בטיעור הזה אנחנו לומדים בערב סיפורי מעשיות
ומערך כלל זה אגדות חז״ל,
אבל אנחנו יודעים שסיפורי צדיקים בכלל
אלו דברים שיכולים לגרום לתחילת המתים. ככה אומרים שפעם היה ויכוח בין
תלמיד של הגרא לתלמיד של הבעל שם טוב.
הוא אמר, אם תשתכח תורה מישראל או אני אוכל להחזיר אותה בפלפולי.
ואז חברו הגיעו לו, אם תשתקח תורה מישראל אני אוכל להחזיר אותה
בסיפורי צדיקים.
אז סיפורי צדיקים הם,
עליהם נאמר שמי שמאמין לכל מה שכתוב אז הוא פתי, ומי שלא מאמין אז הוא כויפר חלילה,
וצריך להתייחס אליהם כאילו כלומר שזה היה או שזה היה ראוי שיהיה, גם אם זה לא היה אז זה ראוי שזה יהיה.
אבל דווקא היום הבאנו סיפורים שגם נראה שהם היו,
וזה סיפורים על אדמור הזקן,
בשבוע הבא זה יט כסלו, יד כסלו.
אני מקווה
שאתם כבר יודעים איפה אתם מתוועדים ביום הזה.
מי שלא יודע איפה, אז שיגש אליי אחר כך.
חשבתי כסוג של הכנה ליום הקדוש הזה, ללמוד ארבעה סיפורים על אדמור הזקן,
ולנסות לדייק בהם, כי הסיפורים האלה,
הגדולי ישראל היה המון המון סיפורים שקרו איתם ואלה שהגיעו עד אלינו וחצו כמעט 300 שנים של היסטוריה הם הגיעו עד אלינו כדי שנלמד מהם
וכדי שנפיק מהם לקח
ונלך בעקבות
הדברים האלה בסדר זה מתאים לכם כן ברור שזה מתאים לכם
הסיפור הראשון
אחד מנכדיו הרבנים סיפר שבימים ההם נשמע בעולם שמא תלמידי רבנו הבעל שם טוב
נשמתו עדן,
וביותר
שם מזריץ',
ששם היה תלמיד הבעל שם טוב, המאגידי מזריץ', שם מתפללים הרבה.
וגם נשמע אז שם וילנה, ששם לומדים הרבה.
והיה שוקל בדעתו,
האדמור הזקן, אז הוא לא היה זקן, אז הוא היה צעיר,
אם נלך לווילנה, אם למזריץ'.
אחר כך אמר ללמוד כמדומה לי אני יכול,
אך איך להתפלל איני יודע עדיין כלל.
על כן שם פעמיו למזריץ'.
ועל דרכו והילוכו הסכימה גם אשתו,
קראו לה הרבנית סטרנה,
מחמת הייסורים שהיו להם בבית אביה,
רק שלקחה ממנו תקיעת כף שלא השתאה שם יותר משנה וחצי.
ובמה לנסוע לא נתנו לו, על כן הלך ברגליו.
ומאיש נאמן שמענו שזוגתו השיגה עבורו סך שלושים רובל כסף,
ונתנה לו שעל הדרך יקנסו סימא גלה.
ונסע הוא עם אחיו הגדול רבי יהודה לייב, נשמתו עדן.
והנה הוא לקח רשות מזוגתו כנעל,
אך רבי ידע לייב לא לקח רשות ובבואם לארשה מת הסוס.
ותלה רבנו סיפרת הדבר על שרבי ידע לייב לא לקח רשות מאשתו ואמר לו כפי הנראה אתה אינך צריך לנסוע על כן תחזור לביתך ואני אלך לשם ומקום מה שאשיג שם אחלק גם לך איזה חלק
ומשם הלך ברגליו".
זה הסיפור.
יש דפים אופיר אתה יכול לקחת.
והסיפור הזה הוא דרמה גדולה מאוד לכל אחד מאיתנו.
יש פה שני שני דברים שהעם שהכין לי
שהשם מברך אותו.
יש פה שני דברים שצריך להעמיק בהם קצת, בסדר?
דבר ראשון, בואו נתאר לעצמנו
את אדמור הזקן, שהוא
היה בור כישרונות מאוד כבר מגיל צעיר,
שיש עליו תיעודים בפנקסי הקהילות, שהוא היה גאון מופלא,
והוא מגיע לגיל שבו באזור שלו כבר אין לו מענה,
והוא מתלבט לאן ללכת.
וההתלבטות לאן ללכת היא בעצם התלבטות
מהו מרכז החיים הדתיים או מרכז החיים של יהודי?
האם זה לימוד תורה או תפילה?
עכשיו, תגידו, מה זאת אומרת? אתה צריך גם את זה וגם את זה. נכון, נכון, ברור. אבל גם וגם, באדמו״ר זקן, כידוע לכם, היה גאון עצום עצום בתורה, והוא גם גאון בנגלה. לכן קראו שני אור פעם, שני אורות. גם אור התורה הפנימית
וגם אור התורה
הגלויה, הוא חיבר שולחן ערוך.
אבל
מה משרת את מה, נקרא לזה ככה?
מה במרכז ומה בהיקף? האם אתה מתפלל כדי להבין תורה,
או שאתה לומד תורה כדי להצליח להתפלל יותר טוב?
התלבטות.
והרבה מאוד אנשים בתקופתו הכריעו שהמרכז זה תורה.
לימוד רצון השם יתברך דרך השכל, דרך החוכמה,
כדי לדעת מה לעשות.
ואזמור הזקן מכיר, זאת הכרעה, אפשר להגיד, כוללת של החסידות,
שבמרכז דווקא נמצאת התפילה.
עכשיו, בואו נשים את הדברים על השולחן. עד היום אנחנו בפער עצום בדבר הזה.
עולם התפילה קצת מדשדש מאחור. בואו נאמר ככה, הרבה יותר קשה לנו להתפלל מאשר ללמוד.
אפשר ללמוד יום שלם בקלות,
ולהתפלל יום שלם, אנחנו עושים פעם בשנה ואנחנו רואים, וואו,
איזה מורכב.
