טוב, אנחנו היום בדף י"ד,
יש לנו כאן עדיין חוב קטן מהדף הקודם.
אנחנו צריכים קודם ללמוד את המשנה,
נתחיל במשנה.
היום אנחנו לומשים פרק ב', משנה ח', אפשר ל...
יש בסוף את הפירוש,
כן?
ובכן,
המשנה שלנו זה המשך המשנה שלמדנו אתמול.
אדם שקצה רק חצי שדה,
בתחילת הקציר או בסופו,
אז אנחנו תמיד אומרים שעיקר העניין של פאה,
מעיקר הדין זה בסוף השדה, צריך לקצור.
ולכן, אומרת כאן המשנה,
קצרוע קודם במשנה הקודמת, דף י"ג, היום דף י"ד,
בצד שמאל למעלה יש משנה של פאה.
אחר כך נחזור לי"ג עמוד ב', לגמרא.
כרגע לומדים את המשנה כדי להשלים.
התוכנית היא להשלים את הש"ס, כולל משניות,
כי מה שקרה עד היום למדו את הש"ס,
אבל זרעים, רוב המסכתות הן גמרא,
למדו רק ברכות.
אותו דבר טהרות,
אין תלמוד בבלי חוץ ממסכת נעידה,
אז למעשה לא למדו מסכת טהרות.
לפי התוכנית הזאת אנחנו מחלקים את כל המשניות לשבע שנים,
שבע וחצי שנים, כדי שנספיק גם את המשניות.
ובכן,
שדה שקצרוה ליסטים חצייה, את החצי הראשון,
וקצר בעל השדה את חצייה השני,
נותן פאה ממה שקצרוה. למה?
כי הרי מה שנשאר זה בעצם דין תורה שאת פאת שדהו, את הקצה,
את הסוף ששדהו, אבל מה שקצרו הליסטים הוא פתור, כמו שלמדנו.
זה לא הוא עשה את זה.
קצר חצייה,
מה יהיה אם קצר בעל השדה חצי שדה,
ומכר את חצייה,
הלוקח נותן פאה לכל, או מדוע?
כאן הוא נותן גם על מה שבעל הבית קצר,
כי יסוד דין פאה זה בסוף. עכשיו שהוא קונה,
הרי ברגע שהוא קונה, המוכר מכר לו גם את ה... הניח המוכר בהקמה שלא קצר.
אז אם כן, חובת הפאה מחצי הראשון הניח המוכר בהקמה שלא קצר, כמו שלמדנו במשנה הקודמת,
שחובת הפאה בהקמה. אז כאילו מכר לו את הקמה חוץ מהפאה שחייבים בשדה הזאת.
ולכן הקונה משאיר פאה,
אמנם היא דאורייתא, אין כל כך נפקא מינא.
אמנם,
כן, זה שוב אדם שלא יכול להגיע לשיעור.
אנחנו גומרים את המשנה ומתחילים את הגמרא.
אם כן, הקטע האחרון במשנה,
קצר חציה והקדיש חציה.
אם בעל השדה קצר תחילה חצי שדה ואחר כך הקדיש את החצי השני,
למרות ששדה של הקדש פטורה ממתנות עניים,
הפודה מיד הגזבר והוא נותן פאה לכל.
כמו שאחד לוקח קמת חצי השדה אחרי שהמוכר קצר כבר חצי,
שחובת הפאה בה קמה כמו שדיברנו קודם.
אז יש כאן,
המשנה הזאת מדברת על מקרה שקצרו הליסטים ובעל הבית קצר את החצי, הוא נותן רק על החצי.
אם הוא קצר, בעל הבית חצי, מכר חצי,
אז הקונה קיבל על עצמו כאילו גם את השיעור הזה,
כאשר מדאורייתא אין שיעור, אלה דברים שאין להם שיעור. אבל חכמים כבר קבעו שיעור,
כמו שלמדנו בפרק א',
שאחד חלקי שישים, בערך את אחוז וחצי,
אז הוא יצטרך לתת אחוז וחצי גם על החצי שקצר בעל הבית, לא רק על החצי שקצר.
ולגבי הקדש,
הפודה מיד הגזבר הוא הקדש עצמו לא חייב,
אבל הפודה מיד הגזבר הוא נותן פאה לכל.
אז כמי שקצר את החצי השני שפדה אותו מידי הקדש, הוא נותן גם על החצי הראשון.
טוב, אנחנו חוזרים לגמרא.
דף י"ד מסכת ברכות, אנחנו נמצאים בדף י"ג עמוד ב'.
נתחיל עוד פעם משלוש שורות לפני שורות הרחבות בסוף העמוד. תנו רבנן,
יש לכם?
יהודה ג' עמוד ב',
תנו רבנן, שלוש שורות לפני הרחבות.
תנו רבנן.
"שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד" זו קריאת שמע של רבי יהודה הנשיא.
כן?
אם כן,
כי הוא סובר, כמו שראינו למעלה, שמדאורייתא הפסוק הראשון,
כולל ברוך שם כבוד מלכותו,
זה למעשה, זה לא כתוב בתורה, רק אנחנו צירפנו את זה, כן,
על פי המסורת מימי יעקב אבינו וכולי.
כן, שכאשר הוא עמד להיפטר והוא היה, אמר, איך יכול להיות שהסבא שלי אברהם היה פסול במיטתו? היה שם בני הפלגשים,
היה ישמעאל,
אבא שלי היה אחי עשיו, איך יכול להיות שאני יותר גדול מהם ויש לי 12 בנים, כולם שלמים?
ואז הם אמרו לו, אבא,
קראו לו ישראל,
שמע ישראל, השם לו כן הוא השם אחד,
אין בליבנו שום פגם מבחינת האמונה.
ואז הוא הודה להשם ואמר, ברוך השם כבוד מלכותו לעולם ועד.
או יש אגדה אחרת, שהמלאכים הם אשר הוסיפו את זה. על כל פנים,
הקריאת שמע של רבי יהודה הנשיא, זה שמע ישראל, הפסוק האחד בלבד.
אומרת הגמרא, אמר לרב לרב חיה,
רב אמר, רב היה תלמיד של רבי,
של רבי, וכמו כן רב חייא היה תלמידו של רבי.
אז אמר לו רב לרב חייא, לך האזין עלי לרבי דמקבל עלי מלכות שמיים?
הוא היה לומד איתם מהבוקר מוקדם,
לפנות בוקר, והוא אומר, לא ראיתי, השיעור נמשך
על פני כל הבוקר, ולא ראיתי שהוא אומר קריאת שמע.
אמר לי בר פחטי, בן גדולים, מלשון פחה,
כן?
בשעה שמעביר ידיו על פניו, מקבל עליו אום מלכות שמיים.
כן, זה המנהג שלנו,
שלא ישיח דעתו.
יש מנהג גם לסגור את העיניים, למרות ששם ידיו על עינו.
אז הוא היה,
ראית שבאמצע השיעור הוא עושה לזמן קצר?
אז הוא היה חוזר וגומר, כן, היה קורא את הפסוק הזה,
וכך יצא ידי חובה, כן?
נכון?
מה?
מה לא כתוב?
זה לא קשור במקור,
לא, השאלה, כדי לצאת ידי חובת קריאת שמע, האם צריך לקרוא כל פרשה ראשונה או את כל שלושת הפרשיות
רבי אמר, אם קרה
פסוק ראשון, היא יצאה ידי חובה
אז רבי היה בזמן הלימוד
אומר רב, אני לא ראיתי שהוא אומר קריאת שמע,
הוא אמר את כל השיעור, עברנו כל הבוקר והוא לא אמר קריאת שמע,
אז אמר לו הרב חייא, שמת לב שהוא שם לדקה את היד על העיניים?
אז הוא אמר את הפסוק שמע ישראל ויצא ידי חובה, כי שיטתו שחיוב הקריאה מדאורייתא זה הפסוק הראשון.
זה מה שהוא אומר לו, בר פחדק,
בשעה שמעביר רבי את ידיו על פניו,
מקבל עליו עול מלכות שמיים.
רש"י אומר מול הגאות הגרש, שהיה שונה לתלמידיו מקודם זמן קריאת שמע, כשהגיע הזמן לא ראיתי מפסיק,
שעכשיו אומר, שואלת הגמרא, אוקיי, אז רבי כשהיה מגיע זמן קריאת שמע
הוא לא היה עוצר ואומר קריאת שמע, אלא אומר רק את הפסוק, כך הסביר רב חיה את הרבי שלו.
שואלת הגמרא, שהוא גומר את השיעור, חוזר וגומרה או אינו חוזר וגומרה?
האם אחרי שגמרו את השיעור הוא חוזר להגיד עכשיו את כל קריאת שמע או לא? בר כפרה אמר, אינו חוזר.
