ענייני שביעית
בפרשה שלנו בבתי תבוא,
כתוב "ורקחת מראשית כל פרי האדמה אשר תביא מארצך אשר אשר מרקח הנותן לך".
אומר הרב השלום,
נראה לי שהתורה שמצווה אותנו בפסוק הזה,
עיקר הוא תורה שבכתב ותורה שבעל פה,
ותורה שבעל פה הם שושה סדרי משנה.
אשר ראשי תיבות שלהם זה מן נקט
גרעים מועד נשים חדשים תהרוס
הראשי תיבות הזה מורים לנו שצריך לקבוע עיתים לתורה זמן נקט
תרקוב זמן
אבל זה הדבר העוד יותר מעניין הלאה
והיינו אם אדם נקבע ללמוד תורה לא ערב
לא פעם שעה זו, פעם שעה שנייה,
אלא לקבוע עיתים בתורה.
שלא ייבטל הקביעות שלו, אפילו יהיה לו עזק גדול.
למה?
קול קבוע כמחצה על מחצה דמה.
נמצא כולה שעה אחת שלומד כנגד עשרה שעות של היום.
ואם לומד עשרה שעות, אז זה מה?
ולכן שואלים בבית דין של מעלה,
קבעת עתים לתורה?
אין שואלים אותו אם עסקת בתורה.
למדת תורה? למדת תורה. אבל שואלים אותו, קבעת עתים לתורה?
כלומר, שואלים אותו על קביעות
כדי שיספיק הזמן המוער במקום מרובה.
כמי שרומד שלוש שעות ביום
ויזמן לו איזה עסק
ולא למד,
אין ללימוד הזה כחשיבות.
מה שהעסק חשוב יותר מהלימוד?
אבל לא, שמבטל כל דבר שבעולם,
בעיקר שלא יבטל מזמן ללמוד תורה.
ואמר,
ראשית כל פני האדמה,
ראשית,
ראשי תיבות שלהם זה מנה קאט,
אשר תביא מארצך, הוא בית המדרש,
ומביא ללמודך מן החכמים והתלמידים של דין תורה שבעל פה בבית המדרש.
להם האדם, גם יש קלטות של ש"ס מוקלט,
אתה ילמד, לא שתביא מהרצחה בבית המדרש, תבוא ותישב בבית הכנסת, תישב בישיבה, תלמד שם, וחבותה, תשב את הדבר הזה כולו.
ואז
אומר אשר ה' מרכך נותן לך שמאיר עמך וליבך לחדש חידושי תורה,
כי אם בתורת ה' חפצו זו הקבלה והמסורת שמקבל אדם לפי החכמים בבית המדרש,
ובתורתו יגה אלה חדשות תורה שאדם מחדש על ידי שיושב ולומד תורה".
כמה הערך והחשיבות של העניין של לימוד התורה.
אחר כך המשיך דרכו בקודש, פרדס,
המשיך וגם "והרשיק פרפרי אדמה נראה לבצעתה דשמיא" זה ידוע שקליפת נוגה חציה טוב וזהו החציה הידוע הנקרא כף האמת.
וחצייה רעה שנקרא קו השקר
וממשיך עניין הקבלה
אנחנו לא יודעים את זה אבל מזכירים לדעת שגם בדבר הזה יש הפרעה.
הלאה,
אשקיפה ממעון קודשך מן השמיים וברא את עמך ישראל.
קשה,
קמא דאמר ממעון קודשך למה הוא צריך לפרס מן השמיים?
אשקיפה ממעון קודשך,
עבד די, הפשיטה מן השמיים.
ועוד, למה נקש שתי פעמים לומר את עמך ישראל?
נראה לי כל נועם הוא בלימוד התורה ובבינת הסוד,
ויהי נועם השם אלוקינו עלינו.
כשאנחנו אומרים במוצאי שבת,
שהבינה היא בבינת קודש.
והכוונה היא ככה, כשאנחנו אומרים,
ויהי נעם השם ירקנו עלינו ומעשה ידיו כהנה עלינו
אנחנו אפילו יחוג מוצאי שבת ביום טוב בשבוע יום טוב אנחנו אומרים ויהי נעם כי הפסוק הזה יש לזה חשיבות מיוחדת לדבר הזה
מה הכוונה היא?
ויהי נעם השם ירקנו עלינו
ומעשה ידינו כהנה עלינו
אומר בזוהר הקדוש
אנחנו אומרים את הפסוקים ולומדים את התורה
אבל ויהי נעם השם ירקנו עלינו ומעשה ידינו כהנה עלינו
שהקדוש ברוך הוא ייקח את הלימוד שלנו ויכוון בו את כל הכוונות שצריכים לכוון, כאילו אנחנו כיווננו.
ככה הדבר הזה חשוב מאוד בדבר הזה קודם.
ואחר כך המשיך העניין של קשר של יציר הטוב ועציר הרע וכולי.
ועוד
אמר ברוך אתה בבואיך וברוך אתה בצאתיך.
אז הגמרא למדה על זה,
שם שבידך לעולם בלא חטא" כך יציאתו, "ולעולם בלא חטא"
ואומר הרשש
בגלל הקטע הזה של הרשש,
החסידים לא לומדים הרשש.
אומר שבידך לעולם בלא חטא משמע שלא בא בגלגול,
אין גלגול בעולם.
אמרת פשוט אבל בשביל זה כבר לא לומדים מההחסידים את הרשש.
אז ברוך אתה בבואיך,
אז זה כתוב במדרש על הפסוק הזה וזה ראשונו
וכבר תירש לבית המלך עליו השלום,
השם ישמור צאתך ובואך מעתה ועל עולם.
כאן כתוב ברוך אתה בבואך וברוך אתה בצאתך.
מתחיל ביאה ואחר כך יצאת.
ואילו דוד המלך עליו השלום אומר השם ישמור צאתך ובואך.
אני אסביר עניין של עולם הזה ועולם הבא.
ויש מסבירים פשט אחר.
והיה כי תבוא אל הארץ
אומר אורחים הקדוש אין בעיה אלא שמחה
אין שמחה אלא שבאים לארץ ישראל
קו בארץ ישראל
אחר כך אומר ושמחת בכל הטוב שנתן לך ה' אלוקיך
אם אדם היה יודע השמחה שבלימוד התורה היה משתגע מאהבת התורה
אומרים לו בשמחה של לימוד התורה
אז ברוך אתה בבואך וברוך אתה בצאתך
כלומר כי אתה בא לבית המדרש ברוך
וגם כשאתה יוצא מבית המירש, ברוך. זאת אומרת, לא תשאיר את הלימוד שלך בבית המירש,
אלא גם בצדך,
גם כי תעשה את הדבר הזה.
