היום סיפור קצת קשוח וכואב.
היה לנו כל מיני סיפורים נחמדים עד עכשיו,
והיום זה סיפור שקצת ידרוש מאיתנו עצבים חזקים, אבל בואו נעשה הקדמה
וניזכר שהסיפורים האלו נכתבים כדי ללמד אותנו.
כלומר, הם לא נכתבו רק כדי שנדע על כל מיני דמויות וכאלה,
זה נכתב גם אלינו. כלומר,
יכול להיות שהסיפור הוא כתוב בעוצמה מאוד גדולה.
את יכולה, ככה תביאי אותי טיפה אחורה, ואז יותר בנות תוכלו לראות טיפה אחורה, כן, בדיוק. עוד קצת, עוד קצת, עוד טיפה אפילו, כן. אל תקחי טיפה אחורה בעצמך, זהו.
יפה מאוד, ככה, כמה שיותר בנות תראו.
בסדר? אתם שומעות אבל לפחות?
כן. כן?
זה עובד הדבר הזה?
שומעים?
כן. ככה?
אה.
טוב טוב.
יש פה רוב, רוב מנצח.
אז הסיפורים האלה נכתבו כדי שנלמד מהם.
כדי שנלמד מהם וכדי ש... אז יכול להיות שהסיפור הוא בעוצמה מאוד מאוד גדולה,
אז בסדר, אנחנו נוריד את העוצמות וניקח אותם עד אלינו, אבל בסוף הנקודה, הלב,
שייך
בכל אחד, אצל כל אחד ואחד מאיתנו. בסדר?
אז נמצא לדרך.
יש לכם כוח?
יופי.
יעקב, ברוך הבא. בוא, אתה מאזן פה את הספינה.
תכף היא מתהפכת.
אמרו עליו, מה?
לא, לא, לא.
יש דפים, רק זה.
אמרו עליו על נחום איש גמזו, טוב שאתם צוחקים וצוחקות לפני שמתחילים, כי תכף היא מתהפכת.
אמרו עליו על נחום איש גמזו שהיה שומא משתי עיניו וגידם משתי ידיו,
וקטע משתי רגליו וכל גופו מלשכין, ורגלי מיטתו מונחות בספלים של מים,
כדי שלא יעלו עליו נמלים, שזו תמונה מזעזעת.
פעם אחת הייתה מיטתו מונחת בבית רעוע.
ביקשו תלמידיו לפנות מיטתו ואחר כך לפנות את הכלים.
אמר להם בניי פנו את הכלים ואחר כך פנו את מיטתי שמובטח לכם כל זמן שאני בבית אין הבית נופל.
פינו את הכלים ואחר כך פינו את מיטתו ונפל הבית.
המקור הוא גמרא בתענית.
לא נשמעתי כאן.
אמרו לתלמידיו רבי וכי מאחר שצדיק גמור אתה למה עלתה לך כך?
אמר להם בניי אני גרמתי לעצמי
שפעם אחת הייתי מהלך בדרך לבית חמי והיה עמי מסוי שלושה חמורים
אחד של מאכל ואחד של משתה ואחד של מיני מגדים.
בא אני אחד ועמד לי בדרך ואמר לי רבי פרנסני.
אמרתי לו אמתן עד שאפרוק מן החמור.
לא הספקתי לפרוק מן החמור עד שעצתה נשמתו.
הלכתי ונפלתי על פניי ואמרתי עיניי שנוכסו על עיניך יישומו.
ידיי שנוכסו על ידיך יתגדמו.
רגלי שלא חסו על רגליך יתקטעו ולא נתקררה דעתי עד שאמרתי כל גופי יהיה מלא שכין.
אמרו לו אוי לנו שראיינוך בכך אמר להם אוי לי אם לא ראיתוני בכך.
כן בירושלמי זה כמעט אותו סיפור רק בירושלמי זה קצת יותר
הוא בראשון הוא אמר לו המתן לי עד שאחזור הוא לא אמר לו המתן לי עד שאפרוק מהחמור המתן לי עד שאחזור
איזשהו הבדל אבל הסיפור ביתר פעולות מופיע בבבלי בסדר?
סיפור קשה.
מה רוצים מאיתנו בכזה סיפור?
ויש פה מציאות מאוד מאוד של סבל, ושאדם מביא עצמו את הסבל הזה.
מה הפשר של הסיפור הזה? בואו נתחיל.
נחום איש גמזו, אנחנו התחלנו את הסיפור מאמצע. היה אדם קדוש, איש מלומד בניסים,
שהיה אומר על כל דבר גם זו לטובה.
כן.
היה אומר על כל דבר גם זו לטובה.
ומתברר, יש דפים, רב שבתאי,
ומתברר
שהסיפור שהגמרא איתו מתחילה על חומיש גמזו, כולכם מכירים ומכירות אותו, נכון?
ביקשו ממנו ללכת ל...
ביקשו ממנו ללכת ל... הקיסר גזר גזרה, אמרו מי ילך לגזרה, אמרו מי ילך לחומיש גמזו, שהוא מלמד בניסים, וקראו לו מלא מלא תקלות בדרך, וכל דבר הוא אמר גם זו לטובה.
אז תכונה כזאתי
של מישהו,
שמזהה בכל דבר במציאות
השגחה אלוקית.
כל דבר,
היכולת להגיד על כל דבר, גם זו לטובה,
היא בעצם תלויה ביכולת שלנו לראות, וכל דבר קטן
זה לחיות על מתח מאוד מאוד גבוה.
אנחנו הולכים במציאות, ואם דברים משמעותיים קורים לנו, אז אנחנו שואלים את עצמנו למה זה קרה,
אבל כל איזה פיפס שקורה, אנחנו לא מתרגשים ממנו.
מה חושב שגם זו הוא מאוד מאוד רגיש,
כמו ססמוגרף רגיש מאוד לכל מיני תנודות, וכל דבר שקורה לו, דברים גדולים, דברים קטנים, בסדר, גם זו לטובה, הכל בהשגחה.
הוא מרגיש מושגח מאוד בעת השם יתברך.
זאת נקודת המוצא לסיפור הזה,
התכונה שלו.
ומהמקום הזה אני רוצה שננסה רגע ללמוד את הסיפור הזה.
התמונה היא,
הנה הרב שוכב בבית.
מיטתו רעוע, על מיטה, איך שהוא מתואר כאן,
והבית הזה עוד רגע עומד ליפול.
