טוב, ערב טוב, חשבתי לנצל את העובדה שיורד לנו גשם שבוע פחות או יותר וללמוד סיפור על גשמים.
כל שאנחנו בוחרים איזה סיפור על גשמים ומנסים
דרך הלימוד הזה להיות אנשים מורידי גשמים.
כי מתברר שיש איזשהו קשר ישיר בין המעשים שלנו, הפעולות שלנו, לבין השפע שיורד לנו משמיים.
זה הולך ביחד.
אנחנו רואים את זה כל יום בתפילה, פעמיים ביום,
שאם נשמע וקול השם יתברך אז יהיה גשם, וזה מה שמיוחד בארץ ישראל,
שיש קשר בין הפעולות והמעשים שבני אדם עושים לבין התגובה האלוקית.
הדבר הזה הוא נפלא מאוד כמובן.
אז יש כאן איזשהו סיפור
שאפשר לפרש אותו בכל מיני דרכים, אנחנו נלך בדרך מסוימת.
סיפור של הורדת גשמים, ויהי רצון שבזכות הסיפור הזה הקדוש ברוך הוא ימשיך
להוריד לנו גשמי ברכה,
כמו השבוע,
לאורך כל השנה, כל החורף, בעזרת השם.
אבא חלקיה, בן בנו של חוני המעגל היה.
כלומר, פה מדובר על עסק משפחתי.
גם חוני המעגל עבד בעניין הזה של להוריד גשמים,
וזה נשאר במשפחה.
וכשהיה העולם צריך לגשמים,
היו החכמים משגרים אצלו,
וביקש רחמים וירדו גשמים.
פעם אחת נצרך העולם לגשמים.
שיגרו אצלו שני תלמידי חכמים,
שיבקש רחמים.
באו לביתו ולא מצאו.
הלכו אצלו לסדר ומצאו כשהוא עודר,
נתנו לו שלום, ולא הסביר להם פניו.
לערב ליקט עצים והיה טעון העצים והמהדר על כתפו אחת וטליתו על כתפו שנייה.
כל הדרך לא היה נוהל מנהליו, וכשהגיע למים נעל מנהליו.
כשהגיע לבין הקוצים וברקנים, הגביע בגדיו.
כשהגיע לעיר, יצאה אשתו כשהיא מקושטת.
וכשהגיע לביתו נכנסה אשתו תחילה,
ואחר כך נכנסו, ואחר כך נכנסו החכמים.
ישב לסעוד ולא אמר לחכמים בואו וסעדו, פרס פת לתינוקות, לגדול נתן פרוסה אחת ולקטן שתיים.
אמר אבא חלקיה לאשתו, יודע אני שלא באו החכמים אצלי אלא בשביל גשמים.
נעמוד ונעלה לעלייה ונבקש רחמים.
אפשר שיתרצה הקדוש ברוך הוא וירדו גשמים.
ולא נחזיק טובה לעצמנו.
עלו לעלייה,
עמדו בזווית זו ואשתו בזווית זו,
ויקשו רחמים קדם ועלה ענן מצד זווית של אשתו.
כשירד אמר להם ברוך המקום שלא יצריך את חבלאה בחלקיה.
אמרו לו יודעים לנו שהגשמים בזכותך ירדו
אלא יפרש לנו מה הדברים אלו שהם תמוהים לנו.
מפנימה כשנתנו לך שלום לא הסברת לנו פנים
אמר להם שחי יום הייתי ואמרתי לא אתבטל.
מפנימה היית טעון העצים על כתף זו והטלית על כתף אחרת
אמר תלות שאולי הייתה על מנת כך השאלוה לי
ועל מנת כך לא יישולו עלי.
מפנימה כל הדרך לא נעלת מנהלים וכשהגעת למים נעלת,
אמר להם כל הדרך אני רואה ובמים אין אני רואה.
מפנימה כשהגעת לקוצים וברקנים נגבדת בגדיך,
אמר להם זה מעלה ארוחה,
הגוף יכול לרפא את עצמו,
וזה אין מעלה ארוחה.
מפנימה כשהגעת לעיר יצאה אשתך מקושטת,
אמר כדי שלא אתן עיניי באישה אחרת.
מפנימה נכנסה אשתך את יחילה ואתה אחריה,
ואחר כך אנו נכנסנו, משום שאין אתם בדוקים לי.
כשישבת לשעוד מפנימה לא אמרת לנו בואו סעדו.
אמר להם מישהו שבית פיתה מרובה,
ואמרתי אל יחזיקו לי חכמים טובה בחינם.
מפנימה נתת לתינוק
גדול פרוסה אחת ולקטן שתיים.
אמר זה יושב בבית וזה בבית המדרש.
מפנימה קדם ועלה ענן נותן זווית אשתך ואחר כך נותן זווית שלך.
מי שמשם אצליו בבית ונותן את פת לעני וקרובה הנעתו ואני נותן מעות לעני ואין הנעתו קרובה.
זה הסיפור.
זה סיפור מאוד מעניין כי הוא גם,
הוא עונה על השאלות הסיפור,
אבל בכל אופן יש כאן איזשהו עניין,
אולי איזה סוד כזה,
שבעצם מסביר פה את העניין. עכשיו, כמו בהרבה סיפורי חזל,
אז לוקחים פה איזה משהו וצוועים אותו חזק מאוד כדי שנשים אליו לב,
מדגישים משהו בצורה מאוד מאוד
בולטת, וכאן יש איזשהו משהו שהוא מאוד מאוד מודגש.
מהו הדבר הזה?
אנחנו ננסה לעבור על הזוויות השונות שלו.
הנחת העבודה היא שאחת המידות המובהקות
שבהן מתגלה השגחת השם יתברך זה מידה כנגד מידה.
ככה יש התאמה,
אנחנו מרגישים את ההתאמה, את ההשגחה,
שבה הקדוש ברוך הוא נוהג בנו.
למדנו את זה מהדברים של יתרו,
כשמשה רבנו מספר ליתרו שהמצרים טבעו בים,
אז אומר יתרו, אתה ידעתי כגדול ה' מכל האלוהים,
כי בדבר אשר זדו עליהם. מזה שהמצרים טבעו בים,
ושזה היה עונש על זה שהם זרקו את הילדים היהודים ליאור, מזה פתאום הוא יודע שאתה ידעתי כגדול ה' מכל האלוהים, כי יש כאן עניין של מידה כנגד מידה.
