ובכן אנחנו היום בדף י"ג ואנחנו נתחיל בתפילות ונעבור ללמוד המשנה היומית
וניכנס לדף שלנו.
אנחנו נמצאים עדיין במשנה בדף י"ב עמוד ב', סוף העמוד.
ובכן מצד שמאל שלכם, ואם אתם רוצים יש את הביאור בסוף המסכת,
אתם יכולים לעשות לכם סימנייה שלא תצטרכו כל פעם לחפש.
אנחנו פרק ב', משנה ז',
וכן אנחנו עסוקים כאן: "יהי רצון לפניך ה' אלוהי שלא יראה תפארת הכלה על ידי ולא כשל בהלכה וישמחו בי חברי שלא אמר אל תמי תארו אל תאור תאמר לו מותר אסור מותר ויכשלו חברי בדבר הלכה וישמח בהם כי ה' יתן חכמה מפיו דעת ועונה גל עיני וביט הנפיות בתורה תחלפו את הרב יעדי סווין ג'ורג'יה"
הרב יעקב חי בן מרגלית
הרב ישראל בן אסתר, הרב שמעון בן עטל
לרפואת ברב אלימלך בן משלר, הרב נמלך בן יפה שיינה, רפואת.
אסף נועם שמעון בן לאה לרפואת כל חולה עמו ישראל.
לעילוי נשמת אחסי הבת אליעזר,
הרב יוסף שלום בן חיה מושה,
בן אברהם,
ולעילוי נשמת מוריס משה בן שלמה ולעילוי נשמת משה בן מלכה.
ובכן,
אומרת המשנה בפרק ב' מסכת פאה,
משנה ז'.
אנחנו דיברנו, נראה, אם תהפכו את הדף למשנה הקודמת שיהיה ראש גשר,
אז אומר שם המעשה שזרע רבי שמעון איש המצפה
לפני רבן גמליאל ועלו ללשכת אגזית, שאלו, הוא שאל לו,
אז מה הוא זרע? שני סוגי חיטים?
אז הוא אמר, זה הלכה למשה מסיני, מקובל אני מרב מיאשה שקיבל מאבא, שקיבל מהזוגות, שקיבלו מהנביאים,
הלכה למשה מסיני וזורע את שדהו שני מיני חיטים,
אם אסן גורן אחת נותן פה אחת, שתי גרנות נותן שתי פאות.
אז אם כן,
באה המשנה שלנו ואומרת,
שדה שקצרו הגויים,
לעצמם.
נגיד הם קנו מיהודי שדה שהוא גידל אותם והם קצרו, הם קנו את השדה וקוצרים לעצמם וחזרו ומכרו את האומרים אחרי שהם קצרו לישראל. אם הם קצרו וזה נשאר בידם, אין שאלה, הם לא חייבים בשבע מצוות בני נוער בלבד.
הם לא חייבים.
אבל אם הם מכרו,
השדה הייתה קודם של ישראל,
קל וחומר אם זה היה שלהם, והם גידלו.
והם קנו את זה שדה בשיבוליה,
מחוברים לאדמה, והם קנו והם קצרו,
אחר כך הם מוכרים את העומרים לישראל?
הרי הדין הוא,
כמו שנראה, רשימה ארוכה שפטורה מפאה.
זו הדוגמה הראשונה.
עוד דוגמה נוספת, קצרו הליסטים.
ובלי רשות הבעלים נכנסו, אתם יודעים איך שזה היום,
יש גם כן כל מיני אנשים שמתלבשים על שדה,
השדות רחוקים מהיישוב,
הם באים עם קומביין במיוחד וקוצרים הכול.
עכשיו הבעלים באו
ונשאר חלקה קטנה, השאלה אם הם צריכים להשאיר פאה ולהגיד, רגע, היה כאן נגיד עשרים דונם, נשאר חצי דונם, אני צריך לתת,
זה שדה שלי, אני צריך לתת על כל העשרים דונם,
מדרבנן אחד חלקי שישים,
אומרת המשחק, צרו הליסטים,
פטור מפאה לחלק שהם קצרו. כרסמו הנמלים, אותו דבר,
זה גם סוג הזלנים,
רק בלי בחירה חופשית.
כרסמו הנמלים את השיבולים,
או שברתה הרוח, או נכנסו בעלי חיים וקלקלו את הקמה,
פטורה,
למה?
שלא נקצרה על ידי הבעלים שהם בעלי חוב
ספציפי של תורה,
והתורה אומרת ובקוצרכם את קציר ארצכם עד שתהיו אתם הקוצרים
מה יהיה קצר חציה, הרי עכשיו יש לנו כלל
לדין תורה לכתחילה צריך להשאיר את הפאה בסוף
כן?
אם תכלה לה, איך כתוב שם?
פאת
לא תכלהה פאת שדך בקוצריך, זאת אומרת אתה לא קוצר את הכל תשאיר בסוף
אלא בדיעבד, אם השארת באמצע או בהתחלה, יצאת ידי חובה.
אבל החובה שלך לשיר בסוף. ולכן,
אם קצר חצייה,
בעל השדה קצר חצייה,
וקצרו ליסטים חצייה,
פטורה כל השדה, מפני שכאשר באו לגמור את קציר השדה, זה היה קציר של פטור.
מפני שהשודדים הם עושים את זה, או הנמלים, כנ"ל,
שחובת הפאה בקמה.
נכון שאם אדם קצר את כל השדה ויש לו חיטים קצורות, הוא צריך לתת פאה מן הקציר או מהגרעינים,
אבל עיקר החובה זה בקמאה,
שחובת הפאה בקמאה, ומחר נראה ההפך, מה יהיה אם קצרו ליסטים והשאירו החצי האחרון לבעלים,
אז נראה את זה מחר.
אנחנו באים לדף שלנו, ברוך השם,
בדף י"ב עמוד ב'
במשנה
המשנה האחרונה בפרק ראשון
מזכירים יציאת מצרים בלילות
מה ואמינא שלא מפני שכתוב פרשת ציצית וראיתם אותו ולילה עליו זמן ציצית
אמר רבי אלעזר בן עזריה
הרי אני כבן שבעים שנה כידוע רבן גמליאל הורד
מנשיאותו בעקבות פיקוח עם רבי אלעזר,
היה שם עניין,
ומינו את רבי אלעזר בן עזריה, שהיה צעיר לימים.
נעשה לו נס ובזקנו צמחו שורות של שערות לבנות לתת לו מראה.
להבדיל, אצל האנגלים השופטים לובשים כל מיני פאות
כדי לעשות יותר מכובדות או לשנות את פניהם,
לתת להם מראה.
אבל כאן נעשה לו נס ונהיה כאדם, ולכן הוא אומר, הרי אני כבן שבעים שנה, כף הדמיון,
ולא זכיתי,
מפרש בארטנורה, ולא ניצחתי,
אני סברתי באמת שמזכירים זה מחלוקת חכמים ובן זומה.
אני סברתי כבן זומה שמזכירים יציאת מצרים בלילות. פירוש, בקריאת שמע יש פרשה ראשונה שמע,
פרשה שנייה ויהיה עם שמוע,
פרשה שלישית ויאמר,
והתוכן הראשי של ויאמר זה מצוות ציצית.
למדנו אתמול חמישה דברים כולל פרשת ויאמר.
אבל הנקודה המכריעה היא תהיה כמו שנסביר עכשיו.
אני אמרתי, ידעתי ככה מרבותיי, שגם מצוות ציצית ויאמר צריך להגיד בלילה.
ולא זכיתי, לא ניצחתי את חבריי להוכיח את זה,
שתאמר יציאת מצרים בלילות,
עד שדרשה בן זומא, זה אחד מהארבעה שנכנסו לפרדס,
הרי הוא יצא ונפגע,
מת,
שנאמר למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים. למה קוראים לו בן זומא ולא רבי שמעון בן זומא?
מפני שהוא לא זכה להיסמך, מת צעיר.
הוא נכנס טרם הזמן לפרדס, פרדס זה הרמז
לפנימיות של התורה.
אז אם כן,
עד שדרשה בן זומא,
שנאמר למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך.
יש כאן לימוד מיוחד בריבוי של כל.
ימי חייך הימים,
כל ימי חייך הלילות. מה בא הלימוד כל?
להוסיף.
אז אם זה ימים, אז זה כל הלילות.
וחכמים אומרים,
ימי חייך העולם הזה,
כל להביא לימות המשיח.
חז"ל, חכמים אומרים לא כן.
חכמים אומרים שבאמת הלילה פטור,
אז מה הם דורשים עם כל?
אז הם אומרים ימי חייך העולם הזה כל ימות המשיח ועל זה יהיה דיון בגמרא האם מזכירים יציאת מצרים בימות המשיח
כמו שנראה מיד הגמרא לא יאמר חי ה' אשר העלה אתכם מארץ מצרים וכולי.
רש"י
מזכירים
מזכירים יציאת מצרים בלילות,
מה הכוונה?
פרשת ציצית בקריאת שמע.
ואף על פי שאין לילה זמן ציצית,
דכתיב וראיתם אותו וזכרתם,
אומרים אותה בלילה מפני יציאת מצרים שבה.
למה אומרים אותה? כבר מפני יציאת מצרים.
יש בה חלק השני של ויאמר,
עניין יציאת מצרים.
