לגבי סימן תקפג בשולחן ערוך,
בנושא הזה של דברים שנוהגים לאכול בליל ראש השנה.
רק כדי לפתוח את העניין,
אני יודע שיש קורסים שמשלמים עליהם
6,000 שקל,
עושים הנחה 5,800,
שיהיה נוח.
נוח זה 5,800. בסדר,
ואומרים לאנשים לעשות איזה שהן פעולות, הם קוראים לקורסים האלה
חשיבה חיובית.
ועכשיו אנחנו נעשה קורס כזה בחינם,
תשימו לב כמה כסף יש לכם בכיס,
ואנחנו לא נעשה שום דבר אחר חוץ מזה, וזה בעצם מה שהגמרא
הורצה מאתנו, וזה מה שכותב פה על שולחן העבור.
הגמרא במסכת כריתות, זה מופיע גם בהוריות יב,
כריתות דף ה עמוד ב, דף ו עמוד א,
כתוב תנו רבנן,
אין מושכים את המלכים אלא על המעיין.
למה מושכים מלכים על המעיין?
בשילוח,
יורדים למטה כדי למשוח את המלך, ראינו את זה גם בנביא,
כדי שתימשך מלכותם,
שנאמר ויאמר המלך
אל בניהו והוראתם אותו על הגיחון ומשך אותו שם.
זאת אומרת, כשרוצים למשוח מלך ותימשך מלכותו,
לוקחים אותו ליד מעיין.
מה הקשר?
למה לקחת מישהו, למשוח אותו,
כי מלך צריך משיכה ממלכי בית דוד,
וכשאנחנו מושכים אותו לוקחים אותו למעיין.
מה יש בזה? מה יש במעיין?
מים נובעים, כיוון שהמעיין הוא מקור מים,
ומים זה אחד הדברים שיש לכולם,
ומים תמיד נמשכים, וזה מקור לא אכזב,
כמו שהמים תמיד נמשכים,
כמו שהמים תמיד זורמים,
כך תהיה זרימה מתמדת של מלכותו של אותו מלך.
תגידו לי, מה אתם פה מכשפים?
מה יש כאן?
זאת אומרת, אנחנו מדברים על פעולה שנעשית כי צריכים לעשות אותה,
אבל המקום של האזור, הסביבה,
הוא אמור להשפיע על הפעולה.
באמת מישהו חושב
שאם ייקחו מלך וימשכו אותו על ראש ההר,
או ימשכו אותו נמוך שם במעיין,
זה יהיה הבדל בצורת השלטון שלו?
באמת זה יהיה הבדל?
אם ימשכו אותו על ראש ההר, יכול להיות שיתלו אותו על ההר, ואם
ישימו אותו ליד המעיין אז המלכות שלו תימשך?
נראה שזה כך?
נו, תשובה.
בוודאי, ככה חכמים אומרים, איזה שאלה בכלל, מה אתה שואל?
זה ברור שזה כך,
דברי חכמים.
טוב, אומרת הגמרא על זה,
אמר רב עמי,
כהמשך לנושא הזה של משיכת מלכים,
מאן דבע אל הדה אם אש חשתה או לא,
מי שרוצה לדעת אם תהיה לו שנה טובה והוא יסיים את השנה,
מייטה שרגא בהלין עשרה יומים.
דבן רשתה ליום הדי כיפורי ונטלה בבבטה דלה נשיב זיקה".
זאת אומרת,
מי שרוצה לדעת אם תהיה לו שנה טובה,
מבורכת, תימשך השנה, הוא יהיה בריא עד סוף השנה,
עד לבדיקה של השנה הבאה,
ייקח נר בימים האלה,
בעשרה ימים שבין ראש השנה לבין יום הכיפורים,
ויתלה אותו בבית שלא נושבת בו רוח,
אם אשיך נהורה אם יימשך האור ידע שמסיג שתיא
בסדר ידע אם נמשך האור עשרה ימים האלה
החזיק הנר גם אתה תחזיק
ואם לא בעיה לא ככה יוצא זה בעיה
טוב
מאן דבעיין עבד איסקי
וביי דנדע אימץ לך איסקי לו
מי שרוצה לעשות עסקה גדולה
אני רוצה לדעת האם העסקה הזאת מצליחה או שהעסקה לא מצליחה.
ניר בתרנגולה,
אנחנו עובדים אותו יום אחד, הוא ברח,
אתה מבין מה קורה פה?