ככה עובדת ההשגחה, באופן
של
בואו אתה טיפה תאזן את הספינה, תכף היא טובעת לכיוון הזה, אז
אז הקדמנו לתשע
בגלל מגוון סיבות,
בין השאר בגלל ששיעור בעשר.
אז זה מה שחשבתי.
הבאת שש בש, אני רואה.
אז זה עובד מידה כנגד מידה. זה בעצם הסיפור המובהק ביותר של ההשגחה האלוקית,
זה עניין של מידה כנגד מידה.
אנחנו מכירים את זה בדרך כלל בעונשים,
נכון?
מי שככה, יעשו לו ככה. מי שכן, כל...
מי שהגמרא אומרת רעב מגיע על גזל.
זה מובן, אם אתה גוזל משהו בשורה שלך, ייתנו לך מה ש... אנחנו מכירים את זה בעיקר על אנשים, וזה מגיע גם לא רק על אנשים, אלא גם על השפעות.
מה צריך להיות
כדי לזכות לגשם?
איזו תכונה צריכה להיות?
והתשובה שהסיפור הזה נותן, התשובה הגדולה, אבל אחרי זה הוא כמו סיפור איפה הוא מפרק את התשובה הגדולה לפרטים קטנים מאוד,
התשובה צריכה להיות אדם שמכבד את כוחות החיים שלו.
כי גשם זה הביטוי הכי משמעותי שיש לנו לשפע של חיים,
מת השם יתברך. הקב' הוא משפיע עלינו חיים,
זה גשם.
אבל אם האדם או האנשים שנמצאים למטה לא מכבדים את החיים,
לא מכבדים אותם,
מבזבזים שפע,
אתה לא צריך לשק לתת. אתה יודע, זה כמו שאני זורק ממלא כוס למשהו שיש בתוכו חורים.
יש כזה שיר ילדים.
יושב באמבט יעמוס, שופך מבקבוק אל הכוס.
בוק, בוק, בוק. ועכשיו, מהכוס לבקבוק.
פח, קצת נשפך.
יושב באמבט יעמוס,
אם זה פח קצת נשפך, אז יאללה יכול לשחק בזה, אבל מבוגר, אין לו מה להמשיך לתת.
אז מה מעורר חשק להעניק?
מה שמעורר חשק להעניק זה אם למטה יודעים להיזהר ולהתייחס בכבוד,
לשפע, לשפע האלוקי.
אבל אם למטה מבזבזים,
טוב, אז מה שיש לכם אתם לא שומרים, אז למה שאני אתן לכם עוד?
וזה אחת התחושות המאוד מאוד מעניינות שאנחנו פוגשים אותן, כשאתה נותן משהו למישהו והוא לא יודע להעריך אותו,
הוא משתמש בו בצורה מזלזלת,
בצורה זה, הדבר הראשון שזה גורם לך להגיד, אוקיי, הבנתי,
אתה יותר, לא תקבל ממני כלום.
אם אתה לא יודע להעריך מה שאני נותן, או בוודאי לא תקבל יותר,
כן?
אם יש זלזול, אם יש...
אז למה?
ולחילופין,
אם אדם יודע להעריך מה שנותנים לו
בגלל לנצל את זה ויודע להשתמש בזה היטב, אז אתה אומר, אוקיי, פה יש עם מי לעבוד. הגשם,
החוויה של ירידת גשם,
מבחינת השם יתברך, זו החוויה של נתינת חיים, נתינת שפע. באמת,
בואו נדבר רגע על גשמים. אחד הדברים שמדינת ישראל היא מאוד מאוד מומחית בהם זה איך לנצל את המים שיורדים, כי
אני לא יודע כמה, באחוזים מאוד מאוד גבוהים,
בדיוק בשנה שעברה אשתי ואני היינו באיזה טיול ממש
בשבוע אחרי סוכות היינו בנהריה,
יצאנו לנהריה, לרבי דוד קצת וזה,
אז הלכנו ככה לטייל, יש שם טיילת,
ואני מסתכל, בשבוע אחרי סוכות כולה,
מסתכלנו על עננים ככה,
ככה מפחידים,
ואתם יודעים בנהריה עובר נחל, זורם בגעתון, היה שם כזה שפך לים, היה ריק,
ופתאום התחילו שם הגשמים, משהו, ירדו שם 70 מילימטר בשעה.
בכבוד, שב, אתה איתנו?
וכל המים האלה בגעתון, לאן הם זרמו?
לים.
מלא מלא גשם. אתה אומר, חבל, חבל, שמישהו יחזיק פה את הגשם, שמישהו יתפוס אותו, יזרוק אותו לכינרת.
לדעת לנצל את המים שיורדים וזורמים, שלא ילכו לאיבוד,
כי באמת כנראה רוב, רוב מהגשמים שיורדים, בטח בעיר, יורדים למערכת של הביוב, ולא יודע לאן הם נעלמים באיזשהו מקום.
לדעת לנצל את זה, ישראל היא מתמחה בעניין הזה, לנצל את 100 הגשמים שלא הלכו לאיבוד, לאסוף אותם, ללכוד אותם.
מאגרי המים בגולן שלוכדים את המים שלא סתם ילכו לאיבוד, אחרי תצטרכו לשאוף אותם חזרה למעלה, ובכלל זה הדרך לנצל.
אז קודם כל ביחס לגשם עצמו, מדינת ארץ ישראל היא ארץ שמאוד מאוד,
מאוד מאוד דורשת את היכולת הזאת לנצל את השפע, שלא הכל טיפה יקרה,
וחבל שטיפות ילכו לעיבוד ויתבזבזו, אז איך אנחנו מנצלים?
ואתם יודעים שיש בראשון לציון מקום שנקרא שפדן,
שזה בעצם מנצל את כל המים, המים האפורים והמים של הביוב,
מביאים את זה, מתארים את זה, מחזירים את זה וכו', והופכים את זה למים להשקיה. יפה מאוד, כל הכבוד לישראל.
אבל אנחנו רוצים להיות יותר מדויקים בדבר הזה.
