טוב, אנחנו נתחיל עם המשנה,
כן, יש לנו בדף צמוד את המשנה, מלבנות התבואה.
מלבנות התבואה.
ובכן,
אז יש לנו פרק ג', התחלנו משנה א',
כאן רואים מה זה פרוטה מצטרפת לפרוטה.
משנה קטנה, חמש דקות, כבר גמרנו שני פרקים,
בעזרת השם.
דבר מעניין,
החקלאים פעם היו מנצלים כל טיפה בשדה,
מנצים אותה.
אז המשנה אומרת,
מה יהיה? הרי אמרנו שצריך לתת פאה מכל שדה,
וכל חלוקה יוצרת שדות חדשות,
ואז אתה צריך לתת מכל שדה בנפרד.
אז המשנה דנה בערוגות של תבואה שזרועות בין זיתים,
כן?
כמובן שאין בזה בעיה של כלאיים.
ואם כל ערוגה וערוגה נחשבת כשדה בפני עצמה לעניין פאה או לא.
על זה אומרת המשנה מלבנות התבואה זה עשוי כמו מלבן, ערוגות של תבואה
למה הן נקראות מלבנות? כי הן עשויות בצורת מלבן שבין הזיתים
והם נמצאים בין עצי זיתים אותו דבר אילנות אחרים, לאו דווקא זיתים, בית שמא יאמרים פאה מכל אחד ואחד,
בית שמא יאמרים כל מלבן הופך להיות שדה נפרדת ואז הוא קוצר את המלבן הזה,
צריך להשאיר במלבן הזה את התבואה.
למה? כי הזיתים כאילו מפסיקים בין החלקים השונים של מלבנות שדה התבואה.
בית הילל אומרים: "מאחד על הכל אפשר לתת ממלבן אחד מניח פה על כל המלבנות,
כולם נחשבים כשדה אחד".
יש כאן מחלוקת בירושלמי,
כתוב: "לא נחזקו בית שמאי ותלאל".
יש כאן שתי גרסאות: "אלא כשהיו עשרה
זיתים על שטח של 50 על 50 אמה,
זה בערך 800 מטר מרובע.
זה נקרא בית סאה. למה? כי בשטח כזה היו רגילים לזרוע שאה תבואה.
שאה במשקל שלנו זה בערך 13 ליטר.
אבל אם הזיתים מרווחים יותר,
כן, היינו,
יש פחות מסרה על שטח בית סאה.
גם בית הלל מודים שמניח פעם מכל מלבן ומלבן.
למה?
שהואיל והאילנות מרוחקים, אז אתה רואה מלבנות.
אין צורך היה לעשות מלבנות, העצים מפוזרים.
ואם הוא עשה מלבנות, הוא רצה לייצר יחידות קטנות, זה לפי הפירוש הזה, כן?
ואם יש צפופים יותר,
גם בית שמא הם יודעים שנותן פאה מאחד על הכור.
כך גורס הרמב״ם.
אבל יש גרסה הפוכה, שאם אז הייתי מרווחים,
היינו פחות מעשר בבית סאה,
גם בית שמאי מודיעים שנותן פעם אחת על הכל,
כי אין הפסק אילנות. במבט ראשון הייתי הולך לפי הפירוש של הירושלמי.
ואם הם צפופים, גם בית הלל מודיעים שנותן פעם לכל אחד.
טוב, לא ניכנס לפירושים האלו הנוספים,
אבל הבנו את הפרציפ. מסיימת המשנה,
ומודים בית שמאי שאם היו ראשי שורות מעורבים,
כן,
הוא נותן פעם אחת על הכל.
כל מה שדיברנו הוא שזה מלבנות.
מלבן, יש לו מעין ריבוע.
אז כל אחד, אתה רואה, אבל אם יש לו ראש שור,
ראש גשר יוצא, מתחבר למלבנות האחרים,
הרי החיבור הזה יוצר שדה אחת, אז הם יודעים שנותנים מפאה אחת על כל השדה.
טוב, עד כאן.
מה זה?
אז הבעיה של כליים, לפי הגדרים של כליים נגיע למסכת.
אפשר לייצר,
הרי יש מרחקים שבהם אנחנו מחויבים להרחיק,
קיימים המרחקים, זה לא מרחקים גדולים,
כן?
אז לכן אפשר, כגון שישה טפחים, שישה טפחים זה חצי מטר,
כגון שיש מרחק, את המרחקים קיימים,
כמובן.
אז אמרתי ש...
טוב,
אנחנו בדף ברכות דף ט"ו,
י"ד עמוד ב',
אומרת הגמרא,
אנחנו נמצאים בי"ד עמוד ב', ארבע שור,
ואחר כך, כן, ואנח תפילין,
יש כאן לנו את ה...
כאן הערה של הגאות הבך, ואנח תפילין אומץ לי,
לא בצע לי, אומץ לי. כלומר, שימו לב מה הוא היה עושה בבוקר.
נוטל ידיו, קורא קריאת שמע, מניח תפילין אחרי קריאת שמע, אומץ לי. שואלת הגמרא,
קודם אתה קורא קריאת שואה ואחר כך מניח גבילים?
ואיך יעביד אחי? איך הוא עשה כך?
והתניא החופר כוך למת
בזמנם היו רואים את זה בבית שערים, רואים את זה בסנהדריה,
היו אחוזות משפחתיות, שם היו קוברים את המתים בתוך הכוך
עם גלוסקמאות, זה בשלב הראשון, אחר כך יש איסוף העצמות.
על כל פנים זה היה צריכים לחפור, לפעמים היו מכינים את המערות האלו כבר כוחים חפורים,
אז כשקורה אחרי מאה ועשרים אפשר ישירות לקבור,
אבל לפעמים עוד לא חצו,
אז היה צריך ממות המת מיד לחצוב, לוקח זמן,
וצריך לעשות את זה מה יותר מהר,
ולכן הם פטורים, כמו שהמשנה אומרת כאן,
החופר כוך למת בקבר,
פטור מקריאת שמע ומן התפילה ומן התפילין ומכל מצוות אמורות בתורה. מרשה שואל, מה שמנינו עד עכשיו
זה לא דבר של, כן, מכל מצוות אמורות בתורה, כן?
אה, זה שואל התוספות, תראו, אחד לפני הסוף.
מה זה?
תפילה, תפילין, מה הוא הזכיר כאן?
כן, הוא מביא כאן את החופר כוך,
פטור מן התפילה, התפילין וכל מצוות וכי אלו הן לא מצוות,
למשל קריאת שמע.
ואם תאמר, אתם רואים אחד לפני הסוף תוספות, כי קריאת שמע לא עבה בכלל מצוות אמורות בתורה.
אמרת, מצוות אמורות בתורה זה כולל הכל.
יש לומר, די לוטני בעדיה קריאת שמע ואמינא דדווקא מצוות שאין להן קביעות זמן.
אז אתה אומר שעוסק במצווה, פטור מהמצווה, אבל קריאת שמע שקבוע לזמן,
לא.
אז הוא לא נפטר, כי עד שהוא יטפל בדבר הזה,
הרי מה יקרה? יעבור הזמן. זמן הוא כמשמע, אבל אני לא.
גם אם הזמן עובר, הוא פטור,
כמו שלמדנו למעלה,
ובלכתך בדרך,
שרבכה וקומך,
איך כתוב שם?
ולכתך בדרך, לכת יידך, אבל אם הוא הולך בענייני מצוות,
הוא פטור.
זה הדרשה.
המצוות. בדיוק, זו בדיוק ההגדרה.
מאיפה לומדים ומלכתך בדרך? למדנו את זה למעלה. בשבטך, בביתך, הכל בביתך.
דווקא עניינים שלך אתה צריך להפסיק את העיסוק ולקרוא קריאת שמע.
אבל אם אתה עוסק במצווה, אתה פטור ממצווה. כמובן, אם אתה יכול לעשות את שני הדברים גם יחד,
תעשה גם שני הדברים יחד. אז נחזור. מה רוצים להקשות על רב?
רב, מה עשה?
נטה לי ידיים,
אחר כך קרא קריאת שמע, אחר כך הניח תפילין.
אומרת הגמרא, איך הוא עושה את זה?
ברייתא, נכון רב הוא תקופת ביניים לפעמים אומרים רב תנא הוא פליג אבל זה אומרים מה זה רב תנא הוא פליג רב היה חי בין התנאים לאמוראים אז לפעמים כשאין ברירה אומרים רב יש לו סמכות כמו תנא
אבל לכתחילה אנחנו לא משתמשים בצ'ק הזה כן אז מה אנחנו שואלים והתניא למד הוא ברייתא חופר כוך למת בקבר פטור מקריאת שמע ומן התפילה ומן התפילין
ומכל מצוות האמורות בתורה.
יפה.
הגיע הזמן קריאת שמע, איפה הקושייה?
הגיע הזמן קריאת שמע, עולה ונוטל ידיו,
ומניח תפילין, וקורא קריאת שמע, ומתפלל.
אז אם כן,
כבר רואים את הקושייה,
אבל הגמרא קודם שואלת שאלת סוגריים נקרא לזה.
בבריית עצמה משהו לא ברור.
בהתחלה הוא אומר, הגוף הקשה, הרי שאמר, פטור.
מה אמר בה ברייתא? מי שעוסק בקבר, פטור.
כן? ואחר כך הוא אומר, הגיע הזמן קריאת שמע, מפסיק את החציבה ועולה לקרוא קריאת שמע.
