצווה הזאת של הפטור זה עצם קבורת המת, לכן אם יש מישהו אחר,
אז אין על האונן פטור, זה זרן נפקא מינא,
עוד מעט נראה רש"י.
נמשיך הלאה.
הפטור השני, זה הפטור הראשון שראינו,
מי שמתו מוטל לפניו,
לכאורה משמע שהוא נמצא בחדר עם המת, מתו מוטל לפניו.
עדיין לא קברו את המת.
הפטור השני, נושאי המיטה,
אלו שנושאים את המיטה לקראת הקבורה וחילופיהם,
הרי אי אפשר שכולם כל הזמן יסחבו, צריך להחליף כוחות,
וחילופי חילופיהם.
כולם את שלפני המיטה,
והיינו, היו אלו התורנים הבאים, כל מי שעוד לא נסע הולך לפני המיטה.
איך שנהוג, אם זה ההפך, יהיה גם הדין ההפך. ואילו שכבר מילאו את התפקיד, הולכים מאחורה.
יש מחלוקת, יש אומרים, שמדובר במנהג שמי שכבר נסע נותן לאחרים, הוא כבר אין סיכוי שייסע,
באופן פשוט.
אלא אם כן SOS. זה כמו, אולי גם כן,
יש אנשים נוהגים לא לעלות על קבר פעמיים באותה דרך.
עולים לקבר בדרך אחת, יוצאים מדרך אחרת.
אבל יש כל מיני מנהגים בקשר למתים.
וכאן, אולי מצעד עכבות, כמו שמכבדים בכיסוי הקבר והפר, אז כל אחד קצת להשאיר גם לאחרים את המצווה, כן?
יש כאלו שחושבים של מצווה לקבור אדם בחיים,
זה צריך להיזהר, מהמצוות האלו.
אבל כיסוי הקבר, אז נוהגים. גם כן יש כל מיני מנהגים, לא למסור את המהדר,
מניחים את זה על הרצפה וכולי, כל...
אבל יש כאן רגשויות שונות. אז הוא אומר,
עת אלו שלפני המיתה, זאת אומרת, הם בסטנדביי להחליף,
אז הם עסוקים בכל רגע, לכן הם פטורים.
הם פטורים מקריאת שמע ומצוות התפילין, שהם טרודים במצווה,
עת שלאחר מיתה,
הכוונה שהם כבר נשאו את המיתה,
ויש למיתה צורך בהם והם חייבים. בכל אופן,
כן, אז אבל אם יש צורך בהם,
אז הם חייבים במצוות,
אחרי שנשאו את המיתה, ואלו ואלו פטורים מן התפילה.
למה?
שתי סיבות. סיבה אחת, שאיננה דאורייתא, בניגוד לקריאת שמע ותפילין.
סיבה שנייה, תפילה עניינה לעמוד ולהתפלל, הכוונה לשמונה עשרה.
קריאת שמע, הפסוק הראשון, הוא דורש, כמו שלמדנו למעלה, את העיכום
להלכה.
ואפשר לגמור את זה בפסוק ראשון,
אחר כך אפשר תוך כדי הליכה לומר אבל בתפילה
כיוון שהתפילה צריכה להיות בעמידה אז לכן חוץ מזה תפילה זה רחמים תפילה צריכה כוונה זה אם כן שתי סיבות
אחד כיוון שזה רבנן אפשר להקל יותר שתיים כיוון זה בדיוק הפוך כי תפילה צריכה רחמים צריכים כוונה יש הקפדה יותר כן בבקשה
קודם כל היום הסידור הוא שמוטל לא על הכובעים הסידורים הראשונים להוציא רישיון לאט לאט הופכים את זה למסחרי היום כבר באים ואומרים לך
אנחנו מטפלים בהכל אתה תשב בשקט אבל בכל המקומות בארץ תלוי
ועוד יש מקומות שעושים את זה בהתנדבות,
כן, חסד של אמת,
אז הם מטפלים בדרך כלל בקבורה עצמה, בחפירת הקבר,
אבל פעם המשפחה הייתה עושה את זה, נכון?
אז ממילא, כאן יש דיון,
כמובן זה תלוי איך מפרשים כאן, האם זה עצם העובדה שבלי שהוא יעשה לא יידחה קבורת המת,
או שעצם העובדה שהוא קרוב,
הוא צריך כרגע להיות מרוכז כולו בכבוד המת.
טוב, עכשיו קברו את המת,
הפטור השלישי, קברו את המת, חוזרים מבית הקברות.
אם יכולים להתחיל לגמור את לקרוא קריאת שמעת שלא יגיעו לשורה.
כידוע גם היום עושים עלינו שורה לניחום האבלים.
עכשיו, ניחום האבלים שורה, תלוי באורך השורה, לפעמים יש שורה אחת, לפעמים כמה שורות,
כי אין מספיק מקום, תלוי מספר המלווים.
אז יש כאלו הפנימיים,
שהם רואים את פני האבלים,
ויש השורה החיצונית,
הם יכולים יותר להרשות לעצמם.
אז לכן, קברו את המת וחזרו. אם יכולים להתחיל בלגמור עד שלא יגיעו לשורה,
יתחילו,
ואם לאו,
לא יתחילו,
כן?
זה העניין. יקראו כל מה שיכולו. המשנה ברורה, הוא אומר,
אם הוא יכול לקרוא רק פרשה ראשונה, יקרא רק פרשה... אם גם זה הוא חושש שלא, אז לא יקרה.
אבל, או ממשיכה המשנה ואומרת,
העומדים בשורה, זה מי שהולך לשורה,
הוא לא יודע אם הוא יהיה פנימי או חיצוני, אז הוא צריך לרוץ, לא להתעכב.
יפה.
עכשיו, הפטורים הנוספים,
העומדים בשורה, מי שכבר עומדים, אז אלו שפנימיים, הם צריכים לדבר עם האבלים.
היום יש נוסח קבוע,
המקום ינחמו ומן השמיים תנוחמו וכולי,
אבל בדרך כלל רואים גם בגמרא שהיה נוסח שלם, ברכה,
שהיו מעריכים מאוד בעניין הזה.
אז אלו הפנימיים,
הם צריכים להיות פנויים לדבר עם האבל,
כי אחרת אתה עומד ואתה לא שם עליו בכלל, אתה עוסק בשלך.
אז זה לא ניחום, צריך כולך להיות שלו.
אז לכן,
העומדים בשורה הפנימיים פטורים,
והחיצוניים חייבים.
אלו שלא רואים את פני האבל, והאבל לא רואה אותם יותר נכון,
הם פטורים.
כאן יש קטע שלא גורסים את זה בסוגריים. נשים ועבדים קטנים פטורים מקריאת שמע ומנה תפילין חייבים בתפילה ובמזוזו וברכת המזון.
אז כבר אומר כאן,
זה חלק מהמשנה בדף כ' עמוד א',
אז אנחנו לא נגרוס את זה. רש"י, אומר רש"י: "מי שמתו פטור מלכרות קריאת שמעה לפי שהוא טרוד במחשבת קבורתו, ואב יהיה דומיה דחתן הפטור משום טרדה דמצווה וחילופיהם, שכן דרך שמחלפים לשאת" מחליפים לשאת,
מה מחליפים לשאת?
"לפי שהכל חפצים לזכות בו.
עת שלפני המיטה,
שהתעסקו בו כשלהגיע המיטה אצלם,
שלאחר המיטה שנישאו כבר,
שלפני המיטה צורך בהם פטורים, אם צריכים לשאת אותו פטורים, שלאחר המיטה,
אף אם צורך בהם חייבים, הואיל שכבר יצאו ידי חובתם מן המת.
כלומר, כאילו רש"י אומר, את הכבוד הם נתנו,
אלא מה?
יצטרכו אותם,
אז בינתיים תגיד מה שאתה יכול,
כן? כל עוד שלא קיימת, אז יש לך את החשיבות הזאת, כבוד המת.
ואילו ואילו פטורים מן התפילה דלאו דאורייתא היא.
זה פירוש ראשון, והוביל רש"י פירוש נוסף,
ורבותינו פירשו לפי שיש להם עוד שהות,
כן?
כלומר, תפילה זה לא זמן קצר.
בעצם במקום שלוש שעות של קריאת שמע יש ארבע שעות.
נו, אז בכל אופן קשה,
אבל כלומר בעצם עיקר עניין התפילה,
הרמב״ם למשל פוסק תפילה דאורייתא, אבל פעם ביום.
אז הוא יכול להתפלל בבוקר, בצהריים, בערב, אז יש לו זמן ממושך.
או, כמו שרש"י במקום אחר אומר,
אם לא יתפלל יכול להשלים, בקריאת שמע אין השלמה.
בתפילה, אם הוא אנוס, יש השלמה בתפילה הבאה.
כך מנסים להבין כאן את רש"י,
מה שהוא מבין בשם רבותינו, יש עוד שעות. נו, אז במקום שלוש שעות, ארבע שעות.
אז זה גם יכול להיגמר הזמן.
הנה, לפעמים יש לוויות של אנשים גדולים.
לוקח שעות.