ובעצם אבא חלקיה זה הסיפור שהוא מספר לנו. יש לנו כאן בן אדם,
אנחנו נסובב את ההתנהגות שלו לאט-לאט, כמו יהלום שמסובבים אותו לאט-לאט,
ונוכל לראות איך בכל תחום אפשרי ששייך בו שפע מול בזבוז הוא מדויק.
ולכן הרבה אנשים יכולים להתפלל על הגשם, אבל
מי שהתכונה שלו היא מאוד מאוד שייכת לזה, הוא גם נענה.
אז בואו נראה.
דבר ראשון,
הוא זהיר בניצול הזמן.
הלכו את כל השדה, מצאו שהוא עודר, נתנו לו שלום ולא הסביר להם פניו.
למה?
כרגע הוא עובד,
עכשיו הוא יתחיל לדבר איתם, יגיד להם שלום, יגידו לו מה נשמע, יגידו לו זה, בזבז זמן.
עכשיו, לדעתי הסיפור בוחר לפתוח בזה, בשמירת הזמן, כי אולי עבורנו,
כי אין דבר יותר שניתן לבזבוז,
שהוא ממש חיים מאשר הזמן שלנו.
הזמן צריך להיות זמן מנוצל.
יש מושג של הבעל שם טוב שנקרא
שיהיה ברכה בזמן.
ברכה בזמן, הכוונה שאדם עושה משהו, הוא מרוכז,
הוא מצליח,
עובר הלאה.
והוא לא יושב מול המחשב וכותב איזה תוכנה,
באמצע הוא קופץ ל-ynet, רואה איזה משהו ואז הוא חוזר, ואז זה היה קופץ לזה, ואז הוא חוזר,
הכל כזה מרוח ומבוזבז.
תהיה מרוכז.
הוא כרגע עובד,
הזמן שלו מנוצל.
עכשיו זה נראה איזה מין התנהגות לא מכובדת,
לא דרך ארץ, לא יכול להגיד שלום, אבל הוא מלמד אותנו דווקא בגלל הקונטרסט הזה, ההתנגדות הזאתי,
הוא מלמד אותנו, אצלי הזמן הוא יקר. עכשיו לדעתי הדבר שיש בו הכי הרבה פער אצלנו בין ברוטו לנטו זה הסיפור של הזמן.
כמה זמן יש לנו ברוטו,
וכמה מתוך הברוטו הזה מנוצל נטו,
אולי זו משימת החיים של האדם,
לנסות לצמצם את הפער הזה בין הברוטו לבין הנטו ושהזמן יהיה מנוצל ושיהיה מדויק ושאנחנו נעשה מיליון דברים במקביל וכן אם זה הדרך זה גם קשור לסוגיות הנהיגה ועוד
לא הסביר להם פנים.
לערב ליקט עצים ואל טעון העצים והמהדר על כתפו האחת וטלית על כתפו השנייה.
נכון?
זה לא הגיוני.
הוא שם את המעדר על הכתף, זה כואב, ויש לו טלית,
מה?
טלית שהוא יכול ללבוש אותה, במקום שישים את המהדר על הטלית.
איזה תשובה הוא אומר? למה עשיתי את זה?
הוא אומר, המהדר היה שלי והטלית הייתה שאולה.
מה למדנו מזה?
למדנו מהאב החלקיה שאב החלקיה הוא משתמש,
קודם כל הוא זהיר בממון חברו.
בכלל הוא זהיר בממון, לא לקלקל.
ודבר שני, זה גם יבוא לדביטוי בהמשך, הוא משתמש בדברים לשם מה שהם ניתנו לו.
הטלית ניתנה לו כדי ללבוש אותה ולא כדי להיות
זה משהו שסוחבים
איתו דברים על הגג.
מטבע הדברים זה גם טלית שלא בנויה לזה.
ואני אגיד כאן איזה מושג בפנימיות קצת, יש פגם שנקרא פגם היסוד.
פגם היסוד.
פגם היסוד זה בעצם בזבוז כוחות חיים.
גם כשאני הולך לדפוק מסמר, ובמקום לדפוק אותו עם פטיש,
אני דופק אותו עם איזה פלייר,
זה גם פגם היסוד.
למה? כי מה בזבזתי?
בזבזתי כוח,
אולי אני אדפוק את האצבע בגלל זה,
יכול להיות שהפלייר יפגע בכלל בקיר ויעשה לי איזה סימן,
ובסוף גם המסמר רוצה עקום.
בשריון תמיד מלמדים להשתמש בכלים ייעודיים.
אותה עבודה, אם אתה עושה עם הכלי הנכון,
תיקח לך חצי זמן.
מאשר אם אתה אומר, לא, אין לי את זה, טוב, אני כבר אעשה עם זה, ואז אתה מסובב את הבורג, עד הבורג, ככה זה עומד, אתה צריך איזה, נגיד, בוקסה 5-16,
לפתוח איזה, אין לך את הבוקסה הזאת, יש, אתה, זה בזנק אחר כך הכוח הלכת, אבל טוב, זה בוקסה, אני אקח מפתח,
אותו דבר, אני אקח את המפתח, סובב, וזה לא בדיוק, ואז הוא שוחק את הבורג,
ואז אתה תקוע עם בורג שחוק,
ועכשיו זה בטוח לא יעזור, אתה אומר, טוב, אני אלך להביא את אבוקסה, תביא את אבוקסה, אבל הבורא כבר נשחק והיא כבר מחליקה מה... עכשיו אתה תקוע פה עם גוז'ון קוראים לזה,
שבשביל לחלץ אותו אתה תשב פה כל הלילה
ותקלל את כל מי שברא את הברגים עלי האדמות בשביל הדבר הזה, והכול, כי לא השתמשת בכלי יהודי.
בדרך כלל ככה קורות תקלות.
אם אדם מכבד את הכוחות שלו
ומכבד את החיים שלו ומכבד את הזמן ואת האנרגיה שלו, הוא ישתמש בכלים יהודיים,
למה שהוא ניתן, ואז הוא יצליח.
אז הוא אומר, אבא חילקי, עכשיו זה דקדקני, נכון? זה קצת מעצבן.
זה קצת, כאילו, מה זה משנה, בוא תזרום.
הישראלי הוא כאילו גם יודע לקמבן, בסדר.
