ט"ו בשבט, ראש השנה לאילנות,
למעשרות ולשביעית.
אנחנו נמצאים כבר בחודש שבט.
אז כתוב ארבעה ראשי שנים הם,
ואחד בניסן ראש שנה למלכים ולגלים,
ואחד באילול ראש שנה למעצר בהמה,
ולבלעזברי בשמועון אומרים באחד בתשרי.
באחד בתשרי ראש שנה לשנים לשימתין,
ליעוולות ולנטיחות ולירקות וגם כן אז באחד בית ישראל כל העולם כולו נדון
באחד בשבט ראש השנה לאילן כדברי בית שמאי בית הלל אומרים בחמישה עשר בו
מה שאומרים אנחנו ראש
שבט כתביו בשבט חג לאילנות זה לא חג לאילנות מה אילן שם לב יודע משהו
זה ראש השנה כתוב,
כתוב אם חמשה עשר בשבט זה ראש השנה לאילן.
והעניין הוא ככה,
שאומר מרדכי,
בשם הגאונים,
מדוע המשנה עומדת ארבעה ראשי שנים הם?
תאמר, באחד בניסן ככה וככה, באחד בזה, מה מדוע מזכירה ארבעה?
מדוע מזכירה את כולם במשנה אחת?
אומר המורדכי, מכאן משמע,
מרגע, בקבע שהמשנה והגמרא הזכירה את זה הכל בבת אחת,
מכאן משמע שזה יש לו,
ראש השנה לאילנות,
יש לו דין מקצת יום טוב ממה שכתוב, והכל ביחד.
ועל זה אומר המורדכי,
והמורדכי זה מובא גם בבית יוסף וגם בשולחן ערוך,
ציבור שביקשו לגזור תענית בהב,
היה עד לצרות, צרורות, החליטו לגזור בהב
אז גזרו בהב.
נגיד דוגמה, ביום שבת הכריזו בהב
שבת כאילו או שבת הקרובה.
טוב, יום שני צמו,
יום חמישי ט"ו בשבט.
אז כתוב ציבור שביקשו לגזור את תענית בהב
הוא פגע את תענית בט"ו בשבט באמצע
אז הט"ו בשבט דוחה את הט"ו בשבט, דוחה את התענית וצמים בשבוע הבא.
למה?
יום טוב, סוף סוף זה כתוב ביחד עם ראשי שנים.
בלמה עצרנו? כדי, כך אומר בשולחן ערוך,
כדי שלא יגזרו תענית ביטוי בשבט שהוא ראש השנה לאילנות.
אז זאת אומרת, הראש השנה לאילנות הזה, יש לזה קצת חשיבות מעלה, מיד נראה מה החשיבות שלו.
וגם בשולחן ערוך, זה בסימן תקע"ב בשולחן ערוך.
בסימן קל"א כתוב בשולחן ערוך
ונהגו לא לומר תחנוני בט"ו בשבט.
למה? גם כן אותו טעם. אם זה ראש השנה, יש לזה חשיבות מיוחדת.
רק יש מחלוקת אם במנחה סטין לפני ט"ו בשבט,
נניח השנה ביום רביעי,
כן יאמרו במנחת וידוי או לא יאמרו במנחה וידוי,
אם זה יום טוב ממש או דבר אחר. אבל זה לא יום טוב כל כך.
עוד עובדים בו, עוד עושים בו מלאכה.
אז אומר הפרי חדש, כן, גם כן, ממלחה לפני כן לא אומרים וידוי.
אז כל זה, לומדים את זה מהמרדכי שאמר שכתוב במשנה "ארבעה ראשי שנים הם".
וכתוב ראש השנה לאילן.
במקומות כתוב ראש השנה לאילנות.
יש בלשון חכמים,
בחלק א',
יש שם אנשים מחוץ שאומרים בליל ט"ו בשבט,
אדם מתפלל לפני דברי עולם, ריבונו של עולם, יהיה רצון שתזכה אותי שהשנה הזאת אני אמצא אתרוג,
כשר ומהודר.
אם כבר בט"ו בשבט אתה מתפלל,
והשנה ודאי שצריכים להתפלל, למה השנה הרי לא גוזמים את האילנות, לא עודרים אותם,
ומי יודע איך תחשבו את האתרוגים של שביעית,
איך יעבירו אותם, אז אדם מתפלל שיזכה לדבר הזה.
אז אמר אחד המפרשים, לכן כתוב במשנה ראשונה לאילן, הכוונה ראשונה לאילן זה על עץ אתרוג,
שתתפלל על העץ אתרוג שתזכה אותך הקדוש ברוך הוא,
שתזכה למצוא אילן טוב עם אתרוגים טובים.
אז נחזור, מה זה ראש השנה בט"ו בשבט?
ראש השנה לאילן,
אומר רש"י
לעניין מעשר,
שאין מעשרים פירות האילן שחנתו קודם שבט על שחנתו לאחר שבט
שבאילן הולכים אחר חנתה.
כתוב גם בירקות כתוב גם ברש"י זה מעשר ירק שאין תורמים ומעשרים מן הנלכד תפאר השנה על מה שנלכד אחרי השנה. כתוב בתורה שנה שנה
צריכים לעצר אותה שנה על אותה שנה, לא תיקח פירות משנה שעברה ותעצר על השנה הזו, למרות שהשנים זה אותו דבר, כמו שנה א' וב' זה אותו דבר השנים במעצר,
שניהם מעצר שני,
אבל פיקינג לא,
וכל שכן משנה שלישית לשנה שנייה לשנה שלישית,
שבשנה שלישית יש כבר מעצר עני.
מה רוצה רש"י לומר לעניין מעשר?
ראשונה לאילן לעניין מעשר מדגיש לנו שלא תפריש לי
אז אמרו המפרשים ממה שכתב לעניין מעשר משמע שלעניין שביעית לא ככה
הדין לא כמו שאנחנו אומרים עכשיו אלא דין אחר יש לו
ומה הדין האחר שיש לו?
אז כתוב
ברבנו חננאל
הוא אומר כך
שהפירות שחנטו
מראש השנה עד ט"ו בשבט הולכים על השנה שעברה.
תכף נסביר את זה, אנחנו נראה עוד יותר ברור.