ואילו רבי שמעון בן רבי אומר חוזר וגומרה
אמר לי בר כפרה לרבי שמעון ברבי בשלמה לידי אז בר כפרה אומר בשלמה לידי שאני אומר שלא חוזר וגומרה
דמינא אינו חוזר וגומרה היינו דמעדה רבי השמטה דעיד ביציאת מצרים רבי בכל שיעור בבוקר היה מחזר להזכיר את עניין יציאת מצרים בשיעור
השיעור הכללי הוא היה מזכיר את עניין יציאת מצרים, אז זה מובן למה,
מפני שהוא רק אמר שמע ישראל,
ויש מצווה להזכיר יציאת מצרים,
אז לכן הוא היה תוך כדי שהוא תמיד מחבר את זה ליציאת מצרים,
וכך הוא היה מקיים את זיכרון יציאת מצרים בכל יום.
אבל אתה, שאתה טוען שאחרי השיעור הוא, נגיד גמר את השיעור בשמונה,
זמן קריאת שמע התחיל עם הנץ,
אז הוא אמר רק את הפסוק הראשון,
אבל אחר כך אתה טוען שהוא השלים,
אז למה בשיעור הוא חיפש להזכיר את יציאת מצרים?
הרי הוא יגיד את זה בשעה שמונה,
עוד עדיין זמן קריאת שמע,
אז למה צריך לחפש בשיעור לקשר את זה ליציאת מצרים?
לשיטתי שלא חוזר וגומרה, די.
יצאתי ידי חובה בפסוק,
כי אני גומר את השיעור ואני הולך לעניין שלי,
כן, להתפלל או מה.
אבל לשיטתך, שאתה טוען שאחר כך הוא עוד פעם אומר קריאת שמע, חוזר וגומרה את שאר הפרשיות,
אז למה צריך לחבר בשיעור עניין של יציאת מצרים?
הרי הוא יזכיר את זה אחר כך.
אלא לדידך, לשיטתך,
שאמרת חוזר וגומרה,
למה לילה הדורי לחזר, לחזור, כן?
ההדר חזר.
כמו שאנחנו אומרים, הדרן הלך מסכת ברכות, הדרן הלך השס, כל הדרנים לחזור, לחזר.
יש אומרים, הדרן, אנחנו בלי נדר נחזור על המסכת.
נחזור על המסכת.
יש אומרים, ההדרן הלך, ההדר של המסכת תשרה עלינו,
לשון ההדר
עוד והדר.
כן, אבל הפשט הוא לחזר, לחזור.
בישמע לדידי די אמין אלה דורי,
שאני אומר שהוא, סליחה, בישלמה לדידא דאמינא אינו חוזר וגומרא עין ודמעדא רבי אשמטא דאית ביציאת מצרים. לכן בשיעור תמיד הוא חיבר משהו שהוא מזכיר יציאת מצרים, לקיים את המצווה של יציאת מצרים, להזכיר בבוקר,
בערב עוד מעט נראה, אלא לדידא אמרת חוזר וגומרא למה להילא דורי,
למה הוא צריך לחזר ולחזור תוך כדי שיעור, לחבר את זה לישיאת מצרים.
אז הוא ענה לו, כדי להזכיר את יציאת מצרים בזמנה.
הרי קריאת שמע להגיד את זה עם הנץ,
יש בזה הידור, זה תחילת הזמן. כיוון שהגיע הזמן,
הוא אומר, נכון, אני אזכיר את זה אחר כך,
אבל אני רוצה אכן להזכיר יציאת מצרים בזמנה עם הנץ.
אמר רב אילה, ברי דרב שמואל בר מרתא,
משמי דרף
אמר שמע ישראל השם אלוקינו השם אחד
הפסוק הראשון
ונאנס בשינה יצא שוב
כאן זה בדיעבד הוא יוצא ידי חובה כי הוא אמר פסוק ראשון של קריאת שמע זה עיקר
מספרת הגמרא דבר דומה אמר לי רב נחמן לדרו עבדיה היה לו עבד כנעני אז הוא אמר לו לדרו
אם אני נרדם כנראה הוא היה עוסק בלילה הרבה בתורה
בבוקר היה, נרדם לפעמים.
אז אם אתה רואה שאני נרדם,
בפסוק הקמא, אם נרדמתי ועוד לא הספקתי להגיד פסוק ראשון,
צערן,
תצער אותי,
תנדנד אותי, אל תיתן לי לישון.
שפוך עליי דלי מים, שאני אתעורר.
אבל טפה, אם הספקתי להגיד פסוק ראשון ואחר כך אני מנמנם,
לא תצערן, כי אני יצאתי ידי חובה.
אמר לי רב יוסף, לרב יוסף ברי דה רבא
יש רב יוסף
והוא אמר ליהודי שנקרא רב יוסף בנו של רבא, אבוך איכה ואביד
אז לגבי השאלה אם הוא היה עייף
ואמר פסוק ראשון, איך הוא היה נוהג?
אמר לי בפסוקה קמה פסוק ראשון של קריאת שמע, שמע ישראל, אבא כמצער נפשי
אז הוא היה באמת מצער את עצמו ומשתדל להחזיק את עצמו והיה מבקש שיעיר אותו.
תפי לא הווה מצר נפשי.
אבל אם הוא היה מתנמנם בהמשך קריאת שמע הוא לא היה מצער נפשו.
אמר אבי יוסף
פרקדן לא יקרא קריאת שמע. רש"י אומר מה זה פרקדן שוכב על גבו ופניו למעלה.
תוספות אומרים לא יכול להיות שזה
פרקדן.
למה?
מפני שזה אפילו שלא בשעת קריאת שמע. כתוב שאדם,
נגיד, רוצה לנוח על המיטה,
אז אסור לו לשכב על הבטן ואסור לו לשכב על הגב.
מפני שזה עניין של צניעות, עניין של ערעור עבירה,
אז זה לא קשור דווקא לקריאת שמע.
מה צריך להגיד שלא יקרה כך קריאת שמע?
אז זה מה שהוא אמר.
אז לכן הוא אמר,
אה סליחה, זה הגמרא, אני טעיתי.
אמר רבי יוסף,
פרקדן לא יקרא קריאת שמע.
רש"י באמת אומר מה זה על גבו, יש אומרים על בטנו.
על כל פנים לא יקרא קריאת שמע.
רונר שואלת הגמרא,
לקרוא קריאת שמע הוא דלא לקריא.
זאת אומרת לקרוא קריאת שמע במצב שהוא פרקדן,
זה אסור, המגנא אם הוא סתם לן שוכב בלי לקרוא קריאת שמע, שפיר דמי,
זה כן טוב,
והרבי יהושע בן לוי לייט מקלל את מי המן את מי,
דגני, גני זה בארמית ישן,
שוכב, דגני הפרגית ששוכב על גבו או על ביטנו,
אמר אמרי, עונה הגמרא ואומרת,
כן, אתה צודק, לשכב על הגב זה לא רק בקריאת שמע, בטח שאסור, אבל באופן רגיל אסור,
אלא מיגנא כימצלי שפיר דמה.
אם אדם שוכב על גבו עם נטייה על הצד,
כן, הוא שוכב על הגב, אבל קצת מסובב את עצמו,
זה שפיר דמה.
זה, אם הוא לא מתפלל, לא אומר קריאת שמע,
זה בסדר, כי הוא לא שוכב לגמרי על גבו.
אבל מיקרא,
לקרוא קריאת שמע, גם אם הוא שוכב ונוטה לצידו, זה אסור. זה מה שהוא אמר.
לשכב על הגב, לא רק בקריאת שמע אסור,
אלא אפילו סתם כך.
אבל מצלי, מצלי זה להטות.
כן, לשון צל, מטה לצידו.
ברגע שהוא מטה לצידו, אז בלי, כשהוא לא קורא קריאת שמע זה מותר.
אבל לגבי קריאת שמע, בצורה כזאת לא.
שואלת הגמרא איך אתה אומר רבי יוחנן שהיה ראש המוראים בדור ראשון למוראים בארץ ישראל ראש ישיבה בטבריה
גאון הגאונים אז הרי הוא כן היה שוכב על גבו וקורא קריאת שמע היה נוטה על צידו
שוכב על הגב ונוטה על צידו וכך קורא קריאת שמע שואלת הגמרא והרבי יוחנן מצלי מצלי זה מטה עצמו זה גם מתפלל
צלי בארמית זה תפילה, אבל מצלי זה נוטה על צידו. וקרעי, עונה הגמרא ואומרת,
שאני רבי יוחנן דבעל בשר עבה.
הוא היה מאוד בעל משקל כבד
והיה קשה לו להחזיק את עצמו,
אז במצב הגופני שלו התירו לו את הדבר, הוא התיר לעצמו את הדבר הזה, כן?