כבר למדנו אתמול שיש חמישה דברים מפני מה החשיבות של ויאמר, לא רק ציצית.
כבן שבעים שנה כבר הייתי נראה זקן ולא זקן ממש
שבת עליו שיבה היום שהעבירו רבן גמליאל מנשיאותו ומינו רבי אלעזר בן עזריה נשיא כדאיתה לקמאן פרק תפילת השחר דף כ"ח ואותו היום דרש בן זומא מקרא זה.
הוא אומר כל הזמן סברתי כבן זומא שלילה זה יש מצוות
השכרת יציאת מצרים.
אבל הלימוד חידש בן זומה.
גמרא, עברנו לדף,
או לא, אנחנו עוד באותו דף, טניה.
אמר להם, בברייתא יש הרחבה לוויכוח שהיה בין זומה לחכמים.
אמר, תמיד הברייתא מרחיבה יותר.
המשנה שחיבר אותה רבי יהודה הנשיא צמצם ותמצת,
אבל בברייתא יש הרחבה.
אמר להם בן זומה לחכמים, מה?
אתם אומרים שבימות המשיח, הלימוד שלכם כל להביא לימות המשיח?
כן,
חסידים אומרים בדרך אימרה,
הרי איך חכמים אומרים?
למען תסכונו להיות צמחה מארץ מצרים כל ימי חייך,
אז ימי זה, אז העולם הזה, כל ימי חייך להביא. זאת אומרת, מה תפקיד האדם בחיים חיותו לקרב את הגאולה?
כל ימי חייך להביא לימות המשיח. זה מה שאתה צריך להשתדל לעשות על דרך הדרוש. כל ימי חייך אתה צריך להשתדל לעבוד את המשיח. כמובן, לפי הדרשה ההלכתית אומרים חכמים להביא שגם בימות המשיח יזכירו את יציאת מצרים.
אז אם כן, טניה אמר להם בן זומא לחכמים,
מה?
אתם לומדים מהפסוק שגם בימות המשיח יזכירו יציאת מצרים?
וכי מזכירים יציאת מצרים לימות המשיח?
ולא כבר נאמר הנה ימים באים נאום השם ולא יאמרו עוד חי השם אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים כי אם חי השם אשר העלה ואשר הביא את זרע בית ישראל מארץ צפונה ומכל הארצות אשר ידחתים שם
אז לכאורה זה פסוק בירמיהו פרק כ"ג פסוקים ז"ח
יש לנו כאן את זה בי"ח תורה אור,
אז איך אתם אומרים דבר כזה?
אמרו לו,
לא הכוונה, השאלה איפה שמים את הפוקוס,
איפה המרכז?
בימות המשיח המרכז יעבור מיציאת מצרים לגאולה שתהיה בעתיד, היא תהיה עוצמתית כזאת,
גדולה כזאת, שהפוקוס יכוון אליה,
אבל אין הכוונה שנשכח
זכור ימות עולם בינו שנות דור ודור.
אנחנו לא שוכחים שום דבר מההיסטוריה.
אבל אם כן, זה העניין של עם ישראל, שהוא גם מסתכל על היסודות של העבר.
אם כן, אז אמרו לו חכמים לבן זומה, לא שתהכר את צדעת מצרים ממקומה, אלא שתהה שעיבוד מלכויות עיקר ויציאת מצרים תפלו.
כיוצא בו, אתה אומר.
דוגמה לזה אתה אומר ברעיון נוסף.
כשאתה אומר שתעקר איתי לא יאמר חי אשר אשר אליו וכולי.
גם אצל השם יעקב ישראל כידוע השם שינה את שמו של יעקב לישראל לא יעקב יאמר שמך כי מישראל כי שרית עם אלוקים ועם אנשים ותאכל אז אם כן תראו בי"ט ויאמר לו אלוהים שמך יעקב
לא ייקרא שמך עוד יעקב כי מישראל יש שמך ויקרא את שמו ישראל.
אז אם כן לכאורה גם שם אותו דבר אותו רעיון
כיוצא בו אותו רעיון שאתה אומר לא ייקרא בכל אופן זה לא נעקר לגמרי
לא ייקרא שמך יעקב ישראל כי יש שמך עברנו לדף י"ד לא שיעקר יעקב ממקומו אלא ישראל ייקר ויעקול טפל לו
כמו שאומר אור החיים הקדוש, תחילת פרשת ויחי, תוכלו לעיין שם,
שהשם ישראל זה בנקודות ההצלחה והגאולה והאור של יעקב.
שם יעקב זה במצב השפל שלו עם הצרות.
הוא מוכיח מה פסוקים בסוף בראשית, איפה שהיה לו ביטוי של צרות,
מוזכר שמו יעקב,
לשון עקב, שפל.
ואיפה שמדברים על רוממותו, הצלחתו, גאולתו,
ישראל.
זה גם בתנ״ך, כשמדברים על
בדרך כלל, עם ישראל זה עם קיסריתא עם אלוקים ועם אנשים.
אבל מה העיקר? העיקר באמת ישראל יעקב טפל. ובכן הוא אומר,
מעניין, אומר כאן הנביא ישעיהו מ"ג,
אל תזכרו ראשונות
וקדמוניות אל תתבוננו.
מה הפירוש?
אל תזכרו ראשונות זה שיבוד מלכויות.
וקדמוניות, זה מה שאנחנו משובדים לאדום וקודם ליוון ולפרס וקדמוניות "אל תתבוננו" זה הקדם, השיעבוד הראשון של יציאת מצרים.
"הנני עושה חדשה אתה תצמח"
אז אם כן זה פסוק שאומר לנו כאן בישעיהו מ"ג פסוק י"ט, המשך הפסוק הקודם, תראו באמת,
הנני עושה חדשה אתה תצמח הלא תדעוה אף אשים במדבר דרך בישימון נערות.
כן?
אם כן, זה הדבר שהנביא אומר.
מה זה, תני רבי יוסף,
מה זה החדשה הזאת?
איזה חדשות אנחנו יכולים?
היום ברדיו מנסים להמציא את החדשות, קשה להם כבר לחדש.
היום עושים כל מיני קומבינות שיהיה איזה רייטינג, אני לא יודע, כל מיני שמות הכניסו לנו.
כן?
תאמינו לי, תשמע פעם ביום חדשות אתה תהיה מותקן, בסדר, רק תשמע פחות שטויות.
אם כן, הנני עושה חדשה בארץ, חדשה אמיתית.
אתה תצמח, תני רבי יוסף, זו מלחמת גוג ומגוג,
ששם יהיה ניסים גדולים ומופלאים עוד יותר מיציאת מצרים.
משל למה הדבר דומה?
לאדם שהיה מלך ובדרך הוא פגע בו זאב
וניצל ממנו,
והיה מספר והולך, מעשה זאב.
פגע בו ארי וניצל ממנו, והיה מספר והולך מעשה ארי.
פגע בו נחש וניצל ממנו,
שכח מעשה שניהם,
והיה מספר והולך מעשה נחש.
מה פירוש?
כשקורה גם באדם, חוויות החדשות,
הן מעוררות יותר, עסוקים בהן יותר.
כך גם במהדורת החדשות.
אם נופל משהו חדש, אז מי שירדו עליו קודם, שוכחים ממנו.
כאן כמדומני המרשה מזהה את שמות ארי, זה בדרך כלל בבל, עלה ארי מסובכו, זאב, זה כמדומני שם למצרים,
נחש,
כאן זה שמות של שיעבודים של ישראל.
כך ישראל, צרות אחרונות משכחות את הראשונות.
אז אם כן זה מעניין, שואל כאן
המרשה,
למה רק לאברהם ויעקב שינו את השם?
ולשרי.
הרי למה ליצחק לא שינו את השם? הנה, הדמות של יצחק היא מאוד מעניינת.
יצחק לא שינו את השם.
שים שרד לא מיצחק. אז זה מה שהוא אומר.
אברהם, מי קרא לו אברהם?
תרח.
תרח.
אז הקדוש ברוך הוא אומר, אצל תרח זה גם מובן.
אני עושה לך את השם,
שם, שם.
לא שמשך תרח, עובד עבודה זרה נתן לך.
אבל מה נגיד על יעקב?
יצחק נתן לו, אבל בכל אופן יעקב לא השם נתן לו.
את השם יעקב אמר אני רוצה לתת לך שם ייחודי שיש בו שפע אלוקי מיוחד חוץ מאשר אבא נתן אבל יצחק,
יצחק מי קרא לו?
הקדוש ברוך הוא מראש קרא לו יצחק לכן אצל יצחק לא צריך שינוי עוד לפני לידתו כבר נאמר ויפול אברהם על פניו ויצחק
קראת שמו יצחק, אומר הקדוש ברוך הוא לאברהם.
תמיד שואלים למה ירדו על שרה שצחקה.
זה לא, הרי אברהם, הם אומרים, הדרת נשים, מה זה?
אברהם צחק, לא אמרו לו כלום, יצחק צחקה, שרה צחקה,
למה זה צחקה שרה לאמור?
אז זה כידוע, כן,
רש"י אומר, על פי התרגום,
שמה זה צחוק,
יש צחוק לעג ויש צחוק של שמחה,
וחדי,
וחייך. טוב, לא ניכנס לפרשנות הזאת.