אבל באמת יש כאן הוראה.
ומה ההוראה? או יש כאן איזו הדרכה,
וההדרכה, אולי תעביר איזה כמה כיסאות לעזרת נשים, בסדר? ככה מפה.
מה?
יש רק כמה כיסאות, כן.
יישר כוח. תודה.
אז ההוראה היא שבעצם בסופו של דבר זה משפיע גם על התורה.
גם כשאדם לומד תורה,
המטרה שלו בעצם היא דבקות בקדוש ברוך הוא.
להיפגש עם השם יתברך. מה זה תפילה? תפילה זה מפגש, נכון?
תפילה זה מפגש.
כשאני לומד תורה, כשאני בעצם מתפלל,
אני נפגש עם הקדוש ברוך הוא, מדבר איתו,
אפילו מדבר איתו בשפה קרובה,
מדבר איתו בלשון נוכח,
בתפילת 18, בלחש, ברוך אתה, הוא נמצא מולי.
אני מדבר איתו, אני משוחח איתו באחד על אחד.
דבקות, קרבה.
אז אומר האדמו הר הזקן, זה המטרה.
ואם כך, גם כשאני לומד תורה,
המטרה היא לא הפלפול האינטלקטואלי והברק השכלי, אלא המטרה היא איך אני פוגש את הקדוש ברוך הוא דרך הלימוד תורה.
ויש לדבר הזה נפקאוינות גדולות מאוד. לדוגמה,
אם, אני אתן לכם תורה נפלאה של הבעל שם טוב, דור אחד לפני הרב המגיד או שתי דורות לפני האדמו״ר הזקן.
יש משנה במסכת אבות.
המשנה אומרת ככה,
ההולך בדרך
ושונה
ומפסיק ממשנתו
ואומר מה נאה אילן זה, מה נאה ניר זה,
מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו.
נכון זאת המשנה?
ציטוט מדויק.
אומר הבעל שם טוב, הוא קורא את המשנה ככה, ההולך בדרך, מי שהולך בדרך התורה, כאילו, כדרך עץ החיים,
ושונה, לומד תורה,
אבל הלימוד תורה שלו מביא לזה שהוא מפסיק ממשנתו של מי?
של הקדוש ברוך הוא.
כלומר, הוא שונה, אבל זו התורה שלו, והוא נהנה מהברק, הוא לא מחפש את הדבקות, הוא לא מחפש את המפגש,
הוא אולי אפילו לא מחפש את האמת,
אלא הוא מחפש להיות צודק.
אז הוא שונה,
והתורה עצמה מביאה אותו להיות מפסיק ממשנתו.
מעלה עליו הכתוב,
איזה כתוב, אומר הבעל שם טוב, תמים תהיה עם השם אלוהיך,
סליחה, ואומר,
מה נאה אילן זה, מה נאה ניר זה?
ניר זה, אילן זה עץ הדעת, איזה אילן מפואר אני,
איזה,
מה נאה ניר, ניר זה חלק, איזה חלק מפואר אני, איזה אה, אה,
איזה תורה, מעלה עליו וכתוב,
כאילו מתחלף בנפשו.
כאילו פספסת את כל המטרה.
אז אם אנחנו שמים במרכז את עולם התפילה,
זה לא אומר שאנחנו פחות לומדים תורה,
זה אומר שהמטרה של התורה, מטרת לימוד התורה,
זה מפגש עם השם יתברך.
דבקות בקדוש ברוך הוא.
אדמו״ר הזקן שם במרכז, בליבה, את הדבקות, את המפגש, לא רק הוא, כל החסידות,
את המפגש עם השם יתברך, את העמידה נגדו,
הוא הולך ללמוד איך להתפלל.
בסדר?
זאת ההכרעה.
והיא הכרעה משמעותית מאוד.
אני אתן אולי עוד כמה נפקא-מינות בין הדברים, בסדר?
בין אם אדם הוא שם במרכז את התורה לבין אם הוא שם במרכז את התפילה.
מה קורה כשאני לא מבין משהו?
לומד ולא מבין.
אם הסיפור הוא סיפור של תורה, לא מבין, אז אני...
מפתח עוד ספר,
עוד מקור,
עוד מבקשים שיסביר לי.
אבל אם המרכז הוא מפגש,
זה אומר שאם אני לא מבין,
לפעמים אדם לא מבין כי הוא באמת לא הסבירו לה, אבל אני לא מבין הכוונה, לא נפתח, אתה מנסה להבין את הליבה ולא הולך,
זה אומר שלא נוצר מפגש. אז מה צריך לעשות?
לחזור בתשובה.
לחזור בתשובה.
הרב משאש,
כן, בכבוד, כך כך.
הרב משאש, הרב של ירושלים,
מעיד, הוא סיפר לרב עמאר, הרב של ירושלים היום.
הוא אומר, תראה, לפעמים אני לומד סוגיה,
הרב משאש היה עסוק בסוגיות חמורות מאוד, של התרת עגונות, דברים חמורים ביותר.
ולא מצליח להגיע לפתרון.
הוא אומר, אז יש לי שיטה.
אני לא נלחם, אני סוגר,
עובר לדברים אחרים,
וכעבור יום-יומיים אני חוזר לזה עוד פעם.
הרבה פעמים הדברים נפתחים.
הוא אומר, אם גם זה לא עוזר,
אז אני סוגר
ואומר כמה פרקי תהילים,
ואז הוא אומר, ואם גם זה לא עוזר,
הרב משש הוא חי בתקופתנו.
הוא נפטר לפני תשס ג' הוא נפטר.
שבת הגדול תשס״ג, זה 15 שנה.
הוא אומר, אם גם זה לא עוזר,
אני בוכה.
והוא אומר, וזה אף פעם לא חוזר ריקם.
דמעות לא חוזרות ריקם.
אני תוך כדי, אני מתגלגל מסיפור לסיפור, כן?
אז אני אספר לכם, נכון מתאים לכם? אנחנו בערב, פה אין כוח עכשיו להתחיל איזה סיפורים, זה יחזיק אותנו ערים.
