ראש השנה לשביעית, בה עצים ובירקות,
אימתי וכיצד?
באחד בתשרי ראש שנה לשמיתים וליבויות,
פירות שישי שנכנסו לשביעית אם היו תבואה או קטניות או פירות האילן,
והגיעו לעונת המעשרות קודם ראש השנה, הרי אלו מותרים.
אף על פי שאוסף אותם בשביעית,
הרי הם כפירות שישית לכל דבר.
ואם לא באו לעונת המעשרות אלא לאחר ראש השנה,
הרי הם כפירות שביעית.
אז הפשט הוא באחד בתשרי ראש השנה לשמיתים וליובלות.
כן, אחרי זה כתוב הם הגיעו לעונת המעצרות קודם ראש השנה.
ויש שם כוכב
למטה מציין.
אך
ראש השנה
רוצה לומר ראש השנה שלהם שהותו בשבט?
כן, כתב השאלה.
אז הרמב"ם הזה, איך נראה לכם?
קרדבאז ט'
באחד בתשרי, פרק כמה דראש שנה, משנה כלשלון רבנו.
פירות שישי שנכנסו לשביעי תינן,
האורז והדוחן
והפריגים והשומשומים שהשרישו לפני ראש השנה,
מתעשרים לשעבר ומותרים בשביעים.
ואם לאו אסורים,
מתעשרים לאבא.
אמר הבא
אמרו רבנן אילן בתר חנתה תבואה וזיתים בתר שליש
ירק בתר לקיטה
ענה כמאל שבוי הרבנן
הדר אמר הבא מתוך שהם עשויים פרחים פרחים
אז לרבנן בתר השרושה
ואדם ראה אחרי הפירות האילן בתר חנתה
היינו לעניין השנים
וראש השנה שלהם ט"ו בשבט
אבל העניין עניין שנת השמיטה
ראש השנה היא באחד בתשרי וכל מה שהגיע לעומת המעשרות קודם אחת בתשרי
הוא של שנה השישית.
כבר באיר רבנו עונת המעשרות של כל דבר ודבר בפרק ב' מהלכות מעשר.
בגמרא במסכת ראש השנה כתוב שם
ארבעה ראשי שנים הם
"אחד מניסן, שנה למלכים, לגלים, אחד באלור, השנה למעשר, בהמה,
בעזר ובשמעון עמרי,
באחד בדשרי ראשונה לשנים שמיתין, יובילין, נטיעה ולירקות.
באחד בשבט,
ראש השנה לאילן, כדברי בית שמאי,
בתלי עמרי, בחמישה התרבו".
התראה ראשי על מה שאומר לשמיתין ויובילין.
כשנכנס תשרי אסור לחרוש ולזרוע מן התורה.
אללה, תקפוץ למטה, לאילן.
לאילן, העניין מעשר שאין מעשרים פירות האילן
שנחנתו קודם שבט
על שחנתו לאחר שבט.
שבאילן הולך אחר חנתה ובגמרא מפרש מהי שאינה שבט.
אז הבעיה היא כזאת:
יש לנו ראש השנה באחד בתשרי,
והם שעלו את ראש השנה לאילנות, ט"ו בשבט.
וכולם, מה ששרים ואומרים,
חג האילנות, זה לא רע, מה זה חג לאילנות?
זה החג הוא לנו, שאנחנו מפרישים, מה הבעיה כולה?
רש"י אמר, בניין מעשרות,
זאת אומרת מה שחנת לפני ט"ו בשבט,
אתה לא יכול להוציא ממנו מעשר על מה שחנת אחרי ט"ו בשבט.
אני כרגע לא נכנס למחלוקת מה זה נקרא חנתה.
לדעת, יש מישהו שאומר חנתה, פרח.
יש מישהו שאומר חנתה,
זה תחילת הניצנים של הפרי.
ויש מישהו שאומר חנתה, כמו שדעת הרמב״ם, שליש גידולו.
אני חייב, כרגע לא נכנסים מה נקרא חנתה, אבל חנתה, לדעת הרמב״ם נגיד גם מה שליש גידולו.
אז אם שליש גידולו בא לפני ט"ו בשבק,
אז המעשר הולך על שנה שעברה.
ואם ההנתה שלו הייתה אחרית ובשווק,
אז הוא הולך על שנה הבאה.
אנחנו כרגע נמצאים בשנת שמיטה.
אז לחברה מה נפקא מינה? בשמיטה אין בכלל תרומות ומעשרות.
הכל הפקר הוא, ואין בכלל תרומות ומעשרות.
אבל תכף נראה שהיום בדור שלנו צריכים לדעת את ההלכות של תרומות ומעשרות גם בשנת שמיטה.
גם בשנה הזאת.
ויותר מזה,
השנה הזו זה עוד יותר צריכים לדקדק בדברים האלה כולם.
אז קודם כל המחלוקת הפשוטה
ראש השנה ט"ו בשבט.
לאיזה עניין נקרא ראש השנה לט"ו בשבט?
האם נקרא ראש השנה לט"ו בשבט גם לשמיטה
או רק למאשרות?
אם נראית ראשית לנו,
ראשי אומר,
ראש השנה לאילן, לעניין מעשר.
זה הכול.
אבל השאלה היא כזאת,
הרמב"ם פה אצלנו
אמר כך:
באחד בתשרי ראש השנה לשמיתין וליובלין.
אז על אחד תשרי אף אחד אין לו ויכוח שזה מדבר על תשרי, על ראש השנה לתשרי.
אז זה כתוב בצורה מפורשת, בסדר.
פירות שישית
שנכנסו לשביעית
אם היו תבואה או קטנית או פירות האילן,
נתפוס דוגמא טבוע עץ,
למשל,
והגיעו לעונת המעצרות קודם ראש השנה,
הרי אלו מותרים, זאת אומרת, אם היו פירות
שהגיעו לעונת המעצרות, כלומר שליש בשולם לפני ראש השנה,
והמשיכו לצמוח בתוך
אחרי ראש השנה,
לפני ט"ו בשבט
אז אומר הרמב״ם הרי אלה מותרים
אף על פי שאוסף אותם בשביעית
מלקט אותם מהחטא בשביעית
הרי הם כפרוץ אישית לכל דבר אין לנו בזה בעיה
ואם לא באו דורת המעשרות
אלא אחרי ראש השנה אנחנו כרגע מבינים אחרי ראש השנה תשרה
אז הרי הם כפירות שביעית וידוע פירות שביעית אם זה תבואה אם זה ירק אסור במדינים שביחים ואם זה פירות אילן מותר לאכול אותם אבל אין מסחר בהם ואין משא ומתן בהם ורק לאכול אותם בקדושה שביעית.
בא השאלה הקדוש למטה וכותב
אך ראש השנה
רוצה לומר ראש השנה שלהם שהוא ט"ו בשבק
לא כמו שאנחנו הבנו עד עכשיו ראש השנה, ראש השנה,
אלא ט"ו בשבט.
בואו נאמר לכם דוגמה שתהיה ברורה יותר,
נתפוס דוגמה של לימונים. בדרך כלל הלימונים הם מתחתים כמה פעמים בשנה.
אז פרי לימון שהתחדש מראש השנה תשרי עד ט"ו בשבט,
גדל בכביש שליש בשבילו, למשל,
לדעת הרמב״ם
יש בו דין שביעית.
למה?
אנחנו הבנו את דעת הרמב״ם שראש השנה לשמיטה זה הולך בתשרי,
ואם בא השלב ואומר, לא.