אפשר לעיין בתוך אור החיים הקדוש, יש לו פירוש נפלא,
שהוא אומר, חס ושלום להגיד לשרה שהיא לעגה.
אז נגיד, כן,
לכוונה,
למה רק עכשיו היא שמחה? באמת גם היא שמחה.
הרי אברהם שמח עוד שלא נראה בשטח שום דבר.
באמת שניהם שמחו.
אבל הביקורת על שרה, למה היא התחילה לשמוח כשנראו סימנים בגופה?
הרי דברי הנביא לא ייפול דבר אחור לאשור, איך קוראים דבר השם לעולם יעמוד?
למה זה צריך לקרק עכשיו?
אורח חיים הקדוש.
טוב,
עכשיו הנה כאן אנחנו דיברנו על שינוי שם אצל יעקב, שינוי שם אצל,
ראינו כאן, כן, אצל יעקב,
אמרנו, לא לגבי מצרים.
הנה ימים באים, לא ייאמר חי אשר אוציא אתכם ממצרים.
אומרת הגמרא,
אברהם הוא אברהם.
אנחנו בדף י"ג, רבע שני של העמוד, אומרת הגמרא,
אברהם הוא אברהם.
בתחילה נעשה אב לארם, הוא היה רק ספציפית לאומתו. הרי אברהם,
אנחנו יודעים שאברהם היה בארם,
ולבסוף, אחרי שהוא נימול וקיבל עליו את האמונה המונותואיסטית, נעשה אב לכל העולם כולו.
גם שרי,
בתחילה שרי היא שר אצל מיניסטר באומה שלה,
אבל בסוף שרי היא ספציפית, לשון יחיד.
אחר כך שרה,
שם כוללני,
בתחילה נעשית שרי לאומתה,
ולבסוף נעשית שרה לכל העולם כולו.
תני בר כפרה
כל הקורא לאברהם אברהם עובר בעשה,
שנאמר: והיה שמך אברהם,
לא יקרא, "והיה שמך אברהם"
אז מי שקורא לו אברהם עובר בעשה.
רבי אליעזר מוסיף ואומר עובר בלאו שנאמר, "ולא יקרא עוד את שמך אברהם אלא מעתה עוד שמך" אז יש כאן גם לאו
ולא יקרא עוד את שמך, אברהם.
שאלת הגמרא, אז לכאורה אותו דבר אצל שרי ושרה,
אלא מעתה,
הקורא לשרה שרי,
אכן למי יהיה עבור בעשה ואולי בלאו?
אומרת הגמרא, יש הבדל,
הטם אצל שרה, קודשא בריך הוא אמר לאברהם, שרה אשתך לא תקרא, אתה ספציפית,
יש ציווי לאברהם,
אבל כל אדם אחר לא נצטווה כי למי הוא מדבר?
לאברהם אבינו אל תקרא לאשתך בשם הזה כי בשם הזה. אז זה מצווה מיוחדת לאברהם.
איזה איך אומרים מברק אישי חסוי זה רק בשבילו אבל לא נאמר לכל ישראל.
כן?
אטם קודשבריך הוא אמר לאברהם שרי אשתך לא תקרא את שמה שרי כי שרה שמה.
אבל מה שאין כן אצל אברהם, זה נאמר באופן כללי, והיה שמך אברהם.
מי?
לאברהם הוא אומר את זה, אבל מי קורא אותו?
קורא אותו,
הכוונה, אנשים אחרים שיקראו אותו.
שואלת הגמרא,
אלא מעתה הקורא ליעקב, כתוב לא יעקב ייאמר שמך, כי אם ישראל,
כי שרית עם אלוקים,
כתוב פעמיים.
אז אולי גם שם נגיד שמי שקורא ליעקב הרי הוא גם כן עובר בעשה ואולי בלאו.
אלא מעתה קורא ליעקב יעקב ולא ישראל אחי נמי.
מה זה אחי נמי? אם יש מילה בארמית שאתם לא מבינים אתם רשאים לשאול.
כי אחי נמי כך גם קשה לתרגם בדיוק כן אחי נמי.
עונה הגמרא ואומרת, שאני שונה הטעם אצל יעקב דאדרה הדריקרא, עד קדוש ברוך הוא עצמו חוזר וקורא לו ישראל,
כמו שציינתי,
ישראל,
אה כן, יעקב,
קורא לישראל יעקב, כמו שציינתי את דברי האור החיים הקדוש.
דכתיב למשל,
הוא מביא פסוק אחד, ויאמר אלוקים לישראל במראות הלילה,
ויאמר יעקב יעקב, כשהיו צריכים לרדת למצרים,
אל תרד, אל תירא מרדה מצרימה
כן
שמה כתוב יעקב יעקב ויאמר הנני אל תירא מרדה מצרימה
כן אנוכי עמך, כן כאילו גוי גדול השמחה שם
אומרת הגמרא
מה עתיב רבי יוסי, אז הבאנו את הפירוש למה רק
שינוי השם אצל אברהם ואצל יעקב ולא אצל יצחק
זה שאלוקים קרא ליעקב זה לא... כן
בעתירה עצמו אצל סבבה ועברה, כן. אפשר להגיד שמבחינתנו עדיין נשאר האיסור.
זה שקדוש ברוך הוא כבר. כן. זה מסיבה על עצמו, מסיבה על עצמו.
כן. זה לא אומר כלום.
כן. דוגמה,
השם תראו לי הרצפה שהוא אומר, יכול להיות שאפשר לקרוא לו יחד, הוא מסביבה לו. השם רצה לשנות את שמו, ובכל זאת הוא חוזר... אם השקדוש ברוך הוא בעצמו,
אם לרבה מותר, קל וחומר לנו. מה שנוסע אומר לישראל לעשות. כן.
זה הקדוש ברוך הוא שומר על התורה,
כתוב בכמה מקומות,
שכל מה שכתוב בתורה, גם מה שהקדוש ברוך הוא שומע.
לפעמים יש,
רבי אומר, יש אנשים, נגיד, מפקד בצבא,
הוא יכול לעשות שטויות,
וזה לא נכון, כי אם אתה מפקד אמיתי,
צריך להיות דוגמה אישית.
הוא אומר, אין לך פז"מ, שב בשקט. אתה אוטוראי כזה, אתה, לא, אני, ההפך, אם אתה פז"מניק, אתה ותיק, אתה צריך לשמור על החוקים ביותר,
אתה יודע אותם, אתה מבין יותר, אתה חיי יותר.
ככה זה.
איך? אני לא זוהר. כתוב. כתוב. הנה, הוא מביא לך כאן.
הנה, הוא מביא. ולא יקרא עוד... הנה, הוא אומר כאן.
כאן הוא לא מביא את הפסוק, באמת.
בדף הקודם. בדף הקודם.
באיזה אות?
באות י"ט. אה, כן.
באות י"ט, תסתכל.
ויאמר לו אלוקים שמך יעקב לא יקרא שמך עוד יעקב כי מישראל יהיה שמך ויקרא את שמו ישראל לא יקרא עוד שמך יעקב אוקיי?
תסתכל אתה רואה את זה בי"ט? היינו בי"ב עמוד ב' בקטע י"ט בסדר?
הלאה
אומרת הגמרא
שאני שונה אברהם שונה יעקב הטאם דהדר חזר
"הדר" זה חוזר.
ה"הדרי" חוזר ומחזיר אותו הפסוק,
הקדוש ברוך הוא דכתיב: "ויאמר אלוקים ישראל מראות עלי ויאמר יעקב יעקב מה טיב רבי יוסי בר אבין גם אברהם"
ראינו שבתנ״ך אחרי כמה זמן קוראים לו אברהם ולא אברהם אצל נחמיה שחוזרים ואנחנו אומרים את זה כל יום בפסוקי דה זמרה.
מה טיב רבי יוסי בר אבין וייטמא רבי יוסי בר זוידא
אתה הוא אשם האלוקים אשר בחרת באברהם והוצאתו מורכזים
אז מה, אשר בחרת באברהם
רוצה לומר ששמת שמו אברהם? אז איך מותר לו?
אמר לה,
אטאם נביאו דקמסדא לשבחי דרחמנא מאי דאבה מאיקרא, הוא מספר היסטוריה
כמו שאתה קורא פרשת שבוע
אתה קורא כל שנה, כן? אתה קורא את זה מחדש
שהיה קוראים לו אברהם, אחר כך שינו את זה, אז יגידו, רגע, רגע, למחוק, אסור להגיד כל שנה.
אתם יודעים את הסיפור הזה.
אישה כל פעם במכירת יוסף הייתה בוכה.
מה קורה לך? אחים מוכרים את יוסף, איך זה יכול להיות?
היא הייתה בוכה בידיים.
שנה אחת מגיעה לשם, היא אומרת, יוסלה,
השנה אני לא בוכה עליך.
כל שנה אתה רואה שמוכרים אותך, עוד פעם אתה הולך, מפיל את עצמך במלכודת, השנה אני כבר לא אבכה,
אם כזה טיפש אתה.
כן.