אמרת, פטור. אז מה זה, מה הדבר? הברייתא סותרת את עצמה.
שואלת הגמרא, הגופה קשיא. מה זה הגופה קשיא? זה גופה ברייתא מוקשת,
סותרת את עצמה מההתחלה לסוף.
רישא אמר, פטור.
מי שחופר קור, פטור מקריאת שמע. מה זה פטור?
עד שלא גומר תקוך,
הרי צריך לקבור את המת, לא מעכבים,
אז הוא פטור, ואם עובר זמן, עובר זמן.
וסייפה, אתה אומר, הגיע הזמן, קריאת, שמע, עולה ונוטה לה, זה סותר.
אומרת הגמרא, תשובת ביניים, מה לא קשיא?
סייפה מדבר בתרי, שיש שני אנשים שחוצבים,
ובקבר אי אפשר לעבוד שתיים בדרך כלל.
אחד, אז למה עובדים שתיים? אחד מתעייף,
הרי אי אפשר ברצף,
עושים ככה שיטת סרט ענק כדי שזה ילך מהר,
אז כשהשני חוצב, אתה תקרע קריעת שמע, אל תגיד, נפטרתי,
קיבלתי פטור, אני עכשיו הולך לישון.
לא, קיבלת פטור, תקרע קריעת שמע.
אז הסיפה מדברת בתרי ורישה בחד,
מה שאמר ברישה שהוא פטור ולא מפסיק את העבודה, כשהוא יחידי חוצב, אז הוא צריך להמשיך,
להמשיך עד אשר גומר לחשוף כדי למהר את הקבורה.
בברייתא, שהוא אומר, אז הוא יוצא לקריאת שמע, אם יש מישהו שמחליף אותו.
אין כן קשייה לרב,
יש כאן קושייה לרב. בברייתא, שזה דברי תנאים, כתוב במפורש:
קודם מניח תפילים ואחר כך קורא קריאת שמע. ולמה הרב עשה הפוך?
עונה הגמרא ואומרת: רב כרבי יהושע בן כורך הסביר עליה.
הוא סובר כמו רבי יהושע שאמרנו למעלה
למה קדמה פרשת שמע במשנה ל"והיה עם שמוע"?
כדי שיקבל עליו עול מלכות שמיים תחילה ואחר כך
עול מצוות.
נכון?
אז הוא אומר גם כאן
מה זה תפילין?
זה מצוות. מה זה קריאת שמע? עול מלכות שמיים. אז קודם הוא נטל ידיו,
קרא קריאת שמע, קיבל עול מלכות שמיים, עכשיו מצוות.
כי רבי יהושע בן כורחה סביר עליה דאמר עול מלכות שמיים תחילה ואחר כך עול מצוות
דוחה הגמרא ואומרת אדוני אתה רוצה להסתמך על רבי יהושע בן כורחה?
אימר דאמר רבי יהושע בן כורחה להקדים קריאה לקריאה הוא דיבר על קריאה פרשה ראשונה פרשה שנייה
אבל אתה מעביר את זה כבר לסדר קריאה לעשייה שבגלל זה אתה
בא ומקדים את קריאת עול מלכות שמיים לעשיית המצווה?
זה לא שמענו מרבי יהושע בן כוחא. כשהיו שתי פרשיות זה שיקול.
אבל במצווה יש עוד חישובים כמו שנראה מיד משמת ל... ותור מי סבר לה כרבי יהושע בן כוחא?
בכלל הוא לא סובר כמו רבי יהושע בן כוחא. ואמר אחיה ברש"י זימנין סגיאין
אבי קאימנה קמי דרב
ומא גדימו משי ידי ומברך
ומא תנא לן פרקין, הוא היה מלמד אותנו את הפרקים, אתם זוכרים, ספרא דבי רב,
אותם ברייתות, מדרש הלכה,
כן,
ומא נח תפילין ועד קריא קריאת שמע.
אז שואל כאן המרשע ועוד,
אז בכלל, מה אתה צריך לשאול מהבריית על רב? רב סותר את עצמו.
הרי במקרה הקודם, מה הוא עשה?
קודם הוא קרא קריאת שמע, אחר כך נניח תפילין, וכאן הוא מביא שרב קודם הניח תפילין ואחר כך.
אז לכאורה, קושייה יותר חזקה, היה צריך להגיד,
סתירה מרב על רב. אומרת,
כל המפרשים דנים למה הגמרא לא נוקטת בדרך הזאת,
אלא היא יותר שואלת על רב מברייתא,
ואחר כך היא מביאה את המקור הזה.
טוב, יש כמה דרכים ליישב את זה, אבל בעיקר,
רציתי רק להסב את תשומת לבכם.
אומרת הגמרא,
הרי רב לא סובל כרב יהושע בן כוחא, עובדה,
זימנין סגיאין, זמנין הרבה,
היאבה קאימנה קמי דרב, הייתי עומד לפני רב,
הוא מקדים, והוא היה מקדים משהי ידי, מה זה משהי,
נוטל את ידיו ומברך,
ומתנה לנפירקין, מלמד אותנו את השיעור,
ומאנך תפילין, ואדר כרי קריאת שמע.
אומרת הגמרא, מה אתה בא להגיד?
באמת הוא אומר שצריך להקדים עוד מלכות שמיים למצוות באמת תמיד לקרוא קריאת שמע ואחר כך תפילין
הקהן מה קרה?
וכי תימה בדלו מטה זמן קריאת שמע הרי מה אמרנו? ממתי זמן קריאת שמע?
משיראה את חברו ברחוק ארבע אמות זאת הדעה שקיבלנו להלכה אז אם כן בערך חמישים דקות לפני הנצח אמר אם כן מדובר שעוד לא זה היה נגיד שעה ורבע
לפני הנצח אמר, אז אי אפשר להניח תפילין, אז לכן הוא אמר בוא נקרא קריאת שמע, יגיע זמן הנחת תפילין ואז נעשה, אומרת הגמרא
אם כן, מה יעשה,
וכי תימדנו לעומת הזמן קריאת שמעה,
אם כן, מה יעשה הדא תי דרב חייא ברש"י?
אז מה, אם לא הגיע זמן קריאת שמע, מה הוא בא לספר כאן?
שהוא לימד שיעור ונטל ידיו?
זה דברים שכל ילד קטן בבוקר נוטל שלוש,
הכל כסדרו. אם אתה אומר שקודם הוא קרא קריאת שמע ואחר כך הניח תפילין, אני מבין מה אתה מספר.
אבל אם אתה מספר על דברים שגרתיים, אז מה המיוחד כאן?
ברור לך אתה, זה נכון עכשיו. מעניין,
בכלל זה לא ברור, כי גם זמן הנחת תפילין זה משאירה את חברו הרגיל עמו שניהם.
כן?
טוב.
אני לא זוכר, מעירים את זה כאן.
טוב, על כל פנים אומרת הגמרא,
אם זה הסיפור שפשוט עוד לא הגיע הזמן, קריאת שמע,
אז מה אתה מספר לי, איזה חידוש, מה שרב עשה?
אם כן, מהי עשה דתי? עשה דתי עדותו,
דרב חייא בראשי.
כשאתה בא לספר מעשה רב, אתה בא להגיד איזה חידוש.
אבל אם אתה סתם דברים שגרתיים,
אתה יכול כל היום לספר סיפורים.
מי שיבוא למכון העירי, יגיד, ראיתי את הרב בגאון,
שליטה, שהוא עומד ואומר קריאת שמע, וראיתי שהוא עומד על שמונה עשרה ואומר ברכות השער.
אין לדבר סוף.
אומרת הגמרא, להפוקי ממנדמר למשנה אין צריך לברך. הרי למדנו קודם שברכות התורה על מה מברכים. יש מאנדמר אחד על מקרא ואחד אומר,
ככה יש ארבע דעות.
האם אומרים רק על מקרא ודברים אחרים לא,
או רק על תלמוד וכולי.
אז הוא רצה לחדש כאן שרב סובר שגם על משנה לא, למרות שבעצם הוא לא לימד אותה משנה, הוא לימד אותה מדרש הלכה,
אבל זה אותו רעיון,
לא רק על מקרא, זה החידוש שהוא רצה ללמד.
כמשמעון דף למשנה, נם יצטרך לברך.
מכל מקום שואלת המוגמה הקשייה לרב, מכל הסיפור שהבאנו כאן יש קושי לרב.
רב, בסיפור שלנו, קודם קרא קריאת שמע,
ואחר כך,
ואחר כך הוא הניח תפילין.
הרי בבריית כתוב ההפך. מה רצית להגיד שלא בא זמן קריאת שמע?
אז זה לא יכול להיות, כי אין מקום לחידוש הזה.
חוץ מזה, כמו שהערתי, גם זמן הנחת תפילין זה באותו זמן,
עד שיראה את חברו 400. אז חוזרת הקושייה, התירוץ הזה נופל.
אי אפשר להגיד שעוד לא הגיע הזמן קריאת שמע.
א', מה חידוש? ב',
גם קריאת שמע וגם הנחת תפילין זה אותו זמן.
אז חוזר תקושייה, למה רב היה קודם נוטל ידיו? זה ברור.
היה מברך רבות התורה, מלמד את התלמידים
וקורא קריאת שמע, ואחר כך היה מניח תפילין.
הרי בברייתא כתוב ההפך, עונה הגמרא ואומרת,
כאשר הרב שלוחה הוא דעוויט, מה קרה כאן?