וגם הרשש במקום אומר לא ידעתי מתי ראש השנה של אילן בשביל שמיטה אם זה ראש השנה או אם זה ט"ו בשבט.
ואחר כך מצאתי בתור רעה ואווין שאומר לט"ו בשבט.
הרמב״ם כותב כך,
הרמב״ם כותב,
ועל הרמב״ם הזה יש כמה פירושים,
איך מבקשים אותו?
באחד בתשרי ראש השנה לשמיתין וליובלות,
פירות שישית שנכנסו לשביעית,
אם היו תבואה או קטניות או פירות תהילן והגיעו לעונת המעשרות,
קודם ראש השנה,
הרי אלה מותרים ואף על פי שאוסף אותם בשביעית.
הרי הם כפירות שישית לכל דבר.
ואם לא באו לעונת המעצרות אלא אחר ראש השנה הרי הם כפירות שביעית.
אומר הרמב״ם כך
אין לך פירות.
אם הפירות האלה בשנה השישית
הגיעו לעונת המעצרות לדעת הרמב״ם שליש
שליש, מה שליש, יש מחלוקת מה שליש.
אחד אומר שליש במשקל,
נגיד לדוגמה שזה יהיה גדול הפרי הזה ישקול 90 גרם, עכשיו זה צריך להיות סוגל 30 גרם.
יש אחד אומר שליש בנפח,
לא במשקל, אלא בנפח לוקחים את זה.
ויש אחד אומר שליש כמשמעו לפי כל פרי ופרי.
זה לדעת הרמב״ם.
אומר הרמב״ם כך אם בשנה השישית הגיע לעונת המעשרות
אתה לא נתת זה מהעץ
נכנסה השביתה וגדל וגדל הפרי ואתה מוריד את הפרי מהעץ ואתה רוצה לאכול אותו אין לדין שמיטה
למה שכבר רבע שליש לפני ראש השנה
אבל אם מביא שליש אחרי ראש השנה
אז זה כבר גדל בשמיטה זה חייב עוד כל דיני שמיטה
אומר הרש"לה הקדוש
בשאר האותיות עוד קוף
מה שאומר הרמב״ם ראש השנה זה לא ראש השנה אחת ותשרה
הרמב״ם מתכוון ראש השנה לעילה בט"ו בשבט
זו הכוונה של הרמב״ם
ובאמת יש בתוספתה
שמסכים איתו בפירוש הזה
וכבר אמרנו גם הטורי אבן מסכים איתו
אבל בפאת השולחן הוא אומר לא
הכוונה ראש השנה הכוונה ראש השנה ממש לא ראש שנה שילטו בשבט
ובמשניות יש בעקבי איגר אומר את זה כאילו בשטמא
מקשים עליו מניין לך זה אומר בעקבי משניות בסעיף באות וערה ה'
הוא אומר
שבירקות מיד שלקטו אותם
ובאילנות למעשר ולעורלה ולרבועי עדיין בתר חנתה וראש השנה שלא בט"ו בשבט
וגם לעניין שבעי עדיין בתר חנתה לעניין ולעניין שלא נראה זה לשבעי ראש השנה שלא בתשרי".
זאת אומרת בואו נסביר לכם את זה בצורה יותר פשוטה.
אנחנו היום נמצאים בין ראש השנה לבין ט"ו בשבט
ונתפוס את הפרי שצומח בתקופה הזאת זה אבו קדו
או יש מי שאומר חנתה זה נקרא פרח נופל הפרח זה נקרא חנתה
אז היום יש עצי שסק שהפרח שלהם התחיל ונופל הפרח אבל אנחנו לא נוסעים כרגע לשסק נדבר על אבו קדו
אחר כך נדבר על ימון וטובחי זהב
אז לדעת שלה הקדוש
אם היום האבוקדה הזו הביא שליש,
היום הביא שליש,
ואחר כך
בט"ו בשבט ואחר כך הוסיף עוד,
זה לא שמיטה, אתה יכול לאכול את הפרי הזה, אין לך בעיה.
למה הביא שליש לפני ט"ו בשבט?
אבל אם יביא שליש אחרי ט"ו בשבט, זה נשמיטה.
כולם אומרים לא, הרמב״ם אומר ראש שנה, סתם ראש שנה זה ראש שנה.
זאת אומרת,
אם האבוקדה הזו הביאה יום שליש אומר הרמב״ם מכיוון שזה הביא את זה אחרי ראש שנה
למרות שזה לפני ט"ו בשבט אז ככה דין
אז יש לו דין של שמיתה
זאת אומרת המחלוקת שלהם זה מראש שנה עד ט"ו בשבט
האם התקופה הזאת נקראת שמיתה לעניין עץ או לא
או רק לעניין עבודת האדמה אצלך לעבודה אבל לעניין הפירות לא
מכיוון שהוא שואב מים משנה שעברה
הרמב״ם, כולם מבינים את דברי הרמב״ם כך.
בא הרב
בתורת מלך וגם בספר שלו באליכות כותב את זה,
הרב קפוטימרים,
אז הוא כותב יש בגמרא במסכת סוכה, דף הל"ט,
אדם שרוצה לקנות אתרוג ולולב בשביעית.
אז אסור לו לקנות את האתרוג, הוא צריך להבליע את זה בדמי הלולב.
שואלת הגמרא: מתי פה מדובר?
האם הכוונה מדובר בשביעית כמו השנה בתשס"א,
רוצה לקנות אתרוג לסוכות,
או מדובר בתשס"ב על האתרוג שאחר כך,
של שנה הבאה?
אז הגמרא אומרת: לא, על האתרוג הזה, של השנה הזאת.
אז אומר הרב קפות תימרים האתרוג בשנה הזאת זה היה לפני ראש שנה
ואתה מדבר על האב שנכנס לסוכות ואומר עליו שמיטה.
אתה הרשאלה הקדוש שאומר ששמיטה לא תופס עד ט"ו בשבט,
אז הנה למה הגמרא אמרה שכבר תשרה כבר חוששים.
אז כמה כמו הרמב״ם.
הרב חזון איש לא יהיה לו ספר קפות תימרים,
לקבל את הבנים ספר של מרי בן חביב, מראה בן חביב,
לא היה לו,
אז הוא הביא את ההוכחה הזאת מעצמו,
את החידוש הזה,
ההוכחה נגד השאלה הקדוש מהגמרא הזאת.