באים התלמידים ורוצים לפנות אותו כדי שהבית לא ייפול עליו.
ואז הוא אומר להם דבר מאוד מאוד מיוחד.
הוא אמר להם,
קודם כל תפנו את הכלים,
ואחרי זה תפנו את מיטתי,
כל עוד אני בבית, אין הבית נופל.
יש פה בעצם, בדו-שיח הזה,
סיפור של הבדלי גישות בין נחום השגמזו לבין התלמידים שלו.
מה חושבים התלמידים?
הם באים ורואים את רבם מתייסר.
זה לא פעם ראשונה שדבר כזה קורה.
כבר פגשנו את זה אצל איוב.
באים חבריו של איוב ורואים אותו מתייסר.
והטענה שלהם היא,
שמע, לא יכול להיות שבאו אליך איסורים
בלי שעשית איזשהו חטא.
אין איסורים בלא עוון.
וגם נחום השגמזו לפי דעת תלמידיו, למרות שהוא ודאי אדם גדול,
בוודאי הוא אדם מופלא,
הוא כנראה יש לו איזשהו חטא כזה או אחר,
ובגללו הוא סובל.
כמו שאומרים הרעים של איוב, לאיוב.
מה אתה עושה? אין דבר כזה. תבדוק, תבדוק את עצמך יותר, תעמיק, תבדוק, תחקור, תגלה שעשית כל מיני תקלות.
בסדר? גישה.
ואנחנו אומר להם, תשכחו מזה.
זה לא בגלל זה.
אני עדיין,
הוא יודע על עצמו שהוא צדיק גמור. עכשיו, זה דבר מאוד מאוד מעניין, מה האינדיקציה? כל עוד אני בבית,
כלום לא זז, כלום לא ייפול.
זו הגדרה של צדיק.
צדיק זה מי שמגן על סביבתו,
מגן על דורו כעץ. משה רבנו אומר,
היש בה עץ עם אין, האם יש בה צדיק שמגן על דורו כעץ? הוא אומר, אנחנו משגרם זוג של כל עוד אני בבית, לא יקרה כלום.
אני שומר על הבית, אני מגן על הבית,
אני משגיח על הבית,
שום כלי לא ייפול מהבית,
הייתה כל בסדר גמור.
כלומר, הוא מוכיח להם,
הוא מעביר אותם ממערך של שכר ועונש,
שזה מה שפחות או יותר כולנו היינו חושבים.
יש שכר ויש עונש,
אדם עושה מצוות, מקבל שכר, עושה עבירות, מקבל עונש,
וזה ודאי ידוע שלא תמיד מה שאנחנו רואים
זה מה שבאמת,
אומנם הקדוש ברוך הוא מדקדק עם צדיק ימקחו את השערה,
וכנראה עם החומיש גם זה דקדק מאוד, אבל זה ברור לפי התלמידים שיש לו כאן איזה,
הוא עשה איזה משהו לא טוב, ולכן הוא נענש.
ולכן הוא נענש.
ואנחנו אומר להם, לא, זה לא בגלל זה.
אין בי שום עבירה.
לא עשיתי כלום, אני צדיק.
שימו לב, יש כאן הגדרה מאוד חשובה לצדיק.
צדיק
זה מי שהסביבה מוגנת בגללו.
הוא יודע להגיד, הבית לא ייפול והכלים יישארו כל עוד אני בבית.
וגם אני מגן עליכם.
אז אם כך, זה מאוד מאוד מעצים את השאלה. אז אם זה ככה, והוא לא עשה שום עבירה,
אז למה הוא סובל?
והסיפור הזה מעביר אותנו
לציר אחר של חיים,
בסדר?
למשוואה אחרת.
יש משוואות של מצווה ועבירה, נכון?
אסור ומותר.
כמו קצת שחור ולבן.
יש משוואות
שהצד הראשון הוא לא מצווה והצד השני הוא לא עבירה,
אבל הן בכל אופן קיימות.
לדוגמה, רגישות וחוסר רגישות.
שמעתם על דבר כזה?
מה, להיות רגיש זה מצווה?
להיות לא רגיש זה עבירה? להיות לא רגיש לא קורה שאני מעליב מישהו, אני פוגע בו, לא פוגע בו.
אני פשוט לא שם לב אליו, זה הכל.
לא שם לב, מישהו בא, לא שמתי לב.
זה לא מצווה וזה לא עבירה,
נכון?
אחד המשחקים שאני אוהב לשחק עם הילדים שלי, עכשיו כשהם קצת גדלו אז זה יותר קשה לי,
זה משחק ההפך.
אתם אוהבים את משחק ההפך?
מה ההפך מארוך?
קצר.
מה ההפך מגבוה?
יפה, אתם חזקים בזה.
נתחיל לסבך את זה עכשיו.
מה ההפך מעמוק?
רדוד.
מה ההפך משטוח?
איך?
התחלנו להסתבך. מה ההפך משטוח?
עגול?
ההפך משטוח זה עגול?
אולי ההפך מישר זה עגול.
מה ההפך משטוח?
איך?
קעור? לא. קמור זה ההפך מקעור.
מה?
פסיכומטרי, עמוק.
אמרת רדוד מקודם.
איך?
מה ההפך משטוח?
מחוספס וחלק.
חידה.
מה?
רחבות, רחבות. מי זה טדי? אני רואה פה את טדי?
וואי וואי וואי.
איזה כיף.
מה?
בואו בואו. התחלנו בתשע, אבל הכל טוב.
שיעור מתחרה, הייתם בשיעור מתחרה.
של מי?
קודש קודשים, הרב אליהו.
השקתם לו את היד בסוף, זה מה שחשוב.
זהו.
מה ההפך משטוח?
אני אגלה לכם,
כי זה יחסית מהקלים, יש את זה יותר מסובכים.
נתקדתם בנפוח.
נפח, כאילו, בסדר?
מה ההפך מאדיש?
רגיש.
מה ההפך
מהחלטי,
זהו, לא החלטתי, זהו,
מתלבט.
מה ההפך מעדין?
כשאתה מגיע למידות בנפש,
זה לא תמיד טוב ורע, וזה קשה להפוך את זה.
יש דברים שקשה להפוך אותם.
מה ההפך מעץ?
החבורה מכירה את זה, את החידה הזאת.
מה ההפך מעץ?
לא.
דווקא רב שבתאי, אתה אמור לענות על זה.
זה בול שאלה בשבילך.