היה פעם,
החוזה מלובלין אמר לרב שמחה בונים, תלמידות,
שהוא היה עשיר שבאותה שנה הוא ירד מנכסיו.
באותה שנה הוא ירד מנכסיו.
אז טוב, באמת ככה היה, רב סימון חבודים ירד מנכסיו.
הוא היה אדם עשיר, הוא היה רגיל
להגיע לוורשה והיה מתארח בבתי מלון והוא המשיך לנהוג במנהגים שלו וצבר חובות חבל על הזמן.
ואז יום אחד הוא יושב במלון והתחיל לבכות, אמר הקדוש ברוך הוא, מה אני אעשה? יש לי מלא חובות ומה עכשיו, מה יהיה?
הוא התחיל לבכות.
ואז איך שהוא בוחר, דופקים אצלו בדלת איזה שליח מאיזה גבירה, קראו לה גבירת תמרל,
שהיא אומרת לו שהיא רוצה שהוא יעשה לה איזה עבודה,
הוא אמר מזה שדופקים אצלי בדלת, סימן שמזלי התחיל העיר ותפילתי נשמעת, הוא אמר לשליח, תגיד לגבירה שלך שאני לא מוכן לעשות שום עבודה, אני רוצה שותפות.
הוא אמר לו חוצפה, ככה תגיד לה, הוא הלך, היא שמעה בקולה
ונתנה שותפות והוא נכנס איתה לעסק והרוויח.
בסוף שנה הוא בא לרבו, החוזה מלובלין,
אז החוזה לו להסתכל ואמר לו, לא דיברנו מדמעות.
על זה לא דיברנו.
ואת הסיפור הזה סיפר הרבי מגור
הנוכחי
לאיזה חוסן אחד,
שגילו לו, לפני כמה שנים גילו לו את המחלה.
אז הוא הלך לרבבי מגור הפני מנחם, הרבי במיגור הקודם.
הוא אמר לו, גילו לי את המחלה וזה.
אז הרבי הפני מנחם, שהיה לו רוח הקודש,
אמר, לא יודע, יש איזה כדור אופטלגין,
תיקח אופטלגין.
אז הוא לקח אופטלגין והלך לזה,
היה כלא היה.
כעבור כמה שנים זה חזר.
המחלה חזרה, והוא הלך ל...
הרביע הנוכחי.
אז הרביע אמר לו, טוב, אז מה אומרים לעשות הרופאים?
אמרו, אומרים בדיקות וניתוח, ואמרו, טוב, שיהיה בהצלחה.
הוא אומר לו, אבל הפני מנחם אמר לי לקחת אופטלגין.
אז הוא אומר לו, בני מנחם היה בשמיים,
מה זה קשור אלינו? זה היה קודש קודשים. אני מאחל לך שיהיה לך הצלחה.
אז הוא הלך,
הפני מנחם קבור במחנה יהודה, שמעו לשוק.
יש את הקבר של האם ראם את זה? שלא.
כדאי ללכת לשם, זה אנשים צדיקים שם.
הוא ישב שם ובכה בדמעות,
בציון של הפני מנחם, שהוא לא רוצה ניתוחים ולא רוצה שום דבר ולא כלום.
כעבור זמן הוא הלך לבדיקה, ושוב פעם, היה כלא היה,
וכשהוא בא אותם לרבע, אז הרבע בפתח הוא אומר לו, לא דיברנו מדמעות.
אדם בוכה אז הוא, הגמרא אומרת שערי דמעה לא ננעלו.
יש עוד הרבה סיפורים
על אנשים שברגע שהם בכו הם ראו ישועות.
בכי קולקטיבי בסוף השיעור,
כל אחד יבגר מה שהוא רוצה.
אז על כל פנים,
ההכרעה היא, אה, התחלתי לספר את זה בגלל שאם אדם,
אם עולם התפילה הוא במרכז ועולם המפגש הוא במרכז,
אז אם אדם לא מבין משהו, מה הוא צריך לעשות כמו הרב משאש?
לעשות תשובה, להתפלל, לבכות.
ואז הוא יזכה שיפתחו לו שערי בינה.
אז זו בעצם אמירה אחת.
החסידות, אדמור הזקן, חסידות שמה בליבה את עבודת התפילה דווקא.
והתורה, כמובן, אם אדם מתפלל והוא מלא בדעת ומלא בחוכמה, התפילה שלו נראית אחרת מאשר אם הוא לא מבין כלום מהחיים שלו.
אבל התורה בעצם,
זה איזושהי דרך להיפגש עם הקדוש ברוך הוא, שהיא אפילו פחות ישירה מהתפילה.
בסדר?
והרבה מאוד עובדים על עניין התפילה.
ואנחנו יודעים כמה הדבר הזה הוא קשה, כמה הדבר הזה הוא לא קל. הרבה יותר קל ללמוד מאשר להתפלל.
זה עצמו סוג של ראייה.
אבל בתוך הסיפור הזה יש עוד עניין.
כי ברגע שמתחילים דבקות,
אז אוקיי, אז בואו נתחיל לעוף.
הדבקות אלוקית, אז עכשיו נהיה מלאכים, אז עכשיו נסתגר.
שימו לב, מה שחוזר כאן לכל אורך הסיפור, שאדמור הזקן מבקש
רשות מאשתו.
ולא רק שהוא מבקש רשות מאשתו, אלא גם היא קונה לו את הסוס.
עכשיו, זה, זה, מה זה הסוס?
הסוס זה ארבע רגליים מחוברות לארץ. אפשר להגיד שזה סוג של ביטוי של הנפש הבהמית.
היא אומרת לו, אני אדאג שאתה לא תעוף לי בשמיים,
שאתה תישאר מחובר למציאות.
והוא מקבל את זה לו, יש ביניהם איזשהו הסכם.
אתה הולך, אבל זה לשנה וחצי.
אתה הולך, אבל זה בהסכמה.