דבר נוסף,
יש אנשים בבית,
הם שומרים תורה ומצפות, חסידים וצדיקים וכל,
ברחוב בלי כיפה להראות בפני האנשים.
ויש הפוך, לא ככה,
ברוך אתה בבואיך, ברוך אתה בצדיך, לפנים ובחוץ, אבל זה הולך להיות אותו דבר.
פעם אחת היינו, הלכנו עם הילדים הקטנים
לנתניה כרצן, עד חוף הים.
אז אנחנו לא נכנסו לים, נגשבו על שפת הים.
והיה שם ישב אחד עם זקה, עם ציציות,
והיו לו ילדים,
אז התחילו לאכול.
ואני הייתי גם כן עם ילדים של הילדים הקטנים, והם הראו, אני רואה, הם לומדים,
ולנטילה, ולים מוציא, ולכיפה.
אני אומר לו, אדוני, אני לא אכפת ממנו,
לא אכפת לי על הילדים שלי.
אדוני, כיפה, נטילה, מוציא.
הוא אומר, לא, פה שפת הים.
הוא אומר, מה, בשפת הים אין אלוקים?
אין?
אבל טוב, טוב, לכו תביאו מים ונעשה נטילה.
רגע, רגע,
גם מוד הלכה,
להביא מים מהים ולטילת ידיים, זה לא מועיל, למה המים מלוחים, לא רואים.
אבל מה אתה רוצה ממני?
אתה רוצה להגיד לך, מה?
כאילו שהדיים שלהם בתוך הים.
אמרתי לו, תראה, אם אתה ספרדי,
אתה בא לך על טילת ידיים.
אם אתה אשכנזי, אתה בא לך על טילת ידיים.
אם אתה חצי אשכנזי, חצי ספרדי, יד אחד על טילת ידיים ויד אחד על טילת ידיים.
לדעתנו, גם בתפילה זה עצמה העניין של הנזילה.
אבל אדם צריך לדעת, הברוך אתה בבואך, הברוך אתה בצאתך,
זה לפוקה,
כל מה שאני מדבר, אני לא מתכוון לשום אחד בעולם, רק אני מדבר במושג.
לפוקה,
חלק מעם ישראל שרצו לראות חוכמה,
אמרו, יהיה יהודי בביתך,
ובואי באלה.
אין דבר כזה אצלנו.
אצלנו הכל מחובר, אין דבר כזה. ביתך יצא ידך, הכל,
ויחנו ויסעו, אנחנו עפי השם.
כל חניה, והנסיעה, הכל עפי השם.
זהו דרך של עם ישראל.
מעניין.
הרמב״ם אומר,
מי שלוקח את המזוזה וחושב שהיא כמיעה,
הופך את התורה לקמעות,
מזלזל בה, הוא תקיף, מתקיף, מתקיף, מתקיף.
ואחר כך הוא בעצמו כותב הרמב״ם,
אומר הרמב״ם בהלכות מזוזה, פרק ו',
חייב אדם להיזהר במזוזה,
מפעילים שהיא חובת
תמיד בכל הזמן
וכל עת ועת שייכנס ויישא,
יזכור בייחוד שמו יתברך שמו ויתעלה,
ויזכור אהבתו ויעור משנתו,
ויתרחק מאבני הזמן,
וידע שאין דבר העומד לעולם ועול מעד אלא דעת המורה יתברך שמו ויתעלה,
ומייד הוא חוזר לדעתו והולך בדרכים ישרים.
האמת שאתה נחת למזוזה,
תגיד השם אל השם ועוד כזה מה שיגעו את זה הכל.
מה פה עושה למה את כל הייחמיר האלה?
זה נכון.
אתה תקבע את המזוזה לשם חונכו שווה ולכו שווה, שהשם מציבה אותי.
התוצאה היא כזאת, התוצאה היא חשובה מאוד מאוד.
ולא מבחינם, חז"ל אומרים,
פעם אחת אנטונינוס שלח לו לרבנו הקדוש אבן יקרה.
אבל כששלח אבן יקרה,
הוא לא שלח את זה סתם, אבן יקרה לא שולחים סתם.
צריך שומרי ראש, צריך נשק,
היום קוראים לזה אוטום משוריין, אמרת גדול,
שלח לו לרבנו הקדוש.
רבנו הקדוש
רק קיבל דבר כזה, עכשיו כל רחוב ידיעה שהרבנו הקדוש קיבל עבד יקרה.
הלך, אמר, טוב, אני צריך להחזיר למטרה.
הלך לשוק, לחנות אחרי סופר הקודש.
יש חמזזות, רבנו הקדוש נכנס,
נתן לו מזוזה הכי הכי יקים בחי.
כלומר, לא, יותר פשוט.
במיפריה, הכי ככה, קשה, גם הודה, שירים לו זוז אחד.
והשומרים של הפרמונוסיה איתו, שלח את זה,
הלכו סיפרו לטענות, אתה יודע, ככה,
תולה,
זה ארץ.
אז שלח לו, מה זה? אבל אתה שלחתי לדבר שאני צריך לשמור אותו מגנבים,
כל העולם כולו יודע.
אני שלחתי לך את האישון במיטה, הוא שומר עליך.
ולגוי מותר לומר את זה
מי שומר עליך אבל אנחנו עושים את זה בשם שמיים נכון שומר דלת ישראל זה נכון אבל אנחנו
כתוב על יעקב אבינו שאכלנו את המנחה
אז אמר להם תכנון את המנחה ותביאו לפני
אז הם עמדו כתוב עמדו בפתח ודיברו על איזה סיפור מה זה הם עמדו בפתח
הם עושים אותם אין מזוזה אין מזוזה אתה יודע אז
איך, איך, אם זה יעזור להם, לא יעזור להם, לכן ענו בפתח.
ואני תמיד מזכיר על עושה בצדיק.
הוא לחם עם האחים שלו, אבל הוא כל הזמן לחם, לחם,
ויגש אליו ביותר ויאמר: אבי אדוני דובר לך דבר ראשון, דבר ראשון, הוא דובר, מדבר תקיפות.
אומר לו, מה אתה רוצה?
גנב, חוקר מצרים, מישהו גונב, מיתה.
ואתה הסכמתם, אשר ימצא הגדיע בידו, יאומן, ואני עושה לכם הנחה,
מוריד לכם, ואני אקח אותו, עבד אתמי.
הוא צועק יהודה.
אומר לו, תראה, הוא לא גנב.
אני גנבתי.
הוא מכחיש, אני גנבתי.
אמר לו, לא.
הוא אומר לאדוני, כתוב בתורה,
כתוב בתורה,
מי שגנב ישלם פי שניים. אני אתן לך פי שניים.
כתוב בתורה, אם אדם מודה שהוא גנב,
חייב לשלם.
נחלופי שניים, זה קנס.
