טוב,
אז הערב ליל יוטד בכסלו,
היום הקדוש,
ואנחנו נתבעד ביחד היום.
היית בצהריים ראובן?
היית.
אתה צריך לחדש הכל לכבודך, שלא יהיה לך חזרה.
מותר לחזור בהתוועדויות, אבל...
על מה נדבר היום?
תכף ננגן גם משהו, אבל נתחיל מידי דיבור.
זה עובד, כן.
יוטד בכסלו זה ראש שנה לחסידות.
וכמו בהרבה הגדרות,
בתוך הראש הכל כלול,
הכל כלול בראש.
אז צריך לנסות להבין טיפה לעומק
את העניין של תורת החסידות.
ארבעה, אפשר לדבר על אינסוף, אבל יש ארבעה דברים, ארבעה חידושים
שהחסידות הוסיפה, תיקנה.
הדבר הראשון,
זה קשור לסיפור שסיפרנו אבל יש לו המשך ואותו לא סיפרנו
קשור להתלבטות אולי נתחיל מההתחלה קצת נספר קצת את תולדות העניינים
בשנת תנ״ח שנת נחת נולד רבי ישראל בעל שם טוב
ורבי ישראל בעל שם טוב בתחילת דרכו הוא שומעים את זה אתם לא רואים לפחות תשמעו
בסדר?
ככה טוב יופי
בתחילת דרכו הוא היה מהנסתרים, הייתה כת של נסתרים, קבוצה של נסתרים בראשות רבי אדם בעל שם, ורבי יואל בעל שם,
ורבי אליהו בעל שם, הם קראו בעלי שם כי היה להם שורפתים וכולי, והם היו נסתרים.
ובשלב מסוים התגלה מורו ורבו של הבעל שם טוב, החייאה השילוני אל הבעל שם טוב, וציווה אליו להתגלות, והוא התחיל להתגלות.
איך הוא התגלה?
הוא היה הולך בכפרים, בעיירות של יהודים, מעודד אותם, מדבר על ליבם,
אומר דברי חסידות, אומר כל מיני הברקות כאלו שגילו כמה
כל נשמה של יהודי היא אינסוף, וכמה כל נשמה של יהודי היא קדושה.
ולאט לאט, תודה, ברוך תהיה,
ולאט לאט נקבצו אליו תלמידים.
אבל הבעל שם טוב, זה לא אמרנו בצהריים,
הוא כמו הסתיר את עצמו בצורה כאילו כמו,
הוא למד איזשהו קודש קודשים, אבל זה היה נראה דברים פשוטים.
פעם אחת אמר הבעל שם טוב לתלמידיו,
בערבות רוסיה יש דוב,
לכו תצודו להיותו.
והדוב זה רבי דוב
המגיד דינזריץ',
והבעל שם טוב רצה שהוא יבוא.
שכנעו את המגיד דינזריץ', שהיה לנדן עצום, ושכנעו אותו לבוא לפגוש את הבעל שם טוב, והוא בא ופגש את הבעל שם טוב,
והוא לא עושים שם כלום, מה זה הדבר הזה, מה?
נראה לו, מתפללים באריכות, קמים מאוחר,
עושים התוועדויות, אוכלים, שותים, שרים, איפה הלמדנות, איפה ה...
הוא כבר רצה ללכת.
אז הבעל שם טוב קרא לו ואמר לו,
שמעתי עליך שאתה יודע ללמוד?
אמר לו, כן קצת.
גם פנימיות?
הוא אמר, כן.
טוב הנה יש פה קטע מספר עץ חיים, בוא תסביר לי אותו.
אז הרב המגיד יקרא והסביר,
אז אמר מה הבעל שם טוב? לא, זה לא הסברת טוב. אתה לא יכול להסביר יותר? אמר לו, דיברתי.
בכל אופן, תתאמץ יותר.
הסביר? לא, זה לא זה.
ואז אמר לו, בעל שטו ואני אראה לך איך מסבירים.
תעמוד, עמוד על רגליך.
כשהבעל שטו התחיל להסביר לו,
הוא ראה את כל מה שמדברים עליו, את כל המלאכים וכל... הוא ראה נוכחים בחדר.
ובעצם אפשר להגיד שהחידוש הראשון של החסידות
זה הרצון לא רק ללמוד, אלא לדעת, להתחבר.
להרגיש חלק מה.
והדברים האלה גם נאמרו לפני כן, אבל החסידות שמה את זה במרכז.
לכן במיוחד,
חסידות חב״ד, היא כוללת לתוך החוכמה, בינה ודעת.
דעת היא התקשרות רגשית.
ואחרי שלומדים ומבינים ויש איזושהי התבוננות,
רוצים גם להתקשר לזה. וזו התכלית של התוועדות ושל ניגון, שאת כל הדברים שנאמרים ואנחנו לומדים,
בסוף מנגלים איזה ניגון והלב נפתח וזה נכנס פנימה, נחקק פנימה.
נהיה חלק מאיתנו. זה לא רק איזה ידע אינטלקטואלי,
איזה דברים שאני יודע לצטט בשמי או בשם אחרים,
אלא הדברים האלה הם ממש
זורמים בדם. אומרים שאחד מאדמורי החסידות נאמר שאם היית חותך לו את האצבע היה יוצא לו חסידות ולא דם.
הכל היה טבוע בתוכו.
