שביעית בזמן הזה, דאורייתא או דרבנן,
ספיחין,
קדושת שביעית בפירות ובמעות.
מצוות עשה לשבות מעבודת הארץ ועבודת האילן בשנה השביעית,
שנאמר "ושבתה הארץ שבת להשם",
ונאמר "בחריש ובקציר תשבות",
וכל העושה מלאכה מעבודת הארץ או האילנות,
בשנה זו ביטל מצוות עשה ועבר הלא תעשה,
שנאמר "שדך לא תזרע וחמאך לא תזמור".
אין אלוקים מן התורה אלא על הזריעה או על הזמירה.
ועל החצירה או על הבצירה
ואחד הכרם ואחד שאר האילנות.
אמרו הצפות שהלכות שמיטה ודיני שמיטה ודיני קדושת פירות של שמיטה
הם דינים קשים ואין פרטי פרטים וקשה לעמוד בהם.
לכן הגמרא אומרת אדם לא ייתן דיני שביעית לעם הארץ ולא כל אחד יכול לשמור ולקיים את ההלכות האלה כולה.
וגם אנחנו לא נוכל להעריך בדברים, פרטי-פרטים,
מפני שיש דברים שהם צריכים לכל אדם,
ויש צריכים רק לחקלאים,
זה שעובדים באדמה, ויש מה שאדם צריך לו בבית באופן פרטי.
דבר ראשון,
יש מחלוקת גדולה בין הפוסקים
עם השביעית בזמן הזה מהתורה מדרבנן.
אני כרגע לא נכנס לאותה הצורה שאומרת שבכלל אין דין שביעית בזמן הזה,
רוב המחוסקים דחו אותה ואפילו לא מצטרפים אותה אנחנו לסברה.
המחלוקת היא מהצהריים בין הרבנן.
אז אנחנו יכולים להסתפק לומר, גאון עוזר לנושא קודם ואלי בן איש חי כתב לרב פעלים
יסוד ישרים שבזמן הזה זה הרבנן.
אז גמרנו את הבעיה,
השתרה הבעיה.
אבל מכיוון שלמעשה יש מחלוקת בדבר הזה,
אומר הרב קפי אהרום שהמצוות כולם,
בין מצוות דאורייתא ובין מצוות הרבנן,
אדם חייב ללמוד אותם
שהם לא כרם ייכשל.
וכמו שיש מצווה,
כמו שיש חיוב
ללמוד הלכות פסח שלושים יום לפני פסח
או הלכות חג בחג,
אז ככה יש מצווה ללמוד לפני השמיטה ללמוד הלכות שמיטה,
וגם בשנת שמיטה ללמוד הלכות שמיטה,
כמו מצוות הלכות חג בחג והלכות עתר בעתר וגם שלושים יום לפני פסח.
ואם בפסח נאמץ, 30 יום,
"אנכת רבא חומר דמינו של רבא חומר בשביעית" יש שם פרטי פרטים והרבה עניינים.
דבר נוסף אומר הרב כפי אהרון, וגם הרב
רבי סיבי דידא הרבי שלום,
אומר
שרוב הפוסקים, רובם ככולם פוסקים של שמירי שביעית בזמן הזה הוא את הרבנן.
ולכה, הוא קוצץ את החבר'ה, ולכה למאן דאמר שעומד תורם.
זה קשה מאוד לומר ולכה,
כי יש באמת כמה חדים פוסקים שכן דאוריתא,
כי הרמב״ם כתב ששמיטה שייכת גם בפני הבית, גם לשלוט בפני הבית,
וזה רוצים לומר שיש בזמן זה גם דאוריתא.
אלא מה?
כשהרמב״ם כותב במקום אחר, בדיני יובל,
הרמב״ם,
דין אחר אומר שהיובל בזמן הזה לא נוהג,
ואז אומר הרמב״ם
שהלשון שלו ככה
בזמן שהיובן נוהג,
נוהג דין עבד עברי ודין בתי הרי חומה,
ודין שדה חרמים ודין שדה עוזה,
ומקבלים כהר תשאר ונהגת שביעית בארץ והשמטת כספים בכל מקום מן התורה.
זה הם יובן נוהג.
בזמן שאין יובן נוהג,
אומר הרמב״ם ככה
אינו נוהג אחד מכל אלו
חוץ משביעית בארץ והשלטת כספים בכל מקום, מדבריהם כמו שביארמון.
הדפשט של דברי הרמב״ם,
ששביעית בארץ, כלומר קדושה שביעית,
לפני הלכות שמיתה בארץ,
וגם השלטת כספים בכל העולם כולו,
זה נהיג בדרבנה,
הוא אומר כמו שביארמון.
אז כן, מצאנו כאן כמעט
רמב״ם מפורש שאומר,
אני אומר כמעט כי גם על זה חלקי,
שהשליטה בזמן הזה היא דרבנן.
לא שחס וחלילה אם זה דרבנן אנחנו יכולים להקל.
צריכים מאוד מאוד להיזהר
בדברים האלה.
כשאומרים תאורנו דרבנן,
בשביל לדעת ההלכה.
החכמים הראשונים יכולים לומר לנו באיזה דבר דרבנן להקל או לא.
אדם לא יכול להגיד, אה, דרבנן נספר את דרבנן לכולה ונקל.
לא בכל מקום אומרים צריך דרבנן לכולה ולא בכל מקום אומרים להקל.
צריכים לדעת איפה שהחכמים אומרים.
אדם לא יהיה חכם לעצמו ולפסוק בדברים האלה כולנו.
אז לכן, ללמוד ואורך ורבנה, לא אף אחד ואחר רבים אנחנו רוצים להמעיץ בערך של השמיטה,
אלא להעמיד דבר על יבוא.
אז הרמב"ם כותב שבשמיטה יש מצוות עשה ולא תעשה.
יש מצוות עשה ושמיטה הארץ שבת להשם,
או כדברי הרמב"ם, בחרית וכתיב תשבות,
או כמו שממשיך הרמב"ם ואומר,
וכל העושה עבודה מלאכה ואילנות,
אז ביטל מצוות עשה ועבר על לא תעשה, שנאמר צדך לא תזהר גם, לך לא תזמור,
עובר על עשה ולא תעשה.
ומה תורתך עשה ולא תעשה? לא מספיק לתורה עשה,
לא מספיק לא תעשה?
כדי שיש נפקא מינה, אם זה רק לא תעשה בלבד,
אז אם יש מקור של עשה, יבוא עשה ולכן לא תעשה.
ואם נאמר שזה העניין של שעשה ולא תעשה אז אם זה עשה ולא תעשה אז אין עשה או לא תעשה אחר יכול לבחות את המצווה הזו.
דבר נוסף,
הרמב"ם כותב בהקדמה שלו כך
ש"תשבות הארץ בשביעית ממלאכתה
שלא יעבוד עבודת הארץ בשנה זו"
זאת אומרת שיש כאן כאילו שני מצוות
מצווה אחת שהאדמה תשבוט וכאילו מצווה שנייה על האדם שלא יעבוד האדם עבודת האדם בשנה זו.
וכן כותב הרמב״ם עוד דבר שלא יעבוד עבודת האילן בשנה זו זה בסדר.
שלא יקצור הספיח כטלך הקוצרים זה בסדר ולא יקצור הנזילים כטלך הבוצרים זה בסדר.
ושישמט מה שתוציא הארץ
על זה גם כן הבעה המחלקת.
אני אומר דברים של הקדמה בעד שנראה אחת את הדברים כולנו.
שישמט מה שתוציא הארץ. מה פירוש שישמט מה שתוציא הארץ?
