טוב,
אז אנחנו הגענו בדף ט"ז עמוד ב',
היום הדף הוא י"ז, בשבת עשרה לחמש,
בשבת עשרה לחמש, ובכן,
בשבת עשרה לחמש,
אז כן, טוב, מי שכאן,
בעזרת השם, כן,
ובכן,
אנחנו הגענו,
קרא ולא דגדג באותיותיה.
אנחנו ראינו את זה, נחזור על זה עוד פעם.
בשליש האחרון של העמוד, ליד,
כן, בערך באמצע השורות הרחבות, קצת יותר למטה.
קרא ולא דגדג באותיותיה של תורה. -זה עמוד?
בעמוד ט"ו עמוד ב',
היום הדף הוא ט"ז.
כן, ובכן,
קרא ולא דגדג, זה קטע מהמשנה.
אמרנו רבי יוסי אומר שיצא ורבי יהודה אומר לא יצא
הגמרא פוסקת להלכה בשני הדינים האלו להקל אמר רבי תווי אמר רבי יושי ההלכה כדברי שניהם
הלכה כמו רבי יהודה או רבי יוסי להקל כלומר לגבי קרא ולא השמעה לאוזנו הלכה כמו רבי יהודה שיצא
לגבי קרא ולא דקדק באותיותיה הלכה כרבי יוסי שהוא יוצא ידי חובה
אבל בין לא השמיע לאוזנו ובין לא דקדק באותיותיה הוא אינו יוצא אלא בדיעבד
כן?
אבל כל זה כשלא דקדק לא נתן רווח בין הדבקים אז בדיעבד או לא התיז היטב את הזין אבל אם דילג על מילים או אותיות ודאי לא יצא אפילו בדיעבד כך אומר המשנה ברורה
ואמר רבי טבי אמר רבי יהושיע מה הדכתיב?
שלוש יש פסוק
שמופיע במישלי.
שלוש עינה לא תזבנה,
כן?
יש, שלוש עינה לא תזבנה,
שאול ועוצר רחם.
יש כאן איזו השוואה, שאול זה קבר ועוצר רחם זה הרחם של האישה,
שהוא בעצם מקום צר.
בהמשך הפסוק, ארץ לא שבעה מים.
זאת אומרת,
הקבר לא שבע ממתים,
וכמו כן הרחם לא שבע מבעילות וארץ לא שבעה ממים.
כי מה העניין שאול אצל רחם?
מה כן, הפסוק מפרש
שארץ זאת תשבע,
אבל עניין שאול ועוצר רחם לא נאמר ממים אינם שבעים. לכן אומרת הגמרא, מה הקשר? למה היא רומזת כאן?
ועל כך היא באה לפתרון אלא לומר לך מה רחם מכניס את הזרע?
הוא מוציא אחר כך, נולד ילד ואז הוא מה רחם,
כן,
אף שאול מכניס, מכניסים את המת,
הוא יוציא אותו בעזרת השם בדמן תחיית המתים.
ועל עוד דברים קל וחומר,
הרי אפשר ללמוד כאן קל וחומר, ומה רחם שמכניסים בו?
בחשאי,
הרי הרחם, הלידה,
עצם הזיווג נעשה בחשאי,
הם מוציאים ממנו בקולי קולות.
כשהילד נולד אז יש בכי של הנולד.
זה הדבר לחיות שלו,
שאול שמכניסים בו בקולי קולות.
לגבי קבר, כשקוברים לו עלינו לאורך ימים טובים שלנו,
הרי נשמע קולי קולות של בחי ומספד באותו זמן,
אינו דין,
שמוציאים ממנו לעתיד לבוא קולות של שמחה כמובן, בתחיית אמיתי.
מכאן תשובה לאומרים,
אין תחיית המתים מן התורה, אין סימן וזכר לתחיית המתים.
כמו שכתוב,
והיה ביום ההוא ייתקע בשופר גדול ובאו העובדים,
אז בזמן הגאולה יהיה קולות גדולים.
אנחנו חוזרים לנושא של קריאת שמע. ידוע שבתפילין ובמזוזה אנחנו כותבים פרשיות קריאת שמע,
וגם אותו דבר במזוזה.
אז באה הגמרא ואומרת,
איך צריך לכתוב?
הרי חלק, כשאתה לוקח את קריאת שמע, חלק מהדברים זה הוראות, ציוויים,
וכתבתם על מזוזות ביתך.
חלק את עצם העניין וחלק הם ציוויים.
אז האם אתה צריך לכתוב במזוזה,
אנחנו נוהגים לכתוב את כל הפרשה,
אבל הדיון הוא כאן דיון ראשוני.
האם כשאתה כותב מזוזה אתה צריך גם לכתוב וכתבתם על מזוזות ביתך?
כן, כמו שאחד אומר,
אחד לא רוצה שינדנדו לו, מישהו מצלצל בטלפון
אז האבא אומר לילד, תגיד שאני לא בבית
אז הוא אומר, אבא אמר שהוא לא בבית
אז הוכתפתם, התורה מצווה, הוכתפתם על מזוזות ביתך, גם צריכים לכתוב את הציווי או לא?
אנחנו למעשה כותבים הכל,
כאן הדיון איך לומדים את זה, ובכן אומרת הגמרא,
תעני רבי יושיע,
אנחנו בט"ו עמוד ב' בשליש האחרון של העמוד.
תני רבי יושיע, יש כאן תיקון, במקום הושעיה רבי יושיע,
כן?
לפי דקדוקי סופרים,
גם כאן רבי ניסים גאון,
שהרי רב התלמיד היה לו, היה לו תלמיד לשם רבי יושיע,
ולא רבי ישעיה.
אם כן, לפי ההמשך,
תני רבי יושיע כמאי דה רביה,
הוא הביא לו ברייתא, הוא היה מומחה לברייתות, כבר דיברנו על זה כמה פעמים,
כתוב בפרשת שמע,
וכתבתם וכולי,
על מזוזות ביתך.
כתוב גם ב"והיה עם שמוע" אותו דבר.
אז הכל בכתב אפילו צוואות. כשאתה כותב במזוזה ובתפילין, הרי במזוזה כתוב שתי פרשיות בלבד.
מה?
שמע ו"והיה עם שמוע" עד סוף למען ירבו, זה מה שכתוב.
בתפילין יש ארבע פרשיות, שניים של קריאת שמע ועוד "והיה כביאכה"
קדש.
זה בנוסף, "קדש" ו"והיה כביאכה",
אבל שני פרשיות נכתבות, שתיים מתוך הארבע,
שמע ויהם שמוה, כמו במזוזה, אלא במזוזה רק את השתיים.
עכשיו, כשכותבים אותם,
כותבים אותם עם הצוואות, היינו קומפלט,
גם הפסוקים שמצווים,
בסדר?
אם כן, אומרת הגמרא,
תני רב יושיע קמי דרבא, וכתבתם,
הציווי הזה, וכתבתם, שנאמר גם בשמע וגם בויהם שמוה,
הכל בכתב אפילו צוואות, אפילו הפסוקים שמופיע הציוויים,
כותבים אותם בתפילין ובמזוזה. למשל, "וכשרתם לאות על ידיך וכתבתם על מזוזות ביתיך" זה ציוויים.
אמר לו רבה לרבי יושיע, "דאמר לך מאני".
זאת אומרת, למה אתה צריך ללמוד את פסוק?
הרי האם אתה סובר כמו רבי יהודה?
הוא אומר, "מה אבא מינא שלא תכתוב את זה?" למה לא תכתוב?
הוא אומר, "יש שיטה אצל סוטה".
מה זה אישה סוטה?
שבעלה ציווה אותה, אל תסתתרי מישהו.
שהיא הסתתרה אבל לא ראו שנעשה עבירה
ואז הוא מביא אותה לירושלים, משקה אותה מהמים המערערים, משביעים אותה
ויש דין כזה שלפני שעושים את המים המערערים כותבים על כתב את פרשת צוטה ושם ה' ואחר כך מוכרים את כל הזה לתוך המים המערערים אז מה כותבים? כתוב שמה פסוקים מה צריך לכתוב וגם ציוויים, את זה תכתוב ואת זה תכתוב
האם כותבים את הציוויים או לא,
בפרשת סוטה לא כותבים את הציוויים,
ויש לימוד מיוחד.
אז הוא רוצה לומר, הייתי חושב כמו בסוטה לא כותבים את הציוויים, רק את הפסוקים הרלוונטיים,
אז גם בתפילים כך, לכן צריך לימוד מיוחד בתפילים שזה לא כמו פרשת סוטה. נראה את זה בפנים.
כתוב, אמר ליה דאמר לך מאני.
איזה תנא אמר לך שצריך ללמוד את פסוק על החיוב
לכלול פסוקים אלו בתפילין. למה צריך לעשות? האם אתה סובר כמו רבי יהודה, דאמר לגבי סוטה,
לגבי שכותבים את המגילת סוטה,
כתוב, עלות, כתוב וכתוב את העלות האלה,
אז מה זה עלות? זה הקללות, ולא את הפסוקים הנלווים.
כותב,
אבל צוואות הוא לא כותב, אינו כותב, והטעם,
למה סובר רבי יהודה שלא כותבים את הצוואות, רק את הקללות,
דכתיב וכתב את העלות האלה.
אצל סוטה יש לימוד מיוחד.
העלות כותבים ולא הציוויים. רש"י מציין שהכוונה לאלה.
אבל אחא לגבי תפילון ומזוזה, דכתיב וכתב טעם.
מה זה כתב טעם?
תכתוב טעם.
מה זה טעם?
שלם. כתוב את הכל בשלמות, לכן אפילו צוואות נעמי.
זה מה שהוא בא לחדש,
שבניגוד לפרשת סוטה שלא כותבים רק את
הקללות הרי העניין הוא שיפלו עליה הקללות ולא את הצוואות היינו מה שמצווים איך הייתי חושב שגם כאן כאן כתוב כתב תם מה זה כתב תם?
נוטריקון כתב תם תכתוב שלם שלם אז צריכים לכתוב גם את הציוויים
מסיים רבא אפשר באמת
להגיד לא זה לא מחלוקת על זה אין בזה מחלוקת על רבי יהודה
תמי דרבי יהודה וכי תמו דרבי יהודה משום דכתיב אחד תם
אל תמי דרבי יהודה משום דכתיב, האלה,
אלות אין, צוואות לא.
אבל בתפילין, שבעצם הוא אומר, זה יכול ללכת כמו רבי יהודה.
כי בעצם מה שרבי יהודה אומר, בסוטה, כי יש שם לימוד מיוחד,
וכתב את העלות האלה.
עלות ולא משהו אחר.
אבל בתפילין, מה פתאום שתחשוב זה כמו סוטה?