אז זה הדור הראשון והדור השני. הדור השלישי זה אדמו״ר הזקן.
וזה מקביל, אגב, יש משנה באבות, על שלושה דברים, העולם אומר, על התורה, על העבודה ועל גמילות חסדים, אבל בסדר הפוך.
הבעל שם טוב זה גמילות חסדים, כמו אברהם אבינו. היה מסתובב במלא מקומות,
מעודד יהודים, עושה איתם חסד, גומל איתם חסד.
הרב עמגיד זה עמוד העבודה, הוא בכלל לא היה מסתובב,
היה לו איזה חולי ברגל והוא היה נמצא במקום שבאו אליו.
והדמור הזקן זה תורה,
זה על התורה, למה?
וכאן יש סיפור מופלא מאוד שאני רוצה טיפה להתעכב עליו
ואחרי זה ננגן איזה ניגון לכבוד דיית כיסלר.
ההורים של הדמור הזקן, הרב ברוך והרבנית דבורה קראו להם,
הם, שגרו בלאדי,
הם היו חסידים של הבעל שם טוב.
נסתרים, כי ההורים שלה,
של דבורה, התנגדו לזה. אז הם היו צריכים להסתיר את זה קצת, היו כבר נוסעים את זה.
ולא היה להם ילדים.
הם הלכו לבעל שם טוב שהתפלל עליהם, והבעל שם טוב אמר להם, יוולד לכם ילד,
בירך אותם,
ונתן להם הוראות מדוקדקות איך להתנהג עם הילד הזה.
והיו שתי הוראות מרכזיות איך להתנהג עם הילד. דבר ראשון, הוא אומר, הילד הזה יהיה מופלא מאוד בחוכמה,
אל תראו את זה לאף אחד.
לפני כל הורים אוהבים להשמיץ, והקונצים של הילד,
להיזהר, הוא אמר, להישמר מעין הרע.
והוא ציווה עליהם ציווי משונה ביותר, לא לגלות לו שהם קשורים לבעל שם טוב.
לא לגלות.
הוא נולד,
והוא אמר להם, תביאו אותו אליי לחלקה.
כשהוא בן שלוש, תביאו אותו אל החלקה.
וכשהוא שאל אתכם למי אתם לוקחים, מי זה, אז תגידו לו שזה זיידה, סבא.
זהו, אבל אל תגלו לו מי זה הבעל שם טוב, אל תספרו לו בשום דבר.
כי זו כמובן הוראה מאוד מאוד תמוהה, למה, מדוע.
וכשנבין את הסיבה מדוע, אז נוכל להבין עוד כמה דברים.
וכך היה, נולד בן,
קראו לו שניאור זלמן.
והבן הזה, הוא, באמת הם לא גילו לו שום דבר על הקשר עם הבעל שם טוב, והוא גדל,
בגיל שלוש לקחו אותו לבעל שם טוב,
הוא נולד באותו תאריך שגם בו הבעל שם טוב נולד, בי״ח באלול,
ת״קה.
הבעל שם טוב בת״נ״ח, נחת,
והאדמו״ר הזקן,
כשהוא נולד הוא לא היה האדמו״ר הזקן, הוא היה תינוק,
כן, הוא נולד תינוק, הוא לא נולד זקן,
אז הוא נולד בשנת ת״קה,
ה' אלפים,
ת״קה,
שזה לפני כמעט 300 שנה.
אני מבקש כבוד, בבקשה. יש כאן מקום לגיוורת פה, בבקשה. כאן יש לה מקום.
פרוטקשן, פרוטקציה, איך אתה קורא לזה?
כן.
סגרנו את הפינה בבית.
אז אני אגיד לכם, זה באמת לא נעים לי שאתם עומדות.
זה לא תקין.
נעשה איזה משהו בעניין?
חסר כיסאות או חסר מקום?
מה?
אז אברהם, תעביר כיסאות מעזרת גברים.
הנה, הגיעו גברים, שהם יעמדו.
תעביר, תעביר כיסאות לעזרת נשים.
לא, לא, משם, מאחורה, מאחורה, מאחורה, בסדר?
אז זה סיפור, דבר פלא, הסיפור הזה. למה הבעל שם טוב לא... מה שאני אומר לכם זה הכל כתוב,
מי שזה מעניין אותם, מה המקורות.
יש ספר שנקרא בית רבי, שזה תיעוד מאוד מאוד מדויק, היסטורי מדויק, של כל תולדות אדמו״ר הזקן, ואיך הוא גדל, וכל מה שעבר עליו, וגם תולדות המאסר,
וספר זה בגדול, כמה שניתן, זהו, הוא ספר מדויק.
מובאים בו תיעודים של אנשים שעברו את זה בשמם,
אז משם זה לקוח.
מדוע, מה הסיבה?
אנחנו כרגע נשאיר את זה על לום,
אבל אדמו״ר הזקן גדל, ואתם יודעים שבאירופה היה פנקסים לקהילות.
כל קהילה היה לה פנקס,
אותה ראשונות תולדות הקהילה,
ומי התמנה לרב, ואיזה שנה, ומתי ההוא נפטר, ואיפה קברו את זה.
ובפנקס הקהילה של העיירה, איפה שאדמו״ר הזקן גדל, יש
כתוב עליו, בגיל 13,
שניאור, זלמן, בן רבי ברוך,
דין זרע ברוך,
תנא ופליג.