ראש השנה של האילנות זה מתחיל בט"ו בשבט.
דהיינו,
אם הפרי הזה בא, הלימון הזה בא לך לפני ט"ו בשבט,
אז זה שייך עדיין בשנה שעברה,
שנה שישית, ואין בו בעיה של שביעית.
אז זה כולה.
אבל נבוא לשנה הבאה, אין לנו חומרה.
בשנה הבאה,
אם הפרי הזה אחרי ראש השנה הביא שליש בשולו,
אז לדעת הרמב״ם זה שנה שמינית,
אין בזה בעיה.
למה?
עבר ראש שנה,
ולדעת שלה הקדוש,
לא,
זה הולך על ראש השנה זאת אומרת ראש השנה ט"ו בשבט אז אם בא מראש השנה עד ט"ו בשבט הלימודים האלה יש בהם דיני קידושה צביעית
אז מצד אחד יש קולה מצד שני יש חומרה
וכשכתבו את זה המפרשים למטה כתבו הראש השנה רוצה לומר ראש השנה שלהם
פירוש כאילו יוצאים מזה ששאלה הקדוש מבאר ומסביר את הרמב״ם
אז מי שרואה את זה, לא, לא השנה שלהם, לא השנה שלהם.
אבל כשאנחנו מעיינים ברדב"ז,
ברדב"ז לא מביא את הרש"ל, את השלב, וחולק עליו.
והוא כותב כך:
"נכון הוא שזה פירות אילן בתר חנתה היינו לעניין השנים,
וראש השנה שלהם ט"ו בשבט".
זה נכון, דהיינו, אם חנת לפני ט"ו בשבט,
אז שנת המעצר שלו כמו שנה שעברה,
ואם חנת אחרת היא בשבט,
אז שנת המעצר היא על השנה הבאה.
אבל לעניין שנת השמיטה,
ראש השנה הוא באחד בתשרי,
וכל מה שמגיע לענות המעצרות של קודם לאחד בתשרי,
הרי הוא של שנת שישית.
ואם זה אחרי אחת בתשרי יבוא שליש,
אז יש שנה של שמיטה לנגד השאלה הקדוש.
אז כולם חשבו שזו מחלוקת אחרונים,
אבל בסוף בצעו זו תוספתה ויש ירושלמי וכבר ראשונים חולקים
בידי אם הט"ו בשבט הזה הוא חשוב לעניין השמיטה או רק לעניין מעשרות.
ואנחנו עוד נגיע איזה סוג מעשרות צריכים להוציא השנה, עוד נגיע לזה.
אבל אנחנו כרגע מדברים על חיוב שמיטה וחיוב מעשרות.
אם נאמר שט"ו בשבט זה קובע שמיטה לעצים אז עד ט"ו בשבט אין קדושה צביעית
ויש מעשר על שנה שעברה.
ואם נאמר שהראש ראשונה לאילן לט"ו בשבט הולך רק על מעשרות ולא הולך על שמיטה אז יצא לנו שאילוסים ראש שנה זה שמיטה
אז אם בא לפני ראש השנה שליש אז זה נקרא שנת שישית,
אם אחריה זה לא.
אז אנחנו נמצאים כרגע במחלוקת עכשיו ככה,
הרבה פוסקים אומרים שפשוט פשט הרמב״ם
כמו דברי רש"י. רש"י במסכת ראש שנה היה כל כך זהיר.
"ולשמתיד אמר לעניין חרישה וזריעה
בט"ו בשבט לאילן כתב
למעשר
אמר הרמב״ם ראש שנה לעילה בט"ו בשבט לעניין שמיטה ולעניין מעצר.
אז ממה שהרמב״ם כותב, מה שהרש"י אומר רק לעניין מעצר,
משמע ששמיטה זה הולך בראש השנה.
ככה משמע.
והמעניין הוא שהרשש במקום,
בדרך כלל הרשש היה מדייק טוב מאוד בכל דבר ודבר,
על הרשש כאן הביא דיבור המתחיל באחד.
הלאה?
באחד. אולם
לעניין שביעית לא מצאתי מפורש ט"ו בשבט.
אומר הרשש: לא ידעתי,
אני לא יודע ט"ו בשבט, מה הולך עם שמיטה?
תמשיך.
תמשיך.
ואתה
טורי אבן.
וטורי אבן כתב בפשיטות, בדיבור המתחיל, הועיל
ואחי נמל לעניין שביעית.
על טורי אבן אומר את ט"ו בשבק
גם כן לעניין שביעית, כמו שלה הקדוש.
תמשיך הלאה.
וטורי אבן כתב בפשיטות ומדברו במתחיל בעניין השביעית.
ותמהני
על
תמשיך.
אות האש שכתב לנירה עד לשביעית גם באילן ראש השנה שלנו תשרי ולא זכר את טורי האוון.
הוא מקשה מה אתם מדברים מה אתה אומר ראש השנה שלהם זה בתשרי כמו הרמב״ם יש טורי האוון?
אמנם מלשון הרמב״ם פרק ד' מהלכות שמתים ויובלות שלנו משמע
כהגר"א
מה דמשמע מהרמב״ם שם
ואף באילן הולכים אחר עונתו למעשר".
טוב, מספיק.
העיקר הביא את הרמב"ם על זה, את השל"ל לא הביא.
רק מקשה על האחרים מטורי עוול,
כי הרמב"ם לא יכול הרבה להביא הוכחם, מפני שהשל"ל אומר "האחרוש שנה,
תו בשבט".
מנין לא הולכי אחרת.
זה דבר אחד. דבר שני, בעניין המעשרות ממה שנעשה אנחנו.
בואו נאמר, היום הבעיה היא יותר חמורה.
אני אסביר לכם למה.
עד היום,
עד השנה השמיטה הזאת,
כמעט לא הייתה בעיה של מעשרות בשביעית.
למה?
היו בשנת השמיטה, קונים פירות מגויים,
פירי מגו, אין בו דיני של פטונות או מעשרות,
כל השנה כולה,
אלא אם כן גמר מלאכה על ידי ישראל.
והגדרה של גמר מלאכה,
בכדי שנתאר את זה בצורה ברורה יותר,
יש למשל בארץ מקומות שקוטבים תבוכי עץ.
מהעצים קוטבים תבוכי עץ.
שמים את זה במיכל גדול ומעברים את זה למרכז
שמקבל תבוכי עץ מכל המקומות כולם.
שופכים את זה אחר כך לעוד מיכל עוד יותר גדול,
ואחרי זה ממיינים את זה.
עובר כמו קיבלי מרון, עובר תפוח, אי תפוח, הם ממיינים איזה סוג טוב, ככה, סוג קטן, ככה, סוג יפה, ככה,
ממיינים את זה,
אחר כך שמים את זה בארגזים.
דהיינו, שימו לב,
אז בואו נתאר לכם ברמת הגולן,
יש שם גם דרוזים מגדלים תפוחי עץ וגם יהודים מגדלים תפוחי עץ,
הכול מכניסים לארגז אחד,
ואחר כך
הם מפרידים את הסוגים של התפוחי עץ.
מה לקירור? מה לבכור?
מה מקולקל?
ואחר כך נביאו אותם בתוך ארגזים.
אז גמר מלאכה
של התפוחי עץ זה לא כשקטפו אותם מהעץ,
אלא אחרי ששמו אותם בארגזים.