באמת רבי יהודה יודע שבתפילין, כמו שאנחנו סוברים.
אומרת הגמרא, בכל אופן זה לא כמו רבי יהודה.
למה?
הטנא של הברייתא באמת זה רבי יהודה,
אבל היא צריך,
יש צורך לריבוי וכתבתם אצל תפילין ומזוזה,
למה?
בלי הריבוי הזה, סלקא דתא חמינא,
נאילף כתיבה כתיבה מהטעם,
הרי כתוב וכתבתם אצל תפילין ומזוזה,
כתוב וכתבתם אצל סוטה,
אז הייתי חושב שנלמד דין כתיבת פרשיות תפילין ומזוזה מכתיבת פרשת סוטה,
גזירה שווה, כתב כתב, לא צריך להיות אותה הטייה.
כאן כתוב וכתב, כתב וכתבתם, אבל השורש הוא אותו אחד.
אתם יודעים, אפילו אם יש שינויי מילים, כמו אצל מצורע,
ושב ובא,
זה אותו רעיון, למרות כאן כתוב שב, שם כתוב בא.
היינו שבעה היינו ביה,
אז ודאי וודאי כשזה אותו שורש, וכתב וכתבתם, לומדים כאן גזירה שווה.
אז אם כן,
הייתי חושב שנלמד גזירה שווה,
מסוטה, כמו בסוטה, מה הטם,
הלא טעין, מה כותבים בפרשת סוטה?
רק את הקללות, אבל הצוואות לא.
אף אך הנמי בכתיבת תפילין ומזוזה, גם כן צוואות לא נכתבות.
כתב רחמנה וכתבתם,
אפילו צוואות. אז אפשר בעצם להעמיד את הדין שלנו בתפילין זאת גם כרבי יהודה, שם יש דין מיוחד.
ולמה צריך כאן לימוד מיוחד? בגלל שהייתי חושב שנלמד זרע שווה,
כתב כתב.
בשני המקומות.
איך לדקדק באותיותיה של תורה?
תני רב עובדיה קמי דרבא.
הוא הביא לו ברייתא לפני רבא. הוא היה מומחה לברייתות כידוע.
תני רב עובדיה קמי דרבא. כתוב, ולימדתם אותם.
מה זה ולימדתם?
זה כאילו אותו דבר כמו כתב תם. כתב תם, לימוד כתב שלם. אותו דבר כאן, ולימדתם.
זה כאילו כתוב ולמד תם שיהיה לימודך תם בלי כשאתה קורא אל תחסיר לי שום מילה אל תבליע לפעמים יש אנשים שבתור יש להם דיבור קשה מבליעים מילים אז אם כן כאן נאמר שלא לבליע שייתן רווח בין הדבקים למשל על לבביך כמו שנראה את הדוגמאות לשני למדים סמוכים או
וכתבתם אותם,
אז אם תגיד במהירות זה יהיה כאילו כתבתם מותם,
כן, כאילו מותם חס ושלום.
אז אם כן,
אני רבא בתראי, רבא הוסיף, אמר אני אסביר לך את הברייתא, תודה רבה לך שאתה מצטט ברייתא.
זה היה המומחה שלו בבית מדרש לברייתות.
אני רבא בתראי,
הוא הוסיף להסביר את הברייתא כגון על לבביך,
כגון על לבבכם בפרשת והיה אם שמוע,
בכל לבבך,
כן,
פרשת שמע, בכל לבבכם, גם בבעיה עם שמוע,
או עשב בשדך, זה גם בבעיה עם שמוע, ועדתם מאירה,
גם אלו בבעיה עם שמוע, הכנף פתיל,
גם כן, זה פ' ופ', אז שואלים,
הרי כאן זה פ' וכאן זה פ',
אין, אם היה כתוב שני פ' אז אפשר לבלבל, אבל יש עדות שלא מבדילים,
למשל הערבים לא מבדילים, טוב, הם לא מבדילים גם ב' לפ',
אבל יש שאומרים פ' רפה ופ' דגושה אותו דבר, יש אפילו הפוך,
אז לכן יש מקום להתבלבל. חוץ מזה,
פ' ופ',
פ' פ', הם אותו מוצא, זה עלול להתבלבל. על כל פנים, כל הדברים האלו צריך הפרדה.
בכל הפסקה קצרה,
לבבך ובכל נפשך, כן? אותו דבר, בכל לבבכן.
כמו כן וכרה אף, כאן תוספות אומר בין הדבקים
תראו כאן בתוספות האחרון בעמוד רב אלף אף מוסיף כגון וכרה אף
שאם הוא יגיד את זה במהירות זה כאילו חס ושלום וחירף חס ושלום להלכה מביאים את כל הדינים האלו דיים לא ייתן רווח אז נראה כמו וחירף וכן מוסיף וראיתם אותו שלא יהיה מותו ושכרתם את שלא יהיה מת ועשיתם את שאיר רווח בין מ' שבסוף תפעל לאלף שבתחילת
כתיבה שאחריה.
וכן צריך להתיז את הזין של תזכרו, שלא יישמע השין, תזכרו, שכר.
אנחנו מדברים כאן על זיכרון ולא על משכורת.
למעט שאין לנו שכר מצווה, אין לנו לעשות על מנת לקבל פרס.
כאן זה תזכרו, להתיז את הזין.
כאן יש לנו את האלף הגאות הגר"א, מה הוא אומר כאן?
נכתב בצדו, לכן צריך, נכתב בצדו ירושלמי, לעיין בירושלמי. טוב, אנחנו ממשיכים הלאה.
אמר רב חמא ברב חנינא,
כן,
אמר רב חמא בר חנינא,
כל הקורא קריאת שמע ומדקדק באותיותיה,
מצננים לו גענם,
כן, מצננים לו גענם.
מעניין.
למה? כי הוא מקבל עול מלכות שמיים.
אז הגהנם זה בעצם היפוכם של מי שמקבל עול מלכות שמיים.
אז מי שקורא קריאת שמע שהתוכן המרכזי שלו עול מלכות שמיים,
מצננים לו גהנם,
שנאמר בפרס שדי מלכים,
בא תשלגת בצלמון.
פסוק קשה מאוד.
פשוטו של מקרא,
כאשר הקדוש ברוך הוא שנקרא ש"ד י"ד,
יפרוס את כפיו לגרש את הגויים מארץ ישראל,
אז הארץ תתנקה כמו שלג.
כל עוד שהיום אומרים שביהודה ושומרון יש בעיה של איכות הסביבה,
כל השפחים,
הם לא מנקזים אותם כמו שצריך, לא מעניין אותם.
הם חיים עוד בתרבות ישנה,
הם לא רגילים לתרבות אורבנית שצריך להיזהר כי אחר כך זה גול עצמי, כל מקורות המים מזדהמים וכולי. מה זה להגיד לנו? כולנו, לא.
אבל יחסית, כאן תכנון ערים בנוי מראש, יש כללים וחוקים,
משתדלים לקיים אותם.
נכון, לנו יש עוד הרבה מה לתקן, ראי רחובות, איך הם מתלכלכים.
אבל בכל אופן שולחים מטעם העירייה לנקות וכדומה.
התרבות שם היא קצת עדיין מנטליות של ימי קדם שהיו בכפר עשרה אנשים.
אם כן, אז הוא אומר,
הקדוש ברוך הוא שיגרש את הגויים, אז הארץ יתלבן כשלג.
זאת אומרת,
תשוב, ואז
הדת ישראל תשוב מחשקת הגלות ותהיה בירה ולבנה כשלג.
אבל הגמרא דורשת את זה על דקדוק אותיותיה של תורה. אל תקרי בפרש לפרוס מלשון פרוסה, להתפרש,
אלא בפרש,
זאת אומרת פירוש,
מי שמבטא היטב את המילים של קריאת שמע, ואל תקריא בצלמון,
אלא בצל מוות.
בצלמון זה חושך, כן?
אז הפירוש של הפסוק, אם הקדוש ברוך הוא,
אם הוא יקבל את שמו של הקדוש ברוך הוא עליו, על ידי שהוא קורא קריאת שמע בדקדוק,
מבדיל את המילים,
אז התורה שעל פי המלאכים ימלוכו היא באמת תצנן לך את, שלג זה קירור, תצנן לך את הגיהנום,
יופי
ואמר רבי חמא ברב חנינא אנחנו עוברים הגעת בדיוק לדף הגענו לדף דף ט"ז ואמר רמי בר חמא
מה זה?
לא לא אנחנו מקדמים לא מדלגים
איזה משנה? אה אז נלמד איזה תזכירו לי בסוף אוקיי יישר כוח ואמר רמי חמא ברב חנינא
למה נסמכו אוהלים לנחלים? כתוב: "כי נחלים נטעו כגנות עלי נהר, כהלים נטע השם".
כן,
כן, כגנות, אומר רש"י, אומר כאן התוספות, איזה פסוק מתכוונים כאן?
פירש הכונדס הכתיב: "כי נחלים נטעו כהלים נטעו ולי נראה דעלים דעה יקרא" למ לשון אוהל? זה בסמים,
כן? זה סוג של בסמים, נראה דן סמיך מהפסוק הסמוך,
מה טובו אוהליך יעקב משכנותיך ישראל.
כן, זה רש"י אומר, תראו רש"י כי נחלים מטלגו, אם אתה ה'.
אז יש כאן דימוי בין נחלים לאהלים.
אז לכן מספיק תוספות את הפסוק
אהלים שסמוך לנחלים, לא באותו פסוק, אבל סמוך לפסוק,
שכתוב מה טובו אוהליך, במובן של בית.
לומר לך, מה נחלים מעלים את האדם מטומאלה לטהרה,
שאדם טובל את המניעת האור.
אף אוהלים של תורה,
בתי כנסיות ובתי מדרשות, אם אדם צולל לתוכם בים התלמוד
והוא שוקע, הרי הוא מעלים את האדם מכף חובה לכף זכות.
כן?
זאת אומרת, התורה לא רק משמרת את האדם מלאכתו.
גם אם הוא נכשל, היא מתארת אותו.
התורה, כשמה כן הוא, מורה דרך איך לצאת.
אנחנו עכשיו בערב ראש חודש אלול,
אז התקנה הכי גדולה, איך לשוב בתשובה, לשקוע בתורה.
בראתי לך יצר הרע,
בראתי לך תורה, תבלין. אז זה הפתרון.
אנחנו רואים,
התורה מתארת, היא לא רק מונעת מחטא,
היא גם מתארת שאין החטא נמצא רק בלב ריקן מתורה.
הרמב״ם, היום לפעמים שואלים מה נעשה עם הנוער, הוא שקוע בכל מיני שטויות.