אני מודה שגנבתי, הוא לא גנב, מה אתה רוצה עוד?
אומר לו, כתוב, כתוב בחוקי מצרים,
כי מי שגנב הוא מיתנו.
אומר לו יהודה, מה אכפת לי מחוקי מצרים?
יש חוקי התורה,
הם חוקים אמיתיים והיסודיים והכי המכונים.
אין חוקי נגד התורה.
מה יכול יוסף להגיד לו?
לא יכול יוסף להתאפק.
אני יוסף אחרי כן.
תורה זה כבר מעל הכל, אין בעולם דבר כזה, אין הנפקמין בדבר הזה.
כתוב כך,
הקדוש ברוך הוא,
ואתה למשרבן את התורה,
כל מילה ומילה שכתובה בתורה,
אנחנו לא יודעים את הרמזים הגדולים שבתורה.
אם היינו יודעים היינו יכולים לברוא עולמות.
כתוב,
הוא דבר אל בנצר והמתה אליהם, כי תבואו אל הארץ
שאני נותן לכם,
ושבתה הארץ שבת להשם. אני חוזר עוד פעם,
אני לא מתכוון להתקיף שום חוב כשרות,
אני רק בא להסביר.
ושבתה הארץ,
לא לתת כסף לגוי,
תיקח אתה,
ואנחנו רוצים גזר, רוצים אגבנייה,
ורוצים זה, תזרח אתה באשר מתה, ואנחנו נלקמה ממך.
הארץ שלא שלו,
זה שלנו, של הקדוש ברוך הוא.
הארץ צריכה לשבות
ושביתה הארץ.
הארץ צריכה לשבות ממש.
יש חיוש שביתה על האדם ויש חיוש שביתה על הארץ.
אז יאמר אדם, אם ככה נעקור את העיסים שהארץ לא תעבוד.
הארץ, כשיש לה עיסים,
אז היא ממשיכה להניג אותם טיפה קצת ככה,
אבל לא כשנטעים וזורעים.
או באה מערכתו בעורלה,
אם יש לי עש שהוא עם עפר וכמה שנים בתוך איזה עצית נקוב,
אז מותר להעביר אותו למקום אחר, ואין לו דיני עורלה.
כן, זה בעורלה.
אבל בשמיטה לא ככה.
אם תיקח את העפר הזה של עצית נקוב, תעקור אותו,
אתה צריך להגיע, ותשים אותו אחר כך במקום אחר,
אתה נוטע אותו במקום אחר.
הדבר הזאת צריכה לקלוט, זה אין בשבט הארץ.
אין דין שבטה הארץ, וזה לא מועיל.
זה לא כמו דיני, זה לא כמו דיני עורלם.
חג חמא, שבת להשם.
אומר אורחים הקדוש,
רש"י אמר שבת להשם
לשם השם,
כשם שנאמר בשבת בראשית.
אדם לא אמר, אני כל השבוע חגג בשבת אני הולך לנוח?
לא,
ברור שנתנו השם משבת לנוח בו.
לא אמר אדם, אדמה צריכה, שפעם בשנה,
קח בשבע שנים לנוח אדמה וחסיד תיתן פריה אחר כך.
לא, שבת להשם.
אני לא עובד בקרקע הזאת, זה שבת להשם.
זה מפני שהשם צווה אותי שלא לעבוד. לא מפני שאני רוצה שהאדמה הזאת תשביח לאחר זמן.
אומר הרוחים הקדוש, ואולי
כלצד שהזכיר מתנת הארץ
לכתיב השם, אני נותן
דקדק לומר בהר סיני.
כלומר
כי מחמת הר סיני שקיבלו את התורה היא שנגמרה המתנה
על מנת
כן ניתנה תורה לעם ישראל ועל מנת כן ניתנה הארץ לעם ישראל
שנאמר אני מוסיף
וייתן להם ארצות גויים ועמה לאומים יירשו בעבור שאירו חוק חיים
וצורתם ייצרו ארץ ישראל נתן את זה לנו
אבל מה תלמדו תורה בה?
תחזיקו את התורה בה, תשמעו את התורה בה.
לא ארץ ישראל וארץ יזעאל סתם, זה לא, אין לזה שום חשיבות מייחדת.
קצוב ברמב״ם,
הגמרא מביאה את זה במסכת יומן,
כל העובר ארבע עמות בארץ ישראל חגים לכל עוונותיו.
אין מה אפשר.
אם הוא רשע מאשר סיגריה ויום שבת לארץ ישראל,
זה ימחלו לכל עוונותיו?
מידע שלא.
אלא מה?
חוזר בתשובה, חוזר בתשובה.
גם באמריקה חוזר בתשובה.
אלא אומר בעל כפות מראים כך,
אני מסביר את זה בהרחבה,
יש ארבעה חילוקי כפרה.
אדם חושה עוון,
עשה, חזר בתשובה, חלילה.
לא תעשה, עד כריתות, עד מיטות בית דין, עד איסורי והכל.
זה בחוץ לארץ.
זה בלי תורה.
אבל עם תורה אין איסורים ואין מיתה ואין כרת, אין שום דבר.
הכל התשובה מתקבלת.
אז הולך ארבעה עמות לארץ ישראל וחוזר בתשובה
ומקבל עליו את אור תורה עד ממנה מחלים לו כל עבודותיו.
גם מה שבדרך כלל לא מחלים בחוק לארץ.
ולכן כתוב כה הולך ארבעה עמות בארץ ישראל ומחלים לו כברוח עם זה.
ועל זה אומר,
ואני אמרתי לכם, התקבלנו עליכם את עול ארץ ישראל,
שאין ביטוי למתנת הזאת לעולם.
ואני ממשיך ואומר, אורח חיים ידוע שהוא קנאי גדול, הוא אומר,
כאשר נתן את ארץ ישראל לך ולצרעך להפוכי ישמעאל ולהפוכי עשיו.
אין לישמעאל ואין לעשיו שום זכות בארץ ישראל.
ככה כותב אורח חיים.
וידוע שאורח חיים הקדוש בספרו על פריטואר הוא כתב שלא מסכים כי חלקו עליו
אז אנחנו לא חלקים עליו, נכון?
אין זכות לשמוע חב בעולם רק לעם ולפאר של הזכות שלה בארץ ישראל.
כתוב ככה
את ספיח כצירך לא כבצור ואת עניבי נצירך לא תבצור שנת שבתון יהיה לארץ.
רש"י אומר
אצפייה כתרעך אפילו לא זרעת
והיא צמחה מן הזרע שנפל בה בעת הקציר
זה קרוי סיפייה
אז מה?
נשאר ככה?
אומר רש"י לא תקצור להיות מחזיק בו כשאר קציר אלא הפקר יהיה לכל
אבל מותר גם לך לקחת מהדבר הזה
נזירך שהפרקת בן אדם מהם ולא הפקרתם לא תבסור
אותם אתה בוצר, אינך בוצר אלא מן המופקר ולא מן השמור.