אז אם שמו אותם בארגזים,
אז אם המפעל הזה,
נאמר לדוגמה ברמת הגולן,
שזה שייך ליהודים,
והם מקבלים את כל הפירות והם ממיינים אותם אז הם עשו גמר מלאכה
אז אם הם עשו גמר מלאכה אנחנו מדברים על כל השנים כולם אז הם חייבים להפריש מזה תרומות ומעשרות
אפילו של גויים.
רק הבעיה היא כזאת
האם כשאני מפריש תרומות ומעשרות גמר מלאכה שאני גמרתי של גויים האם אני יכול להפריש מהתרומות ומעשרות האלה על תרומות ומעשרות של טבע עת של יהודים
שזרעו אותה ביהודים וקטפו אותה ביהודים וגמר מלאכה יהודי
זה תלוי במחלוקת
אם גמר מלאכה
שאתה גומר זה אתה חייב מהתורה חיוב להפריש את האונות מהתורה או רבנן, הרבנן אמרו אם לקחת פרי של גוי ועשית בו גמר מלאכה אתה חייב להפסיד תרומות ומאסרות למשל
היו קונים ענבים מערבים מחברון
והיו עושים מהם ענבים
הם יין.
אז כשקנו את הענבים האלה,
הקונה הוא הקובע בשביל לאכול את זה או בשביל יין.
ברגע שהקונה קונה את זה בשביל יין ועושה מזה יין,
אז גמר מלאכה, אני עשיתי, האדם עשה,
הישראלי עשה,
אז אתה חייב לפרוטומות ומעשרות.
ויש לי עוד יין שקניתי בחירות מיהודי,
ענבים מיהודי, ואני עושה יין של יהודי, מיהודי.
ולא הפרישו תומות ומזון על הענבים.
עד עכשיו אני יכול להפריש מהגוי,
מהיין של הגוי,
יין שעשיתי מהענבים של הגוי,
יין שעשיתי מהענבים של יהודי?
זה תלוי.
אם בזה חייב מדאורייתא, אז אני יכול להפריש מזה על זה.
אם נאמר דרבדאן, אני לא יכול להפריש מזה על זה.
או לומר, אדם קונה צימוקים.
להכילה.
אז יש מהארץ, יש מחוץ לארץ.
אז אם קנה אדם צימוקים מחוץ לארץ,
סוג של חוץ לארץ, לעשות מהם מיץ צימוקים,
יין של צימוקים.
את הגמר מלאכה אני עשיתי.
אז השאלה היא, אני חייב להפריש מאות או מעשרות,
השאלה היא אם אני חייב מדרבנן או לא חייב מדרבנן.
או הביאו שיעורים מאמריקה, מקנדה,
בשביל לעשות מהם בירה.
גמר מלאכה של הסעורים האלה זה הבירה,
הם לא עושים את הסעורים שהבהמות יאכלו,
עושים את זה בשביל הבירה.
אז את הבירה עשינו פה בארץ,
אז על הבירה הזאת צריכים להפריש למות ומעשרות.
אז הנה דה רבנן,
אז בסדר,
ואמר דה אורייתא גם כן בסדר,
אבל אז גם הנה, אם יש לי סעורים מהארץ,
וזה גם כן עושה מהם בירה,
אם אני יכול להפריש מזה,
על זה מדרבנן, על דאורייתא.
נכון היום אין דאורייתא הכל דרבנן כל המעצרות היא דרבנן אנחנו מדברים על העיקרון העיקרון קובע גם על הזמן הזה ואני יכול להפריש בזה על זה.
יותר מזה יש מי שאומר אם אדם עשו בירה בשעורים
מחוץ לארץ
או מהארץ עשו בירה בשעורים
ורוצים להפריש תרומות ומעצות אחרי הבירה
הרי שעשו בירה, אתה לא יכול, איפה שאומרים.
זה מה? זיחה.
זה מים בלבד.
על הפרי צריך לעצור תרומות המעצרות, לא על הזיחה שלו.
הלכה לא ככה, אבל יש צברה שהוא אומר את זה לך.
יש עוד צברה עוד יותר מחמירה.
לקחת תבוח זהב, לא מאוסר.
סחטת אותו ועשית ממנו מיץ,
ואתה רוצה עכשיו לעצר, אתה לא יכול לעצר.
זה מים.
וזה היה חייב בתבל, היה חייב במעצרות,
אתה לא יכול, אף אחד לא ככה, גם ענמית יכול לעשות את המעשרות.
אז כל השנים כולנו נתנו בעיה, תכף נסביר אותך איך אנחנו יוצאים ממנה.
השנה יש לנו בעיות עוד יותר חמורות.
השנה אנחנו התרנו, הם התחילו לזרוע בשישית
וצמחו בשביעית.
אנחנו מתירים מדי השנה,
אבל עדיין צריכים לשמור על קדושה שביעית,
לחומרה.
אז אם אתה שומר קדושה שביעית לחומרה,
אז תלוי אם גמר אותו יהודי או גמר אותו גוי.
אם יהודי גמר אותו,
אז חייב להפריש ממנו תרומות ומעשרות.
אם גוי גמר אותו,
גוי עשה גמר מלאכה, אז אין תרומות ומעשרות.
אז היום כשאנחנו מתארים את גדולי שישית לשביעית,
כמו דעת הרש וכמו דעת חזר איש,
אבל היהודים גומרים,
היהודים גומרים עליך להפריט, תרומות ובעשרות,
גמר מלכה, די יהודי.
או לוקחים מהערבה,
לוקחים
מהערבה קרוב לימי המלח.
אומרים,
לא כבש את זה משה רבנו,
יהושע לא כבש את זה, עזרא לא כבש, כן כבש.
טוב,
אז השנה באנו להקל.
להקל, אבל עדיין בקדושה שביעית,
להקל.
הרי שם פועלים יהודים יש.
פועל יהודי גמר מלאכה על ידי היהודי.
אז אומרים לנו היום: יש תלנדין,
יש
ערבים שגומרים מלאכה, דברים בצדינים הוא רק השריח שלך הוא לא שלו אם היה שלו אם היית מוכר לו דבר אחר אתה לא מכרנת לו את זה
ועוד גם אם תמכור לו את זה אחרי שהגיע לעונת מעשרות לא שווה כלום למה אתה מרמה.
כבר אתה חייב להוציא תרומת לו מעשרות.
זאת אומרת שהיום יש לנו פירות
בשוק
שמותר לאכול אותם.
יש בית דין קדושה תביעית, עושים אותם אוצר בית דין,
אבל צריכים להפריט תרומות ומעשרות.
אז ככה, אנחנו אומרים תפריש תרומות ומעשרות,
אבל בלי ברכה.
למה?
ניכנס למחלוקת המביט, צריך למביט ומרן, אנחנו לא רוצים להיכנס כרגע למחלוקת הזאת,
לכן תוציאו בלי ברכה.
אבל תפיש.
או כל הפירות של היתר מכירה.
מי מרו אותם מהעץ?
היהודים.
הגמר מלאכה עדי יהודי.
אז תעשה מזה תרומות ומעשרות.
תפיש תרומות ומעשרות.
וגם יש בהם דיני קדושה צביעית.
וגם צריכים אוצר בית דין.
ועכשיו מה הבעיה תהיה? תעשה מזה תרומות ומעשרות.
אבל בעיה עם ברכה או בלי ברכה.
או למשל כשהתירו אותנו את גידולי גוש קטיף.