גם מבחינת הגיל וגם מבחינת הפעולה.
פאלי, כן.
יפה, ההפך, נו, אתו פאלי.
מה זה פאלי?
מה זה פאלי?
אתו פאלי, מה זה פאלי?
אבל למה קוראים לזה פאלי?
זה קיצור של פלסטין, זה היה ב...
זה משהו מיוחד לישראל, לארץ ישראל, אתו פאלי, פלסטין.
בנק אנגלו-פלסטין בנק.
בקיצור, זה לא, אז יש כל מיני משוואות
אחרות לחיים, חוץ משחור בלבן, מותר או אסור, עבירה או מצווה.
משוואות אחרות.
רגיש או לא רגיש,
כן, רגיש או עדין,
קשוב או אטום,
שם לב או לא שם לב, אלה, זה,
אומרים,
אולי זה קצת הבדל גם בין גברים לנשים,
כן, יש איזו חלוקה נגיד לצבעים, זה ידוע שעיוורון צבעים זה מחלה גברית, 80% מעיוורי הצבעים האלה הם גברים,
ואגב, עיוורון הצבעים הנפוץ ביותר הוא בין חום לאדום,
שזה מעורר כמובן שאלה מאוד מעניינת לגבי היכולת לפסוק בהלכות מראות.
האם כל רב שפוסק בהלכות מראות עשה לפני כן בדיקה שהוא לא עיוור צבעים?
מישהו לא היה לך לצבא, כי בצבא בודקים את זה.
אז זה ידוע שגברים אומרים צבעים ירוק, כחול, צהוב, אדום וכו'. ונשים אומרות ירוק, ירוק בקבוק, ירוק ירק רק, ירוק טבע, ירוק זה, אדום, אדום אדם דם, אדום ורוד, אדום ורד, אדום...
מנעד צבעים הרבה הרבה יותר רחב.
שהחיים הם לא רק או שחור או לבן, אלא יש ביניהם גווני וגווני גוונים של צבעים.
ואנחנו משגמזו מנסה או מבקש להעביר אותנו למשוואות אחרות של חיים. עכשיו, כל אחד ברמה שלו.
הוא חי את זה ברמה מאוד מאוד גבוהה, ברזולוציה מאוד מאוד גבוהה, ולכן הוא גם מגיב לעצמו ככה,
אבל הוא קודם כל מעביר אותנו למשוואות אחרות,
משוואות אחרות שהן לא מצוות ועבירות. והחיים מלאים באזורי חיים שהם לא מצווה ולא עבירה,
אלא הם משהו באמצע,
כן?
כמו שאמרנו, לא כתוב, אין שום סעיף בשולחן ערוך תהיה רגיש.
אין סעיף כזה.
אין שום סעיף בשולחן ערוך,
תסתכל למישהו בעיניים כשאתה מדבר איתו.
כאילו, תנסה להיות בקשר עין.
אין סעיף בשולחן ערוך,
תחייך.
או אם מישהו לא הגיע, אז תתעניין למה הוא לא בא. לא כתוב את זה. זה לא מצווה, זה לא עבירה.
זה סתם רגישות.
עכשיו, השאלה כמה אתה רגיש. אבל הוא קודם כל מעביר אותנו לסיפור הזה. הוא אומר להם, אנחנו משגענו, תדעו לכם, אני צדיק.
אין לי שום בעיה, אם תפתחו שולחן ערוך ותעברו מצוות עבירות,
הכל V. מצוות V, עבירות, אין לי שום סימון ביומן.
הכל בסדר גמור. אז מה כן יש לך?
התשובה שלו היא מאוד מאוד, אני אומר לכם, התשובה הזאת, אני הולך איתה,
לצערי, אני חושב שהיה לי לא מזמן, לפני שבועיים,
בדיוק על העניין הזה, לא שמתי לב לאיזה משהו והצטערתי על זה אחר כך, אולי אני אספר את זה כאן,
אבל בואו נראה מה הוא עונה להם.
אמרו לו תלמידיו, רבי,
וכי מאחר
שצדיק גמור אתה, למה עלתה לך כך?
אמר להם, בניי, אני גרמתי לעצמי.
אני גרמתי לעצמי, זה אומר שזה משהו סובייקטיבי.
הוא לא מבקש מכל אחד מאיתנו לחיות ברמה הזאת, לא,
אבל הוא מספר לנו סיפור כדי שכל אחד מאיתנו ייקח את זה למקום בו הוא חי.
בסדר? אף אחד מאיתנו כנראה לא צריך להיות ברזולוציה הזאת, אולי,
כשאנחנו משגמזו ואנחנו,
אין לנו ניסים,
אבל כן אנחנו יכולים לגזור את זה אל העולם שלנו.
ולכן הוא אומר, אני גרמתי את זה לעצמי.
שפעם אחת הייתי מהלך בדרך לבית חמי,
והיה עימי מסוי שלושה חמורים, אחד של מאכל, אחד של משתה וכולי.
בא אני ואמר לי, קראנו את זה בדרך, אמר לי, פרנסני.
אמרתי לו, אמתן עד שהפרטתי לחמור, לא הספקתי לפרוק עד שיצא נשמתו.
בואו ננסה לדון את הסיפור הזה בכלים הלכתיים, בסדר?
בואו ננסה לדון את הסיפור הזה,
להבין איך נחום איש גמזו לדון את הסיפור הזה.
בכלים הלכתיים
זה אונס גמור.
אונס גמור.
אם היינו כאילו באים לבית דין, לדיינים או משהו כזה,
ואומרים להם, תדון את הסיפור, תשמע, נחום איש גמזו
אנוס לגמרי.
הוא היה אמור לדעת שהעני שעומד מולו הוא עוד רגע פורחת נשמתו?
הוא יורד מהחמור, עשה כל מה שאדם נורמלי עושה.
והוא אמר, תשמע, אני עוד שנייה, הנה אני יורד, אני זה,
ובינתיים העני הזה מת.
אנוס.
לגמרי.
האם כשקורה לי משהו בעונף,
זהו.
פעם היה איזה מקרה
שאיזה נער
גנב רכב
ונסע איתו ברחבי אותה שכונה שהוגרו בה.
המשטרה, הנער זה כמובן לא היה לו רישיון,
המשטרה עברה שם איזה ניידת,
ראתה רכב חשוד, התחיל המרדף,
לא היה לו רישיון, הוא נבהל, נסע מהר, התהפך
ונהרג. הרכב הלך, עלה באש או משהו כזה.