ישראל הקדוש נעלה ממנו הגמרא הזאת,
קשה לומר דבר כזה.
ישראל הקדוש יאמר,
אל תביא לי הוכחה מאתרוג, אתרוג דין מיוחד, דין משונה אתרוג.
מאתרוג לא לומדים הוכחות.
למה יש לו גם דין ירק וגם דין של עץ?
והרבב"ם הרי כותב
שאתרוג, אומר הרמב״ם,
אתרוג אפילו היה כפול
קודם ראש השנה,
בול,
ונעשה ככד בשבעית,
גדול נהיה בשבעית,
אז חיה במעשרות
כפירות שישית.
אז אתה הרי גדל עכשיו,
גדל בשמיטה, בשמיטה פטור,
לא, חיה במעשרות.
ואפילו היה ככד בשישית,
גדול,
כמו כד.
הואיל ודלקט בשביעית,
הרי נגמר מלאכתו כבר בשישית,
אבל אתה לקטת אותו בשביעית,
הרי הוא כפירות שביעית, הוא מתעשר כפירות שישית להחמיר.
אומר הרמב״ם: לוקחים את זה לחומרה גם לשמיטה וגם למעשר.
כי זה דברים תרתי דסתר. אם זה שמיטה,
אז אין מעשר, כי זה הפקר לכולם.
אם זה מעשר,
אז אין מדי דין לשמיטה.
אומר הרמב״ם: לוקחים את החומרה בשניהם, גם לזה וגם לזה.
ולא רק פה אמר את זה, אמר את זה גם בהלכות מעשרות.
ושמה כתב את זה בצורה יותר ברורה:
אתרוג בלבד
ושונה משאר פירות האילן,
הרו כהרג והולכים בו הולכה לכיתתו בין למעשר בין לשבעית כיצד אם נלקט בשלישית
אחר חמישה עשר בשבט
אה פה הוא מסכים חמצה עשתה בשבט
אז מפרישים ממנו מעשר זה נכון
על מעשר זה ככה
עד כדי כך שהגמרא אומרת אם לקטת ביום רביעי בערב שבוע הבא אתרוג לפני השקיעה בחמש דקות
ולקטת אחר כך עוד אתרוג
בלילה נגיד גם אחרי 25 דקות לקטת אתרוג ואתה רוצה לעצר מזה על זה אתה לא יכול לעצר מזה על זה למה זה לפני ט"ו בשבט
לקטת אותו דין אחר יש לו זה אחרי ט"ו בשבט דין אחר יש לו
אז נוצרנו דין וט"ו בשבט קובע נכון ט"ו בשבט קובע עליון המעשר
אבל העניין השביעית מתחיל כבר מראש השנה אנחנו כבר דואגים לעניין של השביעית
ועל כן באמת בשנה הבאה נבנה תהיה בעיה עם האתרוגים ולכן אמרנו טוב שאדם בטוב בשבט יתפלל ושמז יזכה אותו למצוא אתרוג טוב.
זאת אומרת היום אם אתה קונה סוג מיוחד של אבוקדו
זה פרי,
פרי אין בו עדיין דיני שמיטה.
זה נכון,
זה פרי שהביא שליש לפני ראש השנה.
אבל אם פרי שהיה קטנצ'יק והביא את הפירות שלו אחרי ראש השנה וגדל,
אפילו תופניתו בשבט, חל עליו דיני שביעית; חל עליו דיני שמיטה.
אז אם חל עליו, אז אתה קונה היום במקור זה חדש.
המקור הזה איזה סוג זה?
אם זה גדל בתקופה הזאת או לא בתקופה הזאת.
אז אם בתקופה הזאת זה נכון,
אתה יכול לאכול אותו אף אחד לא ימנע ממך לאכול אותו
ואף אחד לא יחייב אותך לאכול אותו עם הקליפה שלו אתה תכלב אותו ותאכול אותו איך שאתה רוצה לאכול אותו אבל דיני קדושה צביעית צריכים לשמור בו
בא מרס סריליו ואומר
ולדעתי גם הלימונים כמו האתרוג
באו והוסיפו האחרונים גם התפוחי זהב כמו האתרוג
אומר הרב קוק לא
זאת אומרת את רוב תשאיר אותו בעץ יגדל יגדל יגדל
תתן לו עוד מים לשתות תשקה אותו מים יגדל עוד יותר
אבל תפוחי זהב יש גבול כמה שהם גדלים
הם גדלים עמדנו נעצרים לא גדלים יותר
אותו דבר הלימון גדל על גודל מסוים
יותר מזו הוא לא גדל
הוא לא יישאר משנה לשנה בעץ
אז זה אתרום דבר אחר ולימונים ותפוחי זהב דין אחר.
אז הנה נחמה אנחנו אומרים מכיוון שמר אסל אמר על לימונים אנחנו לוקחים את הלימונים כמו אתרוגים וכך אומרות כולם לכן צריך מאוד להיזהר בדבר הזה ובתפוחי זהב אנחנו גם כן מתחילים לחשוש מה מתחילים לחשוש
אדם למשל נגיד דוגמה קנה היום
שני קילו תבוכי זהב
לא מעוסרים.
אמר, נשמור אותם עד,
אחר כך נקנה עוד עשר ביחד.
ויומיים אחרי ט"ו בשבט
או שלושה ימים אחרי שבט, קנה עוד שני קילו תבוכי זהב,
הביא את זה הביתה, אמר נעשה מעשר, זה תבוכי זהב, זה תבוכי זהב.
זה שנת תשס"א, זה ס"א.
אומרים לו, אדוני, לא.
זה היה לפני ט"ו בשבט,
זה תוציא מעשר לבד וזה אחרי ט"ו בשבט תעשה מעשר לבד. כל אחד דין שלו
מפרידים בין הפרטים הקטנים האלה כולם.
אז היום אדם שקונה כל פרי ופרי,
אז האדם צריך לשאול, לא חייב להיות חקלאי, יש היום לוחות שהדפיסו להגיד כל פרי ופרי מתי הוא גדל,
מתי הוא חונק, מתי הוא מגיע לעונת מעשרות,
האדם יכול לדעת מהדברים האלה כולם.