סיפר לי בהלוויה של רבי
רבי אבישלם שלום
רבי אליושיב,
אז אני בדיוק נקלעתי לצפון, הייתי ברמת הגולן, הייתי באיזה ימי יונה, הייתי צריך להיות שם.
בשעה שמונה וחצי בערב הודיעו לי על המקרה הזה, הייתי מנותח.
נו, אמרו בעשר הלוויה, עדיין אין לי הליקופטר צמוד.
הייתי מאוד רוצה להגיע.
אה?
חולה עירית אז טובה, כן.
נכון, רק במסוק.
אז בקיצור, אז הוא אמר לי, אחד התלמידים כאן היה בצוות של, גייסו מיד איזה כמה מאות אנשים שומרים כאלה, מטעם חברת שמירה,
אז הוא אומר, אני הייתי בקרוון שם, היה קשה לצאת, הוא אומר,
קרוב לשעה ורבע אי אפשר היה לזוז משם.
זאת אומרת, אז זה כאן משמעותי בקשר לזמני תפילה, ההלוויה עד שהתקדמו לקח כמה שעות טובות.
כן,
מי שנפטר בלילה, כן, בדרך כלל קוברים מיד, ולא מה שמת.
אם הוא נפטר ביום, משתדדים לפני שקיעת החמה. בירושלים מקפידים על זה,
על עניין של הלנת המת. טוב, על כל פנים, ביררנו את דברי רש"י.
אנחנו ממשיכים הלאה בדברי רש"י
ולשורה שהיו מנחמים תבל בהיקף שורה סביבותיו בשובם מן הקבר.
מעניין, רש"י אומר בניגוד
בניגוד למה שאנחנו עושים, אנחנו עומדים והוא עובר בינינו.
כאילו הוא יושב ואנחנו מסובבים אותו מסביב.
תוספת אומר, מה שהערנו קודם, מי שמתו מוטלפניו, רש"י גריס, מי שמתו אחר תפילת השחר.
לפי רש"י היה לו גרסה, שזה הפרק, פרק רביעי.
אבל נראה לי שהוא אחר היה קורא, כמו שאצלנו.
דהי ראה בסעיפים מקריאת שמע, מה שאמרנו, המשנה האחרונה מדברת בחתן.
וכאן מתחיל, למה היא מפטור קריאת שמע?
וירושלמי גריז כמו כן, כמו אצלנו.
כלומר, יש מחלוקת איפה הפרק ממוקם.
אז הערנו את זה, אני רק רציתי שנראה את זה לתוספות.
מעניין, הוא מביא כאן תמה ירושלמי.
למה פטור מקריאת שמע?
הוא מביא תוספות השניים.
בירושלמי מפרש תמה אמר הביבון כתיב למען תזכור את יום צדך כל ימי חייך.
אז ימים שאתה עוסק בחיים ולא ימים שאתה עוסק במתיים. כל ימי חייך, עכשיו אתה עוסק במתיים,
אתה פטור, פטור מקריאת שמע, מן התפילה ומן התפילין.
מה מיוחד במסיעות האלו? כבר למדנו למעלה,
שכל מי שמניח תפילין וקורא קריאת שמע ומתפלל, זה קריאת קבלת עול מלכות שמיים בשלמות.
כן, יפה.
גמרא, אומרת, תפילה, הרמב״ם אומר דאורייתא פעם ביום. לא, שמונה עשרה הכוונה. שמונה עשרה, הנוסח דה רבנן.
מה זה כוונה?
הכוונה לשמונה עשרה, תפילה של...
כן, אז הוא אמר, אבל יש בזה מצד אחד דבר יותר, זה עניין של רחמים.
אדם לא יכול לוותר, לכן גם אישה חייבת
בתפילה פעם ביום, כי צריך רחמים, כל אחד זה דבר חשוב מאוד.
התפילה זה בקשת רחמים.
כן, אז באמת ששואלים מכל מצוות אמורות בתורה,
למה צריך להגיע את האלו, ראינו למעלה, אלו לא מצוות אמורות בתורה, קריאת שמע ותפילין, לפחות,
והרמב״ם גם תפילה,
אלא אלו, הייתי חושב, אלו מיוחדים, שזה קבלת עול מלכות שמיים בשלמות.
אז כאן אנחנו אומרים,
הייתי חושב, אם הייתי אומר מקום למצואות אמורות בתורה, הייתי אומר, אלו לא פטורים, כי יש בהם עול מלכות שמיים, לכן צריך הפירוט היתר.
כן, רק בזמן צרה.
בעת צרה זה תפילת דאורייתא, נכון.
אז אכן אמרתי פעם שבברום שפירא, זכר צדיק לברכה,
שהיה אומר,
אנשים רגילים בסוף התפילה שומרים פרק תהילים כבר חצי בחוץ.
הוא היה תמיד מקפיד,
כשהיה אומר אפילו להתפלל על חולה, היה צריך דחוף אצלו בבית או משהו, היה לובש את המעיל ואת הכובע,
הוא אומר, זה צריך הכנה יותר מתפילה רגילה, מפני שזו תפילה דאורייתא לכל השיטות.
אז אכן הוא היה נעמד בחרדת קודש.
אני אומר,
ואמרתי לעצמי מוסר, הרבה פעמים התפילה אחרי זה זה כבר מין,
איך אומרים, כמו לצערי אדון עולם אצל כמה אנשים. אתה אומר,
אתה אומר,
זה המנון לקדוש ברוך הוא וכל אחד גומר עסקים אחרי התפילה.
אדון עולם או יגדל אלוהים חיים.
אתה אומר שבח להשם יתברך,
אז לא זמן לשיחות.
טוב.
מה הנה דורית התפילה על חולה?
תפילה על חולה, בעת צרה, כל דבר ש... בעת צרה.
מצווה שהחולה יתפלל על עצמו, אבל בעצם גם כל אדם שמתפלל על צרה,
על בעיה של צרה,
זה תפילה דאורייתא.
גם של אחר.
כן, בעיקר של אחר, עוד יותר.
זה נכון, כתוב, שתפילת החולה בעצמו היא יותר מועילה. טוב,
לא נתפשט, אחרת נשאר כאן בעמוד שלנו.
אומרת הגמרא,
הדין הראשון של המשנה,
מה אמרנו?
מוטל לפניו. המשנה דיברה מוטל לפניו, בואו נדייק מזה. מוטל לפניו, אם אז הוא פטור מכל המצוות,
אבל אינו מוטל לפניו,
נגיד הוא בבית אחר,
והמת נמצא בבית אחר,
לכאורה לפי נוסח המשנה הוא לא פטור.
אם זה ההבחנה,
אז יהיה קשה ממקור אחר של בריתא.
אני כבר אומר מראש,
זה משנה וזה ברייתא, תנאים מול תנאים, יכול להיות מחלוקת, אבל כמו שדיברנו כמה פעמים,
אי אפשר,
מראש אנחנו מעדיפים לא לעשות מחלוקת.
אז כששואלים מברייתא על ברייתא, משתדלים ליישב ביניהם.
לא תהיה ברירה, נגיד,
זה מחלוקת תנאים. ברוך אתה, אדוני ראשון,
ורמינו הטלנו מקור אחר אל מול זה,
שואלת הגמרא ברייתא,
מי שמתו מוטה לפניו, אוכל בבית אחר.
לא לזלזל איפה שהמת, לא יהיה לו עג לרש.
כאילו הוא מזלזל, המת לא יכול לאכול ואתה אוכל.
ואם אין לו, או גם כן, איך אתה יכול לאכול כשמת לא מת, מדברים,
כן?
אז זה מין לא עג לרש, כמו שנראה את המושג הזה, גם בקיום מצוות.
ואם אין לו בית אחר, אוכל בבית חברו.
ואם יאבד חברו עושה מחיצה ואוכל ואם אין לו דבר לעשות מחיצה הוא נמצא בחדר עם המת אין לו שום אביזרים מחזיר פניו ואוכל מסובב את פניו ואוכל הוא מראה שהוא כאילו נותן איזה כבוד יחסי אומר סליחה מן המת אני אין לי ברירה אני צריך לקיים את גופי אז הוא מסתובב אני עושה שינוי כדי לתת כבוד למת ואינו מיסה ואוכל כמובן
לא סעודה רגילה שהיו רגילים בהסיבה לאכול את זה בחשיבות.
ואינו אוכל בשר ואינו שותה יין,
זה אסור לאונן ביום עד הקבורה, הרי ידוע, יום הראשון,
אבל מותר בבשר, מותר ביין.
יש עדות שמקפידות על זה, אבל לפי הדין רק היום הראשון הוא אסור ביין ובבשר. אז גם כאן אנחנו רואים שהמת לפניו הוא לא שותה יין, אסור לאכול בשר, לשתות יין.
בין זה בדרך כלל מושך את האדם לסעודה החשובה וישכח מהעניין הזה שקוע בהנאותיו.
זה לא מתאים.
יש עדות שכל השבעה לא אוכלים בשר, ככה אני שמעתי.
אבל אני חושב ש...
אה?
כן, לא אוכלים בשר.
דגים. עבוד שבת?