הוא הביקש מהשליח
תביא לי את התפילין והנה הגיע זמן קריאת שמע
והשליח התעצל או התעכב
או סיבה כלשהי ולא מגיע.
אז אומר רב, אוקיי,
אם אין לי תפילין אני אקרא קריאת שמע בלי תפילין.
אחר כך יביאו את התפילין, העניין, איך תפילין ועוד פעם אני אקרא.
מעניין וכאן אולי יש כאן חידוש כמו שנראה בכל אופן
שאיננו צריך
כי לכאורה על מה מדברים על זמן הנץ או אפילו שלוש שעות שכבר נגמר זמן קריאת שמע.
טוב אנחנו בשתי שורות האחרונות של העמוד.
תראו רש"י אומר בחלק העשר שורות האחרונות שלוחה הוא דעווית מה זה עווית קלקל
כן, מקלקל, מעוות, בדיוק. השליח קלקל, שחרר להביא לו תפילין מי קרא, והגיע זמן קריאת שמע,
כן, והגיע זמן קריאת שמע,
והוזקק לקרות כדי שלא יעבור הזמן,
וכימאתי שלוחא דתפילין הנחינו.
או, אומרת הגמרא עכשיו,
עמאר אולה.
מה זה? זה היה מקרה חד פעמי,
אז גם רב לא היה מניח קודם קורא קריאת שמע ואחר כך תפילין. ולמה?
כמו שנראה מיד,
אמרו לה,
כל הקורא קריאת שמע בלא תפילין,
כאילו מעיד עדות שקר בעצמו.
רש"י אומר, זו הכוונה, כאילו, חס ושלום, כביכול,
רק בלשון סגי נאור, אנחנו אפילו לא רוצים להוציא מהפה,
אומרים בעצמו.
אז כל מי ש...
כל הקורא קריאת שמע בלא תפילין,
כאילו מעיד עדות שקר בעצמו.
יש רוצים להגיד שבאמת בעצמו אתה אומר קשרתם לאות על ידיך והתפילין בתיק שלך.
אז זה מעיד גם בעצמו.
יש כמה שיטות בראשונים איך להסביר את העניין הזה.
על כל פנים,
אולה אומר כל הקריאת שמע והתפילין כאילו הם עדות שקר בעצמו.
אז בעצם לפי אולה הוא קרא קריאת שמע אבל יש לו סעיף,
רשמו לו נקודה,
אתה מעיד עדות שקר.
אבל קיימצא תפילין קיימן.
אבל אמר בחייא בר אבא בשם רבי יוחנן,
כאילו הקריב עולה בלא מנחה וזבח בלא נסחים.
בעצם גם עולה וגם זבח שלמים צריכים גם מנחה וגם נסחים, אבל הוא הלך בלשון הכתוב,
כן?
אני מיד נראה רש"י, אבל על כל פנים, מה הוא אומר?
הוא אומר, מי שקורא קריאת שמע
בלי תפילין, זה כמו שמי שמקריב קורבן,
בלי מנחה ונסכים עולה, בלי מנחה ונסכים, הקורבן לא מתקבל, יש גם בקורבן.
אז יוצא שהמחלוקת בין אולה ורבי יוחנן לפי אולה הוא קיים את המצווה.
אלא מה? רושמים לו סעיף, אדוני, אתה מעיד עדות שקר. לפי רבי יוחנן זה פוגע גם במצוות קריאת שמע, זה הנפקא מינא. תראו, רש"י אומר,
כאילו מעידות שקר לישנא מעליה.
הרש"י הולך בשיטה שבעצמו הכוונה לכביכול
כאילו הקריב עולה בלא מנחה שכיבוה כתוב להקריב עימה שנאמר במדבר כ"ח תראו כאן ב' בתורה אור
ועשירי תעיפה סולת למנחה בלא לה שמן וכתיב רביעי טעין וגם ג' נזקה אם חצי עין יהיה לפרשת עין לעיל ורביעי טעין לכבשי עין זאת תולעת חודשו חודשי השנה
אז אם כן אף הקורא ואינו מקיים אינו גומר את המצווה
נסכים, הוא עדין, הוא היין המתנסך אגב, המזויח, חכר, עולה, והזבח, כי דכתיבו נסכיהם, חצי עין וכו',
מה שקראנו, הוא עדין למצילם, אמר, כאילו הקריב עולה בלא מנחה ונסכים, דעה עולה, נמי טעונה נסכים,
אלא לישנא דקרנא כת עולה ומנחה, זבח ונסכים, רצה את לשון הכתוב, יפה,
ברור,
כן,
אפשר לשאול שאלות, למרות שאנחנו צריכים להספיק,
אם יש איזה קושי לעצור אותי.
ואמר רבי יוחנן,
עד עכשיו דיברנו עול מחות שמיים ותפילין,
קבלת קריאת שמע, עול מחות שמיים.
ואמר, רוצה שיקבל עליו עול מחות שמיים שלמה,
בלי הפרעות, בלי קלקולים, בקדושה, בטהרה, בנקיות,
יפנה.
מה זה יפנה? ילך לשירותים.
רש"י אומר לנקבא,
ויטול,
כן?
ויטול ידיו ויניח תפילין ויקרא קריאת שמע ויתפלל וזוהי מלכות שמיים שלמה.
מעניין, גם התפילה זה קבלת הון מלכות שמיים.
זה גם חלק מקבלת הון מלכות שמיים.
אמר הבכייה בראב אמר רבי יוחנן
כל הנפנה ונוטל ידיו
ומניח תפילין וקורא קריאת שמע ומתפלל מעלה עליו הכתוב כאילו בנה מזבח והקריב עליו קורבן.
איך הוא לומד את זה?
דכתיב,
כתוב בתהילים כ"ו, ארחץ בניקיון כפיי והסובבה את מזבחך השם.
אז אם כן, אם אני רוחץ את הידיים ואני מתפלל,
הרי זה כאילו סובבתי את מזבח השם.
כן?
אז איך הוא רואה את זה?
כי דכתיב,
אומר רש"י, ארחץ כל הגוף,
דכתיב אחת וניקיון מה שמע כל הגוף ולא כ... אה, זה כבר הדבר השני.
כן?
ארחץ,
שם הפרק מדבר על תפילה.
אז אם כן, ארחץ וניקיון כפיי והסובבה את מזכה השם.
אמר לי רבה לא סבר לה מר כאילו טבל?
דכתיב ארחץ וניקיון ולא כתב ארחיץ כפיי.
בעצם הוא אומר,
ארחץ כל הגוף ולא כתיב ארחיץ כפיי לדרשה.
אתה לומר שמעלה עליו שכר כרחיצת כפיו, כאילו טבל כל גופו.
היינו, מי שרוחץ את ידיו בעצם ארחץ, לא ארחיץ בניקיון כפיי.
כאילו רחצתי את כל, טבלתי למרות שרק נטלתי את ידי.
ולא כתב ארחיץ כפיי.
אמר לרבים אלא לרבה, חזי מר, יראה אדוני.
חזי זה כמו חיזיון, כן? ראה אדוני, הי צובא מרבנן דעתם ממערבה, תראה את התלמיד חכם, צורב. מי זה הצורב?
תלמידי חכמים צעירים,
כן? צורב זה תלמיד חכם או חריף,
ככה הוא צורב, איך אומרים?
היזהר ושנשיכתם ישיכה וקיצתם עקיצת הקו,
לא להתעסק עם תלמידי חכמים שיש להם אש אוכלה,
כי התורה אש, צריכים להיזהר.
אז מכן,
דעתה ממערבה, תסתכל את הצורב הזה שבא מארץ ישראל, ואמר,
מי שאין לו מים לרחוץ ידיו,
מקנח ידיו בעפר ובצרור ובקסמית.
כל מה שמנקה.
בהלכה כתוב אפילו בבד.
אם אין מים, אז יש תחליף.
כי הנקודה להוציא את האבק מהידיים, או זיעה.
אז זה גם טוב אם אתה מקנח בדברים שהם גורמים לזה.
אמר לי, שפירקה אמר, הוא באמת התלמיד החכם שבא מארץ ישראל, אמר טוב, איך?
בפסוק לא כתוב במים,
ארחץ בניקיון כפיי.
אז מה זה ניקיון?
לא רק מים,
אלא גם מה שכל הדברים האלה שהוא אמר,
עפר וצרור וקסמית,
כל מיני דברים שמנקים את היד ומייבשים את הזיער.
מי כתיב אכת זו במים
בניקיון כתיב כל מידי דמנקי דעה רב חיסדא.
יש לנו ראיה שהרי רב חיסדא,
כן,
בדף כ"ב נלמד את זה, לייט,
לייט זה לשון מקלל.
אמן דמעד הרמיה בעידן צלוטה.
מי שמדבר. מי שמחזר, מחזר על מים בזמן התפילה, הוא לא מתחיל להתפלל עד שלא יהיה לו מים,
למה הוא מקלל? מה? מחזר, זאת אומרת הוא מחפש מים,
הוא רץ למצוא מים ואין, אז הוא לא עומד להתפלל, אז הוא היה מקלל אותו,
זה ביטויים קצת קשים.
אומרת הגמרא בעידן סוטאני מילי הגמרא אומרת לקריאת שמע,
אבל לתפילה כן מהדר, ועד כמה עד פרסה.