אם אתם ראיתם היום מוכרים פירות
או ירקות, אומרים אוצר בית דין,
אוצר בית דין.
אני האמת,
כל הזמן טענתי אין דין אוצר בית דין. לא אני טענתי, אמרתי, כתוב ברדב"ז
שהרמב"ם אומר אין דין אוצר בית דין.
אבל הרמב"ם כותב בהלכות שמיטה ויובל שהוא עשה
חשבון מתי שמיטה עשה חשבון מתי שנה שביעית ויצא לו חשבון אחר נגד הגאונים
וחשבן את זה בצורה מדויקת והביא מגמרא ומא עבדאלדורי בדיוק מתי
אבל אומר אבל ההלכה והמנהג הם עקרו הם נוהגים ככה אז אני אוותר על הדעה שלי
גם אני אומר אני תכף אסביר לך למה אני נגד זה גם למה הייתי נגד זה אבל נהגו הנחליהם ישראל במנהגם
הפרשתי את זה שביעי דרבנן.
כתוב בתוספתא כך
היו בית דין
לוקחים מהאנשים מביאים פירות עומדים בשער העיר לוקחים את כל הפירות שלהם.
והיו בית דין שוכרים אנשים אומרים להם לכו לפרדס של פלוני ותקטפו פירות.
היום אומרים במקום שנשלח לך פועל אתה אתה בעל הפרדס אנחנו נשים אותך ישמע של בית דין.
תכתוב את הפירות אבל תדע לך אנחנו משלמים לך על כל שעה סכום כזה
או כל יום סכום כזה
אז הוא הולך וכותב ומקבל ומביא את הפירות האלה
כתוב בשותפתה
שימו לב
ובין דין לוקח את זה ומחלק את זה בערבי שבתות כתוב מוכר
מעלק
היה אז משרד האוצר בן אדם היה
היה ערב ראש שנה באים בין דין ושמע אנחנו צריכים כסף
כמה אתם צריכים, אנחנו לא יודעים כמה פירות יביאו.
קחו כסף, מתנה.
בבית דין יש להם כסף של מתנה,
או גובים כסף, זה לא משנה.
אחר כך נותנים לפועלים, לכו תביאו את הפירות האלה, שכר עבודה, לא שכר פירות,
כי פירות שלנו, של בית דין.
הבאתם את זה לבית דין, לכו הביתה, קחו שכר חן,
בית דין מחלק בעינם.
איפה כתוב, בתוספתא מוכרים?
אבל
הסבירו את זה מוכרים,
והרמב״ם לא ניחל לו כל זה,
בכלל לא הביא את זה,
אבל בקבע שנהגו נהגו
וגם הרמב"ן הביא את זה להלכה על התורה.
מה שכתוב כתוב אבל לא יותר מזה
זאת אומרת
ככה אתה לא יכול לקנות קילו
אתה רוצה לקנות נגיד דוגמה כאילו לימונים היום אתה לא יכול לקנות
או כאילו מלאפונים שגדלו וצמחו בשישית וגדבו בשביעית
או כאילו מלאפונים שגדל בערבה
במקום של עולה מצרים מי יודע איפה בדיוק הגבולות
על עולה מצרים אז הרמב״ם כותב שם עולה מצרים
אין דין סבחין
ולא צריכים לזרוע אבל אם זרעת אז אין דין קדושה שביעית
בפירות האלה
אז אם אתה רוצה לקנות כאל מלפפונים והיום הרי אם זה מלפפונים מערבה או מלפפונים מיוחדים זה עולה כסף יותר
אז הירקן אומר: רגע, רגע, מה, אתה מעטה לך ככה? מה, אני אתן לך יותר מקילו?
אז אומרים לו: תן לנו, בעומד לא.
אז אומרים לו: טוב, תשקול. הוא שוקל את הקילו,
מוציא אחד מהקילו, כבר עכשיו אין קילו,
ומוכר לך את זה כמו קילו.
זה מותר, כי אין פה משקל,
מידה מדוקדקת.
אבל אם זה יוצר בית דין,
יכולים בית דין לומר לפועל: תשמע,
אתה הכל ארגה שאתה תארוז,
הכל קילו תקבל שקל אז הוא ארץ קילו קילו שני קילו שני קילו הוא קיבל לא בשביל הפירות של עבודה שלו של אריזה
אז כשאני בא וקונה ארוז קילו אין בזה שום בעיה
יותר מזה כסף שאני נותן עכשיו
בשביל הפירות האלה אני לא נותן בשביל הפירות
אני נותן בשביל בדיס שלם לפועלים אז בכסף הזה אין דין קדושה צביעית
אבל אם אני קונה פירות
נניח דוגמא בעומד הדעת ואני משלם כסף,
אז קדושת הפירות חלה גם על הכסף.
ואם בכסף הזה אני אקנה
בירה,
למשל,
לא נגיד אחר, אקנה כובע, מגבעת בכסף הזה,
קנה גופייה,
בכובע הזה חלה קדושת שביעית.
אז אסור לך לציבות על אבק, מה אסור לך ואסור לך, כל מיני איסורים.
אז על כן אם אדם קיים אוצר בית דין אז הכסף לא קדוש
אבל צריך לשמור קדושת שביעית
שבא לך הפירות האלה אצלך והירקות האלה אצלך עליך לשמור קדושה צביעית על הפירות האלה
מה שהקלו הקלו בבן קל לקנות ולבכור ולבדוד ולשקול אבל לא הקלו שאין בו גמרנו ואין בו קדושיית צביעית. איך יכולים להבקיע?
הרי זה גדל ושמטה איך אתה יכול להבקיע את זה?
וזה נכון שהחזון איש ואחרים באמת הם מכירים בדבר הזה ואומרים
אפשר להקל
גם כן הם מודים שביעור חייב
קדושה צביעית חייבים
אני אגיד לכם דוגמה
אדם לוקח
כתוב אדם לוקח אבטיח לסמיטה למשל
קדושה צביעית
אז חייב לשמור על הקליפות
למה? שהקליפות עושים מהן כבוש ואוכלים אותן.
זה בדור ההוא.
מי היום ראה בחיים שלא ראה מישהו אוכל קליפה של אבטיח?
אולי זקן מהדור הקודם של אוכל.