אז יש בגוש קטיף כמה גידולים. יש גידולים, בעצית שהוא לא נקוב,
זה חממה מלמעלה.
על זה אמרנו זה מותר בשמיטה ולא צריך קדושת שביעית.
אבל מעשה הרמב״ם כותב אם אדם גידל עץ בתוך הבית שלו
פטור מהתורה חייו מדרבנן.
הגמרא במסכת ברכות אומרת
בדף מ"ז עמוד ב',
שורה שנייה בשביל להיות עמוד רחב,
תבל פשיטא.
לצריכה בתבל טבול מדרבנן.
איך ידמה בעצית שאינו נקוב? כתוב
אם אדם אכל תבל
לא עושים עליו זימון.
אכל אסור.
אז הגמרא עומד פשיטא,
בוודאי, אם אדם אוכל תבל, אוכל מאכל אסור,
אין בריכה ראשונה, אין בריכה אחרונה, אין זימון.
אז הגמרא מתרצת,
מה השירות של הגמרא?
בתבל דה רבנן.
איך ידמה? לא תבל אל שדור, אתה תבל דה רבנן.
איך ידמה תבל דה רבנן?
נו. עצית שלא נקוב. זאת אומרת, עצית שלא נקוב,
אתה חייב להפריש ממנו תולמות ומעצורות מדה רבנן.
אתה חייב לפתרונות ומעשרות.
אז זאת אומרת אם יש לך עכשיו בעיה בגוש קטיף שזה ארצית שלא נקו וגם חממה אדם צריך ללכת רבנן אלא מה יגידו שגוש קטיף זה מקום כיבוש בבל כיבוש עזרא כיבוש יהושע בן נון ספק מי ספק תפריש אבל אתה לא יכול לקחת בצל ירוק של גוש קטיף
כן ותפריש אותו על לואי צויארא,
בצל ירוק אין לך יום בגינה,
יש ספיחין,
נענע,
נענע מגוש קטיף ותפריש אותו על נענע של הבית שלך שאתה מוציא,
אתה עושה גמר מלאכה,
למה גוש קטיף זה דה רבנן עשית נקוב, דה רבנן בית,
דה רבנן המקום שהוא נמצא ואתה גר בירושלים שזה דאורייתא וזה שלך וזה
לא עשית נקוב וזה מתחת לקופת השמיים.
אתה לא יכול לקחת את הנענע של גוש קטיף על הנענע שלך.
על הנענע שלך אתה צריך להפריש תרומות ומעצרות נפרד,
ועל הנענע של גוש קטיף אתה מבריש תרומות ומעצרות נפרד,
כל אחד מאוהדות שלו.
אבל יש בגוש קטיף עוד דברים שיש בהם דרך קדושה צביעית,
אבל חייבים בתרומות ומעצרות כבר לא מדין ספק,
דרבנן אנחנו מחייבים תרומות ומעצרות, כלומר
אתה קונה דבר היום בשוק אתה לא יודע מה זה
חייב תרומות ומעצרות או לא חייב תרומות ומעצרות
אלה שמוכרים הם פוחדים להוציא תרומות ומעצרות אולי יגידו להם אה אתם הפרשתם אנחנו פוסקים אתם פוסקים מרבית כדעת מרא אנחנו לא נקנים מכם אומרים אנחנו מוכרים תעשו אתם מה שרוצים
אתה הרב הזה אתה קונה לנו מאיתנו אתה עושה מה אתה רוצה
מה אתה רוצה מאיתנו?
אתה רוצה להפריש, תפריש, לא תפריש, תפריש, תעשה מה שאתה רוצה.
אז זו בעיה בשבילנו.
ואנחנו דיברנו פעם, אם אתם זוכרים,
על הדסים.
הדסים, אמרנו פעם שחייבים לשמור לדיני קדושה צביעית.
ומתי הזמן שלהם? מאז שאמרנו שמתחילים לפרוח, מתחילים להוציא...
ולפני כמה שבועות ראינו בכמה בתים את
ההדסים, איך שבאים מהם עלים חדשים.
אז כולם שואלים עלינו מאיפה אתם באים הבדינים האלה, החדשים האלה.
עד עין, חנה, טפלי.
לא עלים חדשים, מה אתם מכניסים לו עלים חדשים?
או למשל רוזמרי,
סך הכולכים עליו עצב סמים במוצאי שבת.
היום, בזמן הזה, זה מתחיל כבר עלים חדשים, עלים פרחים,
עלים עדשים.
אז כאן הגמרא אומרת
תנן ממתי
תנן ממתי קוצצים את האילנות בשבעית
בית שמאי אומרים כל האילנות משיוציאו
ובית אילן אומרים החרובים משהשרישו והגפנים משייגרים ומשדתים משהן נמצאו ושאר כל האילנות משיוציאו.
מה זה משיוציאו?
רש"י, משיוציאו
תחילת העלים ממני סד
על האילנות.
זה עלים. זאת אומרת, עלים זה נקרא הפרי שלו.
בשאר אילנות, כלומר.
לא הכול, בליטים, ענבים, יש להם את התקופה שלהם, של הפרי.
אבל עצי סרק או עצים אחרים, עלים, עלים הם קובעים.
אז נחזור עכשיו לעניין שלנו.
החלטנו, כדעת הרמב״ם, נגד השאלה,
ששמיטה של העצים,
העלנות זה מתחיל מראש השנה ולא מט"ו בשבט.
ט"ו בשבט זה עניין מהעשרות.
עכשיו,
יש מחלוקת מפורסמת בין המביט לבין מרן רבית יוסף,
ואנחנו בשיעור שהיה ביום לכבודו של גאון אדוניות ועדינו בעלי בן איש חי,
הוכחנו שהמחלוקת היא לא קיצונית וצמצמנו את המחלוקת ביניהם.
המחלוקת היא כך,
היא בעיקר מתבססת
אם אדם קונה פירות מגויים,
גמר מלאכה על ידי גוי,
כאן כאן בארץ, מהארץ,
פירות,
לא מדברים כרגע על שמיטה,
על מלאכה כל השנה כולה.
דעת ה... ואתה אוכל אותם.
דעתה, אומר השולחן ערוך, על פי דעת הרמב״ם,
גמר מלאכה על ידי גוי, טוחן, אין בעיה.
אומר המביק, מה פירוש של בעיה שבארץ ישראל גדל בעפר קודש.
אם גדל בעפר קודש,
אז עליך להפריס תרומות ומעשרות
מהפירות האלה. אנחנו כרגע לא מדברים על גמר מלאכה על ידי ישראל,
מדברים על גמר מלאכה על ידי גוי.
ועל זה,
ועל זה כותב
בכסף המשנה
למנהג הפשוט
"והמנהג הפשוט בכל ארץ ישראל כדברי רבנו
ובימינו לא שמענו פוצה פה לחלוק על זה
ועתה קם חכם אחד ונראה לו" רגע, דעת הרמב״ם היא שאם גמר מלאכה על ידי ישראל כל השנה כולה חיה בתרומות ובעשרות גמר מלאכה על ידי גוי לא חיה בתרומות ובעשרות.
הלאה.
ועתה קם חכם אחד ונראה לו שהוא מתחסד בעשותו ההפך המנהג הפשוט. לא כתב את השם שלו,
במקום אחר כדור זה מביט,
הלאה.
ומעשר פירות שגדו בקרקע עקום, ונגמרה מלאכתם ביד עקום,
וגם מרחם עקום.