זה מה שאומרת הגמרא, יש, כן, בעל בשר עבה.
אבל לכל אדם לא.
רש"י אומר,
להיט המן מול הגאות מערב רנשבורג,
להיט המן דגני הפרקית שמא יתקשה עברו בתוך שנתו ונראה לרבים והוא דרך גנאי.
רש"י לכן אומר על גבו,
אז אם קורה לו איזה עניין של התעוררות אז זה דרך גנאי.
מי גנא לישן,
כי מצדי שפירדמה כשהוא מוטה על צידו מעט שפירדמה,
זה בלי תפילה, בלי קריאת שמע.
אבל מי יקרא קריאת שמע?
אפילו אם הוא נוטה על צידו, אומר רש"י אסור, שמקבל עליו מלכות שמיים דרך שררה וגאווה.
מה זה, אתה שוכב על הצד,
כזה, איך אומרים,
תופס,
תופס, איך אומרים, על חוף הים, אתה שוכב ואתה קורא קריאת שמע. עול מלכות שמיים, לא מקבלים ככה.
תאר לך מלך יבוא,
אתה תבוא ותקבל אותו כך.
דרך אגב, אתמול למדנו איך צריך
לכרוע כחזרא, כן, כנחש.
אז מספרים על רבו של רב ישראל סלנטה, רב זונדל סלנטה,
הוא היה,
פעם אחת ראו שהוא מתכופף, מתרומם.
אמרו לו, מה זה? הוא אומר, אני מתענן על קריאה.
איך קוראים? שאתה אומר ברוך, מה הפעולות?
שאומר ברוך, מכופף את רגליו.
אחר כך הוא אומר, אני צריך לעשות כחזרא,
חזרע, חזרע ולהתרומם כחבייה.
חזרע כמו קנה מוריד, יורד כולו, אבל כשהוא מתרומם קודם את הראש ואחר כך
מרים עצמו כנחש.
אז הוא אומר, אמר לו,
זה לא חבל על הזמן?
הוא אומר, תגיד לי, היית פעם בצבא?
בצבא שיש תרגיל סדר צריכים, המפקד מגיע,
אז כל החיילים מתאמנים איך עומדים דום, איך עומדים במסדר.
הוא אומר, לפני מלך מאחרי המלכים,
אני צריך להיות מוכן בשמונה עשרה לעשות את זה.
אז הוא אומר, אז אני מתרגל את זה.
טוב, למה אני אומר,
לא ייתכן שאדם יקרא קריאת שמע ושוכב על צידו.
תעזוב עכשיו פרקדן, פרקדן זה גם ככה אסור,
אבל זה לא כבוד, כמו שרש"י אומר,
אפילו מצלינם אסור, גם אם הוא לא שוכב על הגב, אלא שוכב על הגב עם נטייה לצידו אסור,
שמקבל על המחות שמיים דרך שררה וגאווה,
כן?
וכמו אחד שלא למד כלום,
רצו להציע לו שידוך, אמרו, מה נגיד,
איפה אתה למדת? אז הוא אומר, אני כבר שמונה שנים, אני אלחוף הים התיכון. תגיד שאני בפקולטה המזרח-תיכונית,
הוא כל היום בטן גב, כמו שקוראים לזה.
אומרת הגמרא,
זה כאילו גנאי,
זאת אומרת,
זה אונס,
קרה לו אונס שהתקשה עברו,
אבל אם הוא שוכב על הגב,
אז נראה לכל, מי שעובר ליד המיטה רואה את הדברים.
אז לכן זה גנאי.
ודאי, אבל זה גנאי עוד יותר גדול. כלומר,
מה שאומרים, יש דברים של אונס, שאדם לא שולט על זה.
לפעמים, תוך כדי שינה.
נכון, זה שהוא שוכב על הגב, זה עצמו מצב לא טוב.
על הבטן זה אסור, כי זה גורם לזה, אבל על הגב יש בעיה שזה גנאי הוא לא.
התורה חסה על כרודו של אדם, כן?
על הבטן הוא מגרה את עצמו,
אבל על הגב יש בזה חיסרון שמי שעובר, מי שגר איתו בחדר, אז זה לא נעים.
טוב,
אומרת הגמרא,
למדנו במשנה את המחלוקת רבי מאיר ורבי יהודה,
בתחילת הפרק, תפחו רגע את הדף,
אומרת הגמרא,
תסתכלו בתחילת המשנה, נראה את זה בפנים.
אז יש לנו מחלוקת, רבי מאיר ורבי יהודה,
על דיבור, אם יש אדם,
נלך לפי הפירוש של תוספות,
מפני העירה, מפני הכבוד.
יראה זה אדם שירא ממנו, היינו,
שחייב ליראו. רש"י רצה להגיד שמא יהרוג אותו,
אבל אנחנו רואים את הראשונים שאומרים זה לא מפני שמא יהרוג אותו, אלא אדם שהוא חייב לכבד, מי זה אביו ואימו, איש אמו ואביתרו, או רבו, מורא רבך כמו ראש המים כבוד,
אדם שצריך לכבד אותו,
זה יכול להיות רבו ואביו,
או כל אדם מכובד שחייב בכבודו,
הרי יש לנו שאלה מה קורה כשאתה באמצע קריאת שמע, ואז זה מתייחס לשני חלקים, חלק באמצע הקטע,
גם כן ברכות קריאת שמע,
וחלק בין קטע לקטע, כמובן יותר חמור באמצע.
אז תראו בפנים עוד פעם, ואנחנו נעבור לגמרא,
אומרת המשנה שורה שלישית בי"ג עמוד א', בתחילת הפרק,
שורה שנייה, בפרקים,
כן, בפרקים זה בין קטע לקטע,
בין ברכה ראשונה, יוצר המאורות, לעבר הבא וכולי,
או בקריאת שמע,
שואל מפני הכבוד.
אם אדם שהוא צריך לכבד אותו מגיע, הוא שואל,
הוא משיב, וכמובן הוא משיב ודאי אם האיש הזה שהוא צריך לעבד אותו הוא קדם ודרש בשלומך אז אתה משיב למרות שאתה באמצע ברכות קריאת שמע באמצע פרשיות קריאת שמע ובאמצע אבל אם אתה באמצע קטע שואל מפני ליזום שאלה זה רק מפני היראה
אבל משיב רק למי שיראה לכאורה כבוד לא
דברי רבי מאיר.
רבי יהודה אומר, באמצע הוא יורד דרגה, רבי יהודה.
באמצע שואל מפני ההיראה ומשיב מפני הכבוד.
ובפרקים,
בין קטע לקטע, שואל מפני הכבוד ומשיב שלום לכל אדם. הוא מקל יותר מרבי מאיר, הוא יורד בדרגה.
ואחר כך המשנה מונה, אלו הם בין הפרקים. בואו נחזור לגמרא שלנו.
אומרת הגמרא,
משיב מחמת מאי.
מה שהוא אומר בפרקים, שואל ומשיב.
אם הכוונה משיב מפני הכבוד, שואל מפני הכבוד, ומשיב מפני הכבוד, מה זה בפרקים, בין קטע לקטע?
לא צריך לכתוב את זה, שמשיב מפני הכבוד.
השתא, אם מישאל שאיל,
אם אתה מתיר לו ליזום בעצמו את השאלה,
אדורי, אם האדם שאתה צריך לעבד אותו,
הוא פנה אליך בברכת שלום ולא תענה לו, ודאי שאתה מחויב בזה.
אדורי מבעיה?
אלא צריך להגיד שואל מפני הכבוד.
הוא משיב שלום לכל אדם.
בלה בלה בלה בלה בלה בלה בלה בלה בלה בלה בלה בלה בלה בלה בלה בלה בלה בלה בלה בלה בלה בלה בלה בלה בלה בלה בלה בוודאי של להשיב לו, מותר.
ולמשיב, שלום זה הולך לרמה יותר נמוכה
המא סיפה ובאמצע שואל מפני היראה ומשיב.
כן,
המא סיפה, בדברי רבי מאיר,
באמצע הקטע שואל מפני היראה ומשיב.
אז משיב מחמת מאי גם כאן, אי למה מפני היראה,
קל וחומר,
אשתא מותר לך באמצע קטע ליזום שאלה לאדם שאתה חייב לירום ממנו אהדורי?
אם האדם שאתה יירם ממנו, נגיד אביו ואימו או רבו,
פנה אליך בברכת שלום להשיב לו, ודאי שאתה חייב.
אלא מה הכוונה להשיב מפני הכבוד?
עאין דה רבי יהודה, זה בעצם הדעה בדיוק,
הדעה השנייה של רבי יהודה. אם נסביר ככה את רבי מאיר,
אין מחלוקת מרמל רבי יהודה.
זה מה שרבי יהודה אומר בקטע השני של המשנה שקראנו,
דתנן.