וגם הרמב״ם כתב את זה,
שלא לוקחים מן השמור ומן העבד.
וזה אחד המקומות היחידים שהרמב״ם כותב, אני כתבתי בפירוש המשעיות,
שאם שמור או נעבד לא יילקחה,
וחזר טבעית.
והרמב״ם חזר בו.
מה חזרה?
למה לא לקח מן השמור ומן העבד?
ויש היום בכל הארץ,
אני לא מדבר חס וחלילה כתרוג,
יש לנו כמה יישובים, גדר מסביב, גדר ביטחון,
אני אגיד לו,
לא מרשים אף אחד לקנות לי ולא מרשים לקחת שום דבר, שמור הכול.
אז מה השמור הזה אסור לאכול אותו, אסור לשמש לו,
אלא השמור והנעבד אין ככה.
התורה אמרה לי שמותר בלי לקחת את הפירות האלה.
אז אם הוא שומר את זה, יכול להפקיע את זה ממני?
התורה אמרה שאסור לעבוד באדמה הזאת רק לאותמר ולא לאברויה,
והוא עשה לאברויה,
אז הוא יכול להפקיע את הזכות שלי בקורות האלה?
הוא לא יכול להפקיע,
אין לו שום זכות להפקיע.
אז
זה מקום יחידי שהרמב"ם מסביר את עצמו,
לומר שמי נחמם, שמור ונאבד,
ועזקה ועזקה, מה שגזו,
הכוונה, אסור לך לשמור, אסור לך לאבד,
אבל אם איבדת זה לא נאסר עליי.
אני יכול להוריד להשתמש בדבר הזה.
וזה הרמב״ם,
על זה אין חולק,
גם מה שידוע בכל הלכות צמיתה.
בשלחן ערוך יש מעט,
כמו הרמב״ם.
כותב מרן בהקדמתו: אנחנו בארץ ישראל, מקום הרמב״ם.
אומר הרב, ארץ החיים שתהום.
כל מקום שלא כתוב עליך בשולחן ערוך,
אנחנו פוסקים קדמת הרמב״ם,
תומא ערד אטרד אשר המקום הזה כולו.
הרב זבי סיפר פעם, הוא אמר לך, אני כתבתי את זה בקיצור אבל אני אספר לכם את זה.
היה בחוץ לארץ
אדם שהיה לו בעיה בריאות.
כשאמרו לרופאים אין שום תקווה הוא הולך למות.
אז לא הולך למות, אמרו לו,
כצפו לו שבוע,
מנעי הימים.
הלך לעזריו, אמר: רגע,
בשולחן ארוך יש מחלוקת בין מרן למורם בעניין הריאה,
שהרמה אצל צד אחד מחמיר ומרן נרחל.
תלך לארץ ישראל,
תלך לעוקב מרן ולהתיישב,
תאמר: אתה מרן דעת רפו,
אני באתי, ואני עושה כמוך.
אמרתי לו: אחי, הוא יצחק עליו, אמרו על הרופאים, אתה משוגע?
אתה חצי הדרך לארץ לא צריכה להגיע, תעמוד בדרך.
ואם תגיע, אתה לא תגיע על צפת.
אמר, אני אמרו לי, אני אמרו לי.
הלך לשם, אמר מרן בבית יוסף,
אני באתי אצלך עברית,
עברית.
אבל אני תמיד מגיב,
היה יהודי אחד בשם הרב בצלאל לנדון.
חבר חיבור על דרום המדינה.
אז אמרתי לו, אני מבקש ממך שני דברים.
המחלוקת
של הגאון עם החסידים
תוריד את זה.
אמר לי איזה חסי ספר.
אמרתי בחיים וכמיים כבר עשו שלום ביניהם.
די כבר, עזוב,
תתחיל עכשיו לעורר את המחלוכות האלה. די, תפסיק.
טוב, אמר לי, אני אפסיק.
אמרתי, אבל מדוע הגאון ממנה
בא לארץ מצול פיה חזר בו?
את זה תכתוב.
מה אתה רוצה שאני אכתוב?
אמרתי לו, אל תלך לרב ארי לוי, מה זה בא אצלי?
הרב ארי לוין היה ידוע שכל מנהגי הגאון מווילנה היה שמור אצלו הדבר הזה.
הגורל הגאון המפורסם היה עושה, הוא היה עושה את זה.
ואני ידעתי מה שיגידו לו. הלך אצלו.
אמר לו למה הגאון לא בא? אמר לו להגיד לך מה שווה סיפור לו, אני אגיד לך את האמת.
הגאון סבר כמו המביט
בעניין השמיטה.
אמר אני אבוא לארץ אני רק מביט.
שיגר את טוקיה שמע שמרא נחרים מי שינהג כמוה מביט לא ינהג כמוהו.
אמר, ואני שווה כמוה מביט ואני לא אעבור לארץ אלא נגד מרא ולכן אחד לערבו.
זאת אומרת, את זה תכתוב.
זה היה מעניין לו כזה.
הגאון מבין הציבה כל תלמידיו
שיבואו לארץ לא יניחו צפונים בחול המועד.
וכל החסידים פשיטה, הזוהר נגד.
גם תלמידי הגאון כאן בארץ לא מנחים את צפינים בחול המועד.
זה יום קבוע.
אז הוא סיפר, רב זבין,
שהיה בחוץ לארץ קהילה שהתעקשה שיבוא רב שיניח צפינים בחול המועד.
אז בחרו רב ולקחו אותו, לא היה.
אחרי שהוא נפטר
לקחו את הצפינים שלו, פתחו והיו נתנו שקדים.
שבילעין שקדים.
כלומר אני נגד חלום מועד,
אבל אתם רציתם בשביל הפרסה,
אז אני באתי לקחת את הדבר הזה כאילו.
אבל העיקר הוא כזה,
בכל עניינים יש הקדמה של הרב ארץ החיים של טיהון.
הוא כותב מה קיבלנו מראה, דעת מראה, ומה לא קיבלנו.
יש דברים שכן קיבלנו או לא קיבלנו.
עניין הטמנה.
היום כולה עושים כולות.
בשבת, כל מיני קולות. מרן נגד, מה אתה עושה קולות?
מה אתה עושה כל מיני חוכמות?
עורקי פלטה, שימים על הפלטה את האוכל שלהם, עושים מכסה על זה.
מרן נגד.
מה, מי מציע לך לשים?
לוקחים על הגז למשל, הגז נוגע בשיר ורוצה לשים למעלה. מרן נגד זה.
מרן נגד, נוגע באש עצור.
מה חסיד כל מיני חוכמות? אמרנו, עשינו פלטה ירושלמית,
עשינו כל מיני אופנים.