כמה הוא צריך לרוץ? פרסה זה ארבע מיל, בערך ארבע קילומטר, בין ארבע לחמישה קילומטרים.
זה ארבע מיל, מיל זה אלפיים אמה, מה זה בערך חצי מטר?
אז כל מיל זה קילומטר.
פרסה ארבע מיל, אז עד פרסה הוא היה,
אם יש לו אפשרות להשיג מים אז הוא רץ פרסה
והוא לא מתפלל אבל יותר מזה הוא יכול להתפלל בלי ליטול ידיים ואנא מילא לקמא עם הדרך לפניו אז אומרים ממילא אתה צריך להתקדם רצית לעשות הפסקה תתקדם אם אתה יכול להשיג מים ארבע קילומטר קדימה
ותיטול ותתפלל אבל אם זה מרחק יותר גדול אתה יכול להתפלל בלי אבל אם בשביל להשיג מים הוא צריך לעשות רוורס
ללכת אחורנית, אבל אחורי אפילו מיל,
מיל זה אלפיים אמה, זה לא מייל האנגלי, כן?
מיל,
אבל מיל אינו חוזר,
ומיל הוא דאינו חוזר, פחות ממיל חוזר,
אז אם כן אין צורך אפשר להתפלל גם בלי מים.
כן.
אז מה הוא אומר? הטוסות אומר, מה ההבדל בין קריאת שמע לתפילה?
מה ההבדל בין קריאת שמע?
אנחנו יודעים קריאת שמע זה דאורייתא, תפילה דרבנן, אבל העניין הזה
אומר תוספות הראשון, יש ספרים דה גרסייה, אני מילא לקריאת שמע, לתפילה לא דקאמר רב שמעון בלקיש
לגבל ולתפילה ד' מילים.
כן, בשביל מי שמכין בטהרה את העיסה.
אבל ענייננו צריך ארבע מילים,
ונראה דלא גרסינן ליה,
לכאורה לתפילה גם ארבע מילים, לא גרסינן ליה, דאו הדין לעניין צלות הנמי,
ניתן שלא יעבור זמן תפילה.
אצלנו בגמרא לא גורסים שרק לקריאת שמע,
אלא באמת גם לתפילה.
דמה ישנה קריאת שמע מתפילה? גם לתפילה יש זמן.
אם אתה חושש שעד שתחפש מים בזמן קריאת שמע יעבור, גם לתפילה יש זמן.
גם יש לקמאן פרק מי שמתו,
ביטלוה נטילת ידיים כדי רב חיסדא דליתא מאן דמאה דרא מאיה בעידן סוטה ומדלא הזכיר שם קריאת שמע מאז אמר דכל עניין מותר
והעיד רב שמעון בלקיש דאמר ולתפילה דלת מילים פרס רש"י להתפלל שם במניין אם כן למעשה אין צריך להקפיד
כן יש לנו את העניין כי בעצם קריאת שמע יש לה זה זמן דאורייתא
מי שעובר את הזמן מדאורייתא לא קיים את המצווה,
אבל בדרבנן בעצם תפילה היא דרבנן.
הרמב״ם אומר, פעם ביום זה תפילה דאורייתא.
אין זמן, חז"ל קבעו זמן, אז כל תקון רבנן כן דאורייתא תקון, נכון,
אבל גם אם הוא יעבור את הזמן,
אז אומרים המפרשים, יש לו תיקון, הרי יש השלמה.
בכל תפילה יש השלמה.
ואם אין לו מים ומוכח מים,
אז במינך תתפלל שתי תפילות.
אם היה באמת עדין שזה מעכב,
אבל קריאת שמע אין השלמות.
יש זמן, דאורייתא נגמר הסיפור.
טוב,
איך אומרים, מעוות לא יוכל לתקון. קריאת שמע, האדם לא יכול לעשות קבלנות.
לא קראתי קריאת שמע בבוקר.
תפילה, תקנו שאפשר השלמה.
תפילת השלמה, כמובן לא במזיד, רק בשוגגים. אם חסר לו מים ואי אפשר להתפלל בגלל זה, אם היה ככה הלכה,
אז היה מותר לו לא להתפלל, ובמנחה להתפלל שתיים.
יפה, משנה.
אומרת המשנה הקדושה,
הקורא את שמה ולא השמיע לאוזנו יצא.
אנחנו נראה אחר כך את הנקם הזה, רבי יהודה.
הוא לא השמיע לאוזנו,
אבל אומרים המפרשים,
הוא לא בלב קרא.
הוא קרא בשקט, חיתוך אות המילים, הוא חתך,
אבל בצורה כזאת שאפילו האוזן שלו לא שמע,
בדיעבד לכאורה יצא.
רבי יוסי אומר, לא יצא.
הגמרא, מי שזוכר מחלוקת רבי וחכמים למעלה,
שמע,
אשמע לאוזנך, רבי אומר,
ואילו רבי יהודה, שזה תנא קמא אומר, שיצא, הוא אומר, שמע שתבין, מלשון הבנה, בכל לשון שאתה מבין תגיד.
ואיפה רבי יוסי לומד שבכל לשון גם הוא מסכים?
אז הוא אומר מאותה מילה שמע יש לה שתי משמעויות
גם תשמע באוזניך וגם שתבין מה שאתה אומר, שמע זה גם להבין.
היום זה היורצייט של הרב הנזיר זכר צדיק לברכה לעינוי נשמתו של רב דוד הכהן,
והוא,
כן,
יש לו את העניין המיוחד של שמיעה,
כן,
שהוא אומר ביש,
שבבבלי אומרים תשמע ובירושלמי אומרים תא חזה
שלא תראייה שמיעה גדולה מראייה.
הירושלמי יותר בראייה, בבלי תשמע.
אז הוא כתב ספר חזון הנבואה.
חזון, אה...
כל הנבואה.
כל הנבואה.
או, כל.
כן.
אז אם כן,
אומרת הגמרא
מה?
לא הבנתי.
מה, מה השתלשלות? אה, על השתלשלות המחשבה, אמונת ישראל, מאז משה רבנו.
כל התנועות של כדאי לקרוא את הספר הזה,
הוא מנתח בעומק את כל השתלשלות הזרמים, נקרא לזה, כן, מאז משה רבנו, התנאים והאמוראים,
הגאונים,
הרב סעדיה גאון, הרמב״ם,
הרמח"ל יותר מאוחר, כן,
עד לתקופות שלנו, איך אנחנו מקדמים את החשיבה הפילוסופית, האמונית בדורות.
הוא היה עורך בכ...
הוא נפטר בכ"ח, כ"ח אלול,
היום.
כן, אני באמת,
באמת יש אזכרה עכשיו בבית הרב בעוד שעה.
כן, היה דמות מיוחדת.
טוב, אין לנו הזדמנות רק לומר, היה איש קדוש, הוא ערך את הספר של הרב קוק, קורות הקודש.
הוא סמך עליו בחייו שהוא יערוך את ספריו.
הוא עצמו היה דם צנוע מאוד עניו ומלא קדושה. הוא היה נזיר והוא התנהג בצורה כזאת מדהימה. מצד אחד איש שמח ומקבל פני אדם ולא מחזיק מעצמו, מדבר עם כל אחד בצורה פשוטה.
היה בקי בכל הש"ס והפוסקים והיה בקי בכל הקבלה
ובכל הפילוסופיות של כל העולם.
בצעירותו הוא גם למד את זה,
כן, הייתה תקופה שהוא היה בשוויץ ולמד,
החזיק ש"ס ולמד פילוסופיה.
אז הוא חיפש והרב קוק הגיע לשוויץ,
אז הוא שמע אותו, נפגש איתו, שמע איך שאומר הרב קוק בבוקר,
לפנות בוקר, באותו בית קם הרב קוק מוקדם ואמר את פרשת העקידה,
כשהוא שמע איך שהוא אומר את פרשת העקידה,
אז הוא אומר, מצאתי רב.
הוא אומר, זה בדיוק מה שאני מחפש. מאז הוא דבג בו, עלה לארץ.
כן, דמות מיוחדת.
כן, הבן שלו זה הרב של חיפה, הרב שרישוב הכהן.
ובכן,
אומרת הגמרא,
אני קורא עוד פעם את המשנה, קורא את שמע ולא ישמע לאוזנו,
יצא.
רבי יוסף אומר, לא יצא.
קרא ולא דגדג באותיותיה. מה זה?
נגיד, הוא לא אמר שוונה,
שאנחנו נפריד בין "על" ל"ו"בך", שני ל"דים שמתחברים בשני מילים. אם לא יפסיק אז הל"ד כאילו תהיה "על"ו"בך,
ו"ו"בך, הל"ד אחת נבלעת, וכן כל העניין הזה.
רבי יוסי כאן הפוך,
רבי יוסי אומר יצא, רבי יוסי אומר לא יצא.
הקורא למפריע, מה זה למפריע?
או פסוק מאוחר לפני הפסוק הקודם,
נגיד הוא אומר,
שמע ישראל השם לא כיהן שם אחד, במקום ואהבת,
והיו הדברים האלה שאומרים צדקה, ואהבת את השם, אחר כך אומר את הפסוק השני,
או מילה לפני מילה לא יצא,
קרא וטעה יחזור למקום שטעה.
באמת להלכה כתוב, אם זה פסוק, תחילת הפסוק,
אם זה מילה,
אז אם המילה מתחילה משפט משמעותי, אז הוא מתחיל מאותה מילה. אם זה באמצע משפט,
מתחיל את המשפט מתחילתו.