לא, לא שבת, אני מתכוון.
לא אוכלים בשר.
תנו שחר לעובד,
ויין אחלה יין. תימנים, תימנים אוכלים. לא רק זה, גם אשכנזים, רק ביום הראשון.
זה עיקר הדין.
אז הם מוסיפים על עצמם.
כתוב, תנו שיכר לעובד ויין למערי נפש.
מזה לומדים אדרבה, זה עניין לתת לבהילים כיף.
לא מביאים יין. לא, גם בהשכרות האלה, שנים על שנים, רק לאחרונה, בשנים האחרונות נכנס המודל הזה של יחדים.
טוב, נמשיך.
אומרת הגמרא, אם כן נראה את הסתירה מחדש.
למדנו והמשנה מוטל לפניו, מה בשמה מוטל אם שאינו מוטל עובר. אמינו, למדנו, זה שאלה, מילת קושיה של מקור מול מקור, מטילים את המקור מול השני.
מי שמת כתוב אברייתא, מי שמתו מוטל לפניו אוכל בבית אחר,
ואם אין לו בית אחר אוכל בבית חברו, והנה בבית חברו עושה מחיצה עליו ואוכל.
אם אין לו דבר לעשות מחיצה מחזיר פניו ואוכל ואינו מסב ואוכל דרך השיבוד, אינו אוכל בשר ואינו שותה יין ואינו מברך הכוונה ברכת המואצי
לפני אכילה שזה רק דה רבנן ואינו מזמן כמובן הכוונה גם ברכת המזון למרות שהיא דהורייתא
כן אז לכאורה רש"י אומר אינו צריך לברך אז לכאורה משמע שזה לא הוא לא חייב אם הוא רוצה הוא יכול לברך
מה זה?
לקבוע סעודה לחם
לא הבנתי.
לקבוע סעודה לחם ירחו.
כן.
לקבוע סעודה, אבל הוא לא מברך.
העיקרון... לא, לא, לא. זה לא מברך ברכת המזון.
הנה, רש"י אומר,
ואינו מזמן, אני לא צריך לברך ברכת המזון. שורה אחרונה.
כן, נכון, הלשון אתה צודק. היה אפשר לומר בזימון, לא, כמו בערב תשעה באב, שכל אחד יושב לעצמו.
אבל אם כן מרש"י אפשר להגיד אינו צריך לברך, רשאי לברך אבל רוב הראשונים חולקים עליו והמקור שלהם זה דברי הירושלמי שמה שלא רק שהוא לא צריך, גם אסור לו לברך,
כן?
אסור לו גם לקיים מצוות עד אחרי הקבורה.
למה?
שלא יסיח דעתו כבוד המת כמו שאמרנו
כל העניין הזה מעניין כמובן זה לא פותר אותו מלא תעשה
הלאה אנחנו ממשיכים הלאה. עברנו לדף י"ח ואין מברכים עליו
לא יגיד מישהו אוקיי לך אסור לברך אני אעשה את הברכה מויצי אני אוכל איתך ואני מתכוון להוציא אותך ידי חובה
גם זה לא צריך והם מזמנים עליו כמובן כאן זה לא מצטרף לזימון הוא פטור מקריאת שמע ומן התפילה ומן התפילין ומכל מצוות אמורות בתורה דווקא זה ביום רגיל שהוא טרוד במצוות הקבורה אבל בשבת
שהרי לקבור את המת הוא לא יכול,
גם אם עדיין לא קברו את המת,
ובוודאי בשבעת ימי אבלות,
שאין אבלות בפרסיה בשבת,
מסב ואוכל בשר ושותה יין, ומברך,
חייב לברך ברכת המוציא, ומזמן ברכת המזון, ומברכים עליו,
כן?
אז אם נגיד יש סעודה,
הבוצע מברך המוציא בשביל כולם, גם מוציא אותו ידי חובה,
וכמובן הוא מצטרף לברכת הזימון, וחייב בכל מצוות המורד בתורה.
רבי שמעון גמליאל אומר,
מתוך שנתחייב באלו, נתחייב לכולם.
הגמרא באה ואומרת, רגע, מה מוסיף כאן? איזה דבר חשאי, הוסיף כאן רבי שמעון גמליאל,
שמתוך שהוא חייב במצוות האלו,
אז מחייבים אותו גם על מצוות, איזה מצוות נוספות?
שואלת הגמרא, מהי בעיניי?
אומרת הגמרא הרי לשניהם אינו חייב בכל המצוות
הוא חייב, הוא כן חייב במצוות בשבת
אז אומרת הגמרא תשמיש המיטה איכא ביני הוא
זאת אומרת אם חל עונתו, עונת אשתו בשבת זו
לפי תנא קמא באמת
אז הוא פטור
כן?
הוא פטור כי זה נקרא בהלכה, זה נקרא דברים שבצינא
מה שנאסר בשבת, לפעמים שבפרהסיה.
אז לכן, למרות שיש מצווה, הרי ראינו חייב בכל מצוות האמורות, תנא קמא אומר, לא רק מה שמניתי.
בא רבן שמעון גמליאל, מוסיף, אם חלה מצוות עונה, גם זה הוא חייב לקיים.
הלאה, אומרת הגמרא קטני מיד, עכשיו חוזרים לקושייה.
למדנו בכל אופן בברייתא, פטור מקריאת שמע, מן התפילה, מן התפילים, מכל מצוות האמורות בתורה.
גם כשהוא אוכל בבית חברו, מה אמרנו?
אז איפה המת ואיפה הוא?
המת בבית אחד ובבית אחר.
אנחנו דייקנו במשנה שהוא פטור רק כי מוטל, מיתו מוטל לפניו.
וכאן בברייתא רואים, גם אם הוא בחדר אחר,
עונה הגמרא ואומרת כמה תירוצים.
אמר רב פאפא, תרגמה תפרש את מה שלמדנו בברייתא המחזיר פניו ואוכל על המקרה האחרון כשהוא נמצא באותו חדר ואין לו שום
אפשרות לחדר אחר ואין לו אפשרות למחיצה.
מה אמרנו, מה יעשה?
נסובב פניו.
על זה אמרה הברייתא שפטור מכל המצוות. אבל מי שאוכל בבית אחר, אולי הוא סובר כמו המשנה שפשוט סוברת שאין מתו מוטה לפניו, הוא פטור.
אוקיי?
בסדר? הבנו?
הנה יש לך כאן גמרא אם אתה רוצה, או שזה יותר טוב בעל פה. מנוח, אה.
זה בסדר.
ברוך השם.
אז אם כן, רב פאפה הלך, צמצם את כל העסק ואומר לנו שכל מה שאברייתא התירה, אמרה,
זאת אומרת, מה שהיא אמרה, שהוא מסב
לכאורה שפטור מכל המצוות, רק על המקרה הזה.
ואז אין סתירה בין המקורות.
אני רק מציין שגם במשנה זה לא כתוב במפורש, זה רק דיוק.
ולכן רב אשי אומר, לא,
באמת מה שכתוב ברייתא הבנת טוב,
שמה שאונן פטור מכל המצוות הולך גם על המקרים האחרים שהיו בחדר אחר.
אז לכאורה זה סותר את מה שכתוב במשנה שרק מתו מוטל לפניו,
עונה הגמרא,
כיוון שמוטל עליו לקוברו כמוטל לפניו דמי.
מה שהמשנה אומרת שפטור מהמצוות שמתו מוטל לפניו,
הכוונה שמוטל לפניו לקוברו,
כן?
כמו שאנחנו יודעים, כתוב אצל אברהם אבינו. זאת אומרת, זה לא הכוונה פיזית שהוא נמצא באותו חדר.
מתו מוטל לפניו, והאחריות שמוטלת עליו.
כמו אצל אברהם, כתוב, ויקום אברהם על פני מתו.
אז כתוב, ויקום אברהם על פני מתו. הוא הולך לדבר עם בני חטא, הוא לא נמצא יחד עם המיטה של שרה, כן?
אז מה הפשט?
מתו מוטל לפניו. הכוונה, כל זמן שמוטל עליו לקוברו,
כאילו מוטה לפניו דמי. זו הכוונה של המשנה, ולכן בעצם מה שכתוב בברייתא זה מה שכתוב במשנה.
אנחנו הבנו שמה שכתוב מתו מוטה לפניו פיזית,
אז באמת זה קשה.
אז תירוץ ראשון אמרנו נכופף את הברייתא לטובת המשנה.
והתירוץ השני אמרו לא,
לא דייקת נכון במשנה.
המשנה מדברת מתו מוטה לפניו, זה נקרא לזה פרפרזה, איזה מין הגדרה כוללנית.
בסדר.
אומרת הגמרא
מה אמרנו?
למדנו במשנה, מי שמתו מוטל לפניו פטור מכל המצוות.
אומרת הגמרא, מתו אין, מה זה מתו? אחד משיבת קרוביו, לא עלינו.
אבל משמרו, מה יהיה אם אדם זר
משמר את המת מפני עכברים, כל מיני קלקולים,
פני מזיקים,
והוא לא קרוב שלו? לא, הוא לא פטור.