איך קוראים לסיכה, כאילו, הקומבינס לדתיים? כאילו, יאללה, קאר.
איך?
סיכת וייניש.
מגייבר, אתה יודע מה זה מגייבר?
מגייבר של הדתיים, זה ככה קוראים לזה.
היה פעם תוכנית אחד מגייבר שיודע לפתור כל מיני בעיות וכל מיני שטויות.
אז זה כאילו,
בדיוק, אז בלי הסיכה של הבן אישים הזאת.
לך תביא מברג,
תביא מקדחה, תביא מברגה,
את הכלי שצריך, את הבורג שצריך,
תעבור, תעשה כמו שצריך. אז הוא אומר, יש לי כאן חולצה.
החולצה הזאת היא בשביל ללבוש,
ולא כדי להפוך אותה לכרית על מהדר, ואז היא תיקרע, ואז לא תוכל לשמש. אז הוא מכבד,
מכבד את הרכוש,
מדייק אותו,
כן?
זה מדהים לראות כמה אנחנו משלמים על זה מחירים,
על רכוש לא מטופל.
נגיד רכב זה מאוד בולט.
אומרים לך תבדוק אוויר בצמיגים פעם בשבוע.
אהה, זה נוסע.
הכל בסדר, אז אתה מגיע לטסט, אדוני צריך להכריף ארבעה צמיגים.
אמרו ארבעה צמיגים, אני החלפתי.
לפני שנה קניתי חדשים.
נסעת אולי בלי אוויר?
כן, אבל מה?
שחקת, צמיגים.
צמיגים לא משחקים.
תחליף.
בסדר?
אז זה זה. הלאה.
כל הדרך לא היה נועל מנעליו,
וכשהגיעה למים, נעל מנעליו.
אז הוא מסביר למה,
מה הוא אמר.
הוא אומר, כל הדרך אני רואה, ובמים אין אני רואה, נכון?
איך נקרא לזה?
מה זה?
זה לא רק שמירה, זה לא רק
להשתמש בדבר למה שהוא נועד, אלא גם כשיש לי משהו שאני משתמש בו,
אני מנסה למקסם אותו.
בסדר?
עכשיו, זה דבר שהוא בכלל מאוד מאוד שונה,
כמעט לא נוהגים את זה, אבל נראה לי שאנחנו מפסידים משהו.
כשאנחנו היינו ילדים,
היה דבר כזה שהיו תופרים פה.
אתם מכירים?
היה, היינו זה, אז היה פה חור,
לא זורקים דברים,
אלא אימא הייתה מביאה,
לא יודע איך קוראים לזה, לא יודע איך קוראים לזה, טלאי, איך?
טלאי, מה אמרת הראשון?
פאץ'. פאץ', פאץ' אדאמס, לא יודע מה זה, טלאי כזה, כן, קראו לזה, לא יודע, זה.
מילא, מילא, מילא, מילא, הייתה מעיל, תלבש כבר בילא, היה כזה שיר, כאילו, זה נקרע, זה קטן,
ולכולנו היינו, היה לנו דברים כאלה.
מתקנים,
ממצים את זה, זה יכול להספיק גם לאח שלך,
אולי גם אחותך תלבש את זה,
אולי גם זה.
היום מישהו, זה קטן, זה לא עובד.
ממלכת החד פעמי,
אנחנו חיים בממלכת, אם לדעתי אפשר, הייתי מוציא חוק נגד חד פעמי,
ממש,
אני חושב שאחד פעמים זה דבר גרוע, או רק בבתים, לא החוצה, כי אנשים,
טיפה מאמץ, אני רואה את זה בגינה ליד הבית,
כל יום אחרי צהריים, כל הגינה מלאה חד פעמי.
אנשים יורדים למטה, עם חד פעמי,
נותנים לילדים שלהם לשתות, ואחרי זה אין להם אפילו את הכוח, אבל מעבר לזה שהפחים עולים על גדותיהם וגולשים, אפילו את הכוח ללכת לפח אין להם. ואחד פעמי זה ככה נופל, ובמקום.
אז אנחנו חיים באיזה ממלכת החד פעמי, ולא,
יש לאדם רכוש,
יש לו דברים, תמצה אותו,
תנצל אותו,
תעמיק בו.
יש לו כוח חיות מסוימת לרכוש הזה שהוא רוצה שינצלו אותו.
אז אבא חלקיה,
ככה הוא עושה.
בסדר?
זה קצת מוקטן, נכון?
יש כל מיני כללים, איך אני אדע מה אני צריך לזרוק.
אבא שלי יש לו כלל, הוא אומר, דבר שלא השתמשתי בו שנה,
אני מעיף.
סתם תופס מקום, יכול להיות, מעיף למישהו אחר שישתמש.
יש ספר שנקרא סוד הקסם היפני,
יש לה הצעת חלוקה אחרת, היא אומרת,
דבר שמעצבן אותך תזרוק.
דבר שגורם לך שמחה גם אם אתה משתמש בו פעם בשנה, אבל אתה שמח, תשאיר.
כאילו צורה אחרת לחלוקה, דווקא חלוקה מעניינת.
אבל כאן אבא חילקיה אומר,
יש לי נעליים,
האמת שלי יש את השריטה הזאת, יש לי תחרות עם עצמי,
כמה נעליים יחזיקו לי מעמד.
כאילו, אשתי רואה את זה, וחלאס, תזרוק מרים, לא, מה קרה לחודש שער הזה?
ואני אוהב ללכת לסנדלרים.
מישהו פה ראה סנדלר לאחרונה?
אתם מכירים? המקצוע הזה, העולם הולך ונעלם. אני מכיר אחד בפתח תקווה, זהו, כל השאר לא ראה, אולי במאה שערים שזה היה אחד, בזה לא ראיתי אותו. מי הולך לסנדלרים?
מעל העין, בורג לפח, יאללה, קדימה, יש מבצע סייל, עכשיו דצמבר, קדימה, קונים וזה.
אני הולך לסנדלר,
בוא תתפור לי, יש פה איזה חור,
תופר, מחליף זה, מחליף סולייה.
יש איזה סנדלר אצלנו בפתח תקווה,
כזה בוכרי, לא יודע מה,
קווקזי, בוכרי, הכל שלנו ברוסית.