הרי מהדין, בעל השדה, אסור לאכול מהפירות שהארץ שלו מוציאה,
אסור לרקוד כדרך הקוצרי ולקצור כדרך הקוצרי, ואסור לו להשתמש כבעל הבית.
מה פירוש שישמט מה שתוציא הארץ?
זו אחת המחלוקות היסודיות שיש בהלכות שמיטה בין המרן הבית הזה ובין המביט.
האם כשהתורה אמרה ושבתה הארץ סבת להשם,
האם חיוב על האדם להפקיר את השדה שלו, להפקיר את הפירות שבשדה שלו,
או אין חיוב על האדם להפקיר? התורה הזכירה, ברוך הוא הזכיר, שווי גילה השם.
דעת ברניה בתוסף יש חיוב לאדם בתנאי השמיטה ובשמיטה לומר למרות אלה ההשכח
או לחשוב שהם ההשכח
מדין שישמט ממה שתוציא הארץ.
הודעת המביט אין צורך בדבר הזה כולו.
התורה כבר הפקירה את "הפקעתא דמלכא", "הפקעתא דרחמנא", ואין צורך להפקיע את הדבר הזה.
והמפקמינא היא מהדברים האלה, אם אדם לא הפקיר,
אם אדם לא הפקיר את השדה שלו,
האם
כשהתורה רק הפקירה ואדם לא הפקיר,
אדם השילקט יתחייב בתרומות ומעשרות או לא יתחייב בתרומות ומעשרות?
אבל על זה באה המחלוקת המפורסמת בין המבית לבין המרן, ועוד משלוקת המפורסמת היא
אם נאמר אנחנו גם צריכים להשכיר
וגוי גדל את הפירות האלה, אז גוי לא חייב להשכיר.
ואם הוא לא חייב להשכיר אין דיני שמיטה ואין דיני שמיטה,
אז אין דיני קדושה שביעית בפירות שגדלו בקרקע של גוי.
אני כרגע לא נכנס לדיני קדושה שביעית ואין דיני, נאמר את זה אולי בשיעור הבא,
אבל המחלוקת היא שאין בהם קדושה שביעית.
בא המבריד ואומר לא,
מכיוון שתורה הפקירה את זה,
אז מכיוון שזה יחזר לארץ ישראל,
אז הגוי שגידל גידל.
אתה יכול, אתה יכול לאכול, כי אתה לא עבר את האיסור.
מדובר רק רגע על, אני כרגע מבין על פירות.
אבל לקדושת שביעית נשארה, אחרי שארץ אלי גידלה את זה.
בכלל זה קדושת שביעית.
וכתוצאה מהמחלוקת הזאת באה מחלוקת נוספת.
אם גוי גידל,
והמרוח עשה על ידי ישראל,
כלומר מרוח ברשותו של דבר יהודי לקח ולקט את הירקות מהאדמה או הגוי לקט את הירקות מהאדמה ושם את זה בשדה ובא יהודי ושם את זה בתוך
גורן ושם את זה בתוך הארגזים.
כלומר מרוח על ידי ישראל.
על דעת המביץ יש דין קבישת שביעי ופורות האלה אז אם יש קבישה שביעית אז אין תלומות ומנסרות.
דעת ברניה בתוסף שאין בהם דין קבישה שביעית ממילא אם זה מרוח על ידי ישראל
אני מתחייב בתרומות ומעשרות.
וכאן התחלנו ויכוח גדול, זה יסוד הוויכוח הגדול.
ואמר אדם, אני אעשה חומרות, הוא לא יכול לעשות חומרות.
כי אם אתה צובר שיש דין קודשת שביעית בפירות האלה,
אז אם אתה עושה תרומות ומעשרות, אתה זורק חלק מהם לסתם,
ולזרוק פירות שביעית, לזרוק אותם סתם, אדם לא יכול לזלזל בפירות שביעית. פירות שביעית, קודש יהיה לכם, יש בהם דיני קדושה.
ואדם לא יכול להגיד, אני אחמיר ואני אזרוק.
אבל כאן אדם לא יכול ללכת בשני הכיוונים.
ועל כן מספרים על הגאון מווינה,
כשהגאון מווינה רצה לבוא לארץ,
והגיע עד לגושטה,
ושם שמע שיש מחלות בין מרן,
כדעת בין מחלקת מרן ובין המבית,
והוא דעתו הייתה כדעת המבית, כדעת מהרימאט,
ויש לו כמה צפתו דעה כדעת מהרימאט,
אז אמר אני אבוא ואני אחמיר פה.
כשמח שמרן בן יוסף החרים שלא יהיה אדם יעשה חמוס משני הכיוונים,
אז אמר אני לא אבוא לארץ ישראל ולהתנהג נגד המרן בן יוסף בדיני שביעית,
ואז כן חזר והוא נצל לחוץ לארץ.
ככה אז בואו מבין להעריך את המרן בן יוסף.
אם כן, הוא חזר לעניין שלנו.
אז המחלקת הזאת בדיני שלמות ומעשרות היא בעיה שהיום, בזמן האחרון, מתחילים קצת להגיד לא נעשה קצת שביעית ונעשה ככה.
אדם לא יכול הוא בעצמו להחליט.
כי אם מה הדוגמה הכי הכי בולטת זה שביעית, מה פה שביעית?
מי אמר שהשנה שביעית?
הרמב״ם אומר השנה לא שביעית, שנה שעברה את השביעית.
הוא בעצמו אומר את זה, עושה חשבון שנה שעברה שביעית.
אומר הרמב״ם, אבל גם מה שהגויים אומרים,
והקבלה והמעשה זה עיקר בהלכות,
ככה קיבלו, ככה נהגו, ככה ממשיכים.
אז הרמב״ם דוחה את עצמו את הספרד שלו של זמן שעברה שביתה,
הוא אומר שהשנה שמיטה, וכיוון שהקבלה במעשה ככה נהגו.
אז זה יסוד בהלכות, לא רק שמיטה, בכל ההלכות כולן.
וקראו בחומר וביניהם שקראו בחומר ובדיני שמיטה.
אם נהגו כאן בארץ אל תל אביב יוסף,
בדיני שמיטה,
כל דיני שמיטה, אדם לא יכול להגיד אני אעשה אחרת. הקבלה והמינהל, זה יסוד, יסוד בהלכה.
אתה לא יכול להגיד חומרות לעשות, כי אמרנו שבחומרות יש שני קצוות.
אז אם אתה רוצה להחמיר ולהגיד אני אעשה קדושה צביעית אולי אולי
אבל להחמיר ולהוציא שני הכיוונים במקום אחד כן יוצאים לפחות או כן להפריש ולא יהיה קדושה זה לא יעשה את זה בצורה סותרת.
אז מזה רוצים ללמוד מה שמע הרמב״ם כפי שמת מה שתוציא הארץ לניש מטלחת אבל הרמב״ם כותב שלא לוקה מן התורה אלא על הזריעה או הזמירה ולקצירה וליצירה ואחד כן ואחד שאר הגנות
להפוך כדעות אחרונים שאומרים שיש הבדל בנתיעה או פעולות באילן בין כרם לבין שאר אילנות.
ולהפיק אותם שרוצים להגיד שיש הבדל אילנות שיש להבחה בהם ארץ ישראל או לא יש להבחה בארץ ישראל.
אין אף אחד כנראה.
הרמב״ם כותב בצורה ברורה: כל אילן ואילה,
אם אדם עושה את המלאכות שעשורות מדאורייתא אז הוא לוקח.
והמלאכות העשורות מהדאורייתא, הרמב״ם מנה אותן.