שואלת הגמרא, והתניא, המשמר את המת אף על פי שאינו מתו,
זה לא קרוב שלו, פטור מקריאת שמע,
הוא מן התפילה ומן התפילין ומכל מצוות אמורות בתורה שהוא עוסק בכבוד המת ומי שעוסק במצווה פטור מן המצווה רואים שגם רק מי שמשמרת המת פטור מכל המצוות
העונה הגמרא ואומרת משמרו אף על פי שאינו מתו
ומתו אף על פי שאינו משמרו זה ההבדל במשמרו כשהוא עוסק בפועל
אז הוא פטור מכל המצוות אבל אם הוא קרוב שלא
גם אם הוא לא עוסק בפועל,
הרי הוא פטור.
זה התירוץ אל הגמרא.
עוד פעם,
המשמר את המת, אף על פי שאינו מתו, פטור מכלל שנה תפיל במקום שלו. עונה הגמרא, משמרו, אף על פי שאינו מתו.
אז באמת אתה צודק, הוא פטור.
אבל במתו,
האונן פטור מכל המצוות, אף על פי שאינו משמרו,
ואין סתירה בין שניהם.
באמת,
למשמר יש זכות, אבל רק בזמן שהוא שומר,
אבל אם הוא רק נרשם לשמירה, אז אין לו שום פטור.
ונפסחים גמור, שמירה. או עוד אנשים. אז כבר ראינו שאם יש כמה אנשים בחציבת קבר שאפשר להחליף, אז כמובן עוד נפקמינה שאפשר להחליף ביניהם, אז ככה אפשר לעשות תורנות, מתפללים ושומרים.
כן.
מה זה?
איך?
לא באותו מקום.
אם הם שניהם באותו מקום כמובן.
אומרת הגמרא
מה משמע משתי המקורות האלו, משנתנו בברייתא, שמתו ומשמרו אין.
אז עכשיו הרחבנו את המושג.
אם זה המת שלו או הוא משמר אותו אז באמת פטור מהמשרות.
אבל מי שרק מהלך בבית הקברות, לא.
מי שלא נמצא באמת או נכנס לבית הקברות מושג נוסף הוא לא פטור. והתניא לא יהלך אדם בבית הקברות שואלת הגמרא לא יהלך אדם
בבית הקברות, או סמוך למד,
כן?
כשלא ילך ותפילין בראשו וספר תורה בזרועו וקורא בו,
התוספות כאן אומר, הוא הדין גם כן לקרוא בעל פה.
לכאורה, מדברי הרמב״ם, משמע שיש כאן שני דינים שונים: לא ילך בית הקברות וספר תורה בזרועו,
אפילו אם הוא לא קורא,
וכמו כן לא ילך בית הקברות וקורא תורה,
ולאו דווקא מתוך הספר,
אפילו בעל פה, אז אם כן, ככה באמת נפסק להלכה.
לא ילך אדם בבית הקורות תפילין בראשו לספר תורה בזרועו וקורא בו.
אז אנחנו אומרים, גם אם הוא הולך מספר תורה,
ככה נושא אותו,
לא, זה נקרא לועג לרש, בלי שהוא לומד.
וגם אם הוא לומד בעל פה, בלי ספר תורה, גם אסור. רק רגע, עוד שנייה ברשותכם.
ואם עושה כן, עובר משום לועג לרש חירף עושהו. זה פסוק במשלי, כבר חזרנו על זה,
שמי שעושה מצוות בפני המתים,
כיוון שמת נעשה חופשי, במתים חופשי יש פסוק
כיוון שאדם מת
פטרו מהמצוות, זה מה שאומרים, היום לעשותם מחר יקבל שכרם
הגאון מווילנא לפני שנפטר, בכה,
אמרו לו מה רבנו, אם אתה בוכה מה נגיד אנחנו?
אז למה אתה בוכה? כל ימיך עסקת, ניצלת, כל רגע
ברוך השם
אז הוא אמר אני הולך לעזוב עולם שבכמה פרוטות
אני מקיים מצווה ששווה מיליארדים.
ציצית אני קונה בכמה קפוקות, דרך אגב, קראו לזה כמה רובלים.
ואני מקיים מצווה, באולם הבא אני אתן מיליארד דולר, לא יכול להוסיף מצווה.
הוא אומר, היום לעשות תם.
אז זה המקום של הזכות הגדולה.
אז אם כן,
אם אתה מקיים מצוות ליד הרש, זה כואב לו.
אומרים שעד הקבורה המת רואה הכול.
אז, כן?
כן?
אחר כך יהיה סוגיה אם המתים יודעים אחרי שקבעו אותם, יודעים מה נעשה בחיים. זו הסוגיה הבאה.
טוב, בואו נתקדם שנספיק את כל מה שצריך.
אם עושה כן, עובר משום לוחג לרש, חרף עושהו, כן?
אז זה מה שהוא אומר, זה העניין של ה...
זה הברייתא אומרת.
יפה.
גם מי שהולך בית הקברות פטור, אז מה אנחנו דייקנו?
רק מי שמשמר או מי שהוא עונן על מתו פטור וכאן אנחנו רואים גם מי שנמצא בבית הקברות עונה הגמרא הטם גבי מהלך בית הקברות שמצאת תוך הארבעה אמות של הקבר או של המת
הוא דאסור החוץ ארבעה אמות חייב בכל המצעודה מרמר מת תופס ארבע אמות לקריאת הוא כאילו הטווח שלו ארבע אמות אז אל תקרא קריאת שמע בסמוך אליו
כן?
לאסור קריאת שמע בתוך ארבע אמות של המת או של הקבר. אבל אחא לגבי אונן ושומר על המת אפילו חוץ לארבע אמות נעמי פטור מקריאת שמע.
כן?
מעניין לפתוח, אין לנו זמן, את השולחן ערוך בהלכות תפילה בע"א שמה הוא מביא את ההגדרות להלכה.
אם נספיק,
לא, מה שמקריאים זה פרק
לא, פרק שמירה מן המזיקים
יושב סתר עליון
זה לכבוד המת
כן אבל זה נאמר לכבודו של המת בשביל לגרש את המזיקים זה פרק נקרא פרק השמירה מהמזיקים
זה לכבודו של המת
ומה שהם אומרים הם אומרים את הדברי מוסר לכבודו לא לומדים הכל דברים מיוחדים שלו נכון?
צריך להיזהר כל אלו שאומרים הספד לפני המת
לא להגיד דברי תורה, להגיד לכבודו של המת או מוסר ודברים כאלו.
אחרי שהוא קבור, אז זה 400, אז כבר יש גדרים, כן?
גופה.
הושיבו ישבע על קברו, כן? יש כל מיני מושגים נוספים.
מי שמשמר את המת, מה הפטור שלו?
גופה.
כן?
אותה ברייתא שלמדנו קודם,
הגמרא כאן מביאה אותו בשלמות. המשמר את המת אף על פי שאינו מתו פטור מקריאת שמע, מנת תפילה, מנת תפילין עם כל מצוות אמורות בתורה, למה? עוסק במצווה, פטור מן המצווה.
אם היו שניים, מה שאתה שאלת,
אתם שאלתם קודם, אם היו שניים, אז יכולים,
זה משמר וזה קורה,
זה קורה קריאת שמע בתורנות שלו, שהוא פנוי וכן על זה הדרך, כמו שראינו למעלה.
וזה משמר וזה קורא שמרה.
בן עזאי אומר, היו באים בספינה,
מניחו בזווית זו,
ומתפללים שניהם בזווית אחרת.
למה?
כי מאי בנייו,
לכאורה התנקה ממש מה גם בספינה, הוא לא חילק.
ובן עזאי אמר, אם הם בספינה.
אלא הנקודה היא ככה,
בן עזאי אומר, מאיפה יבואו העכברים בספינה?
אין בעיה. אז הם יכולים להיות באותו מקום, לפינה, ולהגיד,
קריאת שמע הם לא צריכים אפילו לשמור לא להגיד תעשה בתורנות
בא בן עזאי ואומר מה פתאום גם ככה רק אם הם יכולים לעשות תורנות אם שומר אחד לא תראו את הגמרא מהי בעיניו אמר רבין החוששים לעכברים בספינה איכה בעיניו
מה סברת נקר אסוריך אישינן לכן אחד צריך לשמור והשני אז לכן הוא לא חילק בין שמירה בחוף לשמירה בספינה
הוא מר, סבר לך אישינן. בן עזאי אומר, בספינה אנחנו יודעים מה יש. עכברים לא באים דרך הים.
אנחנו יודעים, בספינות הגדולות המסע יש עכברים, ועכברושים, כן, אבל היום, בגלל שמעבירים חבילות גדולות, עוד הרבה פעמים, כן,
ספינות קטנות, אתה יודע מה יש, מה אין, אתה מעביר דבר-דבר, כן.
האם לעכבר אין כל המים? -אבל הוא חי, הוא חי במים, הוא לא עולה ספינה.
דו-חיים.
נכון, אבל הם דגים.
נכון, אבל הם דגים. נכון. חוץ
ל... יש אכולה, כן, נכון.