אז עצת גדולי התורה בכל הדורות,
תן לו את חשק הלימוד.
ברגע שהיא תפסת צו חשק הלימוד, כל הדברים יתאפסו מלשון אפס.
כן?
אז גם תורת השם היא בעצם משחזרת כמו מקווה, מקווה מבטלת את הטומאה, אז גם התורה לא רק מונעת ממך, אם אתה יודע, תורה זה אתה, יש לך הגנה,
אתה גם יודע מה מותר ומה אסור, אלא אתה נטהר רטרואקטיבית.
טוב, אנחנו ממשיכים הלאה.
למדנו במשנה, מי שקורא למפרע לא יצא.
קרא וטעה, יחזור למקום שטעה. אז כשהוא יודע,
אז הוא יודע איפה הוא טעה והוא חוזר אחורנית.
אז תמיד הוא יחזור בתחילת עניין.
אם הוא טעה במקום לקרוא "עמזותיך ושעריך למען ירבו", שכח את ועיה עם שמוע,
אז הוא צריך לחזור לבעיה עם שמוע ולחזור עוד פעם
ויאמר השם כי צריך לקרוא כסדרן לא לערבב את זה עכשיו מה יהיה הוא אומר וכתבתם על מזוזות הוא אומר רגע איפה אני פרשה ראשונה פרשה שנייה
אז אני לא מדבר אם אתה מתפלל בציבור יש לך את הקצב של החזן
אז אתה פחות או יותר יודע נראה את זה בהמשך אבל אני לא רואה שאתה מדבר יחידי או שהחזן אומר בשקט אתה לא יודע איפה הוא אתה אומר רגע מה איתי איפה אני
אז תמיד מספק יחזור לפרשה ראשונה.
זאת אומרת,
אם אמרת אותם על יזדות ביתך, הוא חושב, אולי גמרתי כבר פרשה שנייה, למעד למען ירבו,
מספק חוזר לתחילת, להבדל הראשון של פרשה שונה-שנייה, היינו ויהיה עם שמוע.
נראה את זה בפנים.
זה המשנה אמרה.
הקורא למאפריה וכולי,
אז לא יצא.
קרא וטעה, יחזור למקום שטעה, את זה למדנו במשנה.
אז הגמרא תברר את דיני תועה בקריאת שמע.
רבי עמי ורבי עשי אבו ככתרין ליגננה לרבי אלעזר.
היו קושרים לו חופה,
או שיש שאומרים הם עסקו בשידוכים, ארגנו לו איזה שידוך, אבל פשטות, הם קשרו לו את החופה.
פעם החופה, לא כמו היום, תופסים איזה סדין,
פורסים ונגמר הסיפור. ארבע גברים.
היו פעם גם נוטעים עצים בזמן שאדם נולד והיו שומרים את זה, עץ ארז לצורך החופה, היו מאבדים את העץ הזה ואחר כך היו עושים את זה, חדר סגור, שם הם היו מתייחדים.
זה היה כאילו אהובי בנה לי בית, זה היה הבית הבסיסי,
אז כנראה זה לקח זמן.
אז הוא אמר להם, תראו,
אתם עושים לי את זה, אני בינתיים מתבטל,
אני אלך לבית המדרש, אשמע את החידושים ואני אבוא ואגיד לכם,
נרוויח כולם.
סתם שאני אעמוד כאן חבל על הזמן.
אין מתבטלים, כן?
זה צריך לדעת מה זה זמן, לכל זמן ועת לכל חפץ.
לכל זמן,
לכל דבר יש זמן, אבל לתורה אומר המדרש בקהלת,
עת לכל חפץ,
אין זמן לתורה, כל הזמן,
כל רגע, יש לך זמן.
כל שנייה תנשום תורה.
אומרים על הנזיר שהיה אתמול יום הזיכרון שלו,
שהוא היה עושה תענית דיבור מראש חודש אלול עד יום כיפור.
אבל אולי, אז אמרו לו, רבי, בחור צעיר,
רבי, אבל ללמוד תורה,
למה אתה לא נותן שיעורים?
תורה זה לא תענית דיבור.
אז הוא אומר, תראה,
מי שמדבר דברים בתהילים כל השנה,
שניא את הדיבור שלו מדברים בתהילים, אז הוא תענית דיבור, יכול לדבר דברי תורה.
הוא אומר, אני משתדל לא להתעסק, אני לא יודע אם אני מצליח, אני אשתדל לא לדבר דברים בתהילים כל השנה.
אז מה אני מדבר כל השנה? אני משתדל, בא אליי מישהו, אני מדבר איתו.
אפילו אם הוא שואל אותי, אני יודע על מה אני מחבר את זה לתורה.
אז אם אני עושה תנאי דיבור, אז זה רק,
אני לומד, לא מלמד.
טוב, אז אם כן,
אז ספרת הגמרא, רב עמי ורב אסי אבו קתרין גננה היו קושרים חופה
מעמידים לו, לרבי אלעזר, כדי לחתן אותו.
אמר להוא, אה דאחי ואחי איזי ואשמע מילתא דבי מדרשא ואיתי ואימה לכו.
בעוד שאתם עושים את העסק הזה,
אני ארוץ לבית המדרש,
אני אשמע את השיעור, את החידושים,
והשכר שלכם, כשאני חוזר אני מדווח לכם.
אני לא נותן תקליטור,
אני בעצמי אומר לכם את זה אחד על אחד.
אית ואיתי ואימה לכו, אני אבוא ואגיד לכם.
אז על אשכחי תנא דקטניקא מיידי רבי יוחנן
אז הוא מצא, בכל בית מדרש היה מומחה לברייתות, הוא מצא את האמורה שאומר ברייתות לפני רבי יוחנן
מה הוא אמר לו?
כתוב שם ככה
קרא וטעה, מי שקורא קריאת שמע וטעה,
נגיד דילג על מילה או על פסוק ואינו יודע לאן טעה,
יחזור לראש הפרשה שהוא עסוק בו, לראש הפסוק שהוא בטוח שעד שם הוא אמר בסדר
טעה באמצע הפרק, לא יודע איפה הוא טעה, יחזור לראש הפרק.
אם יודע שגמר פרשה אחת
והוא עומד בין פרק לפרק והוא אומר, אולי גמרתי אחד, אולי גמרתי שתיים,
אולי אני עכשיו לפני למען ירבו עמכם, נגיד, וכתבתם על מזוזות ביתך,
אז יחזור לסוף פרק ראשון.
בין כתיבה לכתיבה, מה זה, וכתבתם כתוב בשתי פרשיות, בשמה ובבעיה עם שמוע.
אם הוא אומר, וכתבתם על מזוזות ביתך, רגע, איפה אני?
נוחת מהשוק, אני בפרשה ראשונה, הוכתבתי בפרשה שנייה.
אז הוא חוזר לכתיבה ראשונה,
תמיד לחומרה.
אמר לרבי יוחנן, לא שאנו עדין של תועה באמצע הפרק שחוזר ראש הפרק, אלא שלא פתח בלמען ירבו,
שהוא סוף הפרק השני.
אבל אם פתח בלמען ירבו,
והוא נמצא בעצם, למשל, למען תזכרו ועשיתם, הוא אומר, רגע,
אני לא זוכר שאמרתי, והיה עם שמוע, אמרתי או לא אמרתי.
כאן אנחנו מצרפים לספק שלו,
אם כבר אמרת למען ירבו, כנראה הלכת בסדר.
זה שאתה לא זוכר,
יש לטובתך כאן איזה דבר שעוזר לך.
אתה לא אמרתי את זה. רק שנייה, סליחה.
סירחי נקט ועטי. מה זה סירחי?
זאת אומרת, הוא נמשך והולך אחרי הרגילות שלו.
עטה ואמר לו, בא רבי נזבא ואומר לרב עמי ורב אסי,
מה שהוא שמע בבית המדרש, אמרו לו יישר כוח
אנחנו שמחים לעשות לך חופה אבל אילו לא באנו אל החופה אפילו סתם היינו באים לא בשביל חופה אלא לשמוע דבר זה דיינו
כן בבקשה
כן. זאת אומרת שהיא תחליט שקוף בפיו, תחליט אם הוא לא זכה כן או לא. שגרי נא כתבאתי
שגרי נא כתבאתי. אז למה פה הגמרא מציאות שבה כולם מעניין ירבו לא מצטט על העניין הזה שיכול להיות
שבמשך שלושים יום... כן. העניין הוא ככה,
בעצם יש כאן קושי.
כאן הוא אומר למען ירבו, מה מיוחד בלמען ירבו? בעצם כל פרשה,
למען ירבו זה בעצם פסוק שזה שגור על לשונו.
אני חושב, שם יש למעשה שינוי בין קיץ לחורף,
אז יש נוסח כזה ונוסח כזה,
אז השינוי הזה,
אנחנו שם אומרים, אחרי חודש. כאן בעצם לא הכל שגור, כי יש כאן פרשיות זהות, ואם הוא נחלם יכול להיות שהוא עבר,
כן?
כלומר,
לגבי,
לא כל הדברים שגורים על לשונו, לזכור פרשה, משיב ארוח מוריד הגשם, אם בקיץ הוא רגיל להגיד את זה, זה משפט קצר,
אבל כאן מדברים על כל קריאת שמע. נראה רש"י,
עומדים כאן על ההבדל בין למען ירבו שאר הפסוקים,
למה הוא נותן דווקא דוגמה למה נרבו?
נראה כאן, אולי נסתכל, כן,
אומר כאן רש"י
קתרין נגננה, שורה שישית, קושרים לחופה לסיוע ישעיה. יחזור לראש קונשייה יודע שבפרק זה טעה ודילג, אבל אינו יודע באיזה מקום בוטה,
בין פרק לפרק שיודע שגמר הפרשה וצריך להתחיל פרשה אחרת ואינו יודע מאיזה מהן.
יחזור לפרק ראשון, להפסק ראשון,
והיה עם שמועה.
מה הוא אומר כאן, הגאות, טבח, גימל, כן?
רש"י יחזור לפרק ראשון ויתחיל והיה עם שמוע.
בין כתיבה לכתיבה, שהוא יודע שצריך לומר וכתב טעם, ואינו יודע אם זה של פרשה ראשונה שנייה.
ואמר רבי יוחנן, לטנא, וכאן יש טעות כמובן,
המילה ואמר רבי יוחנן, ד',
ואמר ליה רבי יוחנן,
אה סליחה,
ואמר ליה רבי יוחנן לטנא, אומר רש"י,
ואמר ליה רבי יוחנן,
ואמר ליה, אומר, מוסיף כאן הבא, חסר, חי נקת, אין לטעות מכאן עד אמת ויציב, ואין צריך לחזור אלא לאמת שבפרשה שגורה שבפיו.