יביא תרנגול,
יגדל אותו בבית,
איש אמין ושפר נדע דמצלח,
אם התרנגול הזה ישמין ויהיה טוב,
תדע שאתה מצליח בעסקה.
לאט לאט, בסדר.
כולם בהלם פה.
אם הוא בורח זה בעיה, מה?
כן, היום הכל נסגר באינטרנט, אבל אתה יודע, הפעם עד שהיו בונים עסקה,
עד שמביאים את האנשים,
הוא יבוא בכרכרה עוד חצי שנה.
כמה זמן לוקח לתרנגולות גדול וטוב?
יותר פחות.
תרנגולים היום, ששוחטים אותם, מביאים לנו לחנות ארבעה, שישה, שמונה שבועות, זה כבר,
מוכרים חלקים מפורקים, כי אי-אפשר למכור אותו שלם, זה שלושה קילו.
שניים וחצי קילו.
טוב,
טוב, בכל מקרה, תראו, מה אני רוצה פה? להראות מה חכמים אומרים.
מה יש לנו כאן?
בסדר.
אי דביין איפוק באורחה,
אדם שרוצה לצאת לדרך,
ורוצה לדעת אם הוא חוזר לביתו,
כי יש כאלה שיצאו לדרך וחזרו הביתה,
והוא רוצה לדעת אם הוא יחזור לביתו.
טוב,
נאול נקום בביתא דבעתא
איכה זה בבואה לבבואה
דבבואה נדע דעתי לביתה.
זאת אומרת, הוא ילך לבית שהוא קצת אפל,
ויראה שם אם הוא רואה צל של הצל שלו.
מכירים כשהולכים ברחוב בלילה ויש שני פנסים משני הצדדים,
רואים צל של צל, נכון? יפה.
זה מה שהוא צריך לעשות במקום ככה קצת חשוך.
מה אני אגיד לכם?
נראה פה איזה,
איזה, לא יודע, איזה בבואות, איזה בבואות, איזה אני יודע מה.
אני לא יודע למה אתה שואל אם זה שייך לימינו,
זה שייך בכלל.
לימינו, לימיהם.
מה כל העניין הזה? אתה רואה, הנה, הוא כבר יודע עוד דברים. אני עוד לא יודע אותם, הוא כבר יודע.
עם הירח, בהושענא רבה.
אם כבר אתה אומר הנגד.
כן, בהושענא רבה.
בסדר, וכל מיני כאלה דברים, אם יצליח השנה, לא תצליח השנה, כל מיני פרטים.
עכשיו, דבר אחד ברור,
החכמים מציינים את הדבר הזה,
מציינים את הניסיונות האלה
כניסיונות שפועלים.
אבל אומרת הגמרא בסיום,
בסיכום כל הניסיונות המוזרים האלה,
ולאו מלתאי
ולא לעשות את זה.
הגמרא אומרת,
לא לעשות דברים כאלה.
למה לא לעשות דברים כאלה?
למה דיל מאכל שדעת ומיטרה מזלי?
ופה הנקודה המרכזית של כל העניין,
אולי,
אולי, הוא יראה סימן לא טוב מהדברים שהוא עשה, ומה יקרה אז?
חלשה דעתי.
ויגיד, וואי, וואי, וואי, וואי, וואי, וואי. לא, בלי דיכאון.
עוד לפני הדיכאון.
וואי, וואי, מה קרה? מה קרה?
נחבא הנר.
וואו, וואו, התרנגול יצטמק במקום להתרחב.
ואז הוא ייכנס,
חלישות הדעת.
אנחנו נהיה עדינים יותר.
לא מראה שחורה,
לא דיכאון,
חלישו את הדעת ואומר,
יהיה לו קצת איכס,
בסדר?
אומרת הגמרא לא לעשות את הדברים האלה, מדוע?
כי אז יכול להיות שחלשה דעת של אדם,
ומספיק שקצת דעתו נחלשה, לכן אני מדגיש,
קצת דעתו נחלשה,
ומתרעם אז לעצם העובדה שבן אדם ברגע
זה חושב שאולי באמת זה לא טוב,
אולי באמת הוא לא מצליח לעשות את הדברים,
הוא ירע את מזלו.
במילים אחרות,
מחשבתו של האדם גורמת לו,
מחשבה לא טובה של האדם גורמת לו נזק.
הוא אמר הפוך,
מחשבתו הטובה של האדם גורמת לו לברכה.
זה דבר שצריך לשים לב אליו.
הגמרא פה סוגרת את העניין הזה בצורה ברורה.