אז זאת אומרת שזה סיפור היסטורי, זה מותר, אסור לך לקרוא בתור אמירה. אבל אם אתה אומר שקודם היה שמו אברהם, כמו שנחמיה, כן, נחמיה ט',
שמת שמו אברהם, בסדר. אדרבה, שם יש גם כן את התיקון. הדרה נלך מימתי בלא נדר, הדרה נלך מימתי בלא נדר, הדרה נלך מימתי בלא נדר. נקווה שלא עד עוד שבע וחצי שנים נחזור לפרק הזה, ב-ה'
ה' תש"פ אנחנו נכין כבר את הסיום הבא
בטח רב מושיח יהיה איתנו יחד בסיום הזה
כבר אז לא יהיה ש"ס, אגודה, ציון דתי, דיין
כל עם ישראל יחד ואיחן ישראל נגד העם
ובכן
משנה פרק שני במסכת ברכות בעזרת השם אומרת המשנה הקדושה
היה קורא בתורה,
אז היה קורא בתורה פרשת קריאת שמע, זה היה פרשת ואתחנן,
והגיע, לא קורא בשביל מצוות קריאת שמע, והגיע זמן המקרא של זמן קריאת שמע של שחר או של ערבית,
אם כיוון ליבו יצא,
כן?
אם כיוון ליבו לצאת ידי חובה יצא.
באמת אנחנו פוסקים שצריך במצוות לכוון את ליבו,
לפי מהלך הגמרא,
בפרקים, עכשיו יש כאן מחלוקת
מה קורה באמצע קריאת שמע.
באמצע הכוונה בברכות קריאת שמע,
הוא בקריאת שמע עצמה, כן?
אז יש באמצע ויש בין קטע לקטע.
אז כשהוא אומר בפרקים הכוונה בין קטע לקטע, למשל,
יוצר המאורות העבר הבא. אם מישהו בדיוק,
מפני הכבוד,
מפני היראה, כמו שנראה עוד מעט את החלוק.
רש"י אומר, יראה
פחד מאדם שיכול להרוג אותו,
והכבוד זה אדם שצריך לכבד אותו.
אז טוסוס שואל על רש"י, מה שייך? אם זה פחד שיכול להרוג אותו, אז אין שום מגבלה.
הכל נדחה מפני פיקוח נפש.
אז מה הוא אומר לו? יראה זה אדם שאתה מחויב ליראה ממנו.
איש אימו ואביו,
תירא הוא, חוץ מכבוד צריך להיות יראה.
והוא יושב במקומו, להקדים בדבריו.
וגם רבו, מורה רבך כמורה שמיים.
אז יש כאן, זה הכוונה, יראה, זה החידוש, נראה את זה מיד.
אם כן, אז יש שתי תחנות שאנחנו מדברים עליה.
מה קורה,
מה זה נקרא להקדים בשלום?
בפרקים, בין קטע לקטע, שואל מפני הכבוד,
מישהו צריך לכבד אותו,
הוא משיב.
וכמובן אם האיש הזה שאתה לכבד אותו שואל ראשון אתה צריך להשיב לו.
ובאמצע היינו באמצע הקטע למשל באמצע היוצר או באמצע שמע ישראל באמצע הקטע שואל מפני היראה.
הוא משיב מפני היראה אבל מפני הכבוד שום דבר לא
כי זה אמצע.
דברי רבי מאיר
והלכה כרבי יהודה תמיד מחלוקת רבי יהודה ורבי מאיר הלכה כרבי יהודה.
רבי יהודה אומר, באמצע שואל מפני היראה ומשיב מפני הכבוד
ובפרקים שואל מפני הכבוד ומשיב שלום לכל אדם, הוא מקל יותר
והמשנה מציינת אילו הם
בין הפרקים, או
אם אפשר לקבל את החוברת הזאת אני אודה לכם,
שכחתי אותה אתמול, נצטרך אותה עוד רגע.
כן.
אומרת הגמרא
כן, סליחה, רק אני אשאל, אתה שומע?
הוא סגר, מעניין,
טוב.
ובכן,
יונתן שמשתתף איתנו נתקע בפקק ליד כביש 60 ליד חברון,
אז הוא צלצל, הוא רוצה לשמוע את השיעור,
אז ראינו דור מיוחד,
אבל אני רואה שמשהו כנראה, יש מיסוך,
אולי יש שם איזה אירוע, משהו,
לפעמים ממסחים את כל ה...
מה זה?
היום הפרקתי. אה, כן, כידוע.
נו,
הרב יעקב גם הגיע היום?
לא.
הוא עוד בא, מגיע?
טוב.
אם כן, אשרינו, אשריך.
ובכן, אומר כאן,
אומר ממשיכה משנה,
להגדיר מה זה בין הפרקים ומה זה,
כן,
בין הפרקים, אלו הם בין הפרקים. אני בדף י"ג באמצע המשנה, עמוד א',
אלו הם בין הפרקים. בין ברכה ראשונה לשנייה, בין שנייה לשמה, בין שמע לבעיה עם שמוע, בין אבעיה עם שמוע לבויאמר,
בין ויאמר לאמת ויציב.
רבי יהודה אומר, לא,
נכון שזה בין קטע לקטע, אבל זה, בין אמת ויציב,
בין ויאמר לאמת ויציב לא יפסיק.
יש סיבה מיוחדת, כאן אסור להפסיק.
אמת ויציב.
אמר רבי יהושע בן כוחא,
למה קדמה פרשת שמע לביאים שמועה?
מה פרוש למה?
כי בתורה קדמה שמע לביאים שמועה. איפה שמעה?
ואתחננה. איפה ויאים שמועה? עקב.
לא, הוא אומר לו,
הרי ויאמר הוא הראשון בפרשות,
סוף פרשת שלח במדבר,
ושמת אותו בתחנה ג',
בתחנה שלוש.
זאת אומרת, אתה לא הולך לפי סדר הפרשיות.
אז תגיד לי למה קדמה שמע לביאים שמועה.
אם תגיד לי סדר בפרשיות אז תניח את ויאמר ראשון.
אז אין סדר פרשיות, אז מה כן הסדר?
אז למה קדמה פרשת שמע לביאים שמועה?
כדי שיקבל עליו עול מלכות שמיים תחילה ואחר כך מקבל עליו עול מצוות.
אומנם היום יש שיטה של דוכנים,
תניח תפילין,
כמו חב"ד, כמו עוד.
יש בזה עניין.
בדור שלנו זה דור של, אני קורא לזה טיפול של נתן.
לפעמים כשמישהו, לא עלינו, בא נתן, מוציא מכשיר חבשלי, נותן שוק.
בא טיפש אחד, אומר, אדוני,
מה אתה עושה הבן אדם הזה בקושי חי, מה אתה נותן לו מכה חשמלית?
יעיפו אותו מכל המדרגות, אל תפריע לנו.
זה ההצלה היחידה שלו.
לפעמים יש היום בדורנו מצב כזה,
זה שינוי הסדר.
כשהיה עם ישראל ברובו, אנשים מאמינים,
אז זה היה טיפול, כמו שתמיד, מה?
אה, יפה,
יפה חי וקיים.
אומרים ככה,
תמיד, למשל הרב ציודה,
מי שהיה בא אליו, קוראים לי מבעלי תשובה,
עוד בימים,
אז היה מחמת כבוד, היו באים קיבוצניקים כאילו לשאול שאלות, היו לובשים כיפה,
והיה ככה, לא יודע איך להיכנס.
אומר לו, שלום רוני, מה איתך?
מה יש לך לראש?
הוא אומר, איך קוראים לזה? כיפה? כיפה.
הוא אומר,
אה, מדוע אתה שם כיפה?
הוא אומר, אני בא לרב, אני עושה לכבד אותך.
הוא אומר, תשמע,
אתה לא עובד אותי, צריך לעבוד את השם.
הסדר הוא, קודם תכיר מה זה אמונה, מי זה הקדוש ברוך הוא.
אחר כך, אחרי שתכיר, תקיים את המצוות.
כאילו, הוא אומר, אל תרגיש את עצמי. אם אתה רוצה ללבוש, אני לא אפריע לך,
אבל אם אתה עושה את זה בשבילי, זה כמעט אפשר להגיד לזה עבודה זרה.
בשבילי, מעניין התפיסה.
אנחנו,
פעם, מי שהיה בא לחתונות, היו כולם לובשים כיפות, מכבדים את המעמד.
היום פתאום אני רואה שינוי תפיסה.
אז אולי אפשר לסנגר עליהם.
אבל חלק מהם הם אנשים מאמינים.
אבל היה, אפילו באשכנז, בגרמניה, היו יהודים שהחזיקו כיפה בכיס.
אפילו האורתודוקסים ברחוב הלכו בגילוי ראש.
היה להם שיטה מאוד.
והיו כאלו שבקושי מקיימים מיסות, אבל כיפה היו מחזיקים. שאם הם נקלעים לאיזה אירוע, היו מחזיקים כיפה.
אז היה להם מינה כזה. נכנסים למסעדה ואוכלים אפילו צ'ונט ביום שלישי.
ראו, היו מוציא כיפה ולובש.
אמר לו, רגע, שאכלת לחם? לא.
הוא אומר, מה זה, צ'ונט? זה שבת?
כבוד לצ'ונט.
לכבוד הצ'ונטוס, אה, הוא קיבל?
זה מה שאומרים בפני הכבוד.
כן, קיצר.
טוב, נחזור לעניין, אנחנו צריכים להספיק את הדף.