זאת אומרת, פירות שנבלו על דגוי ועל די זה, הוציא מזה מעשר.
והלך ומפתה אחרים שיקבלו עליהם לעשות כדבריו.
ונראה פשוט בעיניי שראוי למונעם מזה, משום לא תתגודדו.
ועוד מאחר שבכל אלו המדינות קיבלו עליהם לעשות כדברי רבנו.
מלבד.
מה שנוגע בכבוד הראשונים שנהגו כן.
והרי ריבל לא מלאו ליבו לסמוך על סבירתו לבטל המנהג.
ומי הוא זה ואיזה הוא אשר מלאו ליבו לעשות כן. עד כאן.
אז הוא מדבר רק בצורת כבוד. הוא אומר, אתה פוגע ברמב״ם, אתה פוגע ברבנים הראשונים ומשנה את המנהג הזה. למה אתה עושה ככה?
ככה יוצא. כל דבר כאילו, איך אתה עושה דבר כזה?
הלאה.
ועוד שדבר זה הוא דבר שאין רוב הציבור יכולים לעבוד בו
ולכן יש לגזור עליהם שלא נהגו כן
אז מה אמר? אני גודל עליכם, אתם אל תפליטו לאומות ומעשרות
בסדר?
זה הכול.
תמשיך הלאה
ואם יסרבו, יקפו אותם כאודי שמואל דאמר לאוכל משחה ואילה כתיבנה עליך זקן ממרא. נגיד לכם, אתם טועים בהלכה.
הלאה.
אחר כך נתפשטו הדברים? אחר כך
נתפשטו הדברים עד שהוצרכו כך מהר לתקם ונתקבצו כולם וגזרו גזירת נחש שעוד כל ימי עולם לא יעשר אדם לוקח מן העקום אלא כמו שנהגו עד עתה על פי רבינו". והוא נהג?
הוא עשה את הנחש הזה? את הנידוי הזה? לא, הכול. החכמים?
לא הוא.
החכמים ראו שכל שנה הייתה מחלוקת בין המביט לבין המרן.
התעשבו, אמרו, נידוי,
ניסור, חרם, נחש, עצוב, גמדנו,
אתה לוקח פירות של עגום, אתה לא צריך להביא תמות למעשרות.
גם זה,
כולם אומרים שמרן עשה את הנידוי, זה לא נכון.
מרן לא עושה נידויים,
מרן אומר דעתו, קח הלכה,
אתה לא יודע לשמוע, אתה טועה.
אבל אחרים ראו שככה עשיתם, גמדנו.
באה אחרי זה שמיטה, שנת השמיטה.
באה שנת השמיטה,
אומר הבית עושה שנת השמיטה
אם זה עצים של גוי, פירות של גוי
והגוי הוטי הוריד את הפירות האלה מהעט,
לקחת אוכל אותם, אין זה כלום,
לא תרומות, לא מעשרות, לא שמיטה.
בא הבבית אומר לא,
יש שמיטה,
יש קדושה שביעית,
אז זה מחלוקת אחת.
מחלוקת שנייה,
אם היהודי הוריד מהעץ של הגוי,
אומר רבי יוסף, מכיוון שאין שמיטה בעצים האלה,
יהודי הוריד,
אז גמר מלאכה מי עשה?
היהודי. אז לכן אתה היהודי הזה, תרפיס עכשיו תרומות ומעשרות.
אומר המביא, לא, זה הפירות, יש בהם דיני קדושת שביעית.
אז יהודי שמוריד, עדיין יש בזה קדושת שביעית, אז אין תרומות ומעשרות.
זאת אומרת, לדעת השולחן ארוך,
אם יהודי מפריד או גומד צריך להפריד תרומות ומעצרות,
אם גוי עושה את גומר המלאכה אז אין תרומות ומעצרות.
לדעת המביט
אומר גוי עשה קדושת שביעית,
יהודי עשה אין תרומות ומעצרות.
זו המחלוקת שיש כרגע
ויש בשומש גם על זה החכמים נידו משינוי כדעתם.
היום בארץ,
בירושלים גם הצפרדים, גם האשכנזים נוהגים כדעת הבית יוסף.
דהיינו אם יהודי עשה גמר מלאכה מחייבים תרומות ומעשרות,
ואם גוי עשה גמר מלאכה פותרים אותו.
אבל בבני ברק ובשאר המקומות בארץ האשכנזים נוהגים כמו המביט.
דהיינו מפרישים תרומות, אם יהודי עשה בין יהודי עשה בין גוי עשה אין תרומות ומעשרות אבל יש דיני קדושה תשביעית.
דהיינו מוכרים את זה לא במשקל,
במידה, באוצר בית דין,
כדיברית, כל החומרות כולם.
כשמחליטים להפריש תרומות ומעשרות,
איזה תרומות ומעשרות מפרישים?
טוב, תראו מה יודעים לכהן.
מעשר ללוי, יודעים אנחנו.
אבל מעשר שני הוא מעשר עני.
לפי הסדר, שנה שעברה בשנה שישית היה מעשר עני.
אז לפיכך שנה שלאחריה צריך להיות מעשר שני.
אז כתוב ברמה שעושים מעשר עני השנה.
ויש מי שאומר תעשה גם מעשר שני וגם מעשר עני. זה יצא לך מכל ההשגות כולן.
גם זה וגם זה, אבל זו בעיה.
אם אני רוצה מעשר שני צריך לעשות את זה על פרוטה.
ואם זו קדושת שביעית אז חלה על הפרוטה קדושת שביעית.
אסור לך לשבור אחר כך את הפרוטה, לאבד אותה.
קזיזה שוויעית, מתחילים לי כבר הבעיות להיכנס.
אבל הרוב עוסקים פוסקים ששנה זו, אם מפרישים תרומות ומעשרות, אם יש צורך מפרישים מעשר עני ולא מעשר שני.
עכשיו
נבוא לגופו של עניין.
לגופו של עניין,
השנה, כמו כל שנה,
יש משמש יבש,
בא מחוץ לארץ.
יש מיש מש רך, יבש, רך, יש מיש מש יבש.
ומיש מש יבש את זה, שמים אותו בתוך מים חמים או כבד בד עד ש... עד שיהיה רך.
כשזה בא מחוץ לארץ,
אז אתה צריך להפריש מזה תרומות ומעשרות או לא?
ואם כן אתה צריך להפריש תרומות ומעשרות.
האם אתה תפריש לפי מה שאתה עשית פה,
את המישהו שראוי לאכילה או לפי מה שהגוי זרע אותו, ואני יודע בו נולולו, איפה זרע אותו?
וחמש שנים עד שמכרנו אותו פה היום.
אנחנו יודעים מה שהיה לפני חמש שנים, לפני ארבע שנים,
מאשר עני, מאשר שנים, אנחנו לא יודעים כלום.
לא צימוקים.
עוד מעט פסח באים,
אנשים מקפידים, קונים צימוקים אדומים,
ככה כשרים, רוחצים אותם,
שמים איתם, עושים לזה מיץ צימוקים לכבוד פסח.
הצימוקים האלה הם בפועל כמעט ולא ראויים לאכילה.
הצימוקים האלה עשו אותם בשביל יין שתעשה בהם יין.
אבל אתה שם אותם פה ואתה עושה כבר מלאכה עכשיו.
אתה חייב להפעיל עם זה תרומות ומעשרות.
קדושה תרומות ומעשרות אין פה, זה בחוץ לארץ.