יש דברים שאדם יכול לעשות כדי לדעת האם הוא יצליח במעשיו, בדרכיו, בשנתו ובחייו,
אבל כיוון שיכול להיות שהנושא הזה ייגמר לא טוב,
ואז תחלש דעתו של האדם,
הוא ירגיש שהוא לא מאה אחוז דבק בעמדתו,
כיוון שכך יתרע מזלו.
אז באמת יעבורו עליו הדברים האלה.
במילים אחרות, יש אנשים שקוראים לזה נבואה שחורה.
הוא חלם משהו,
הוא עשה משהו, הוא אמר, אה,
ככה יהיה, ובסוף זה היה.
מה אומרת הגמרא? למה זה היה?
בגלל שהוא אמר את זה,
בגלל שהוא חשב את זה.
מי גרם את הנזק?
הוא.
זו לא נבואה.
זו לא נבואה.
זו גרימת נזק
על-ידי האדם, על-עצמו,
במילים אחרות,
כשאדם חושב על עצמו דברים טובים,
הוא יצליח.
כשהאדם חושב על עצמו דברים לא טובים,
זה מה שיקרה.
אבל, אבל, אני כבר פה מזהיר,
יש אנשים שחושבים על עצמם דברים יותר מדי טובים,
והם נופלים קצת בגאווה.
וזה כבר סיפור אחר, כי זה באמת נפילה.
זו נפילה גדולה.
כי קשה מאוד לקום מהגאווה, כי הרי ברור לי, א',
שלא טעיתי.
הרי זה חלק מהגאווה.
אני טעיתי.
אני טעיתי.
ראית פעם שאני טועה?
אף פעם לא טעיתי.
אף פעם לא טעיתי.
אתה מכיר את האנשים האלה?
בשביל זה הוא לא התחתן.
כי אף פעם הוא לא טעה. הוא גם לא החליט את החלטתך אף פעם.
אז הוא לא טעה.
צריך לעבוד.
לזוז קדימה. אז לכן אני אומר, קודם כל, דבר אחד.
לשים לב שמחשבת האדם פועלת.
תגיד, יהיה טוב, יהיה זריז, יהיה זריז.
אני אצליח לעשות פעולה מסוימת? בעזרת השם, תצליח לעשות פעולה מסוימת. כמובן, אם יגידו חמש פעמים, אני יכול לעוף ולדאות מהגג אל הקומה השביעית של הבניין ממול,
אנחנו נמצא אותו באיזשהו
אוטו כחול מקסימום,
בלבן זמנית.
בסדר? זה ברור.
זאת אומרת, אי-אפשר, דברים בלתי, אבל אדם צריך לדעת מציאות ולחשוב חשיבה חיובית.
ולכן בימים חכמים אומרים, אל תעשה את הפעולות האלה שאמרנו,
שהן בנויות על גבי מה?
מאיפה למדנו שצריכים לעשות פעולה שהיא גורמת למציאות?
משיכת מלכים על הגיחון, על נחל, על מעיין.
ולמה מושכים מלך על מעיין?
כדי שתימשך מלכותו.
זאת אומרת, זה שאתה הולך למקום הזה שבו נמשכים מים תמידית,
מלכותו של אותו מלך תימשך.
הפעולה שאתה עושה,
המקום שאתה גורם לו.
אתה יוצר פה מציאות
שונה ממה שאולי היה צריך להיות וטובה יותר.
אמרתי מקודם, אם ניקח אותו על ראש ההר,
ושם, זהו, יפה. זאת אומרת, באים ואומרים לנו, קח אותו למקום
שבו נמשכים מים, כדי שתימשך מלכותו.
ואם לא תיקח אותו למקום כזה, יש סיכוי שמלכותו לא תימשך.
אם תיקח אותו למקום כזה, ברור שתימשך מלכותו.
לא, לא, לא. אם בן אדם רוצה לדעת,
מה אמרה הגמרא? אם בן אדם רוצה לדעת,
אם הוא יצליח בעסק שהוא רוצה לעשות אותו,
ייקח תרנגול ויגדל אותו בבית.
אם הוא משמין, נראה טוב,
העסק שלך ישמין.
אם הוא מצטמק,
הוא ככה גדל רזה,
שכיף כזה,
חבל על הזמן העסק הזה להצליח.
מה אני רוצה לומר?
אדם צריך לעשות פעולות,
והגמרא באה ומספרת לנו,
מודיעה לנו יותר נכון,
שפעולותיו ומחשבותיו של האדם גורמות למציאות בעולם.
זה חלק מהבחירה שלו.