ויצאתי לפגוש את הנהג של הרכב,
את הבעלים של הרכב, סליחה.
נפגשנו באיזושהי הזדמנות, הוא סיפר לי את הסיפור, מה קרה.
הוא אומר לי, תגיד לי, מה אתה אומר?
מה אני צריך? אני צריך לעשות משהו?
אני, כלום, אני, הייתי, גנבו לי את האוטו, זה, זה הסיפור, ואחר כך המשטרה סיפרה לי שהאוטו שלי שנגנב,
אז קרה איתו מה שקרה.
תשובה הלכתית,
מה זה קשור אליך?
מה זה קשור אליך?
אתה, האוטו היה נעול, כן, המפתחות היו במקום בטוח, כן, זהו, לא קשור אליך.
הוא, הוא אומר לי, אבל אני,
אני מרגיש שזה,
יש איזה רגישות.
בכל אופן,
בממון שלי,
ואתם יודעים שממונו של אדם זה חלק ממנו,
קרתה תקלה,
תקלה חמורה.
אני צריך אולי לעשות עם זה משהו?
לא, אני צריך...
הוא ממש הלך ושאל אנשים מה נראה להם.
ככה, היה לו הראורי תשובה מהדבר הזה.
אז בעולם המשוואות של מצווה, עבירה, שכר ועונש,
אנחנו מבינים שגם זו בסדר גמור,
אבל הוא חי בעולם אחר.
בואו ננסה רגע להבין את הסיטואציה.
איך הוא דן את עצמו.
הוא נוסע עם החמור והמדרש מתאר שיש לו שלושה חמורים
והוא הולך לבית חמיב.
אם הוא הולך לבית חמיב,
אז כנראה מדובר שחמיב וכמותו הם אנשים כבר מבוגרים,
זקנים,
מן הסתם,
הוא לא אדם צעיר, אנחנו משגמנו בשלב הזה, הוא כבר עשה כמה דברים בחיים,
אז הוא הולך כנראה לבית חמיב לתת להם מתנות,
לתת להם איזשהו אוכל,
אז הוא סידר את ה... זה נראה ש... זה מאוד מאוד מסודר, נכון?
יש לו שלושה חמורים,
אחד ממאכל, אחד משתה, אחד מיני מגדים.
ואז העני עוצר אותו.
הוא אמר לו, רבי אני רעב.
מה הוא בעצם עונה לו?
הוא אמר לו, שנייה רגע, אני רגע ארד מהחמור.
סידרתי את זה נורא נורא יפה.
החמור מסודר, המטען, כלומר כנראה היה איזה עניין גם באיך שהוא היה מביא את הדברים לחמי וחמותו.
כן,
כשהם היו באים ורואים את החמורים מסודרים, אחד כזה ואחד כזה, וואו, איזה יופי,
איך סידרת את זה, איזה משובח זה, כלומר, יש כאן איזה... אז הוא אומר, רגע, כדי שהסדר לא ייהרס לי,
אז שנייה, אני ארד, ואני...
תן לי רגע לפרוק, כי אם אתה תיקח כאילו בלי שאני... אתה יודע, זה כמו שיש בחלק מהחנויות, אומרים לך, אם אתה רוצה את הסחורה,
תיקח למוכר.
למה? כי כל אחד יתחיל לקחת, וזה, וזה מתבלגן. המוכר יבוא,
המוכר יודע איך עושים את זה, הוא יביא לך, נכון? יש כאלה חנויות שמבקשות את הדבר הזה, נשמור על הסדר.
אז נכון הוא אומר לו, תקשיב, אני יורד, הנה, אני אעשה לך את זה, מפה לשם הוא מת.
ברמה של נחום משגמזו, הוא אומר, אני לא קלטתי את הרגע.
אם הייתי מצליח לצאת מהסיפור שלי,
כל אחד מאיתנו נמצא לפעמים באיזשהו סיפור,
הייתי מצליח לצאת מהסיפור שלי,
שאני כרגע הולך לבית חמי, ואני מסודר, ואני כבר חושב איך הם ישמחו,
ומה קניתי להם, ואת הפירות הזה הם אוהבים, ואת הפירות היבשים האלה הם אוהבים וכולי,
והייתי מצליח רגע לצאת אליהם, אני הייתי קולט
את המבט הרעב בעין, והייתי אומר לו, קח!
קח!
הייתי קורע, מייד נותן לו.
חוסר היכולת להחליף מסלול.
תראו, אני אומר לכם משהו שקרה לי לפני חודש,
אני מספר את זה כאן, אני קצת מתבייש בזה באמת,
אבל נסעתי ליצווין של רבשלם יקר ליבך, זכר צדיק לברכה,
בירופאית שלו.
יצאתי מכאן עם רכב, כמה זה מפה לשם, להר המחוז, זה עשר דקות נסיעה.
40 דקות לקח לנו.
היה באותו יום לוויה של ראש ישיבת המתמידים בירושלים או בביתר, לא זוכר. היה פקקים ממכון מאיר עד, לקח לי 40 דקות להגיע מפה לשם.
והייתי כבר צריך לצאת, בקיצור, בקושי נשאר.
בסוף גם שמתי את האוטו,
שרתי אותו בתחילת דרך הר המחוז, לא הלכתי ברגל בכלל.
וכשהגעתי סמוך לציון, פתאום עבר איזה יהודי שאני מכיר,
אומר לי,
נו, אתה יכול לבוא רגע לאיזה מצווה, מצווה, יש לנו כאן איזה אזכרה.
אמרתי לו, תשמע, אני בדרך למצווה אחרת, כי הוא...
יש פה מלא אנשים, כאילו.
היה נראה לי שהוא מגייס לאנשים אחרים.
זהו, המשכתי.
אחרי זה פגשתי אותו, והוא בעצם, זה היה בשבילו.
זה היה אחד מידי משפחתו, שהוא היה... עכשיו, לא הייתה שם בעיה, שם אלפי אנשים, בגלל הלוויה, זה לא שהוא היה בלי אנשים, הוא היה...
אבל אמרתי לעצמי, אני הייתי כאילו תקוע בסרט שלי.
אני הולך ל... ולכן באמת לא ראיתי,
אני הייתי בטוח שהוא אוסף אנשים בשביל מישהו אחר.