רבי יהודה אומר בן ויאמר לבית יציב להפסיק. אמר רבי יהושע בן כוחה, למה קדמה פרשת שמע לביהם שמוע? כדי שיקבל עליו עול מלכות שמיים תחילה.
זה הסדר.
קודם אמונה,
ואחר כך מקבל עליו עול מצוות.
אחרת אם אין מצווה, אין מצווה.
אנוכי גם עשרת הדברות, אנוכי השם אלוקיך,
לכן לרוב לא מונים מצוות אנוכי כאחד מתרי"ג מצוות,
כי זה הכלל של הכל,
אם אתה לא מאמין שיש השם אלוקיך,
אז אין לו שייך מצוות.
כדי שתקבל עליו מחודשיים ומתוך אחר כך עול מצוות.
והיה עם שמוע לבוא יאמר, שויה עם שמוע נוהג בין בים ובין בלילה, כי זה מצוות כלליות.
ויאמר אינו נוהג אלא ביום בלבד כי יש בו פרשת ציצית
כן וראיתם אותו זמן ציצית רש"י
היה קורא בתורה פרשת קריאת שמע והגיע זמן המקרא זמן קריאת שמע
זמן קריאת שמע למדנו בפרק הקודם
ממתי צאת הכוכבים וכן
להלכה אנחנו ככה מקפידים בפרקים יש דעת רב יהודה שאפשר להגיד קריאת שמע מפלג המנחה
לפי דעות
בפרקים בין ההפסקות, לקמאן מפרש ומתית בין פרשה ראשונה לשנייה משנה בהמשך בין שנייה לשמה
יכול להיות לרש"י המשנה הזאת הייתה מופחדת
לכן הוא אומר לקמאן לפעמים כפי שחלוקה שלנו לא הייתה בפני רש"י שואל מפני הכבוד שאל בשלום אדם נכבד שראוי להקדים לו שלום, שמשיב שלום אם הקדימו לו מר רב פריך
כיוון שואל פשיטא זה משיב
אמא הוא פנה אליך ודאי ודאי שצריך להשיב
אם אתה יוזם, זה פחות ביזיון אם אתה לא עושה. אם הוא פונה אליך ואתה לא משיב, בטח.
ובאמצע, באמצע הברכה, הפרשה, מפני היראה, שימו לב מה שאומר כאן רש"י,
אדם שהוא ירא מפניו שלא יהרגהו,
אבל מפני הכבוד לו, זה דעת רב מאיר באמצע.
אז נראה כאן את התוספות.
התוספות אומר, ובאמצע שואל מפני היראה,
פסק רבינו שמעיה על מקום שאסור לספר, אסור לדבר, אפילו בלשון הקודש.
חן משמע מתוך מתניתי,
נגיד בשירותים.
ובירושלים היא כלומר, אפילו באמצע פסוק, רבו נא בשם רבי יוסף אמר דברת בם, שיש לך רשות
לדבר בם.
והיינו נא בדברי נא ודיברת בם ולא בתפילה, פירוש שהיינו משיבים בה מפני הכבוד.
אה, כן, סליחה.
איפה הרש"י, התוספות הזה?
בכל אופן,
אז אולי ראיתי את זה באחד הראשונים,
שחולקים על רש"י, שאומרים, רש"י אומר מפני העירה,
שיהרה שלא יהרגהו.
מה שייך?
כל התורה נדחית מפני פיקוח נפש.
אם זה, לכן מפרשים שזו הכוונה לכיבוד אב ואם.
אולי בגמרא התוספות מביא את זה. טוב,
אז לכן,
בעצם הפירוש הוא מפני העירה,
אנשים שצריכים לירוא מפניהם, כמו אבי ואימו או רבו.
רבי יהודה, בגמרא מפרש לוקטעיו.
הרשב"א ו... הריתבה והראש. הריתבה והראש.
יישר כוח.
בן ויאמר לבן לא יפסיק, בגמרא מפרש את המאיו,
בדף י"ד: "והיה אם שמה הנוהג" מחר נלמד את זה בלא נדר.
"והיה אם שמה נוהג בין בין בלילה למשתאה בתלמוד תורה".
הרי למה זה נוהג ויין שמוע גם בלילה? כי מדברים שם על שער מצות, הוא אומר על תלמוד תורה, דכתיב ולימדתם אותם את בניכם.
איך אומרים?
והגית בו יומם ולילה.
למה לא הביא את הפסוק של יומם ולילה? כי זה מה ש... וגית זה ביהושע, וזה מפרשת קריאת שמע,
אז זה יותר מתאים.
ולימדתם אותם את בניכם, ברור.
והגיתה בו יומם ולילה, זה כבר יהושע מדבר.
בעצם הפשט והגיתה בו יומם ולילה,
למאה רצות קשה להגיד את זה, שאם אדם לומד קצת ביום וקצת בלילה, קיים מצוות תלמוד תורה.
זה המינימום.
נגיד, למד משנה בבוקר, במדינה משנה בלילה, זהו, אז קיים את המצוות. אבל
זה המינימום, תוכנית מינימום.
גם כן, כשאתה הולך לעבוד, אתה גם לא אומר, אני מספיק לי שעה,
אתה רוצה משרה?
חצי משרה לא מספיקה.
זה גם כאן.
עשה תורתך, תורתך קבר, מלאכתך הרי.
הלאה.
ויאמר אינו נוהג אלא ביום דהם השתיי בציצית, שאינה נוהגת אלא ביום דכתיב ראיתם אותו פרט לכסות לילה.
כן, עוד נראה את המחלוקת המפורסמת הראשונים, מה חייב בציצית, מה לא כסות יום בלילה,
מחלוקת הראש ועוד.
טוב, גמרא.
אומרת הגמרא,
מהמשנה שלנו,
אם כיוון ליבו יצא, מה שמה שמצוות צריכות כוונה? שמה מנה מצוות צריכות כוונה?
המסקנה.
מה אם כיוון ליבו?
אומרת הגמרא, לקרות.
אומרת הגמרא, מה פירוש אם כיוון ליבו לקרות?
הרי מדובר, היה קורה בתורה.
אם כיוון ליבו לקרות,
אימא, זה הפירוש, כיוון לקרות, זה היה קורה, אז מה הוא עושה?
פירוש המילה היה קורה.
ברור שזה.
והקאקריה אומרת, מה קורא להגיע? מה זה קורא להגיע?
אז באמת,
כאן רש"י וטוסטות חלוקים.
רש"י אומר,
בקורא להגיע,
אומר את הספר, אם יש בו טעות, אפילו לקריאה נמי לא מתכוון.
כאילו הוא קורא, אז טוסטות שואל עליו,
הרי סוף כל סוף מה אכפת לי שקורא להגיע, אבל הוא הקאטה הקאקריה,
הוא קורא,
הוא לא מתכוון לקריאת שמע, הוא מתכוון להגיע.
לכן, על כן נראה בקורא להגיע שאינו קורא התיבות כהלכתם וכנקודתם.
הוא סופר, הוא יודע, צריך להיות כאן, נגיד,
ושיננתם.
ושיננתם.
אז הוא אומר,
ושיננמתם.
הוא אומר את המילה עם האותיות הנכונות, אבל בלי הניקוד.
בשביל להגיע, אז לפעמים יש לו צורך,
סימנים שהוא עשה לעצמו, שלהגיד את זה לא בצורת הניקוד שלו.
אז זה מה שהוא אומר, היה קורא להגיע,
הכוונה שהוא אינו קורא התיבות כהלכתם וכנקודתם, אלא בכתיבתם מקפיד שיהיו האותיות.
אבל כשהוא קורא את זה בשביל לכתוב,
הוא לא קורא את זה כמו שהניקוד האמיתי, כן?
אז כדי להבין בחסרות היתרות,
נגיד בשביל להקפיד שאם יש כאן י' או ו' וכדומה.
כמו לתתפת,
אז כדי שלא יכתוב בטעות ו',
אז הוא עושה לתתפת.
אבל אנחנו צריכים לקרוא לתתפות.
אבל הוא,
יש פעם זה כתוב עם ו', פעם כתוב בלי ו', אז איפה שלי ו'? אז כדי שהוא לא יטעה,
אז הוא קורא את זה לא בניקוד,
הוא קורא כפי שהוא צריך לכתוב.
אז זה השינוי.
תתפת ומזוזת.
ואם כיוון ליבו, לאו דווקא אלא, כלומר לקרות כדין, כנקודתייך יתן. זה מחלוקת רש"י ותוספות, כן, זה תוספות נראה מובן יותר.
טוב,
אומרת הגמרא.
רש"י אומר, רש"י אמר, מה זה נקרא כיוון להגיע,
קורא להגיע?
כשהוא קורא בשביל לראות אם יש טעות בספר.
ואפילו לקריאה, הוא לא מתכוון לקריאה, הוא מתכוון להגיע.
הוא אומר, תוספות, מה אכפת לי? אבל הוא קורא בשביל להגיע, אז הוא קרא.
אז לכאורה אפשר להוכיח, וכאן צריכות כוונה או לא צריכות כוונה.
אבל תוספות אומר, לא, אם רש"י אומר שבסוף הוא קורא,
אז מה החיסרון?
אם באמת העיקר שיקרא,
הגמרא רוצה להוכיח ש...