כלומר, רש"י מדבר על ההמשך, כאילו.
יש רוצים להגיד שאם הוא אומר למען ירבו,
ואמר כתבתם על מזיזות ביתך ולמען ירבו,
הוא אומר אם כבר הלכת למען ירבו,
אז אתה לא צריך לחזור פרשה ראשונה.
כלומר, רש"י הולך,
שהמשכת, למען תזכרו.
אז אנחנו אומרים, סיר חי נקית ואזיל.
זה נקרא סיר חי נקית ואזיל.
משנה, אומר את ה... מה?
האומנים... לא.
אה, רש"י מתכוון לומר, אתה המשכת, נגיד, הגעת עד למען תזכרו ועשיתם את כל מצוותיי,
אז אתה לא צריך להתחיל עכשיו לאחורנית,
אולי לא אמרת, תתחיל והיה עם שמוע.
אלא אם, או נגיד, הוא אומר, גמרת ויאמר, אמרת אמת,
אני השם אלוקיכם אשר הוצאתי איתכם מארץ מצרים ויותכם לאלוהים.
אז אתה אומר, רגע,
אמרתי ועם שמוע או לא אמרתי?
אנחנו אומרים, אם אתה זוכר שאמרת למען ירבו,
ואתה לא זוכר שלא אמרת ויהיה עם שמוע,
אתה ממשיך איפה שהגעת, אמת ויציב.
הכוונה, אם הוא סיים את הפרשה,
אה,
אין צריך, צרכי נקת,
אין לטעות מכאן עד אמת ויציב,
ואין צריך לחזור אלא לאמת שהפרשה שגורה בפיו.
זאת אומרת, אני חושב לפרשה ציצית,
אין לטעות מכאן עד אמת ויציב.
יש כאן שיטת הרשב"א, הולך כמו שאמרתי קודם, באמת רש"י כאן צריך דיוק.
אין לטעות מכאן עד אמת ויציב.
אולי הוא על המשמור שלך עם עמד די אציל, הוא לא צריך לחזור
הרשב"א שואל, כן נכון, הרשב"א שואל הרי יש שיטות שלמען ירבו לא אומרים בלילה בארץ ישראל לא היו אומרים
אז לא הגיוני שלמען ירבו יותר שגורו מפיו פסוקים מפרשיות ראשונה ושנייה
זה הוא שואל על רש"י,
והרשב"א לכן הולך בדרך, אדרבה שאר הפרשיות שגורות יותר כי הוא אומר את זה כל הזמן
כן, הן נוהגות גם ביום ובלילה, מה שאין כן ויאמר בארץ ישראל, לא היו אומרים ביום.
או יש מקורות.
רבי יוחנן אומר בין כתיבה לכתיבה, יחזור לכתיבה ראשונה, הוא מדבר על רוורס, לא על ההמשך,
כמו שאמרנו.
משנה,
האם מותר לקרוא קריאת שמע? אנחנו ראינו מחלוקת כמה צריך לכוון בקריאת שמע.
זו מחלוקת שקשורה מה החיוב מדאורייתא.
רבי היה אומר פסוק ראשון,
רבא פוסק כמו רבי ראינו,
חשוב לזכור את זה, שמספיק להגיד פסוק, בן דאורייתא, פסוק ראשון יצאת ידי חובה.
כוונה,
יש אומרים פסוק ראשון, יש אומרים פרשה ראשונה.
כל, יש אומרים, לא,
שני הפסוקים הנוספים של ואהבת את השם אלוקיך צריך כוונה,
ויש אומרים כל פרשה ראשונה עד והיה עם שמוע צריך כוונה.
נפקא מינא לדין שאנחנו נזכיר עכשיו.
אז אמרנו שמתי מותר לקרוא קריאת שמע, המשנה תדבר, גם במקום שקשה לכוון, האומנים,
בעלי מקצוע, בנאים, סטטים, כל בעלי מקצוע שעולים על פיגומים או עוסקים בעצים, קוטפים פירות,
נגיד הם עוסקים במלאכה בראש האילן או בראש הנדבך, ראש הפיגומים, והגיע הזמן קריאת שמע.
עכשיו בשביל לרדת, לעלות, זה הרבה זמן,
וזה כסף של בעל הבית, זמן של בעל הבית.
מתי מותר, מתי אסור?
אומרת המשנה,
האומנים קוראים בראש האילן, בראש הנטבח,
מה שאינם רשאים לעשות כבתפילה. למה? שני דברים.
קריאת שמע, כיוון שלפי רב"א, לפי רב"י, זה פסוק ראשון,
או שני פסוקים,
אז אפשר לקרוא אותם, זה לא ארוך, ואפשר לקרוא אותם לכאורה בלי כוונה,
אבל הכוונה לקרוא את כל שלושת הפרשיות,
אבל את הקטע המחויב בכוונה אפשר לעשות את זה גם כשנמצאים בראש אילן. מה הבעיה? זה פחד.
אז הריכוז הוא פחות.
הוא אומר, זה אפשר לעבוד, אבל תפילה שזה בקשת רחמים היא צריכה כוונה יתרה גם אם היא תפילה ארוכה.
גם אם תגיד תפילה קצרה היא ארוכה, תפילה תביננו.
אז בראש האילן ובראש הנדבח הם חוששים שמא יפלו ולא יוכלו לכוון,
לכן צריכים לרדת למטה ולהתפלל.
אבל קריאת שמע צריכה,
רש"י אומר כשיטתו בדף הראשון, רק בפסוק הראשון לא צריך לרדת.
אומרת המשנה, מי פטור מקריאת שמע? אני כבר מקדים ואומר, מביא המשנה ברורה,
היום בזמננו אין את הפטור של קריאת שמע.
למה?
כי ממילא גם כל יום אנחנו לא מכוונים מספיק,
מכוונים מספיק, אז אין כאן חידוש של חטן.
דרך אגב, גם לגבי העניין של פועלים,
מה שנראה בסוגיות,
שמאתי הם צריכים להישאר על הפיגום ולהתפלל,
היום זה לא תופס, כי היום כל הבוסים, כל בעלי הבתים לא מקפידים על זה,
שאני מדבר באופן נורמלי, שיש ירי שמיים ועובדים אצלם פועלים,
מבוקר לוקח אותו לא משמונה בבוקר עד ארבע אחר הצהריים, איך אומרים?
שמונה אפס חמש, אלא כמו שפעם, אז הוא לוקח בחשבון, כמו שצריכים לאכול, צריכים שירותים חוץ מכבודכם.
ודאי צריך להתפלל, לא מקפידים היום, כי זה נכלל בכלל המשכורת.
נראה בגמרא הבדל,
פועלים שעובדים רק בשביל אוכל,
מותר להם לרדת. כי בעל הבית לא מקפיד, הוא לא נותן להם משכורת.
אבל פועלים עם משכורת, יש את הדין כאן.
אבל בהלכה כתוב, בזמננו,
עם הנהג שהם לא מקפידים, נותנים לפועלים להתפלל כמו שצריך.
מתן פטור מקריאת שמע בלילה הראשונה עד מוצאי שבת אם לא עשה מעשה.
היו נוהגים ביום רביעי לשאת אישה משתי סיבות.
א',
מפני שבתי דינים היו פתוחים שני וחמישי.
תחילת השבוע אי אפשר לעשות נגיד ביום ראשון. צריך הכנות, אין מקפיאים, אין קייטרינג ודברים כאלו.
אז צריכים לעשות, איך תכין את החתונה?
ביום ראשון בערב תעשה חופה כי ביום שני יש בית דין. למה צריך בית דין?
אם יש לו בעיות של בתולים, היינו, הרי פעם היו נוסעים, קודם מארסים אישה, אחר כך נוסעים. אם היא זינתה בתקופה, בשנה, שבין האירוסין לנישואין, היא אשת איש, ואסורה לך, אז צריך בירור העניין הזה. אז לכן אנחנו מצמידים את זה ליום שיש בו בית דין, כי חוששים שמא תתקרר. אם אומרים לו, תבוא, טוב, ביום שני הבא, עד אז הוא ישכח מזה, כי גם מערכת היחסים בינו לבין אשתו מתקרבת.
אז לכן תקנו שיישא אישה ביום רביעי בערב.
אז יש לו את כל הלילות האלו, הוא פטור מקריאת שמע.
אם לא הספיק לבעול את אשתו,
אז יש בזה טרדה של מצווה כמו שנראה בגמרא.
הוא טרוד בעניין הזה ולכן הוא פטור.
אם לא עשה מעשה, אם עדיין לא בעל בעילת מצווה,
כן?
מעניין.
אבל אם הוא כבר בעל,
נגיד כבר בלילה ראשון, בליל חמישי, אז כמובן אין לו את הפטור הזה.
ומעשה ברבן גמליאל שנשא אישה וקרא קריאת שמע, אפילו בלילה ראשונה.
אמרו לו, תלמידיו לימדתנו רבנו של חתן,
ובאמת,
אתה לימדת אותנו שחתן פטור מקריאת שמע?
אמר להם, איני שומע לכם,
ואתה למני מלכות של עמיה אפילו שעה אחת. יש אומרים בלשון, סימן שאלה,
לא לימדתנו, כן, נוסח אחר.
אתם רואים ימינה?
יש מילה נ"א, לא?
אתם רואים כתוב נ"א, לא?
אז הוא כאילו אמר להם בסימן שאלה,
לא לימדתנו רבנו וכו', אבל זה אותו רעיון.
אמר להם, איני שומר לכם והטיל ממני אפילו מלכות שמיים אפילו שעה אחת.
רש"י,
אומר רש"י, האומנים שהם עסוקים במלאכתם בראש האילן או עסוקים במלאכתם או בראש הנדבך,
והגיע הזמן קריאת שמע,
קוראים שם מיד,
נדבך,
בניין של אבנים,
כמו נדבחים די אבן גלל, עזרא ו',
בספר עזרא. מה שאינם ראשי עין-עשרה כן בתפילה,
דצלוטה היינו תפילה רחמי ובאי כוונה צריכה כוונה, אל כך אין מתפללים בראש האילן ובראש הנדבח,
דמיסטפי פוחדים דילמאן נאפלי דאין יכולים לעמוד שם אלא על ידי הדחק ומחרת בית תותא לא יכולים לכוון. אומרת הגמרא, תנו רבנן,
האומנים הגיע זו קוראים בראש האילן ובראש הנדבח ומתפללים בראש
הזית וראש עץ הטעינה.
מה מיוחד בדבר הזה?
שיש שם ענפים מסובכים אחד בשני, המון ענפים,
אין חשש שייפול.