ואז מישהו אחר, בסדר, יש כאן הרבה יהודים, אני, יש לי, הזמן שלי קצוב, הוא ימצא, אבל לא, לא הצלחתי לשים את זה שזה בשבילו,
שהוא אוסף בשבילו.
זה הבדל גדול מאוד אם אדם אוסף עשרה אנשים בשביל מישהו אחר, הוא אוסף עשרה אנשים
שקשורים אליו.
אז קודם כל ביקשתי ממנו סליחה, אמרתי לו, תשמע, אני ממש מצטער, איך לא שמתי לב, אבל בסדר גמור, היה שם עוד מלא אנשים, אני תוך שנייה מצאתי, אין שום בעיה.
הוא גם ראה שאני כזה...
אבל על זה אני מדבר.
על זה אני מדבר. כלומר, אם לצורך העניין בגלל זה הוא לא היה מוצא עשרה אנשים,
אז על זה אני מדבר, על היכולת שלנו
באמצע החיים, כשאנחנו באיזשהו מסלול מסוים,
להצליח להיות בגמישות הזאת ולהצליח להיכנס לסיפור אחר
באופן מיידי, תוך כדי.
כשמישהו פתאום עובר לידך וקורה לו משהו ואתה... כלומר, מה שקרה לנחום איש גמזו, שהוא נשאר בתוך הסיפור שלו.
אוקיי, אני עדיין בדרך לחמי וחמותי.
עדיין, מה שחשוב זה החמורים.
יש פה איזה אני, אני ודאי אטפל בו, אבל אני עדיין מנסה לשמור על הסדר של החמורים וכו'.
בעוד שרמת רגישות מאוד מאוד גובה, עוד פעם, זה הכל לפי נחום איש גמזו, אני אומר עוד פעם, בכלים הלכתיים הוא פתור לגמרי.
אבל אני אומר, אם הייתי מצליח רגע לצאת לגמרי מעצמי ולהיכנס אל העניין, הייתי רואה שהוא נמצא במצב חירום,
והייתי קורע לו מיד איזה משהו ונותן לו.
עכשיו, זה סובייקטיבי לגמרי.
אין לדבר אפילו סוף.
כלומר, תגידו לי אחרי השיעור, טוב, אז תן לנו כללים,
תן לנו הלכות, איך נדע? אני לא יודע להגיד לכם איך נדע.
אני לא יודע להגיד לכם.
אני יודע שצריך להתפלל על זה.
להתפלל על זה, שלא נפספס,
שלא נטעה.
שלא... לפעמים זה עניין של...
אולי אחרי שסיפרתי איזה פדיחה אחת, דיזיון, אני אספר גם איזה משהו שפעם כן הצלחתי.
נסעתי באוטובוס וישבתי ליד איזה יהודי זקן.
לא יודע אם זקן, זו המילה.
היה נראה לי...
כן, הוא היה זקן. הוא היה זקן גם לא רק בגיל, אלא גם באיך שהוא התנהג, במנטליות.
הוא ככה היה כזה מבוהל קצת.
בקיצור, הם מגיעים לירושלים,
אני רואה אותו מתחיל לזוז במקום בחוסר, לידי, הוא קצת זז כזה בחוסר נוחות, הוא מוציא את הטלפון והוא משחק, כאילו זה טלפון כזה נוקיה, והוא לא...
האוטובוס זה המקום שהכי אנשים אוהבים להיות שבלולים.
האוזניות,
לתוך, אל תחזור,
הוא ישן לי, הוא בתוך עצמו, אל תפריע לי. זה אנשים מגיעים לאוטובוס, אל תפריע לי, אל תטריד אותי, פה זה.
אז אני רואה שהוא כזה, ככה,
אז למה? לא, אדוני צריך עזרה, אתה מסתדר?
אמרו לי, או, טוב שאתה פונה אליי.
ותראה, אני צריך להגיע לירושלים,
לבנייני האומה.
ושם אמורה לחכות הבת שלי, דבורה.
שאני צריך להתקשר אליה, שהיא... אבל אני לא מוצא את השם שלה באנשי קשר.
כי זה טלפון שרק אשתי הביאה לי אותו לדרך, כי אני לא יודע איך משתמשים בדברים האלה בכלל. יש לנו רק טלפון רגיל בבית, אין לנו את זה, ואני לא יודע.
אני אומר, טוב, אז תביא לי את הטלפון, אני אחפש. איך קוראים לה? קוראים לה דבורה.
טוב, אני מחפש, מחפש, מחפש.
דבורה, לא מוצא בדלת.
אני אומר לו, טוב, מה השם משפחה?
אולי שמרתם את זה בשם משפחה. שם משפחה, לא זוכר, זה שם שוורטמן.
מחפש בשין, שום דבר. לא, איך קוראים לבעלה?
אולי דרך בעלה? לא, לא מוצאים.
הוא אומר, תשמע, לא מוצא, אולי יש לה...
אז אמרתי לו, תגיד, אולי יש לה איזה כינוי...
אה, זיזי! אנחנו קוראים לה זיזי!
תחפש בעוד...
מצאנו, זיזי, התקשרנו, היה מבסוט.
את שומעת זיזי, ישפוט בחור צעיר, בזכותו, ואתה יודע...
די, די, כל כך מתוק.
זיזי.
המשכתי אותו, אני צריך לרדת לתחנה אחר כך, המשכתי אותו לבנייני האומה, ירדנו, ראיתי שהוא פוגש את זיזי, חיבוקים, נשיקות,
והכל...
אז זו דוגמה,
אבל מישהו זז לידך בחוסר נוחות, אתה בסרט שלך, אתה צריך לרדת לתחנה שלך, אתה קורא את הספר שלך, יש לך את האוזניות שלך, אתה שם לב,
אתה מצליח רגע לצאת מהסרט של עצמך ולהיכנס אל השני,
זה היכולת
לעשות בחיים פניית פרסה.
לפעמים זה קשה.
אתה רץ על איזה מסלול,
ופתאום יש כאן איזו סיטואציה שדורשת ממך לעשות פניית פרסה.
ולספר לעצמך עכשיו, להיכנס עכשיו למוד אחר.
אני אגיד לכם עוד משהו. מתי הרגשתי כמה זה קשה לי,
וכמה אולי זה קל לאחרים?
היינו עם הילדים לפני, נראה לי בשנה שעברה,
בחנוכה בחדר בריחה, או שנתיים, לא זוכר, בחדר בריחה.
הייתם בחדר בריחה פעם, עשיתם את ה...