מה?
לא, אבל הוא אומר, כיוון לקרות.
הגמרא אומרת, מה הכוונה צריכה להיות לקרות?
מה אכפת לי, הוא קורא בשביל קריאת שמע או קורא בשביל להגיע?
בשני המקרים הוא קורא.
לפי רש"י, גם המגיע קורא.
לכן תוספות מתקן.
הוא לא מתכוון לקרוא כנקודתו וככתוב. הוא לא מתכוון לקרוא כנקודתו. יוצא ידי חובה.
יוצא ידי חובה, כן, נכון. אז עכשיו כן דיבר.
כן,
זה מה שאומר התוספות.
טוב, נמשיך הלאה.
תנו רבנן,
איך אומרים קריאת שמע?
תנא קמא,
רבי אומר,
קריאת שמע ככתבה בלשון הקודש וחכמים אומרים בכל לשון אתה יכול להגיד באנגלית, בצרפתית, באתיופית,
במה שאתה רוצה.
מה איתה מדי רבי?
למה רבי באמת אומר דווקא בלשון הקודש ככתבה?
אמר קרא והיו הדברים האלה בהווייתן יהיו כן?
אז זה צריכים להיות כמו שניתנו לך.
ורבנן, מה היו בכל לשון? אמר קרא שמע.
כתוב שמע בכל לשון שאתה שומע.
כן, בכל לשון שאתה מבין.
מה איתה מה דרבי?
רגע, עוד פעם.
ורבנן, אתה אמר כשבכל לשון אתה שומע.
ואולי רבי נמיה כתיב שמע,
אז שמע זה מה שאתה שומע. האומי בא אלי השמע לאוזניך,
מה שאתה מוציא מפיך,
זאת אומרת, לא לקרוא, יש כמה צורות, אדם קורא ספר, סיפור, קורא בעיניים, עובד עלינו בעיניים.
יש אדם שמניע את השפתיים,
אבל לא יוצאים מילים שאפילו הוא בעצמו שומע.
אז זה מה שהתורה אומרת.
מנטרה, תגיד כאן כאילו,
שמייס, תגיד את הדבר, זה חודר לתוך עומק התת-הכרה שלך, ואתה מכניס את המנה, את האיחוד, בפנים.
ההודים יש להם כל מיני שיטות כאלו.
אבל כאן בקודש, להבדיל בין הקודש והחוד,
יש כאן אמירה, אשמה לאוזניך.
זה הרבה יותר חזק.
כשאדם רוצה לזכור משהו,
אז הוא צריך להגיד בקול, שאוזניו ישמעו.
אם הוא קורא בעיניים, הזיכרון הוא רק חזותי.
כשאתה קורא ואתה משמיע, אז יש לך כבר כמה במוח יש מרכזי זיכרון רבים.
אז זה גם צורת האותיות,
שאתה רואה בעיניים, וגם הקול, זיכרון הקול, והניגון אם אתה אומר מנגינה,
או, וגם מזכיר לך,
לכן צריכים ללמוד בנגינה,
כן, אני מזכיר את רבי יוסף שאול יום אלו יושי, זכר צדיק וברכה, הוא היה לומד במתיקות עצומה,
היה לומד כל הזמן במנגינה, יש הקלטות,
אבל יש הרבה סיפורים, אין לנו זמן.
זה חשוב, התורה נקראת שירה,
ודרך אגב, זה סגולה לזיכרון,
אם אדם לומד בנגינה, זה גם עוד מרכיב.
ורבנן סברי אלה הוא כמאן דאמר,
לא השמיע לאוזנו יצא.
לא, ודאי שלכתחילה טוב שישמע,
אבל הם אומרים שמע בכל לשון.
אז מאיפה הם יודעים שלשמע לאוזניך?
הם כמאן דאמר שזה לא הכרחי. לכתחילה, כן, אבל אם לא השמיע יצא,
שואלת הגמרא, ולרבנן נמי כתיב והיו,
אז זה צריך להיות כמו הווייתן,
כמו שניתנו בלשון הקודש.
למרות שכתוב שהקדוש ברוך הוא בהר סיני אמר את כל עשרת הדיברות, מיד היה תרגום סימולטני לכל השפות,
שבעים לשונות.
אבל השפה הראשית,
שזה אמר, זה היה בעברית.
ההוא מבעילה שלא יקרא למפרע.
לא יקרא פסוק שני לפסוק ראשון, או מילה שנייה לפני מילה ראשונה.
כן, אתם יודעים מה זה למפרע?
רטרואקטיבית, כלומר, נגיד את הפסוק
שמע ישראל השם הכוונה השם אחד, זה פסוק ראשון.
ואהבת, אז הוא קורא קודם, ואהבת את השם אלוקיך בכל איפה הנוסח עומדיך, שמע ישראל השם אלוקים. אה, אדוני, אתה מבלבל את הפסוקים, כן?
אז זה לא טוב.
זה מה שהוא אומר. עשב רילאו, מה זה אם כן והיו?
מה אומרים החכמים והיו?
בגלל שלא יקרא למפריע. ורבי, מאיפה הוא יודע שלא יקרא למפריע מנהלי?
כי הרי הוא והיו אומר שצריך להיות דווקא באותה שפה,
רשון הקודש.
הוא אומר, והיו הדברים מדברים הדברים. למה ה' היה יכול להיות דברים?
מזה הוא לומד שיקרא כדיבורם, כמו שהופיעו בדיבור, כמו שהם מופיעים בתורה, ולא יקדים את המאוחר.
ורבנן, מה הם עושים? הדברים?
תמיד כשיש לימוד דברים הדברים, הכוונה יכול לכתוב דברים.
למה כתב הדברים?
זה קצת מטה הלשון,
כאילו יש כאן שני מילים,
הכוונה לה.
לדרשה, הם אומרים, זה לא ה' הידיעה, זה לא דבר שאנחנו צריכים לדקדק בו.
למימר, דסבה רבי דכל התורה כולה בכל לשון אמראה,
לכאורה, ככה, כן,
מזה שהוא צריך פסוק לקריאת שמע.
למה הוא צריך פסוק לקריאת שמע שתהא ככתבה?
הוא חושב שכל התורה כולה בכל לשון אמרה לקרות, יכולה לקרות רק זה, שמע, יש בזה ציווי מיוחד.
דאי סלקא דאי לשון הקודש נאמרה,
והיהודה כתב רחמנה דווקא בקריאת שמע על העמלי.
אומרת, אי צריך סלקא דאי משום דכתיב, שמעה
למימרא דסברי רבנן דכל התורה כולה בלשון הקודש נאמרה,
רגע, עוד פעם,
והיהודי גמר עליו, אמר לי, אי צריך לשום דכתיב, שמע,
בגלל שנאמר, שמע,
שלא תדרוש שמע בכל לשון שאתה שומע, כמו רבנן.
אה, אז הוא צריך
להגיד, והיו,
כדי שלא תגיד כמו שמע, חכמים אומרים שמע בכל לשון שאתה מבין.
אז לכן נאמר, והיו,
למימד אסברי רבנן וכל התורה כל לשון הקודש נאמרה,
ולכן הם לא לומדים מיוחד לגבי והיו דאיס אלקא דתא בכל לשון אמרא שמע דכתב רחמנא למה לי איצריך מישהו כתב והיו אז כל אחד
כדי שהלימוד השני לא יפריע נאמרו שני הדברים רש"י נראה כאן קצת רש"י למרות השעה המאוחרת
שמם הינה מצוות צריכות כוונה שהיא מתכוון לשם מצוות ותקשה לרבה דאמר מסכת ראש השנה התוקע תקיעות ראש השנה
הנה אנחנו חודש אלול נתחיל בתקיעות, אבל זה תקיעות של מנהג,
אבל כבר מתכוננים לתקיעות ראש השנה, תוקע לשיר,
סתם בשביל לשיר שירים עם השופר, כלי נגינה,
הרי יצא, אם הוא תקע את זה בתור תרגיל,
כי זה צריך להיות יוצרות צריכות כוונה, אתה צריך שאתה מתכוון לשם המצווה,
כיוון לקרות אבל לצאת ידי מצוות לא בעניין שמתכוון, אלא לקרות בתורה בעלמא.
הקקרי, הקורא כעשי קטנה ואת תקטנה יקרו בתורה, קורא להגיע את הספר, ראינו את זה ככתבה בלשון הקודם, דברים הדברים דב אלה למכתב, היו הדברים האלה
למדרש שיקרא הדברים כסדרם ולא למפרע, גם לשעריך ביתך המזוזות.
ורמב"ן אומרים, היי הידיעה לא דורשים.
לימה כסבה רבי, מי די צריך לקראת לקריאת שמע שתהא ככתבה סבירה ליה בשער כל התורה, בכל לשונה אמרה לקרות,
משום דכתיב שמע שלא תדרוש שמע בכל לשון של השומע כרבנן עד כאן זהו אז זה הקטע הבא אנחנו בסוף העמוד
אומרת הגמרא
תנו רבנן והיו שלא יקרא למפרע הדברים על לבביך יכול תהא כל הפרשה צריכה כוונה תלמוד לומר האלה
עד כאן צריכה כוונה מכאן ואילך אין צריכה כוונה
עד והיו הדברים האלה צריכים כוונה,
אבל מכאן ואילך עד הלבביך,
עד הלבביך צריך כוונה, מכאן ואילך לא צריך כוונה, דברי רב לזר.