יש פריסה של ענפים רב, יש מקום לעמוד, כאילו אתה עומד על מרפסת, אין לך בעיה,
ולכן זה מותר, ולאו דווקא כל עץ שיש לו ריבוי ענפים,
גם תפילה אפשר להתפלל.
הירושלמי אומר סיבות נוספות,
אומר שכאן סוף כל סוף
יש הרבה ענפים, הוא עלול לשבור, להזיק לעץ.
וגם זה לוקח הרבה זמן להשתחל מעץ כזה. עץ שדליל, הוא משתחל, מתפלל ועולה.
אבל אם יש הרבה סיבוך של ענפים,
זה לוקח הרבה זמן.
וכל הסיבות האלו אמרו שיתפלל.
ושאר כל האילנות,
כן, יורדים למטה ומתפללים. למה? הוא פוחד שייפול.
הוא בעל הבית, בין כך ובין כך,
בין אם הוא בזית ובתינה, אין לו את ההיתר, יורד למטה ומתפלל. למה?
שאין דעתו מיושבת עליו.
סוף כל סוף, בכל מקרה שעומדים על עץ, אין דעתה מיושבת. אבל אצל פועלים אתה משקלל, אתה אומר,
זה כבר פחות מפחי,
ויש כאן בזבוז כסף של בעל הבית,
הצירוף של הדברים האלו אומרים תשארו למעלה, אבל בעל הבית שאין לו את ההפסד,
זה כזמן שלו,
אז
בכל מודיך, אתה עובד את השם,
אז עולה לך כמה שקלים שאתה עוזב את העבודה. נו, אז זה העניין, אז תרד למטה.
כי סוף כל סוף למעלה אין ריכוז כמו למטה.
אז תגיד, אז איך פועלים נשארים?
פועלים, יש גם את המחשבה,
אתה מבזבז זמן של בעל הבית, תראו מה זה.
איך כמה צריך, התורה מלמדת אותנו לשמר את זמנו של בעל הבית שמפרנס אותך.
רמי ליה רב מרי ברא דבת שמואל. מעניין,
רש"י מציין כאן. למה מייחסים אותו ל...
למה לא אומרים רב מארי בן האבא שלו? למה אומרים לו בן...
האימא. האימא. אז רש"י אומר,
יש כאן מחלוקת, אבל רש"י תמיד אומר בכמה מקומות, תראו,
אומר ברא דבת שמואל. יש לכם בכמה מקומות קראי לבר רחל
ובת שמואל הייתה. כידוע, הגמרא כתובות כ"ב, נשבית לבין עמים כל,
היו כמה בנות של שמואל שנשבו לבין העמים, ועוד באה עליה אחת מהן,
שניים חזרו לירושלים, והיא תפס אותה איזה גוי.
הוא בא עליה והתעברה ממנו,
אחר כך הוא קיבל השפעה ממנה,
אז הוא החליט להתגייר,
ושמי איסור, כדמרין ואבא בת רב מרי ברי,
אז הרב מרי הבן שלהם הוראתו שלא בקדושה,
הרי רחל בתו של שמואל התעברה ממנו כשהיה גוי,
אז לכן, אז אין לו ייחוס אחרי האבא,
לכן אומרים אחרי בת שמואל,
ויש אומרים, זה לא,
חס ושלום, זה לא הבת של שמואל,
המורה הגדול רב הוא שמואל,
אלא למה קוראים לו הבת שמואל, שרוצים לייחס אותו אחרי המורה הקדוש והגדול,
כמו שיש אנשים שמצמידים לעצמם שם משפחה,
אם הם מתחתנים עם גדול הדור, אז הם כמו ראש ישיבת מרכז הרב אייר אברהם רענן,
עברת את שמו, אז הוא קרא לעצמו הרב רענן קוק
למרות שהוא לא הבן, הוא החתן
אבל חתןא דבי נשיאה.
אז אם כן רש"י טוען שהשם,
למה אומרים כי אין ייחוס לאיסור,
איסור הוא לא אבא שלו למרות שהוא התגייר כי הוא התעבר ממנה,
התעברה ממנו כשהוא היה גויין. נמשיך הלאה.
אומרת הגמרא
אומרת התנו רבנן
סליחה, רמילי רב מארי בראדה בת שמואל.
רב מארי, הבן של בת של שמואל, רחל, שאל את רבה.
נען, סתירה. האומנים קוראים בראש האילן ובראש הנדבך.
אז אם כן,
משמע שגם באמצע קריאת שמע ממשיכים לעבוד בענייני הבנייה או בענייני הקטיף.
על מה?
לא בכוונה.
ורמין הוא הקורא את שמע צריך שכוון את ליבו,
שנאמר שמע ישראל,
ולהלן הוא אומר, הסכת ושמע ישראל.
אז מה זה הסכת?
הסכת, תתרכז.
הס וכתת את עצמך ושמע.
מה להלן היא בהסכת, בשימת לב? אף כאן בהסכת.
אז בכוונה. אז איך אתה אומר שהם עושים,
נשארים על העץ ועושים מלאכה? הרי צריך באותו זמן לכוון.
אישתיק רבה לא ענה אמר ליה רבה לרב מר היא מידי שמיע לך בה?
אולי אתה שמעת דבר מסוים, בייחוד אם הוא באמת הנכד של שמואל, בטח יש לו איזה מידע, אמר לי,
אחי אמר רב ששת.
מה שאמרנו שקוראים את שמע בראש האילן, לא הכוונה שממשיכים לעשות מלאכה תוך כדי,
זה רק למנוע את הזמן לרדת מהעץ ולטפס חזרה לעץ,
זה מה שרצו לחסוך.
אבל כשהוא אומר קריאת שמע, הוא פוסק מלעשות מלאכתו.
אחי אמר רב ששת, והוא שבתהילים ממלאכתן וקוראים.
לפי זה אין סתירה בין המשנה לברייתא.
גם לפי המשנה צריך קריאת שמע בכוונת הלב.
שואלת הגמרא, זה טוב מאוד, אתה מתרץ מצוין,
אבל מה לעשות, מצאנו ברייתא ועתניא בית הלל אומרים, עוסקים במלאכתן וקוראים.
בפירוש, עד כאן אתה לא יכול להתחמק.
אבל את הגמרא,
לקשיאה,
אה בפרק ראשון,
אה בפרק שני.
כן, כלומר, אמרנו כבר קודם, איפה החובה לכוון?
רבא אומר כמו רבי, פסוק ראשון.
ובעצם כאן באמת רש"י אומר פסוק ראשון, כי כאן זה רבא.
אבל לכאורה כתוב כאן פרק ראשון.
נו, למאן די יש שיטה שאומרת שצריכים לכוון בפסוק הראשון, יש אומרים בשני הפסוקים הראשונים הנוספים,
היינו סך הכל שלושה פסוקים,
ויש אומרים כל הפרק הראשון.
אז אם כן, הוא לקח את הגרסה של כל הפרק הראשון, הוא אומר, את הפרק הראשון אני אגיד בכוונה.
וזה מה שהמשנה שלנו אומרת,
שהוא אומנם נשאר על העץ, לא ירד למעטה, אבל הוא לא יעשה מלאכה.
מה שכתוב אברייתא, שעושים מלאכה, לשאר קריאת שמע.
כן?
פרק ראשון, פרשת שמע באי כוונה. אז רש"י לא הולך כמו השיטה שלו הרגילה,
שזה פסוק ראשון.
טוב,
טוב, אומרת הגמרא,
אז אם כן לא קצ'יה,
מה שאמרנו במשנה שמצריכים שיפסיק את המלאכה כשקוראים שמע בפרק ראשון,
מה שאמרה איתה שבית הילל שאמרו לקרוא קריאת שמע כשעוסקים במלאכה,
אז פרק שני, כשהוא כבר והיה עם שמוע, תענו רבנן.
הפועלים שהיו עושים מלאכה
אצל בעל הבית, אז לא רק קריאת שמע, עכשיו דנים גם בעוד מצוות,
קוראים קריאת שמע ומברכים את הברכות לפניה ולאחריה ועכשיו ברכת המזון, אוכלים פיתם ומברכים לפניה
וברכת המזון לאחריה ומתפללים תפילה של שמונה עשרה אבל אין יורדים לפני התיבה,
למה?
יש בזה ביטול מלאכה יותר מדי, הכוונה אם הם חזנים אז הם צריכים להגיד חזרת השץ וכולי וכולי.
מעניין.
אבל אם הם במדיין,
ככה הם יכולים לקצר, לשמוע קדושה, תפלא שמונה עשרה, וחלק מהתפילה, ולצאת.
אז אם כן, אותו דבר, אבל הם יורדים לפני התיבה, שיש בזה ביטול מלאכה יותר מדי, והם נושאים כפיהם, אם הם כהנים,
כי זה גורם לביטול מלאכה. תשימו לב, מה כבר לוקח בברכת כהנים, שתי דקות?
אבל שתי דקות של בעל הבית חשוב.
שואלת הגמרא,
ועתניה,
כן,
פועלים מתפללים מעין שמונה עשרה. אנחנו יודעים שיש תפילת שמונה עשרה, יש מעין שמונה עשרה. זה נקרא תפילת אביננו.
מי שלחוץ בזמן, שלוש ראשונות, שלוש אחרונות,
ואחד באמצע ריכוז של שלוש עשרה ברכות. אתם מכירים את זה?
בסידורים יש תפילת אביננו.
אז אם כן,
אתה אומר שבבריית הראשונה,
שאם עושים מלאכה אצל בעל הבית, קוראים קריאת שמע וגם מתפלל משמונה עשרה.
שמונה עשרה, והברייתא אחרת אומרת שפועלים רק מעין שמונה עשרה, הזכורה קשה,
כן, עונה הגמרא ואומרת,
שיש את לה קשייה,
הברייתא שאומרת שמונה עשרה שלמות רבן גמליאל,
שאחר כך אנחנו רואים מחלוקת
שמה אדם צריך להתפלל, לא בקשר לפועלים או מי שדחוק.
נראה את המשנה הזו, רבן גמליאל אומר אדם צריך להתפלל שמונה עשרה, שזה בעצם תשע עשרה,
כי מוסיפים ולמלשינים.
ואילו רבי יהושע אומר צריך מעין שמונה עשרה, אז זה פשוט הברייתות חלוקות כמו שרואים מחלוקת באופן כללי.
שמה צריך להתפלל? לפי רבן גמליאל שמונה עשרה,
ולכן הפועלים מקבלים פס שחרור לתפילת שמונה עשרה,
והבריית השנייה שאומרת רק מעין, היא סוברת כמו רבי יהושע.
אז כל יום אתה מתפלל רק מעין שמונה עשרה,
אז מה פתאום אצל בעל הבית פתאום תהיה חסיד,
תתפלל את כל השמונה עשרה? ודאי שלא.