זריעה, זמירה, קצירה ומצירה.
ואומרים חז"ל: הרי זמירה ומצירה זה הלנוח, או קצירה ומצירה זה הלנוח,
או זריעה וזמירה זה הלנוח,
כיוון שהכל הכוונה לגדל את הפרי באותה עת.
הדיברה אומרת: מזה למדנו,
כל כך לא יכול ללמוד מכאן לימודים אחרים.
זה אסור דברים אחרים מהתורה, אין איסור, רק זה רבנה.
ורבנה נסרו גרים, כל כך רבנה נסרו, עד כדי כך רבנה נסרו,
אפילו לחפור, שם חבירה, אדם יש לו גינה, רוצה להוציא את העשבים המנוחלכים ברצפה, בקרקע, בשדה, הוא לא יכול להוציא.
אגר כך חזר לעשוי, למה גזרה שרוצה לעשות מדרום כדי שהגשר לא יסתוב,
אז יש דברים מסוימים.
רוצה להעביר עפר, יש פעולות מסוימות. לא כל כך בקלות אפשר לעשות את הפעולות האחרות. ומה אדם, אני החליט, אין אני החליט.
בשמיטה, אם איך הדבר ברור כתוב, אתה לא יכול להגיד,
מפני שאי אפשר ללמוד דבר מדבר.
הדברים שמשכחים הרבה עכשיו על אמנה הזאת,
יש רמב"ם,
פרק רדאי,
"כל שתוציא הארץ בשנה השביעית בין מן הזרע שנפל בה מקודם שביעית
בין מן העיקרים שנקצרו מקודם וחזרו ועשו ושניהם נקראים ספיח
בין מן העשבים והירקות שעלו מעליהם ואין להם זרע הכל מוצר לאוכלו מן התורה שנאמר
והייתה שבת הארץ לכם לאוכלה,
ואפילו שדה שנבטה בשביעית וצמחה פירותיה המותרים באכילה.
וזה שנאמר, הצפיח כצירך לא תקצור,
שלא יקצור כדרך שקוצר כל השנה,
ואם קצר כדרך הקוצרים לוקה,
כגון שקצר כל השדה והעמיד קרי ודש בבקר או שקצר לעבודת הארץ כמו שביארנו,
אלא קוצר מעט מעט וחובט ואוכל.
דברי סופרים.
דברי סופרים, כשהיו כל הספחים האסורים באכילה
ולמה גזרו עליהם מפני עוברי עבירה, שלא ילך בעזרה תבואה וקוטניות
וזרעוני גינה בתוך שדה ובסתר
כשיצמח יאכל מהם ויאמר ספחים הם, לפיכך אסרו כל הספחים הצומחים בשביעית.
הלמ"ן כותב
שפוסף לזה גדלת חכמים
יש מחלוקת בין רבי עקיבא לחכמים בדיני סבחינו.
התורה אמרה: "אצפיח כצריך לא תקצור ואת עניבן אצלך לא תקצור".
אומר רבי עקיבא, ממש כתוב: "אצפיח כצריך לא תקצור".
זאת אומרת, "צריך" בסופו של דבר, מה שאני לא זרעתי,
קצרתי שנה שעברה, נפלו גרעיני וזה צמח,
או עופות פלו גרעיני וזה צמח, או השדה הצמיחה מה שהצמיחה.
עוד אומר רביעי עתירא, התורם יש עשו דאורייתא, לאו דאורייתא.
ספיח כצריכה לזה טוב, ואז לא תוכל לזה גם טוב.
ממילא כל הצריכים האסורים דאורייתא.
וספיח פורשה את הדבר עם כשכנא רמאל בשני הכיוונים.
זאת אומרת, ספיח יכול להיות שמה בין מה שנפל מן הדרע שנפל בה מקודם, שביעית,
בין מן העיקרים שנקצרו מקודם וחדרו ועשו.
כלומר או שהם נזרעו בשישית וצמחו בשביעית או שהתקצרתי איתה
משהו ירק בשישית ונשאר לקראת עשר או ירק וצמח וגדל בשביעית
בין שני הדברים האלה כולם אסורים וגם מה שנפל
והתחיל לנבוט בשביעית ודאי שזה יהיה אסור מדין ספיח.
כל כך שאנחנו מדברים על שפיחים זה ברור גם דביע עקבה גם מה שאנחנו מדברים על ספיחים
מדברים על צפיחים בירקות,
לא בעצים. בעצים אין דין צפיחים.
כל הצפיחים זה דין רק בירקות.
אומר דעתי, בא דאורייתא.
אסור לך לאכול את הצפיחים דאורייתא.
אומרים חכמים לא.
צפיחים שגדלו מעצמם או שבשישית היו וגדלו בשביעית או שקצץ אותם בשישית ונשאר משהו וגדל בשביעית כל אלה מהתורה מוטלים.
ואם תאמר אתה מה ברור שצפיח כצלך לא תקצור,
הכוונה ככה
אם יש לך צפיח גדל בשביעית, שיש בו דין קדושת שביעית
אני חוזר,
אם יש לך צפיח שהוא גדל בשביעית,
על פי שמוטל באכילה נזרע בשישי וגדל בשביעית מדאורייתא
שמוטל באכילה, על פי כן יש בו דין קדושת שביעית ואסור לך אתה לקצור אותו כדרך הקוצרים
רצו לך לאסוף אותו כדרך האוספים.
כלומר, גם דעת חכמים שחוקים על רביעי עקיבא,
אז הם אומרים שאין דין ספיחין בעקרון לאסור באכילה,
אבל יש דין ספיחין, לשמור בזה דין קדושת שביעי.
אז זה כלל חשוב לדעת בהלכות של שמיטה.
אחר כך אומר הרמב״ם,
חכמים גזרו.
הרמב״ם עוד דבר אומר,
אומר אפילו שדה שנטייבה בשביעית וצמחה ברודיה המותרים באכילה.
אם בשביעית אדם,
אבק איסור, חלש את האדמה שלו למאדי עמאר,
או למאדי עמאר נטייבה חלש פחמיים,
או למאדי עמאר בירושלמי נטייבה פרושו שמה דשן,
דישן אותה, זבל אותה,
או עשה את הפעולות בשדה הזה בשמיטה,
אז אומר הרמב״ם שמהגיל זה מותר,
עוסקת דעת בבית הלל שזה מותר.
אנחנו כרגע לא נכנסים לנושא הזה כי זה כרגע לא שייך בעצים.
אבל מהרמב״ם,
שמדברי סופרים,
כל הירקות כולם, תבואה, תבואה, תבואה, זרועי עינה, כל אלה,
אדם, אם צמחו לו בשמיטה, אז אסורים.
חז"ל גזלו מדיני ספיחים. למה?
שם אדם ילך לברח בסתר ויעשה את הפעולות האלה לכולם.
לכן אמרו חכמים כל הספיחים עצום חן בשביעית אשורים,
נאמר לאדם לא ילכו איתם.
אז מה אני אעשה בשביחים האלה שגדלו?
חז"ל אמרו אסור לאכול אותם, אז מה אני אעשה בהם?
יש מי שאומר תעקור אותם וזרוק אותם לים.
יש מי שאומר לפי מה שאמרנו מקודם
שלדעת חכמים יש בהם קדושת שביעית אז איך אני אקח אותם וזרוק אותם לים?
ושאומרים להם בגלל זה תשחק אותם כי לא יבוא מישהו יאכל אותם איך אני אשחק את הפעות האלה?
אם אתה תגיד לי שאני אלך לשחק אותם לפני שצמחו,
לפני שגדלו, בסדר גמור,
אבל אתה רוצה שאני אשחק אותם אחרי שגדלו, יש להם דין כבישת שביעית.