אבל עוד דבר, אלו שנקראים בעלי חיים, נגיד חמור הים או סוס הים,
לא מה שפסול מבחינת כשרות ביבשה זה בים, זה לא זה בכלל.
יש הרבה דגים שיש להם שם זהה בחוף והם כשרים.
טוב, על כל פנים, זו המחלוקת ביניהם.
לכאורה, כל העניין הזה כאילו מחלוקת במציאות, כן?
מעניין.
כן, זה ברור, אם ברור שיש עכברים.
מעניין,
התוסטות הארוך הזה מתחיל בדף י"ז עמוד ב' ואינו מברך,
אז רק נקרא את ההתחלה, כי אין לנו זמן.
פירש רש"י סוף העמוד הקודם, ואין זקוקי לברך.
רש"י אומר לא זקוק. מה משמע? הוא לא חייב.
מה שמתוך בירושלים רצה לא רשאי. מיהו בירושלים, כמר, אם רצה להכניר, אין שומעים לו.
וכך נראה לומר, אינו מברך, אינו רשאי לברך.
ותפרש בירושלים, למה?
לכבודו של מת. הנה וכשאין לו מי שיישא מסעו.
טוב, אז כאן הוא מביא, כאן, תראו, זה גולש לתוך העמוד שלנו את כל הגדרים האלו.
כן,
אומרת הגמרא,
תנו רבנן,
כן,
כבוד המת,
עוד נקודה של כבוד המת. כידוע היו קוברים את המת, אחר כך לוקחים את עצמותיו,
קוברים אותו בקבר אבות.
בדרך כלל זה היה בגלוסקמה כזאת.
אומר תנו רבנן, המוליך עצמות ממקום למקום,
הרי זה לא ייתן עם בדיסקיה.
מה זה דיסקיה?
מין סל ששמים על החמור משני צדדיו,
מין תיקים, כמו באופניים,
היום מי שרוצה לשאת מחלק קיתונים וכדומה, אז הוא שם לעצמו
או דבר,
מין סל כזה שמתפשט על שני הצדדים. נגיד שזה החמור,
אז השק הזה יש בו, יושב על גב החמור, ויורד כאן שק כאן ושק כאן, אותו שק. זה נקרא דיסקיה,
דו-שקי, דו-שקי.
כנראה שמזה נובע.
אז אם כן,
תנו רבנן, מי שמוליך עצמות צריך לנהוג כבוד בעצמות.
יש כאן מקום,
אתה יכול לשבת במנוחה? ברוך השם.
באים
כל רגע ורגע זה רווח.
כן.
אז אם כן,
המוליך עצמות מקום למקום, הרי זה לא יתנם בדיסקיה,
זה מין סל של אור, ויתנם על גבי החמור וירכב עליהם,
מפני שאם הוא עושה כך, נוהג מהם בינאק וזיון.
ואם היה מתיירא מפני נוחים ומפני ליסטים,
והוא צריך לברוח מהר,
אם הוא ילך ברגל אז יש לו בעיה,
הוא צריך לברח, מותר לרכוב על העצמות, כדרך שאמרו בעצמות, כך אמרו בספר תורה.
כלומר,
אותו דבר, כבוד המת וכבוד התורה, לכאורה הוא מאחד אותם יחד.
מבררת הגמרא, מה הכוונה?
על איזה דין מתכוונת הברייתא שאומרת, כדרך שאמרו בעצמות,
כך אמרו גם בספר תורה. הנה, מה רישא?
אם תגיד מה שלמדת ברישא,
שאסור לרכוב על עצמות שמת,
פשיטא.
מה החידוש? אסור לשבת על העצמות, על השק,
כאשר למטה יש עצמות, קל וחומר ספר תורה, ברור.
מי גרע ספר תורה מעצמות? לא צריך ללמד את זה.
אלא הסיפה.
הכוונה שאם הוא צריך לרוץ,
לברוח משודדים או מגויים,
אז כשם שמותר לו בעצמות, מותר לו גם למלט את עצמו על ספר תורה.
כן?
מצים את הספר תורה עצמו.
מה? -מצים את הספר תורה עצמו, זה... -כן?
או, אז באמת יש ראשונים שאומרים שמוטב שאל תזלזל בספר תורה במו ידך,
ואפילו ינפול בידי הגויים. כי מה עשית? אתה יושב על ספר תורה?
אז זה באמת מחלוקת הראשונים, איך לפרש כאן את הגמרא,
כן?
שבשעת הסכנה מותר לו להפשיל את הספר לאחוריו, והוא יושב קדימה, לא ממש יושבת עליו.
ואם אי אפשר,
אז עדיף להשאיר במקום ולברוח ולא לזלזל.
מה אתה פוחד? שהגויים יזלזלו? אז אתה מזלזלת, יושב על ספר תורה.
אז זה מחלוקת הפוסקית בעניין הזה. אפשר להכשיל לאחוריו הכוונה לשיר משם? כן, להזיז את הסל, לא,
להזיז את הסל.
לאחוריו הכוונה, אם יש לו אפשרות להזיז את הסל לחלק האחורי של החמור, והוא יושב קדימה, אז הוא לא יושב הלאה.
הוא יושב במקום.
כן, אבל הרב אמר שיהיה להשאיר את זה שם. אם הוא לא יכול להזיז אחורנית,
ישאיר את זה כאן במקום. יש שלושה מצבים: שאתה יושב עליו,
שאתה מזיז את הסל לאחורה ואתה יושב קדימה, או ההפך, מסתום
אתה יושב קדימה,
ואפשרות שלישית להשאיר אותו.
אז באמת הראש אומר לא,
מותר לשבת אפילו עליו אם אין ברירה כדי לברוח.
יכול גם לבצור אותו.
כן, אז הוא יתקן, בסדר, נכון.
מהזיה.
מה זה?
ואז יושבת עליו
האמת היא שגם על ספר תורה פסול אסור לשבת, אבל כי... כדי להביא אותו ממקום למקום, יש שיטה שתתחיל את היריעה. את היריעה, ואז יותר קל. מוציא את ה... כן.
יש אומרים, מעניין, בשם הזוהר הקדוש מביאים
שיש מצווה,
אם יש צרה גדולה,
היו מביאים ספר תורה לבית הקברות וקוראים בו.
אז דנים בדבר הזה,
כותב,
אומר אם תדייק בזוהר הקדוש,
לא זוכר מישהו, אחד הפוסקים אומר,
הוא אומר דווקא ספר תורה שלם שלא חסר בו שום אותיות.
נו, הוא אומר מי יביא, כי אומר הזוהר הקדוש, אם חסר בו אות אחת זה סכנת נפשות, לא רק שזה לא מציל,
סכנה גדולה.
הוא אומר מי יכול להביא היום ספר תורה שהוא יכול להגיד בוודאות,
הרי במשך ההיסטוריה חסרות ויתרות וכל הדברים האלו,
אומנם הרמב״ם מצא ספר עזרא,
שאומר לכן, עדיף שלא תבוא ותתפלל בלי ספר תורה, כי אם חסר אות, הזוהר הקדוש שממליץ להביא ספר תורה ולבקש לחכמים,
זה יכול להיות בומרנג,
כמו שאומרים. טוב,
זה לסוגיות שלנו, יש בזה הרבה הרחבות, אבל אנחנו,
איך אומרים, מה שהלב חושק, הזמן חושק, הלאה.
אומרת הגמרא, אמר רחבה,
עוד בעניין כבוד המת, אמר רבי דודא, כל הרואה המת ואינו מלווה הוא עובר משום לועג לרש
חרף עושהו.
זה לא כבוד, עובר אדם צריך לתת אותו כבוד,
כן?
למה?
הוא לועג לרש, הרי זה חסד שהאדם חי, אתה משתדל לרצות אותו, פעם אתה צריך אותו,
אבל זה המת, אתה יודע, יותר הוא לא יכול לעשות לך שום דבר, לפעמים אדם נוטה לזלזל, כן?
אז זאת אומרת, זה כאילו הוא מזלזל בקדוש בו,
יש מי שנותן שכר, לא הבן אדם הקודם, חרף עושהו.
אמנם אתה אומר מה הרעש הזה, כבר גמרנו, גמר את הקריירה שלו. זה כמו היום, יש פנסיונרים שמרגישים את עצמם,
עד עכשיו הוא היה מיניסטר,
הוא היה מנכ"ל ופתאום גם למחרת אף אחד לא שומע אותו, לא אומרים לו שום דבר הוא מרגיש.
הוא אומר, רגע, מה אני, כמו הייתי מלך העולם,
המת עוד יותר גרוע, גמרנו.
אז לכן צריך לכבד את המת.
א', מפני
שזה גוף שנשא הרבה מצוות וכדומה ודבר שני זה חרף עושהו הרי השם הנציבה על חסד של אמת הקדוש ברוך הוא ויקבור אותו בגיא וכו' וכו' טוב
אומרת הגמרא אמרך ואמר אמר אמר כל הרואה המת ואינו מלווה הוא עובר משום לועג לרש חרף עושהו ואם הלווה הוא מעניין הלווה הוא הכוונה ליווה אותו
מה זכרו אמר רב אסי עליו כתוב אומר מלווה השם חונן דל המשך הפסוק הוא גמולו
ישלם לו.