כלומר, הוא תלמיד חכם עצום,
הוא כבר היה,
מינו אותו להיות חבר בחברה קדישא בגיל 13. והיה גאון עצום,
וגדל שם. כמובן שההורים שלו גידלו אותו על ברכי החסידות וכולי, הבית היה ספוג באווירה,
אבל הוא לא ידע מה הקשר לבעל שם טוב. אחרי זה הוא מאוד מאוד הצטער על זה.
לימים, כשהוא גילה את כל העניינים,
הוא מאוד הצטער שהוא לא זכה לראות את הבעל שם טוב באופן הכרתי,
כי הוא ראה אותו בגיל שלוש,
כי הבעל שם טוב נפטר כשאדמור הזקן היה בן שלוש עשרה.
אז כשהוא הגיע לגיל בן 17-18, הוא התלבט מה לעשות.
הוא הבין שהוא צריך לנסוע מהמקום שבו הוא היה, אבל הוא התלבט לאן לנסוע.
האם לנסוע לווילנה, לגאון מווילנה,
או למזריץ', זה סיפור שלמדנו כאן שבוע שעבר, תכף אני רוצה להוסיף כאן עוד משהו.
אז הוא אמר, לוי, במילנה לומדים איך ללמוד,
במזריץ' לומדים איך להתפלל,
ללמוד אני יודע קצת, להתפלל אני בכלל לא יודע,
והחליט לנסוע למזריץ'.
בדרך הוא עבר אצל רבי פנחס מקוריץ',
ורבי פנחס מקוריץ'
אמר לו, תישאר אצלי ואני אלמד אותך שיחת
דקלים ושיחת עופות.
הוא אמר לו, אני לא רוצה את זה.
אני רוצה ללכת לרב המגיד, ללמוד דבר אחד.
אחד, יחיד ועד.
כלומר, אני רוצה ללמוד איך האלוקות מתגלה באופן אחדותי במציאות. זה מה שעניין אותו,
את הנשמה הגדולה הזאת.
והוא הולך למזריץ', וגם שם קרה לו מה שקרה לרב המגיד בעצמו. הוא מגיע למזריץ', וזה נראה לו כמעט למדן עצום.
נראה לו, קמים מאוחר, מתפללים, מאריכות, אומרים תהילים,
וזה נראה לו לא מספיק רציני והוא רוצה ללכת.
וכשהוא הולך
הרב המגיד
מבקש ממנו
לא הסיפור היה הוא שכח את המעיל שלו.
והוא חזר ובדיוק כשהוא חזר הביאו לשם שאלה הביאו שם לרב המגיד שאלה בהלכות טרפות והרב המגיד פסק בכוח עצום של סברה וכולי
והוא ראה איזה גדות יש כאן בנגלה אז הוא החליט שהוא נשאר שנה וחצי
ולקראת סוף התקופה
הוא בא לרב המגיד ואמר לו
יש לי לבנים,
יש לי עצים,
יש לי בלוקים,
אין לי דווקת לדבק את הכול.
כלומר,
אני מבין שקיבלתי כאן כל מיני עקרונות, קיבלתי כל מיני... אני מחפש שיטה, אין לי.
עונה לו הרב המגיד,
זה תצטרך לעשות בעצמך.
זה מה שאומרים שהאדמו״ר הזקן היה נשמה חדשה.
כלומר, עכשיו הכול מובן.
אתם יודעים שאם אומרים לנו משהו,
אז אנחנו כבר גדלים עליו, קשה לנו לראות אותו בזווית חדשה.
אתם מכירים ומכירות את התמונה הזאת, שאם הופכים אותה, אם זה ככה זה זקנה, ואם זה ככה זה אישה מחזיקה תינוק?
אז אם אני מראה למישהו את התמונה, אם אני לא מראה לו בכלל,
בוא תסתכל משהו חדש, אז הוא יראה ויהפוך, ואם אני אראה לו, אתה רואה כאן את הזקנה? הוא אומר לי כן.
אתה רואה? כן. זו הזקנה, נכון?
אתה רואה פה אישה, הוא לא הצליח,
קשה להפוך ראש, אתה כבר תפוס על המבט הקודם שלך.
אז ככה גם כאן, אדמו״ר הזקן,
אם היו מגלים לו שהוא מתעמדף לבעל שם טוב, הוא היה להמשיך את הדרך החסידית הראשונה,
שעבדה בצורה של ברקים, זה כמו אדם שנכנס לחדר חשוך ומדליק את האור לרגע.
אז החסידות היא הבריקה ברקים.
הוא היה להמשיך גם את זה בהברקת ברקים, אבל רצו שהוא יחדש
דרך חדשה בביאור החסידות,
והדרך הזאת היא דרך מאוד רחבה,
מאוד מבוארת, מאוד שיטתית. בעצם הראשון שכותב ספר שיטתי מתחילה ועד סוף,
שעסוק בלבהר איך האדם יכול להגיע למצב שבו הוא דבק בקדוש ברוך הוא, והוא מקיים את הפסוק,
כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ואיובך לעשותו, ומתאר את מבנה הנפש ואת המאבקים בתוכה וכו',
זה אדמו״ר הזקן. עד אז ספרי החסידות נכתבו בצורה של הברקות כאלו.
סביב הפסוקים, איזה ברק כזה, ברק אחר, איזה וורט,
זה מאוד מאוד מאיר, החדר לרגע אחד נהיה ממואר, אבל מה אני עושה עם זה הלאה?