אבל אם מרן אומר לא,
אמנם,
כותב שם: ונהגנו לשים כיסויים על החמין, נגד מרן,
אבל לא על כל הסיר, אלא על חלק מהסיר.
כל כך...
פעם שאלו את גורנזרס לבטל בעלבין ישחי.
ידוע שיש מחלוקת בין הפוסקים
אחרי שהורדתי את החמים מהאש אם מותר לי להגיס
הרמב״ם בתשובותיו
אומר נהגו לקחת חיטה וסולת
ומיני קטניות ומבשלים אותם בחמים
מורידים את החמים מהאש לוקחים עש להגיס את הכל ולערבב אותם ביחד
אומר בפירוש לקחת ערבב ביחד
אבל המדובה כי מורדים מהאש,
לא כי זה על האש.
השארות גורדים את בטן לבעלי בן איש חי.
מה עני?
רוצה לאכול.
אומרת לו, בעלי הלך לבית כנסת, יש שם החתונה,
דבר מצווה, בברית מילה.
תחכה עד שיבוא את עצמך עוד שלוש שעות.
לימוד בר-עם.
אומר, מותר להוציא מהאוכל, מהחמים הזה, לתת לו.
לעני הזה, חומרות עשה לבעלי,
ולא לעני.
ואני תתן לו את מה שצריך, תני לו, אין כאן מי להגיד, אלא אם כן אוכל, אם הוא בושן, זה כבר שנה.
היה עליו שלא, עליו של מוזמן אוברבך,
היה אחד מגדולי הדור,
ובצעירותו הוא היה עוני,
וכניע עשיר ואין לו שנים לאכול.
אז הוא אומר, כותב, בצעירותו כותב,
אם אדם מוציא את המכסה של הסיר וראה שהאוכל התבשל,
אסור לו לנער.
אסור לו להוציא אוכל. למה? הוא מבשל את העצמות.
ואחר כך, אז זכנותו אמר, אין מותר.
שאלתי אותו, מהי?
בגלל הוא כותב, זכנותי, אמרנו, צעירותינו היה עוני.
היינו אוכלים את העצמות ולקחים את העצמות.
אז זה מתר מגיז, מאזן ומבשל את העצמות.
אבל עכשיו, כן, עצמות, אין לך לא לוקח, אז מותר להוציא מותר להגיז.
זה לא שהחסר אדיר ההלכה משתנה,
אלא הפה של האנשים זה משתנה,
ובדבר הזה כולו.
עוד דין, כתוב שיש בני ביעור,
כלומר
אם אדם
עבר הזמן של השמיטה ולא אכל את הפירות האלה, זה יהיה ביעור.
הרמב״ם,
ביעור, שרפה,
לשרוף.
הרמב״ם,
לא חולק עליו,
אם זה ככה, חלק לשרוף, חלק לא לשרוף.
אנחנו לא עושים ככה, אנחנו, מה שנקרא,
מבחינים.
נלך לשכן שלו, בואו שכן, בואו שכן, אני מבחינתי.
זה נקרא תעלה ביעור.
אומר הרב קפוצי, אומרים עליו השלום,
ביעור זה מנהגנו, זה רב כיף.
הרב השלום, חפר מצוין, אבא שאול, אמר מה, יחלוך על הרבים?
הרב אמר בעור בעור.
היה צריך בעור ממש.
אמרתי לו,
כבודו חולק,
נגיד כמו הרמב"ם, והם ישרפו.
מי מתיר לכבודו להטיל לשרוף פירות שוויעית?
פירות שוויעית זה חשיבות? מי מתיר לשרוף?
אם יש לנו כלפות דברים, הוא אומר, כך מנהג ירושלים,
כך מנהג ארץ ישראל,
אז זה נהגו, נהגו.
יש דברים שנהגו שלא כמו הרמב"ם,
אלא נהגו כמו האחרים.
אז אמר, אם ככה המצב, אני לא,
ימחה מי שלא יזרוף.
אבל אני, לדעתי, כדעת, היה בית הגיבור.
מרוציון כתב על זה באלפון,
שם כזה חכם אחד יחד לי.
אני השיערתי לו בדבר הזה כולו.
מה עושים?
מה שהלכה?
אסור להוציא פירות שביעית לחוץ לארץ.
מה עושים כל הסוחרים של האתורגים?
מוכרים לנו בחצי מחיר,
אבל הרווח שלהם מה?
איך את זה? מי מתיר לכם לצלוח לחוץ לארץ
פירות שביעית?
הרב אחד, הגמרא, מובא בתוספה ומובא בצפות,
הלכו שניהם,
אז נזכרו שיש להם פירות שביעית,
אבל בואו נחזור נוחה וזה בארץ, ונמשיך הלאה.
איך מי מתיר לכם?
אז מצאו רבנים כולות,
אמרו מקבע שזה רווח לסוחרים כדי שיפרנסו כמו לארץ ישראל,
כן, עשו כמה לכולם ושולחים מדורגימר לחוד לארץ.
טוב,
אין אחד להם לישראל,
כמו שאמר הלל, אין אחד להם, נהגו, נהגו.
זה נהגו בשביל הסוחרים של איזה.
אבל אדם פרטי שכזה הם הדבר הזה כולו.
אני תמיד אומר עליו השלום בבא סאלי,
היה לו חתנו ודוד יוף.
ואני הייתי לוקח את יתורגימר ודוד יוף.
פעם אחת שלח לי בפרסלי את רוב יפה יפה יפה יפה יפה ממרוקו ממש יפה
שאל אותי בחולה מועד קיבלת אותו? קיבלתי
מה עשית אותו? נענעתי
אה נענעת? לא ברחת
עשה לי ככה
אמר לי תירוגים של מרוקו תירוגים הכי מהודרים הכי יפים
סתם, אמרתי לו, אנחנו אגיד, לא משנה.
יום אחד אני אלמד
ערוך השולחן האשכנזי,
יש לו על מסכת סוכה פירוש.
אז הוא כותב שמה,
בעטר ראיתי את הולגים ממרקה,
עם א',
מהודרים, יפים.
אז אני, מר אדלב הבא סאלי,
אמר לי, איך כאילו הוא כתב את זה?
מי כתב את זה? אמרתי לו, הרב ערוך השולחן,
שכנזי ספרד, מדוע אשכנזי, פולני, פולני.
הפולני אומר מרוקו טוב, אתה אומר לא?
מרוקו טוב,
האדום אומר טוב.
אז אני אומר,
עליו השלום היה מדקדק ככה, איך שנהגו,
אבותיי, מה,
נשאר במרוקו לא חכמים,
לא יודעים לעשות הרכבה,
פה החכמים הם,
לא הסרתי להרע,
עושים הרכבות, עושים כל מיני עניינים בדבר הזה כולו.