אז אומרים, טוב, חז"ל, ברגע שגדלו לו הספיחים, נחזור באכילה, אז הפקיעו מהם דין כבישת שביעית, ומותר לך לקחת לו לבד את הבעיה.
ואיך מישהו אומר לא?
תשאיר אותו במקומם.
אמר תגיד יבוא מישהו אחר יאכל, ילמד הלכות שביעית, יבוא ראשון ילמד הלכות שביעית וידע שצריכים אסורים אז הוא לא יאכל.
למה אני צריך לדאוג לאותו אדם שלא למד?
לכן יישארו במקומם ויבוא השמש תיאבש אותם, יבואו חיי תכנות, ואנחנו באתי, זה הרגמנו, לא שאני אעשה פעולה להשמדה.
וזה חלופים וזה אנחנו אומרים הרבה בדין הזה אם חייבים לעקור אותם לזרוק אותם עתידה או לא חייבים לעקור אותם.
רוב הפוסקים פוסקים,
אנחנו נותנים לסוף שלא ייגע בהם.
נניח בהם.
מה עד היום הכניסו לשלם את המחלוקת עם עיכוב ועשה?
כן, אז תעשי ולא תיגע בהם, ולא תעשה בהם שוב פעולה וזה תיפטר הבעיה.
עכשיו
יש לנו דיני ספיחים.
כלומר,
קודם דיברנו על ירקות של עכו,
גויים, מחלוקת של מרבית ומרה,
ואז אנחנו מדברים בעניין הספיחים,
הספיחים,
ועוד מעט נדבר בעניין פעולות שאדם עושה בפעם שלו.
הספיחים,
דעת הרמב״ם,
דעת רבי רס מסריליו, כביכול רמי מסריליו,
ושם מלאם כותב מלאם כותב מלאם כותבים גדול מאוד,
דעתם שספיחים אסורים גם אם גדלו בשישית.
ולא רק גדלו,
צמחו בשישית,
התחילו לצמח בשישית,
אלא אם נטע צמיחה כולה בשישית ונקטפו בשביעית,
דעת הרמב״ם ודעת מרס יהיו לו אסורים.
דעת הרש היא אחרת.
דעת הרש אומרת אם גדלו בשישית רובם בשישי
ונשאר מעט בשביעית גדלו בשביעית,
הדין קדושת שביעית יש בהם אבל דין ספיחים אין בהם.
דעת הצפות ושאר פוסקים שאין בהם לא קדושת
שביעית ולא דיני ספיחים הם גדלו בשישי.
אבל ההלכה הזאת בזמן שלנו, בדור שלנו, זה קשה מאוד.
מדוע?
מכיוון שהתחילה היום הזריעה והחרישה והנטיעה זה כמו שהיה פעם.
פעם היה בזמן החריש, זמן הקציר,
היום עושים חממות ועושים השלואות ומחליטים.
בעל החממה מחליט מתי יתחיל לזרוע, מתי יקצור, מתי יעשה, הוא קובע.
לפי הדשאינים שיש לו, לפי האדמה שיש לו קדודה או קלה,
לפי החומרים שיש לו, והוא קובע את התאריכים של קתיר ובציר וכל הדברים, לא בציר, קתיר וזריעה.
זאת אומרת, אז אין בזה גבולות ניסיוני זמנים מסוימים.
אז הם עושים בשישית הם זוכים,
או שפעם בשביל מציא המצאה, לקחת חיטה ולעטוף אותה בניילון.
לא לקחת אחת-אחת בניילון,
נכון לה תעתוק אותה על הניילון, הניילון דק מאוד,
ונזרוק אותה לפני השמיטה
בעילול באדמה.
היא באדמה. עד שהניילון יתפרק,
עד שהניילון יתרכב, עד שהבוא קשנים,
עד שהזה יתפרק, אז הגיע עגבאנה וזה יש להחליטה ותחיל לנבול.
ואז יוצאים להגיד על אשמח, והנה זה נקרא, זה נקרא ספיחים כי זה נחתם ממלח.
הבעיה הזו היא בעיה חמורה מאוד.
יש מי שאומר, אנחנו הצוהדים נהגים לפסוק את דעת הרמב״ם ולאסור.
וגם רבני ירושלים, רבני אשכנז, ירושלים,
בדורות הקודמים, מה כן נהגו? לאסור.
עכשיו אומרים, בדורות החדשים, ביישובים החדשים נוהגים להקל.
אין מושג של יישוב חדש, אין מושג של יישוב ישן.
איך שאומרים דור ישן, דור חדש, איך שהם אומרים על כמה שבועות בירושלים זה מהסוד הישן,
אין דבר כזה.
ארץ ישראל,
הקדוש ברוך הוא, עיני השם אלוקח אביו מראשית שנה ומחלית שנה על כל דרכי ישראל.
לא משנה, על ישן ועל החדש.
ישן ופלא החדש כתוב, הכל זה, הכל מחוברים ביחד.
כשתיקנו פה לתקן תקנות מסוימות לדעת בית יוסף, לא חלק על רצועה כזו יכול,
הנה בית יוסף, על רצועה שנייה זה יכול.
עד פה, כמו שכתוב על הרמב״ם, מראה דרעה דרך ישראל,
או כמו שכותב מראה על הרמב״ם שהוא מראה דרעה,
על ארץ ישראל ועל מצרים ועל סוריה ועל אגפיה, על הודו ועל אגפיה ועל כל המזרח התיכון.
עד שבא אחד אחריו אמר,
אמרה והרעה לכל העולם כולו.
בכל אופן על ארץ ישראל אנחנו לא יכולים לצמצם לו את הגבורות שלו ולהגיד פה ארץ ישראל. אי אפשר להגדיל את הדברים האלה לכולנו.
אז לכן היום, היום בכלל למעשה
אדם כשקונה ירק
אני כרגע לא רציתי לא לשבח ולא לפאר ולא לומד ולא רוצה את זה
בכל בתי הגיל שעוסקים בענייני שמיטה.
אני לא בא
אחת ככה לפגוע בשום אחד מהם.
אבל האדם הולך היום לקנות,
ישאל,
ישאל את הירקן. בינתיים הירקן נאמן.
אז כל עוד שלא הוכחה שזה נאמן.
ישאל אותו, זה מאיפה בא?
מה הגינו של זה? מה זה?
זה לא משאל את הערכה, ואדם איתה אחר כך,
אני קונה היום חגבנייה,
אני קונה היום, יש לזה דמי קודשת שביעית, אין לי קודשת שביעית,
או אני רוצה לעשות נגד המרן מבית יוסף אני חייב לעשות נגד המרן מבית יוסף,
אדם אם זה צריכים שכתוב בשישית ויקום בשביעית נניח שהוא רוצה לסמוך על התבריו,
אבל ידע שצריך לגמור לנגד קודשת שביעית,
וידאג שיוצא לקחת לאכול מנפפון בזמן הזה,
אז הוא צריך לדעת שיש למעלה חתיכת עץ קטנה,
אבל תמיד אתה חותך את העץ קטנה עם חתיכת מנפפון.
לא,
אם זה שיחין שמותרים באכילה למאן דאמה,
יש בהם דיני קדושה צביעית.
דיני קדושה צביעית, מקסימום אכילה אתה חייב לאכול בהם.
אתה לא יכול לזלזל, לחתוך איך אתה רוצה.
אפילו בקילוף,
קילוף לנפפון.
יש מי שאומר עליך לקלב בסכין דקה מן הדקה
כשהקליפה תהיה דקה-דקה לא תקלף קליפה עבה.