זה לא רק איזה, כאילו, איזה קלפטיות כזאת וכל זה, אלא זה בעצם אמירה, הדבקות שאנחנו מדברים עליה היא לא דבקות מחוץ לעולם,
אלא היא דבקות בתוך העולם,
בתוך המציאות, בתוך הבן אדם לחברו, בתוך המשפחה, בתוך האישה, בתוך הילדים, בתוך כל המציאות,
אנחנו יוצרים דבקות מה שמדברך.
הנטייה הפשוטה היא שאדם רוצה ליצור איזושהי דבקות, לפרוש, ללכת למדבר,
להסתלק מחברת בני אדם,
לא להיות מעורב בדעתו עם הבריות,
להיות באיזה מין פרישות כזאת, והיא אומרת לו, לא,
אני רוצה אותך כאן בעולם הזה.
כאן בעולם הזה מחוברים והוא נותן ממנה רשות והעובדה שהסוס מת, הרי בסיפור נכון ראינו שהסוס מת, למה? כי אחיו לא ביקש רשות.
אז הוא אומר לו, תקשיב,
אם הסוס מת זה בגלל שמישהו כאן מאיתנו,
וזה לא אני,
מנסה לברוח מהעולם הזה, שיש בו גם סוסים.
זה לא אני כי אני ביקשתי רשות מאשתי, אז כנראה אתה, תחזור.
תחזור.
ואתם יודעים, הרי אומרים שרק שניים יכולים להעיד על אדם אם הוא צדיק באמת, שזה הקדוש ברוך הוא ואשתו.
רק שניים יכולים להעיד.
ויכול להיות שאפילו מבין שניהם אשתו יודעת יותר טוב.
אז הדבר הזה הוא
עבודת השם שיוצרת איזשהו פער ופירוד במשפחה, או פער ופירוד בין איש לאשתו, היא כנראה מזויף מתוכו.
והחוכמה היא ליצור דבקות בתוך הבית,
בתוך המציאות.
כן.
ומשם הלך ברגליו.
והסיפור הזה מעביר אותנו
גם לסיפור הבא.
זה גם כן סיפור בין
ביניהם, בין אדמור הזקן לבין אשתו,
הרבנית סטרנה. סטרנה בעברית זה כוכבה, אם היינו מתרגמים את זה, זה כוכבה.
עיקרון השני,
קראתי לזה ונקלותי עוד מזו, תכף תבינו למה. רבנו היה מכבדה מאוד,
כן, את אשתו, כוונה.
עם כל זה, ובפרט אחר בואו מפטרבורג,
כן, מהכלא.
ושמענו שכשבא רבנו לליאזני,
אחרי שהוא חזר ממזריץ',
התחילו והתחילו לנסוע אליו.
התחילו אחרי שנפטר המגיד ממזריץ',
וגם במיוחד אחרי שרבי מנחם מנדל מוויטבסק,
שהיה גדול תלמידי המגיד ממזריץ', עלה לארץ ישראל לטבריה, אז אדמור הזקן נהיה ראש עדת החסידים ברוסיה הלבנה והתחילו להגיע אליו.
ראה רבנו דרך החלון שנוסעים המונים המונים.
ונפל הארץ והתחיל להתגולל וצעק בקול מה רוצים ממני? מה נוסעים אליי? מה ראו בי?
ונכנסה היא אליו ואמרה לו, לא אליך הם נוסעים,
כי אם באשר שאתה היית אצל הרב המגיד, נשמתו עדן,
על כן מבקשים אותך שתספר להם מה ששמעת ממנו.
אמר לה רבינו,
אם רק זאת מבקשים, אמלא בקשתם.
אספר אספר.
ומאז התחיל לספר עד כי חדל לספור.
סיפור מתוק,
אבל מה העניין שלו?
אני יכול לומר משהו שהוא מסוכן,
אז אני נותן כאן הערת אזהרה.
מי שחושב או חושבת שאם לא הבינו את זה עד הסוף,
אז לא להשתמש בזה, בסדר?
לא להשתמש בזה, זה לא בשבילכם.
רק מי שבטוח שהוא הבין את זה עד הסוף,
לא, גם מי שבטוח שהוא הבין את זה עד הסוף, אני עוד יותר מפחד ממנו,
אז גם שלא זה, אבל מי שהוא חושב שהוא הבין אבל יש לו איזה סימן שאלה, הוא יכול להשתמש בזה, בסדר?
מה האמירה?
האמירה היא כזאת,
יש בחסידות מושג שנקרא שפלות.
שפלות זה לא להשפיל, בסדר? אני עכשיו משתמש בעניין להשפיל,
לא כמו להשפיל באנגלית זה
humiliate, נכון? זה להשפיל, כאילו זה להעליב מישהו, לא.
להשפיל זה להכניס למישהו שפלות, להזכיר לו מיהו, כאילו, הכל בסדר, אתה...
זה נקרא להשפיל, לעשות למישהו,
להכניס אותו למצב של שפלות.
אחת מהתפקידים
של אישה כלפי בעלה זה לגרום לו לשפלות, בסדר? זה אחד התפקידים החשובים.
אני מייד אסביר את זה, אבל מאיפה אנחנו יודעים את זה?
שם קוד לאישה בתנ״ך, בתורה, זה המילה זאת.
כי כתוב לזאת, יקרא אישה.
כי מאיש לוקח זאת. אז המילה זאת היא קשורה לאישה. אז בואו נעקוב אחרי המילה זאת.
אם תקומו עליהם מלחמה,
בזאת אני בוטח. אם יש משברים,
אם יש קשיים, במי האדם יכול לבטוח?
באשתו, בטח בלב בעלה. אם תקומו עליהם מלחמה, בזאת אני בוטח. מצוין.
לזאת יקרא אישה. אבל יש גם עוד פסוק.
הונקלותי עוד, זה דוד המלך אומר למיכל, הונקלותי עוד
מזאת.
כלומר, האדם צריך לקבל איזה נקלות דווקא מזאת. מה הכוונה? לפעמים גבר,
אדם יכול לעוף על עצמו, לחשוב כל מיני דברים.
מגיע הביתה, אשתו אומרת לו, אתה יכול רגע בבקשה להוריד את הפח, אה?