אומר רש"י
ולא דקדק באותיותיה לפרשן יפה בשפתיו,
כן? לדקדק.
אומרת הגמרא,
מה אמרת?
הקורא את שמע ולא השמיע לאוזנות, הנקמה אומר יצא. רבי יוסי אומר לא יצא.
מה איתה? מה דרבי יוסי?
משום דכתיב שמע.
השמע לאוזנך מה שאתה מוציא מפיך.
כמה חשוב הכל אנחנו יודעים היום.
הכל זה תנודות אוויר, יוצרות.
אתה יכול, באיטליה הייתה זמרת סופרן שהיו מוכרחים לבנות בשבילה אודיטוריום מיוחד בגלל שהיה לה קול כזה דק עם תדר כזה שכל החלונות היו נשברים.
אני זוכר בילדות סיפרו לנו שיש דבר כזה.
כלומר,
זה ידוע שהיום פיתחו בארצות הברית תותח שהעיקרון שלו תדר של קול שיכול להרוס בניין.
לא צריך חומר נפט.
כן, אתה שולח תדר של זעזוע,
זה כמו רעידת אדמה כזה.
אפשר לקרוא לזה. אני לא יודע, זה נפסק, אבל אני יודע לפני עשרים שנה דיברו על זה, שכנראה ש... זה הד, זה הד. אתה משמיע את ההד כמו... אז לכן לשון הרע...
אלכוהולי של המטוס, בדיוק, נכון.
לכן צריך להבין למה לשון הרע כל כך חמור.
אנשים אומרים, והכול דיבורים.
מה זה דיבורים?
זה, חביבי, יוצא, תנונה, אתה,
בכל העולמות שולח תדר לא טוב. דברי תורה, כאן השיעור שלנו,
אנחנו לומדים כל הקולות שאנחנו משמיעים כאן, זה יוצר בכל העולמות תיקונים בעזרת השם.
הלאה.
אם כן, מה התאמרת רבי יוסי רוב? הכתיב שמע,
השמע לאוזנך מה שאתה מוציא מפיך, ותנא כמה סבר שמע בכל לשון שאתה שומע.
ורבי יוסי, הרי גם הוא מסכים שאפשר להגיד שמע ישראל בצרפתית ובאנגלית,
אז מאיפה הוא לומד?
תר תשע מאמינה הוא שומע שני דברים יפה עכשיו תבוא כאן סוגיה שהיא מורכבת
תשימו לב
הגמרא תביא חמש מקורות בהתחלה ארבע שבהם אנחנו מדברים שצריכים לשמוע נושאים שונים בתרומה בקריאת מגילה בברכת המזון אצלנו דיברנו על קריאת שמע והגמרא תנסה להראות כמו מכל מקור האם כמו רבי יוסי או כמו רבי יהודה
כי התנא קמא של משנתנו נראה שזה רבי יהודה,
למרות שלא כתוב את השם שלו.
אז השיטה תהיה,
אנחנו מנסים לזהות בהתחלה להגיד שקריאת שמע זה כמו כל המקורות האלו שדיברנו, קריאת מגילה,
מי שתורם תרומה הוא צריך לברך.
אז אם הוא חירש שהוא לא יכול,
חירש שלא מדבר ולא שומע בגמרא,
שהוא לא יכול להשמיע קול,
אז נכון שהברכה היא דה רבנן, אתם יודעים, הפרשת תרומה היא דאורייתא בזמן שנוהג
אבל ברכה של הפרשת תרומה זה דה רבנן.
אז יהיה כל הנושאים האלו, לפי המהלך הראשון שנדבר הגמרא מבינה, הדין שקיים בקריאת שמע צריך להיות,
אותו רעיון צריך להיות גם בנושאים האחרים ולכן אנחנו נשאל מיהו התנא שבכל מקור ומקור אבל בסוף נראה את רבי יוסף בסוף הסוגיה שהוא בא ואומר לא,
אין להשוות בין קריאת שמע לדברים אחרים, זה דין מיוחד של קריאת שמע וזו שיטה אחרת.
אנחנו נלך לפי המהלך הראשון עכשיו
בגמרא נגיע לשיטה השנייה. למה אני אומר מראש? כי יש כאן המון פרטים, אז תזכרו,
אנחנו מנסים לפי המהלך כרגע להשוות בין קריאת שמע לשאר הדברים ואז אנחנו מחפשים את הזיהוי מי זה התנא שאומר. בואו נראה.
אומרת הגמרא
תנא נתם, חירש המדבר ואינו שומע,
אז חירש סתם זה גם לא מדבר ולא שומע,
אבל מי שמדבר ואינו שומע,
אז בדרך כלל חירש סתם, בשיטה הקדמונית הוא היה נשאר,
אם זה מלידה, הוא היה נשאר בפיגור רב,
כי לא הייתה לו התפתחות.
כן, היום יש שיטות של בתי ספר מיוחדים, איך לפתח אותם.
אז באמת זה משהו אחר, אבל חירש שמדבר ואינו שומע לא יתרום
ואם תרם תרומתו תרומה כי הוא לא שומע את הברכה, אבל בדיעבד אם תרם תרומתו תרומה.
מאן תנא חירש המדבר ואינו שומע דיעבד היא לכתחילה לא.
והגמרא מבינה שזה אותו דבר כמו קריאת שמע, ככה נקודת המוצא בכל הסוגיה שנלמד.
אמר רב חיסדא רבי יוסי דתנן במשנה שלנו
הקורא את שמע ולא השמיע לאוזנו יצא דברי רבי יוסי.
אז מה רואים? הקורא, מה זה הקורא? בדיעבד, נכון?
אם כתוב הקורא,
יצא, רבי יוסי אומר,
תיבד דברי רבי יהודה נמחק,
כן?
טוב, דברי רב, הוא אומר הבך, שמוחקים דברי רבי יהודה.
הקורא את שמע, תראו כאן בבית בהגעות הבך, הקורא לאוזנו יצא,
רבי יוסי אומר,
כן צריך לומר בתיבת דברי רבי יהודה נמחק וכן בסמוך.
כן? אז אם כן, הקורא את שמע ולא ישמע זו יצא.
רבי יוסי אומר, לא יצא.
עד כאן לא קמה רבי יוסי לא יצא אלא אגבי קריאת שמע דאורייתא.
אבל תרומה, כל הבעיה בתרומה. מעשה התרומה, אין לי בעיה. מה זה התרומה?
אתה מפריש תרומה.
מה אכפת לי חירש או לא חירש?
אם הוא מבין עניין,
כי הרי הוא מדבר, זה לא שותה חרש, שותה וקטן,
שלא שומע, לא מדבר.
אז המעשה שלו התקיים.
כל הבעיה זה הברכה שהוא מברך על הפרשת תרומות שהוא לא שומע.
הוא ברכה דה רבנן,
ולא בברכת על ימילתא, הפרשת תרומות המסרות,
גם אם מישהו הפריש בלי לברך, יצאה ידי חובה.
התרומה תיקנה, זה כבר לא תבל.
אז לכן,
אז הגמרא אומרת, זה יכול להיות כמו רבי יוסי.
עד כאן רבי יוסי הגמרא אומרת מה שאמר בקריאת שמע שלא יצא בגלל שזה דאורייתא אבל ברכת תרומה זה דרבנן והרי מעשה ההפרשה מתקיימת גם בלי ברכה נגיד אם מישהו שכח ברכה והפריש תרומה
זה בסדר גמור
לא אין כאן שום בעיה הפסיד ברכה אבל מבחינת התבואה ניתקנה והכל עוד זורם טוב
אומרת הגמרא אז לכאורה אפשר להעמיד את זה גם כרבי יוסי
איפה רבי יוסי אומר שלא יצא לגבי קריאת שמע, שזה דאורייתא, עצם אמירת קריאת שמע.
אז אכן לא יצא אם הוא לא השמיע לאוזניו.
אבל בתרומה אפשר, רבי יוסי יודה.
ולא ברור. הוא שואל את הגמרא, ממה ידה רבי יוסי?
מי אמר לך שזה רבי יוסי? דילמה, רבי יהודה היא.
ואמר, לגבי קריאת שמע, נע מידיעה והדין. לכתחילה לא.
אולי זה לא הולך כמו רבי יוסי, אלא כרבי יהודה.
וגם מה שלמדנו בקריאת שמע שלפי דת תנא קמא יצא,
על מה הוא דיבר?
על הקורא קריאת שמע
ולא השמיע לאוזנו.
לא הנחיה לכתחילה, אלא משהו בדיעבד.
מה שתנא קמא, שזה רבי יהודה,
אומר שיצא,
זה על מצב של הקורא.
מה זה הקורא?
מי שכבר קרא, קורא קריאת שמע וישמע, יצא.
משמע שגם רבי יהודה לכאורה לא אומר לכתחילה יצא.
לכתחילה אומרים לו אתה יכול לקרוא בלי להשמיע לאוזניך, אתה יכול לקרוא, לא.
לכאורה אפשר להגיד שרבי יהודה שאומר יצא זה במקרה שכבר קרה ולא השמיע לאוזנו.
אבל לכתחילה כן, וזה בדיוק מה שאנחנו אומרים גם בתרומה,
שמי שהפריש תרומה חירש, שהפריש תרומה יצא.
אז זה רבי יהודה, מי אמר לך להעמיד את זה כרבי יוסי?