הוא מדביק לך, אתה רואה, אנשים באים,
תקן נעליים.
מי מתקן נעליים? תקן נעליים.
תמצה את זה.
תמצה את כוחות החיים שניתנו לך.
טוב,
יש פה איזה גבול מסוים בין לתקן נעליים לבין להיות כבר,
ללכת לסמרטוטים,
אבל
זה מה שאומר הרבה חלקיה.
יש לי פה נעליים,
כשאני הולך
אז אני רואה, אז אני יכול כאילו לחסוך
את השימוש בהם, את השחיקה שלהם,
ובמים, לא? שם אני צריך להשתמש.
אגב,
יש הרבה
תחומים שבהם מנסים לצמצם שחיקה,
להעריך, לדוגמה, דבר שאני מאוד אוהב,
דוגמה שאני מאוד אוהב, היה מטוס
חיל האוויר הישראלי,
קראו לו F4.
F4 זה פנטום,
שבלשון החיל האווירי זה קורנס.
אפשר לראות מקטוס, מסיבי,
שני מנועים,
יכולת נסיעת חימוש טורפת שלא הייתה עד אליו,
נסיעת פצצות, יכולת אוויר-אוויר, מטוס-מטוס.
סוס, אומרים שזה הדבר המכוער היפה ביותר שקיים.
הוא היה נראה מכוער, היה פרופיל כזה של זוחל קדמוני כזה.
מסיבי כזה.
המטוס הזה נכנס לשירות,
חיל האוויר,
במלחמת ההתשה, כלומר, 72. עשה את העבודה שלו 82,
62, 20 שנה, סחב, היה במרכז השדרה של חיל האוויר,
וזהו, די, כבר מיצינו.
אבל אז אמרו, חבר, כזה מטוס חזק,
כזה מטוס סוס, מה חסר?
מערכות מתקדמות, בואו נשים לו. והתחילו עם פרויקט שנקרא קורנס 2000. החליפו את המערכות האוויוניות,
את המערכות
הטיסה, מערכות היירוט וכולי, מערכות מתקדמות,
אבל השאירו את הגוף, השאירו את המנוע, השאירו את כל הזה,
והאריכו את השירות שלו.
נדמה לי שהחולים יצאו משירות ב-2005-2007,
משהו כזה, בעוד איזה 17 שנה.
ואחרי שגמרו, מכרו אותו לאיזה מדינות עולם שלישי,
שעוד עשו עליו כסף.
קונס 2000, אני יכול עוד למצות.
אני יכול להוציא מהדבר הזה עוד, חבל.
במקום לקנות מטוסים חדשים בעלות זה, אני יכול בעלות של שיפוץ, של תיקון, של זה, אני יכול להפיק פה משהו הרבה יותר משמעותי.
כן?
מטוס מטוס.
אתם איתי, כן?
מעניין אתכם?
קורנס אלפיים, עניינים, סיפורים, יפה.
כשהגיע לבין קוצים וברקנים, הגביה בגדיו,
אז זה כבר, כמו שאמרנו, שמירת, הוא אמר, שמירת רכוש, או מה יכול לתקן את עצמו, מה לא יכול לתקן את עצמו,
מה, למה ייגרם נזק, למה לא ייגרם נזק.
שוב פעם, זה הכל על אותו עניין. עכשיו, תגידו, מה הקמצנות הזאתי, מה הדקדקנות הזאתי, מה...
אבל אדם שאכפת לו,
כתוב צדיקים ממונם חביב עליהם כגופם אפילו יותר מגופם.
כי כסף או רכוש זה חיים.
אני זוכר שגרנו בירושלים בתור אברך אז היה לי אופניים כאלה.
זה כמו היום פשוקמקות אבל לא אופניים. שמתי אותם, הייתה לנו כזה מרפסת,
קראנו בקומת קרקע, היה כזה מרפסת.
שמתי אותם ככה, יום אחד אני מוצא פתק.
הרוצה,
איך היה כתוב שם?
הרוצה לא לבזבז את זמנו,
לשמור על רכושו.
קשור את אופניך.
תגיד, זה תמיד חכם עבר שם,
ואמרתי, וואי, תודה רבה, באמת אני אקנה מנעול. לא הספקתי לקנות מנעול, גנבו אותם.
אני מקווה שזה לא אותו אחד ששם את הפתק,
אבל זה ממש קרה באותו שבוע.
יש לך רכוש, קנית, סחבת, הבאת, תשמור עליו.
עכשיו גנבו, תקנה אותו, זה הכול.
אז צדיקים,
ממונם חביב עליהם יותר מגופם.
אפשר לראות, אגב, אצל הרבי מלובביץ' זיהה,
שהוא היה עונה למכתבים שהיו כותבים לו,
הוא היה עונה על המכתב שהיה מקבל.
כי חבל עכשיו לקחת נייר,
על הנייר שהוא היה מקבל הוא היה הופך ועונה.
בשלב מסוים הזמן שלו נהיה דחוק יותר ויותר,
אז הוא היה עונה,
הוא היה עונה על ה... נגיד מי שהיה כותב שואל אותו האם לקבל עבודה כזאת וכזאת.
זה מוחק את המילה האם,
שם קו מתחת למילה לקבל, והיית מבין, לקבל עבודה כזאת. ככה ממש עברנו, כלומר ניצול מקסימלי היה כותב וקדימה,
של הזמן,
של המכתב, אם אני יכול באותו מכתב
להביא לך את התשובה אז אני אעשה את זה, אני אמחק את המילה האם, אני אכתוב קו מתחת למילה לקבל,
במקום להתחיל עם מכתב וקיבלתי כל מיני אריכות מרובה, לא היה לו זמן, הזמן היה זה, הגיעו הרבה מכתבים,
ניצול,
ניצול של זמן, הרבי היה מקפיד לענות על כל המכתבים שהיה מקבל בעצמו,
לא אצל המזכירים.
מדובר היה באלפי מכתבים.
מאות מכתבים ביום, אלפי מכתבים בשבוע, ואולי בשנה.
הלאה.
כשהגיעה לעיר, יצאה אשתו כשהיא מקושטת.
הופה, זה מתחיל להיות מעניין.
איזה שמירה יש פה?