אבל בדור הזה אף אחד לא אוכל קליפה של אבטיח.
אם כן זה לא ראוי למאכל אדם, יש דבר דין אחר יש לו.
לקחתי שזפים, שיש שמיטה.
נשארתי אותם, ממש מותר לפצל אותם עם מים.
אין לי טעים מן המים, טעם של טעים.
אז המים האלה יש בהם דין קדושה צביעית.
אם אתה רוצה סתם לשפוך אותם, אסור לך,
כשתפשע אותם.
רק עם חמוצים, מרים, לא טעמים איך אכפת לנו.
בא אחד שאל, אם ככה המצב, אדם יש לו תפוחי אדמה.
נגיד לו ככה,
אם יש לך תפוחי אדמה ואתה רוצה לאכול תפוחי אדמה שלוקים,
אז עליך קודם כל לרחוץ את התפוח אדמה מכל עפר שעליו נהיה נקי נקי
ממותר לך
תשים אותו להרתיח על האש ועד שיהיה רך וטוב
אז המים האלה ספגו
מתפוחי האדמה קדושה צביעית שתה אותם
מי שותה מים כאלה?
מי בכל השנה כולה שותה מים של תפוחי אדמה?
יגידו הנה נכנסתם
אומרים לו
אם אתה כל השנה רגיל לשתות את המים אז גם המים האלה גם כן עכשיו תשתה
אבל אם כל השנה כל השנה לקח את זה ושולח את זה מה אין בזה בעיה
או למשל אדם מביאים לו צלחת לאכול
נגיד דוגמא עגבניות למשל
פרסק עגבניות אוכל
לא נחים לו אם הוא אורח
להיות מלחכית מלחה
לקחת את הלחם וגרד בתוך הצלחת, כל מה שיש, יוציא.
זה לא נחים, לא מכובד.
משאירים אחת על הצלחת קצת רסק.
אז נאמר לאישה, תראי, הוא לא מכובד,
אבל את, קחי את הרסק הזה שעם הרוח על הצלחת,
תציל דברי ידיים שלך ובכפר מדינייה ותעשי דברי קדושת שביעית.
לא.
היא תאמר, אני כל שנה ושנה,
כל השנה כולה,
אם יש לי צלחת ולכלכלת אני זורק את זה בקידיור ושופכת על זה מים או מכניסה את זה לתוך מכונה של
מדליק כלים ועושה את כל העבודה.
אז תגידו לו מה אתה רוצה שמדליק כלים יעבור על איסור שמיטה?
והוא שליח שלך.
לא.
אם קבע שכל השנה כולה אני לא עושה ככה לא דואג לזה אני זורק את זה גם פה מותר לך לזרוק את זה. אתה לא חייב לאכול דורק את זה או למשל
אדם קונה חסה.
היום יש חסה מגוש קטיף,
יש בה קדושה צביעית, ויש סוג חסה שאין בה קדושה צביעית, הם גידולים.
אז בדרך כלל החסה, העלה הראשון,
טבעים. טוב, אדם לא אוהב אותו.
מעט אכול, מעט נגוע,
אז בכלל אתה עלה עלים מסווים ומוציאים,
נקרא קניבת ירק, וזורקים את זה.
לא, איך אתה לא חייב לאכול את זה?
אם אתה כל שנה ושנה כל השנה כולה לוקח את העלי הזה ושוטף אותו ומנקה אותו וגוזר במקום שהוא קולקל ואוכל אותו גם השנה תעשה ככה
אבל אם כל שנה ושנה אתה מוציא את העלי ואתה זורק אותם
אתה לא חץ עליהם גם השנה מותר לך
כלומר כל דבר שאתה רגיל לעשות כל השנה תעשה אבל לא תזלזל בפירות וירקות של שמיטה
היום יש לנו קצת שינויים אמרנו
יש במסכת עבודה זרה כתוב כך
נעתקתי את זה כדי שלא אצליח להביא גם מסכת עבודה זרה
כתוב במסכת עבודה זרה
כך
כל שיש לו עיקר יש לו שביעית
כל שאין לו עיקר אין לו שביעית
מה יש לו עיקר אין לו עיקר
אומר רש"י
כל שאין לו עיקר יתקיים בארץ במות הגשמים ומותר לעשות ממנו תחורה ואין בו קדושת שביעית
בירוש אחר
ואם הצפות במסכת נידה ובמסכת שבת הוא מקשיב על רש"י למה אתה מבאר פעול כזה?
לבאר ביאור אחר,
אתה תגיד לרש"י, רש"י רוצה לבאר ביאור לא כמו שאתה רוצה לבאר,
תכף נראה למה.
בא המאירי ואומר: מה זה קול שאין לו עיקר אין לו שביעית?
ובקול שאין לו עיקר כמו כמהין ופטריות שהם גדלים מעליהם,
אז אין לו עיקר.
אין לו עיקר,
אז גמי פטריות אין להם דין שביעית.
ושואלים אם זה טוב, זה בדור ההוא.
היום בדור שלנו מאיפה יש להם פטריות הם הולכים בשדה מגדלים לך פטריות עושים פטריות
היום מגדלים פטריות
אז נמצא זה לא גדל מאליו אלא אתה מגדל אותו אז אם אתה מגדל אותו יש שמיטה
יש דין שיש שמיטה עליו זה לא כמו שכתוב אין לו עיקר
ראשי לא רצה להסביר כמו שמסבירים המאירי
אלקימין ופטריות ידע כנראה שיבוא אלינו סוג מיוחד לגמין פטריות.
אבל לדעת המאירי, גם אמיר אומר, זה מגדל מאליו, לא מגדל מאליו, יש לך על זה.
נכון שכתוב בהלכה שאלקימין ופטריות מברכים שהכל נהיה בדברו, לא בורא פרי אדמה,
גם בסוג הגידול של היום.
או למשל תותי שדה,
גם בסוג הגידול של היום, אדם מברכים על זה בורא פרי אדמה.
ועל קיבין הפטריות הוא מרחיב את זה הכל.
אדם, תארו לכם אתם, אדם בא ממעצר שני מצפת
בקריית שמונה,
בא ויש לו כסף של מעצר שני.