לגרום לעצמו לטובה, או חס וחלילה לגרום לרעה. מי שיושב כל היום בבית ואומר,
אני לא אצליח בפסיכומטרי,
באמת הוא נהיה פסיכימטרי.
בסדר?
זאת אומרת, הוא מביא על עצמו את הדברים. לא יוצלח, לא יוצלח, לא יוצלח.
כן, לא נצטרך.
לא הולך לי, לא הולך לי.
מי השם שלא הולך?
למה להגידו?
אתה.
כל אחד ואחד. לא לזרוק את זה על מישהו אחר.
כן.
לא, לא אישית.
כן.
בסדר? זה ברור?
מה עוד לא ברור?
זה לא אני אומר.
זה לא אני אומר. הציונים לא אלי.
לא.
הגמרא לא אומרת,
הגמרא לא אומרת, מי שרוצה שיהיה עשיר,
יהיה לו הרבה כסף, יגדל תרנגול.
מי שרוצה לדעת אם לעשות עסקה,
זאת אומרת, הבן-אדם פועל את כל הפעולה שהוא צריך. הוא הולך עכשיו לסגור עסקאות,
הוא משקיע,
הוא הולך לעבוד,
הוא הולך לעשות פעילויות.
הוא לא על ריק שוכב בבית, אם התרנגול יגדל יבוא הכסף.
זה לא הולך ככה.
לא משנה, אלא התרנגול, כבש, בסדר, לא משנה, שורקנית.
מה זה משנה מה? העיקר משהו, משהו,
איזשהו סימן.
אתה יודע מה? הוא ישים פופקורן, נראה אם הוא טופח טוב, אז לא משנה.
העיקרון היסודי שיש כאן הוא, אני לא אמרתי שתשתמש בזה עכשיו, אל תעשה דברים כאלה.
גם הגמרא כבר אומרת לא לעשות דברים כאלה.
אבל מה שהגמרא אומרת זה שפעולות של אדם יכולות להביא אותו למחשבה,
והמחשבה שלו גורמת למציאות,
וזה מה שחשוב לנו כאן.
מחשבת האדם גורמת למציאות שלו.
אפשר לומר במילים אחרות, כמו שמביאים,
אני לא טועה בלקוטי במדינה, גם זה מופיע,
שרוב הצרות של האדם,
האדם הביא על עצמו.
מיעוט זה בא לו ממקורות אחרים.
רוב הצרות זה מעצמו.
בסדר?
זהו.
זה בעצם הרעיון פה.
ומפה זה מופיע, זה המקור.
רגע, צריכים להגיע לראש השנה, רבותינו.
כן,
שהכול יבוא.
הלוואי שמחשבה טובה תבוא לידי מעשה.
אנחנו אומרים שמחשבה טובה, כפי שאומרים, מצרפה למעשה.
כשמישהו רצה לעשות פעולה טובה,
רצה לעשות משהו טוב ולא הלך לו,
או לא הסתיים מעילתא,
בכל זאת הקדוש ברוך הוא לוקח את המחשבה שלו
לטוב אבל מחשבה רעה לא עובד צרפי למעשה. אצל מי כן?
צא גוי.
זה הרב מרדכי אליהו, זכר צדיק לברכה,
תמיד היה אומר
מניין שכבר היה גוג ומגוג לא יהיה גוג,
מניין שהיה כבר
כמה פעמים הגויים חשבו להשמיד אותנו.
מחשבה רעה הקדוש ברוך הוא מצרף למעשה.
אז כבר היה.
צא גוי?
כן.
כמה פעמים חשבו לעשות לנו גוג ומגוג?
היה יפה, היה.
עכשיו הרע, כי יש לנו צירוף למעשה.
מכאן שלא יהיה גוג ומגוג.
ככה אמר הרב מרדכי אליהו, זכר צייג לברכה. כן.
שר שמואל, ומה כתבו לנו עליך?
אני לא סיימתי.
לא סיימתי.
לא סיימתי.
אני אסיים.
ואני אסיים בדברים מאוד מעשיים.
כן, אנחנו מתחילים לבנות
מהלך
לדעת מאיפה חכמים בכלל הגיעו לנקודות שהם אומרים לנו.
ואיך אנחנו מגיעים לזה. הנה זה המקור.
התחלנו ממשיכת מלך,
עברנו לכל מיני פעולות שאדם יכול לעשות כדי לדעת אם יצליח את דרכו או לא יצליח את דרכו, יחזור הביתה או לא יחזור הביתה,
יצליח בעסקים,
יגמור את שנתו, ישלים אותה או לא ישלים.