רבי יהודה אומר, באמצע שואל מפני היראה ומשיב מפני הכבוד.
ובפרקים,
בין קטע לקטע שואל מפני הכבוד, משיב שלום לכל אדם.
אז מה המחלוקת ברמל רבי יהודה?
כי אם היה לנו זמן להציג את הדעות,
היינו מראים לכם את הפירוט.
אבל אני מקווה שאתם מבינים,
יוצא שאם אנחנו מעמידים את רבי מאיר בדעה הראשונה עם הדיוקים
כמו שהגענו למסקנה, זה בעצם מה שרבי יהודה אומר בסיפא,
אז אין מחלוקת ביניהם.
אלא אומרת הגמרא,
בקטע של המשנה שלנו חסר משהו וצריך להשלים.
חיסורי מחסריו הכי קטנה.
המשנה הזאת צריכה איזשהו שיפוץ.
בפרקים שואל מפני הכבוד ואין צריך,
בפרקים הכוונה בין קטע לקטע,
כן?
הוא שואל מפני הכבוד ואין צליח לומר שהוא משיב.
בזה אין מחלוקת באמת בקטע הזה בין רבי מאיר לרבי יהודה.
אבל באמצע שואל מפני העירה ואין צליח לומר שהוא משיב, אבל לא מפני הכבוד.
זה נקודת ההבדל לגבי באמצע יהיה ההבדל בינו לבין רבי יהודה.
דברי רמי רבי יהודה אומר באמצע שואל מפני העירה ומשיב מפני הכבוד.
ובפרקים שואל מפני הכבוד ומשיב שלום לכל אדם.
אז אם כן, רבי יהודה יורד דרגה אחת,
וזה ההבדל,
הדיוק שרצינו לדייק מדברי רבי מאיר הוא לא נכון, כאילו חיסור אליהם איכסרה.
רש"י אומר,
לכל אדם אפילו אינו נכבד, חיסור אליהם איכסרה דב, ולמית אבט ערוויהו אין צריך לומר ותו ליקא למיק שמידי.
כן?
אומר רש"י, כן.
תניא נמי אחי הקורא את שמה ופגע בו רבו או גדול למנו
שהוא חייב
לפי הראשונים ליראה ממנו ולכבד אותם.
בפרקים שואל מפני הכבוד, בין קטע לקטע שואל מפני הכבוד
ואין צריך לומר שהוא משיב מפני הכבוד כי זה אם מותר לך ליזום שאלה ודאי מותר לך להשיב ובאמצע קטע שואל מפני היראה
ואין, צריך לומר, שהוא משיב מפני העירה.
אבל כבוד לא, כי זה אמצע קטע, דברי רב מאיר.
רבי יהודה אומר, כאן כבר יש תיקון ברור,
לא כמו במשנה שצריך חיסור המחסרה.
רבי יהודה אומר באמצע, שואל,
מפני העירה, ומשיב מפני הכבוד.
ובפרקים,
בין קטע לקטע, שואל מפני הכבוד, ומשיב שלום לכל אדם.
עכשיו בא קטע, סוגריים,
שבעצם מנסה להשוות בין מקרא מגילה והלל לשאלה
האם מותר להשיב באמצע ולשאול מפני הכבוד, מפני היראה.
באה מיני אחי,
יש הבן של בנימין היה גם אחי ראש,
כן?
לא יא אחי שאומרים בצבא, כן?
ככה השם שלו אחי.
כן?
יש, היו לבנימין עשרה בנים,
והוא קרא אותם על שם אחיו שנעלם.
אחד מהם הוא קרא אחי,
על שם אח שנעלם לו.
המדרש אומר, כל השמות של בני בנימין,
הוא קרא להם על שם אחיו שנעלם.
אז אם כן, השם הזה אחי.
באים מיני אחי,
תנא דבי רבחיה מרבחיה. הוא היה מומחה לברייתות.
אחי,
בכל בית מדרש, אמרנו כבר, המוראים ידעו את כל המשניות.
ברייתות לא ידעו את הכל, ובכל בית מדרש היה מתמחה שידע לצטט כל ברייתה וברייתה.
ואחי היה התנא, מה זה התנא? מומחה לדברי תנאים שלא מופיע במשנה, בברייתות ותוספתות בבית מדרשו של רב חיה.
אז הוא שאל, אחי תנא דבר רב חיה, זה התואר שלו,
תנא דבר רב חיה,
התנא של בית מדרשו של רב חיה,
מרבחיה, בהלל ובמגילה מה הוא שיפסיק?
כן?
האם מותר לו להפסיק עימו בקריאת שמע, מה שלמדנו עכשיו,
הלכה כמו רבי יהודה?
האם אותו דבר יהיה בקריאת הלל? הרי יש שם ברכה לפניה, ברכה לאחריה, וקטעים שאתה אומר בהלל.
אותו דבר מגילת אסתר.
האם אפשר לדרוש בשלום אדם שירא ממנו,
שחייב לירה ממנו וכבוד
זה אז כאן יש לנו א', מה הוא שיפסיק? מי אמרינן? מוסיפים כאן את המילה באגעות טבח מי. האם אנחנו אומרים
קל וחומר אם קריאת שמע שהיא מצווה דאורייתא
פוסק לצורך לפי רבי יהודה כן החלוקה של כבוד ויראה בפרקים בין קטע לקטע ובאמצע החילוק הזה
אז ודאי ובוודאי בהלל ומגילה שזה לא מדין תורה,
אז יהיה מותר לקרוא בין פרק לפרק מפני הכבוד, מפני היראה, לפי החלוקה שאנחנו מוצאים בקריאת שמע.
זה צד אחד של המטבע,
זו השאלה, אז נראה את זה עוד פעם.
באים מיני החיטה נא דבר רבכיה מרבכיה ושאלו רבכיה.
בהלל ומגילה לגבי שני הדברים האלו, מהו שיפסיק לצורך כבוד ויראה?
מי אמרינן? צד אחד של הבעיה, קל וחומר.
אם קריאת שמע דאורייתא פוסק,
לפי החלוקה שאמרנו,
הלל דרבנן,
מי בעיה?
עוד דילמה, פרסומי ניסה עדיף.
הרי פרסום הנס זה עדיף, מעניין שהוא קורא גם להלל של החגים, פרסומי ניסה.
פרסומי ניסה עדיף, נכון שזה לא דאורייתא,
אבל אולי בגלל שזה פרסומי ניסה,
אל תפסיק באמצע סיפור הניסים שהיו לישראל בהיסטוריה או בחגים, שאנחנו מציינים אותם, את הימים האלו כסמל ליציאת מצרים.
אמר לי,
פוסק ואין בכך כלום.
הוא יכול להפסיק
ואין בכך כלום,
כמו בקריאת שמע,
כן? זה קל וחומר, אמר הבא,
ימים שיש, אתם יודעים, אנחנו מתקרבים לראש חודש,
בתוך הימים שאומרים הלל, לי יש זמן שאתה גומר את ההלל, את כל הקטעים,
ואז אתה מברך לפניה ולאחריה לפי כל השיטות,
ואז אתה אומר לגמור את ההלל מנהג הספרדים, כך בחלק מהדת החסידים בארץ ישראל קיבלו הוראת מרן, כך פוסק מרן הבית יוסף, השולחן ערוך,
ויש הלל בדילוגים שאומרים בראש חודש, כמו כן בחול המועד פסח,
לא, בסוכות חול המועד אומרים הלל השלם,
לא מדלגים, אבל בפסח רק ראשון וראשון אומרים הלל שלם,
אבל חול המועד ושבי של פסח אומרים חצי הלל.
אז אומרת העם הרבה,
ימים שהיחיד גומר בהם את ההלל בין פרק לפרק פוסק,
באמצע הפרק אינו פוסק,
וימים שאין היחיד גומר בהם את ההלל,
היינו בראש חודש חול המועד פסח עם שביעי של פסח,
אפילו באמצע הפרק גם כן פוסק,
כן?
אז אומר רש"י ימים בשורה שנייה שהיחיד גומר בהם את הלל שהוא חובה לכל אדם,
והם אחד עשר יום בשנה כדאמרי להם נסכת תרחין.
הכוונה 21 יום בחוץ לארץ,
שיש גם יום טוב של גלויות.
אז בעצם הוא יוצא ככה,
בחוץ לארץ,
יש לנו שמונת ימי חנוכה, קודם נגיד בארץ ישראל, שמונת ימי חנוכה גומרים את ההלל,
ראשון של פסח, שביעי של פסח,
ראשון של פסח,
חג השבועות, אז זה עוד שתיים, אז יש לנו כבר שמונה, תשע, אחת עשרה,
אחר כך שמונה ימים של סוכות,
אז יש לנו תשע עשרה,
ובחוץ לארץ אתה מוסיף שני ימי,
שני ימי, יום טוב של גלויות, היינו, שמיני עצרת,
יום נוסף ושבועות יום נוסף, יש לך 21 יום.