אתה יכול, הילד פה צריך להחליף טיטול. כאילו,
לפני בחור, אתה יודע, כיבדו אותו, קראו לו הרב, גוף שלישי וזה, עמדו, ישבו כל היום,
מגיע הביתה, לא, לא שזה, בצורה טבעית,
הוא מלוכלך, אתה יכול לשטוף כלים ככה, תחזיר אותו לגמרי למציאות
שלא יעוף על עצמו.
אדמו״ר הזקן,
צעיר, עוד פעם, אנחנו קוראים לו אדמו״ר הזקן, כי הוא בסוף ימיו היה זקן, אבל פה הוא צעיר,
מגיע לבית שלו, מסתכל מהחלום ורואה עשרות ומאות ואלפים באים אליו.
אתם יודעים שרבי נחמן ואדמו״ר הזקן נפגשו.
הם נפגשו.
ורבי נחמן כותב לחסידים שלו, אומרים שיש לו 50 אלף חסידים ברוסיה,
באוקראינה.
מגיעים אליו מאות ואלפים.
מה זה עושה לאדם
שמגיעים אליו מלא אנשים?
מה מפחיד אותו?
מה?
גאווה.
עכשיו, אם אתה מפחד מגאווה,
זה אומר שבדו-קין זה מה?
זה קיים אצלך.
כן? כלומר, זה נמצא, אז אתה, רגע,
לכל אחד מאיתנו יש איזה, נכון, יש איזשהו עניין של גאווה,
אבל הוא מין חיידק רדום כזה.
כמו שיש חצבת, אז יש גאבת, כן?
מחלת הגיימת, פתאום הווירוס משתולל,
לא לקחנו חיסון, והוא עלול ל...
אז אתמור הזקן רואה את כל האנשים האלה מגיעים אליו, וכולם ידברו אליו בגוף שלישי, וכולם יקומו, וכולם יגידו לו כבוד הרב,
וכולם יקראו לו כבוד קדושת, וכולי וכולי, והוא מתחיל להיבהל, מה אני מדבר? לאן הדבר הזה יכול להביא אותי?
מה הם רוצים? שילכו מכאן!
אומרת לו רעייתו,
תירגע, אתה רק קצינור,
הם לא באים אליך, הם באים אל הרב שלך.
אתה רק אמור לספר להם, זה הכול.
זה לא אתה, זה...
אז זה, בסדר?
זה עצה גאונית. ואז הוא אומר, טוב, הם באים לספר, אז אין שום בעיה, אני אספר להם כל מה שראיתי.
זה לא אני, אני מספר עליו, כן?
הסיפור הזה בעצם בא להגיד על אדמור הזקן, שאדמור הזקן רואה את עצמו
כצינור מרכזי מתורתו של המגיד, כן?
צינור מרכזי מתורתו של המגיד, כי אתם יודעים
למגיד נמזריץ' היו לו 120 תלמידים,
ואפשר לדון ביניהם מי ההמשך המרכזי.
אומר הסיפור הזה, הדבור הזה כן אומר, אני ההמשך.
אני אספר ואספר ואספר עוד ועוד מה היה שם.
אבל זה מאוד מאוד יפה לראות איך זה קורה בינו לבין אשתו. כלומר, זו עבודת השם משותפת של שניהם.
מאוד העריך אותה, והיא עזרה לו להיות בדיוק ממוקד.
הסיפור הבא,
גם מוכר,
אבל בואו ננסה טיפה ללמוד אותו ועל גביו נספר עוד סיפור שקשור לזה.
זה סיפור מהתקופה של אבא בכלא,
במאסר.
אז הוא ישב שם ועיניו צופות וקלות לישועת השם.
אחר כך בא אליו
שר הז'נדרמים,
שף ז'נדרמי,
מקבל דפרס ממנו, זה מסמך.
ויתנאו השם לחן ולחסד בעיני השר.
ואחד מהרבנים, נכדי רבנו, סיפר שכשבא לשם השר וראה תואר
ופני רבנו כי היום הוא
ומצאות טרוד בעמקי עשתנותיו הבין שהוא איש רם המעלה.
והשר היה גדול בחוכמה ובקי בתורתנו הקדושה.
אמר לו השר יש לי שאלה לשאול ממך אם תשיב לי מה שאשאל.
אמר לו רבנו שאל מה שתשאל.
אמר לו השר תאמר לי פירוש הפסוק ויקרא השם אל האדם ויאמר לו אייך.
איך שייך
שהקדוש ברוך הוא לא ידע איה האדם.
ואמר לו רבנו האם מאמין אתה שהתורה היא נצחית וישנה בכל זמן ובכל דור ובכל אדם?
וישיב לו השר, אין, אני מאמין בזה.
השר הזה היה גוי, אני מזכיר לכם.
אמר לו רבנו, פירוש הפסוק הוא שבכל זמן קורא השם לכל אדם,
ואומר לו, אייכה, היה אתה בעולם,
בלשון אשכנז,
וו וחלסטו אינדר ולט, נכון? קראתי נכון?
וו וחלסטו.
הנה לאדם נקצב ימים ושנים,
שבכל יום ובכל שנה יעשה הטוב עם השם ועם אנשים,
ועל כן התבונן,
היה אתה בעולמך,
כמה שנים עברו עליך,
ומה עשית באותם הימים והשנים?
למשל, הוא אומר לשר, אתה חיית שנים כך וכך,
הוא אמר את הגיל שלו, מכוון,
כמו השנים שהיו לשר, מה עשית בהם?
האם היטבת למישהו?
ונתפעל השר מאוד,
ושמענו שהשר היכה לו בידו על כתפיו ואמר לו בראבו,
ריסיו, בראבו.
אחר כך קיבל השר מרבנו דה פרסין,
מרבנו השיב לו על כל דבר בחוכמה נפלאה,
ויש לנו את המסמכים האלה, יש לנו אותם,
את התשובות שהאדמו״ר הזקן השיב.