אמר לו רבי עקיבא,
הרי הוא אומר, עברנו לדף שני, אשר אנוכי מצבך היום
על לבביך,
מכאן אתה למד שכל הפרשה כולה צריכה כוונה.
אשר אנוכי מצבך היום,
אם אתה אומר,
כמו שאתה אומר רק אתה לבביך,
היה צריך להגיד אשר אנוכי ציוותיך מצווך משמע אפילו מכאן ואילך מה שאני אומר לך.
כן?
אז מה זה אילה?
כן? הייתי חושב שגם פרשה שנייה, כי רבי עקיבא אומר מספיק ואהבת,
שמע ישראל עד והיה אם שמוע.
אמר רב אבר בר חנא אמר יוחנן הלכה כי רבי עקיבא שצריך להקפיד
לפחות על פרשה ראשונה כמו שרש"י הראשון
אמר את דבריו. איקא דמתנא לאה.
יש שלמדו את מה שרב ברבר חנא אומר על הדבר הזה. דתניא,
הקורא את שמה צריך שיכוון את ליבו.
רב אחא משום רב יהודה אומר, כיוון שכיוון ליבו בפרק ראשון,
שוב אין, פרק ראשון זה הכוונה כל פרשת שמה, משמה ועד והיה עם שמוע,
שוב אינו צריך.
אמר רבא רבר בר חנא, אמר רבי יוחנן על חכר אבא רבי אבא שאמר משום רבי יהודה.
שמה רב אחש אמר משום רבי יהודה שאם כיוון ליבו בפרק ראשון יצא.
תניא אידך למדנו ברייתא אחרת והיו שלא יקרא למפרע על לבביך הברייתא אומרת למה שדיברנו קודם רב זוטרא אומר עד כאן מצוות כוונה מכאן ואילך
מצוות קריאה.
זה מוזר?
רגע, יש כוונה בלי קריאה? מיד נראה.
אבל מה אמר מר זוטרא?
זוטרא, כאילו עד כאן מצוות קריאה, מכאן ואילך מצוות קריאה.
רבי ישיע אומר, עד כאן מצוות קריאה,
מכאן ואילך מצוות קריאה.
שואלת הגמרא,
מה ישנה מכאן ואילך מצוות קריאה?
מה שאמר מר זוטרא,
עד כאן מצוות קריאה,
מכאן ואילך מצוות קריאה,
דכתיב לדבר בם,
אכן עמי, גם בפרשה,
זאת אומרת לפי הדעה של רבי יושיע, מה הוא אומר? עד כאן, עד והיה עם שמוע מצוות קריאה.
מי והיה עם שמוע? מצוות כוונה.
הוא אומר, למה אתה חושב שצריך לקרוא רק פרשה ראשונה?
מפני,
דכתיב לדבר בם,
אבל גם בפרשת והיה עם שמוע יש ודיברת בם, אך ענמי הכתיב ודיברת בם.
עונה הגמרא ואומרת, אחי כמר, עד כאן מצוות כוונה וקריאה.
כלומר, פרשת שמע ישראל עד והיה עם שמוע, יש גם מצוות קריאה, כמובן,
וגם מצוות כוונה.
מכאן ואילך, מ"והיה עם שמוע" ודיברת בם, אבל אין מצוות כוונה.
אם תכוון אשריך, אבל אין חובה לכוון.
קריאה מכאן ואילך, קריאה בלא כוונה.
שואלת הגמרא, ולמה אתה, איפה אתה מחדש שפרשה ראשונה שמעת ואהבת עד והיה עם שמוע זה קריאה עם כוונה, ומי והיה עם שמוע זה קריאה בלא כוונה, ומה ישנה עד כאן מצוות כוונה וקריאה, מה זה עד כאן?
עד והיה עם שמוע.
דכתיב על לבביך ודיברת בם, הלב זה הכוונה,
עתם נמי, ב"והיה עם שמוע" כתוב על לבבכם לדבר בם.
אז גם שני המוטיבים מוזכרים גם בבעיה עם שמורה.
אומרת הגמרא על מה שכתוב,
כן,
ועל לבבכם ההוא מבעיל הלך רבי יצחק דאמר ושמתם ושמתם את דברי אלה צריכה שתהא שימה תפילין צריכים להיות כנגד הלב תפילין של יד תפילין של ראש
בין עיניך
תפילין של יד
כשתהיה שימה כנגד הלב, כשאתה מלאות על ידיך, אבל איפה על ידיך?
כף היד,
איפה הלב?
כנגד הלב, זה שלומדים מסמתם דברי אלה, צריכה שתהיה שימה כנגד הלב.
או,
מעניין, תוספות נותן לנו יסוד, תוספות השני, אמר רבא הלכה כרבי מאיר,
כן?
אז הוא אומר, אחי הלכתה דקיימה להם כרבא דאו בתראה.
רבה הוא אחרון תמיד הלכה כבת רעה, כן,
אבל זה כאן, טוב, הקדמנו אותם מאוחר, טוב,
זה עוד מעט יהיה.
מעניין, רק שנייה, יש לנו כאן.
תראו רגע,
תוספות אחרון,
תוספות אחרון בעמוד א',
עד כאן מצוות כוונה, עד בכל מאודיך.
אז הוא מסביר תוספות,
מה המיוחד? ששני פסוקים אלו מדברים בייחוד השם, זה שמע ישראל השם אלוקים השם אחד.
פסוק השני,
ואהבת אתם בכל לבבך ובנפשך ובכל מאודיך באהבתו ואיראתו.
התוספות הקודם בלשון הקודש אמרה, פירש רש"י פרק שני דמגילה לקרות בתורה.
זאת אומרת,
דווקא לקרות בתורה, ולא נעיר עדי, עזרתי כן קריאת התורה, ומקמה את דעת העזרה, והיו לי, למה לי?
רש״י אומר מה זה בלשון הקודש נאמרה כדי לקרות בתורה בציבור. אז הוא אומר הרי עזרא תיקן קריאת התורה ומקמאי דעת העזרא היו למה לי. אז כולם שואלים הרי זה לא נכון משה רבנו תיקן קריאת התורה בשבת
ובשני וחמישי עזרא הוסיף קריאה במנחה של שבת ושלא יעלו פחות משלושה למדנו מסכת מגילה.
אז מה רש״י שואל כאן?
מה רש״י אומר?
בעצם לקרות בתורה?
הרי עזרא תיקן, מה שואל תוספות, הרי לכאורה אומרים, כן, גם אם משה רבנו תיקן, אבל זה לא התורה,
זה תקנת חז"ל.
אז לכן, מה שכתוב בתורה והיו, לא מוסב על זה.
ושומר דמאיר הפשיעות המחויבים לקרוא דאורייתא, כמו פרשת זכור,
הנא מייפיר, פרשת ביכורים וידוי מעשר,
פרשת חליצה,
שמצווה בתורה לקרותם,
או פרשת סוטה,
וכל לשון נאמרה בסיני שכל דיבור,
דיבור שהיה יוצא מפי הקדוש ברוך הוא, היה מתחלק לשבעים לשון.
כן.
אה, כאן רבינו ניסים גאון, מה שאמרתי לכם קודם, תסתכלו באמצע.
יש שואלים למה נשתנו שמו של אברהם ושמו של יעקב ולא נשתנו שמו של יצחק?
ופשטה של שאלה זו כי אברהם ויעקב אבותיהם קראו באותם השמות, וכך גידלם הקדוש ברוך הוא. יש לכם את זה, רבינו ניסים, בצד שמאל.
היא גדילה מהקדוש ברוך הוא בשמות שקרא להם הוא.
אבל יצחק הקדוש ברוך הוא קראו בזה השם קודם שנולד כי דיכטיב אבל שרה אשתך היא לך. בן קראת את שמו יצחק
ועיד במכירה ושמעאל יצחק לא נשתנה שמו. למה?
שנקרא שמו מפי הקדוש ברוך הוא. גמרא ירושלמי בבני מערבה בבני שלמה של אברהם שלו של יצחק לא נשתנה.
אילו אבותיהם קראו אותם בשם יצחק קדוש ברוך הוא. ארבעה נקראו עד שלא נולדו יצחק וישמעאל ויאשיהו ושלמה.
מעניין, הר"ן כאן מביא מה שדיברנו. טוב, נמשיך הלאה.
יש לנו דקות ספורות, ננסה לגלוש.
אומרת הגמרא,
אמר מר, רבי יושע אומר, עד כאן מצוות קריאה מכאן ואין לכם מצוות כוונה.
זה רבי יושיע.
ראינו דעתו של הזוג המפורסם, רבי יושיע תמיד חולק עם רבי יונתן,
כן?
וכאן יש לנו מר זוטרא ורבי יושיע.
רבי יושיע אומר מכאן,
מצוות קריאה,
קריאת שמע, שמע ישראל עד והיים שמוע, מצוות קריאה מכאן ואילך, מצוות כוונה.
שואלת הגמרא, מה שנע מכאן ואילך מצוות כוונה משום דכתיבה לבבכם?
זה הפרשה השנייה, והיה עם שמוע, לכן רבי יושיע אומר שצריך שם כוונה?