אז התרומות ומעשרות אמרנו מעשר עני ולא מעשר שני.
באים, נגיד דוגמה, ירקות מהארץ.
אז יש שם ירקות שהם גדלים נגיד בערבה, או גדלים משישית לשביעית,
אז אלה יש בהם שתי חומרות:
גם צריכים להפריש תרומות ומעשרות,
וגם קדושת שביעית הוא בלי ברכה להפריש.
למה?
אם אתה אומר קדושה טבעית,
אז אם זה קדושה טבעית, מה פתאום תרומות ומעשרות? אין בשביעית תרומות ומעשרות.
אלא מה? אתה מחמיר
בפירות האלה להחמיר בהם קדושה צביעית אז תחמיר גם להפריש תרומות ומעשרות.
ואומרים לאחד הסיבות
שהגאון לוינה לא בא לארץ
מפני שהוא סבר כמו דעתו של המביט
שהפירות האלה של גויים לא צריכים להפריש מהם תרומות ומעשרות
אפילו שגמר מלאכה על ידי ישראל
אבל דעת שלך ערוך צריך להביא תרומות ומעשרות.
לפי דעתו שלא צריכים להפעיל תרומות ומעשרות
אז זאת אומרת אם אתה לוקח את הפרי הזה ומוציא תרומות ומעשרות והוא קדושה טביעית ואתה זרוק אותו לזבל
אז אתה משחית פירות טביעית
מפסיד פירות טביעית איך אתה רוצה לעשות משהו כזה
אז אמר אני אבוא לארץ ואעשה נגד הבית יוסף אני לא רוצה
אני לא הכי טוב לי לחזור לביננה לחזור במקומו לא יישאר
לא ייכנס לתוך צפקות כולם.
אבל לכן כל כך הדבר שטובות ומחזור אדם לא יתחיל להקל בהם,
והשנה במיוחד יש בדבר הזה כולו.
עכשיו יש עוד דבר,
אתם תארו לכם, תארו לכם דוגמה.
אדם לוקח מישמש,
מישמש, שמענו יבש. נגיד צימוקים הכי טוב, אבדקו לעלמא.
צימוקים, שמתי אותם במים, אני רוצה לעשות בהם מיץ צימוקים בעוד שבועיים.
בערב ט"ו בשבט.
אחר כך לא הספיק לי,
שמתי צימוקים בכלי אחר ועשיתי מזה מיץ גם כמיץ צימוקים.
אז נאמר אנחנו, שנה שעברה הייתה שנת שישית,
שנה הבאה זה שנה שביעית,
אז אצלך להפריש משנה זו לשנה זו אותם צימוקים,
אותם המיץ הצימוקים, אצלך להפריש משנה זו לשנה זו,
כל כך צריכים להיזהר בדבר הזה.
אז היום הפירות שבארץ, היום,
רוב הפירות הם שנה שישית.
אבל עדיין יש פירות בארץ
שגדלו אחרי ראש השנה.
הביאו שליש אחרי ראש השנה.
דוגמא לימונים,
דוגמא אבוקדו.
אבוקדו עכשיו העונה שלו.
אז יש אבוקדו שהביא שליש אחרי ראש השנה.
אז לדעת הרמב״ם יש בזה דין קדושת שביעית
ואם יהודי כתב את זה חייב תרומות ומעשרות.
לדעת של הקדוש מקבלת זה לפני ט"י בשבט אין דין של שביעית
ויש דין תרומות ומעשרות.
ולדעת הבבי אם זה קדושת שביעית אין תרומות ומעשרות. איזה בעיות, איזה ספקות, אתה נכנס באבוקדו אחת שאתה רוצה לאכול.
האדם אומר, מה, אני מכניס פה את הרמב״ם ואת הרמב״ם ואת המביל ואת מרן,
ומכניס את העולם כולו בשביל אבוקדו, יאללה,
לא אכל אבוקדו.
יש מישהו שאומר, לא, קירות שוועית, לאוכלה?
בסביבה לאכול קירות שוועית.
הסולחן יגיד, לא רוצה לאכול.
גם העשי בשכן האדם,
הכי טוב שלא יהיה לך שוק ולא יקנה אבוקדו, וגם אני ממנו מצל,
לא יקנה אבוקדו בעד שיצדק מכל הספקות כולן.
או ילמד,
ילמד.
כתוב בגמרא שאדם שצריך לברך, אדם שלא מברך, נקרא גנב,
אז גמרא אומרת מה יעשה,
מה יעשה הגמרא אומרת?
ילך את החכם וילמד.
אם אתה לא ילך את החכם ולא יודע את ההלכות של השמיטה הזאת, אל תאכל.
אבל אם אתה לומד תורה,
יודע את ההלכות, אתה לא יודע מה מותר,
מה אסור,
מה קודם, מה אחרי זה, ידעת את כל ההלכות כולן.
אדם יתאר לו.
אדם אוכל לחם.
לא שם לב, לחם אוכל, לא אכפת לי, לחם חי,
לחם לבן, לחם שחור, מה שמביאים לו אוכל, אין לו כמינא.
אבל האדם צריך לדעת,
אם זה לחם
חיטה מלאה,
אם זה לחם של החיטה המלאה של הארץ,
הרי זו החיטה המלאה הזאת,
ויש לו לחם וקמח של חוט לארץ
אז הוא חייב לברך ומוציא לחם מן הארץ על לחם שגדל, חיטה גדלה בארץ.
יש לו את הבוכה עץ
של הארץ ושל חוט לארץ. אותה תבוכה עץ, אותו טעם.
אז היה לך לברך עץ על ספירות של ארץ ישראל, אחר כך על פירות של חוט לארץ.
יש לך,
הגמרא אומרת בברכות,
בדף מ"ד,
שלוש שורות לפני הסוף.
החמאי,
רב חסדא אמר
מ"ד,
שלוש שורות.
חמאי, רב חסדא אמר על הארץ ועל פירותיה,
ורבי יוחנן אמר על הארץ ועל הפירות.
רגע, אז קודם כל תדעו, רב חסדא היה בבבל,
ורבי יוחנן היה בלת ישראל.
אז הגמרא אמרה, איך מברך בסוף?
עד גמרא המת, רב חזדה אומר על האט ועל פירותיה".
מבבל אה?
ביוחנן אמר על האט ועל הפירות.
הלאה.
אמר אבונם בלה פליגיה הלם, והלאהו מתקיף לרב נחמאר בן יצחק, הינו אחלה והנם מברכים.
אלא היפוך.
רב חזדה אמר על הארץ ועל הפירות, וביוחנן אמר על הארץ ועל פירותיה.
זאת אומרת, בתחילה הגמרא אומרת שהרב נחמאר בחוץ לארץ בלך על פירותיה.
וביוחנן נאכל פה וברך על הפירות.
אז מה קרה פה?
אם היה פירות של חוץ לארץ ורביוחנן נאכל בארץ ישראל וברך על הפירות,
במובן.
אם היה פירות של ארץ ישראל ולקחו אותם לחוץ לארץ והרב לחמן והרב חז"ל בירך על זה,
על פירותיה, במובן. אבל זה לא ככה.
בדרך כלל הפירות של חוץ לארץ וחוץ לארץ,
לא יודע.
אז אמרתי, הנה הוא אחלה בארץ ישראל, אוכלים פירות ואחלה נגיד על הארץ ועל פירותיה?
על מה שאכלו ארץ ישראל, איך זה הולך?