עוד פעם נראה את זה בפנים,
אומרת הגמרא
וממי די רבי יוסי אידימא רבי יהודה ואמר לגבי קריאת שמע נמי דיעבד דין לכתחילה לא תדע דקטני הקורא קריאת שמע דיעבד דין לכתחילה לא
אומרת הגמרא לא
זה שכתוב הקורא זה לא להגיד שרבי יהודה אומר רק בדיעבד יצא ידי חובה לכתחילה לא
באמת רבי יהודה טוען שלכתחילה גם אומרים לבן אדם
אתה יכול לקרוא קריאת שמע גם אם לא תשמע באוזניך.
תחתוך בשפתיים וזה מספיק.
אבל למה כתוב הקורא להודיעך כוחו דרבי יוסי?
דאמר דיעבד נמי לו.
זה בא להגיד שרבי יוסי שחולק,
לא רק בלכתחילה הוא דואג שישמיע לאוזנו,
אלא גם בדיעבד אם מישהו קרא ולא השמיע אז רבי יוסי יגיד שלא יצא.
דאי רבי יהודה אפילו לכתחילה נמי יצא.
לכאורה אין הכרח להעמיד את המשנה הזאת לתרומה דווקא כרבי יוסי,
כי אפשר להעמיד אותה כרבי יהודה, כמו שהגמרא מציעה.
אומרת הגמרא, אני אביא לך מקור נוסף.
ולהא דתניא.
אתה מדבר על דאורייתא דרבנן, אני אתן לך דוגמה של דאורייתא. ברכת המזון דאורייתא, שבוע שעבר,
ואכלת ושבעת וברכת את השם אלוקיך.
כאן לא תוכל להגיד הבדל בין קריאת שמע לברכת המזון,
כי שניהם דאורייתא, בין דאורייתא לרבנן.
אומרת הגמרא,
בוא נראה,
ואל אהד אתןיה לא יברך אדם ברכת המזון בליבו, ואם ברך יצאה.
אז מה כתוב?
שלכתחילה לא יברך.
מה זה בליבו?
לא הכוונה רק שהוא חושב.
שהוא לא שומע.
ברור שצריך חיתוך השפתיים.
אה?
בלב.
זה קשה לומר.
בגלל שכתוב מי יכול לצאת ידי חובה בלב זה רק מי שבמצב שאין ברירה, אז יש לו שכר חלקי.
זה לא נקרא לקרוא.
לקרוא קריאת שמע לפחות צריך חיתוך השפתיים. מה שבליבו הכוונה שהוא לא שומע.
ככה מפרשים.
כן, למשל כתוב שמי שחולה מעיים
וכולי, שהוא לא יכול לברך להוציאה, אז מערער בליבו,
ואז יש לו שכר, לא כקורא קריאת שמע, כי הוא לא קיים קריאת שמע,
הוא לא קרא.
אלא מה? יש לו שכר, מערער, ערעור כדיבור, כף הדמיון.
נכון שהמילה בליבו קצת מושכת לעניין הזה.
ואללה דתניא, לא יברך אדם ברכת המזון בליבו.
לכן צריך להקפיד ברכת המזון, לא לשמיע בקול.
ואם בירך, יצא.
מאני לא רבי יוסי ולא רבי יהודה. דאי רבי יהודה, לפי דבריך אמרת, אמר לכתחילה נמי יצא. איך עמדת במקרה של תרומה?
הסברת שרבי יהודה בעצם אומר, אפילו לכתחילה אומרים לבן אדם, אתה יכול להפריש תרומה בלי שתשמיע את הברכה לאוזניך.
נגיד, אותו חרש שלא שומע,
הוא אומר, מוציא בפיו, זה שהוא לא שומע לא מפריע.
אז כאן כתוב שרק לכתחילה יקרא בקול שיר זנות תשמע בברכת המזון, בדיעבד לא, זה לא יכול להיות רבי יהודה,
כי רבי יהודה אומר לכתחילה לפי מה שהסברת קודם, נמי יצא.
אי רבי יוסי, הרי הסברת שרבי יוסי סובר שגם בדיעבד הוא לא יצא,
אז מי זה?
אלא מאי,
רבי יהודה, אלא מוכרחים להגיד מכאן שבאמת רבי יהודה זה בדיעבד אין,
לכתחילה לא, אלא מוכרחים לחזור לרעיון שמה שרבי יהודה אומר שיצא ידי חובה זה רק בדיעבד,
אבל לכתחילה אנחנו אומרים לו, אשמה לאוזנך,
שואלת הגמרא, אלא הדתני רבי יהודה ברי דרבי שמעון בן פזי,
חירש המדבר ואינו שומע, תורם לכתחילה.
או, אז זה כאן יש לנו רבי יהודה ברי דרבי שמעון ברייטן נוספת בנושא של תרומה,
אחד קודם ראינו, אבל כאן מופיעה דעה חדשה.
חרשה מדבר, תורם לכתחילה.
מה אני, לא רבי יהודה, לא רבי יוסי, כי מה אמרת?
עכשיו, רבי יוסי אומר שגם בדיעבד לא יצא, ורבי יהודה אומר שלכתחילה ישמע באוזנו,
רק בדיעבד יוצא ידי חובה, אבל כאן כתוב שחרשה מדבר אפילו תורם לכתחילה.
זה לא רבי יהודה,
כי רבי יהודה שאמר היא יצא זה רק בדיעבד.
נכון?
אתם איתי?
הרי המהלך אומר לי שרבי יהודה, לפי העמדה עכשיו, רבי יהודה רק שאומר היא יצא זה רק בדיעבד. ורבי יוסי אומר שלא יצא, זה לגמרי לא יצא.
אפילו בדיעבד לא יצא.
אז הברייתא הזאת שהבאנו עכשיו שאומרת לכתחילה יכול לא להשמיעה לאוזנו. מי זה? לא רבי יהודה, כי רבי יהודה אומר רק בדיעבד, ורבי יוסי אומר בכלל לא יצא אף פעם.
כן?
אפילו בדיעבד לא יצא ידי חובה.
מני לא רבי יהודה, רבי יוסי. היא רבי יהודה אמר דיעבד, הנה לכתחילה לא, ובברייתא כאן כתוב לכתחילה. היא רבי יוסי אמר דיעבד, נמי לא.
אלא אומרת הגמרא לעולם, רבי יהודה,
ואפילו לכתחילה נמי.
באמת, זה רבי יהודה.
ואפילו לכתחילה גם כן יצא ידי חובה.
אומרים לבן אדם. רגע, רגע אמרת שרבי יהודה אומר רק בדיעבד?
לא.
פעם אשר רבי יהודה עצמו סובר?
פעם אשר רבי יהודה בשם רבו רבי אלעזר בן עזריה
בואו נראה את זה בפנים אומרת הגמרא ולה קשיא שתי המקורות לא סותרים את דברי רבי יהודה נקרא לזה ברייתא שלישית ברייתא רביעית שהבאנו
מברייתא אחת אתה רואה שרבי יהודה מדבר בדיעבדין לכתחילה לא בשני אם זה רבי יהודה אז הוא גם סובר בדיעבדין לכתחילה כן איך זה יכול להיות
הדידיה דרבי דתנן. רבי יהודה אומר משום רבי אלעזר בן עזריה בשם רבו הקורא את שמע צריך שישמע לאוזנו. שנאמר שמע ישראל השם אלוקים השם אחד.
אמר לי רבי מאיר הרי הוא אומר אשר אנוכי מצבך היום על לבביך.
אחר כוונת הלב הן אין הדברים.
כן?
אז אם כן על לבביך.
אז יוצא, מה הוא אומר לו?
אפילו לכתחילה גם כן לא צריך, כתוב העיקר הלבביך, כוונת הדברים.
אז אם כן,
יוצא פה ככה, אדי דיאה דרבי צריך שישמיע לאוזנו זה דעת רבו,
זה לכתחילה,
כן?
צריך שישמיע לאוזנו אז אפילו שרק בדיעבד,
ורבי יהודה עצמו סובר לכתחילה.
אז אומרת הגמרא, אם אתה מביא לי את שיטת רבי מאיר, שהיא שיטת רבי מאיר שלכתחילה לא צריך, אז אני יכול להעמיד לך את כל הדברים לגמרי אחרת.
מה?
אומר לו, אשתא דתית לאחי אפילו תאמה רבי יהודה כרבי סביראליה, שמה?
שרק בדיעבד.
אז מי זה הברייתא שמצאנו כאן שלכתחילה מותר,
לכתחילה מותר לא להשמיע לאוזנו?
זה שיטת רבי מאיר.
ולא קשיא, אה רבי מאיר, רבי יהודה, כן?
זו שיטת רבי מאיר שמצאנו כאן בברייתא.
אומרת הגמרא, בוא נשווה לעוד מקרה. תנא נתם,
הכל כשרים לקרוא את המגילה, חוץ מחירש, שותה וקטן.
ורבי יהודה מכשיר בקטן.
מנתנא חירש,
דיעבד נא מלוא.
אתה אומר, הכל כשרים לקרוא את המגילה, חוץ מחירש, שותה וקטן,
כמו חירש ושותה.
גם אם יקראו בדיעבד לא יוצאו ידי חובה, משמע שקטן הוא כמותם.
אז מי הוא זה שאומר כאן במסכת מגילה שחירש בדיעבד גם כן לא יוצא ידי חובה?