בסדר, ובסוף אמרנו שלא לעשות את זה,
הגמרא הבאה.
למה? כיוון שאדם תחלש דעתו,
תבוא לו מחשבה קצת של פקפוקים,
כיוון שכך
יראה מזלו, באמת הוא יגרום לכך שיראו לו דברים לא טובים.
אמר רבייה,
האשתא דאמרת סימנא מילתא היא.
עד עכשיו, מה למדנו?
שכשאדם עושה את שם פעולות,
סימנים,
זה קובע, זה עושה מעשה, נכון?
אמרנו לא לעשות את הדברים האלה, אבל זה אומר שזה פועל.
הגענו למסקנה שמחשבת האדם פועלת.
אמת?
יפה.
אומר רבייה, האשתא דאמרת סימנא מילתא היא,
יהא רגיל אין איש למכל, רש, שטה,
קרא, רוביה, קרתי, סילקה ותמרה.
עכשיו אתה מבין לאן הגענו?
אביהו אומר,
כיוון שסימנים זה מילתא, זה מעשה,
אז יהיה אדם רגיל בליל ראש השנה, בתחילת ראש השנה,
בתחילת השנה,
לאכול קרא, רוביה, סילקה, קרתי, תמרה,
קצור, כל מיני דברים שהם לסימן.
מדוע?
כי אנחנו יודעים שסימן המעילתא,
פעולת האדם ומחשבתו הטובה,
היא פועלת.
אז בבקשה,
תעשה את זה בראש השנה.
ואם פתיחת השנה היא טובה,
המשך השנה גם יהיה טוב, ואם בראש השנה יש לך מחשבה טובה,
אז בבקשה.
דרך אגב, אני אומר,
אנחנו פה במסכת כריתות דף ו',
מסכת אוריות דף יב',
לא כתוב,
יהא רגיל איניש למיכל,
שם כתוב למך זה,
כי לא אכפת לנו שהוא אוכל או לא אוכל,
מספיק שהוא רואה.
כי מה קובע פה?
זה שהוא אכל כזית קרטי?
זה שהוא אכל רימונים?
זה שהוא אוכל תמרים?
לא, החשיבה שמופיעה באכילה הזאת,
במילים אחרות, בגמרא ה' מופיעה יראה.
מספיק לראות את זה ולומר את מה שאתה רוצה לומר.
מה?
כי ככה החליף את השולחן ערוך.
אבל אני אומר לך שיש שתי נוסחאות.
כן.
מי שלא יכול לאכול כל דבר, לפחות יראה ויגיד.
זו הסיבה.
לכן אני מדגיש.
במילים אחרות,
אם אנחנו מסכמים את העניין ואומרים,
ומגיעים לשולחן ערוך,
חכמים ברור להם שהחשיבה שלנו קובעת.
חכמים ברור להם שכשאדם עושה מעשה
כתוצאה ממנו הוא חושב איזושהי מחשבה,
המחשבה שלו פועלת בעולם,
פועלת במציאות,
הן לטו והן למוטב,
בין לטובה ובין חס לשלום לרע.
המחשבה שלנו פועלת.
ולכן בתחילת השנה, בראש השנה, ועכשיו אנחנו מגיעים לסימן שלנו תקפג,
בתחילת השנה צריכים לאכול אי אלו מאכלים.
ואני כבר מקדים ואומר שהמאכלים פה הם לא מחויבים,
אנחנו נראה את זה.
אדם יכול להוסיף,
ואדם יכול כמה דברים שהוא רוצה לעשות יותר, העיקר שהם יהיו דברים לסימן טוב.
למשל, לפני כמה שנים אחד הילדים בבית החליט שבליל ראש השנה אוכלים רוגע לך.
יהי רצון שיהיה רוגע לך.
איך כותבים רוגע לך?
רש, ועב, גימל, עין, נכון?
יהיה רוגע לך, ויש יותר טוב מזה.
או פעם אחד הילדים אכל במבה,
שיהיה בומבה, לא במבה.
בסדר, לגיטימי.
יש כאלה שאוכלים גזר, מותר, אין בעיה.
מה שרוצים אפשר,
העיקר שייקחו דברים שיהיו לסימן טוב, כי החשיבה היא הקובעת, ולכן מופיע גם עוד רגע נראה בפנים במשנה הברורה,
כן, את העניין הזה,
שאם כך,
אז באמת חשוב איך אנחנו מרגישים בראש השנה.
לא לכעוס בראש השנה.