הגמרא מת היפוך, מה היפוך?
אלא אמרה, "לבחדה אמר על הפירות לבא בחוץ לארץ,
ועל הדבר על הפירות,
ורבי יוחנן שבארץ ישראל על הארץ ועל פירותיה".
נפקא מינה,
אם אדם לא יודע החיטה הזאת מאיזה מקום,
המקרונים האלה מאיזה חיטה,
מהארץ, מחוץ לארץ? לא יודע.
הרוב של החיטה היום, הרוב הקמח הזה מחוץ לארץ,
תברך לא על מחייתה, על המחייה.
אבל אם אתה יודע שזה כמו למשל, יש קרקרים היום, הם מוכרים קרקרים,
וקרקרים הם איזה מחיטה שארץ ישראל היא מחיטה מלאה.
אז זה על מחייתה,
אבל בדיעבד אם אדם בירך על מחייתה על חוץ לארץ,
הוא ברך על המחיה על ארץ ישראל, אין נחמיני דחובה יצא.
רק תוך שבח של ארץ ישראל מזכירים על פרי גוונה, על הגפר, על פרי הגפר, על חוץ לארץ,
מזכירים על פרי גוונה שבח מיוחד של ארץ ישראל.
אז אם כך עכשיו אדם שהולך קונה פירות,
היום פירות קונה,
נשאר אתה מוכר, אתה יודע מתי הביא שליש?
הוא אומר לך, מה, שליש עזוב אותי? אני לא שליש או לא רגע?
למחצה בשליש או רביעה לא שמענו.
למטה, מכנסנו עכשיו שליש.
מה, אני יודע, שליש או לא שליש?
אני אגיד לך, אתה, אגיד, איפה קנית את זה? אימא קניתי את זה בתנובה.
נצלצל לתנובה. הבאתם שליש?
מה זה שליש?
מה הגדול? מה אתה מדבר שטויות?
אז תגיד להם, אתם הפרשתם תאומות למעטרות או לא הפרשתם?
אמרו, איך תשאל את הרב שלנו?
נשאל את הרב שלי, מפרץ ללמוד מעטות, הוא אומר לה, אני עוצם כדין.
לא להיענה לך.
אז תגיד אותו פחות, תגיד לי, הפירות האלה באו שלי זכרנו שנה, או אתם פוסקים כמו רמב״ם, כמו שלה הכדור,
כמו מה אתה פוסק, נדע איך להתנהג.
אם לא,
אדם יחמיר לעצמו,
יגיד לי איך אני אחמיר,
קדושת שביעית,
איך אני אוציא תרומות עשרות, מסווג בלי ברכה,
אבל מסווג איך אני אוציא?
אחרי שאנחנו אמרנו שמותר לאוכל של שביעית, כל גישה שביעית.
לא צריך, כמו שפעם ביום אומרים,
לשים פח
בבית שלך,
אז לי בבית שלך,
ולשים בו מה שאתה רוצה.
ואז אמרו, כל יום אתה צריך לבוא לראות.
אם הפירות האלה כבר התקלקלו,
אסור לך לשים את פירות החיים על זה.
למה? אתה מקלקל אותם, גורם להם קלקול.
אז עליך לקחת כמה פחים בבית שלך, שיהיה לך מלא יתושים בבית שלך.
או למשל, אנחנו אמרנו פעם,
כתוב בהלכה אדם, יש לו ילד קצר, הוא אומר, אבא רוצה תבוע עץ.
קח,
תברך עץ אוחד.
ילד לקח תבוע עץ, אוכל, אוכל את כולו,
אוכל חצי,
רבע,
שיש,
עשר ילד זורק.
הוא אומר לו, אבא יגיד לילד לא, תגמור,
תגמור את תבוע עץ, זו קדושה שביעית זה, אסור לזרוק.
אם הילד ילד שכל, אמר לו: אבא, אני ילד עמד זה קולצה שבעית,
אתה שיודע אתה תאכל,
אל תגמור לך תאכל טיפרות ערב, מה אתה רוצה ממני?
אבל מהדין הוא לא חייב.
נותן לו לאכול, לחל לפי הטף.
הילד מפורר, דרק,
גמר, לא רוצה לאכול, נכבד לנו, תשים.
נכון שאני אמרתי פעם, ואמרו את זה משמי, וכתבו את זה משמי,
שלכתחילה אדם צריך להיזהר,
שלא ייתן לילד שלו שאפו עץ שלם,
ייתן לו בתחלה חצי.
וטוב, ככה תאכל. בואו נתקבל עוד חצי.
רק אם ילד בוכה, אם הוא לא רוצה לשלם, אין דבר אחר.
אז יאכל חצי, נשאר.
אז זה,
מה שנשאר מהדין, הוא לא חייב לשבור את קדושת שבעי.
הוא לא חייב לאכול את זה.
אבל גם אסור לו לזרוק את זה בתוך הפחד שיש בו פירות באושים.
אבל כן אמרנו, לא צריך שר ולא צריך כאילו.
היום הניילון מזול, לא כמו שפעם היה, ביוקר.
היום אתה לוקח שקית ניילון,
תכניס את הפרי הזה בפנים,
סוגר את זה,
עושה חור,
חוטף את זה בנייר או בנלון שהוא לא לבן
ולא שקוף,
ואחר כך שני כיסויים, אתה זורק את זה באשפה ואחר כך באה נזרקת,
הולכת ונקברת,
ובזה אתה יוצא את החובה. אבל למה אמרנו חור?
היום כל מכונות האשפה
אז הם לא ממלאים אשפה וזורקים אשפה.
אם הם רוצים לחסוך, מה הם עושים?
הם ממלאים אשפה ויש להם איזה מין מדחס כזה דוחס את כל האשפה לתוך קצה המכונית
ואז מצמצם את האוויר ופחות, מלא האוטו של הפעם, מלא אשפה, בא המכשיר הזה, דוחס אותו עד הסוף, נהיה לו רבע, קצת.
הוא דוחס אותו אז אם הניילון הוא בלי חורים אז הניילון מתפוצץ אז זה מתרסק הלכנוך של כל הזבל אם אתה בוחר את אלה אבל אם הניילון עם חורים שלחץ אותו האוויר יוצא וגמרנו אין לך בעיה אין לנו כל כך בעיה אבל בכל אופן
זו הדרך הטובה ביותר לשמור על הקדושה שהועידה לפירות
כל פרי של חוץ לארץ,
אם אדם רוצה לאכול אותו בט"ו בשבט,
אם גמר מלאכה על ידי גוי
של חוץ לארץ, אין לנו בעיה.
אם אתה גמרת את גמר מלאכה פה בארץ,
לא היה ראוג לאכילה ואתה עשית אותו ראוג לאכילה,
אתם תראו לכם שומשום.
יש מזל היום שעושים עוגות שומשום.
עוגות עושים הרבה שומשום.
ובדור הקודם לא היה ככה, בדור הקודם לא היו עושים עוגות מלא שומשום.
אז יש מי שאומר, כשבא שומשום מחוץ לארץ,
שומשום בעיקר עושים אותו בעד שמן.
אתה בא, אישה לקחת את השומשום ועושה את זה על העוגה.
או עושה, בוא נאמר, חלבה משומשום.
את עשית גמר מלאכה עכשיו.
שומשום היה בחוץ לארץ לשמן,
את עשית אותו בשביל עוגה,
תוציא מזה מעשר.
מי מוציא מזה מעשר?