הרי גם פרשה ראשונה, הכנמי ושמע ישראל, הכתיבה לבביך?
האחי כמרד כאן,
פרשת שמע עד והיה עם שמוע קריאה וקל וחומר כוונה גם כוונה ברור מכאן ואילך כוונה בלא קריאה שואלת הגמרא מה ישנה עד כאן מצוות קריאה וכוונה היינו פרשת שמע עד והיה
זה גם קריאה וגם כוונה תכתיב על לבביך וגם כתוב ודיברת בם אז גם בהוויה עם שמוע יש שני המוטיבים האלו אה תמנמי בבעיה עם שמוע הכתיב על לבבכם לדבר בם
ההוא בדברי תורה כתיב ואחי כמה רחמנה כך רצתה התורה ללמד אותנו הגמירו בנייכו תורה תלמדו את הבנים שלכם תורה מילדותם כי איכא דליגרסו בהו אם אתה נותן להם בראש את התורה זה מה שהם עוסקים כל הזמן וחוזרים עליהם
איפה רואים שזה בתורה רש"י אומר כדמוך הקרא ולימדתם אותם את בניכם
עד כאן רש"י אומר פסוק ראשון,
אה סליחה, זה כבר הדיבור הבא.
תנו רבנן, שמע ישראל, השם אלוקינו, השם אחד.
עד כאן צריכה, בברייתא הזאת יש תוכנית מינימום.
עד כאן צריכה כוונת הלב, דברי רבי מאיר.
אמר רב ההלכה כרבי מאיר, וראינו כאן סימון ההלכה, ותוספות אמר קודם,
אך היא הלכתה דקיימלן כרבה דאובטרה,
תניא.
סומכוס אומר, כל המאריך באחד
במילה אחת של שמע ישראל
מאריכים לו ימיו ושנותיו.
זה מעניין לעמוד על הביטוי ימים ושנים.
אמר אבך אבר יעקב ובדלת, לא בחטא.
למה? כי אין לזה שום משמעות.
אבל כשאתה אומר אחד,
המשמעות נגמרה כבר.
וכדי מה יאריך מצד שני לא לקצר מדי עד,
גם את החטא,
בייחוד מי שלא כמנהג אשכנזים שהם לא יודעים להגיד חטא, להדגיש לא להאריך בחטא,
לא כאילו יש לך איזה רוק בזה, אלא להאריך בדלת.
אבל לא לעשות מזה דה,
אלא להאריך בדלת עד כמה שהוא יכול לכוון שהוא ממליך את השם
בשמיים ובארץ ובארבע רוחות הארץ.
אמר רב אשי בלבד שלא יחטוף בחטא.
רבי ירמיה אבי יטיף קמי דרבחי אבי רבא חזייה דאבי מעריך טובה
הוא מעריך הרבה באחד אמר לו מה נרדמת כיוון דאמליכתי למעלה ולמטה ולארבע רוחות השמיים תו לא צריכה עד
אמר רב נתן בר מר עוקבא אמר רב יהודה על לבביך בעמידה
שאתה אומר עד על לבביך משמע ישראל עד על לבביך
ואתה הולך הרי מותר להגיד גם קריאת שמע ולכתך את שלושת הפסוקים
שני הפסוקים האלו,
תגיד, תסטנדביי, תעמוד במקום,
אל תלך.
רבי דודו על לבביך ועמידה, על לבביך סלקה, הגמרא חשבה רק את המילים על לבביך.
על לבביך סלקה דתך אלא הימה עד על לבביך ועמידה.
מכאן ואילך לא.
ורבי יוחנן אמר כל הפרשה של שמע ישראל עד ואיים שמוע כולה בעמידה.
ואז הרבי יוחנן לתמיד אמר רבה ברכנה,
אמר רבי יוחנן ההלכה כרב אחא שאמר משום רבי יהודה שכל פרשה ראשונה היא באמת צריכה כוונה.
תנו רבנן,
שמע ישראל, השם אלוקינו, השם אחד,
זו קריאת שמע של רבי יהודה הנשיא.
כשהוא היה באמצע הלימוד אז הוא היה אומר שמע ישראל, השם אלוקינו, השם אחד,
שלא לאחר זמן קריאת שמע.
אמר לירב לרב חיה,
לא חזין עלי לרבי, הוא נתן להם שיעור מעלות השחר
לא ראיתי את רבי שהוא אומר קריאת שמע, מתי הוא אמר הרבי שלנו קריאת שמע?
לא חזין אליו כבל עלי מלכות שמיים,
אמר לבר פחדי, בן גדולים,
בשעה שמעביר ידיו על פניו,
מקבל עליו עול מלכות שמיים,
שבפעמים בשיעור הוא שם את הידיים על הפנים ואתה חושב שהוא חושב באיזה סברה,
זה זמן שהוא אומר קריאת שמע.
ולכן אנחנו מכסים את פנינו או מפני לרכז את הריכוז
או מפני שיש שאומרים לגלגל את עיניו לכל הכיוונים.
אבל אם הוא יעשה את זה בעיניים פקוחות יחשבו שהוא מתעלף.
או של השראת השכינה כאילו יש כאן עניין של פשטות זה עניין של ריכוז.
טוב אנחנו נראה את זה מחר בעזרת השם בואו נראה
כאן את ההלכה.
אנחנו חייבים כאן,
יש לנו אולי קטע לגמור.
נראה את זה מחר, קדי.
דף י"ג בהלכה,
15. חיוב כוונה במצוות.
בשעה שמקיים מצווה חייב לכוון שעושה אותה לשם קיום מצוות הבורא.
יש כוונות נוספות
של עומק.
כל מצווה ומצווה,
אם זה תפילין,
כוונות הארי, עד אין סוף.
אבל מה שמתכוון החובה זה כוונה שעושה לשם קיום המצווה.
לכן יש שאומרים לשם ייחוד לפני כל מצווה. כגון,
בשעה שקורה קריאת שמע צריך לכוון שקורה לשם קיום מצוות המורש סביבה לקרוא קריאת שמע.
בשעה שקורה פרשת ציצית צריך לכוון לקיים מצוות שכירת יציאת מצרים.
אם לא כיוון, ישנם חילוקי דינים. פעמים שאין יוצא ידי חובת המצווה,
ופעמים שיוצא בדיעבד, למשל, כשהמצווה היא לא רק מחשבה, היא מעשה,
אז בדיעבד יצא ידי חובה. כי עשית מעשה, המעשה קיים בעולם.
אבל דברים שהם רק דיבור או מחשבה,
אז אם אין מחשבה,
אין כלום. לא השארת כלום בעולם.
זה בגדול.
מלבד הכוונה הנ"ל בקריאת שמע צריך לכוון כוונה נוספת, והיא פירוש המילים והעניין של קבלת תור מחוץ שמאי. פירוש המילים הוא
שמע ישראל, שימו ישראל.
השם,
שני הכוונות, היה, הווה ויהיה, י"ק ו"ק, זה צירוף של היה, הווה ויהיה.
ואדון הכל ואני עבדו,
שהוא אלוקינו,
השם אלוקינו, שמע יזרע השם אלוקינו, תקיף בעל היכולת ובעל הכוחות כולם.
ומקבלים עלינו עול מלכותו.
הוא השם שהיה, הווה ויהיה אדון הכל,
אחד יחיד ומושל בכל העולמות, מהשמים והארץ, בדלת רוחות העולם,
וכן השם, מה שרש"י אומר בפרשת השבוע שעבר
לפני שבועיים,
השם שהוא עכשיו רק על עם ישראל,
השם אלוקינו של עם ישראל עתיד להיות השם אחד.
הוא אומר,
בסמאח זין אומר, בהיערות, במצוות דה רבנן יוצא בדיעבד, במצוות דהורייתא כתב אחרי האדם כל מצווה שניכר שעושה אותה לשם המצווה,
כגון מה שאומר בבית הכנסת על סדר התפילה יוצא בדיעבד,
ואין במלחת שלמה דוגמאות אמיצות שלא יוצא בדיעבד, בגלל שלא כיוון כוונה.
בסמא ח' הוא אומר,
בעיגרות משה, שאין כוונת השמות לעיכובה, ובהליכות שלמה, של הרב שלמזן ונוערבך,
עיקר קבלת מלכות שמאי הן באלוקנו,
ואין באורחות רבנו,
זה הסטייפלר,
שכתב, עיקר כוונת שמאי ושמיעה נפשית ושכלית, לקבל לא נמכות שמאי,
שם,
עיקר כוונה זו היא בפסוק ראשון ברוך שם כבוד מלכותו יש מכנירים עד לבביך אם לא כיוון בפסוק ראשון או בברוך שם זה כולל בפסוק הראשון גם ברוך שם כבוד מלכותו לא יצא וחוזר קורא בלחש ואם אין מי ששומעו מותר לקרוא אפילו בקול רם למה בלחש שלא יראה כמקבל שתי רשויות
טוב אז מה אנחנו ראינו כאן היום בדף שלנו
מה השעה כבר?
כבר עבר הזמן.
כן,
אז בעזרת השם נשלים מחר.
אז ברוך ה' לעולם אמן ואמן. רבי חנניה בן עתשה אומר, רצה הקדוש ברוך הוא זכות ישראל לפיכך נובע להם דור מצוות.