אז הוא חידש משהו, רואים שהוא היה נשמה חדשה,
ולכן הוא חידש את העניין הזה,
באופן של פנימיות התורה, בהרחבה, בהסברה,
בשיטתיות, כמובן תוך כדי שימוש במונחים מעולם הקבלה, אבל תוך כדי שהם מוסברים על ידי שפה פנימית,
שפה חסידית, שפה שפונה אל הנפש ומסבירה אותם.
בזה התחילה בעצם חסידות חב'ד,
אגב, היה הרבה התנגדויות לאדמו״ר הווקן, לא רק ממתנגדים,
היו התנגדויות גם מחסידים,
גם בתוך מעגלי החסידים התנגדו אליו,
כי יש פסוק שקוראים אותו אחרת,
בחסודיות פולי, מה שנקרא, ובחב״ד,
פסוק הוא צדיק באמונתו יחיה.
בחסידות אחרות היו קוראים את זה צדיק באמונתו יחיה.
כלומר, החסיד מגיע לצדיק,
הצדיק מתפלל בשבילו,
הצדיק מעתיר בעבורו, נותנים פדיון נפש לצדיק, אחר כך זה רק צריך להיות דבוק בצדיק וזה הכל.
ובחב״ד אומרים צדיק באמונתו, יחיה.
הצדיק נמצא באמונתו, אבל הוא דורש בכל אחד ואחד
לחיות בעצמו. כל אחד ואחד צריך להבין, להיות מעמיק,
ללמוד, לקבוע עיתים להתבוננות, לקחת את החיות על עצמו.
הצדיק לא בא לעשות לך את החיים קלים יותר, אלא בעצם בא לעשות לך את החיים יותר קשים.
ובעצם ספר התניא הוא למעשה סיכום
של שאלות
שהדמור הזקן נשאל על ידי החסידים שלו,
איך מגיעים למצב של בפיך וברוך לעשותו, מה לעשות עם היצר הרע, איך נלחמים בו, איך מנצחים אותו, איך יכול להיות שאני רגע אחד דבוק בקדוש ברוך הוא, ובשנייה אחר כך אני יוצא למטה ומישהו מעצבן אותי ואני צועק עליו, אז אני זייפן, אני רמאי, מי אני?
אז הוא אומר, אני החלטתי, מכיוון שהלכו ונתרבו החסידים,
אז הוא אומר, הדמור הזקן החלטתי לכתוב ספר שיהיה בו תשובות לכל השאלות.
הוא התכוון תשובות לכל השאלות שהחסידים שאלו, אבל יש כאלה שמפרשים שבעצם יש פה תשובות לכל השאלות.
היה פעם ספר כזה, המבוגרים זוכרים,
של יצחק לבנון, על כל שאלה תשובה.
אז כאן יש ספר תשובות לכל השאלות, ככה הוא כותב בהקדמה שלו.
ספר נפלא מאוד, שבעצם רבי יצחקינג ברדיצ'ב שקיבל את הספר הזה, ספר התניא,
אמר איך הוא הצליח להכניס אלוהים כזה גדול בספר כזה קטן.
סך הכל לומדים על פרקים.
על ההעזה הזאת
לבנות שיטה
שלמה בספר כתוב שאגב יש
שני מקורות מופלאים מאוד לגבי י״ט בכסלו.
קודם כל י״ז בכסלו, מה זה י״ז בכסלו?
גם אני אתמול התבלבלתי בדיוק, התבלבלתי בזה אתמול. זה לא הצהרת בלפור, הצהרת בלפור זה היה בכ״ו חשוון נדמה לי.
זה כ״ט בנובמבר מה שנקרא.
אבל י״ט בכסלו בשוט מן השמיים שזה לרבנו יעקב ממרוייש אחד מן הראשונים
ואחת התשובות, הוא פתאום בלי קשר אומר, ויוט בכסלו הוא יום גאולה. ככה הוא מתנסח שם, משהו...
על כל פנים, הרב המגיד, רבו של
אדמו״ר הזקן,
נפטר ביוט בכסלו.
וכשהוא היה על ערש דוואי, הוא קרא לתלמיד שלו, קראו לו זלמניו,
קראו לו הליטווה, קליטאי כיוגיה מליטא,
ואמר לו, היום הזה עתיד להיות היום טוב של שנינו.
היום ההילולה של שנינו.
הוא לא הבין מה הכוונה.
רבו נפטר, אז יט בכסלו זה יום פטירת הרב המאגיד, בסדר גמור, אבל הוא לא הבין מה זה קשור אליו,
וכעבור שנים הוא יצא,
השתחרר מהכלא ביוט בכסלו, ואז הוא הבין.
פרט מעניין הוא
שאדמור הזקן רצה להוציא את ספר התניא ביוט בכסלו לכבוד היורציית של רבו ולא הצליח,
יצא בכף כסלו.
ובאמת שהוא השתחרר מהכלא,
אז זה יומיים, זה יוט בכף הוא השתחרר,
אבל שמו אותו בכתובת לא נכונה,
ורק בכף החסידים גילו איפה הוא נמצא באמת, והתחילה כל החגיגה.