אז כאן בבבל מדברים על 21 יום בהם גומרים את ההלל.
בארץ ישראל זה רק 19 ימים.
כמעט טריה של יום טוב,
אוקיי?
אז אם כן, מה אמר כאן רבה?
אם גומרים את ההלל, שזה ההלל המושלם, ההלל החובה,
אז אתה,
יש לך כאן, אתה אומר, בין קטע לקטע פוסק,
אבל באמצע הפרק לא פוסק.
אבל ימים שאין היחיד גומר בהם את ההלל,
בימים אלו אפילו באמצע הפרק פוסק,
כי זה לא חובה, שואלת הגמרא, איני,
איני זו מילה תמיהה, איך אתה אומר דבר כזה?
והרב בר שבא,
רב בנו של שבא, איקלה לגבי דרבינה,
הוא הזדמן לפני רבינה,
וזה היה יום שאין היחיד גומר את ההלל אבה,
ולה פסיקלה,
והוא אמר לו שלום כבוד הרב והוא לא ענה לו
והוא לא הפסיק וזה היה ראש חודש או שביעי של פסח, דברים כאלו
אז אתה אומר מפני הכבוד מפסיקים אם זה ימים שלא גומרים את הלב הנה יש כאן מעשה רב אומרת הגמרא שאני רב בר שבא דלך אשיב עליה דרבינה
הוא הקשיב אותו כאדם פשוט למרות שבהמשך נראה כתוב עליו שהיה גברא רבא
רבי נעל לא החשיב אותו כאדם שצריך לכבד אותו, לכן הוא לא הפסיק.
אבל לא בגלל, אם הוא היה אדם שצריך לכבד אותו, היה מפסיק, אין להביא משם ראייה.
יש כאן תוספות ארוך לגבי נושא של הלל,
כל המחלוקת המפורסמת.
אם נספיק, אנחנו נציץ כמה דברים,
את כל התוספות שיעורי בית אנחנו נעשה בבית,
אבל אולי נציץ אחר כך בדברים.
אבל כדי לא לעכב את ההתקדמות, נתקדם קודם.
או, מעניין.
השאלה מה זה יחיד גומר בהם תהלל.
כן, טוב, נראה את זה אחר כך אולי.
אומרת הגמרא,
באה מיני אשיען,
תנא דבי רב עמי מרב עמי. עוד פעם,
אחד שיש לו תפקיד ברייתות אצל רב עמי.
הוא תנא דבי רב עמי. קודם ראינו אחי,
שהוא היה תנא בבית מדרשו,
כן,
של מי הוא היה? בבית מדרשו של רבחיה,
כן, הוא שאל את רבחיה, וכאן רב אשיאן,
שהוא היה מומחה לברייתות בבית מדרשו של רב עמי, שאל את רב עמי
השרוי בתענית מהו שיתאום אכילה ושתייה?
אז יש כאן מחלוקת הכוונה עם בליאה או בלי בליאה.
אז מהו שיתאום?
הנקודה
אכילה ושתייה קביל עלי ועליך,
הרי זה רק טעימה,
גם אם הוא בולע אבל הוא לא מתכוון לאכילה, הוא מתכוון לראות יש מלח, אין מלח, חמוץ, מתוק, חריף,
עוד אילמה, הנאה קביל עלי, מה שהוא קיבל על עצמו תענית,
מי ששרוי בתענית הוא קיבל על עצמו תענית שכולל הנאת אכילה,
וגם כשהוא תואם הרי הוא נהנה מזה,
מהטעם, אז אסור לו בתענית לטעום.
עודילמה הנאה כבילעלי, הוא קיבל על עצמו את העניין של הנאה,
ואה איכא, וזה יש.
כלומר, מי שנמצא בתענית,
האם הוא, מותר לו לטעום או אסור לו לטעום?
יש כאן מחלוקת האם מדברים אם הוא בולע או לא בולע,
נראה עוד רגע.
אבל על כל פנים,
הנקודת של השאלה אם התענית היא אכילה ושתייה,
טעימה זה לא אכילה ושתייה, הוא לא מתכוון לאכול ולשתות, הוא מתכוון לטעום.
אז אין, אז ממילא זה מותר?
עוד אין מה, הנאה קביל עליה, והאיכה בתענית הוא קיבל על עצמו כל הנאה שבאה מאוכל,
וגם טעימה יש בה הנאה, זה אסור.
אמר ליה תואם ואין בכך כלום.
באמת,
מותר לו לטעום, כי הקבלה של התענית זה לאכול ולשתות, וכאן הוא לא מתכוון לאכול ולשתות, רק לטעום.
טעימה זה לא אכילה.
תענה נא מאחי.
מתאמת אינה טעונה ברכה.
או,
מה, אם צריך ברכת הנהנים או לא צריך ברכת הנהנים?
מתאמת,
כן,
לא צריכה טעונה ברכה, לא צריכה,
מעניין, הגיליון הש"ס מביא כאן,
שמואל א', הלקוט שמעוני בפסוק ועבדו העם את יונתן, שהוא טעם מהדבש,
שם זו סוגיה מגבילה.
הנה ברייתא מתאמת לא טעונה ברכה והשרוי בתנית טועם ואין בכך כלום.
כן?
אז אם כן,
הנה לנו ראיה שטעימה זה לא אכילה, גם לגבי ברכה וגם לגבי שרוי בתנית.
עד כמה?
עד כמה זה נקרא טעימה ולא שובר את הצום?
אומרת הגמרא,
רב עמי ורב אסי תעמי עד שיהיו רביעית הלוג,
כמה זה לוג? ביצה וחצי.
יש מחלוקת
כמה זה רביעית הלוג, האם זה 86 ששי שי או 150?
אז עשו סימן.
רבי חיים נאה, שאנשי ירושלים פסקו כמותו,
הוא אומר שזה 86 גרם סיסי וסימנך כוס גימטריה 86. החזוני שמר 150 וסימנך כוס הגון,
תעשה גימטריה כוס הגון זה 150 סיסי.
כן, אבל יש עד 120, יש דעות.
על כל פנים,
רבים מאנשי ירושלים ודאי, אבל גם בליטא
היו הרבה שבדקו את הכוסות של הגביעים שלהם, היה להם של שיעור רב חיים נאה לו של החזון איש.
על כל פנים,
עוד לפני הדעה הזאת.
אז אם כן, גם טעימה, אחד יכול לגמור שור שלם בטעימה?
אני רק טועה, רק טועה.
אתם מכירים, מכינים צ'יפס לחבר'ה, אוהבים החבר'ה צ'יפס.
אבל לפני שנתמלא הצלחת זה כבר נגמר, כל אחד טועם.
לא עומדים בקצף הטעימות.
כן
אומר תוספות למטה בסוף העמוד
אודיל מהנאה כבלעלי אי לישנא משמע מדברים בתענית יחיד לא בתעניות ארבע תעניות שכתובות בדברי סופרים כמובן תשעה באב יום כיפור מדברים בתענית יחיד אדם בגלל תענית חלום כל מיני תעניות שקיבל על עצמו
אבל אומר תוספות בתענית הכתוב לא אבל יש ראשונים אומרים לא רק כך גם פוסק השולחן ערוך
רק תשעה באב ויום כיפור, יום כיפור זה דאוריית, תשעה באב, זה יום חמור ביותר, שיראו בו שתי החורבנות, וגם מחמירים מהלילה,
אז יש לנו את ההחמרה הזאת.
תואם ואין בכך כלום, אומר תוספות, פירז רבנו תם, שחוזר ופולט.
או,
לא מדובר שהוא בולע.
יש ראשונים שחולקים על תוספות.
פירז רבנו תם, שחוזר ופולט,
כשהוא טועם ביום התענית, לא מדובר שהוא בולע.
הוא טועם, יש מלח, יש חריפה,
אבל הוא מוציא את זה מיד החוצה.
דלא חשיב הנאה מנת אימה, אבל בולע לא אפילו בשאר תעניות.
משום אחי, הפולט אינו צריך ברכה שלא נהנה.
ככה אומר תוספות.
אבל לא כולם מסכימים איתו בדבר הזה.
כן.
טוב,
עכשיו
עכשיו נעזוב רגע תוספות בשאלה הרי יש מחלוקת, מברכים על הלל של ראש חודש או לא מברכים?
מנהג אשכנז מברכים,
מנהג ספרד לא מברכים, והרבה מקהילות החסידים בארץ ישראל לא מברכים,
קיבלו עליהם הנהגת מרן הבית יוסף.
אז זה מחלוקת ידועה בין המחבר והרמה וככה מנהג היום שקהילות הספרדים לא אומרים
ברכה של הלל חצי הלל.