הרמב״ם כותב שכל פרי ופרי הולכים לפי החנתה
ואתרוג מחמירים ופי גמרי כיתה.
ועל כן אמרנו למוחי אתורגים, אלה שאנחנו איתם,
תעשו טובה,
תלקטו את האתורגים לפני שביעית.
זה לפני שנת השביתה,
בערב
כשנתי שמיטה, חלקו את התורגים.
ממילא אין בהם פזישיית שביעית, אין בהם דיני מועות של שביעית, אין בהם דיני קור.
ועוד, אתה יכול למכור את זה.
אם תכתוב את זה אחרי השמיטה,
אתה לא יכול למכור את זה. זה הפקר.
ואתה צריך בהבלעה, וזה כל מיני בעיות.
היום עושים הבלעה,
סתם צוחקים עלינו.
אומרים, קח את רגע זה,
לקח את הקופסה בהבלעה,
משלם על הקופסה.
מי משלם על הקופסה 200 שקל 300 שקל, ומי משלם גם, לא משלמים,
אבל לאף פירושו אתרוד ודולב, המחיר הזה,
עוד אפשר לבלוע את זה,
אבל לא על הקופסה או על הצמר גפן אתם עוטפים,
זה לא שווה שום דבר.
הצמר גפן שבא מחוץ לארץ על האתרודים הוא לא צמר גפן,
הוא צמר החיים,
שמעבדים אותו,
משהו יפה, זה באמת שווה.
זה שווה את המחיר של החברים הצפות.
מחיר אתרות לאוכל
שווה פרוטה.
מחיר אתרות שהוא למצווה שווה הרבה.
האם מותר לשלם מדמי שביעי של אתרות כזה,
שזה ביוקר?
ללא סחורה?
אז אם זה למצווה או לא למצווה,
דנים בזה.
אז עכשיו אני קופץ, לכן אני כבר קופץ,
כבר אני קופץ,
אני רואה שהזמן לא מספיק לי מה שרציתי להגיד,
ואני מגיע לשו"ת תורה לשמה.
שו"ת תורה לשמה,
שאלה
ראובן הלך לארץ ישראל
להשתטח על קברות הצדיקים
ונזמן לו שם בפורים
ושלח לשמעון אהובו לשלוח מנות בפורים.
השמעון גר בארץ
וראובן גר ברחוב לארץ.
השלח לשמעון אהובו לשלוח מנות בפורים.
ושמעון הוא גם כן צריך לשלוח מנות
שהיה לו פירות שביעית, הלוא הוא ישראלי.
אם יכול לשלוח לו מנות מפירות שביעית או אסור.
לשלוח מנות.
עד לכאן למדנו
כשבשלוח מנות צריכים להיות פירות חשובים,
לא שוקולד, לא סוכריות, מנות,
ממש מנות, הלאה.
למה?
אומר, אם ישלחנו מגרות שביעית,
הווה כפורע חובו מדמי שביעית.
למה?
וקבע אשר ראובן שלח לו, הרי שבעון עתה מוכרח גם כן לשלוח לו כפי המנהג לנימוס של העולם.
אז המנהג והנימוס של העולם זה חובה, זה פריחת חוב או לא?
זה דנה מחברת.
ויש למה להשתמש בדמי שביעית, לא משתמשים.
אבל אני מחזיר ואני מתכוון לנימוס, בגלל זה הדרך ארץ.
אז אני, זה לא פורח חובה, זה לא נקרא שאני עושה איסור לדבר הזה.
תשובה
איתה בתוספתא דה שביעית
פרק ו',
אחד שביעי ואחד מעשר שני,
אין פורעים בהם מלווה וחוב
ואין משלמים מהם גומלין".
מה זה גומלין?
פסק הרמב"ם
"לימי שביעית אין פורעים את החוב, אין עושים בהם שושבינות,
ואין משלמים בהם גומלין,
ואין פוסקים מהם צדקה לעניים בבית כנסת,
אבל משלחים בהם דבר של גמילות חיסל,
וצריך להודיע".
הוא אומר לעני: אני אשולח לך פה את שביעית.
לא תחשוב שזו חלקך פירות שעולה להרבה ביוקר,
אלא להודיע שלא תהיה גרבת דעת.
והנה,
עניין פירוש תשלום תגמולים הוא שאם ראובן גמל חסד עם שמעון,
אסור לשמעון לשלם לו גמולו ולשלוח לו פירות שבעי דאבי כפורע חובו.
דרך אגב, הוחשה בקושייה מהדין,
ואולי מחר בצהריים עם חבר, שלא אוכלו למסעדה ואכלו.
מחר אמרו לו, וואלה, אכלנו,
ויחד שאתה שילמת עליי,
אמרו לי למסעדה ובא נאכל.
אני אשלם עליך.
אסור.
אולי,
אולי ירקבו במסעדה שנייה עוד שקל יותר, אז זו ריבית.
אני משלם לך על מה שאכלתי מקודם.
אבל שמה במסעדות היו,
עד פה בחילוגים, אין בעיה בדבר הזה.
אז אומה מובאה בירושלמית.
שם הגרסה,
אין משלמים מהם תשלומים,
ופיאר שם ויבאר שם,
זה אוכל עימו היום וזה חוזר ואוכל עימו למחר.
יש תנאי כזה למחר.
יש תנאי כזה למחר.
אתה תאכל איתי היום. הוא מסתמה, הוא אומר.
כי דרך הוא,
ככה דרך,
הוא אומר, נמצא מי ששולח מנות לחברו מוכרח שחברו יפוזר לשלוח לו מצד הנימוס.
אני לא חייב להחזיר לך, אבל אני חייב מצד הנימוס.
והיו אומרים על המלבין,
היו לו הרבה שונאים,
היו לו הרבה שונאים ממש.
אז יום אחד
העשויים שלו לקחו ילד,
הלכו לחנות שעושה עוגות.
אמר, תעשה עוגה בתמונה של חזיר.
הוא עשה עוגה בתמונה של חזיר, ושלחו את זה למלביא.
ככה יגוע בו.
מלביא אמר לו זה, תחכה רגע, תחכה.
ירד לחנות,
תשאל אותו, יש לך תמונה של רב רבני?
אמר לו כן, הוא קנה עוגה אדומות של רב
שרח לו בחזרה
התחילו אלה
החופי
הרפורמי לצחוק, אנחנו צחקנו עליו
צחקנו ואנחנו שלחנו לחזיר וזה
ומחר ראה הוא קם
אז ראה שהם צוחקים
הוא אמר אתם מכירים מודרניים?
אתם לא מודרניים
אני מודרני
המודרניים כל אחד שולח את התמונה שלו לחבר שלו
אני אתם שלחתם לי את הזמנה שלכם, ואני שלחתי לכם את הזמנה שלי.