אז אם אתה קונה היום צריך אדם
אם זה צמח מעל גויים באופן שמותר לא כל הגויים אפשר לקנות מהם אבל באופן שמותר בגויים האלה אתה יכול לקלב מה שאתה רוצה
אם אתה רוצה להחמיץ לדעת המביט על קליפו אתה יחמיר מביט כי מביט אומר
בתשובתו המעמיד הרבה שאני מחמיר דיני קדושה שביעית אבל דיני משא ומתן, דיני מסחר, אני מתקל בדבר הזה.
אז זאת אומרת שגם בקידוף אתה לא חייב לדאוג לקדש קלפה עבה.
אבל אם זה ספיחים שחל בהם דין שדעת הרבה מסור באכילה,
דעת הרש מותרים באכילה ומדינת קדושה שביעית,
הדרך הזה לא לקדש קלפה עבה אלא רק קלפה דקה.
אני מדבר דוגמה וכן עדי הדרך, מה וכן עדי הדרך?
אסור להם לשקול לך את זה, אלא שייתנו לך את זה ככה, בלי שפילה.
אסורי למדוד את זה, כלומר, שפילה, וגם אסור לך לתת כסף על זה, כסף ישיר.
אם אתה נותן כסף ישיר על הדבר הזה,
אתה עובר קדושת,
אם אתה,
זה פרי ראשון במכירה,
אז עובר קדושת הפירות מהפירות למעור,
לא עובר, כמו שמדובר, ומתחללים הפירות.
הפירות יש איים קדושים.
אבל מעות מקבלים קדושה ואם תכנה במעות האלה בשר אם תכנה במעות האלה בגד בטעות
אסור לקנות בגד בכסף הדעה ואם יקנה בהם בטעות אז חלה קדושה על הבגד
ויבוא הבריאות ויבחר אותו ועתה לא בא ותשרוף אותו ועד הרמב״ם יצאו אותו החוצה
אז יש בזה דיני קדושה
אז אדם צריך מאוד להיזהר בדברים האלה
אבל דרך התחילה נתאים מהבלעה,
או בצ'קים או באשראי, העיקר שלא ייתן לו כסף בעין,
אבל הבלעה כמו שהיום עושים,
כדאי בדעת ראשית, לא ככה, זה לא נקרא הבלעה.
הבלעה שהיום עושים,
בוא נתן לי את הגב הזה, את הכסף הזאת,
עם ירק אחד מכניס אותו עם חזכת בצל ומכניס אותו בפנים תפוח זהב או תפוח עץ מכניס לו,
הוא אומר הנה זה בא הבלעה ותיקח את זה,
זה לא מעניין.
זה לא נקרא הבלעה.
הבלעה כמו שום דבר אומרת, תשמע, אתה תשלם לי עשרים שקר על התבועת
והמלפונים קחת במטרה. זה נקרא הבלעה הבלעת ראשית.
לא, אני אגיד לו, קח את הכל בדמי הבלעה ותשלם על שניהם את אותו סכום של עשרים שקר.
זה לא מלכים לזה עד ראשית.
אז לכן,
אדם שקונה, הולך וקונה היום,
אז תשאל, לא יתבייש, תשאל, ברכה, בדיחה קטנה, תשאל את המוחר, ממה זה עשוי?
ועוד מפקא מינה גדולה,
ומאוד צריך תמיד להיזהר, כל השנה כולה, בכלל בשמיטה.
אם פעמים אדם מפריש דברים שצריך להפריש מהם
דרמות ומועצות בשמיטה,
אם צריך להפריש, או לחומרה,
צריך להיזהר שלא יפריש מהפיטור לחיוב חיוב על הפיטור.
ואז תהיה בעיה גדולה.
אם זה של גויים למשל,
שאין לזה שום חיוב לדעת גמרנד בית השם,
או אם זה מקום שיש ספיחים,
שיש מדעם ראשון שחייב,
אז באמת תהיה בעיה איך אדם יפריש מדבר לדבר,
אלא כל דבר הם ימנעו בגופו של דבר.
מכאן צריכים להזהיר את הירקנים או את המשגחים על הירקנים,
כשמסתובבים לאפונים למשל לא יערגו אותם מכל הסוגים ביחד.
הכשר על הכל מותר לו, צריך לדעת איפה זה גדל, איפה זה גדל, איך זה עתה, איך זה נעשה,
צריך לדעת איך אדם להתנהג ואיך אדם לשמור בדברים האלה.
כמו שאדם לא יכול להחמיא, אדם לא יכול לעכל,
וכמו שלא יכול להקל בהלכות שמיתה, גם לא יכול להכביר סתם מדיני שמיתה.
אבל כן, טוב לשאול.
מה שיש היום, צריכים לשאול,
יש היום ארבעה סוגים שצריכים.
ארבעה סוגים.
אחרי שאני אסביר את הדברים האלה, אז אני אתפוס, אני אתניח איזה מקום מסוים. נגיד דוגמה, נתפוס את קטיש.
או נתפוס איזה מקום שהוא,
עולה בבל לא כבשו אותו, רק עולה מצרים כבשו אותו.
אז אם יש מקום כזה
ויש שמה ספיחים
ויש שמה ספיחים מותר לך
אין בהם שום דבר
מותר לך לאכול אותם
אבל יש מי שאומר מותר לך לאכול אותם אבל עליך לשמור קדושה צביעית
ויש מי שאומר אתה לא חייב לשמור קדושה צביעית מכיוון שזה עולה ממצרים תתכבשו ועולה בבית לא תתכבשו חז"ל לא תתכבשו על זה ספיחים ומעלה זה שישית
ובלי שישים אין בזה עניין של קדושה צביעית.
ואם אין קדושה צביעית אז הלכה להפריש תרומות ומעצרות.
זה יהודים עשו את זה.
אז אם יש תרומות ומעצרות ויש קדושה צביעית זה תרצה דה תתרה בשני הדברים האלה.
אז זה סוג אחד הטוב ביותר.
זה האופן הזה שבעולי מצרים,
גם במקום שבגדר בעולה מצרים, שאין בזה דיני צביעית. אני מדבר כרגע על ירקות, שימו לב.
בסופו של דבר אין דיני סביחים מה שנזרע בשישים,
לא מה שזורעים בתוך השביחים. על זה לדעת הרמב״ם אסור לעקל אותם שנוהגים לעקל.
אני שוב פעם לא בא לדלזל בשבים בתדימים.
אותם שנוהגים לעקל ואומרים שסביחים מותר,
מותר לזרוע גם במקומות של עולה מצרים ולא עולה בבר, הרמב״ם נגד זה.
הרמב״ם אומר שאסור לך לזרוע באותו מקום.
אם זרעת, אז יכול להיות שעל זה דיני ספיים. הנה, יכול להיות שלא חרא דיני ספיים, אבל פריעה היא אסורה באותו מקום.
יש סוג של ספיחים שניים של גויים,
שגויים אבל מובהקים גויים.
אם זו אמא שלי יהודייה,
אלא גוי ממש,
גוי עד איש מחר.
וחוק זה דבר אחד. דבר שני, צריך לדעת שהקרקע הזאת שלו,
לא של ישראל,
לא גנה אותם מישראל.
אז זה שלב שני.
שלב שלישי,
מה שהיום הולכים להתחיל לעשות, התחילו לעשות,
זה בעתיד שהוא לא נקוב.
אם זורעים בעתיד שהוא לא נקוב,
אני אומר לה,
אם זה באמת עתיד שלא נקוב,
ואין בו, לא על חממה,
אין עליו כיסוי מלמעלה,
זה קצת בעיה.