בברייתא כאן כתוב את הקבוצה הזאת, חירש, שותה וקטן.
שותה וקטן ברור, חירש ושותה ברור שהם לא יכולים להוציא ידי חובה,
כי אין להם דעת.
קטן
הוא קצת שונה, כרגע אין לו דעת, אבל תלוי, גיל חינוך, לא גיל חינוך.
אז אם מצמידים אותו יחד עם חירש שוטה, משמע שגם בדיעבד לא יצא ידי חובה.
אומרת, מי זה הטענה שסובר שמי שקורא מגילה, קטן שקורא מגילה גם לא יוצא? אמר רב מתנא רבי יוסי דתנן,
הקורא את שמע ולא יהיה לשמיע זו יצא, דברי רבי יהודה, רבי יוסי אומר לא יצא.
ואז אנחנו אמרנו שרבי יוסי אומר אפילו בדיעבד לא יצא.
אז אמרה המשנה במסכת מגילה שאומרת
שקטן לא יוצא אפילו לכתחילה,
אפילו בדיעבד,
זה בדיוק רבי יוסי של המשנה שלנו.
כי מה אמרנו על רבי יוסי?
רבי יוסי אומר שצריך להשמיע לאוזנו,
וגם בדיעבד, אם לא ישמע לאוזנו, לא יצא.
אז זה בדיוק המשנה במסכת מגילה. אומרת הגמרא, רגע,
מי אמר לך להעמיד את זה כרבי יוסי ממאי די רבי יוסי ודיעבד נמי לא?
עברנו לדף ט"ו, דילמה רבי יהודאי,
ומה שכתוב במסכת מגילה, מדברים על לכתחילה.
שחירש, שותה וקטן לא יקראו את המגילה לכתחילה, כמו הלשון.
לא יקראו את המגילה, מה שמה לכתחילה? אבל בדיעבד, כן, כמו שיטת רבי יהודה,
הדיעבד, שפיר דמה.
אומרת הגמרא, זה אי אפשר להעלות על הדעת.
כמו שאמרתי קודם, זה מוצמד הקטן לחירש ושותה.
דלא סלקא דתך, אל תעלה אפשרות כזאת. דקטן, אה חירש, דומיה דשותה וקטן.
מה שותה וקטן דיעבד נעמי לו אף חירש דיעבד נעמי לו
הרי ברור ששותה וחירש לא יוצאים ידי חובה גם דיעבד כי הם לא ברי חיוב
לא שייך על הדעת
קטן הוא עדיין מבין לעניין
אבל חירש ושותה לא אז כיוון שהצמידו אותם במשפט אחד משמע שגם בדיעבד לא
אומרת הגמרא מי אמר לך?
הצמידו אותם להגיד שלכתחילה לא כולם
אבל כל אחד בעניינו חירש ושותה גם בדיעבד לא וקטן לכתחילה לא אבל בדיעבד כן ודילמה אה כדעיתא ואה כדעיתא תחלק את הקבוצה לפי עניינו
אומרת הגמר ואז הקימו רבי יהודה שואלת הגמרא אי אפשר להגיד שזה רבי יהודה מי מצית לאוקמה את העניין של מגילה כרבי יהודה?
הרי בהמשך המשנה שם במסכת מגילה ועמידקתנא סיפא רבי יהודה מכשיר בקטן מכלל דרישא לרבי יהודה
זאת אומרת, המשך המשנה כתוב, ורבי יהודה מכשיר בקטן.
אז מה, מה שעד עכשיו דיברנו?
לא לפי רבי יהודה.
אז אתה לא יכול להמיד, כי רבי יהודה אומרת הגמרא,
ודילמה באמת כל המשנה רבי יהודה היא.
ותרי גבני קטן, וכיסורי מחסירה והכי קטנה.
המשנה הזאת צריכה איזה שיפוץ, נקרא לזה.
יש שני סוגי קטן.
קטן עד שמגיע לגיל חינוך, נגיד שמונה-תשע,
וקטן עד בר מצווה משמונה-תשע.
אז ברור שכשהוא מגיע לחינוך כבר יש בו איזו חובה,
יש בו אפשרות להוציא אחרים ידי חובה.
והכי קטנה,
הכל כשרים לקרוא את המגילה חוץ מחירש שותה וקטן,
וקטן הוא כמו חירש ושותה.
באמת דברים אמורים בקטן שלא הגיע לחינוך.
אז הוא דומה לחירש ושותה, ההתפתחות השכלית שלו עדיין כחירש ושותה.
אבל קטן שהגיע לחינוך,
אפילו לכתחילה כאשר דברי רבי יהודה, שרבי יהודה מכשיר בקטן.
הכל זה שיטת רבי יהודה, לא כמו שקראנו קודם.
אלא הוא מפריד.
בהתחלה הוא דיבר על קטן מתחת לגיל חינוך, אז הוא קימל חירה שוטה,
שאפילו בדיעבד לא יוצא ידי חובה,
ואחר כך הוא דיבר על קטן שהגיע לחינוך,
ואז בדיעבד יוצא ידי חובה.
אומרת, אותו סוד שואל, זה דוחק,
החיסור במחסרה.
אם מצאת במשנה מחלוקת שמות,
אתה מוחק את השמות, עושה חיסורי מחסרה, ומעמיד את זה כמו שיטה אחת?
חוץ מזה, אתה יכול,
כשאין ברירה, אז אתה משתמש בתירוץ דחוק,
אבל אתה יכול להעמיד את זה כרבי יוסי, תראו את התוספת הראשון למעלה.
תימא דאין זה בשום מקום דקאמר חיסורי מחסרה הוא לעוק מעליבא דחת תנא,
ועוד לוקמא כרבי יוסי ולא חיסורי מחסרה. למה לך להשתמש בתירוץ דחוק הזה?
יש לומר משום לקמם פסקינן כרבי יהודה לכן ניחא לא הוקמה אליבא דרבי יהודה.
כיוון שההלכה היא כמו רבי יהודה, כמו שנראה בהמשך,
לכן הוא העדיף להעמיד את זה לפי שיטת רבי יהודה.
טוב,
ולא כמו רבי יוסי.
אבל על הקושייה הראשונה הוא לא כך עונה.
טוב, אומרת הגמרא,
שואלת הגמרא, שורה ראשונה של השורות הרחבות,
במה הוקמת, איך אתה העמדת כרבי יהודה ודיעבד... ומה אמרת שרבי יהודה סובר? דיעבדים לכתחילה לא שמה?
שמי שלא שמע קרא ולא שמע מגילה או כל דבר אז זה שיטת רבי יהודה שלכתחילה אנחנו אומרים לו אתה חייב להשמיע שאוזנך תשמע אבל בדיעבד יצא ידי חובה
אם תגיד, כשכל זה אתה מעמיד כמו רבי יהודה,
כן, ומדברים על קטן שהגיע לחינוך,
אז אם כן,
אלא עד תניא רבי יהודה אברי ורבי שמעון בן פזי, חירש המדבר ואינו שומע, תורם לכתחילה,
אז אפילו לכתחילה מותר לו,
הוא אומר את הברכה,
מה אני, לא רבי יהודה ולא רבי יוסי, היא רבי יהודה, אתה אומר שהוא רק דיעבד, הוא אומר שיוצא ידי חובה מי שלא שומע.
לכתחילה לא, היא רבי יוסי, הרי הוא אומר דיאבד נמי לא.
אז כמו מי הולך הברייתא הזאת, שרבי יהודה ברייתא, רבי שימעון, זה לא ברייתא, זה אמוראים, כי רבי שמעון בן פזי היה אמורא, והבן שלו בוודאי.
אז כמו מי הוא הולך?
אומרת הגמרא,
כי אחרת אם הם היו תנאים, תגיד, זו שיטה שלהם.
איך תסביר את השיטה הזאת, שלכתחילה מותר להשמיע בלי,
להגיד בלי שאוזנך תשמע?
אם זה רבי יהודה, מה אמר רבי יהודה? רק בדיעבד.
אם זה רבי יוסי, הוא אומר שגם בדיעבד לא.
אז מי הולך על הברייתא כאן?
אומרת הגמרא,
היא רבי יוסי, אלא מאי רבי יהודה ואפילו לכתחילה נאמי, אומרת הגמרא, אלא מאי רבי יהודה ואפילו לכתחילה נאמי, אומרת הגמרא. אלא אנחנו נחזור בנו ונאמר שזו שיטת רבי יהודה,
ורבי יהודה עצמו סובר שלא רק בדיעבד יוצא ידי חובה אם לא שומע,
גם לכתחילה אומרת הגמרא אה זה יהיה קשה מה שאמרנו קודם אלא אה דתניא לא, זאת אומרת ככה שרבי יהודה אומר לכתחילה יכול להשמיע בלי לומר בלי שישמע ורבי יוסי אומר אפילו בדיעבד לא שתי קצוות
אז אומרת הגמרא אם זה מה שאתה מתאר שרבי
יהודה אומר שמותר אפילו לכתחילה בלי שהוא שומע ורבי יוסי אומר שאפילו בדיעבד לא אלא מה שלמדנו לא יברך אדם ברכת המזון בליבו ואם ברך יצא מה אני לא רבי יהודה ולא רבי יוסי היא רבי יהודה הרי עכשיו אתה מסביר שאפילו לכתחילה גם כן יוצא ידי חובה היא רבי יוסי הרי אתה אומר אפילו בדיעבד נמי לא אומרת הגמרא לעולם רבי יהודה היא ואפילו לכתחילה נמי ולה קשיא הדידי
הוא חוזר על הקטע שלמדנו קודם, אז יהיה יותר קל, אדידי אדרבאי.