אבל אני מכיר אותו,
הוא בא אליי תמיד באיזה פינה, בסיבוב.
במקום שלא צפיתי בכלל, פתאום מישהו עשה לי, לא יודע מה, בבית הכנסת.
התרגזתי עליו.
ידידי,
הוא כבר בעל ניסיון של
5,770 שנה. אתה מכיר אותו?
היה צבעה.
הוא בעל ניסיון.
והרגע שמישהו רוצה להרגיז אותך בראש השנה, מה אתה עושה?
יצרה, קנטתי אותך,
עבור למקום אחר.
לא אצלי.
כן.
מה פירוש סימנים זה חובה?
אנחנו רוצים שאדם יהיו לו מחשבות טובות מראש השנה לכל השנה כולה.
אין לך, אין לך.
אין לך.
זה לא קשור לקידוש.
תראה את הלשון של השולחן הארוך,
תקפג, תראה את הלשון של השולחן ערוך,
יהא רגיל, מה זה יהא רגיל?
תתרגל לעשות כך,
לאכול בראש השנה רוביה,
דהיינו טילטן, קרטי, סילקה, תמרה, קרה,
שואל הגמרא,
וכשיאכל רוביה יאמר יהי רצון שירבו זכויותינו.
מה מוסיף הבן איש חי? אבל אנחנו בעיראק קוראים לרוביה לוביה.
נו, אז מה זה שירבו זכויותינו? זה לא שייך למילה.
ולכן הוא מוסיף, שירבו זכויותינו ותלבבנו.
לוביה תלבבנו.
כן? ולכן, מה שחשוב פה, וזה מה שהביא פה למשנה ברורה,
תראו בסעיף קטן א',
כשיאכל רוביה,
והוא ידין,
מה שנקרא בלשונות אחרים, לשון רבייה יאכל.
כל מדינה ומדינה כלשונה.
בסדר?
אחד רוצה לאכול קרטושקה.
לקרקש את כל השונאים שלנו.
כן, כל אחד, מה שמתאים, כלשון המדינה, שיוכל.
כן.
לגבי מה?
עזוב עכשיו, תן לנו לגמור את זה פה, מה אתה רוצה ממני?
אני בסדר, אז מה?
תן לנו קודם כל סינונים.
אל תעשה את הסילקה על מנגן.
זה לא יוצא טעים.
עזוב, הבנתי את השאלה שלך.
הבנתי את השאלה.
הבנתי את השאלה.
להווי ידוע, בהלכות יום טוב יש דיני העברת אש
שמעבירים אש לאש,
אז לכן זה לא שייך פה עכשיו,
זה הלכות יום טוב, בנושא,
מה נראה לך שבימי אבותינו בישלו את הכבש במיקרו-גל?
אז אתה שואל אותי אם מותר או אסור.
יש דברים שקשורים לאווירת היום.
אווירת היום היא יום דין.
אווירת היום היא לעשות דברים שהם לסימן טוב.
ואם בן אדם חושב שהוא צריך שלוש שעות להתעסק בנפנופים,
לא יודע, לי לא מתאים.
את שואלת אם זה אסור?
אני לא יכול להגיד שזה אסור.
אבותינו כל חג נפנפו.
כשלא היה להם משהו אחר, היה קריים מפחמים,
מעצים,
ממאיה.
המציאות השתנתה.
במציאות שלנו היום אני חושב
שאי-אפשר לומר שכדאי לעשות
מנגל ביום תום.
לא הייתי מפנה אנשים לפעילות הזאת.
בסדר?
טוב,
בכל מקרה, מה שהביא פה ממשנה ברורה, שכל מדינה ומדינה כלשונה, ולכן יש אפשרות להוסיף מה שרוצים.
נחזור על השולחן ערוך,
יהיה אדם רגיל לאכול בראש השנה,
רובי ידענו תלתן, קרתי סילקה תמרה קרא, וכשיאכל רובי יאמר,
יהי רצון שיירבו זכויותינו. קרתי שיכרתו שונאנו,
סילקה יסתלקו אבנו,
תמרה ייתמו שונאנו,
קרא יקרא גזר דיננו ויקראו לפניך זכירותינו". שימו לב, שימו לב שיש פה כפילות.
קרא זה בעברית, זה בעיין או באלף?
הוא כותב באלף ולכן הוא כותב פה, תראה, יקרע גזר דיננו, ומה הוא מוסיף?
ויקראו לפניך זכויותינו, כי יש כאלה מתבלבלים,
ויקרעו זכויותינו, אוי ואבוי, שם שמו, בסדר?