אז אם ככה, זו דרך חדשה בעבודת השם,
שמבארת איך אפשר לעבוד
בצורה שיטתית, עבודה פנימית את הקדוש ברוך הוא בצורה מסודרת,
ואולי אנחנו בהמשך
נדבר על שני החידושים המרכזיים של זה,
אין סוף, אבל שני החידושים המרכזיים של ספר התניא,
מיד נתייחס אליהם, אבל דיברנו מספיק כדי לנגן.
אתם יכולים להזמין ניגון.
מה עושים?
ארבע אבות זה רק בסוף.
ברדיצ'ן, אהלן, אנחנו עושים חב״ד עכשיו?
יש ניגון חב״די מאוד מאוד יפה שנקרא ניגון קול ברמה.
בסדר?
ניגון קול ברמה. זה ניגון שפותח את הלב.
חזקה עליו שהוא פותח את הלב.
לא, נעשה ניגון אחר. אח וסלע. זה ניגון שכולם מכירים.
אח וסלע, נכון?
וזה אח וסלע. אתם אומרים בחסידות,
כתוב שמע ישראל השם אלוקינו השם אחד. הדלת של האחד היא כזאת עבה.
זה נראה כמו פטיש.
אומרים שצריך לקחת פטיש, לדפוק, אם זה לא נכנס,
לדפוק חזק בראש עד שהכל ייכנס.
כן?
אם אתם תשאירו הבנים, אז זה לא הופעה, זה התוועדות, תטרפו, מה זה?
מה? הנה, לחיים וחיים.
תוכיח לי שזה לא ערק,
שזה לא וודקה.
הנה, תסתכל.
אומרים, למה החסידים שותים אשקה בהתוועדות? כי כל התכלית של התוועדות זה להגיע למצב שמבינים
שאין עוד מלבדו.
ואז רוצים לברך שהכל נהיה בדברו.
אז המתנגד מקשה, אבל שהכל נהיה בדברו אפשר לברך גם על מים.
הוא אומר, אבל שני יהודים שמגיעים למצב ולתובנה שהם מבינים שאין עוד מלבדו, לא מגיעה להם כוסית משקה.
מה החידוש הגדול של אדמו״ר הזקן בספר התניא?
עכשיו, החידוש הזה, אני לא יודע איך תתייחסו אליו.
חלק הוא מבאס אותם עד העצם,
וחלק הוא מנחם אותם.
תבחרו.
אבל זאת האמת.
עד לאדמו״ר הזקן,
עד לספר התניא,
אז אדם היה חי בסוג של איזה כמו פיצול אישיות כזה מסוים. הוא אומר, מצד אחד אני צריך לעשות מצוות ותורה וכולי, מצד שני יש לי יצר הרע.
ולא פעם הייתה מחלחלת איזה מין תחושת זיוף. איזה רמאי אני, מה אני, מי אני עובד, אני מתפלל, מתנדנד, אבל בחוץ אני כועס, בחוץ אני נמשך לכל מיני תאוות.
התחושה הזאת היא של משהו שהוא כל הזמן לא בסדר ואני לא מצטרך להשתלט עליו.
הדבר הזה מביא לכלל ייאוש,
עלול להביא לכלל ייאוש ולכלל תחושה שאני מזויף.
כן?
מספרים,
התוועדות זה הרבה סיפורים, בסדר? אתם צוחקים שאנחנו לא לומדים היום מאמרים עומקים.
כן, מספרים סיפורים.
מספרים על איזה חסיד אחד שהיה,
היה דווקא חסיד גור,
שהוא היה הולך להרעב פעם בכמה זמן,
וכשהם הולכים להרעב, אז מתלבשים בהתאם, לובשים בגד ארוך וכובע והכול,
שהוא אולי היה הולך ככה ביום יום, אבל הוא היה הולך רגיל.
פעם אחת הוא אמר לעצמו, על מי אני עובד?
מה, אני אשחק אותה, זה לא אני?
אני אבוא לרדב כמו שאני.
אני לובש את כל התחפושות האלה.
אז הוא בא לרדב באמת כמו שהוא.
אז הרדב אמר לו, מה זה?
הוא אמר לו, אני אגיד לך את האמת, אני לא הולך ככה ביום יום.
אז אמרתי, אני אבוא לפניך מי שאני באמת.
אז הרדב אמר לו, מעניין,
אני הייתי בטוח שמה שאתה בא אליי כל פעם, זה מי שאתה באמת.
מי אנחנו באמת? זאת השאלה, האם אנחנו באמת החלק הנמוך שלנו או החלק הגבוה שלנו?
וכשאנחנו לא מבינים מי, אז תחושת זיוף עלולה להיות פה, נכון? מצד אחד אני מתפלל לזה, מצד שני,
דקה אחר כך, שתי דקות אחר כך אני
מוצא את עצמי נלחם בית האבות.
מגיע האדמור הזקן
ומגדל לנו סוד.
אנחנו גם וגם.
אנחנו גם נפש בהמית
וגם נפש אלוקית.
יש באדם נפש אלוקית, והיא הנפש,
יש באדם נפש אלוקית, חלק אלוק המימה על ממש.
ויש בו גם נפש בהמית.
והנפש הבהמית הזאת היא לא הולכת לשום מקום, זה החידוש הגדול של אדמו הר הזקן.
היא לא הולכת להיעלם לשום מקום,
היא תלווה ומלווה את האדם כל חייו.
כל חייו אנחנו בעצם בסוג של איזה התגוששות,
מאבק מתמיד
בין שני החלקים הללו.