כלומר,
באמת הוא אומר אפילו לכתחילה, ורבו אומר רק בדיעבד, אתניא אמר רבי יהודה משיב רבי אלעזר בן עזריה, זה רבו,
הקורא את שמע צריך שישמיע לאוזנו שנאמר שמע ישראל,
זה לכתחילה.
ואילו רבי יהודה טוען שלא צריך,
אז בשם רבו הוא אומר,
אז זה יהיה בדיוק בשם רבו. אמר לו רבי מאיר, הרי אומר שנרוצבך יום הלבביך,
אחר כוונת הלב ואיננה דברים.
אז זה יוצא ככה,
לפי רבי אלעזר בן עזריה רבו,
זה אפילו,
אפילו בדיעבד לא, צריך שישמיע לאוזנו.
ורבי מאיר אומר, לא צריך בכלל, לכתחילה לא צריך.
השתדתית לאחי, אפילו תימא רבי יהודה כרבי סבירה ליה,
שרק בדיעבד ולה קשיא, הרבי יהודה, הרבי מאיר,
רבי יהודה עצמו סובר שלכתחילה לא,
לכתחילה אסור לו להגיד בלי שהוא שומע בדיעבד כן,
ומי זה שסובר שגם בדיעבד, גם לכתחילה מותר, זה שיטת רבי מאיר.
אמר רב חיסדא אמר רב שילא הלכה כרבי יהודה,
שאמר משום רבי אלעזר בן עזריה,
שמה, זה מה שטוס עוד קודם העיר,
שבאמת הקורא את שמע צריך שישמיע לאוזנו,
וזה לכתחילה בדיעבד יוצא ידי חובה והלכה כרבי יהודה שבדיעבד מועיל וצריכה למה צריכים להגיד פעמיים הלכה כרבי יהודה שאמר משום רבי אלעזר והלכה כרבי יהודה דיא השמינא הלכה כרבי יהודה אבה אמינא שאפילו לכתחילה לא צריך לשמוע באוזנו כמשמעלן הלכה כרבי יהודה שאמר שום רבי אלעזר שרבי אלעזר בן עזריה בפירוש אומר שצריך להשמיע לאוזנו
ויש מינא לך כרבי יהודה שאמר שהוא ראה לזון עזריה ואמינא צריך ואין לו תקנה אפילו בדיעבד כמה שאומרים על לך כרבי יהודה.
אמר רבי יוסף, מחלוקת, בא רבי, עד עכשיו מה היה?
אם נעשה סריקה מחודשת,
אנחנו יצאנו מנקודת הנחה
שקריאת שמע שווה לכל המקרים, לתרומה, לברכת המדינה.
יש הבדלים, כן, אם זה דרבנן דאורייתא, אבל הרעיון הזה להשמיע לאוזנו,
צריך להיות אותו דבר.
מה שיש לנו בקריאת שמע שייך גם בכל התחומים האחרים.
בא רב יוסף, שובר את כל המהלך הזה, הוא אומר, מה פתאום?
זה דין מיוחד לקריאת שמע.
אומרת הגמרא, אמר רב יוסף,
מחלוקת בקריאת שמע.
האם יצא ידי חובה אם לא השמיעה לאוזנו או לא יצא? אבל בשאר מצוות, אל תשווה את זה לקריאת שמע, דברי הכל לא יצא.
למה?
דכתיב,
הסכת ושמע ישראל.
מה זה הסכת ושמע ישראל?
כן, אומר כאן רש"י,
ואין לו תקנה, וכן, נשאר מצוות כל הברכות.
הסכת ושמע, אה, בכל המצוות כתוב הסכת ושמע.
אז אכן, בכל המצוות אין לך שום פתרון.
ושמע ישראל.
מי תביא,
לא יברך אדם ברכת המזון בליבו ואם ברך יצא.
אז לכאורה אתה אומר בשער מצוות לכתחילה מותר לברך בלי שאוזנו תשמע הנה יש לך כאן ברייתא מפורשת בברכת המזון שאם רק לא שמע לא יצא ידי חובה אפילו בדיעבד.
סליחה, לכתחילה לא יברך בצורה כזאת ואם ברך יצא אלא היא יתמר אך היא יתמר.
עכשיו נתקן רבי יוסף מחלוקת בקריאת שמע דכתיב שמע ישראל
אז האם צריך שאוזנו תשמע או לא? אבל בשער מצוות דברי הקול יצא.
כן יוצא אפילו שלא ישמע, ישמע באוזנו. כל המחלוקת אם יוצא בדיעבד או לא יוצא בדיעבד זה בקריאת שמע שכתוב שמע ישראל.
אבל בשער מצוות דברי הקול יצא גם אם הוא לא השמע לאוזנו.
רבי יוסי לא יחלוק, שואלת הגמרא: "והכתיב הסכת ושמע ישראל" ההוא בדברי תורה כתיב.
אז הוא יגיד, זה מדברים,
אז קט ושמע, זה בדברי תורה, רש"י אומר בדברי תורה, הוא דכתיב,
אומר כאן רש"י,
אז קטע הוא,
יש לכם כאן מול ג' בתורה אור,
בדברי תורה כתיב, מדברים על פרק הראש, כתתו עצמכם על דברי תורה,
נקרא עוד קטע בגמרא,
קרא ולא דקדק באותיותיה,
אמר רבי טאבי, אמר רבי יושי, הלכה כדברי שניהם, להקל.
כלומר, במשנה אמרנו יצא או לא יצא, בעניין הזה הולכים להקל, בדיעבד להקל. קרה ולא יצא,
רבי יוסי אומר יצא, רבי יהודה אומר לא יצא,
הקורא למפרע לא יצא,
כנראה יחזור הכל שפעה, אז הוא פוסק הלכה כדת המקל. ואמר רב תבי ימי שמאי דכתיב,
אנחנו נעצור כאן, נראה ההלכה.
איך?
אני לא חושב שזה עבדו של רבי רמליאל.
כן? לא.
כתוב אמא רבי תבי.
שהוא גייר אותו.
לא, לא יודע.
אמנם הוא היה תלמיד חכם.
מי זה התבי הזה?
זה כמו היום טוביה.
לפני שראיתי את התבי.
אה, התבי.
כן.
טוב.
טוב, בואו נראה את ההלכה, שנספיק להתפלל בזמן.
עכשיו, בעצם צריך להכין כאן טבלה.
אני מקווה שמרוב הפרטים לא התבלבלנו.
המהלך הראשון שמשווים את כל המקורות לעניין קריאת שמע,
בא רבי יוסף, הופך את הקרא על פיה בכמה שורות,
הוא אומר, אין להשוות ביניהם, זה דין מיוחד,
או בהתחלה הוא אמר דין מיוחד בקריאת שמע, אחר כך ההפך,
שבכל התורה כולה כולם מודיעים שצריך להשמיע.
בקריאת שמע יש דין מיוחד.
טוב,
איפה הגענו?
אנחנו יחד עם הדף, אנחנו צועדים עם הדף.
ט"ו:
חיוב נטילת ידיים לתפילה.
צריך ליטול ידיים לפני כל תפילה,
גם אם אינן מלוכלכות.
ואף אם למד לפני התפילה ונטל ידיו קודם לימודו,
וכן אם מאכל לפני התנתן לאכילה,
צריך לחזור ליטול ידיו לתפילה.
אז אם כן, גם עכשיו במנחה אנחנו צריכים להקפיד על זה.
והניגוב לא מעכב.
בכל מקום, מי שנטל ידיו בתפילה והפסיק בלימוד באמצע התפילה,
אין צריך ליטול ידיו שוב.
נגיד, אם מישהו פלל שמונה עשרה והחזן מאריך ויש לו חמש דקות, הוא מעיין.
אז נגיד, עוד פעם תרוץ ליטול ידיים לו לקראת מוסף.
דין, מי שאין לו מים. אין לו מים מזומנים,
אם ידיו אינן מטונפות אין צריך לטרוח לשיג מים כדי לטול ידיו. ינקה ידיו כל דבר המנקה, שמא דבוק בהם זיעה,
או שמא נגע במקומות המכוסים.
כמו שלמדנו בסוגיה שלנו, אסץ רחב או שהיו ידיו מטונפות, צריך לטרוח וללך עד למרחק של מיל כדי להשיג מים.
אם הוא בחדר בבית שלו עד מיל,
זה כאילו אתה בדרך ואתה לא מתקדם. שיעור טרחה זו נאמר ביושב בביתו,
אך הנמצא בדרך יודע שאדם מלוכחות,
הוא יודע שיהיו לו מים בהמשך דרכו עד מרחק של ארבע מיל.
צריך להמתין, כן,
לדעת החזון איש, כמה זה מיל?
1,152, רבי חנאים נאה 960 מטר. צריך להמתין ולהתפלל עד שיגיע לשם את יותר ידיו. שיעורי המרחק נאמרו כשמהלך ברגליו,
אך הנוסע ברכב צריך לשלוש שיעור זמן כדי הילוך השיעורים.
כלומר,
אם אתה ברכב, אז כמה זה דקות מיל? 18 דקות.
זה בערך 25 קילומטר.
זו שאלה של זמן, כן?
ברוך אדוני לעולם אמן רמנו.