ובדברים שהיה נוגע לדין תורתנו הקדושה השיב מדברי חז״ל המיוסדים על הדני פז ולבד הדברים הנוגעים לדבר משפטו ראו ממנו עוד חוכמות נפלאות בכמה עניינים שונים עד שהשר הפליג את רבנו לפני הקיסר שהוא חכם גדול ואיש אלוקי ולפי דעתו הוא זכאי בדינו רק המלשינים טפלו עליו עלילות שווא מחמת קנאה.
זה הסיפור.
בסיפור הזה אצל חסידים נהוג לומר שהוא ממש מעיקרי החסידות בסדר ממש מעיקרי תורת החסידות
שבעצם מנכיחה
מול האדם את שאלת השאלות.
איפה אתה?
מה עשית עם החיים שלך?
זה שאדם יושב, קם בבוקר, מתפלל, לומד תורה, תפילה,
בסדר גמור, זה כאילו, זה המשבצות, אין בעיה.
אבל מה עשית עם החיים שלך?
כל חיים הם חד פעמיים,
כל חיים יש להם שליחות,
כל חיים יש להם תכלית.
מה עשית עם מה שקיבלת מהקדוש ברוך הוא, עם הכישרונות שלך,
עם היכולות שלך, עם התובנות שלך,
מה עשית עם זה?
זאת שאלה. עכשיו, השר הזה, זה נראה לו תפיסה מגושמת מאוד.
אלוהים לא יודע איפה הוא, אז הוא שואל איפה אתה.
והחסידות מפרשת את זה, זה אחד מהיסודות של החסידות, לפרש דברים בצורה קיומית.
בצורה קיומית. כלומר, זה פונה אליי ודורש ממני איפה אני בעולם.
מעשה בנת מטמלך, אחת השאלות שחוזרות, שהוא התעורר ולא ידע היכן הוא בעולם.
אז הרבה אנשים נמצאים, עושים כל יום מה שצריך,
אבל השאלה אייכה, איפה אתה נמצא? מה אתה עושה עם מה שאתה צריך לעשות?
מה אתה עושה עם הכוחות שלך, עם הכישרונות שלך?
האם אתה לומד את החלק שלך בתורה? האם זה האות שלך בתורה?
כל השאלות האלו לא נשאלות.
והחסידות באה לעורר את השאלות הללו.
תשימו לב שלפני שאדמור הזקן עונה לו, הוא שואל אותו, תגיד,
אתה מאמין בתורה? הוא אומר לו כן.
כלומר, יש איזשהו תנאי לגילוי הסוד הזה.
גילוי הסוד הוא קודם כל אמונה בנצחיות התורה,
ושהיא קיימת בכל מקום, ושכל אחד מאיתנו שנשלחנו,
הקב'ה שלח אותנו בהשגחה פרטית.
אנחנו לא על איזה אוטומט,
נשמות באות, נשמות הולכות, עכשיו תורנו.
כל אחד מאיתנו הוא כמו אדם הראשון בגן עדן, כאילו כל אחד מאיתנו יחיד בעולם שהקב'ה שואל כל אחד מאיתנו אייכה.
את זה באה החסידות לעורר.
הולכים לצדיק,
לא תמיד בכלל כדי לקבל תשובות, אלא הרבה פעמים כדי לקבל שאלות.
הולכים לצדיק,
לא כדי שיפתור לך את המשוואה ויגיד לך, טוב, תעשה ככה, אלא שיעורר בך את השאלה, שיעורר בך את הרצון להתקדם, שיעורר בך את נקודת האש שנרדמה.
אז השאלה הזאת, שאלת אייכה,
היא שאלה יסודית בחסידות.
וכשאדם לומד, לומד טניה, לומד בעל שם טוב, לומד את כל קטעי החסידות, מה שקורה אחרי הלימוד, זה לימוד מאוד מאוד חזק הרי,
שאחרי הלימוד כשאדם קם מהספר,
אין לו מנוח.
מי שלא מתניא, והוא מודע לנפש הבהמית, לנפש האלוקית וכל אז,
והוא קם מהספר,
אז הוא חייב לשאול את עצמו, אוקיי, איפה אני ביחס למה שלמדתי?
איפה אני נמצא בעולם? מה מערכות היחסים בין הנפש האלוקית לנפש הבהמית?
מתי הנפש הבהמית מנצחת? מתי הנפש האלוקית מנצחת?
איך כל הדבר הזה, איך כל המערך הזה מתקיים בי?
הוא מתחיל לשאול את עצמו את השאלות, איפה אני בעולם?
וזה תחילת ההתקדמות.
כי למרבה הפלא, אדם יכול לעשות את הדברים הנכונים,
כמו שאמרנו, להתפלל, ללמוד, לקיים מצוות, והוא לגמרי רדום.
אין לו את השאלה הזאת, הקיומית, אייכה.
תורת החסידות באה לעורר את השאלה הזאת.
זאת שאלה כואבת.
הרבה אנשים היום מעדיפים להימנע ממנה.
שאלה כואבת, איפה אני בעולם?
מה עשיתי עם החיים שלי עד היום?
מה עשיתי עם הימים שקיבלתי?
הוא מדבר כאן על ימים, מה עשיתי עם היום? כל יום שאדם מקבל, יש תורה נפלאה שלו, אבי נחמן, אלוקותם אוהרן,
רשעים ב',
אומר היום אם בקולו תשמעו. כל יום הוא יום נפרד, כל יום האדם צריך לעבוד אותו ולנצל אותו.
מה עשית, היכן אתה בעולם,
לאדם נקצב ימים,
התבונן בעולמך,
כמה שנים עברו עליך ומה עשית באותם ימים. עכשיו,
אפשר להתייחס לשאלה הזאת בתור איזה משהו מחבק כזה מאיים,
אבל באמת, זאת שאלה מאוד מאוד מצמיחה.
מאוד מצמיחה. זה אומר שאם שואלים את השאלה הזאת, אז מה זה אומר?
שיש לה גם תשובה.
יש כזה מקום בעולם שהוא המקום שלי,
שאני יכול להגיע אליו, כמו מרקו שמחפשת אימא, כן?