כלומר, הבינוני זה הטיפוס.
אנחנו מיד ננגן גם את הניגון שלו, של הבינוני.
זה הטיפוס שהתניא
מביא לעולם, כן? אחד שהוא נמצא כל הזמן בין לבין.
מצד אחד,
ברמת המעשה,
הוא אף פעם לא נכשל.
הוא אף פעם לא נכשל. תמיד הוא מצליח להתגבר.
הוא אף פעם לא עושה עבירות.
הוא תמיד מדבר דברים טובים בדיבור ולא דברים רעים. ובמחשבה,
כשבאה לו מחשבה לא טובה,
הוא תמיד מצליח לנצח אותה בסוף,
אבל הוא נמשך אל הרע.
קודם כל קופצת לו מחשבה לא טובה.
עוברת לו מחשבה לעשות פעולה אולי לא טובה. הוא נמשך אל הרע, יש לו משיכה אל הרע.
הוא חושב על עצמו קודם.
ואומר אדמו״ר הזקן, מזל טוב,
ברוך הבא, נעים להכיר זה מי שאנחנו.
אל תצטער, אל תתבאס,
אל תחשוב מה יהיה, מתי זה יעבור, זה גם לא יעבור.
זה תמיד, זה בא כדי להישאר.
ההתמודדות היא באה כדי להישאר.
וזה העניין של בינוני שהוא נמצא בין לבין כל הזמן.
והוא כל הזמן נאבק, כן.
מה?
לא.
כי זה מי שאני.
זה לא שיש כאן איזה אני אמיתי ומישהו כל הזמן מזייף.
זה אני.
הקב'ה ברא אותי.
אומרים שא' ב' של חסיד זה מודעות עצית מפוקחת.
כשאתה מפסיק לחשוב
א' ב' של חסיד זה שיש לו מודעות עצית מפוקחת.
כשאדם מפסיק לחשוב שהוא צדיק,
מפסיק להאמין למה שאמרו לו שהוא צדיק וצדיק וזה.
הוא לא צדיק, אני לא צדיק, אני נאבק.
ויש בי צדדים כאלו וצדדים אחרים,
ויש בי גם נפש ביימית וגם נפש אלוקית, וכל השאלה מי יושב על ההגה, זה הכול.
מי מנהיג את האירוע?
מי מוליך?
אבל התחושה שהמאבק הוא סוג של איזה תקלה, כי פשוט לא התגברתי מספיק, היא לא נכונה.
נולדנו כדי להיאבק.
נולדנו כדי להיאבק, זה הבינוני.
הוא נולד כדי להילחם, נולד כדי להיאבק ונולד גם כדי לנצח. אבל המארק הוא מתמיד, הוא נלחם כל רגע מחדש
כדי להצליח כל הזמן.
הבינוני עובר ליד לשון הרע, תראו, הצדיק,
לשון הרע מגעיל אותו פיזית, מגעיל אותו. הצדיק שאומר לשון הרע נהיה לו מגרד באוזן, בסדר? לא נמשך לזה.
הבינוני עובר ליד לשון הרע,
אי אפשר להגיד שזה לא מעניין אותו מה קורה שם.
הוא היה רוצה להגיד איזה משהו.
הוא היה רוצה, אבל הוא מצליח להתגבר.
הצדיק אין לו ציניות, אין לו את האיבר הזה של הציניות. הצדיק הוא כולו תמים.
הבינוני, הציניות זמינה לו, יש לו איזה עקיצה ללשון, הוא היה רוצה להשתמש בה, אבל הוא מצליח לבלוע אותה.
הצדיק,
הנתינה היא חלק מהותי ממנו.
הבינוני קודם כל חושב על עצמו. בסוף הוא מתגבר ומכניס את היד לכיס ונותן את הכסף.
ואומר אדמו הר זקן, זה הסיפור, זה חידוש גדול מאוד שהמאבק הזה הוא לא טעות,
הוא לא תקלה,
הוא לא כי לא...
עשינו משהו לא בסדר.
זה הסיפור.
נבראנו
נשמה אלוקית בתוך נפש בהמית.
וה... תראו, הדוגמה הכי טובה בעיניי להבדל בין צדיק לבין בינוני זה מה קורה בבוקר.
הצדיק בבוקר,
איך שמגיע בבוקר, התפילה מושכת אותו, הוא מזנק מהמיטה.
תפילה.
היו שולחים אותנו לרפואה לוין זכר צדיק לברכה לראות איך הוא מתפלל.
היה כבר ב-4 בבוקר, היה כבר בבית הכנסת זערי חמה,
הוא מחכה עם הטלית, שיגיע זמן תהילים, מתעטף, מחכה עם ה... ככה, הכל היה.
ואילו הבינוני,
הוא נמצא מתחת לשמיכה ואומר לעצמו,
אוף, אני מת להמשיך לישון, אבל צריך לקום לתפילה.
כלומר, מי זה אני?
אני זה מי שנמצא במיטה, ומי זה הצריך?
זה מישהו שאומר לי מה צריך.
זה המאבק.
זה לא תקלה, זה לא טעות,
זה זה.
ולא רק זה לא תקלה ולא טעות,
אלא אומר אדמו״ר הזקן,
יש בזה אפילו
יותר נחת לקדוש ברוך הוא.
כי כל המטרה של הבריאה
זה שתהיה לקדוש ברוך הוא דירה בתחתונים.