בא, קונה בירושלים מה שהוא רוצה לקנות, קונה זה, קונה זה, קונה זה,
יש לו כסף.
התחשק לא לקנות קימין ופטריות.
אומרים לו לא, זה כתוב צריך פרי מפרי וגידולי
קרקע זה לא פרי בפרי ולא גדולי קרקע.
תה אתה לא יכול לאכול.
רוצה לשתות מים,
לקנות מים,
בקצב מעשר שני לא קונים מים
ולא גדולי קרקע.
אני עוד לא יודע אם מים כזה מתוק, עם סוכר,
אם זה יעיל,
אם מוצר במעשר שני. נגיד המים זה בטל, עיקר פה המתיקון,
עיקר פה הסוכר,
ונראה איך שיבוא המשיח לשאיר מה יהיה הדין של המיצים האלה, מה יהיה הלכתם.
אז נכון שעל קימיהין ופטריות מברכים שהכול,
כי האישות שלהם גדלת מאליו.
על קימיהין ופטריות.
אז פעם לפני כמה שנים כתבנו
אם הפטריות גדלות תחת חממה
או בתוך בית
או כמו שפעם היו מגזלים את הקימיהין והפטריות בתוך מערה רטובה
אז זה,
יש לזה תקרה,
אין לזה שבעית.
אבל אם מגדיל פטריות בחוץ
שיקבל אור השמש,
לא, אין חממה.
אז מכיוון שכן,
אז יש לזה דין שבית,
כי זה גידלת אותו במיוחד.
אז נכון אם אדם יראה כתוב כמיני פטריות ופטורים, יראה כמיני פטורים,
היה עליו השולם הרב ישראלי,
היה חבר מדינה גדול, היה גר פה בסוף ימיו,
הוא כל הזמן היה רב בכפר הרועה.
הוא היה בקיא במשניות זרעים על מוריה, כי שם היה פוסק להם את כל ההלכות של כלאיים, זרעים.
אז הוא כתב בספרו שפטריות של היום דין אחר יש להם.
ככה כתב.
אומר הרב קוק, אני מסופק בזה.
הרב פרנק אומר, מה, כמי פטריות? כלום.
אז אמר מישהו ככה,
הרב פרנק היה גר ברחוב צפניה בירושלים,
לא יודע מה זה, יודע כמיהי, יודע פתאום, אבל לא ראה איך צומח.
הרב קוק היה גר ברחוב הרב קוק,
אבל הרב ישראל היה גר בכבוד הרואה, במקום שיש שם הרבה שדות יש, לדעת איך מגרדים, לדעת איך מטפלים בהם.
אבל זה לא, זה אסור לומר ככה. למה אסור לומר ככה?
אני חושב שהרב פרק לא שאל חקלאים,
לא שאל לאנשים, והוא שאל, אני פעם שיפרתי לכם,
יש בעל ירקות מזרחי בחביפו,
הוא סוחר ירקות מבהר.
אז פעם נתן לי בעיה על הפטריות,
אם יש בשולי עכו או אין בשולי עכו, אם זה נאכל כמות שהוא חי, לא נאכל כמות שהוא חי.
אז כל אחד זה אומר לי כן, זו אומרת לי לא, כל אחד אומר לי משהו.
והם מביאים חוץ לארץ פטריות בשולי עכו, אם זה לא נאכל כמות שהוא חי זה אסור.
אז הרמתי לו טלפון למזרחי,
השם ישמור אותו, יריח, מה בסוף שלו, בימים שלך לפועל של אימה.
אז אמרו לו שפלוני רוצה אותך.
פחד, מי יודע מה אני רוצה ממנה.
טוב, נדמה לי, כן, הרב, מה רוצה? אמרתי לו, יש לי שאלה בהלכה לשאול אותך.
בטלפון אני רגיש: מה? הרב שאל אותי, מה גרם לו? עג עליי, מה עשיתי לך? אמרתי לו, חכה, חכה, תשמע את השאלה עד הסוף.
אתה מוכר פטריות? מוכר.
וכמה אתה מוכר?
אבל כן, מה כאילו, מאות ארגזים אני מוכר.
אמרתי לו, תגיד לי, מי קונה לך את זה?
אמרתי לו, מה הרב רוצה ממני? אני אענה לך.
אמרתי לו, אני אגיד לך מה שאני רוצה לשאול אותך.
אוכלים את זה חי, אוכלים את זה מבושל.
אמרתי לו, תראה, המלונות הכי מכובדים, הכי חשובים,
כשעושים סלט, הם חותכים את זה חי,
הם שמים את זה,
אבל בבתים,
בישול, הרוב מבשלים את זה, מעט חותכים את זה.
ואף אחד לא לוקח את הפרציליה וכך אוכל אותה, עם הסלט,
עם עגבנייה, עם משהו אחר, אוכלים ביחד.
אמרתי לו תודה, תודה רבה, זה שאתי תן לדעת.
טוב, אז אני שאלתי אדם שמבין, זו עבודה שלו.
והוא עד אחד נאמן ביסורים.
אחר כך אמרתי, לא, זה נאכל כמות שוחאי, קיבלו לי ספרים, כתוב, נאכל כמות שוחאי, הנה כתוב, הנה כתוב.
אמרתי לו רבותיי, זה כתוב,
מה כתוב?
באיזה ספר זה, תביא, נראה.
פתחתי, זה נתפס, אמרתי להם, נתפס לפני מאה שנה.
לפני מאה שנה היה נאכל כבוד שהוא חי.
היום הפטריות האחרים או האנשים היו יותר מפונקים.
אל תביאו להוכחה.
אז זה כל דבר ודבר צריך לבדוק לגופו של דבר.
היום לצערנו,
או נגיד לשמחתנו, יש אנשים בריאים, לא חולים.
כתוב, עמדו זרים ורעו תואניכם.