כאילו כתוב מלווה, במקום מלווה, שם מדברים מלווה כסף.
אבל מלווה,
כי בתנ״ך ובתורה אין ניקוד, אפשר לקרוא במקום מלווה מלווה.
אם מי שמלווה, מי שעושה חסד לדל, מי זה דל?
המת, שלא יכול לקיים מצוות, זה הדל הכי גדול.
לא מי שאין לו חשבון צ'קים או חשבון גדול בבנק.
כן?
אז אם כן,
עושה גדל חי ירסה הוא מכבדו כונן אביון
מי שכונן את אביון אז הוא מכבד את השם שעשה אותו
מכמה אפשר לבוא?
אם יש עשרת אלפים אנשים אז אתה מלווה אותו ארבע מאות יצאת ידי חובה
כן מלווים ארבע מאות הוא רואה את המקום? הוא לא רואה את המצחק?
אם הוא רואה את התהלוכה אני יודע נגיד הרב אליהושר היה לוויה משמואל הנביא עד גבעת שאול
המלווים את עצמו, למה המלווים את עצמו? המלווים, הלוויה.
יכול להיות כל גלווה.
כן, בוודאי.
כמובן, יש מצוות גדול בתורה, לכבד את התורה, אבל החיוב, אתה הולך ברחוב, רואה הלוויה,
נגיד אתה עם מכונית, לפעמים אין להם סבלנות, הוא עכשיו רץ.
תן כבוד,
תלווה אותו, הכבוד שאתה עוצר את המכונית,
חכה בסבלנות, החיים, אתה רואה מה זה החיים.
קצת פרופורציות.
לפעמים אנשים לא,
זרם החיים מבלבל אותם.
אומרת הגמרא,
כן,
רבי חייא ורבי יונתן,
בקשר ללועג לרש, מביאה כאן הגמרא מעשה, אבו שקלי ואזלי היו הולכים ובאים בבית הקברות.
אבא קשא דא תחלתא דא רבי יונתן, הציציות של רבי יונתן היו נגררות על הקברים.
הרי היה להם בגד, זה לא כמו היום שזה טלית רק בתור מצווה.
הבגדים שלהם היו עשויים בצורה כזאת שצריך להטיל עם ארבע כנפות,
כמו שההודים לובשים,
סדינים כאלו.
אז אם כן,
הוא היה לו בגד והציציות נגררות על פני הקברים.
אז אמר לי רב חייא, אומר לרבי יונתן, דליה,
תגביה את הבגד שלך כדי שלא יאמרו למחר באים אצלנו ועכשיו מחרפים אותנו.
אתה גורר את הציציות,
וזה המנהג לכסות הציציות או התפילין, כמו שראינו קודם,
שלא יהיה את הדבר הזה, שלא, כן,
או לכאורה משמע כאן בגמרא כנגד המנהג שלנו, אדם שלובש ציצית ורק זה בולט לו מעל
הנכנסיים אבל לא נגרר לכאורה, מותר,
אבל זה נכון כשהם לבשו בגד,
אז אתה לובש את הבגד בתור בגד,
אז לכן רק נגרר.
אבל אם אתה לובש את הבגד בתור מצווה,
אז אסור לך לבליט אותו. אפילו שיציץ מלמעלה מכיוון המותניים, גם כן זה אסור.
כי זה המצווה, זה גם,
יש, כן.
כן.
אותו דבר שמותר ללכת בבית הקברות מתפילין אם הן מכוסות.
כן. ידוע שהתפילין של ראש תמיד מגולות. אלו שלובשים כל היום תפילין,
למשל הרב נבן צה"ל לובש כל היום תפילים. כשהוא נוסע יש תפילים קטנות.
המקבט
הוא לובש אותה ומכסה את ה... אז במצב כזה הוא יכול להיכנס
שלא רואים את התפילים.
נו, הרב הוא כאן.
אה? הרב הוא כאן. כן, כן, כן, היו.
וכי מאור חירף עושה, הוא בבית הקברות.
אה, בבית הקברות. אז אנחנו מדברים, כן.
אמר ליה,
אמר ליה, אז רבי יונתן אמר לו,
המתים מתו.
מה, הם יודעים? זה קברות, זה לא מת עכשיו שעוד לא קברו אותו.
אמר ליה מייד אקולי, היי, הכתוב בקהלת,
והמתים אינם יודעים מאומה. אמר ליה, אם כרית, לא שנית.
לא חזרת.
מכאן רואים שדף היומי צריך לחזור.
כן, זה חשוב.
אם שנית, לא שילשת.
ואם שילשת, לא פרשו לך את...
שהרי כתוב פסוק נוסף, כי החיים יודעים שימותו.
אז איך זה הולך כאן?
לכאורה סתירה בפסוקים, אלא כי החיים יודעים שימותו אלו, לא, זה הפירוש, כן? אלו צדיקים שבמיתתם קרויים חיים.
זאת אומרת כך, המשך.
כן, נכון.
אז מה הוא אומר כאן?
מה יודעים? אומר רש"י כאן,
תראו כאן,
דליה הגביהנו, בשליש האחרון ברש"י, לא שנית,
לא חזרת על הפעם שלי, כדי שתתבונן בו.
אלו צדיקים, ומה יודעים שימותו? נותנים אל ליבם יום המיטה, ומושכים ידיהם מן העבירה. ושהאם אינם יודעים, הם מתעלמים,
שאכול ושתו כי מחר נמות, הם לא מתפעלים.
שעושים עצם כי אינם יודעים וחוטאים.
כי החיים יודעים שימותו.
המתים אינם יודעים. קהלת עט, אותו מקום, יש ההמשך, כי החיים יודעים שימותו.
אלה צדיקים מאותם נקראי חיים, שנאמר.
הוא מביא הוכחה, כן?
רב חייא מפסיק את הפירוש של הפסוק
ולהוכיח שצדיקים נקראים במיתתם חיים, שנאמר,
כתוב בשמואל בעת,
הנה הגמרא מביאה עכשיו ראיה, המשך.
הפסוק הראשון אומר,
מה הוא אומר?
המתים אינם יודעים מאומה.
כי החיים יודעים שימותו,
והמתים אינם יודעים מאומה.
אז לכאורה,
מה החידוש שהחיים יודעים שימותו?
כל אחד יודע.
הוא אומר על המתים שונרות.
כן, לכאורה.
אבל הוא אומר, לא מדברים באמת על מיתה.
זאת אומרת, מדברים הפוך ממה שמשמעות הפסוק. החיים יודעים שימותו.
זאת אומרת, זה מדבר על הצדיקים.
שאפילו שהם מתו, הם ממשיכים לחיות חיים.
כי העיקר, מה הם עשו כל החיים שלהם?
הם קידשו את הנשמה,
את הצד הרוחני. הצד הרוחני נשאר קיים.
אז לכן, אפילו שהתפשט הגוף, הם נשארים קיימים. הרשע, מה הוא שם דגש? על התאוות, על החומריות.
החומריות,
אחרי המאה ועשרים, אין כלום.
אז לא נשאר לו כלום מהחבילה שלו.
הנה הוא אומר, שנאמר:
"ובניהו
בן יהוידע
ובניהו בן יהוידע בן איש חי רב פעלים מקבצאל,
הוא הכה את שני אריאל מואב והוא ירד והכה את הארי בתוך הבור ביום השלם.
אז עכשיו הגמרא תפרש את הפסוק.
מה כתוב?
בן איש חי.
כן, הפסוק למעלה, כן?
שואלת הגמרא, אטו קולי עלמא בני מתי נינו?
כל העולם הם בני מתים?
אלא בן איש חי, שאפילו במיתתו קרוי חי.
יהוידע, אבא של בניהו, היה צדיק גמור, כן? כמו שאנחנו...
הוא היה ראש הסנהדרין, כמו שכתוב בסנהדרין.
וצדיקים אפילו מטאטאם קרואים חיים.
מה זה רב פעלים מקבצאל?
שריבה וקיבץ פועלים לתורה.
הוא עשה, לכבוד הקדוש ברוך הוא, כן? מקבצאל, לכאורה זה מקום בשבט נחלת בני יהודה,
כמו שהרד"ק אומר שם.
אבל מקבץ אל ומקבץ פועלים לכבוד השם יתברך והוא הכה את שני אריאל מואב שלא הניח כמותו לא במקדש אריאל זה מקדש אוי כמו שהנביא ישעיהו אומר אוי אריאל אריאל אריאל זה בית המקדש שבית המקדש בנוי כראש של אריה רחב האולה מקדימה וההיכל וכל זה שקוראים צר כמו ראש של אריה כזה אז אם כן אוי אריאל אריאל אומר
והוא יקד שני אריאל מואב שלא הניח כמותו לא במקדש ראשון ולא במקדש שני.
הפשט שם בפסוק באמת שהוא יקד שני שרי מואב,
כן? שני בתי המקדש.
זה הדרש.
אז למה כתוב אריאל מואב? מואב זה שלמה דוד המלך. יש מתקנים דוד ושלמה כי שלמה דוד לא בנה בסוף.