או אם זה בחממה,
ועתיד הוא נקוב, זה גם כן בעיה. מדוע?
כי בארצלמי יש מחלוקת.
אם זה רק חממה,
אם כרגע נדבר ממש חממה זה בית,
או עתיד בבית של האדם, הוא נקוב.
אז אם זה, יש למעלה דג,
בשווים יש לו ספק בדבר הזה.
אומר, תעשה שלך, אם זה ספק,
ומכיוון שעכשיו החלטנו,
אמרנו ששווה זמן זה דרבנן,
אז הוא אומר, לא אנחנו אומרים, הוא אומר,
קבר של ספק לכם זה מותר.
כלומר, בעתיד שלא נקוב בתוך הבית,
תהיה חרור שדרה עד לעשיית הפרחה דבעת, עד לעשות עגבניות, עד לב, מה שבאמת מותר לך על כל זה.
ואומר הרב, דיבר, לא,
בקבר של בבלי ירושלמי מסופק,
ובבלי לא דיבר על זה,
הישאר הספק,
גם עד הרבנן ישאר הספק.
ולפי דעתו,
אם גדל בתוך הבית,
זה איסור, אסור לך ליצור, אסור לך,
כל הכפרות כולן אסור לעבוד לך בית.
אז המחלות לבין החמונים אם פוסקים כדעת הרשמי בספק או לא.
אז לכן, אם זה גדל רק בחממה, זה בעיה.
בעיה נוספת,
אומרים האחרונים, חממה זה לא בית.
מה שאמרו שדה, שדיחה, ולא בית, לא מדובר בית עם תקרה.
אבל החממה עם ניילון, עם קרטונים, עם ניירות,
זה לא נקרא בית.
והם אומרים, עזרבה,
היום זורעים בחממה, אז עצם הזריעה בחממה זה דרך הזריעה בדבר הזה.
אבל הם לא כל כך מזייקים, למה?
כי חממות לא תמיד הם יכולים לזרוע בחממות.
כשיש חום הרבה, הם לא זורעים בחממות, בצית הם לא זורעים בחממות.
נשמע מכאן שחממה,
יש לה לא דבר רגיל בדבר הזה. זה עוד דבר,
היום,
תעשה חשבון בכל הארץ,
הרוב זה לא חממון, הרוב זה מחוץ לחממון.
חממון זה יוצא מן הכלל, זה עוד יקר יותר מאשר צדי רגיל.
זה אומר שאין דרך רגילות ולכן אמשיך יותר מזה.
אבל נגיד זה מחלוקת, אז יש לנו מחלוקת בדבר הזה,
בין הרלבד לבין פעט השולחן.
אבל אם יש לך בעיה ויש לך אפשרות לקחת ארצית שהוא לא נקום,
אז יש בארצית לא נקום היתר.
אבל מצד שני יש, העלים שלו,
שהם מתפשטים והם נאנקים מן האדמה,
אז זה בעיה.
אז עליך ליצור מצב שהעציץ לא יהיה רק עציץ לא נקוב,
אלא גם הדרך לעציץ,
כלומר גם המשטח כולו, גם הרצמו כולו, תהיה מכוסה בדבר שאין בו חורים והוא לא נקוב,
ואז ברגע שהעלים יגיעו לשם אז הם לא ינקו מהאוויר של האדמה.
אז זה טוב אמרנו, אז ממילא הדבר הזה,
אם זה עציץ שהוא לא נגוף ובחממה,
אז זה היתר מאופשר ומותר.
רק מה, הבעיה היא אחרת, הבעיה היא בדיני מעשרות.
דירי שמיטב נכפת לנו מכאן.
אין כאן שביעין, אין כאן בקדושה שביעית, הכל מותר.
אבל בדיני מעשרות יש לנו בעיה.
וכשהגמרא אומרת בברכות, שאם אדם אכל
חיטה שגדלה בעתית שלא נקו,
אז הוא חייב להפסיק על תרומות ומעצות מדרבנן,
ואם אחר זה בלי תרומות ומעצות הוא לא יכול לזמן.
המשמע מכאן שבעתית שלא נקו יש מודיעין חיובי תרומות ומעצות, זאת אומרת חז"ל קבעו על זה תרומות ומעצות.
מה תגיד, מעלה מכוסה מי הפקיע לנו מדיני תרומות ומעצות מדברים האלה?
ולפיכך אלה שבאים מאזור, לא רק בקדיף,
גם בצפות ברוך השם היום עושים את זה בצורה גדולה
אז אלה שמקבלים את הירקות שהם גמלים בעתיד לא נקוב ועם מכסה מימי מעלה אז חייבים להפעיל תרומות ומעשרות בברכה בעיה
בברכה זה בעיה
יכול להיות שחז"ל תקרא לעשות תרומות ומעשרות בעתיד שהוא לא נקוב לא תגמור על זה בברכה
כי חז"ל אומרים: "עתיד נקוב עזוב דינו כדין הארץ לכל דבר" ומפרישים מעתיד נקוב על דבר שגדל בארץ,
בתנאי שהנקב נקב.
בעתיד שלו נקוב אתה לא יכול להפריש על עתיד שהוא נקוב, זה שני דברים שונים.
לפי כך,
אז בזה אנחנו הולכים להפריש תלומות ומעשרות, זאת אומרת אנחנו הולכים להפריש תלומות ומעשרות אבל בלי ברכה.
אז לכן עשינו ארבעה סוגים אלה, אז אדם צריך לשאול את הירקה,
ממה זה, מאיפה, איזה מקום זה בא,
ואז לפי הדברים האלה נדע איך לעשות את ההלכה.
דבר נוסף,
יש בעיה קשה, תהיה לנו בעיה קשה,
לא עכשיו אלא עוד מעט,
עוד חודש,
על הכסף.
היום חלק מהכסף הוא שטרות
וחלק מהכסף הוא מטבעות.
אוטובוסים וזה, יש מטבעות של שקלים, של חמישה שקלים.
אם נאמר אנחנו,
אני אומר אם נאמר אנחנו
שרוב האנשים לא יודעים הלכות שמיטה
ולא יודעים הלכות שמיטה,
אז ממילא רוב הכסף היום, בעוד חודש, יהיה בציבור,
יהיה כסף של שבית.
קנו פירות, קנו ירקות שגדלו בשמיטה, זרעו אותם בשמיטה
ומוכרים אותה בשמיטה וקונים אותה בשמיטה, זה הכסף. זהו כסף של דמי שביעית, זה בחוק.
אסור באכילה אבל חודשת שביעית עוד יש ארבע.
לא תגיד, זה הלכת בשמיטה ומותר לך לאכול את זה? מותר לך? אין דמי שביעית?
אסור לך לאכול אבל אם קנית או מכרת,
חל על זה דמי שביעית,
כדי למשל הכסף הוא שביעית. אדם יצטרך לקחת היום כסף עם שטרות.
עם הסטור הזה כושר על השטרות האלו.
ולומר שאין בו דמי שביעי,
וזה קשה מאוד לדבר הזה.
הכושי תהיה, יהיה יותר מזה.
אדם לובש חולצה,
לא עכשיו עוד שנה.
רוצה, קונה חולצה של כותנה.
קונה.
אומר הרסב"א, כל דבר שאתה יכול לברר אותו זה לא בלוקציה.
עליך לברר אותו.
אתה קונה חולצה בקושי כותנה,
אז תברר מאיזה בית חרושת חסוי את זה,
באיזה חלוצים עשו את זה,
ובאיזה מקום זה אות הכותנה.