אומרת הגמרא,
היא רבי יהושע, אם הברית השנייה זה רבי יהושע, אז למה היא מדברת רק על פועלים?
מה היא, הפועלים, אפילו כל אדם נמי מתפלל מעין שמונה עשרה, כן?
תוספות שואלים,
ואם תאמר, השאר כל אדם רשות ופועלים חובה?
זאת אומרת,
גם רבי יהושע שאומר מעין שמונה עשרה, הוא לא אומר אסור לך להתפלל שמונה עשרה.
הוא רק אומר, מותר לך,
כל בן אדם יכול לבחור להתפלל מעין שמונה עשרה,
אבל אם הוא רוצה,
הוא יתפלל שמונה עשרה,
אז זה חסידות,
אבל פועל אסור לו.
אז הברייתא יכולה לדבר על פועל, כי מדברים חובה של תוספות, אתם רואים אחד לפני הסוף.
ואם תאמר, השאר כל אדם רשות ופועלים מחובה, זאת אומרת פשיטא ליה, כיוון שיכול לומר מעין שמונה עשרה,
אין זה שום חידוש אם הפועלים אומרים אפילו לכתחילה.
טוב, על כל פנים אומרת הגמרא, עירא בשוהא אומר, אפילו כל אדם נמי,
אלא אידי ואידי, שתי הברייתות באמת נלמדו לפי רבן גמליאל, שהוא אומר שצריך לדלת שמונה עשרה. בלאקה שיאה, הברייתא שאומרת מעין שמונה עשרה, בעושים בשכרם,
וכאן בעושים בסעודתם, כמו שדיברנו קודם. אם הפועלים, המשכורת שלהם אוכל,
יש דבר כזה בעולם.
בשביל אוכל מוכנים לעבוד יום שלם עבודה.
זה המשכורת שלהם.
אז אחד כזה, בעל הבית לא מקפיד אם הוא יתפלל, כי ההשקעה שלו בפועלים היא לא גדולה.
אבל בעל הבית שנותן משכורת לפי שעות, לפי יום משכורת רצינית,
כל רגע דופק השעון, חביבי.
היום אומרים בעבודה, אתה יוצא,
אתה עושה משהו שלך,
תשים את הכרטיס.
שלא יהיה רק שהמאוורר עובד בחדר.
הלאה.
אומרת הגמרא,
כאן הברייתא שאמרה שמתפללים מעין שמונה עשרה בשכרן, שמקבלים משכורת.
כאן הברייתא שאומרת שמתירים להתפלל את כל שמונה עשרה,
שעושים בסעודתם.
או באמת הגמרא מביאה והתניא, לא ראייה,
לא קושייה, ולפעמים והתניא, איך אתה אומר כך? והתניא, והרי כאן זה אי הסיוע.
והתניא, הפועלים שעשו מלאכה אצל בעל בית, קוראים מקריאת שמע, ומתפללים ואוכלים פיתם ואין מברכים לפניה, כן?
מה זה מתפללים?
נראה אחר כך שזה מאין שמונה עשרה,
כי כאן מדברים בשכרם, כן?
על כל פנים, ואוכלים פיתם ואין מברכים לפניה,
ושימו לב,
ברכת לפניה זה רק דרבנן,
אז לא מבטלים מלאכה בשבילה, אבל מברכים לאחריה שתיים.
ברכת המזון זה רק שתי ברכות.
את מה?
מברכים את הברכה הראשונה, ואחר כך את השנייה והשלישית מחברים לאחד. בקיצור,
ברכת הטוב והמיטיב, לא מברכים כי היא דרבנן.
אז יש מחלוקת.
יש דעה שאומרת רק
שבעצם מדאורייתא צריכים להזכיר את שלושת הדברים.
הזן והארץ וירושלים.
אבל מדאורייתא אפשר לעשות איזה ברכה אחת.
אלא דרבנן אמרו לעשות שתי ברכות,
לעשות מזה שלוש ברכות או ארבע.
אבל כאן, כיוון שזמן בעל הבית דחוק, אנחנו אומרים, את הברכה הראשונה יגיד בשלמות.
ואחר כך יחבר את שניהם לאחד.
מעניין הפתרון הזה.
כיצד? ברכה ראשונה אומר כתקנה,
שלמה.
שנייה, פותח ברכת הארץ, כוללים בוני ירושלים בברכת הארץ. ומסיים, חותם בזה. באמת דברים אמורים עושים בשכרם,
אבל עושים בסעודתם, או שהיה בעל הבית מסב עמהם.
אם הוא יושב איתם באוכל,
אז כבר, איך אומרים, הקצב שלו. אם הוא ירצה,
הוא יגיד, חבר'ה, לעבודה. אם הוא לא מדבר, אנחנו עושים יחד את הכול.
נבחים כתיקונם.
כן.
למה הם לא רצו לקצר את הברכה הראשונה?
אומר הרידוה, כי מי תיקן ברכה ראשונה? כתוב,
משה רבנו תיקן ברכה ראשונה. לא רצו לקצר את הנוסחה.
למה שתי הברכות מאחדים דווקא?
הן דומות, מתייחסות לארץ ישראל ולירושלים, על הארץ ולבני ירושלים, לכן זה אותו עניין.
וכיוון שזה רק מרבנן,
זה משהו אחר. תוספות מהירים,
עף על גב, התוספות האחרון, עף על גב דמדאורייתא הם,
שלושת הברכות,
אז למה אתה מחלק ביניהם?
כוח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה,
הואיל וטרודים במלאכת בעל הבית.
אז אומר כאן, מעניין, אומר כאן הרב עקיבא איגר בגיליון הש"ס,
איפה זה כאן? כן, למטה, יש לכם גיליון הש"ס?
הוא אומר,
איילק אמן תדע דעת טוב ומטיב לאו דאורייתא, שהרי פועלים עוקרים אותה וצריך עיון.
לכאורה, כאן אתה רואה שעוקרים גם את השלוש הראשונות,
וטוסות אומר שכל השלוש הראשונות דאורייתא,
ויש כוח בידי חכמים לעקור,
ואחר כך הגמרא אומרת, אני אוכיח לך שהטוב האמיתי הוא דאורייתא, כי פועלים מבטלים אותם.
אבל כאן אתה רואה לפי תוספות שאפילו דאורייתא יכולים לבטל את שתי הברכות.
למה? כי יש כוח בידי חכמים לעקור מן התורה בשל ואל תעשה.
אז איזה הוכחה של רבי עקיבא עיגר הוא נשאר בצריך עיון. נמשיך הלאה.
אומרת הגמרא,
למדנו במשנה, חתן פטור מקריאת שמע בלילה הראשון עד מוצאי שבת. תנו רבנן,
וכולי, בשבתך בביתך, למדנו את הסוגיה הזאת כבר למעלה, פרט לעוסק במצווה,
שפטור מקריאת שמע ובלכתך בדרך, פרט לחתן,
למה ובלכתך, מה זה ובלכתך?
פרט לחתן שהוא פטור מקריאת שמע,
כי הוא עסוק במצווה. מכאן אמרו, הכונס את הבתולה פטור,
הכונס את האלמנה חייו,
שואלת הגמרא,
איך אתה לומד מהמילים האלו בשבתך בביתך
ולכתך בדרך שהעוסק במצווה פטור מקריאת שמע,
או פטור מחתן פטור,
אמר הרב פאפה,
ובלכתך בדרך, כי דרך, הגמרא מבינה מה דרך רשות. כשאתה הולך, אתה יכול להחליט ללכת לטייל או ללכת לעסקים,
אז זה בעצם רשות.
הבחנה מרשות, שואלת הגמרא, אבל אין מצב שאתה הולך בדרך לשם מצווה?
ראינו את זה למעלה.
מה זה לכתך בדרך?
כמו שאתה הולך לרשות, אתה מחליט לשאוף אוויר, זה גם מצווה,
נגיד אתה הולך עכשיו לעשות עסקים
גם זה מצווה, הכל
מי שעושה,
מי שלומד תורה אז גם כשהוא עובד זה מצווה, אבל בכל אופן בהגדרת המצווה
אז שואלת הגמרא איך אתה אומרים מאיפה יודעים שאומרים חסידים בתור בדיחה, מאיפה יודעים שאברהם אבינו הלך עם שטריימל?
כתוב, שלח עם שטריימל
אומרים כתוב וילך למסעיו,
הוא הולך ברחוב וילך בלי שטריימל
זה הוכחה?
אתה אומר אותו דבר, כתוב ולכתך בדרך. מה, בדרך לא הולכים למצווה?
איזה הוכחה זאת?
עונה הגמרא ואומרת
מיימה שאמר רפא כדרך, מה דרשו הדרשות? שואלת הגמרא מי לא עסקינא דקאזיל לדבר מצווה, שהוא הולך לדבר מצווה, ואפילו אחי אמר רחמנא,
ליקרא.
עונה הגמרא ואומרת אם כן לימה קרא בלכת, למה?
ולכתך הליכה שלך לצורך עניינים שלך ענייני לא מצווה חולין מהי בלכתך? שמאמינה בלכת דידך ודמחייבת אם אתה הולך בדרך
המצווה אם אתה הולך בדרך של מצווה הנה אתה הולך בשליחות לעשות מצווה אתה פטור ולכן כמו חתן פטור מהמצווה
אנחנו ממשיכים בעמוד הבא שואלת הגמרא היא אחי
מהי עירייה, כונסת הבתולה, אפילו כונסת האלמנה גם כן, הרי גם מי שמתחתן עם אלמנה מקיים מצווה, פריה ורבייה.
הרי גם אם אדם,
נגיד רווק, מתחתן עם האלמנה, או אלמן מתחתן עם האלמנה, או גרוש עם האלמנה, זה גם מצווה.
אם הסיבה שאתה פוטר את החתן זה בגלל שהוא עוסק במצווה,
אז גם מי שנושא אלמנה או גרושה, גם זה מצווה.
אומרת הגמרא, לא, לא הבנת.
לא העניין של המצווה, העניין של הטרדה.
מי שנושא את הבתולה,
אז יש לו בעיה של טרדה עם הבתולים,
אז אכן הוא נפטר. אך הטריד, אבל אצל האלמנה לא הטריד.
שואלת הגמרא, אם משום טרדה,
מה יהיה עם האדם, הצי שלא טבע בים?
תפתור אותו מקריאת שמע,
אין לך טרדה יותר מאשר אחד כזה.