שנגלה את הפלא הזה שניתן גם בעולם, מלא חומר, מלא גשם,
להתנהג לפי ההנהגה האלוקית.
אז ככל שזה, כלומר, נאמר ככה, הבינוני הוא הסיפור.
הצדיק נשלח כדי לעזור לבינוני, אבל הבינוני הוא הסיפור.
הקטע הזה של המאבק והיכולת לנצח,
זה מה שעושה נחת רוח למלך.
וזה הבינוני.
ויש ניגון שנקרא ניגון בינוני,
שמתאר את התהלוכה של הבינוני בעצמו.
אז הייתי רוצה שננגן אותו,
מה מצב הזמנים, טוב,
ננגן אותו ונלמד אותו.
מה אתה אומר?
בהתוועדות לא יושבים ככה.
זה כן.
בצהריים הייתה פה התוועדות ולא הסתכלתי על השעון.
עכשיו אני, בגלל התחבורה הציבורית אני כן אסתכל על השעון.
אבל בסדר, יהי רצון ש... יש גם בחינה שיכול להיכנס מועט המחזיק את המרובה.
אז בואו ננגן את הניגון הזה, בסדר?
ואחרי זה אני נלמד אותו. יש לו כל מיני פירושים.
אני יכול להמשיך, עשינו כבר לוט אחד.
מה הניגון הזה מספר?
הוא מספר,
יש לו שלושה חלקים.
צריך להעמיק בניגונים,
ניגונים מכוונים, וכתבו אותם קדושי עליון, זה לא מה שמסתובב היום בכל ה...
לא יודע מה, ארגונים, קדושים.
הארגון הזה מתחיל ממארש מאוד מאוד בטוח.
מה זה מבטא סוג של נגינה כזאת?
איך?
או את הצדיק או את הבינוני לפני שהוא נהיה בינוני כשהוא חושב שהוא צדיק.
כלומר, אני בסך הכל הכל בסדר, המצב טוב, אני בשליטה,
ביטחון עצמי מופרז שזה בעצם נקודת המוצא של כל מי שמגיע לפני ספר התניא שהוא בטוח שבסך הכל הוא די בסדר פה ושם תיקונים קטנים והוא בעניינים
ביטחון עצמי מופרז
ואז
פותחים את ספר התניא ומגלים כמה אנחנו רחוקים כמה
יש משיכה אל הרעה וכמה גאווה יש וכמה
כמו שאומר מוח זקן שם, כמה דברים יש עם תולדות הנפש הבהימית, עצלות, התפארות,
גאווה,
מכל היסודות, מיסוד האש זה הכת, מיסוד העפר זה העצלות, מיסוד המים זה הרדיפה אחר התענוגות,
מיסוד הרוח זה הרוח הגבוהה, כל הדברים שאנחנו
נמשכים אליהם, ואדם פתאום מקבל איזה שיקוף, ואז ליבו נשבר בקרבו,
ונשמעת זעקת הבינונית,
די די די די די די די די די די די די די די די מה יהיה איתי
די די די אני רואה כמה אני רחוק.
זו התחלה של העבודה שאדם ערלות הלב שלו הוא קצת זה והוא מבין שהוא רחוק.
שגם אם בפרקטיקה הכל בסדר ואני עושה את המעשים הנכונים אבל איפה הלב ואיפה הכוונה ואיפה הדבקות ואיפה הכיסופים ואת מי אני עובד? את הקדוש ברוך הוא או את עצמי אני עובד?
אדם לומד תורה, את התורה של הקדוש ברוך הוא אתה לומד, את התורה של עצמך אתה לומד. למה אתה לומד בכלל?
כדי להיחשב, כדי שיהיה לך איזה זה, או להידבק ברצון השם יתברך.
כן?
ופתאום אדם מקבל איזה
מודעות עצמית שהוא רחוק.
לאחר הדברים האלו הוא יוצא לקרב.
יוצאים למלחמה, לא מוותרים.
והמלחמה היא
אומנם לא פשוטה, אבל יש לה סיכוי טוב לנצח. למה?
כל מיני סיבות, אבל בעיקר בגלל שהקדוש ברוך הוא עוזרו.
ואז נשמעת קריאת הקרב,
די די די די די, היי! ככה צריך לעשות, כן? בהתוועדות אמיתית, אם אנחנו עושים את זה, היי! די די די די די די, היי, כן? זה מבין קריאת, די די די די די די די די, כן? ככה זה מתחיל,
די די די די, זה היציאה הזאת למלחמה, אנחנו לא מוותרים.
עכשיו, למה זאת מלחמה שאפשר לנצח בה?
אפשר לנצח בה.
קודם כל, בגלל שיש כאלה שמפרשים את הבית הראשון שפירשנו, אחרת.
הביטחון של הבית הראשון יכול להיות גם מזה,
כן, אמרנו איך הוא הולך?
דו דו דו דו דו דו דו דו דו דו דו דו דו דו. יש לבנו ביטחון, למה?
כי הוא גם נזכר,
אז ספר התניא מתחיל מרגע לפני הלידה.
לפני שהנשמה נשלחת לעולם הזה, אומרים לו,
מזכירים לו, משביעים אותו,
תהיה צדיק ואל תהיה רשע,
מלמדים אותו את כל התורה,
נר דלוק לו מעל ראשו.