למה? כי הם יוצאים משבט
הם באים ממואב, מרות המואבייה.
והוא ירד והיכת הרי בתוך הבורות בבור ביום השלג. איכא דהאמרי, מה הוא עשה? טבר גזיזי דה ברדה ונחת את הבל.
שבר את הקרח שכיסה את הבור,
וזה היה ביום השלג, וטבע לקריו כדי לעסוק בתורה. רש"י אומר,
לכאורה למרות שהתקנה שבעל קרי צריך קבילה זה בימי עזרא,
בתחילת בית
שני וכאן אתה מדבר על בניהו בני ידה שחי בימי דוד בכל אופן לפני כן גם חסידים נהגו לטבול
מידת החסידות לטבול גם קודם כן אז אם כן זה מה שרגילים לומר כאן בעניין הזה של הטבילה
כן
הכתוב באמת באר והקריא הוא בור
אז אם כן זה בור מים
הכוונה באר
מה זה יקרת הארי, ואז כנאמר גיבור כארי התגבר על יצרו, ויקרא דאמרי דתנא ספרא דבי רב, זה תורת כהנים,
קראנו לספרא דבי רב,
כן, כמו שלמדנו למעלה, זה תורת כהנים על ספר ויקרא, ביומא דה סיטווה
למד את כל תורת כהנים ביום אחד בחורף, למרות שהיום הוא קצר, בקיץ היום הוא ארוך,
בחורף זה רק עשר שעות, הספיקה את כל תורת כהנים.
אז אם כן,
כן, זה דרך אגב דרשה.
אומרת הגמרא עכשיו חוזרת לפרשת המשך הפסוק: "והמתים אינם יודעים מאומה אלו רשעים שגם בחייהם קרויים מתיים".
כן?
שגם בחייהם... למה?
שהם רואים בבוקר את האור ולא מברכים עליו. כל המשמעות שלהם היא גשמית ולא רוחנית.
אז אם כן, אוכלים, שותים, לא מברכים את השם, בכלל לא מרגישים את הצד הרוחני של העולם הזה,
אז מה נשאר להם שום דבר שנאמר רב חייא רוצה להוכיח באמת שרשעים בחייהם נקראים מתים
כתוב
הנביא יחזקאל אומר על צדקיהו המלך
ואתה חלל רשע נשיא ישראל
אז מה הוא קורא לו? הוא מדבר עם אדם חי וקורא לו חלל
אז איך זה יכול להיות?
למרות שהוא חי
אז רואים שהמת, הרשע נקרע בחיים שלו מת.
לכאורה המרשע כאן שואל, יש גם ספר פרשת דרכים,
הרי ידוע שצדקיהו, הגמרא אומרת בערכין,
דורו של צדקיהו רשעים,
צדקיהו עצמו היה צדיק,
אז למה הוא קורא לו כאן רשע?
באמת כולם,
מה?
אז אומרים, בגלל שהיה לו למחות בבני דורו,
בתור מלך היה יכול למחות בהם ולא מכאן
יש אומרים שהוא עבר על השבועה, יש אגדה במסכת
שנבוכדנצר, פעם אחת הוא הפתיע את נבוכדנצר שאוכל ארנבת חיה
ונבוכדנצר החשיב את עצמו כאלוה אז קודם כל הוא אוכל ארנבת חיה כמו איזה קניבל כזה
אז הוא השביע אותו, אמר לו תשבע לי בשם ה' אלוקי ישראל שאתה לא מגלה לאף אחד
יעשו ועדת חקירה, יעמידו אותו למשפט
אז הוא נשבע
והוא עבר על השבועה
אז כיוון שהוא עבר על השבועה לכן הוא נקרא
הרישות זה חילול השם גדול מאוד שהיה
זה מה שהוא אחר כך יתנקם בו ניכרת עיניו
אם כן
אומרת הגמרא שנאמר ואתה חלל רשע נשיא ישראל אז הסברנו למה הוא נקרא רשע והיא באה אתם מאחה
כתוב בדיוק פרסת השבוע דף היומי
על פי שניים עדים או על פי שלושה עדים יומת המת.
איך התורה אומרת יומת המת? אם הוא כבר מת, איך אפשר להרוג מת?
להרוג אותו פעמיים? אי אפשר.
רק הנאצים, יימח שמם, הרגו בפינצטה. אז אם כן, יומת המת,
בזמן שהורשע על פי עדים והתחיימת, על פיהם הוא חי, אלא מת מעיקר ה...
כלומר,
שמאחר שהתברר על פי עדים שהוא רשע,
אז הוא כבר היה מת,
חי מת.
הוא אמנם נשם, ועביר, והכול, והלך, אבל הוא בעצם מת.
אז מה ראינו?
מחלוקת בין רב חייא ורבי יונתן, אם המתים יודעים כשמחרפים אותם או לא יודעים.
אז כמו ש... אבל מתים ממש באמת יודעים כשמחרפים אותם.
אז מה אמרנו?
אמרנו...
האם המתים יודעים מה שנעשה בין החיים? כאן יש סיפור שצריך להסביר אותו, אני לא יודע אם אני אספיק היום,
אבל נלמד קודם את הפשט. בני רבי חיה נפוק לקרייתא. יצאו לבדוק את השדות שלהם, מה קורה, יצאו לסיור.
הם הפסיקו ללמוד ויצאו לסיסטוריה, ובדרך דיברו דברי תורה.
האי קרלהו תלמודיו.
כלומר, שכחו את מה שהם למדו. אבו כמצער אלה עד קורא.
אז הם היו מצערים את עצמם, ואתם יודעים, אדם ששוכח משהו, לוחץ על הראש, יש כל מיני תנועות.
יש בן אדם, אם הוא שם את היד ככה,
זה כל מיני תנועות שקורמות לו לריכוז.
אז הם היו מציירים את עצמם להיזכר.
אמר לך דה חברי ידע אבון בעית צרה?
אבא שלנו שכבר נפטר, הוא יודע מה שקרה לנו, אנחנו הולכים לשדות, לראות מה קורה עם השדות שלנו, כל הזמן אנחנו לומדים בדרך, שכחנו, אבא יודע מה הצרה שלנו, אולי הוא יתפלל עלינו.
אז אם כן, אמר לך דה חברי ידע אבון בעית צרה?
אמר לאידך מינה ידע,
הרי הוא מת, והכתיב,
אצל איוב כתוב
יכבדו בניו
ולא ידע, יכבדו את הבנים שלו, והאבא לא יודע, הוא הפסיד את הכבוד הזה. פתאום בינו אותו רמטכ"ל, רב ראשי, והוא לא ידע בכלל מכל הכבוד הזה, סימן שהוא לא ידע.
אמר לאידך לא ידע, והכתיב, שם באותו פרק,
בפרק הבא,
אך בשרו עליו איכה ונפשו עליו תאבל.
כלומר, רואים שהמת,
שכאשר קורא לו ערימה הוא מתפרק כי יש לו כאב מזה, הוא מרגיש את זה, אז סימן שהוא יודע ואמר רבי יצחק, כאשר רימה למת כמחט בבשר החי, הרי זה באמת מרגיש כאב,
אז אבא יודע את הצער שלנו,
כן?
אז אם כן, כנראה רב חייא,
כן? כמו שראינו למעלה שהוא אמר לרבי יונתן להגביה את ציציותיו, ראינו למעלה.
מי זה היה רב חייא?
רב חייא סובר באמת ככה שהמתים מרגישים.
עונה הגמרא, זה לא ראייה אמרי,
יש הבדל, אתה שואל אם המתים יודעים מה שנעשה בעולם על אנשים אחרים,
כאן מדברים על עצמו שהוא מרגיש? זה משהו אחר.
כי ידוע שיש נפש, רוח, נשמה. הנשמה זה החלק העליון שמתקשר למוטענינו.
הנפש זה הדבר המחובר לגוף.
הרוח הוא המתווך ביניהם, כך מסביר כאן המרשאה לאורך כל הדרך,
כשנדבר על הרוח שיודע כי הוא שוכן עם הגוף אבל הוא נע ונד,
קצת בתוך הגוף, קצת מחוץ לגוף.
אז אומרת הגמרא,
אמרי בצער עדי דאוידי,
באמת מה שקורה להם הם יודעים, כמו שראינו כאן העניין של הרימה, כל התולעים שעוקצים אותם,
כן?
אבל
המרש"א אומר שבאמת הגוף לא מרגיש אבל הנפש היא מרגישה, שהיא מחוברת לגוף.
אז בצרד ידעו ידי, בצרד אחיני לידי.
זה אומר לו, אין לך להביא מכאן ראייה, כמו שראינו בחלק הראשון של הפסוק. יכבדו בנה והוא לא ידע.
מה שאתה מביא ראייה מעניין כאשר היא מה, זה מה שקורה לעצמו.
שואלת הגמרא והתניא, אתה אומר שהמתים לא יודעים מה נעשה בין החיים,
מה עשה בחסיד אחד?