פוצחים סום-סום, עושים עושים ערוגה?
על יום הלחלה עושים, על כיתות עושים.
אז אתה אסור לך לאכול עכשיו מעשר?
לא מעניין את גמר המלאכה.
באמת ככה צריכים את הדין.
אנחנו אומרים,
אלה בחוץ לארץ שעושים את הסום-סום,
אומרים: אנחנו עושים אותו.
ואם אישה רוצה להציג אותה על עוגה, זה גמר המלאכה שלה.
אם תעשה שם, באמת תוציא שם אותו מעשרות.
לא אכפת לנו מזה אנחנו.
אז אנחנו אומרים: עומדים את דעתם.
את הדעה של ה...
אז לכן כל פרי ופרי שאדם
קונה מחוץ לגמר מלאכה נעשה על הדם,
הוא בעצמו עושה את זה,
אז יש לזה דין של חייו לפי תאונות המועצות. אבל שימו לב,
גמר מלאכה בהגדרה זה נקרא מרוח,
לא כמו שאחד אמר הוא קונה אגוז הודו.
אגוז הודו אי אפשר לאכול אותו ככה,
זה קליפה שלא,
הם אומרים עליו,
קשה, חזק.
אז צריך לשבור את זה בפטיש,
וכמה,
כמון עד ששוברים את זה.
אז נמצא, מי עשה גמר מלאכה?
איני חשבתי גמר מלאכה, לא ככה?
אני עשה דיג'ר אור לאכילה.
אז אני צריך להפעיל שתרמות הוא מעשרות?
לא.
גמר מלאכה זה לא על הפטיש של בצתא,
גמר מלאכה זה גמר מלאכה של ההודו הזה.
אם הגמר מלאכה של האגוז הודו נכנס לתוך שקים או בתוך ארגזים,
זה גמר מלאכה שלו.
זה הכל העניין שלהם.
זכרו בטוב אלה שאחראים בבית שאן על תימרים.
שם הבעיה הגדולה בתימרים. למה?
יש שם תימרים גדלים, מכל הערבה עד עמק בית שאן. כולו מלא תימרים.
אם אנחנו היינו יודעים איפה זה בית שאן, היה הו הו,
היינו מרוויחים הרבה.
אני לא יודע אם זה בית שאן.
יש חלק בבית שאן, צריך תרומות ומעשרות.
יש כביש שני של בית שאה, אתה לא צריך לדרום אותו מעצרות. אנחנו לא יודעים מאיפה זה.
אז היו לוקחים את כל התמרים מכל האזור,
מכניסים את זה לתוך מבנה שהוא נקרא,
שהוא ממיין,
ובנימין, הגדלים פה, הקטנים פה, זה ככה, זה ככה.
אחר כך, מה שנשא עליהם בררה זה מקולקל,
אז עם זה תרומות המעצרות.
אמרנו להם, רבותיי,
ואולי הבררה הזאת היא ממקום שפתור,
פתור מתלמותו מעשרות.
ותמרים זה טווחה בהם ארץ ישראל,
למאן דה אמרנו דאורייתא,
אז איך אתם מפרישים מדה רבנן אל דאורייתא?
אז אמרנו להם, אתם יודעים מה שתעשו?
כל מיכל שבא,
כל עוטר שבא,
אתם מייד תעשו מעשר על כל המיכל הזה.
תפסידו מעט תמרים טובים, תפסידו, אין דבר.
מעט ממילא,
אה, אגב תערבבו, מה שאתם נותנים, לא אכפת לנו מהדבר הזה, ברוך השם הם עושים ככה בדבר הזה.
אז צריכים מאוד מאוד לזהם לפני זה, אחרי זה,
ועל כן,
אז פירות של גוי, אם אדם צריך לברר,
הוא גומר מלאכה על ידי ישראל.
פירות של ישראל,
פירות של ישראל,
פירות שצמחו שליש אחרי ראש השנה כדעת הרמב״ם,
וישראל כתב אותם,
אז צריכים תלומות ומעשרות אבל בלי ברכה.
אנו רוצים לצאת מהצוויק בלי ברכה.
ספורות של הערבה גם קדושה צביעית וגם תרמות ומעשרות אבל בלי בריכה.
כי תרמות ומעשרות הם חמורים מאוד,
כי תבל, אם אדם אוכל תבל,
כל כך הדבר הזה חמור מאוד,
שזה חייב מתבל דשא מים, כל כך חמור הדבר הזה.
נכון שצריך לעקום דה רבנן,
אז איך חייב דה רבנן, לא חייב דה אורייתא.
אבל בכל אופן זה חייב,
לכן צריך לזהה בדברים האלה לכולם.
זה עניין אחד. עניין שני,
יש בלילתי בשבט נוהגים לקחת ספר עץ הדר וקוראים בו את ה...
אז מה שמושקע שם מתנ"ך אנחנו לא קוראים,
אנחנו לא קוראים תנ"ך בלילה.
בקטע מהזוהר אנחנו אומרים זה,
אנחנו חושדים מי שחיבר את זה,
אנחנו לא רוצים לקרוא בקטע מהזוהר,
רק למשנהו קוראים.
ויש פריט ידה של הרב רקח,
הרב השלום,
בספרו "נכדו של בעשו לוקח",
עשה נשחות אחרות.
אבל לא עיקר לאכול את הפירות,
העיקר הוא לשבח את הקדוש ברוך הוא על שבעת המילים שנתנו לו בארץ ישראל,
ולשבח את הקדוש ברוך הוא שזיכה אותנו להפריש תרומות ובעשרות.
זה דבר חשוב מאוד.
ומכיוון שגם השנה יש דרומות ומעצרות,
אז על כן השנה צריכים להקפיד יותר ויותר בדברים האלה כולם.
וכל שנה ושנה היה אחד רגיל,
היה קונה לעצמו פירות של ט"ו בשבט,
היה מוציא מעשר מהצד.
אמרו לו, מה זה?
אכלו אביוני עמך,
ואני צריך לחלק את זה לאביונים, הכל אני אוכל,
צריך לומר מי שאין לו,
לתת לו את הדבר הזה כולו.
ויש מערכות הביא שצריכים להשתדל לאכול שלושים מיני יום,
אין אפשרות ואין חיוב.
אבל לפחות הוא יקרא את זה, את מה שכתוב שם,
והוא יאמר לו: מה פרי בשפתנו?
איך היה אחד אומר כשהוא היה קורא על הזערור,
מי שזוכר מה זה הזערור הזה,
היה כתוב שם,
הוא אומר: כאילו אכלתי זערור,
ואני טועם טעם זערור.
אחר כך הוא לוקח טעם אחר, כאילו טעמתי את הטעם הזה כולו.
ה"כאילו" זה גם כן חשוב.
ואני רוצה,
בחודש שעבר אנחנו ברכנו את ידידנו היקר במאיר עזרד.
אמרנו לו, אין לנו כוח כל חודש וחודש לברך אותו, ברכנו אותו לשנה שלמה.
אז שנה, לדעת הרשלה, מתחילה מצום משבט,
לא מחודש שעבר.
יהי רצון השם יאריכם עמכם בתורת וחיה בנעימים ונזכה שיבוא המשיח
ויתרמות ומעצור דאורייתא ושמיטה דאורייתא וכן יהי רצון ונאמר אמן.
אמן.
כדי יכונן את הראשון, שער עשר קצבורות וסרס,
אותי החלפה להת
:::::::::::::