נקודת המוצא היא נקודתו של ביטחון. הקב' הוא שלח אותנו לכאן מצוידים,
וגם היינו פעם במצב
אופטימלי. עכשיו אנחנו במאבק, אבל אנחנו לא התחלנו במאבק, יש איזשהו שלב קודם.
אז משם אפשר לילוק את הביטחון, זה לגבי הנפש האלוקית.
כלומר, אנחנו מודעים שבתוכנו יש חלק אלוהו הממעל ממש,
אבל גם לגבי הנפש הבהמית,
אדמו״ר הזקן אומר דבר נפלא.
הוא אומר את זה בשורה וחצי בסוף אחד הפרקים בפרק, לא זוכר כבר איזה פרק, בסוף נתניה.
הוא מעריך בתיאור הנפש הבהמית
ואומר שהיא מנסה
להכשיל את האדם כמשל הזונה בזוהר הקדוש.
מה זה משל הזונה בזוהר הקדוש?
אם נדע מה המשל, נבין גם מה זה הנפש הבהמית.
משל הזונה בזוהר הקדוש הולך ככה. היה מלך שהיה לו בן,
והוא מאוד אהב את הבן שלו.
אבל הוא גם רצה לבדוק כמה הבן הזה הוא באמת נאמן והוא דבוק במלך,
במלך ודבוק במשפחה.
אז המלך הזה לקח זונה
ושכר אותה ואמר לה, לכי תנסי להכשיל את הבן שלי.
בסדר?
יפה.
מה המלך רוצה, שהבן ייכשל או לא ייכשל?
לא ייכשל.
מה הבן רוצה, להיכשל או לא להיכשל?
לא להיכשל. מה הזונה רוצה, שייכשל או שלא ייכשל?
מה?
שלא ייכשל.
היא רוצה שלא ייכשל.
אומנם היא צריכה למלא את תפקידה, כי המלך שכר אותה לזה,
אבל היא לא רוצה שהוא ייכשל.
היא רוצה שהמלך יהיה לו נחת רוח.
אז גם הנפש הבהמית, שבעצם כאילו באה להכשיל אותנו,
היא לא באמת באה להכשיל אותנו, היא באה לבדוק אותנו.
והיא מאוד רוצה שנעמוד בבדיקה הזאת, נצליח בניסיון, נכון?
אז גם הנפש הבהמית היא מעוניינת להיעתר
לנפש האלוקית שתכוון אותה. היא לא באמת מתנגדת.
אומרים בחסידות, ככה בהתוועדויות אומרים,
שזה נכון בזונה הראשונה שהמלך מינה, אבל אם היא מינתה את חברה שלה, וחברה שלה מינתה את חברה שלה, ובסוף החברה החמישית היא כבר רוצה באמת להכשיל את הבן, היא כבר לא זוכרת מה המלך אמר, אמרו לה, רק לכי תכשילי איזה בן מלך, היא הולכת עד הסוף.
אז כאילו לפעמים כבר לא כל כך זוכרים,
וגם הנפש הבאמית צריך להיזהר, לא יותר מדי לתת לה
קרדיט, אבל בבסיס,
הנפש הבאמית שבנו, הצדדים הנמוכים שבנו שמחים, רוצים, מעוניינים להיות מונהגים
על ידי הנפש האלוקית.
אז זה חידוש גדול מאוד.
הבינוני בא להיאבק, הוא יכול לנצח.
יש לו נפש חלק אלוקא ממעל ממש.
יש לו גם נפש בהמית,
אבל לנפש בהמית בתוכה יש גרעין שמעוין להיכנע לנפש האלוקית.
ומכאן זעקת הקרב והנחישות.
זה הדבר הזה שכולנו,
וזה מה שהוא חידש, אומרים
שהיה הרבה יותר קל להיות צדיק לפני התניא מאשר בינוני אחרי התניא.
כלומר, לפני התניא אדם חושב שהוא צדיק,
ואחרי התניא הוא הבין שצדיק הוא לא, והוא מנסה להיות בינוני, אבל גם בינוני זו מדרגה מאוד מאוד
נכבדה להיות בה, שאדם לא נכשל אפילו פעם אחת.
לא נכשל, הוא תמיד נשאר
בגזרתו.
הלילה זה לילה קדושה,
מסוגלת.
אדמו״ר הזקן אמר, מי שישמח בשמחתי אני יוציא אותו מן המצר.
אדמור הזקן אמר, אני פעלתי על היום הזה, על הלילה הזה והיום הזה, שיהיה בו יום מסוגל לבקשות ולישועות.
ולמרות שחלק מהבנות שמעו כבר את ארבע הבבות,
היום בבוקר ניגענו, זה נכון, אבל זה היה עוד לפני יותף כסלו,
עכשיו זה ממש ית כסלו,
אז נסיים את ההתוועדות שלנו,
מעין התוועדות,
נגיד ארבע הבבות,
מוזמנים, לא מוזמנים, חייבים להצטרף,
כן, בתשוקה, בכיסופים עצומים,
וככל שהבנים פה ישירו יותר חזק, אז גם הבנות תוכלנה לזמזם.
ויהי רצון שבאמת לשנה טובה, בדרכי החסידות, לימוד החסידות,
ניכתב אמן ואמן.
לשנה טובה, בדרכי החסידות, בלימוד החסידות,
ניכתב ונחתם, חזקו ויאמצו, רוצו רוצו לצמא, מה אתם עושים פה?