אז יש איזה מקום כזה בעולם שכשאני אגיע אליו אני ארגיש שאני במקום,
שזה בדיוק העניין שלי, שזאת העבודה שלי, זה האות שלי בתורה, ושם אני אפרח,
ושם אני אצליח להתחדש, ושם אני אצליח להתקדם.
יש דבר כזה.
אם שואלים שאלה,
זו לא שאלה רטורית, שאלה ללא תשובה. אם שואלים שאלה כזאת, אז יש, אגב, תשובה לשאלה הזאת.
אז זה מאוד מאוד מעודד.
אייקה, איפה אתה בעולם?
ואם השאלה הזאת נשאלת כל יום, זה אומר שבכל יום אני יכול להתעורר ואף פעם לא מאוחר.
אז השאלה הזאת, אין מקום לראות אותה בתור דבר מאיים,
דבר מכבה,
דבר...
זו שאלה שהקדוש ברוך הוא בא להושיט לנו יד.
והחסידות באופן כללי באה לעורר באדם מחשבות ושאלות מן הסוג הזה.
איפה אני בעולם?
כמה מתוך מה שאני עושה בעולם זה לשם שמיים,
כמה זה בגלל דברים חיצוניים,
האם אני פנימי,
האם אני עצמי,
האם אני חיצוני,
וכל מעשה בעצם באים לבדוק. באים לייצר עבודה. אחד הטיפוסים היותר נחשבים בחסילות זה העובד.
יש משכיל ויש עובד.
אחד הטיפוסים היותר נחשבים זה העובד. אחד שהוא עובד כל הזמן, הוא עובד על עצמו לראות איפה הוא בעולם.
שואל את עצמו כל יום, כל יום ובכל יום אייכה.
בסדר?
אז זה נקודה
שלישית, היא מאוד מאוד קשורה לסיפור הראשון.
בקלי קלות אפשר לא לשאול את עצמי אייכה אם אני רק עסוק בלימוד תורה.
כן, הלימוד, צריך להגיד את האמת, לימוד תורה יש בו גם יסוד הנאה אינטלקטואלית.
גם מדרום קוריאה באו ללמוד כאן לימוד גמרא,
ומסינגפור,
זה מפתח את השכל,
אומרים.
כן, כאילו זה מעניין, תכלס ללמוד גמרא, זה מעניין ללמוד רמב״ם, זה מעניין, אני חושב שזה
סקרנות אינטלקטואלית.
היקה תוך כדי לימוד תורה. האם הלימוד הזה מביא אותי ליתר דבקות בקדוש ברוך הוא, ליתר רצון לעשות את מצוותיו, ליתר דבקות ברצונו, אני יותר קשור, אני יותר קשוב, או שזה בסדר, אני יודע עוד כל מיני מהלכים,
עוד כל מיני סברות.
אז היקה הוא בעצם קשור להכרעה של האדמו״ר הזקן ללכת למקום שבו לומדים איך להתפלל ולא לומדים איך ללמוד.
בסדר?
וסיפור אחרון.
סיפור אחרון, זה סיפור שבתור סיפור, זה כמו זום, זה סיפור שסיפר אדמו״ר מעריץ',
שסיפרו לפני צמח צדק, שצמח צדק הגיע על אדמו״ר הזקן והוא הגיב לסיפור הזה.
והכותרת כאן זה אורות דה תוהו בכלים בתיקון.
אורות דה תוהו זה ביטוי שהוא ביטוי קבלי או חסידי, שבעצם מבטא את הרצון ללכת
לכל כיוון עד הסוף.
בסדר?
זה אורות דותו.
מטבע הדברים אנחנו מבינים שדבר כזה מתקשה מאוד לשרוד בעולם. זה מאוד מאוד קשה ללכת
בכל הכוח לכאן, ואחרי זה בכל הכוח לשם. אי אפשר לנהוג ככה ברכב,
אי אפשר ללכת ככה ברחוב, קשה מאוד.
להיות דין עד הסוף, ואחרי זה להיות רחמים עד הסוף.
מצד שני יש בזה עוצמה אדירה.
אז החסידות
טובעת מהאדם,
כאילו השאיפה,
להיות אורות דה תוהו
בכלים בתיקון.
כלומר, להציב
דרישות רדיקליות לשינוי, להתקדמות, לעבודה, להתפתחות,
אבל בלי לשבור את העולם,
בלי לרסק את הזה, כמו שהזכרנו מקודם, בתוך המשפחה,
בתוך הבריות.
נגיד, אחד
המופעים החסידיים המאוד מאוד משמעותיים זה התוועדות.
ובהתוועדות המטרה היא לצאת אחרי המערכת שנכנסת.
אבל בהתוועדות זה גם בדבקות חברים,
וגם פשוט עם איזה משקה,
וגם לפני כן גוזרים את הציפורניים,
לא לשרוד אחד את השני.
זה נעשה באיזשהו,
יוצרים איזושהי מסגרת חזקה, יש גם הרבה אהבת חברים,
וכשיש הרבה אהבת חברים גם אפשר להגיד אחד את השני דברים מעומק הלב.
אז כל העבודה היא של אורות דה תוהו בכלים ותיקון. הוא היה רצון אדיר לפרוץ למעלה,
אבל אני מבין שאני לא רוצה להיפרד מהעולם, אני נשאר מחובר.
כן? עוצמה, אבל עדיין שיש לה כלים חזקים
שלא נותנים לה להיפרד
וכאילו לשבור את כל הכלים.
בסדר? זה פחות או מובן ההגדרה?
כן?
נרדמתם?
זה מעניין אתכם בכלל השיעור הזה?
פה אני מתלהב רק לעצמי או שאני לא יודע, מה קורה כזה?
דוגמה
לאורות דה תוהו בכלים בתיקון, בסדר?
אולי הדוגמה הכי טובה זה ניגון ארבע באבות שאדמור הזקן בעצמו חיבר, זה ניגון מכוון, ניגון קדוש מאוד.
זה כאילו הרצון הוא לדבקות ממש עד כלות הנפש.
זה הרצון, זה כאילו טוב,
בלי, לא לשבק בו בכלל.