עם הרב,
כל הנותן שלום לחברו, קודם שהתפלל, כאילו עשאו במה.
את מי?
את החבר, כי
רגע, אתה עוד לא נתת כבוד להשם יתברך, מה אתה פונה לילוד אישה, לעפר ואפר?
שנאמר,
הנביא אומר בישעיהו פרק ב', חידלו לכם מן האדם אשר נשמה בפו כי במה נחשבו
במה נחשבו? כך כתוב.
אז הוא משנה את הניקוד.
אל תקריא במה,
במה, אלא במה.
מה, חידלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו.
אל תתחילו, לפני שבאתם לפני הבורא יתברך, לפנות לכבוד לאדם,
כי על ידי זה אתה עושה אותו במה,
כאילו אתה עושה עבירה.
ושמואל אמר,
במה? תשאיר את הניקוד כמו שהוא.
חידלו לכם מן האדם, במה חשבתו לזה ולא לאלוהה?
זה סימן שאלה, כאילו.
מטיב, שואלת הגמרא, איך אתה אומר שאסור להשיב שלום לפני התפילה?
מתי קוראים קריאת שמע? לפני התפילה.
אחר כך בא שמונה עשרה.
וכל הדיון שלנו במשנה על מה נסוב,
מה קורה באמצע קריאת שמע? בא האדם מפני הכבוד, מפני היראה.
נו,
אם אתה אומר שאסור להשיב שלום,
אסור להגיד שלום, אז אנחנו עם כל המשניות ראינו שאפשר.
אז איך זה מסתדר?
מה טיבור רב ששת, בפרקים שואל מפני הכבוד, הוא משיב.
וזה ודאי לפני התפילה.
תרגם רבי אבא במשכים לפתחו.
מה זה משכים לפתחו? מה שאסור, אם אתה הולך,
אם הלכת בדרך, באת לבית כנסת, אז זה כמו, או היהודי הזה בא לבית כנסת,
אז כמו שלמדנו מותר.
אבל ללכת במכוון מהבית לבית הכנסת דרך פלוני אלמוני לתת לו שלום,
אז זה נחשב במה או במכשב טוב.
אז זאת אומרת, באמת להלכה אנחנו אומרים, לפני התפילה ישתדל להגיד לו שלום, זה שמו של הקדוש ברוך הוא, אלא יגיד בוקר טוב,
או בארמית צפרא דמר תב.
צפרא זה בוקר,
בוקרו של אדוני שיהיה טוב.
בוקר טוב, כן.
אז זה כבר יותר קל.
אבל בכל מקרה, לא ילך להקדים שלום סיבוב בדרך לבית הכנסת, לעשות סיבוב,
לראות את החבר, להגיד לו שלום. נגיד בא אורח מחוץ לארץ, אתה לפני התפילה פוחד שהוא ייסע לאיזה מקום.
אתה עולה, רגע, תתפלל קודם.
זה מה שאסור.
אבל באמת המשנה מדברת שהוא לא הלך מיוחד לחבר, אלא הוא ישב והתפלל.
הרב הגיע לבית כנסת
אז הוא לא מקדם את פניו אלא זה מציאות כזאת, זה יותר קל
אומרת הגמרא
אמר, כאן יש סוגריים שחוזר על עצמו
רש"י אומר לו גרסינן
אמר רב אידי בר אבינם אמר רב יצרא בר שיאן אסור לו לאדם לעשות חפציו קודם שיתפלל
יש שאלה ביום שישי
אתה יודע שאנשים באים לבחור חלות
עד שתתפלל כבר לא יישארו חלות יפות. חוץ מזה אתה לא רוצה טביעת אצבעות של כל אנשי העיר.
הרי איך בודקים חלות כל העיר?
מספיק לך רק חמישה אנשים.
תבוא עוד שעתיים, מה שנשאר כבר עבר את כל...
איך אומרים?
רצו להוציא חוק, שלחם יהיה רק בשקיות.
בשום הגנה. אבל לא יודע למה זה לא יתקבל בסוף.
כנראה, האנשים אוהבים למשש את הלחם, אה?
מה זה?
זה מקלקל. אה, זה מקלקל?
כשהוא בפנים, אה.
טוב, על כל פנים,
אז אומרים מפני עקבות שבת, אם לא יישאר, לא מותר, זה צורכי שבת.
אבל צרכיו האישיים אסור.
אסור לאדם לעשות חפציו קודם שיתפלל.
שנאמר, צדק לפניו ילך,
קודם תצדק את עצמך בתפילה לפני השם יתברך ויישם לדרך פעמיו.
כן, רש"י אומר,
אמר רבידי, שש שורות אחרונות ברש"י,
אסור לאדם לעשות חפציו, צדק תפילתו שמצדיקו לבוראו ואהד הר, אחר כך יישם פעמיו לדרכי חפציו.
זאת אומרת, כיבשו אותו קודם כל חפציו, הגם לדרך.
לפני שאתה יוצא לדרך,
תתפלל.
יש אנשים שאומרים, אני נוסע,
אני אגיע לעיר, אני אתפלל. אז אם אתה יוצא לפנות בוקר לפני שהגיע זמן תפילה, זה משהו אחר.
נגיד אחד אומר, אני רוצה להתפלל במירון.
הוא יוצא בשבע בבוקר, נוסע למירון, התפלל.
נגיד שעוד לא עבר זמן קריאת שמע, זה לא בסדר? תתפלל, תיסע.
אבל אם הוא יוצא בשתיים לפנות בוקר, שלוש לפנות בוקר, זה בסדר.
כי הוא יוצא עוד לפני שחלה חובה.
ואמר רב עידי בר אבינא, אמר רב עיסא בר שיאן,
כל המתפלל ואחר כך יוצא לדרך?
הקדוש ברוך הוא עושה לו חפציו,
שנאמר צדק לפניו יהלך וישם לדרך פעמיו.
התוסות אומר במשקים לפתחו לגבי שלום, התוסות אחרון בשורה האחרונה וכן הלכה,
אבל פגעו באקראי מותר.
כן, אומרת הגמרא,
אנחנו בשורות האחרונות,
אמר רב יונה אמר רב זירא
כל אהלן שבעת ימים
בלא חלום נקרא רע.
אומרים הרבה חלומות אדם לא זוכר
אבל חלום שיש לו איזו עוצמה זה נחקק בראש יותר.
אז לכאורה כאן מסמך שיש בני אדם שהם בלי חלום
החלום מפרק את הרבה מתח במוח אחרת אתה יודע
הם יכולים להשתגע.
-אם לא כל שלושים יש דעה.
כן.
רוב החלומות אומרים, יש תחנת מחקר בבר אילן, חוקים את המוח.
אז הם מחפשים דרך,
שהאם אפשר ללמד בן אדם שפה,
להשתיל לו על ידי אלקטרודות,
להשתיל לו שפה כדי, נגיד, הוא רוצה ללמוד סינית.
יש כאן איזה יהודי הולך להיות שגריר בסין,
וילנאי, וילנאי.
עכשיו, לסינית זה קשה מאוד ללמוד.
אז ישכיבו אותו כמה ימים במיטה ושמה במחקר בר-אילן, ישימו לו,
ישתילו לו את כל השפה, הוא יקום אחר כך, יקום.
יודע את השפה.
זה עדיין לא ישים, אבל הם אומרים שיש בזה.
אז הם חוקרים את החלומות.
איך הם רואים תנועה חשמלית,
ברגע שיש חלום, אז המוח תוך כדי שינה.
אז יש מחקר כזה.
אז נגיד, אם אדם ישן שבעה ימים בלי חלום, לא היה לו פעולה חשמלית,
אז הדין הוא,
אז זאת אומרת, זה מראה דבר לא טוב.
כל הל"ן שבעה ימים בלי חלום נקרא רע,
שנאמר,
ושבע ילין בא להיפקד,
רע.
כי שמים את הפסיק, אחרי בא להיפקד,
כן?
אומר בג' תורה אור, יראת השם לחיים ושבע ילין בא להיפקד רז, הוא משנה את הניקוד.
ושבע ילין, שבעה ימים ילין בא להיפקד בלי שפקד אותו חלום,
זה רע מאוד.
אל תקרא בפסוק ושבע אלא שבע.
אמר לרב אחא ברי דרכי אמרה אחי אמר אבכי אמר רבי יוחנן.
כל המשביע עצמו, תשאיר את זה בלשון של הפסוק,
ושבע,
כל המשביע עצמו מדברי תורה,
יראת השם לחיים, תחילת הפסוק. על מה מדברים שבע?
שבע מלימוד תורה שהתמלא ביראת השם.
ילין הוא יישן טוב,
ולן אין מבשרים אותו בשורות רעות, שנאמר שבע ושבע, ילין,
אם הלכת לישון עם בטן מלאה של רוחניות,
בעל יפקד רע, לא יפקוד אותו רע.