בעצם אנשים יש להם בבית איזה לא יהודי שמנקה עובד או פיליפינית או פיליפיני לא משנה
עקר לא פלסטיני
אז נמצא בבית שלו
והאדם הזה עושה סלט וכבוד אוכל איתו
תיזהר תיזהר
אתה קנית פירות שביעית
אתה קנית פירות שמיטה
אתה קנצה ירקות של שמיטה יש בזה דין קדושה צביעית לכם ולא לעקום
לך תקנה לו שימורים
מה שתקנה לו זה אין דבר משנה שישי
אבל פירות או ירקות משנה שמיטה שחלה עליהם קדושה צביעית אסור לך לתת לגוי
לכם ולא לגוי
זה פסק הלכה ברמב״ם זה לא אני ממציא את זה
זאת אומרת
אדם שיש לו אנשים כאלה בביתו שהמזון עליו,
אז לא יכול להגיד: טוב, אני עושה סרט כמו שאני אוכל, גם הוא אוכל. לא, זה לא.
לא כמו שביום טוב. ביום טוב כתוב, אומר בעל הבן אש חי,
היו נוהגים הגויים לבוא לבקר אצל אדם יהודי.
והיו מגינים להביא להם לימונדה,
קפה,
איך מותר לבשל בשביל גוי? כתוב: ודאי יעשה לכם, לכם ולא לעכום.
אז הוא אומר לא אני שותה קפה אגב הקפה שאני עושה אני עושה גם כן לא
אבל בסלט לא ככה
בסלט אתה עושה סלט תעשה בטומטם לך לא תעשה סלט אחר
ואם הוא ייפגע אז לך תקנה לך פירות שהם עמדין קדושה צביעית וירקות שהם קדושה צביעית ותעשה לך ולא ביחד
יש אנשים שיש להם שיטות בבישול
אנשים למשל מרק
לא ברחי אדמה, גזר, כל מיני ירקות.
הם יגמרו לאכול, גמרו לשתות,
לוקחים את המרק הזה, מקפיאים אותו.
שומרים אותו, אה, למחר, מחרתיים, וצריכו אותו עוד הפעם, ייקחו אותו.
יש מי שאומר,
אתה מקפיא אותו.
אחרי שאתה מקפיא אותו,
ונהיה קפוא ממש, ואתה רוצה לאכול אותו. אתה יכול לאכול אותו עכשיו?
אתה לא יכול לאכול אותו עכשיו.
אז עליך אתה להחמם אותו.
אדם נמצא, שאתה מפסיד את הזמן מלאכול את המרק הזה או יותר מזה אתה צריך להרתיח אותו על האש ואתה מתאדה אתה מפסיד מעט מהמרק הזה
הלכה לא ככה
אתה רגיל כל השנה קולה להקפיא ואתה עכשיו מחמם מותר לך
אתה רגיל כל השנה להקפיא מותר לך איך אתה רגיל כל השנה לעשות תעשה גם עכשיו לא תעשה לא תפחד מלשנות אבל להתחיל ולשנות אסור לך
דיברנו על הסכמות ומעצרות ושביעית על קדושת ארץ ישראל
אדם מביא בהיללתו בשבט נגיד דוגמה משמש יבש
יש משמש מיובש מארץ
יש משמש מיובש בא מחוץ לארץ
והוא לא רוצה לאכול לא תאנים לא תימרים לא זיתים לא רוצה לאכול בשבעת המינים
אבל אין לכל מישמש.
מותר לו, אין לך לגללו.
אז צריך לברך העץ.
תברך העץ על מישמש של ארץ ישראל.
איך עשה יעקב אבינו?
שלח לו ליוסף, לפני שהדעתי שיוסף יוצף.
בוטנים ושקדים ולא, זה...
שלח לו, אמר, קחו מזמרת הארץ.
ונתנו לו.
והוא היה נעים לאכול לו,
הוא ראה את השקדים, איך אביו כלאה אותם, או בלהק כלתה אותם.
זכר את ימות העולם שהיה אז את האוכל הזה טעים לו.
נצא לאכול, אבל לא יכול לאכול לפני כולם.
אבל טוב, תשימו.
אחרי שסתם הוא נכנס לחדר הפלמיד, התחיל לאכול מהם,
הרגיש את השמחה של אביו,
אכל עכשיו אוכל של ארץ ישראל,
אז מתגלה לאחיו.
אז אדם, יש לו פירות ארץ אל, פירות חוץ לארץ,
אז מקדים ומברך על פירות ארץ ישראל.
האדם מגיד, פירות איכות לארץ יותר טעים, אל תגיד יותר טעים.
לא תגיד יותר טעים. פירות איכות לארץ אין בהם לא טעם לכלום.
שמיטה לא עשו בהם,
מעשר לא עשו בהם,
טרומות לא עשו בהם, עציצילים לא עשו בהם,
לא חרשו את השדה בכלאיים, לא חרשו בשור וחמור, עשרה מלאכות עשו מצוות עד שבא לך הפרי הזה.
אז תברך.
או למשל,
אדם יש לו פרוסת לחם של חיטה של הארץ.
פרוסה.
ויש לו חלה יפה, גדולה, לבנה.
אז כתוב שלם,
יפה, גדול. לא, זו חיטה של הארץ,
אז תברך על זה המוציא לחם מן הארץ.
על זה תברך המוציא ותפתור את כל החלה הגדולה. למה?
זה גדל בארץ, יתקיימו בו כל המצוות. ובחיטה יש עוד מצוות, יש חלה,
מפרשים גם חלה,
ויש הלכות מיוחדות בפת, ועל כן כל דבר שגדל בארץ יש לו חשיבות מיוחדת.
זה פרי של ארץ ישראל.
גם יהודי שגדל בארץ יש לו חשיבות מיוחדת.
והגמרא אומרת
שאחד מארץ ישראל שהולך לחוץ לארץ
הוא חכם נהיה, חכם יותר מכולם.
אחר כך שחוזר לכאן נהיה פי שניים. למה? חוץ לארץ חריפים.
ככה שהם קונצ'ים לעשות.
ארץ רויקח תמימים, ישרים, אין להם, אני לא יודע, אין פוליטיקה.
הלך וחוץ לאדומי פוליטיקה, חוזר לכאן, יהיה מפולפל יותר,
אז תתראה מינן, יהיה יותר חשוב.
אז כל דבר של ארץ ישראל זה מצווה מאוד מאוד, מצווה בפרט בט"ו בשבט,
שכל ט"ו בשבט זה מעשר,
זה תרומה,
זה משנה לשנה, זה שמיטה, זה ט"ו בשבט.
והאילנות האלה באמת חג לאילנות, אני לא שקר, למה?