אבל אנחנו רוצים את זה ב...
אז לוקח אדמור הזקן את הכיסופים האלה ויוצק אותם לתוך ניגון שמאפשר לנו
הוא מתייאש בטוח.
שמאפשר לנו,
למנגנים, מצד אחד לחוש את הכיסופים האלו, כל מי
שמנגן ניגון ארבע באבות או שר אותו בעת רצון, מרגיש בחופה, מרגיש כאילו שהניגון הזה,
עם הניגון הזה אפשר ממש לצאת מהעולם, אבל מצד שני, זה ניגון ואנחנו מנגנים ושרים, אנחנו פה.
אז הניגון הזה כולו הוא בסוד של אורות דה תהו בכלים ותיקון.
כן? והניגון עצמו הוא כלי,
הוא כלי חזק מאוד
לכיסופים האלו
של הדבקות ברשם יתברך. וסביב העיקרון הזה מופיע הסיפור המתוק הבא.
קבועות קדושת אדמו״ר מעריץ' סיפר שפעם הביא אחד החסידים לאדמו״ר הזקן קופסת טבק מוכספת במתנה.
ואדמו״ר הזקן מיען להשתמש בקופסה לשם טבק.
באומרו,
יש איבר אחד באדם שאינו בעל תאווה,
ורוצים גם אותו להליט בתאווה. האיבר הזה הוא חוש הריח.
כי אומרים שכל החושים השתתפו בחטא אדם הראשון,
ותראי האישה את העץ כי תאווהו לה עיניים,
ונגע בעץ זה מישוש,
מחלו זה חוש הטעם,
כן, אז גם ראייה, גם זה,
רק
היא שמעה בכל הנחש,
רק חוש הריח לא לקח מזה חלק.
אז עכשיו רוצים גם את זה לקלקל?
לא, לא רוצה.
לא רוצה לקלקל, לא רוצה להשתעבד, לתאוות
גם בחוש הריח.
והוא השתמש במכסה, הכסף המבריק של הקופסה, כמראה
לכוון את התפילין של ראש.
אז מה זה אומר?
איזה עיקרון יש לנו כאן?
איזה עיקרון? לקחת משהו,
כן?
לקחת משהו של, הנה זה ממש הורא דה תוהו בכלים בתיקון.
כן? לקחת כלים בעולם הזה ולהפוך אותם לכלים למשהו לשם שמיים.
לקחת את הקופסה הטבק שהיא בעצם באה לתאוות.
תאווה זה, אף אחד לא עושה קופסה מכסף בשביל תפילין.
בסדר?
כלים שמים באיזה בן.
נפיל טבק, אה,
תאוות, זה כן.
מעולה, זה נקרא תוהו, ניקח את זה לכלים, נעשה מזה כלים של תיקון. אז כבר בסיפור הזה בעצמו,
אדמור הזקן עושה את זה.
אבל אז
זה נראה על פניו
שהוא כאילו פישום פנים ואופן, וככה שיבר את התאווה.
פעם סיפרו סיפור זה במעמד אדמור הצמח צדק, נכדו של אדמור הזקן, והתבטאו שהאדמור הזקן שבר את המכסה מהקופסה.
העיר אדמורא צמח צדק לא כך היה.
עניינו של הסבא לא היה לשבור.
למרות הרדיקליות של התורה שלו ולמרות הדרישה והתביעה
והתביעה כמו כל מי שלומד ספר תניה, התביעה שלו מכל אחד מאיתנו, זה לא להיכשל אפילו פעם אחת.
בינוני זה מי שלא ניכלל אפילו פעם אחת, הוא תמיד מצליח להתגבר, זו דרישה דרמטית,
אבל זה לא בא לשבור.
עניינו של הסבא לא היה לשבור, הוא לא שבר לא את עצמו
ולא את הזולת.
מסתמה המכסה המחובר לקופסה בחוץ והסבא הסיר את החוט המחבר,
אבל לשבור הוא לא שבר.
הגמור הצמחצית זה היה ברור בוודאות שרבנו הזקן לא שבר,
עד שבגלל זה אמר בביטחון,
זה כבר מילים של הרבי, שהסבא לא שבר אפילו את הדומם, אלא רק הסיר את החוט המקשר.
להסיר את החוט המקשר,
להסיר את מה שאוסר אותנו בתוך התאוות, בין אם זה על ידי תורה,
בין אם על ידי ניגון,
לא לשבור.
זה נקרא אורות דה תוהו בכלים ותיקון, וזה קשור לסיפורים הראשונים,
זה נקרא לתקן בתוך המשפחה. לשבור זה להגיד, טוב, המשפחתיות, הביתה, זה מושך אותי למטה,
אני רוצה לפרוש, אני רוצה להיות צדיק,
אני רוצה להיות פרוש, רוצה להיות למעלה.
לא.
הוא מבקש רשות מאשתו,
כי הוא לא עסוק לשבור לא את עצמו ולא את אחרים,
אלא עסוק בלתקן.
זה ממש מה שבאה החסידות לייסד, אורות דה תוהו,
שאיפות גדולות, רצון באמת להשתנות, רצון להיות אדם אחר, אבל בכלים חזקים של תיקון, של מעורבות עם הבריות, של אכפתיות, של נעימות, של דרך ארץ,
של תורה גדולה, של תפילה גדולה, כאן בתוך
העולם הזה.
אז זה לקח ארבעה סיפורים של אדמו״ר הזקן, שחשבתי שדרכם ננסה טיפה יותר להיכנס אל הדמות ולהיכנס אל היום הזה, שהוא באמת נהיה יום כללי בעם ישראל, זה ראש השנה לחסידות, י׳ ט' בכסלו,
ותודה רבה שאולי בשבוע הבא, לא אולי, בשבוע הבא נעשה כאן איזו התוועדות.
אז תגיעו מוכנים, התוועדות ככה, נראה איך נעשה את זה, אבל יהיה פה איזו התוועדות, בטח יהיה ניגון, זה בטוח,
וגם יהיה את ההתוועדות בקשר ליום הקדוש הזה.
ערב טוב.