כאן יש, הוא מסביר, נכון?
אמרו לו, למה יצאה אשתו? כדי שלא אתן עיניי באישה אחרת.
אז כשקוראים את זה, זה נראה כאילו,
מה הבחליקיה, הוא כזה צדיק, מה...
אבל בעצם יש פה אמירה מאוד משמעותית.
כל מחמאה אישית
שהיא לא בין איש לאשתו, היא בזבוז.
בזבוז.
מה יש לך ל... כל שיח אישי כאילו רוקן לך משהו שיכולת להביא אותו לתוך הבית.
בסדר?
אז
הם שומרים ביניהם גם על הקרבה ועל המתח ועל הגעגוע,
שזה יישאר רק ביניהם.
הם לא מבזבזים את זה
על מערכות יחסים אחרות.
יש מילים או יש התייחסויות או יש רגשות.
ברגע שאתה מפנה אותם החוצה,
זה בא על חשבון הפנימה.
זה בא על חשבון ה...
אז בעיניי זה נפלא.
כלומר, איך הם ביחד רוצים לשמור
שכשאני אראה משהו יפה,
כשאני אגיד איזה משהו יפה, זה יהיה רק לך ולא לאף אחת אחרת.
זה כמובן קשור לסוגיית הגיל הנעורים וכולי, האם חברה, חבר וכל זה.
הטיעון הידוע והמפורסם, שהוא באמת נכון,
שאתה לא רוצה לבזבז כוחות רגשיים עמוקים על מישהי שבסוף לא תהיה אשתך.
חבל.
אתה מפתח מהות יחסים, מכתבים, קשרים, עניינים, געגועים, לב נשבר.
בסוף בכלל אתה מתחתן לידיון, לא חראם.
שמור את כל הדברים האלו. זה לא תמיד אפשרי, לפעמים נוצרים דברים, אבל באופן כללי, שמור את כל הכוחות הרגשיים שלך לאותה אחת שתהיה אשתך.
ואל תפזר את זה.
תפתח את היכולות.
השם ירחם.
זה יכול להיות, אני מבין, אבל זה גם יכול להיות בין חברים.
יכול להיות גם בין...
ודרך ארץ וסבלנות זה לכל אחד.
אבל עולם רגשי,
בקצה הם מגיעים בסוף,
אני פוגש זוגות שאני מחתן,
הם בסוף מגיעים לחתונה, אבל כל אחד מהם נושא בתוכו
איזה כמה וכמה מערכות יחסים משמעותיות קודמות,
ובדרך כלל האישה מגיעה פצועה,
מגיעה מעוסקת, כאילו,
וכמה פעמים היה לה אכזבות וכמה זה, וסוף סוף היא מתחתנת,
זה לא שלם, זה שבור.
אז כאן, יש כאן איזו אמירה, אנחנו רוצים לשמור את
ההתרגשות ואת הקרבה ואת המחמאות לציר הזה ולא למקומות אחרים.
תראו, אני אספר לכם התלבטות.
עשו לי הפתעה גדולה ומאוד משמחת
אצלנו בקלילה והוציאו ספר
עם דברים שכתבתי לאורך השנים.
זה מאוד מרגש ומשמח.
זה ממש משהו שמח מאוד, ואני גם מחלק אותו, נותן אותו לאנשים קרובים אליי עם הקדשה וכו'.
הייתה איזו סיטואציה שרציתי לתת לספר הזה מתנה למישהי
שמכיר את אבא שלה ויצא לנו ללמד בכל מיני מקומות ביחד.
אז מה אני כותב בהקדשה?
מה לכתוב?
ישבתי על זה עשר דקות לחשוב מה לכתוב,
כי אני לא רוצה לכתוב שום דבר אישי.
לא, אני כותב אישי רק על אשתי.
אבל אתה לא רוצה לכתוב,
לא יודע, משקוייך או כל מיני דברים של דתיים, שזה כאילו,
נכון?
צריך פה איזה...
ואז הקב'ה שלח לי הברקה,
ויש לה איזשהו תפקיד מסוים, אחראית על מערכת מסוימת, אז בעצם המילים שכתבתי היו על המערכת ולא עליה.
תמשיכי להוביל את המערכת בהצלחה וזה,
ושיהיה ברכה, וכו' וכו'. שזה
משבח את המערכת ולא את האדם.
וזה בכוונה
נכתב כך,
כדי לשמור על איזשהו...
כלומר, אם אדם אין לו הבדל בכתיבה שהוא כותב בינו לבין אשתו לבין כתיבה אחרת,
או אם אדם יכול לזהות איזשהו מכתב שהוא כתב למישהו שהוא לא אשתו,
או למישהו שהוא לא בעליו, והוא יגיד, למי כתבתי את זה? לאשתי?
אתה בבעיה.
חייב להיות איזשהו מדרג,
שהדברים הקרובים, האמתים, שאלה הם כוחות חיים,
של הבעת קרבה, הם שמורים רק לדבר המסוים, אחרת זה מתבזבז.
זה קצת כמו,
כן, כשדבר מסוים יוצא בחוץ, אז כשאני מגיע הביתה,
אז לפעמים אשתי רוצה שאני אלמד ביחד, אז אין לי כוח לימוד.
אני רוצה בבית ללמד, כאילו, מה ככה? כל היום אני מלמד.
אני רוצה בבית לדבר איתך, לדבר עם הילדים, לנגן. לא, אני כל כך מלמד עכשיו.
אז היא אומרת לי, מה אנחנו אשמים?
לא מגיע לנו ללמוד.
אתה מוציא אנרגיה של ללמד בחוץ, אז לפנים זה,
אני מניח שאם לא הייתי מלמד בחוץ,
זה היה לי יותר אנרגיה ללמד בפנים. באמת ככה, נגיד, בזמנים של חופש או משהו כזה, זה שיותר חשק ללמוד.
משהו בא על חשבון משהו.
כשהגיעה לביתו נכנסה אשתו תחילה.
גם את זה הם שאלו למה, נכון?
מה הוא אמר לה?
מה הוא אמר להם?
משום
שאין אתם בדוקים לי. כלומר, הוא אומר, נכון?
הוא אומר, קודם כל, אשתי, אחרי זה אני אסתכל מי אתם, אני אראה אם אתם, ורק אחר כך אני, ורק...
כלומר, הוא לא רצה להשאיר את אשתו רגע אחד לבד איתם.
מה זה?
זה אדם שגם לא מבזבז כוחות ואנרגיה להחזיק פוזה שהוא לא מאמין בה.
גם זה גונב לנו אנרגיה.
לשאת כל מיני מערכות יחסים שאנחנו לא מדויקים איתן, ולהחזיק את זה ולהיות נחמדים וכל זה. הוא אומר, עוד פעם, זה סיפור קצה, בסדר?
ואני לא אומר שאנחנו צריכים להיות כאלה.
אבל טוב לנו ללמוד על מישהו כזה,
שאומר, תשמעו, אני לא מכיר אתכם.
מה, להיות נחמד כי זה לא נעים?
לא מכיר אתכם, אני לא רוצה לשאול אתכם לבד עם איזה. לא, קודם כל היא תיכנס וכזה. אתם תדעו שאתם לא בדוקים לי.
האנרגיה שאנחנו משקיעים בלהחזיק
מערכות יחסים שאנחנו לא מזדהים איתן, הרבה פעמים גונבת לנו כוחות,
מבזבזת לנו חיים.
לפעמים צריך להגיד, אוקיי, זה לא מתאים.
בסדר?
אמ...
וגם ההמשך זה אותו דבר.
תראו, זה נכון להגיד ב...
ב... לפעמים במקומות עבודה, יש מישהו שהוא לא מתאים.
הצעד הנכון זה לפטר אותו.
זה הצעד הנכון.
אבל לא נעים,
אבל זה... ואז אתה מחזיק את זה, ואז הוא גונב זמן למערכת.
אתה יודע, זה מישהו שבמקום לעבוד, צריך להסביר לו איך לעבוד.
אז הוא גם לא עובד, ואתה גם צריך להסביר לו מה לעשות, אז הוא גם לוקח את הזמן של המנהל,
וגם לא עובד בעצמו, והכל בגלל הלא נעים הזה, ואז כולם יוצאים נפסדים.
בסוף,
וחבל שזה יהיה בסוף,
כדאי שזה יהיה בהתחלה,
אם אתה מזהה משהו, תקשיב, זה לא עובד,
אז זה לא מתאים,
זה לא מתאים לך, זה גם לא מתאים לי.
וכמה מאיתנו ממשיכים דייטים כי לא נעים.
אתה יודע, להתחלה שלא תתחתן איתה, אבל מה, לא נעים עוד, אז אולי היא תגיד לא, אולי אני זה, אולי יהיה פה איזה משהו, אולי היא תיעלם,
אולי יבואו בטוס ייקח אותה, לא יודע, כל מיני, כל מיני, כן?
אז לא, זה בזבוז זמן.
זה בזבוז אנרגיה, זה בזבוז של איזה.
אם זה לא מתאים לך, זה גם לא מתאים לה, זה לא מתאים לשניכם.
קצת לא נעים, אבל איך אומרים, יש ביטוי All in need is love.
כל מה שרצוי לדעת להגיד לפעמים לאו,
להגיד לא.
וגם,
כשישבת לסעוד מפני מלא, אמרת לנו בואו וסעדו, אז הוא אמר להם, כי לא הייתה פיתי מרובה,
ואמרתי, אל יחזיקו לי חכמים טובה בחינם. זה נקרא מה שקוראים היום גילוי נאות.
כאילו, הוא היה יכול לארח אותם,
להגיד להם, בואו, תאכלו וזה, בטח, מה זאת אומרת, ברור, יש לנו מספיק, ואין לו.
יש בדיחה שמספרים על תקופת הצנע.
לא היה אוכל מספיק אוכל לכולנו.
והאימא מסתכלת מהחלום, רואה שאבא מביא את כל החבר'ה מהבית הכנסת בשבת.
איזה אורחים.
אז היא אומרת לילדים, תקשיבו,
כשאני אגיד מי רוצה עוף,
אתם תגידו, לא רוצים.
קמדתם?
כן, זהו.
ואז זה,
כן, כן, בטח, שבו, הנה אוכל, ילדים, מי רוצה אהב? לא רוצים, מי, סתם, ואז יש לה להגיש לאורחים.
ואז הגיע זה, טוב,
הגיע הקינוח, העוגה,
מי רוצה קינוח, כל הזמן, אני אומר, אה, אה, אני, ואז אני אומר, את מי שלא אכל אהב, לא מקבל קינוח.
זה, כן.
לא רוצה שתחזיקו לי טובה בחינם.
לא רוצה לבזבז אנרגיה, גם להחזיק את השקר הזה.
אין לי לתת לכם,
אין לי מספיק, אז זהו, לא הצעתי לכם.
היום קוראים לזה גילוי נאות, כן? זה נקרא סוג של נאה דברים.
פעם יצאנו להזדמן, היינו בטיול ברמת הגולן ובדיוק הייתה שם לוויה כלשהי,
אז נסעתי להשתתף בלוויה. אנחנו גרנו באותה תקופה 300 קילומטר משם, 200 קילומטר משם בנצרים.
אז כשבאנו ללוויה, האבלים מאוד התפעלו, וואו,
הגעתם כאילו מנצרים?
אז אתה יכול להתחיל להחזיק.
גם אם לא הייתי אומר, לא אומר כלום, זה להחזיק פה איזה משהו.
כן?
טוב, אתה מסתכל רגע, יש על הגדולים של טיול, הם רואים את זה.
אמרתי להם, הם במקום, תקשיבו, אנחנו היינו כאן בטיול, אז הייתי כאן קרוב, אז באתי.
יכול להיות שהייתי מגיע גם אם הייתי בנצרים, אני לא יודע, אבל זה לא המצב.
אתה לא משקיע אנרגיה בלהחזיק
כל מיני דברים שגונבים ממך אנרגיה.
אז אתם כבר שמים לב איזה אדם יש פה,
איזה מגנט של שמירה על כוחות חיים.
הוא כל פינה, כל שנייה ביום, כל דקה בזמן, כל כלי בניצול שלו, כל מילה, כל מערכת יחסים, כל ההרגשה אצלו היא מדויקת.
אדם כזה שאומר, הקדוש ברוך הוא תן לי,
עושה חשק לתת לו, נכון?