אם אחד הדין דין שמיטה ואם אחד הדין דין שמיטה,
ואם זה ערך הביור עשוי לך לגוש את החלוצה הזאת,
זה יהיה בעיה.
אלא אם כן תגיד שרוב הקצב היום בציבור,
אין בו דין שמיטה,
וזה קשה מאוד.
אלא מה, נגיד שהם טועים, אז טועים. אז מה קרה, אם אדם חולל פירות שביעית, מכר את בית העוד, ומה,
וצוות שביעית לא עובדת על המעות? עובדת על המעות.
ההבדל שישנו בבירות ראשונים בשאר מעות הוא כך שפירות ראשונים,
אז אם אתה רוצה לחלל את המעות אתה לא יכול לחלל את המעות.
לא עוברים אלא דרך מגח וממקק,
אבל מבירות שניים והלאה,
זאת אומרת מעות או מבירות שניים והלאה,
אתה יכול,
בן חיול לבין דרך למקח וממקק. שני הדברים האלה
אחר עובדי דיני קדישת שירים, ועל כן צריכים מאוד לדייר יהיה במעון, אלא מכם.
אמרנו, יש סברה בחוקה שאומרת,
כמו שמותר בזמן הזה לפדות את תרומת המעשר,
או מעשר שני,
לפדות בפרוטה, לא בשווי שלו,
אז גם כאן ניקח אנחנו פרוטה ונגיד, כל הכסף שבבנקים,
כל הקשר שבתחנות אגד, המהג שיש לו,
הכול מחולל על פעוטה שיש לי מין דין ולכן אני אדם שלא מפניו.
זה אם תאמר שבעשר שנים עשו את זה, בטומאה אי אפשר לאכול את זה, אי אפשר לשמש בזה.
מי אמר שיעשו את התקנה הזו גם על מעור של שביעי.
אז מי שאומר, אני אחלל,
אני אקח פה מיליון דולר כל יום ואני אגיד, כל הכסף שבבנקים עולה על הכסף הזה.
מי יודע איזה בית דין, איזה רבנות יש להם מיליון דולר וזה יעשה כל פעם להשקיע ועושה את הדבר הזה כזה.
על זה תהיה בעיה, תחזק איך הוא שבור את זה בעוד חודשיים.
דבר נוסף,
מהדין, אדם יכול ללכת לדבר של חברו,
וכרגע לדבר על ירקות ופירות זה לא משנה כרגע,
ולקחת מהירקות האלה,
לקחת מהפרעות האלה ולא יכול.
גם כן הוא לא היה להביא מזמירה ולא היה להביא תרקטור ולא היה להביא כדרך הקוצרים
ולא היה לקחת טונות, אלא היה להם מושתליחים.
ועדיין, גם במובן כזה עדיין נשאר דיני קדושת שלו.
אז כתוב שהיו אנשים מביאים הרבה הולכים ומביאים מסדי באים,
אחד מביא כמו עומר,
אחד מביא הרבה ואחד מביא קצת.
מה עשו בדין? נוסעים ושומרים בשער העיר.
אמרנו, כמו עומר,
מה שכולם לקצו יהיה שווה שווה לפי הנפש,
גם אם אדם ילך לשדה וילקוט קילו,
האדם השני ילך לנקוט עשרים קילו,
ואמר לו עשרים קילו, כמה יש לך בבית נפשות?
הוא אמר לו שניים.
התא של קילו, כמה יש לך נפשות? אבל עשר.
נגיד, נחתה חשבון, כל אחד קילו, ייתן לו, וזה שלקט עשרים ייתן לו רק שני קילו, והשני ייתן לו את העשרים שלו.
להשוות בין כולם.
אחר כך,
זה היה התקנה השנה.
היום משתמשים בדין אוצר בית דין.
אני באופן אישי לא אין לי אוצר בית דין אבל אני אומר גם כן אין לי ברירה, עדיף לי להשתמש באוצר בית דין מאשר לא באוצר בית דין.
וכשמשתמשים באוצר בית דין זה לא כמו שאומרים באוצר בית דין הכל מותר,
מותר בכסף, לא צריך הבלחה ואין בו דין קלישה שביעית.
לא כך.
לא כך.
אוצר בית דין לא מבקיע את ההלכות כולנו.
אוצר בית דין רק מאפשר לך,
מאפשר לאדם ללכת להביא במקום קילו, להביא מאה קילו או אלף קילו.
למה אז הוא שליח של בית דין, שליח של כל אנשי העיר.
כשהוא הולך ומביא אלף קילו, הוא לא מביא אלף קילו בשבילו,
הוא מביא את זה בשביל אנשי העיר, כל אחד זה אחד קילו.
זה הרעיון של אוצר בית דין.
אבל לא מבקר מזה דיני קידושי עד שביעי,
או לא מבקר מזה דיני ביעות.
ונפק אבינה,
היום,
כשיש היום
הרבה מלצפונים,
הרבה ירקות יהיו דרך הספיחים שמותרים באופן שמותרים ויש דיני קדישת שביעית
הרי אמרנו שאסור לשקול ואסור למדוד ואסור למכור כל הדילים האלה כולם אז היה מנצחים ועושים כמה מקומות בארץ עוצר בדיוק טוב אני מסכים עם זה
בצירוף שני דברים אבל זה מה שמותר לך לקנות קילו לשקול
והכסף הזה הוא דמי עמלה או דמי המלעה
אבל קדושה שביעית בירקות האלה עוד נשאר.
אומנם לא יחזור קדושה שביעית מהפירות האלה, מהירקות האלה לכסף,
אבל קדושה שביעית בירקות האלה עוד נשאר. אז כשאומרים אוצר בית דין זה לא מפקיע ממך את העניין של קדושה שביעית.
ולפוקי כמה חברים שאומרים, אוצר בית דין,
גמרנו, זה כאילו שם קדוש.
זה נכון שם קדוש בית דין ואוצר הוא טוב, שני הדברים טובים,
אבל לא בקדושה שביעית,
שלא יכולים להבקיע אם יש על זה דיני קדושת שביעית, אבל איך הוא מלהבקיע?
דבר אחד ליחידי אמרנו שמועד באוצר בית דין,
זה איך אתה משלם כסף, לא ככה זה קדושת שביעית,
ואין צורך בהבלחה.
ועוד דבר יש,
וזה, אני מסופק, אבל אומרים לך,
בשל חדש אפשר להחכיר בזה.
אם יש למשל דברים של אוצר בית דין
ועבר זמן הביעור, לא חבל על זה בין הביעור.
רק אם יש דבר שאוצר בית דין ונמצא ביד בית דין
עוד לא העבירו את זה אליי,
אז יש מי שאומר שבדבר שנמצא בידי אוצר בית דין לא נכנס לדיני ביעות.
אבל זה היה מוקדם עכשיו לדבר על בית דין ביעות.
בכל אופן, גם דיני אוצר בית דין לא כל כך קל. ונאו קבינה, מה הם יודעים?
אדם קודם לספורים היום, אני אומר דוגמה,
דרך אוצר בית דין.
הוא עושה מהם נחוב כבוש.
אז לקחו את זה לדוגמה מאזון מסוים.
אם בתור אזור נגבר הנפונים,
ואם היום זורעים עוד פעם נפונים חדשים באותו מקום, זה יתרים מסוימים,
או לא זרעו, נגבר שם באותו מקום,
אז זומנת נפונים זה,
וזה עדיין זה נגמר אחרי שמורידים מזה חודש, לא יותר מזה.