האילן שמח,
עכשיו אני נותן פירות,
ואתה לוקח את הפרי,
ואתה מברך, מאסר אותו ומברך עליו ועושה ברכה, ברכה ראשונה, ברכה אחרונה,
אז זה דבר חשוב מאוד.
ולא רק זה, גם אם יהודי בחוץ לארץ יאכל טעינה של חוץ לארץ,
גם שם הוא יברך על ארזי העץ לפני תאנים או פירות אחרות שיש לו שם בחוץ לארץ.
כי זה סוף סוף משבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל.
למרות שאתה לא נמצא.
אנחנו אומרים, הוא אומר,
לאכול מפרייו ולשמח מטובה אתה בחוץ לארץ ואתה אומר לאכול מפרייו ולשמח מטובה אתה אוכל מפרייה של אמריקה, מפרירה של סין, מפרירה של שנחי,
לא מטובה של ארץ ישראל.
אלא האדם אומר אני אוכל את זה עכשיו ויהיה רצון שאני אזכה אותו יא הקדוש ברוך הוא לאכול את הפרי הזה בארץ ישראל עד אכול מפריה ולשבוח מטובה.
כי בגמרא כתוב
הפירות של ארץ ישראל היו שמנים טובים בריאים והיו גם משמחים את האדם ואדם אוכל מחד ושבע ואכלת ושמחת
לאכול מפריה ולשבוח מטובה שבע מהדבר הזה.
יש מי שאומר שפירות של ארץ ישראל בראייה אדם שבע, רואה אותם אך ככה שהם יפים
וכתוב שבמשיח יבוא
עתידה ארץ ישראל להוציא פירות
אז זה דבר חשוב מאוד, כלומר פירות משובחים
וגם כתוב עתידה ארץ ישראל שתוציא עתידים אל יני סרק
שבארץ ישראל שייתנו פירות
אכפת לי אני מעץ רק, חסר לי עץ שאייה, עץ רמוני, מה אני צריך עץ רק?
אנחנו מפרשים ככה, כי אדם עץ השדה,
האדם נבשל עץ השדה.
כמו שעץ תשקה אותו מים ויצמח,
תעדור אותו יצמח יותר טוב,
תגזום אותו יעלה עוד יותר טוב,
ככה אדם צריך לעמול ולעבוד בתורה, במצוות ובמעשים טובים ולגדול.
והעץ איך גדל? גדל כלפי מעלה. אתה משקה אותו למטה וגדל כלפי מעלה.
גם האדם צריך להיות גדל כלפי מעלה
אז זה בעץ הזה.
אבל עץ רק אין בו פירות.
עתידים עמי ארצות.
יש עמי ארצות באמת לא טובים.
בורים בעמי ארצות.
איך אני אומר? יש עמי ארצות
של ביזרה, יש עמי ארצות של ביחקיבה.
אצל עמי ארצות של ביזרה היו כפופים אליו. היה צועק עליהם, מדבה איתם,
הוא היה מטר בזירה, הם כולם חזרו בתשובה.
עמי הארצות של רבי עקיבא, כשרבי עקיבא היה עם הארץ, אמר: מי יתן לי תלמיד חכם וישכן כל כך חמור?
כל כך שנאה יש נגד בני תורה.
אז עמי הארצות האלה, לא יודע כשבוע משה מה יעשה בהם.
אני צריך להוציא מהם רק את השנאה ונכנס בהם, אה, קשה מאוד.
עמי הארצות של רבי זירה,
אלה מהר יתנו פירות.
אבל פעם אמרתי את זה במקום הזה,
אמר לי מישהו: למה אתה אומר ככה?
מי יודע, גם כן עולה, גם מההרטות האלה גם כן השתבחו.
כמו רבי עקיבא, אמרתי לך. אם אתה שואף להיות כמו רבי עקיבא אז באמת ייתנו לך פירות.
עצי סרק כאלה ייתנו פירות, אבל אם אתה לא שואף כמו רבי עקיבא אז אתה רק רוצה להישאר כמו עקיבא שהיא משטכנית מחכה חם, זה לא.
השמחה היא שעצי השדה ייתנו פירים אומר רש"י עצי סרק, כלומר
שלא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קודשי ומעלאה ארץ ידעה את ה' כמים מלאים מחשים כולם ידעו תורה מקטניו עד גדולם אבל מה? מה זה קטניו עד גדולם?
הפשט ילדים קטנים ואנשים גדולים לא אדם שלמד תורה היום ולא הבין יבוא המשיח יבין
אדם שלמד מסכת אחת יבוא המשיח יבין עם כל המפרשים שלה
אדם שלא למד מסכת שנייה מה קטנים ידע אותה
אדם שלמד את כל המסכתות ולא יכל לחרוש
ולהתעמק בהן,
כבו המשיח יכול להצליח להגיע,
ואומר לארץ זעה ילכו ויגדל.
ואנחנו,
כתוב בעת צרתם לא צר, אם לנו יש צרה גם לקדוש ברוך הוא יש צרה.
אז כתוב ריבונו של עולם,
תביא את המשיח למענך לא למעננו, למה כביכול יסבול?
למה שהם יסבול?
אנחנו אומרים רבו שלנו אנחנו סובלים סובלים אבל למערך אעשה ממה למעננו
למערך עשיבא להושענו שכינת בעפרה שכינת בגלותה
אפילו כשמדברים ואומרים רוצים לקחת את הכותל רק מדברים, מדברים
השכינה אמרת אה מה יבואו בכותל יבואו אשמעילים יבואו
אחר כך צורס רע אמנו תגיד לשכינה איך אתה מכניסה
את אשמעילים לפה
גרש שמה מבינה
אז השכינה לא תצאה לה כניס אנשים כאלה, אפילו כשמדברים.
כל שכן, אם חס וחלילה היו לה תהיה,
ירשו לעשות דבר כזה.
אבל מה?
שכינת עוזי נמצאת בכותל מעריני, היא לא זזה,
והקדושה נשארה במקום הזה. ירושלים היא עיר הקודש קדושה, ארץ אל כולה קדושה.
ארץ ישראל טהורה ומקווהותיה טהורה. מי רצו שאנחנו נזכה וזרקתי עליכם, מים טהורים מותרתם.
ועגלת זמן קביב ואמרו אמן.