ושם אני הבנתי למה זה קשה לי כל כך. כי חדר בריחה עובד כל הזמן על לתת מהקופסה. לחשוב הפוך, לחשוב עקום, לחשוב לא פה.
אני, כאילו, המבוגרים חושבים ישר, זה, זה, 1, 2, 3. והדבר המדהים, שהילדים שהיו איתנו, הם כאילו, תוך שניה קלטו את זה, כן,
היכולת אותי לחשוב בצורה גמישה וללכת כאן ולהחליט, לא, זה מכאן, לא, זה שם.
זה היה מדהים לראות את זה, כאילו, אשתי ואני הרגשנו הכי סטומים שם,
הכי לא זה, והילדים היו נורא נורא זריזים, מאוד מאוד גמישים,
אז באמת לילדים אלה עם שום יכולת לעבור תוך שניה מדבר לדבר,
ודעתם גם מוסחת בקלות, האם אנחנו המבוגרים מסוגלים לשמור על האפשרות הזאתי,
ואם קורה לידינו משהו, למרות שאנחנו חזק מאוד באיזשהו מסלול,
אנחנו יודעים לשים לב.
יודעים לשים לב, יש פה בת מצווה למטה, אחרי זה אתם מוזמנים ללכת לאכול על חשבונם,
כן?
אז אנחנו, גם זו, אפילו ברמה הזו, הוא החזיק את הסדר, החמורים היו מסודרים,
והוא ניסה להחזיק את זה.
שיישאר מסודר.
אבל מי אמר?
אולי בזמן הזה, אם היית קולט נכון, היה צריך עכשיו לפרוק את הסדר הטוב,
מיד ככה לקרוע משהו ולתת לאני הזה, אם הוא היה מצליח לשים לב. עכשיו, זה כמו שהזכרנו, זה רמות מאוד מאוד גבוהות.
אבל כל אחד לעולם שלנו
יכול לייבא את זה.
ותראו, אני אספר לכם עוד דוגמה.
לפני, זה היה לפני הרבה שנים, פגשתי זוג,
שהייתם מוכרחתם אותם, אז פגשתי אותם.
לפני החתונה. ויש לי שיחה מובנית לזוגות לפני חתונה, אני יודע איך אני מתחיל ואיך אני יודע, בסוף, ואפילו יש לי איזה בדיחה פה, בדיחה... כאילו, זו שיחה שעשיתי אותה
עשרות פעמים, לא יודע כמה,
כבר יותר,
עם זוגות, וכאילו, זה פעשה, יש גם התעניינות וכל זה.
אז אני ככה מתחיל, וזה, להרדפנים, מה שלומכם, איזה יופי, ואיך הכרתם, ומתחיל את השיחה,
ותוך כדי אני שם לב שכאילו, שזה לא... שהיא יושבת ככה, כזה...
אז צריכים אותך על זה כאילו להמשיך.
עוד משפט וחצי,
החלטתי לשים לזה לב.
לעצור רגע ולשים לזה לב. זה קשה, אתה כבר על איזה מסלול, ואתה כבר זה,
והם שניים, הבעל מאוד מאוד קשוב,
מאוד קשוב, עם עיניים כאלה גדולות, והיא, בסדר,
אולי היא עייפה, אולי היא חולה, אולי זה, אני עצרתי, אמרתי, תגידו, הכל בסדר?
את מרגישה בסדר? הכל טוב? הכל...
ואז הם עוד היו נשואים, האיש ענה לי, הגבר,
לא, היא אחות, היא עשתה משמרת לילה, אז היא היפה.
טוב, בסדר.
הצלחנו עוד שני משפטים,
ואז הוא אומר, תגידו, אתם בטוחים שהכל בסדר?
את בטוחה?
ואז היא אומרת לי, לא,
לא, הכול בסדר,
אני בכלל לא רוצה להיות פה,
הכול בגללו,
בגלל אימא שלו שמתעקש שאנחנו נתחתן ברבנות,
אם זה היה תלוי בי בכלל,
אמרתי לה, או, עכשיו אפשר להתחיל לדבר.
אז בסדר, אז הגעתי לכאן בגלל אימא שלו, וכל זה, אז מה,
אז מה הציפיות שלך ממני? כי פתאום השיחה הלכה לכיוון אחר לגמרי.
שיהיה כמה שיותר קצר וכמה שפחות דיבורים. לא יודע. אמרתי, מצויין, הנה יופי, אז אני מבטיח לחופה הקצרה, ללכות אוויר, לא תרגישי שזה עובר.
בסדר? מצויין.
עכשיו כבר הגעתם לכאן, אז בואו תשמעו מה קורה בחופה הקצרה.
התחלנו לדבר ולנסות שיחה אחרת,
שלמרבה הפלא התארכה,
ולא תמיד זה מסתיים ככה, אבל אני מכירה את זה, זה הסתיים בזה שהיא אמרה לי, אתה שומע? שלא תקצר בחופה, שאתה תגיד את כל מה שאמרת, תגיד.
אבל זה לא היה קורה אם לא היה לי מספיק את זה,
לשים לב וללכת על הדבר הזה.
זה כאילו לעשות את הפניית פרסה הזאת.
לפעמים,
לפעמים,
ששש, לאורך הבאה,
לפעמים זה גם תוצאות,
זה להחליט האם לשים לב לטעות.
אני חייב לספר מלא מלא הצלחות כדי לשקם את עצמי מהסיפור שסיפרתי על הגבריאל.
נשמה, יש לך פה מקום של מלכים,
של רוכבים.
כבוד לרוכב, בבקשה.
מספר 2 בסטראבה.
היה טקס יום הזיכרון בפתח תקווה,
שהייתה לי את הזכות להנחות אותו.
אז הוא עסק בשתי דמויות.
אז כמובן המשפחות נמצאות בקהל וכולי,
ואחת הדמויות
שמו,
כאילו רצו להקרין עליה סרט, לפני שהתחילו לדבר עליה,
ואיך שהם הולכים להקרין את הסרט,
שמו תמונה לא שלה,
של קצין אחר.
שמו תמונה של מישהו אחר שנהרג, גם כן קצין
של ארז גרשטיין, מי שמכיר, תמונה שלו, הוא לא, לא, לא, לא בו עסקנו, עסקנו עם מישהו אחר, אבל שמו תמונה שלו.
אני יחדתי בקהל באותו רגע, ולידי היה קצין, הוא אומר לי, זה לא הוא,
זה מישהו אחר.
אז כשעליתי חזרה לבמה,
נכנסתי להתייחס לזה, לעשות פנית פרסה.
להגיד, תראו,
אנחנו עסוקים
בזה וזה, אבל בטעות,
עלתה פה תמונה של ארז גרשטיין,
אבל אין טעות,
כי כנראה בשמיים שני הגיבורים האלה הם ביחד.
רגע, אולי נזכיר גם את הזה, כי זה עכשיו בדיוק יום הנפילה שלו, פרשת ויצא.
הראשון היה דרוב וינברג, ראש המקום דמו, שנהרג בליל שבת פרשת ויצא השבוע,
זה בדיוק האזכרה, אז עסקנו בו,
הוא היה דמות,
ואימא שלו הייתה בקהל
ומשפחתו,
ובטעות במקום עושים תמונה שלו היה סמונה של ארז גרשטיין, אחד צנחן, אחד גולנצ'יק.
אז אמרתי, בסדר, אז נכון זה ארז גרשטיין,
אבל למרות שכאן בארץ יש תחרות בין צנחנים לגולני, יש לי תחושה שבשמיים הם נמצאים ביחד באותו מקום.
וזה שחרר,
אימא של דרור קמה מהקהל ואומרת, נכון מאוד,
זה לא היה התמונה שלו, אבל תודה רבה שאמרת. כאילו,
היא פתאום רואה, אתה יודע, זה לטעות, לא טועים בדברים כאלה. לא עושים טעויות בערב ליום הזיכרון בתמונה של חלל.
זה לא עושים דברים כאלה. זה קרה, תקלה, לא יודע איך קרה.
אבל העובדה שקרתה פה איזו טעות, והקדוש ברוך הוא נתן לי מספיק את הדעת ללכת איתה עם הפרסה הזאת ולהתייחס אליה במקום להתעלם, ואז כולם מרוויחים מזה,
מהרגישות הזאת.
לפעמים זה קורה, לפעמים זה לא קורה.
אם אתם שואלים אותי איך, מה עושים, בעיניי זה בעיקר להתפלל.
על זה אני מתפלל.
כשאומרים אל תביאנו לידי ניסיון ולא לידי ביזיון, אז עיקר התפילה זה על זה שאם תזדמן לידינו סיטואציה שבה אנחנו נצטרך להיות רגישים וקשובים,
למרות שאנחנו נהיה באיזשהו מסלול מסוים, יהיה לנו את המספיק שכל ודעת לעשות פרסה ולהגיד,
המסלול הזה כרגע גמר, אני עכשיו
מצליח לעבור תוך שנייה לפה.
להיות רק מרוכז שם, זה דבר לא קל.
על זה נחום משגמזו שהוא כל כך רגיש אומר הלכתי ונפלתי על פניו ואמרתי
עיניי שלא חסו על עיניך יישום איך לא הסתכלתי לך בעיניים?
הרי אם הייתי מסתכל לך בעיניים לפעמים אתה מסתכל בעיניים על מישהו אתה רואה איך הוא נראה
אתה רואה אם מישהו מבקש צדקה והוא לא מסתכל עליך הוא מסתכל כבר על ההוא על הבא בתור
ואתה רואה אם מישהו מבקש ממך צדקה והוא מסתכל לך בעיניים ואתה רואה את הכאב בעיניים שלו איך לא הסתכלתי לך בעיניים?
איך לא לחצתי לך את הידיים?
אם הייתי לוחץ לך את היד, אולי הייתי מרגיש את הרעד הקל הזה,
את הכאב.
איך לא, כן, איך לא הסתכלתי לך על הרגליים,
אולי עם טיפה רועדות,
כן?
ולא נתקערה דעתי עד שאמרתי כל גופי יהיה מלא שחיים.
כלומר, בעצם הוא אומר, איך?
באתי לעזור לך,
עשיתי מה שנכון ומה שצריך,
אבל לא יצאתי מהמסלול בשבילך.
ונחום איש גמזו, לפי הרגישות הגבוהה שלו,
אמר, אם זה ככה, אז אני...
לא, לא, אם נכשלתי ברגישות הגבוהה הזאת, אז אני לא רוצה את האזרחים האלה.
עכשיו, התלמידים שלו אומרים, אוי, רבי,
אוי לנו שראינו אותך בכך.
מה, איך אתה סובל?
מה הוא אומר להם?
אוי ואבוי לי אם לא הייתי כזה.
זה מה שנתן לי את הטעם בחיים, הרגישות הגבוהה לזולת, למאורעות שקורים.
זה מה שהפך לי את ה... זה מי שאני.
יש לזה הרבה מאוד מעלות ורווחים,
יש לזה גם מחירים.
הוא אומר, אני לא... אבל הוא אומר בסוף, אבל אני לא מוכן לוותר על התכונה הזאת.
אני לא מוכן.
אני... זה מי שאני.
מסתכל, רגיש, שם לב, כל דבר, גם זה, גם זה, גם זו לטובה.
פעם אחת
הוא נכשל, ויש לזה מחירים. תראו, זה...
כל מי שהוא
אוהב מוזיקה,
אז הוא נהיה רגיש לצלילים.
אז כל זיוף מפריע לו.
אולי היה עדיף בלי. חבל, כל דבר מפריע לך, בוא תזרום, ככה, דחקות.
אני מעדיף לסבול הרבה מאוד זיופי צלילים,
אבל לא לאבד את הרגישות למוזיקה.
אם מישהו נהיה רגיש לצבעים,
אז כל איזה התאמה של, זה לא, היא לא מתאימה.
אז עזוב, תזרום, תזרום, מה אתה צריך את כל הרגישות הזאת,
זה סתם תוקע אותך.
אני מעדיף
לא לאבד את הרגישות,
להישאר איתה ולעשות את המחירים. אתה שואל שאלה או שאתה רק...
אה, סליחה.
אז אמרו לו, אוי לנו שראיינוך בכך,
אמר להם, אוי לי אם לא ראיתו לי בכך.
אז לאן אנחנו לוקחים את זה בחיים שלנו?
חשבתי כאן בכותרת על משמעותו של הרגע,
על היכולת,
אנחנו מברכים כל יום בברכות השחר המכין מצדי גבר,
וכל אחד מאיתנו כשהוא קם בבוקר יש לו איזשהו מסלול שהוא יודע מה הוא יעשה היום, פחות או יותר אני הולך לפה ולפה ולפה ולפה ויש איזשהו מסלול כזה.
אבל אנחנו צריכים מדי בוקר להתפלל לקדוש ברוך הוא
שכשיהיו לנו כל מיני מפרצים,
כל מיני חדירות לחיים מכל מיני גורמים,
לא נהיה עיוורים,
לא נהיה אילמים, לא נהיה סומים, לא נהיה אטומי אוזניים, נשים לב.
ואם זה ידרוש מאיתנו לשנות את מסלול החיים של אותו יום,
יהיה לנו מספיק אומץ וגמישות
לעשות את זה.
זה יכול לקרות, אגב, זה קורה במכון כמעט מדי יום,
כי בגלל שהמכון נמצא בכזה מקום מרכזי בירושלים,
ברוך השם,
כניסה לעיר אפילו,
אז בסדר, יש לך יום לרבנים פה,
הכין שיעורים וזה, ושיעור, ותלמידים, וחברו אותו, והיום שלך הוא מלא, אתה ממלא את היום.
אבל כנראה שכמעט בכל יום קורה שמגיע פה, מגיע פה איזה תלמיד מאיפשהו,
שפעם למד פה, לפני שנתיים, לפני שלוש,
ועכשיו הוא הגיע, כי עכשיו קרה לו משהו, כי עכשיו הוא צריך אותך.
אז מה תגיד לו, תבוא מחר?
עכשיו הוא פה.
ברור שתקבל אותו, נכון?
נדבר איתו.
גם כשאתה מקבל אותו, איך אתה מקבל אותו?
האם אתה מקבל אותו ואתה בעצם משדר בלב,
נתקעת לי בלוז,
בוא נתקתק את זה כמה שיותר מהר, ופעם באה תסיים איתי חודש מראש?
או שאתה אומר, עכשיו הוא הגיע,
זה מה שצריך לקרות עכשיו,
אני איתו.
אבל זה משבש לך את כל ה...
עכשיו אני כאן.
היכולת להיות כאן ועכשיו בזמנים לא מתוכננים.
ואנחנו משגמזו מנסה להעביר לנו את היכולת הרגישה הזאת,
שהיא לא פשוטה.
הנה, אפילו אנחנו משגמזו, בסוף
קרתה לו איזה תקלה עם הדבר הזה.
אז כנראה גם לנו תקרינה תקלות, אבל
השאלה היא האם אנחנו מוכנים לעבור ממשוואות חיים של צודק, לא צודק,
נכון, לא נכון, מצווה, עבירה, אשם או לא אשם, אני לא אשם, אני לא אשם, זה לא אשמתי, זהו, בסדר? זה עולם אחד, עולם אחד.
מי אשם? מי אחראי? ואם זה לא אני, אז נגמר הסיפור.
לעולם משוואות של רגישות,
של צבעים הרבה יותר עדינים,
של נכון שאני לא אשם, אבל יכולתי לשים לב.
נכון שאני לא חייב, אבל אני יכול להיות הרבה יותר רגיש.
נכון שאין שום, לא כתוב את זה בשום מקום, אבל אם הייתי קצת יותר שם לב לעיניים,
להבעות הפעמים, לא כתוב בשום מקום בשולחן ערוך שצריך לשים לב להבעות פנים.
אין הנחה כזאתי.
אבל מי ששם לב להבעות פנים יכול לדלות הרבה מאוד על בני אדם.
פעם יש סיפור על רב שלום זמן על אורבך,
שהגיעו אליו איזה כמה אזרחים, בסוכות זה היה,
והוא מסתכל על איזה, אה, יש תמונה, לא סיפור, יש תמונה, צילמו אותו,
שהוא מסתכל על איזה תינוק, הוא אומר, מה יש לתינוק הזה? הוא לא בסדר, הוא לא מחייך.
למה הוא לא מחייך?
אז הוא אמר, לא, זה לא הגיוני, תינוקות תמיד מחייכים. ואז הוא נכנס לעשות פרצופים, זה התינוק. ומישהו צילם, יש תמונה בספרים של התורה המשמחת,
שרואים אותו עושה לו כזה, עד שהוא חייך, ורק אז הוא נרגע.
הוא שם לב האם תינוק מחייך או לא מחייך.
תגיד, למה אתה לא מחייך?
מה, איפה החיוך שלך נעלם?
רגישות,
רגישות מאוד מאוד גבוהה.
ואני אומר, אם אנחנו נעבור
קצת
למשוואות כאלו של חיים,
אז העולם ייראה אחרת.
העולם ייראה אחרת, בני אדם ייראו אחרת.
ישימו אליהם לב אחרת.
אנחנו ניפגש הרבה לפני שקורות תקלות,
הרבה לפני שמישהו... זה, אנחנו ניפגש, אנחנו נשים לב אחד לשני.
אנחנו לא נעבור מעולם של מחויבות, אלא לא נחיה בעולם של מחויבות, אלא נחיה בעולם של
רגישות, של תשומת לב, של עדינות.
נחיה בעולם שההפכים קשה להפוך אותם, כי זה מאוד מאוד עדין, לחיות בעולם מאוד מאוד נעים.
ועל זה צריך הרבה תפילות,
לזכות לזה, גם עם הורים, עם הילדים שלהם.
לשים לב.
אם מישהו איכה הוא ככה קצת עצוב, קצת פה, קצת איזה לחץ.
שים לדברים האלו. לזה קורה לנו נחום משגב זו. הוא לקח על עצמו,
בגלל שאלה היו מהות חיה, הוא לקח על עצמו עונש כבד מאוד.
אנחנו לא צריכים לקחת על עצמנו כאלה אנשים,
מספיק אם ניקח עלינו איזה קבלה, לנסות,
לעבור ולחיות
בעולם ערכים כזה.
לא רק בעולם ערכים מוחלט של מותר, אסור,
מצווה, עבירה, נכון או נכון,
אלא בעולם של רגישות,
של תשומת לב לעיניים, עולם של לב,
עולם של, בסוף, עולם של נחמה,
שיוצר נחמה אמיתית, ולכן הסיפור הוא,
אנחנו נשגרנו. כן,
איזה תשובה תעשה?
כי הוא אומר, כביכול מה שהוא אומר זה, אם אני לא שם, אם האיברים שלי לא שמים לב לזולת, אז אני,
זה מין איזה זעקה גדולה ומרה, זה כאילו היה חזק ממנו.
טוב, חיזקו ו...