אז הוא שואל עכשיו פה, הוא הולך, קיבל, והוא מחזיר.
אז הוא אומר
שנמצא, אסור לו להחזיר, ושנמצא משלם
תשלומים מפירות שביעית.
למרות, כך כותב פירוש,
למרות שזה רק מנהג,
לא חיוב.
עוד נמשיך.
וכן אסור לשלוח בדמיהם מתנה לבית החתן והכלה בחופה
לאותם שכבר הם שערכו מקודם.
מקודם היו שושבנים,
היו יושבים בתשלומים, בבית דין.
היום אין בית דין של תשלומים.
למה? זה מוכרח לשלוח עתה כווי המנהג בנימוס העולם,
וזה ייאבק כפורע חובו.
אז זה חידוש גדול שאם אדם נוהג כמנהג בשביל
ככה נהגו, זה נקרא פורע חומו.
זה אחד מהחידושים הנפלאים שהרב חילה.
הלכה למעשה.
על עצים, פירות מעצים, אין בעיה.
יש בעיה של דמי שביעית.
מי שלא יודע על דמי שביעית, בעיה.
אדם עולה לאוטובוס,
משלם כסף ומקבל עוד עץ
דמי שביעית.
רוב הכסף הזה ירקות, שמחני מידע.
הולך לחלוץ גרקות לקנות, הולך לחנות סופר לקנות ומקבל עודף. כסף מי שוועים.
איך אפשר להינצל מדבר הזה?
מה, אדם יקנה כרטיסייה של אגד מעכשיו, עד שנה שלמה,
מדעי כמה פעמים יצא, כמה פעמים לא יצא וצריך להשקיע, אז זה כסף, זה לא בעיה.
ויש לי עוד בעיה.
אם אדם קונה כרטיסייה מורדים לו המחיר.
אז יש בעיה של רבית או אין בעיה של רבית?
בהלכה אין מה לעשות רבית. למה?
אם אני קונה כאן טיסייה,
אני יכול היום, בסוף הבא יש בה 20 שעות ובאחד שעות, אני יכול היום בסוף הבא 21 שעות,
אין בזה בעיה של רבית. ועוד,
הם מוזיאים לי,
במחיר הם מוזיאים לי, אם זה קבר שאני משלם להם במזומן,
אז זה נקרא ברקל,
אם יש חנויות שמוכרים מקררים או דברים אחרים,
אז הם כותבים,
אם אתה משלם במזומן,
כך וכך, תשלומים כך וכך, זה הרביץ.
הם יכתבו, המחיר בתשלומים כך וכך,
כל חודש 200 שקל,
בזמן של 12 חודש.
אבל אם תשלב במזומן, אני מוריד לך את המחיר,
אני מוכן לך את זה בעשרה ומאה, זה מותר.
זאת אומרת, הפוך זה מותר. אני מוריד לך מהמחיר, מותר לך מותר להוריד במחיר כמו שמורידים מהזמן של הגורם.
עכשיו ככה
אנחנו טיפלנו עם מחול התורה והארץ
שכל אחד ייתן 50 שקל
על חשבון והם קונים בזה מצע מנותק
קונים פלסטיק
לא פשוט דק מדרכה
אלא עבה מנעבה
קשה
והם יזרעו את הירקות
בעציץ המטרנט אפילו עציץ מקוב לא אכפת לי
אפילו עציץ מקוב לא אכפת לי, למה מי שמצע מנותק למדע
אין לי בעיה עם הדבר הזה.
ואין לי בעיה עם הירקות.
אנחנו מדברים על ירקות,
לא על פירות.
ואז אין בזה בעיה. אם אדם נותן מראש 50 שקל, אני שותף לעסק הזה,
אז אני יכול לקבל מהם את ה...
אלא מה?
אמרתי, בתנאי אחד, שלא תקנו מפירות עקום,
מפירות נוחים.
אז הם כתבו במודעות שלהם,
אם יחסר לנו, אנחנו נשלח להם את פרות נוכרים. אמרתי להם, אני לא מסכים.
פרות נוכרים, קודם כל, הנוכרים הזה גזל את ארץ ישראל ממני.
זה לא שלו, ולא של אבותיו, זה לי זה.
של אבא שלי.
ועוד, למה אני אפרס נוכרים?
ועוד, כבר אני אמרתי שאתה שבטה הארץ.
לא, אני לא מסכים עם פרות נוכרים.
אין את הדבר הזה, אין את הדבר הזה. אתה יודע מה קרה?
אז אין.
ואנחנו נגיד נאמר,
בשמיטה כתוב,
ושנתה הארץ, ושביתה, שביתה,
וכתוב בחריש ובקציר תשבות.
אז מחלוקת, מגמרא, על מה חוזר בחריש ובקציר.
אחד אמר, הולך על שבת, אחד אומר על שביעית.
אמרתי, אני מסכים, חס וחלילה, אני לא בא להכריע,
אני מסכים עם הפירוש על שביעית.
שביעית, יש אחד מחמיא, יש אחד מחיא, יש אחד באמצע.
בחריש ובקציר תשבות.
תשתוק, תשתוק, לא תדבר על האמת,
אתה תשתוק, אתה תנהג מה שאתה רוצה,
אנחנו לא תרגע מהחיים,
תשתוק והחיים, תשתוק, תשתוק, תשתוק.
אבל מה יעשה אחד והולך לצל חמים והולך לצל חמותו,
לא, מה, אני לא אוכל פרות, רק, רק, רק, רק, רק, רק, רק, רק, הוא יאמר ככה,
מי יעץ, חוטט עם חמים וחמותו כל החיים שלו, מה, אנחנו רשעים, אנחנו,
מתחילים מהצעה הכול. צריך לשמור. הוא הופרד, הוא הופרד, הוא הופרד,
אם אדם שמים נענע,
נענע אני אומר, תוך התה.
נענע אין בעיה, נענע, אבל לא טורחים אותה כל שנה.
אין בו דין שויחים,
אין בו דין של שמיתה,
אבל יש בו דין לשמור קדושה קביעית.
אתה לוקח את הנענע ואתה גומר. בדרך כלל, בדרך כלל, חיים גומרים לענע, יאללה, גמרנו.
יש גומרים לענע, אוכלים את זה.
יש לימון,
מכניסים בתוך כוסי דמותה.
אבל אחרי שגומרים,
אז לא אוכל לזרוק את הלימון,
הלימון זה עוד פעם,
אפשר לאכול אותו.
לפני כמה שנים אני כתבתי שאסור לעשות מיס גזר,
זה שינוי.
מר בן כתב: אין לנו משנים, אסור לעשות.
הוא כותב גם כן: מיס ספוחים אסור לעשות בפרוט שביעי.