הוא כל כך מנוצל, הוא כל כך מדויק,
שאתה אומר, תשמע,
אמר לי פעם איזה מישהו,
נתן לי ספר שהם כתבו.
אמרתי לו, אני אשלם? הוא אמר לי, לא, לא, אל תשלם לי.
לתת לך ספר זה השקעה טובה. כאילו, אני בטוח שתנצל את זה.
ומישהו אחר אמר לי,
אני אגיד את השם שלו אולי, יגל האוש,
יש לו דיסק מדהים, נכון?
אז הוא נתן לי את הדיסק שלו, והוא אומר לי, יש לי רק תנאי אחד, שתשמע את זה.
כאילו,
אמרתי לו, אבל אני אשמע. כלומר, אתה יודע, משקיע כל כך הרבה. אמר לי, זה מישהו אחר שעכשיו בדיוק עובד על דיסק.
הוא אומר, אתה לא יודע כמה אנחנו עובדים על הסאונד,
כמה כסף זה גם, ואולפן,
ולדייק את זה, וכאילו שיהיה מושלם, ואז אתה רואה מישהו שומע, אתה יודע יש לך באיזה אוזניות של 9.90 מטופ-10,
אתה רוצה כאילו לנסוע כאן, תשקיע קצת, אנחנו השקענו עשרות אלפי שקלים שיהיה סאונד, בסוף זה נדלג, כמו לשתות יין של 150 שקל בקוד חד פעמי.
יש דברים שצריך לאסור אותם בחוק, לא?
זה גבול לכל תענות.
טוב,
טוב, אמר, למה נתת לתינוק גדול פרוסה אחת ולקטן שתיים?
אז הוא אמר, זה יושב בבית וזה בבית המדרש, כן?
הוא אמר, אני גם יודע למי זקוק יותר לאנרגיה,
ואני משקיע את זה בו.
התינוק הקטן
נמצא
בבית המדרש,
זקוק ליותר אוכלת, אני יותר משקיע בו.
איפה אתה משקיע את האנרגיה שלך?
באיזה תלמידים.
באיזה, אתם יודעים, יש כאילו ריבוע ניהול, חשוב דחוף, מכירים את זה?
יש חשוב דחוף, לא חשוב, לא דחוף.
הרבה אנשים עובדים על הציר של דחוף
למרות שזה לא חשוב.
אנשים משמעותיים יודעים לעבוד על הציר של דחוף,
של חשוב,
למרות שזה לא דחוף.
זה דוגמה, זה מאוד מאוד דחוף לי להודיע שמחר אני לא מגיע לאיזשהו מקום. זה דחוף.
זה חשוב מאוד להכין איזשהו משהו שבעוד שבועיים צריך לקרות.
בסדר?
אז הוא יודע לעשות את המיון הזה ולעבוד על החשוב ולא על הדחוף.
הדחוף זה התינוק שבבית, הוא רועב כל הזמן.
זה הדחוף.
החשוב זה מי שלא יקבל את המדרש. הוא יודע למיין את עצמו ולהשקיע את האנרגיה בדברים החשובים,
ולא רק בדברים הדחופים.
בסדר?
שאלה אחרונה,
נתנמה קדם ועלי ענן בצד זווית אשתך,
ואחר כך מצד זווית שלך.
אותה תשובה משום שהאישה מצויה בבית
ונותנת פת לעני וקרובה הנאתו.
בתוך כל הדאגה, האישה שלו היא הרבה יותר זמינה, הרבה יותר עני.
כשעני מגיע אליו, הוא נותן לו כסף לצדקה. ואז הוא נותן לו כסף,
אז הוא זוכר את המדיצ'י.
ואז הוא מזמין בגט. ואז עד שמכינים לו את זה, ואז הוא כבר מת מרעב.
ואישתו, איך שמגיע העני, לא עוברת חצי דקה, הוא כבר שבע.
הרבה יותר מדויק.
אז הנעתו קרובה. אז כל הסיפור הזה בעצם קורא לנו להיות אנשים מורידי גשמים.
איך נהיה אנשים מורידי גשמים?
כשנהיה קצת יותר מנצלים את החיים שניתנו לנו.
כשאתה בא לבקש שפע מהקדוש ברוך הוא בחורף,
הקדוש ברוך הוא אומר, רגע, רגע, בוא נסתכל שנייה מה עשית בקיץ.
מה עשית עם השפע שהיה לך בקיץ, עם הזמן, עם החיים, עם המילים,
עם הכלים, מה עשית עם כל מה שנתתי לך, עם האוכל?
גם זה סוג של זה.
יש היום נפוץ כאלה בופה, נכון?
אתה רואה אנשים
מרמיסים איזה צלחת, איזה הר, אוכלים כזה, כמעט נופל להם.
בסוף הם אוכלים והם משאירים חצי.
אז למה לקחת את כל זה? תאכל, תסיים, תגמור, תוסיף עוד.
כמויות האוכל שנזרקות, הרי הן מטורפות.
חינים, כמויות בלתי נתפסות, ובסוף סולקים את הכול, אי אפשר להעביר את זה.
גם זה פגם, זה אוכל, זה חיים.
אז אני, יש לי תחביב לעשות את הניגוב האחרון.
ככה לראות שזה,
כן,
אוכל, אכלת בושל, נאכל, כולם נהנו, מצוין.
אם אוכל נזרק, חרב, חבל.
אז כדי להיות אנשים מושכי שפע ומורידי גשמים,
אנחנו זקוקים להיות אנשים כאלו בעצמנו. לאנשים כאלו, חברה כזאת,
שהיא מנצלת, מנצלת את הזמן שלה ומנצלת את האנרגיה שלה היטב,
יש חשק לתת של גשמים. וחברה שמבזבזת את זה,
אז קשה לתת. אבא חלקיה ואשתו הם שני
טיפוסים כאלו
שמעוררים ומעודדים את החשק להוריד גשמים משמיים,
להוריד שפע של חיים משמי שמיים עד לארץ ולחבר שמיים בארץ.
יהי רצון שנזכה,
נוטל את הזמן להתחיל את השיעור בתשע ולסיים אותו גם ברבע לעשר בדיוק בזמן.
ברוכים תהיו.