טוב, כאן הוא מעניין מה הקשר לסוגיות הקודמות.
כן,
שלום, נותן שלום באמצע תפילה,
אז גם כן אסור לאדם לעשות חפציו.
טוב,
שלוש שורות אחרונות. אלו הן בין הפרקים אמר רבי אבאו, אמר רבי יוחננה,
הלכה כרבי יהודה.
שמה? שאמר רבי יהודה,
לגבי, בין הפרקים,
לגבי השאלה, האם מותר להגיד
ברכת שלום בין אמת ליציב? הרי מה הוא אמר? בין קטע לקטע זה יותר קל.
מה הדין בין אמת ליציב? לתנא קמא זה אותו דבר כמו כל בין קטע לקטע. רבי יהודה אומר, בן ויאמר, אמת ויציב לא יפסיק.
אז הלכה כמו רבי יהודה, שלא מפסיקים בין אמת ויציב.
אמר רבי יוחנן, אמר רבי אבא אמר,
אמר רבי יוחנן, הלכה כי רבי יהודה דמר בין אלוהיכם לאמת ויציב לא יפסיק. אמר רבי אברהם, אמר רבי יוחנן, מי תעמידי רבי יהודה?
למה באמת זה שונה מכל הקטעים האחרים?
הרי גמרת פרשת
בשלח שכתוב שם, ויאמר השם, אני השם אלוקיכם.
אז עכשיו, אמת ויציב זה כבר עניין אחר.
אז למה לא תחשיב את זה כמו בין בשעריך והיה עם שמועה?
או בין...
למה אני...
מהשמיים על הארץ, זה ויאמר. זה אותו דבר. למה הוא חושב שאסור להפסיק?
מה הייתה מדר? רבי יהודה, דכתיב: "והשם אלוקים אמת".
תראו את התורה אור, פסוק בירמיהו:
"וה' אלוהים אמת הוא אלוהים חיים ומלך עולם, וכי צפות ירש הארץ, ויכילו גויים זעמו".
אז אם כן, כתוב בירמיהו בפסוק אחד, משפט: "והשם אלוקים אמת",
אז אם כן, אומר רש"י בשורה הראשונה: "לכך אין
מפסיקים בין אני השם אלוקיכם לאמת כי אתה כאילו קוטע פסוק
שואלת הגמרא בסדר אתה לא מפסיק בין אלוקים לאמת
האם חוזר ואומר אמת
כן או לא חוזר ואומר אמת או אינו חוזר ואומר אמת כלומר האם אחר כך
אחרי שאמר השליח ציבור אני השם אלוקיכם אמת האם חוזרים ואומר אמת ויציב ונכון וכישר או לא או ויציב
אז באמת מנהג הספרדים שחוזרים, מנהג אשכנזים לא חוזרים.
החזן אומר, אני ה' לוקחם אמת, אז הקהל אומר ויציב.
נראה את זה במחלוקת בגמרא. אמר רבי אברהם רבי יוחנן חוזר ואומר אמת.
רבא אמר אינו חוזר ואומר אמת.
מספרת הגמרא, הוא דנחית, ירד, לכשון נחיתה,
כמי דרבא,
שמי רבא, הוא ירד לפני רבא, להתפלל.
שמי רבא דאמר אמת אמת רי זימני הוא שמע רבא שפוסק שלא צריך לחזור שהוא אומר כמה פעמים אמת אני השם לוקחם אמת
אמת ויציב נכון אז הוא אמר לו אמר רבא כל אמת אמת תפסי מה זה נתקע לו התקליט נתקע
אמרת אמת מה אתה חוזר עוד פעם
אמר רב יוסף כמה מעל יעש מטה כמה מעולה השמועה הזאת דחיית הרב שמואל בר יהודה אמר
אמרי במערבה, אומרים בארץ ישראל
ערבית, כן, אומרים בארץ ישראל "ערבית", כן?
ערבית, דבר בני ישראל, ואמרת להם, אני ה' אלוקיכם אמת.
כן?
כמה יפה הדבר הזה שאומרים, דבר בני ישראל ואמרת להם ה',
איך אומרים? את תחילת ויומר ואת סוף ויומר, מדלגים באמצע.
זה יפה מאוד מה שהם עושים.
אמר לאביי, מה עם מעליותה, מה השבח?
והרי יש שאלה,
יש כמה שיטות, האם לילה זמן ציצית או לא, אנחנו יודעים שזה לא זמן ציצית.
האם צריכים להזכיר יציאת מצרים בלילות?
ראינו מחלוקת במשנה הקודמת,
שבאמת חכמים אומרים לא צריך להזכיר, ואילו רבי אלעזר בן עזריה ובן זומא אומרים שכן צריך להזכיר.
עכשיו, מה עם מעליותה? ואמר רב כהנא, אמר רב, לא יתחיל.
לא להתחיל ויאמר,
אבל אם התחיל, גומר. אם התחלת להגיד ויאמר השם אל משה, אז תגיד את כל הפרשה.
אז מה המליוטה שהם מתחילים ולא גומרים?
הם עושים את ההתחלה והסוף,
את הראש ואת הזנב?
"וכי תימה ואמרת להם לא אוהבי התחלה" מה זה התחלה? אם הוא אומר ויאמר השם שידבר אמני ישראל,
ואמרת להם, עשו להם ציצית?
אז זה נקרא התחלה, אז כבר תמשיך.
אבל אם עצרת ואמרת להם זה לא נקרא התחלה, ואמר רב שמואל בר יצחק, אמר רב דבר בני ישראל לא אוהבי התחלה,
אבל אמרת להם אוהבי התחלה,
אמר רב פאפקס אברי במערבה שגם ואמרת להם נמי לא אוהבי התחלה,
עד אמר ועשו להם ציצית. אם כבר אמר ועשו להם ציצית זה נקרא התחלה שצריך להמשיך.
אמר רבייה, ילקח ענן,
התכולי מתחילינן, להתחיל את פרשת ציצית, אנחנו תופסים את החבל משתי קצותיו,
מתחילים את פרשת ויאמר דקמא תחילי במערבה כי בארץ ישראל מתחילים וכיוון דתחילינן אז בשבילנו זה נחשב כבר התחלה בארץ ישראל זה עוד לא נחשב התחלה אבל אנחנו כן מחשיבים את זה כהתחלה מיגמר נא מגמרינן דאמר רב כאן אמר רב לא יתחיל ואם יתחיל גומר
אז אם כן רש"י כאן אומר כמה יפה האשמא את השורה השנייה דרב שמואל בר יהודה אמר
המרי במערבה,
קריאת שמע של ערבית אין קוראים בה פרשת ציצית כולה.
למה?
לפי שאין מצווה ציצית בלילה,
אבל מתחילים אותה ומפסיקים בה ומדלגים ואומרים אני השם אלוקיכם אמת.
לא יתחיל, אין צורך להתחיל ויאמר ערבית.
התחיל ומתחילין לנדה מתחילי במערבה.
כן?
אומרת הגמרא,
אמר, נחזור לגמרא.
חייא בה רב אמר, אמר אני השם אלוקיכם צריך לומר אמת.
לא אמר אני השם לא ככם, אינו צריך לומר אמת.
מה פירוש אמת? לא רק את המילה אמת,
אלא אמת ויציב או אמת ואמונה.
אם לא אמר פרשת ויאמר, אז בלילה אם אנחנו לא אומרים את פרשת ויאמר למי שלא אומר, אז גם לא אומר אמת ואמונה,
כן?
יפה.
שואלת הגמרא,
רגע, אם הוא לא אומר לא פרשת ויאמר ולא אומר אמונה,
אז הוא לא מזכיר יציאת מצרים.
בסדר, ציצית לא צריך להזכיר ציצית, זה לא לאו לילה זמן ציצית,
אבל להזכיר יציאת מצרים אנחנו פוסקים כמו רבי להזר בן עזריה,
שכן צריך להזכיר בלילה.
אז איך הוא אומר?
אם אתה באמת לא אומר ויאמר, וממילא, אתה לא אומר אמת ואמונה,
אז איפה אתה מזכיר יציאת מצרים בלילה?
והבא אליה תכור יציאת מצרים, דאמר עונה הגמרא ואומרת, דאמר אחי.
הוא מוסיף לפני שמונה עשרה,
מודים אנחנו לך השם אלוקינו שהוצאתנו מארץ מצרים ובדיתנו מבית עבדים ועשית לנו ניסים וגבורות על הים ושרנו לך.
מה עם ברכה?
אז ביום, לכאורה, אין שתי ברכות לאחריהן.
הוא אומר, השכיבנו.
אבל אין שתי ברכות.
מה אם לסמוך גאולה לתפילה?
זה מה שעושים במקום שלא אומרים ויאמר.