אז נפונים הכבושים, אסור לך לאכול אותם, אחרי חודש
היה לך לנהוג בהם דיני ביעוד. כלומר, עכשיו, כבר היום, כשאתה קונה, וכאן אני באמת צריכים לשאול מה אתה קונה,
אם יאמר לך זה אוצר בית דין, אז אין לך להיזהר.
צריכה, תעשה, אבל אל תעשה מנאופון כבוש.
ואם תעשה מנאופון כבוש תוכל לבוא מיד, לפני שייגמר מהשדה.
ודברים האלה, מי יכול לעשות חשבונות, מי יכול לדעת,
וגם כל הספרים החדשים שיוצאו,
שמוציאים, כל החוגים,
וכותבים את זמני הביעור,
כתבו על זמני הביעור על ירקות של גילינים רגיל ועל פירות של עצים,
אבל על ירקות של ספיחים אף אחד לא כתב תאריכים ולא יכולים לכתוב תאריכים כי זה כל מקום ומקום לפיהו.
יש מי שאומר לא אנחנו ניקח את כל הארץ ניקח לפי רוב הארץ נכנס כל פעם רוב הארץ אם השתנה אומרת שארצל מחנקת שלושה חלקים ותוך הארצל מחנקת גם לשלושה חלקים תוך כל חלק וחלק המשמע המקרא שיש אזורים מסוימים רק בזיתים וחרובים לוקחים על אופן כללי כל הארץ כולו אבל לא
או לא בירקות.
יש מי שאומר,
ירקות, בזמנם אי אפשר היה להעביר את זה בעגלות מעבר ירדן לירושלים, כי זה היה מתקלקל.
לכן,
זה יש לדין אחר, אבל אם היה אפשר, והיום שיש מכוניות,
היום שיש רכב,
אז ניתן להעביר ממקום למקום,
ולהם כל מקום ומקום במקומו.
הרכב הזה לא בא להתחיל מצנד מדיני חוב דעות.
מי מראה את זה?
רק קונה היום ירקות.
ואומרים לך אוצר בית דין,
אבל עליך לדעת, אוצר בדיוק הוא דבר שמותר לך לשלם על זה כסף,
מותר לו לשקול לך את זה.
אבל אין זאת אומרת שאתה לא צריך לשמור בזה דמי קודשת שביעית,
ואין זאת אומרת שאתה לא חייב לבער כשזה קלע מן השדה.
ואיך קלע מן השדה? איזו בעיה.
יש מי שאומר, ואתה לא יודע, תעשה כולו.
ולפי הרלב"ד, ואתה לא יודע, תעשה חומרון, לפי הדברים האלה כולנו.
אז הקדמנו ואמרנו שהלכות שמיטה הן הלכות
ועכשיו מה שנקטנו זה, נקטנו על קצה המזלג, דיברנו בדברים האלה, מה שדיברנו עכשיו, דברים של משהו מוכרחים לעשות בעוד דבר משהו מוכרחים,
זה העציצים שבבית.
עדיין יש לו בבית עציצים.
לא משנה איזו קומה הוא גר,
מקומה דומה עשירית, או גר במקומה הראשונה.
אין את המדינה.
לא משנה אם הריצוף שלו, ריצוף כזה של אבנים. פלסטיק.
זה פלסטיק.
אז לא אסור להמשיך אם זה ריצוף פלסטיק כזה או ריצוף של אבנים או ריצוף של בלטות, אין דווקא בינה מהדבר הזה.
ולא משנה אם יש לו טיח בתקרה או אין, צבוע או לא צבוע אנחנו אומרים
אם זה העצית הוא נקום בתוך הבית אז אסור לך לטלטל אותו ממקום למקום בתוך הבית אני כרגע לא מדבר על חוץ לבית
על קבוצה שאין בה תקרה אלא בתוך הבית
ואם העציץ הוא לא נקוב ובתוך הבית, אז מותר לך לתת אותו בתוך הבית ממקום למקום,
אבל אסור לך לקחת את העציץ הזה ולהוציא אותו החוצה במרפצת שאין עליה תקרה.
ואותם שיש להם עציצים על האדנים של החלונות,
ולעדן החלון זה אין עליה תקרה,
ומתחתיה אולי יש עפר או רצפה למטה, שדה למטה,
אז זו בעיה, בעיה של השקעה.
אתה אסור לך להשקעת את זה רק כשאתה שולח לי למות, לפני שימות אתה נותן לו לשתות.
ואתה נותן לו מים במידה ובמסורה ובמניין, ממשקל, מחט מים, לא הרבה זמן לו.
וגם מתעסקת לשם הטוב, ולשום מעט רק שלא ימות הירק הזה.
אבל אם זה בתוך הבית, וגם היום,
עכשיו
אם אדם יש לו עציץ שהוא נקוב בבית,
היום ייקח צלחת פלסטיק,
או ייקח צלחת נייר כסף, צלחת נייר כסף
או צלחת סוכרית, לאו דווקא,
רק אומר לאטבוק אחרת לאטבוק עץ.
ומותר לו להטביע את העציץ הנקוב ולשים מתחתיו את הדברים החוצצים האלה. למה?
ברגע שמטביע לגלוש אין איסור קלישה.
מה האיסור? אסור לצביעה, בסופו של דבר לחזיר אותו.
ברגע שאתה שם את הדבר החוצץ הזה אתה הופך
אותו לעציץ שהוא לא נקו אלא מה ענפים תהיה בעיה אז עליך לחשור את הענפים בצורה כזאת שיצטמצמו על החלק שלמדת שהוא פח או עברנו בניית כסף או משהו אחר
ולהשקות אם זה עציץ נקו בתוך הבית אז עליך לצמצם בהשקעה
ואם זה עציץ לא נקו בתוך הבית
תשקה כמה שאתה רוצה רק חבל על המים
השקה כמה שאתה רוצה ויזמור כמה שהוא רוצה,
כל הדברים מותרים.
רק יש מחלוקת בירושלמי
אם אדם גידל חיטה בתוך בית שלו, בעצית, שהוא לא נקום.
ויתחן את החיטה הזאת ועושה מדי לחם.
יברך המוציא לחם מן הארץ או יברך המוציא לחם מן העצית?
מה יברך?
יש מישהו שאומר,
מוציא לחם מן החצית,
אצל הדור, איך הוא מציג לך מן הארץ?
הוא אומר, יש מישהו שאומר, לא, עיקר היסוד הבריאה של החיטה הזו מן הארץ.
ורוב הפוסקים-פוסקים באופן כזה.
זה מחלוקת הגדולה הזאת, היא נפקה מנה הרבה למה שהיום זורעים בה,
היום זורעים כמה זרעים על מים,
בלי עפר.
זה צומח, דוטים למשל,
פטריון זורעים אותם.
אז חושבת שביעית נראה עוד מעט,
אבל מה הברכה?
זה גדר המים, פורא פרי המים, לא פורא פרי אדמה.
אלא לפי אותה שיטה, מטבע שהיסוד הוא מהאדמה, אז ככה.
ואנחנו נגיד, כנראה שהרבן פוסק לשנה שעברה זה שביעית,
בכתוב מוצאי שביעית בן דוד בת.
אז זה עד הרמב״ם שקבוע המשיח.
ועוד, כשאנחנו מדברים מוצאי שביעית, לא מוכרח להיות סוף השנה,
מקצת היום ככולו, מקצת השנה השביעית ככולה.
אתה הולך ממנו עם המשיח הנדימי לבוא,
ורצון שיהיה בעגליו מהקריב ויברו אמן ואז ההלכות של שמיטה יהיו עוד יותר קשות ויהיה רצון שנזכה לקיים שמיטות ויבלית כהלכתם.
אדוני אללה אמן לאמן.