המרש"א מביא, בגמרא נדרים, דף מ"ט, אומרים שחסיד,
יש אומרים, זה היה ליהו הנביא,
יש שאומרים או רבי יהודה ברבילאי או רבי יהודה בן בבא
אז באמת זה פלא יהיה אם זה הפירוש מסופר כאן שאשתו הרגיזה אותו ואז הוא הלך בליל ראש השנה לישון בבית הקברות זה לא מתאים שאדם גדול ייכנס למקום טומאה דווקא בליל ראש השנה אז נראה את הגמרא מעשה בחסיד אחד שנתן דינר לעני באמת מה רבי יהודה ברבילאי כתוב שהיה עני מאוד בימיו
לא היה לו בגד לעצמו, הוא התחיל להתחלף עם אשתו,
היא הייתה מתקרמת,
שהיה
כן היו מחליפים את הבגד, היה להם בגד אחד, טוב אנחנו רוצים להספיק,
אם כן ותניה, מעשה בחסיד אחד שנתן דינאר לעני בערב ראש השנה בשני בצורת,
אין חסר, חסר כלום,
והוא נתן את הפרוטה האחרונה, הוא בא הביתה אשתו אומרת
יש לנו ילדים, כל אחד פותח את הפה שלו וכולם פותחים את פיהם, צריך לתת להם משהו לאכול,
מה נתת? את הגרוש האחרון? בצורת? הכל יקר?
והקניתה אתו אשתו והלך ולן בבית הקברות, כן?
אז לכן באמת המרש"א אומר שזה היה חלום,
כי לא ייתכן אם זה רבי יהודה בן בבא.
ושמעה שתי רוחות
של שתי נערות צעירות שמתו לפני זמנם, שמספרות זו לזו. אמרה אחת על חברתה, חברתי, בואי נשות בעולם.
זה הרוח שאנחנו אמרנו קודם בניגוד לנפש.
ונשמע מאחורי הפרגוד. הכוונה, המקום השכינה, מה, היום זה יום בריאת העולם, יום שדנים את כל העולם. נשמע מה בבית דין של מעלה חדשות. איך אומרים? סקופים. נעביר סקופים, נדע את הסקופים החדשות.
נשמע, מה פורענות בא לעולם? אמרה לה חברתה, איני יכולה, שאני קבורה במחסלת של קנים. קברו אותי, לאמא לא היה כסף לקרוא אותה, אז קברו במחסלת של קנים, לא בתרחיכים של פשתן. מה מיוחד בקנים?
שזה לא נרקב,
זאת אומרת,
הגוף לא ממהר להתבטל. בפשתן, הפשתן מתפרק מאוד וזה מזרז את כל ההתפרקות של המת.
אז היא, כיוון שהיא עדיין בתהליך של התפרקות, היא לא יכולה,
הרוח לא יכולה ללכת ולשוט, היא כלואה כאילו, עדיין.
או אני קבורה מרסל שרקנים, היא מתביישת לצאת.
אלא לכי את, ומה שאת שומעת, אמרי לי,
את תהיי השליח שלי.
הלכה היא ושטה בה ובה, חזרה. אמרה לך חברתך, חברתי, מה שמעת מאחורי הפרגוד?
אמרה לה, שמעתי שכל הזורע ברבייה הראשונה.
רבייה זה מכת הגשם הראשונה,
שזה הגמרא במסכת תענית אומרת,
כן, הגשם הראשון.
אז היא אמרה שמי שזורע,
אז ירד מכת ברט כזאת גדולה, שכשיצמח,
אז זה כבר יהיה החיטה עבה וחזקה, הוא יישבר אותו.
אבל מי שיגדיל, יזרע את התבואה ברבייה השנייה, זה לא יצמיח כל כך חזק, זה יהיה רך,
אז הברד לא ישבור אותו.
כלומר, מי שיקדים בזמן,
כן?
מי שיקדים בזמן,
אז משהו אחד.
אבל מי שלא יקדים בזמן, זה עניין נוסף.
אז לכן,
מי שיקדים, אז החיטה תהיה עבה,
ואז הברד ישבור אותו.
אבל מי שיאחר לרבייה השנייה ירוויח. נראה את הסיפור.
אז אמר לו, מה הפורענות באה לעולם?
אז אמרה לה,
שמע שתי רוחות מהרוז הזו.
אמר לך, חברתי, בואי נסוד בעולם וכולי.
אז אמרה לה חברתה, מה שמעת נוחי הפגות? שמעת שכל הזורע ברבייה הראשונה,
שזה י"ז במרחשוון, ברד מלכה אותו,
כי הוא יהיה כבר קשה.
הלך אותו חסיד וזרע ברבייה השנייה של כל העולם.
אז מה קרה של כל העולם שזרעו ברבייה הראשונה התעבה ואז של אליה ברד שבר אותו, לקה.
שלו שהיה עדיין רך, לא לקה.
ושנה אחרת הלך ולן בבית הקברות,
שמע אותם שתי רוחות שמסברו. כנראה הוא שמע סודות כאלה, אז הוא כבר הלך מרצון,
לא בגלל שאשתו גירשה אותו.
אמרה אחת על חברתה, בואי ונשות בעולם ונשמע מאחורי הפרגוד מה הפורענות בא לעולם. אמר לה חברתי,
לא כך אמרתי לך, הנה היא יכולה שאני קבורה מחצל של קנים,
אלא לכי את, ומה שאת שומעת בו הביא ומרילה. אחר כך אשת באה ואמרה לה חברתה, חברתי, מה שמעת מאחורי הפרגוד?
אמרנו לה, שמעתי שכל הזורע ברביעייה שנייה הפעם לא יהיה ברד, יהיה שידפון.
שידפון פוגע ברך ולא פוגע בקשה.
עכשיו בדיוק ההפך, מי שיזרע בראשון אז יהיה כבר קשה, זה לא יפגע בו. מי שיזרע בשני זה יהיה רך ויפגע בו.
מלכה אותו,
הלך אותו חסיד זרה ברביעייה הראשונה של כל העולם כולו, נשדף. למה?
כי היה עדיין רחם, אמרו שנה שעברה עשינו בראשון, לא טוב.
אז איך אומרים, הם לוקים פעמיים, הפעם לא הגיע ברד, הגיע היובש הזה, ושלא,
לא נשדף.
כי שלא היה קשה, אמרה לו אשתו,
מפני האשתקד, מה זה אשתקד?
שנה קודמת, זה נוטריקון, של השנה הקודמת, שנה שעברה, אשתקד,
אשתקד זה כאילו שנה קודמת.
אשתקד, של כל לא לקה ושלך לא לקה, ועכשיו של כל העולם כולו נשדף, שלך לא נשדף.
יש כאן איזה סוד שאתה יודע,
מיד אנחנו גורמים.
סח לה כל הדברים הללו אמרו לא היו ימים מועטים, עד שנפלה קטטה בין אשתו של אותו חסיד ובין אמא של אותה ריבה,
אותה ילדה שהייתה קבורה בתוך מחצלת.
אז מרוב כעס שהם רבו, אמרה האישה של החסיד,
כן, אנחנו יודעים איך שקברת את הבת שלך, בתוך מחצלת.
לזלזל בה, לפגוע בה.
אמרה לה,
לכי בערך מתוך שהיא קבורה במחצלת של בקנים,
לשנה אחרת הלך לאן, שנה שלישית,
שמעה אותן רוחות מספרות זמן זוהר, אמרה לה חברתי בואי נשות בעולם.
מה פורענות באה לעולם? אמרה לה חברתי אני חיני,
כי הפעם כבר אני כן יכולה לצאת,
אבל דברים שביני לבינך כבר נשמעו בין החיים, זה כבר אסור לנו.
כנראה יש כאן מישהו, איך זה נקרא? חפרפרת?
זה אסור לנו.
אז הם סילקו.
עלמא ידי?
אומרת הגמרא זה לא הוכחה, זה הוכחה שהמתים יודעים.
אמר דילמא איני שכי נא שכי ואז היא לא אמר לו הוא
זאת אומרת אולי אדם אחר מת אחרי שהאימה של האישה הזאת התקוטטה
הוא בא וסיפר לה מה ששמע בחייו כלומר אחרי שבא אדם חי ונפטר הוא יכול לספר מה בעולם זה הם כן יודעות אבל דברים שבתור מתים זה הם לא יודעים אז נגמור בדברים של חיים ואתם מדבקים אדונאי איך הם חיים כולכם היום
אין לנו כבר זמן להגיד הלכה, כבר מאוחר.
טוב, אז אולי נגיד רק הלכה, את הרשע של ההלכה, שלא יהיה,
אז אנחנו בדף י"ז, אתמול לא למדו הלכה, אני מבין, נכון?
אז ט"ז,
ט"ז,
אומר בהלכה, קרא טעה ואינו יודע היכן טעה, תוהה בקריאה, תשמע, סיים פרשה ואינו זוכר מראשונה או שנייה,
יקרא מתחילת פרשה שנייה,
אך אם זוכר שאמר אפילו מילה אחת בפרשה שנייה או שכבר התחיל פרשה שלישית,
אינו צריך לחזור לקרוא פרשה שנייה. ברוך ה' לעולם. אמן ואמן. רבי חנין.