ויקראו לפניך זכויותינו, זאת אומרת תקרא את הזכויות שלנו,
שהם יבואו לפניך ולא חס ושלום החובות.
אומר הרמא,
ויש נוהגים לאכול תפוח מתוק מדבש.
מכירים מנהג כזה?
הרמה אומרת שיש כאלה שנוהגים, טוב?
ואומרים, תתחדש עלינו שנה מתוקה, ככה הלשון שלה אבודרהם.
עכשיו תשימו לב שיש כאלה שמדגישים שהתחדש עלינו שנה טובה ומתוקה,
לא כדבש.
לא מוסיפים, כי יש כאלה שאצלם רשום כדבש.
קודם כול זה לא מופיע פה,
במשבוע זה לא מופיע,
ב. יש לנו בעיה עם דבש.
דבש, אוכלים כפית אחת, הסתדרנו,
אוכלים שתיים, בסדר,
אוכלים שלוש כפיות דבש, כבר צורם, צורם, צורם, צורם. אתם מבינים שיש מתוק שהוא לא כל כך מתוק?
יש אנשים שמהמתוק באים להי ואחר כך נופלים לדם.
מכירים את זה?
השם ישמעו.
ולכן, שתהיה שנה טובה ומתוקה.
זהו.
תגיד כתבש, זה יכול להיגרם בצריבה.
לא של דיסק, אלא
של אדם.
בסדר, צריך לדעת את זה.
לכן לדייק בדברים, כי כל מה שאנחנו מעוניינים פה זה הדיבור,
האמירה והחשיבה החיובית.
וזה מה שפועל לנו למשך כל ימות השנה.
כן,
עוד רגע, במשנה ברורה.
בסדר?
ויש אוכלים רימונים,
ואומרים הרבה זכויות כרימון,
ונוהגים לאכול בשר שמן וכל מיני מתיקה. למה?
כדי שתהיה שנה מתוקה,
ותתחדש עלינו שנה טובה ומתוקה, סעיף קטן ד',
אומר המשנה ברורה, ויאמר הבקשה אחר התחלת האכילה,
מפני שאסור להפסיק בין ברכה לאכילה.
ופה לשים לב לעצם המנהג, מתי הוא נעשה.
הרגילות שלנו היא לאכול את כל הסימנים,
או לומר את כל הבקשות האלה בליל ראש השנה, אחרי שמברכים המוציא.
זאת אומרת, עושים קידוש,
נוטלים ידיים, מברכים המוציא,
אחרי ברכת המוציא והאכילה, לפחות שכזית לחם, חלה,
אנחנו מביאים את הסימנים האלה, את הברכות האלה.
עכשיו, כיוון שזה בתוך הסעודה,
יש דברים שהם באים מחמת הסעודה, ממילא לא צריך לברך עליהם.
ויש דברים שאינם באים מחמת הסעודה, ואז צריך ללכת עליהם. אז לפחות הוא מביא פה את התפוח,
עם התפוח הראשון, אז כאלה שאוכלים את התמרים הראשון.
בכל מקרה, בין אם זה תמר, בין אם זה תפוח,
זה דבר שלא בא מחמת הסעודה,
ולכן קודם כול מברכים את ברכתו, בורא פרי העץ,
ולאחר מכן אוכלים חתיכה אחת
או תמר אחד,
ורק אחר כך אומרים תהי רצון ואוכלים עוד אחד או חתיכה נוספת
ואותו דבר מי שאוכל תפוח ראשון
קודם כל יברך בורא פרי העץ
יאכל ביסקטן
לאחר מכן
יאמר את תהי רצון ויאכל את השאר
בסדר?
אלא שיש לנו בעיה בבורא פרי האדמה. כל הדברים שאנחנו מביאים אותם כבורא פרי האדמה בדרך כלל הם דברים שבאים בתוך הסעודה, מחמת הסעודה
ממילא אין על מה לברך.
טוב, אז צריך להביא משהו מבחוץ,
בננה.
שיפול טיל על איראן,
בננה.
בוודאי, כי זה לא בא בחוות הסעודה.
אפשר עוד כל מיני דברים שלא באים בחוות הסעודה. מה עוד לא בחוות הסעודה?
אננס, אבטיח, מילון.
כן, בסדר.
ואז אפשר ללכות, כן.
דרך אגב, לא חייבים לברך אם לא רוצים, בורא פרי אדמה.
זה הוסיף ברכות.