ואם תגיד נכון,
במקרה כזה הוא פטור, אי אפשר להגיד,
דלמה אמר רבי אבא בר זבדא אמר רב
אבל לא עלינו
למרות שהוא מצטער מאוד מאוד חייב בכל מצוות אמורות בתורה חוץ מהתפילין
חוץ מהתפילין
זאת אומרת יש אונן שפטור מהמצוות אבל אבל חייב
נגיד קברו את המת אז הוא חייב כבר בכל המצוות אבל תפילין לא ביום הראשון לא למה שהרי נאמר בהם פאר
כשמת ליחזקאל הנביא אישה אמר לו הקדוש ברוך הוא
אתה צריך להתאבל,
אבל אתה תעשה את כל המעשים שאבל צריך,
אסור לו לעשות, ואתה כן תעשה.
אחד הדברים אמר לו, תחבוש תפילין.
משמע שאבל ביום הפטירה לא,
אפילו אחרי שקברו, זה נקרא, יום ראשון של הקבועה,
הוא פטור, אסור לו להניח תפילין.
למה תפילין פאר והאבל יש בו את ה...
כמו שאומרים,
את העצבות ואת כל זה, כמו שהוא אומר כאן,
אבל אין חי בכל המצוות האמורות בתורה, חוץ מהתפילין, שהרי נאמר בהם פאר,
שנאמר פארך חבוש עליך,
ואין לתת פאר,
תסכל את האותירויות זה אפר.
אומרת הגמרא שוב פעם, לא, מה אתה רצית להגיד?
מצווה?
אז מה יהיה עם אלמנה?
מה תגיד טרדה?
מה יהיה עם ספינות ואבלות?
אלא מה התשובה?
שני הדברים,
המרכיב את הפטור של קריאת שמע זה לא מצווה ולא טרדה, זה רק אחד שיש לו גם מצווה וגם טרדה.
ואז זה עונה,
חתן עם בתולה יש בו גם את זה וגם את זה, שאר הדברים לא.
כן.
יפה.
כיוון שהזכרנו לגבי העניין שלנו שהוא קרא קריאת שמע,
מה אמרנו? שהוא קרא קריאת שמע למרות
מה?
ש?
כן.
מה אמרנו?
אה, בלילה ראשון, כן.
חתן פטום מקריאת שמע, ורבן גמליאל בחתונה בלילה ראשון כן קרא.
והוא אמר, אני לא רוצה לבטל קריאת שמע.
אומרת הגמרא,
כיוון שהזכרנו שהוא חרג, יש עוד מקרים שהוא חרג.
מה המקרים?
רחץ לילה ראשון שמתה אשתו.
יש מחלוקת אם לילה ראשון זה דאוריית או לא.
יום הנינות זה ברור שזה דאורייתא, אבל הלילה שאחריו,
נגיד יום הקבורה לא עלינו היה ביום ראשון,
מה עם ליל שני?
האם נחשב אסור או לא אסור?
אז עכשיו,
טוב, לא ניכנס לדיון הזה בגלל קוצר הזמן,
הוא למעשה אסור להתרחץ כל שבעת יבילות, אנחנו נוהגים שלושים יום,
אסור ללחוץ.
הוא נהג באותו לילה, ביום הוא לא רחץ, כי זה ממש אסור.
דרך אגב, שואלים כולם,
המרחיצה עצמה היא לא דאורייתא
מדאורייתא מה שאסור לכל קורבנות
רבנן תיקנו שאסור להסתפר, שאסור להתרחץ
אבל כל דתקון רבנן כן דאורייתא תיקון טוב
על כל פנים הוא עצמו רחץ לילה הראשון שמתה אשתו
אמרו לו תלמידיו לימדתנו רבנו שאבל אסור לרחוץ
אז איך אתה כן כאילו מכאן לומדים הלכה חשובה אם הרב טוען לא אומרים לו
הרב, אתה עובר על דברי תורה
או אבא. אומרים לו, אבא, נדמה לי פעם לימדת אותי דבר כזה? אתה לא אומר לו, איך אתה עושה הפוך?
אלא,
לכן יש אומרים, לא בסימן שאלה.
אבל פעם לימדת אותנו, נדמה לי, שלימדת אותנו ככה, אבא.
או לרב.
כאן לומדים כאן שמירה.
אמרו לו תלמידיו,
למדתנו רבנו שעבל אסור לחוץ. אמר להם, איך אומרים? הוא הבין את הרמז.
עיני כשאר כל בן אדם, איסטניס עני. אז יש מחלוקת, יש שאומרים איסטניס מסוכן, יש שאומרים איסטניס רגיש מאוד. מה שהתורה, מה שחכמים אסרו זה רחיצה של תענוג, רחיצה רגילה,
אבל מי שסובל סבל רב, אם הוא לא מתרחץ,
זה לא תענוג, זה לא אסרו, זה סבל.
עוד מקרה שהוא חרג,
וכשמת תווי עבדו קיבל עליו תנחומים.
אמרו לו תלמידיו למתנו רבנו שאין מקבלים תנחומים על העבדים הכנענים, הכוונה,
אז איך אתה עשית את הדבר הזה?
כמו שלא עומדים בשורה על עבד כנני.
כן?
ולמה?
מפני שיחשבו שהוא מיוחס.
טוב, נראה את זה בגמרא.
אז אמר להם, אין תביא עבדי כי שר כל עבדים כאשר היה. הוא היה תלמיד חכם, כמו שראינו בסוכה, שהוא התחבא מתחת למיטה
והוא רצה, הוא ידע שאין מקום, אז
הוא פטור מהסוכה באופן עקרוני, כי הוא חייב מצוות כמו אישה.
אז הוא אומר, תראו את תווי העבדי, כמה הוא יודע תורה.
אז הוא אומר בעצם, תווי העבדי, הוא ראוי היה שאני אשחרר אותו.
אתמול מישהו שאל, את תווי עבדו של ראיון גמליאל, לא שחררו בסוף, הוא רצה לשחרר.
הנה, עובדה שהוא לא קיבל תנחומים בתור עבד.
אם כן,
אמר להם, אין תווי עבדי, שער כוחדים כאשר היה.
אמרנו שחתן פטור מקריאת שמע,
האם הוא רשאי? אחד בא ואומר, אני רוצה לקרוא קריאת שמע,
אני פטור,
אבל אני מרגיש שאני יכול לקרוא.
אמרנו, בזמננו אין פטור, אז אין בעיה.
אבל באותו זמן, לכאורה אומרים לו, תשמע,
אתה חביבי תופס גובה, התגאות, שחצנות, מה, כולם לא יכולים, ואתה?
זה מה שהוא אומר.
חתן אם רוצה לקרוא קרית שמע על הלילה הראשון, לדעת תנא כמה קורה?
חסידות יקרא לרבן צ'יון גבניאל אומר לא כל הרוצה ליטול את השם יבוא וייטול
לא כל מי, קודם תעשה מה שצריך כמו שצריך, אחר כך תיקח סופר דופר,
אל תקפוץ מדרגות,
פתאום אתה כבר מתנדנד כמו איזה אדמו"ר, חכה,
לאט לאט,
דרגות, מדרגות.
כן,
האור החיים אומר ככה, בזמן הזה שגם שאר האנשים לא מכוונים,
חתן קורא את קריאת שמע גם בלילה ראשון,
כן?
יפה.
אומרת הגמרא,
מה התאמה דרבן גמליאל שרחץ בלילה ראשון? כסבר, הנינות לילה דרבנן.
הנינות היום
היא דאורייתא כיום מר החיטה,
אבל הלילה שאחריה זה כבר יום אחר, זה גם לא יום, וחוץ מזה זה כבר יום שני.
דכתיב, כתוב, והחיטה בספר עמוס, והחיטה כיום מר,
האנינות שמוזכרת בתורה איננה פחותה מיום אחד, יום מר,
אבל לילה שעל אחריו,
גם אם תחשיב לילה זה היום שלפניו,
אבל לילה שאחריו זה כבר איננו שייך.
אז לכן זה דה רבנן וחז"ל לא גזרו, במקום היסטניס לא גזרו ברבנן, וכשמת אבי אב דור שרבן גבל תנו רבנן,
אין עומדים עליהם בשורה שחוזרים ולא עושים כמו שעושים משאר קרובים,
למה? כי אם יראו שאתה מקבל תנחומים, אנשים יחשבו,
אה,
רגע, טבי כנראה הוא הבן שלו.
אז יכול להיות שתי טעויות.
א', ייחסו אותו שהוא עבד כנעני,
יגידו, רגע, הוא עבד
והוא יושב עליו שבעה, אז כנראה שגם האבא עבד,
אחרת לא.
או שההפך, יגידו שהעבד מיוחס,
הרי המשפחה הזאת היא יהודית טהורה,
אז אם הוא יושב עליו שבעה מקבל שורה,
אז כנראה הוא מיוחס, יבואו להכניס אותו לייחוס,
כאשר עבד הוא לא מיוחס.
ואין אומרים עליו ברכת אבלים.
אנחנו היום לא כל כך נוהגים בברכה,
כמו שנראה בהמשך, היו אוכלים סעודה מיוחדת ברחוב,
והיו מנחמים את האבלים עם נוסח מיוחד.
מעשה הוא מתה השפחה הכנענית של רבי אליעזר, נכנסו תלמידיו לנחמו, כיוון שלא מקבלים אבלות,
אז הוא התחמק מהם.
הוא חשב, יבינו את הרמז.
אבל כיוון שראה אותם,
איך הוא ידע?
כשבאים לנחם אבלים,
אם באים בשביל,
נגיד, למישהו נשבר צלחת,
באים להגיד לו, השם יחזיר לך את אבידתך,
רואים, אנשים נכנסים ככה.
כשנכנסים לבית אבל כולם מתוחים, עצובים.
אז הוא הבין לפי מה שהם נכנסים, הם באים לנחם אותו.
הם לא באים להגיד לו כמו פרה שלו מתה,
כי בעצם עבד שמת זה עניין ממוני.
אבל הוא ראה שהם באים להתאבל, להתחמק. הוא לא רצה,
לא מקבלים תחומים על,
לא על עבדים כנענים ולא על שפחות כנעניות.
אז אם כן,
הוא אומר, מעשה מתה, זאת אומרת, נכנסו תלמידיו לנחמו,
כיוון שראה אותם עלה לעלייה.
שיבינו, לא מנחמים. אבל הם לא הבינו את הרמז, עלו אחריו.
נכנס לאנפילון, זה מין חדרון כזה.
נכנסו אחריו. נכנס הטרקלין, נכנסו אחריו.
כן?
אמר להם, כמדומה אני שאתם נכווים
בפושרים.
אני חשבתי,
תן לכם רמז קטן, מים חמים קצת, תבינו את הרמז.
אבל אני רואה שמים רותחים.
כבר נתתי לכם רמז של רמז של רמז, ואתם לא הבנתם.
אז אם כן, אני אגיד לכם, לא כך שניתי לכם.