אז כבר לא אומרים אמת ואמונה,
וממילא גם צריך להזכיר את יציאת מצרים באופן נפרד.
אמר רבי יהושע בן כוחה,
למה קדמה פרשת שמע ל"ויהם שלמה"? אז המשנה אמרה נימוק שכדי שיקבל עליו עול מחוץ שמיים תחילה ואחר כך עול מצוות,
ולמה קדמה ויהם שמוע ל"ויאמר"?
שויה עם שמוע נוהג בין ביום ובלילה, תלמוד תורה, וגיתה ביומם ולילה.
ויאמר, זו פרשת ציצית,
היא המרכזית, נוהג רק ביום ולא בלילה.
לכן סדר החשיבות בנוי לפי זה.
באה הגמרא מביאה אות עמים.
טניא הרשב"י אומר, רבי שמעון בן יוחאי אומר,
בדין הוא שיקדים שמה ל"ויה עם שמוע".
למה?
באמת ככה צריך, למרות שסדר הכתובים הוא אחר, קודם ויאמר.
אבל בית דין שיהיה שמע ויהיהם שמוע ויאמר. למה?
שזה ללמוד.
בשמע יש ללמוד וללמד, לשמור ולעשות.
מה יש? ודיברת בהם,
וללמד
שיננתם לבניך ודיברת בהם. יש גם ללמוד וגם ללמד.
וכשרתם להיות על ידיך זה לעשות.
על מזוזות ביתיך לעשות. אז יש את שלושת הדברים.
שזה ללמוד וזה ללמד.
וויהיים שמוע, לוויה אומר, ויהיים שמוע זה רק ללמד, לא כתוב ללמוד,
רק ללמד ולעשות, כי כתוב שם ולימדתם אותם את בניכם ועל מזוזות ביתך וקשרתם לאות על ידיך,
אז בויהיים שמוע יש את שני המרכיבים של מה?
של ללמד ושל לעשות.
אז נתחיל עוד פעם, שמע יש בו את שלושת המרכיבים:
ללמוד,
שאין באחרים,
כמובן, יש גם ללמד ויש גם כן לעשות.
פרשה שנייה, יש ללמד ויש לעשות.
ויאמר יש רק לעשות, לא כתוב שום דבר,
לא ושיננתם ולא ללמד,
אלא ציצית,
וזה מה שיש שם,
ואין לנו שום לא ללמוד ולא ללמד. לכן החשיבות בנויה לפי זה.
שואלת הגמרא,
עטו שמה ללמוד?
לכאורה, לפי הנוסח הקודם, כאילו שמה יש רק ללמוד.
שואלת הגמרא,
אט ושמע, האם קריאת שמע ללמוד איתבי, ללמד ולעשות ליתבי?
רק יש שם מה ללמוד,
הרי גם יש גם ללמד וגם לעשות.
והכתיב ושיננתם,
זה ללמד, וקשרתם וכתבתם, שתי מצוות עשייה.
וטור,
והיה אם שמעה אמרת ללמד ואו דאיתבי, לעשות ליתבי?
גם כאן אתה לא הגדרת נכון, והכתיב וקשרתם וכתבתם.
אז יש בכוויה עם שמע, חוץ מאשר ללמד, גם לעשות.
אנחנו כבר הקדמנו את המאוחר.
כלומר, הגמרא אמרה, רשב"י אומר, מה חשוב שמה שיש בו ללמוד?
ואנחנו כבר הסברנו שיש גם ללמד וגם לעשות. שואלת הגמרא, אבל רשב"י אמר ללמוד,
וכי בפרשה ראשונה יש רק ללמוד?
יש גם ללמוד, ללמד ולעשות.
עכשיו, בפרשה שנייה, מה אמר רשב"י?
יש בו ללמד, שואלת הגמרא,
מה, מה, רק ללמד יש?
נכון, ללמוד אין בו, אבל יש לעשות.
אז הוא אומר את זה, שהגמרא שואלת.
או,
כן,
שואלת הגמרא,
רגעים שאומרים שזה ללמוד זה לעשות.
אטו שמע ללמוד עתבי, האם פרשה ראשונה שמע יש בו רק ללמוד? כמו שרשב"י אמר.
ללמד ולעשות אין בו?
והכתיב ושיננתם וקשרתם וכתפתם.
שאלה שנייה ותו, מה אמר רשב"י והיה עם שמועה?
ללמד יש בו,
רק ללמד יש בו? ללמד הוא דייד בי, ולעשות לייד בי, והכתיבו כשרתם וכתפתם?
אלא אחיק אמר, בדין הוא שתקדם שמע לביאים שמועה.
בעצם ראוי הוא שיקדים מהפרשה הראשונה שמע,
שזה ללמוד וללמד ולעשות.
ויאים שמועה לביאומר שזה יש בה, ויאים שמועה גם שני דברים, ללמד ולעשות.
ויאמר אין בה אלא לעשות בלבד.
שואלת הגמרא, מה רשב"י צריך להמציא לי נימוק?
מה לא מספיק מה שכתוב במשנה מרבי יהושע בן קורחה?
שיקבל עליו עול מלכות שמיים תחילה ואחר כך עול מצוות.
וכן, לכן יש קודם שמע לוויה עם שמועה.
אומרת הגמרא, רשב"י לא בא לחלוק,
חדה ועוד כמה.
הוא אומר, נכון,
הנימוק הראשון של רבי יהושע בן קורחה מקובל עליי.
אני מוסיף עוד פעם אחד,
חדה ועוד כמה. חדה, כדי שיקבל עליו עול מלכות שמיים תחילה,
ואחר כך יקבל עליו עול מצוות ועוד יש בו גם חשיבות נוספת לשמה שהוא משולש ללמד ללמוד ללמד ולעשות שונדעית בי עני מילי הכניתה
כן אז יש לנו אז אנחנו נראה כאן את ההלכה נשאר לנו עוד קטע נראה כאן את ההלכה וננסה כאן אולי ללמוד
משהו מההלכה של הדברים שלמדנו היום.
דף י"ד
איסור הפסקה באמצע התפילה.
בסוף הספר.
אסור להפסיק בדיבור משעה שמתחיל ברוך שאמר עד לאחר שמסיים שמונה עשרה.
אסור להפסיק בדיבור משעה שמתחיל ברוך שאמר עד לאחר שמסיים שמונה עשרה.
אומר בהערה עין לברוך שאמר עין ומהמילים ברוך אתה השם
ועין סעיף קטן ת' כשיש נפילת אפיים אסור להפסיק בדיבור עד אחר נפילת אפיים ולעניין שעילת שלום אף שנאמרו בזה פרטי דינים שונים בזמננו שאין רגילים לשאול בשלומו של הנכנס באמצע התפילה אסור להפסיק כך מביא המשנה ברורה שהיום בזמננו כל הדין הזה
שמה שלמדנו היום במשנה באמצע או בפרקים איננו קיים, כי היום לא מקפידים הרבנים או אביו ואימו לא יקפידו על העניין הזה, לכן לא נוהגים להפסיק באמצע בשביל שלום.
הנהייה הדברים של קדושה בקריאת שמע וברכותיה. בקריאת שמע וברכותיה, באמצע הפרק,
כן, אפילו באמצע פסוק,
לכתחילה השתדל לגמור את הפסוק. מותר להפסיק כדי לענות דברים שבקדושה כדי להלן:
אמן על ברכות הקהל הקדוש ושומע תפילה,
זה שתי האמנים החשובים,
ובקדיש יכול לענות אמן, יש מרבה מבורך,
וכמו כן אמן על דמירן בעלמא, ובקדושה יכול לענות רק את הפסוקים, קדוש, קדוש,
ברוך, כבוד,
אך לא ימלוך ושאר נוסח הקדושה,
ובמודים דה רבנן יכול לענות רק את שלושת המילים, לא את כל המודים,
מודים אנחנו לך,
וכן יכול לענות על ברכו,
ואמן לאחר הפסוקים של ברכת כהנים גם הם,
כן,
שזה ברכות מדורייתא,
אבל לא אמן על הברכה שמברכים הכהנים,
אלא אמן של יברך השם וישמריך. אמן הזה מותר באמצע קריאת שמע.
בין הפרקים דינו קל יותר ויכול אף לענות אמן על כל הברכות ששומע.
כן?
מקומות שאין להפסיק בהם כלל. פסוק ראשון של קריאת שמע, הדחה ברוך שם כבוד מלכותו,
בין ה' אלוקיכם לאמת, לא יפסיק כלל לשום דבר שבקדושה.
וכן כשהתחיל ברוך אתה ה' לפני שאמר יוצר המאורות או הבוחר במו ישראל,
וכן בכל הברכות הקצרות לא יפסיק כלל.
ברכו.
כן, נכון.
ברכו את ה' המבורא.