אז יש לנו שאלה גדולה,
היא מופיעה גם בליל טו בשבט, שחל בליל שבת.
מה עם הברכה האחרונה?
ואם אתה מברך ברכה אחרונה, מה עם הקידוש?
הרשתית את היין,
כשאתה מברך ברכה אחת מעין שלוש,
אז כבר אתה מוציא את היין,
אז זה לא קידוש צמוד לסעודה?
יש כאלה שכל שבת בין הקידוש לבין הסעודה תואמים משהו.
בכל מקרה, למשל, אצל מרוקאים,
אתה ביש-בז' ואת, אני יודע מה,
באיזה אפן, כן.
ג'עלה יש כאלה שעושים בין הקידוש לבין הסעודה.
יש כאלה שאחרי הכול.
צריך להיזהר מדבר אחד,
שהוא פה מפיל אותנו למחלוקת גדולה בדיני ברכות.
מי שאוכל כזית
או יותר מכזית לפני הסעודה,
ממילא הוא מתחייב בברכה אחרונה,
ואז צריך לברך בברכה אחרונה ולהתחיל
נטיית ידיים וסעודה.
אם הוא אוכל פחות מכזית,
זה מצטרף אל הסעודה.
ואז אנחנו פה נכנסים לבעיה, כמו שהזכרתי, לגבי הקידוש.
כי אם אני אברך בסוף ברכה אחרונה, מה עם היין,
וארכתי ברכה אחרונה, זה לא היה במקום סעודה.
זה בנפרד מהסעודה.
אז לא יצאתי ידי חובת קידוש, אז בכלל היה אסור לי לאכול כלום.
אמרתי שזה רביעית,
יש מי שאומר, חוץ מהרביעית שהוא שתה,
וכל אחד צריך שתות רביעית
כדי לצאת ידי חובת קידוש.
כל אחד?
כדי לצאת ידי חובת קידוש רק מיין צריך לשתות רביעית, ויש מי שאומר שגם המקדש, לא רק רביעית, אלא רביעית נוספת.
יש פה מחלוקות.
אם אתה אוכל מזונות, לא ייתן חובת קידוש? אם אתה אוכל מזונות, אין בעיה.
אבל אם בן-אדם מסתמך על זה שהוא רק שותה יין,
והיין הזה, זה מה שיוציא אותו ידי חובת קידוש, צריך לשתות רביעית יין.
סיפרתי למשל שפעם
היתה לי ברית של אחד הבנים בשבת, איסור חג פסח.
ואז היתה שאלה איך אנשים יוצאים לידי חובת הקידוש.
אין מזונות לצאת לידי חובת הקידוש.
סעוד.
אז קנינו כמה ארגזים טובים
של מיץ ענבים תירוש,
וחילקנו במקום שתייה מיץ ענבים.
תחילה, הרב, מה היתה הבעיה?
כי זה פסח.
אוקיי. אין מזונות בפסח.
אבל אתה צריך שיהיה קידוש במקום סעודה.
אתה צריך לסעוד יין, מיסה צעיד, נכון,
על שתות רביעית.
כל אחד צריך לשתות רביעית,
כי אחרת לא יהיה אסור לטרום מכלום, לא העוגיות של הכול,
ולא מהתמרים,
ולא מהשקדים,
והאגוזים, וגם פירות. לא, לא יעזור כלום.
חייב שיהיה או מזונות או גחם. מה?
לא הבנתי.
לא, לא,
ממש לא.
או שזה סעודה ממש, זה לחם,
או שזה מזונות, סעודה קטנה,
או יין.
אין פירות.
פירות לא עוזר לך כדי לצאת ידי חובת כסעודה.
ממילא, אם אתה לא אוכל כזית מזונות
או שותה רביעית יין,
אז אתה לא יכול בכלל לצאת ידי חובת כדור שצריך לטעום כלום.
בסדר?
בכל מקרה, לענייננו, עושים את הברכות האלה, מתי?
אחרי המוציא ואכילת כזית,
לבין שאר הסעודה,
וצריך לשים לב לנושא של קדימה וברכות,
ולכן הוא אומר, לכן אומר פה המשנה ברורה, צריכים לברך בורא פרי אייץ כי זה לא במחמת הסעודה, תפוח עץ, תמר, זה לא במחמת הסעודה, אז כמו קינוח לא אוכלים את זה עם לחם
ומי שרוצה בורא פרי אדמה יכול להביא משהו שהוא לא במחמת הסעודה ובורא פרי אדמה. שאר הדברים, נמשיך בעזרת השם בפרארץ.