עבדים ושפחות אין עומדים עליהם בשורה,
ואין אומרים עליהם ברכת אבלים, לא תנחומי אבלים, אלא מה אומרים עליהם?
כשם שאומרים לא לאדם על שורו ועל חמורו שמתו, המקום ממלא חסרונך,
כך אומרים לו על עבדו ועל שבחתו,
המקום ימלא את חסרונך.
כן,
אומרת הגמרא, תניא יידך,
למדנו בעניין הספץ של עבד כנעני.
עבדים ושפחות אין מספידים אותם. רבי יוסי אומר, אם עבד כשר הוא,
אומרים עליו,
הוי,
איש טוב ונאמן ונהנה מגיו. תראו איזה לשון גניחה כזאת,
אבל אומרים משפט כזה, איש טוב ונהמן ונהנה מגיו.
אמר לו, אם כן,
מה הנחת על הכשרים אם אתה מספיד? אתם יודעים, בהספד
אנשים טועים, לא אומרים דברים מיותרים.
בחסידות גור בכלל לא מספידים.
לא מספידים. כי תמיד בהספד נכשלים יותר מדי, פחות, לא מספידים.
זה סימן טוב לאדם שלא נספד כהלכה.
אומרים, אם הוא נספד, אם הוא נפטר בחול המועד או בימים ש... סימן טוב.
למה? ההספד יוצר בעיות.
לא נדבר על זה בהרחבה.
תנוע בנן, נקרא עוד קצת,
שנקבל קצת לכיוון סוף המותן, אין קוראים אבות אלא לשלושה.
מי זה עברם יצחק יעקב? אין קוראים אמהות, רק לארבעה.
מי זה שרה, רבקה ורחל, כן.
מה הכוונה? 12 השבטים הם לא בכלל אבות.
כן,
מה נפקא מן הרשב"א אומר? כשאתה מזכיר ראובן אתה לא אומר אבינו.
נגיד, מי שנה לראובן,
אתה לא אומר ראובן אבינו וכדומה.
כן.
אז אם כן, אומרת הגמרא, תנו רבנן, אין קוראים אבות אלא לשלושה,
ואין קוראים אמהות אלא לארבעה. עשר רבקה, רחל ולאה, כמו אחד מי יודע.
כן, ארבעה מי יודע.
אבות מי תמה, למה אתה קורא רק להם אבות? אי להם משום דלו יא דינן,
עימרו ון קטינה, אם ישמון קטינן. אם בגלל שאני אומר אברהם אבינו אז אני מצא צו. אני אומר יעקב אבינו מצא צו. אני אומר שמעון, אולי אני משבית יהודה.
אני לא יכול לקרוא את האבינו.
הרי אתה לא יודע, נגיד אולי היחידי שיכול להגיד כהן.
כהן הוא יודע, הוא מלוי.
אבל סתם בן אדם לא יכול להגיד, כי על אברהם הוא יכול להגיד, על יצחק הוא יכול להגיד, על יעקב.
אבל זה יהיה קשה.
אז איך אתה אומר על האימהות?
מאיפה אתה יודע שאתה לא הבן שזלפה?
אתה אומר על נגיד רחל, רחל אימנו,
קבר רחל אימנו.
אז סימן שזה לא הסיבה.
אי מראובן קטינן, אי לאמף שלא היה דינן, מראובן קטינן משמון קטינן,
אי אך אימהות נמי לא היה דינן, אי מרחל קטינן מלאה קטינן.
אלא עד אך, עונה הגמרא ואומרת,
עד סוף תקופת שלושת האבות וארבעה אמהות, חשיבי.
יש חשיבות מיוחדת, תקופת יסוד מכוננת.
דפיילה חשיבי.
אין להם את החשיבות המיוחדת של האבות, ולכן,
כן,
למשל, מעשה אבות סימן לבנים, שאמרנו,
הרמב"ן הרבה עובד על זה, אז הכוונה בעיקר לאבות,
כן,
הם כאילו יצרו את התשתית של ההתנהגות, הגנים של עם ישראל.
אומר תנאי, אידך עבדים ושפחות, הם קוראים אותם אבא פלוני ואימא פלונית.
אתה לא אומר להם אבא תבי, למה אבא זה כבר ייחוס?
אז כאילו יחשבו שזה אבא שלו.
אז שוב פעם, כמו שהסברנו קודם, יבואו וייחסו את העבדים והשפחות.
אבא ואימא פלונית,
והעבדים של רבן גמליאל, היו קוראים אותם אבא פלוני ואימא פלונית. שואלת הגמרא, המעשה לסתור?
אמרת שלא קוראים ואתה מביא מקרה ש... אומרת הגמרא, לא,
משום דחשי וכאן אין מקום לטעות. יודעים בדיוק מי זה רבן גמליאל ויודעים בדיוק מי הם העבדים והשפחות שלהם.
על כך אנחנו יודעים,
אז אין חשש שיבואו ויתבלבלו בייחוס.
רק נראה כאן,
אנינות לילה דרבנן תוספות, ואם תאמרו הרי עונה נמי אינו נוהג אלא במעשר,
אבל עניין רחיצה דאבלות דרבנן הוא,
אם כן לעולם המה לך דאנינות לילה דאורייתא,
לגבי מעשר שני רק לקודשים,
מה שהזכרנו קודם,
הרי רחיצה גם ביום הראשון זה רבנן, זאת אומרת דאי איתא דאבי דאורייתא לגבי מעשר שני, לא לאכול אותו, כמו קודשים ומעשר שני שאסור לאכול,
לגבי שאר דברים דרבנן יהיה צריך לגזות,
וכל דוריית דוריית דוריית דוריית. נראה בבקשה רק את המשנה ונסיים.
אומרת המשנה,
כן,
מלבנות, ראינו אתמול, המנמר את שדהו.
מה זה מנמר?
לפעמים,
לדוגמה,
כן, יש בצלים.
אז יש בצלים שהוא משווק לשוק בצל ירוק ויש בצלים שהוא משאיר אותם יבש.
עכשיו, הוא הולך וכותף
כאילו צעירים, מנמר, משאיר חלקה אחת, כותף לבצל ירוק, הולך עוד.
אחרי שהוא עושה את זה, נוצר מין מצב, חלקות-חלקות.
קצת הוא משאיר לקציר הגדול אחרי שהתייבש.
ועכשיו, כמה פאה צריך לתת משדה כזאת? השאלה היא כפולה.
א', כשאתה עושה את הנימור הראשון, האם לנימור הקטן הזה, כאן החלקה, צריך לתת בנפרד?
שתיים, אחרי שנימרת,
האם אתה צריך לתת מאחד על הכל מה שנשאר או שאתה אומר לא עכשיו זה כאן עשרים שדות כי כל קובץ של בצלים יבשים עומד לעצמו נראה את זה בפנים.
המנמר את שדהו מה זה מנמר כמו אצל נמר יש חברבורות קצת כתם קצת המנמר את שדהו וישיר קלחים לחים רבי עקיבא אומר נותן פעל מכל אחד ואחד וחכמים אומרים מאחד על הכל ומודים חכמים לרבי עקיבא בזורע שבט או חרדל למרות שאמרנו
ירקות פטור מפאה אבל הדברים האלו כמו בצל וזה מחזיקים מעמד ולכן הם חייבים בפאה בשלושת מקומות שהוא נותן פאה מכל אחד ואחד למרות שיש להם תפקיד אחד בתבלינים יש לו כאן עניין של פאה אחד ברוך אדוני לעולם המלאבר שבת ההלכה כן נראה כאן הלכה מהר אנחנו קצת חרגנו היום בזמן אבל ככה זה
יש דפים בברכות, בלי עין הרע, ארוכים, מני ארץ. טוב, חיוב ונטילת ידיים לתפילה, ראינו אתמול, קרע וטעה ואינו יודע היכן טעה.
הטועה בקריאת שמע,
סיים פרשה ולא זוכר אם ראשונה או שנייה,
יקרא מתחילת פרשה שנייה.
אך אם זוכר שאמר אפילו מילה אחת מפרשה שנייה,
או כבר התחיל פרשה שלישית ויאמר,
אינו צריך לחזור ולקרוא פרשה שנייה.
שימו לב,
ההלכה מרחיבה לא רק למען ירבו,
דיברנו על למען ירבו,
אבל בעצם השאלה ששאלנו, ששאל הרשב"א,
הרי למען ירבו זה הכי פחות מצוי,
כי שתי הפרשיות הראשונות חובה על כולם,
היום אין נפקא מינה,
אבל ההלכה הוא אומר, אם אתה זוכר שאמרת מילה מהפרשה השנייה,
זה כבר גורר את כולה.
וכן הדין באומר וכתבתם מסופק,
האם אוחז בכתבתם של סוף פרשה ראשונה שמה,
או בכתבתם שבסוף פרשה שנייה.
יחזור לסוף פרשה ראשונה, ואם יתחיל לומר למען ירבו, אין צריך לחזור.
אך הקורא קריאת שמע עם הציבור,
והציבור עדיין אוחזים בפרשה ראשונה,
שימו לב כאן,
כיוון שאתה מתפלל עם הציבור, אז אתה יכול לדעת לפי הקצב של הציבור.
אף אם המר למען ירבו צריך לחזור לסוף פרשה ראשונה,
ואם הציבור אוחזים בכתבתם שבפרשה שנייה או בסמוך לו,
לא צריך לחזור לסוף פרשה ראשונה, בין לקולא בין לחומרא, אף על פי שלא התחיל למה לרבו. הבנתם? כלומר, אתה מתפלל עם קצב הציבור, נגיד כמו אצל הספרדים, שהחזן אומר קריאת שמע בקול.
אז אתה יכול לדעת איפה אתה עומד לפי מה שהחזן אומר.
בין לקולא בין לחומרא.
חובה דקדוק קריאת שמע, צריך לדקדק קריאת שמע, צריך להפסיק בין היום לבין על לבביך.
כן? ובין היום לבין האבק, זה לא יהיה רק היום ולא למחר.
כן צריך ליתן רווח בין חרא לבין אף,
שלא יהיה וחרף. כמו כן צריך ליתן רווח בין תיבה שתחילתה כסוף תיבה,
לפניה כגון בין בכל לבבך וכדומה. כן צריך לתת רווח בתיבה המתחילה באות א', לאחר תיבה המסתיימת באות מ', ר', י', א', ת'. כגון, ולימדתם אותם, אחר זה יהיה מותם, אשר אנוכי.
דבריי אלה מצוות השם. כן במקום שרואה שיש מקום, לטעות.
ברוך ה' לעולם שמן לעולם שמן, והמשמשה המשמשמשממש.
ברוך ה' אלו ה' לעולם שמן,
ומשמש משמשמש.