כתוב בפירוש, אני הקדמתי את זה.
אחר כך חזרתי אליי.
אמרתי מותר לעשות מיץ גזר, מותר לעשות מיץ תפוחים, מה אתה משנה את דעתך מכאן לכאן?
בזמנו, לפני 3-4 שמותו, מי היה שותה מיץ גזר?
מי היה לא מוכנה שעושה מיץ גזר?
מי היה עושה מוכנה על זה מיץ סיפר וחז עץ?
אז אף אחד לא נהג בדבר הזה.
אבל עכשיו כשרגלים כל השנה לעשות מיץ גזר,
אז זה לא שינוי,
אז למותר לעשות את הדבר הזה.
אז אני, לא שזה דעתי, העולם שונה את המציאות, עשה אותו בצורה כזאת.
אז בכל אופן,
כתבנו כמה פעמים:
כמו שאדם חייב ללמוד 30 יום לפני פסח, הלכות פסח.
כמו שאדם חייב ללמוד הלכות שבת מיום ראשון עד יום שישי.
דקרת שבת דרך צבא נשי,
גם אדם חייב ללמוד הערכות שמיטב ודחירות וירקות לפני שבעיפור שאנחנו עושים עכשיו פה,
בעד שנדע מה מותר ומה אסור.
ילד לוקח את הפועל עץ, אוכל. ילד לא אוכל את כל הפועל עץ, אוכל עץ לא של רבעית.
איך אמר לו יוסף, אמר, החלקל תחיל לפי הטף.
הטף מבזלים אותה.
אז מה, אסור לתת לילד את הפועל עץ לאכול?
או תעמוד השטיח אתה תגמור תגמור תגמור תגמור תגמור
לא עשית נועד כזה. אלא מה אם אתה נושמע שנשאר אתה נוהג כל השנה לאכול מה שהוא נשאר תאכל
ואם אתה לא נוהג אז אתה לא נוהג
יום אחד
לפני שנת שבעים מה?
אם הוא גם שאותו חצי תקוע צריך לשמור בשנת שבעים? לאכול בכל או לשמור עד שעה
כל השנה מה עושה?
לא רק חצי, לא, אז צריך לשמור.
לפני כמה שנים
היה אחד,
שש הרפואה שלמה,
קוראים לו יהודי רידר,
היה אחראי
על הזבל בירושלים.
אמרתי לו, אני רוצה לראות איפה אתם מאצים בזבל.
אמרתי לי, אחד בדור כמוך צריך לראות מה עושים בזה? אמרתי לו, רוצה לראות.
טוב, לקחתי על עזריה.
עדרי אז בזמנו היה מותר ללכת, היום סכנה.
אני רואה באה מכונית מסע של זבל, פשוט נשפך,
באה מכונית אחרת עם כף של מוקחת עפר ושופכת על זה.
אמרתי, אתם קוברים.
אז אם ככה,
ושמיתה אפשר לשים את העץ החצי בזבל, למה בסוף קוברים את זה, אז זה בסדר גמור, אין לי שום בעיות.
אז אני אומר לו, תראה, קח לגמרי.
אחר כך אני רואה באה מכונית אחרת,
ואני רואה שהפועלים הערבים רצים על המכונית הזאת.
על מכונית הראשונה אף אחד לא רץ.
לא.
צמדתי.
אמרתי, מה זה?
אמר לי, לא יודע, זה מרחביה.
מה קרה? בואי מבוכרי, מה בא, קריפות ומוחי זהב, קריפות ומוחי אדמה,
אבל מרחביה קופסאות של אוכל, חצי אוכלים וחצי זורקים, זה אנחנו לוקחים,
הם מגדילים בין זה לזה.
אז גם בקופסאות אז ברחב ואולי מותר להם לזרוק את החצי אבל לא במבוחרים הם לא יזרקו את החצי אני אומר את זה עכשיו דיחותא כלומר מה שגילות
לזרוק אתה לא חייב לאכול כמו שאומר הרמב״ם פת שאוכל איש מה רמב״ם יגיד לנו אם פת שאין איש תאכל אותה
יעלה על הדעת
אלא כוונה פעם שיתחיל עליו איש שפעם אתה אוכל פעם אתה לא אוכל אם אתה רעב אין לך מה לעשות אתה אוכל את זה
אמר הרמב״ם, אתה יכול, לא חייב לאכול את זה.
וההרגילות של האדם היא הקובעת בדבר הזה כולו.
רבותיי, כל זה אנחנו מדברים, מדברים.
שיהיה רצון שאת כל זה ירזיב בגניזה.
יבוא המשיח, יגיד לנו, קודם כל, מי אמר שם שנה הבאה שמתה?
לא,
היה שלפני שנתיים שמתה,
עכו עוד חמש שנים.
הלא כתוב שבא המשיח, קובע שמתין ויובליץ, קובע לנו.
טוב, אוקיי. אחר כך יבוא אבישי, אמר לו, לא, השנה שמיטה.
אבל זה דאורייתא.
כל מה שלמדנו, למד דא למדנו זה, דרבנן, דרבנן, עושים כל מיני חולות. זה דאורייתא.
אז ככה יש לו בעיה.
מה נעשה?
אז כתוב,
בגמרא כתוב, מסכת נדע,
הייתה פעם איזו שאלה,
אמרו, מה חכה שבוע המשיח נראה? מה המשיח?
אמרו, משה ואהרון עמהם.
אנחנו מקווים שבוע המשיח.
ואין בעיות, הלכות קשות יהיו,
מצפות ושמיטה, הלכותיה קשות מאוד
לשמור על זה.
ובא משה, יום משה ואהרון.
יש לנו בעיה בהלכה, נלך למשה ואהרון.
אחר כך משה,
סליחה, משה רבנו,
ואין להסיגה ככה, זה מותר, זה אסור.
אחר כך משה יהיה עסוק, ילך לאהרון, אהרון, כהונה, תירומה,
מה נעשה בה, אנחנו נעשה ראשון, נעשה את כל זה.
יהי רצון שנזכה אנחנו לביאתו גאה בבניין הראל, ונזכה השנה הזאת שתהפך לנו לשנה שמיתה דאורייתא.
רביאתו גאה במאתו משיח ואומרים רבי ימינו אמן.
אבי חמליה בן הקשייה אומר, הצד השברוך הוא לזכות את ישראל,
וככה בא להם תורה מצוות שנאמר,
צורך הפסם על צדדו ותקדים תורה ואדיר.
,
ר רשורת ר ר רוו... תעב ר ר ר ר מ... ר ר רשא
ר רץ רט ר ר. ת ר רו.. שהוא פטע רט ר רוויז 41 רתע
�ע ר רעב..כטטוו�...ט ב���ג���עתרו���������ת מ�פרת ר בר ר ר ר "... ת ר ר�������
