יהיה טוב, יהיה טוב, בעזרת השם. שלום. אנחנו ממשיכים וחוזרים אל סדרת השיעורים שלנו על הסוגיות הנלמדות
בדף היומי, על אחת הסוגיות הנלמדות בדף היומי בכל שבוע.
אנחנו לומדים את זה על-פי הלכה ברורה.
כרגע אנחנו כידוע נמצאים כבר במסכת חגיגה.
זה באמת מה שמעניין, שאנחנו נמצאים במסכת חגיגה
שעוסקת בהלכות יום טוב,
אנחנו נמצאים אחרי יום טוב.
אבל אנחנו הרי יודעים,
כך אנחנו רגילים תמיד לומר,
שמצווה להיות בשמחה תמיד.
אז אי לכך. לכן אני גם בחרתי לדבר פה על סוגיה שעוסקת במצוות השמחה.
אחת ממצוות השמחה, דווקא ששייכות לרגל, ליום טוב,
זה באמת מצוות השמחה. מסכת החגיגה עוסקת במכלול. כידוע, בעלייה לרגל זה נקרא שלוש מצוות: יש את מצוות הראייה,
עולת ראייה, אנחנו קוראים לזה, יש מצוות חגיגה, קורבן חגיגה,
ויש מצוות שמחה,
מצוות שלמי שמחה.
ודווקא במצווה הזאת אני רוצה לרגע להתמקד, מפני שגם לשמוח,
כנראה זה גם לא כל כך פשוט,
יש כמה פרטי דינים וחילוקי דעות
שמתבררים מתוך לימוד של סוגיית השמחה.
צריך לומר שהסוגיה הזאת של השמחה לא נמצאת רק במסכת חגיגה,
כדי ללמוד אותה כראוי,
באמת צריך ללמוד כמה סוגיות במקביל.
מלבד הסוגיה במסכת חגיגה אנחנו צריכים ללמוד את הסוגיות במסכת פסחים,
וגם סוגיה במסכת גידושין.
יש לזה סימוכין גם במסכת ראש השנה,
וכל המקורות האלה מסומנים בדף המקורות המצורף פה.
כפי שאמרנו, מסכת חגיגה מלכתחילה זה אחד הנושאים המרכזיים שלה בתחילתה.
העניין הזה של השמחה כתוב בדף ו' עמוד ב',
הגמרא אומרת, דתניא, רבי יוסי הגלילי אומר: "שלוש מצוות נצטוו ישראל בעלותם לרגל:
ראייה, חגיגה ושמחה".
וכפי שממש בנוסח שדיברנו,
והגמרא בדף ז', עמוד ב',
הגמרא מבררת לנו ממה אנחנו מביאים, איך מקריבים את קורבן השמחה,
או מה הוא צריך להביא.
וכאן מתברר לפי הגמרא שבדף ז עמוד ב', וזה ממשיך בדף ח עמוד א', "תנו רבנן ושמחת בחגיך לרבות כל מיני שמחות לשמחה.
מכאן אמרו חכמים ישראל יוצאים ידי חובתן בנדרים ונדבות
ובמעשר באימה.
בכהנים בחטאת ואשם ובבחור ובכזה ושוק".
זאת אומרת שיש כאן, מתחדש כאן שהשמחה לא חייבת אולי להיות,
אז באמת זו אחת השאלות הנדונות כאן בסוגיה על-ידי המפרשים,
והראשונים כבר: האם באמת בסופו של דבר יוצא שאין אולי צורך חיובי להביא קורבן שהוא מיוחד לשמחה כשלמי שמחה,
אלא העיקר שיהיה בשר, שיאכלו בשר, כי בשר אין שמחה אלא בבשר.
יש גם מקור להביא יין, נדבר על זה בהמשך.
אבל מלכתחילה פה מדובר על השמחה שמתוך אכילת הבשר של קודשים,
וזהו, אם כן,
הדגש פה שיהיה בשר של קודשים, הגם שזה לא חייב להיות דווקא קורבן שמיוחד לשמחה.
כמובן, אם אין לאדם בשר מקורבנות אחרים, שאולי הוא מחויב בהם מכל השנה, כפי שנאמר פה בנדרים או נדבות,
או מעשר בהמה, כפי שנזכר פה אפילו,
אז ודאי שצריך להביא קורבן מיוחד לשלמי שמחה.
אבל אם יש לו באמת מהקורבנות האלה, אז הוא יכול אולי להסתפק בהם.
אני מוכרח לומר שיש פה שיטות נוספות שאומרים אפילו זה לא,
תיכף נדבר על זה, שאולי אפילו לא צריך להיות מקורבן של שלמים,
מקורבנות, אלא העיקר שיהיה בשר, אולי אפילו של חולין, זו דווקא דעה שמופיעה בירושלמי.
אבל לפי הבבלי כפשוטו אנחנו יכולים להבין שהמגמה היא שיהיה בשר מקורבנות,
וזה מביא אותו לידי שמחה, גם שזה לא עניין של שמחה ממש.
אז זה מלכתחילה,
כפי שהסוגיה פה מלמדת אותנו במסכת חגיגה.
וכפי שאמרתי,
הסוגיה הזו חייבת להיות מושלמת דווקא על-ידי לימוד סוגיות מקבילות.
סוגיה אחת מקבילה שאני כאן רוצה להביא אותה היא ממסכת פסחים בדף קט,
בסוף מסכת פסחים, פחות או יותר.
יש לנו שם בגמרא, נאמר ככה:
תנו רבנה: חייב אדם לשמח את בניו ובני ביתו ברגל,
שנאמר: ושמחת בחגיך.
במה משמחם? ביין.
רבי יהודה אומר: הנשים בראוי להם ונשים בראוי להם. הנשים בראוי להם, הכוונה ביין, ונשים,
אז יש דעה אחת בבגדי צבעונים, בבגדי פשתן, לאו דווקא בבשר ולאו דווקא ביין.
בהמשך מובא שנתניה רבי יהודה בבית תרא אומר: בזמן שבית-המקדש קיים, אין שמחה אלא בבשר,
שנאמר: "וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת לפני ה' אלוקיך",
ועכשיו, כשאין בית-המקדש קיים, אין שמחה אלא ביין.
כאן אנחנו רואים כבר איזה חידוש.
לעומת מה שלמדנו במסכת שלנו, מסכת חגיגה,
הנה, כאן אנחנו רואים שיש אפשרות לשמוח גם בדברים אחרים: יין, למי שראוי לו יין לשמוח, או בבגדים, לנשים,
כפי שנאמר כאן,
אבל דווקא מבואר בהמשך, הברייתא, רבי יהודה בן ביתר רבא ברייתא,
מסביר לנו בצורה די ברורה ממה נובע ההבדל. זאת אומרת, ההבדל יוצא מתוך דבריו,
הוא שבזמן שבית-המקדש קיים אנחנו ממוקדים בשלמי שמחה, בקורבנות,
כפי שאמרנו קודם, ורק בזמן שאין בית-המקדש קיים,
אז מצוות השמחה כאילו נשארה במקומה,
לא נתבטלה מצוות השמחה,
ומה יקיים אותה בדברים אחרים המשמחים לב אדם, יכול להיות ביין,
יכול להיות בכל מיני דברים אחרים. אז החילוק הזה בעצם ברור.
אבל כשלומדים את ההלכות, מתברר, ואת המפרשים רואים שיש כאן,
אפשר לומר, איזה חילוקי דעות
נמצאים כבר בשטח.
במה?
יש כאן מחלוקת,
כפי הנראה, בין הרמב"ם לבין התוספות, כך אני הייתי אומר.
מפני שמתוך דברי הרמב"ם בהלכות יום טוב,
במה שאנחנו רואים בדבריו,
משמע שאלו שני דברים שמחויבים גם מדאורייתא.
זאת אומרת, זו בעצם הרחבה של מצוות השמחה,
שבזמן המקדש נאמר בשלמי שמחה,
ובזמן שאין בית-המקדש קיים, בדברים אפילו אחרים, ביין או בבגדים, בכל הדברים הנזכרים כאן,
זוהי בעצם הרחבה או ביאור ופירוש של מצוות השמחה מן התורה.
כך משמע גם מדברי הרמב"ם בהלכה וגם מדברי הרמב"ם בספר המצוות.
לעומת זאת, לפנינו,
למשל, דעת תוספות במסכת מועד קטן בדף י"ד עמוד ב',
שם התוספות אומרים לנו שלא,
שהשמחה היא ממוקדת בשלמי שמחה,
ובלבד בקורבנות, כפי שאמרנו קודם.
ומה שנאמר, אם כן, במסכת פסחים שכרגע למדנו,
שיש אפשרות בזמן שאין בית-המקדש קיים לשמוח בדברים אחרים, זה כבר מין תוספת מדרבנן. זה לא אותו דבר,
זה לא אותה דרגת חיוב,
כפי שזה נראה.
זו באמת מחלוקת שצריך גם אותה להבין,
אבל המחלוקת, כפי הנראה, די ברורה ודי מוחלטת.
אז זו נקודה אחת.
נקודה שנייה, שאני רוצה להסב תשומת לב, היא באמת העניין של חיוב הנשים.
יש כאן גם שאלה מעניינת לגבי הנשים.
במסכת חגיגה שלנו, שאנחנו כרגע עסוקים בה,
בפירוש, באותה גמרא שהתחלתי קודם לקרוא,
בדף ו' עמוד ב',
אנחנו רואים דברים מפורשים.
שם אנחנו רואים שהגמרא אומרת שיש בשמחה מה שאין בחגיגה ובראייה. מה יש מיוחד בשמחה?
שהשמחה נוהגת באנשים ובנשים.
הגמרא בפירוש אומרת שהשמחה מחויבת גם לאנשים וגם לנשים.
ובמסכת חגיגה, גם בהמשך זה מבואר בצורה די ברורה בדף
מופיע אחר כך בדף ז עמוד ב', אנחנו מוצאים את הביאור הזה ואת ההחלטיות הזו, שמשמע בדף ז, בדף ז, בדף ז עמוד א, עמוד ב', מפורש משמע שנשים חייבות במצוות השמחה.
זה באמת מקור אחד.
וכאן שוב יש לנו מקור אחר גם כן.
המקור הנוסף שאותו אני חושב שכדאי ללמוד כשלומדים את הסוגיות האלה זה גמרא בנסכת קידושין,
בדף ל"ד עמוד ב',
הגמרא בקידושין מדברת על הסוגיות באופן כללי של מצוות עשה שהזמן גרמה,
וכאן מופיע בגמרא גם כן כאילו איזה דבר ברור שמצוות השמחה זו דוגמה שאף על-פי שזו מצוות עשה שהזמן גרמה,
שאשה בכל זאת חייבת, ועל זה יש דיון בגמרא,
אם באמת זה כך,
שבאמת זו מצוות עשה שהזמן גרמה שהיא יוצאת מן הכלל, או שיד רבה,
אולי ממנה אפילו אפשר ללמוד שאשה חייבת,
נשים חייבות בכל מצוות עשה גם כשהזמן גרמה,
משמע בדעה אחת,
שבאמת זה ככה,
ששמחה היא מצווה מיוחדת בזה שאשה חייבת בצורה מלאה,
לעומת זאת בא אביי שם ואומר דעה אחרת.
אביי אומר: אשה בעלה משמחה.
יש כאן איזו דעה אחרת. אביי אומר,
מתוך פירוש רש"י משמע,
שמצוות השמחה שהאשה חייבת,
זה לא הפירוש שהיא חייבת בעצמה כחיוב אישי ממש,
אלא פירושו של דבר שהבעל חייב לשמח את האשה.
זאת אומרת, יש כאן מתוך הגמרא במסכת קידושין, וזו דרך אגב
מחלוקת מפורשת גם במסכת ראש השנה בדף ו' עמוד ב', גם שם אנחנו רואים את הדבר הזה במפורש,
שיש דעה של רבי זירא,
שהוא סובר שמצוות השמחה היא מצווה שהאשה חייבת ככל המצוות, אף על-פי לכאורה שהזמן גרמה,
בעוד שדברי אבייה, אבייה באמת סובר שאישה בעלה משמחה,
משמע שזו המצווה לא בדיוק שלה.
זאת אומרת, יש לנו, אם כן, עכשיו מחלוקת נוספת שמתבררת לנו,
האם החיוב של הנשים במצוות השמחה הוא חיוב עצמי,
כפי שמשמע במסכת חגיגה,
וכמי שמשמע מדעתו של רבי זרע במסכת ראש השנה, וכדעה אחת במסכת קידושין,
או שמצוות השמחה אצל האשה היא באמת מצווה בדרגה אחרת, שזו לא מצווה שלה,
אלא מצווה של בעלה, שצריך לשמח אותה,
ואפשר לראות את זה בגמרא בקידושין, את הפירוש של רש"י,
שהוא מפרש כך, ואולי גם התוספות,
כפי שאפשר לראות שם על הדף,
כפי שאמרתי, בדף ל"ד עמוד ב', גם זה נזכר בדף המקורות המצורף.
על כל אלה,
אני חושב שמן הראוי קצת להתבונן בנוסף על מצוות השמחה בכלל.
זה מביא אותי לסוגיה נוספת,
וזה כאן הדבר המעניין, סוגיות שמשלימות אחת את רעותה.
במסכת פסחים, שוב במסכת פסחים, ובמקום אחר,
יש לנו מחלוקת שהיא גם ידועה, שהיא גם מופיעה בכמה מקומות, גם במסכת פסחים
וגם במסכת ביצה.
יש לנו מחלוקת שם בין רבי אליעזר לרבי יהושע,
מחלוקת די מפורסמת.
אני חושב שרבים יודעים אותה,
בדף ס"ח עמוד ב' במסכת פסחים,
הופיע שם כך,
הגמרא אומרת שם,
דתניא, רבי אליעזר אומר:
אין לו לאדם ביום טוב,
אלא או אוכל ושותה או יושב ושונה.
רבי אליעזר אומר דבר מעניין, רבי אליעזר אומר: ביום טוב מה יש לעשות?
או אוכל ושותה או יושב ושונה. רבי יהושע אומר: לא,
חלקהו חציו לאכילה ושתייה וחציו לבית-המדרש.
זאת אומרת,
רבי אליעזר ורבי יהושע נחלקו פה לגבי שמחת יום טוב.
הגמרא אומרת שם שרבי יהושע סובר ששמחת יום טוב מצווה,
וכיוון ששמחת יום טוב מצווה,
אז לכן צריך תמיד לחלק את היום טוב לפחות חציו להשם,
חציו לכם שיהיה לפחות חצי קשור לשמחה פשוטה,
אכילה ושתייה.
בעוד שרבי אליעזר מה סובר?
ששמחת יום טוב היא עושה מדבריו שהיא לא מצווה.
וכאן צריך באמת לשאול,
מה הפירוש שרבי אליעזר סובר שהשמחה היא לא מצווה? הרי כתוב: ושמחת בחגיך.
הרי, וכי רבי אליעזר חולק על הפסוקים המפורשים בתורה?
אלא כך, אני חושב, צריך לומר.
רבי אליעזר אומר: ושמחת בחגיך, זה בוודאי מתייחס לקורבן של עמי שמחה בלבד.
זאת אומרת, אני חושב שהדעות האלה שראינו אותן שנויות ממחלוקת פה לגבי כמה פרטים במצוות השמחה קשורים להבנה של מה שנאמר בתורה מלכתחילה.
רבי אליעזר סובר, ושמחת בחגיך,
שהפירוש הוא שצריך באמת להביא קורבנות,
וקורבנות כוללים גם שלמי שמחה.
וכיוון שקורבנות שלמי שמחה, על זה רבי אליעזר לא חולק, ולא יעלה על הדעת שרבי אליעזר מתעלם מפסוקים מפורשים שמדברים
על שמחה בחג שעניינם באמת להביא קורבנות של שלמי שמחה.
אבל רבי אליעזר אומר: זהו.
אבל כשאין לך את האפשרות לקיים, נאמר, לאחר החורבן,
כשכבר אין לך את האפשרות לקיים את הבאת הקורבנות של שמחה, אומר רבי אליעזר: עכשיו,
ביום טוב, תשב ותלמד כל היום.
אין לרבי אליעזר בעיה עם מי שיושב ולומד כל היום. תשאל אותו: מה עם השמחה?
אז הוא אומר: אין עכשיו מצוות שמחה.
אין מצוות שמחה.
מצוות השמחה היא ממוקדת, היא נמצאת רק בעניין הזה של הקרבת השלמים.
זו דעתו של רבי אליעזר.
אילו רבי יהושע סובר שזה לא נכון,
הוא חולק עליו, הוא סובר שמצוות השמחה היא מצווה כללית.
כיוון שהיא מצווה כללית, אז המצווה הזו קיימת גם בין כשיש קורבנות ובין כשאין קורבנות.
כשיש קורבנות, אז הדבר החשוב ביותר זה לעשות את השמחה עם הקורבנות.
כשאין קורבנות, אז השמחה תעבור לדברים אחרים.
זאת אומרת, דעתו של רבי יהושע היא זו שמרחיבה
את המושג של שמחה מעבר גם לחיוב הספציפי
של הקורבנות,
ומכאן המקור להבנה שהמצווה מלכתחילה יכולה להיות גם על-ידי יין או על-ידי בגדים,
בגדים יפים, שנאמר בפסחים בדף קט, כפי שאמרנו.
זאת אומרת שרבי יהושע מייצג את העמדה הזו,
בעוד שרבי אליעזר סובר שהמצווה היא ממוקדת,
רק מצטמצמת בעניין השלמים.
צריך לדעת שאם מדובר על הלכה, אנחנו הרי עוסקים גם בבירור ההלכה,
מתברר שבדברי הראשונים והפוסקים זה בכלל לא ברור שהעניין הזה הלכה קרבי יהושע.
יש כאלה שאמרו באמת שהלכה קרבי אליעזר,
אמרו הלכה קרבי אליעזר, יש להם אפילו על מה לסמוך. הגמרא מביאה פה עכשיו, דווקא שם בפסחים, בדף ס"ח, עמוד ב',
הגמרא מביאה שם כמה דוגמאות על גדולי האמוראים,
כתוב שם, על רבינה,
כתוב שם: "אמר בריידר אבינה כולי שטה אבייתי בתעניתא לבר מעצרתא ופורא יאומה ליומא דקיפורס". כתוב על אחד מגדולי האמוראים שהיה יושב בתענית כל השנה, חוץ מהעצרת, עצרת, דהיינו, חג השבועות, יש לו עניין מיוחד כמבואר שם.
זאת אומרת, מה הוא עשה בסוכות?
הוא היה צם,
מה הוא עשה בפסח?
הוא היה צם, ושמחה, מה תהיה עליה?
זה לכאורה משמע שהוא סבר קרב אליעזר, ככה משמע מהגמרא,
סבר קרבי אליעזר שאין עניין לאכול מיוחד ביום טוב, כי אין עניין גם של שמחה מיוחדת.
זאת אומרת, פסיקת ההלכה היא ממש,
יש ויש. הרמב"ם צריך לדעת, צובר באמת הלכת רבי יהושע,
שיש כן מצוות שמחה ביום טוב,
גם בזמן שאין בית-המקדש קיים.
ומכאן להבדלים שאמרנו קודם.
שתי הנקודות שדיברנו עליהן: נקודה אחת, דיברנו, האם השמחה,
כשאין קורבנות, היא חיוב מדורייתא או רק מדרבנן?
לפי רבי יהושע זה נראה שזה יכול להיות מדורייתא.
יכול להיות שלפי רבי אלעזר, אם אדם לא לומד, אז יש לו בכל אופן מצווה לשמוח מדרבנן.
אבל לפי רבי יהושע המצווה היא ממש מלכתחילה מצוות שמחה.
איך שמחים? על-ידי כל דבר, כל אחד לפי שראוי לו.
זו נקודה אחת. הנקודה השנייה שדיברנו עליה,
למשל לעניין של נשים.
נשים, באמת זו שאלה מעניינת. למה נאמר על נשים שחייבות בשמחה,
אם חייבות בשמחה בשעה שזה מצוות עשה שהזמן גרמה? זו באמת שאלה מעניינת, דברים די מפורשים,
שנשים חייבות במצוות השמחה.
מדוע שהן יהיו חייבות? בגמרא בחגיגה זה משמע די מפורש.
מדוע?
ולכאורה זה מצוות עשה שהזמן גרמה.
ומצד שני ראינו שבאמת הבייס עובר,
שנשים לא חייבות, ורק הבעל צריך לשמח אותה.
שוב,
מסתבר שבזה זה תלוי, מהי מצוות השמחה.
לפי רבי אליעזר אנחנו הבנו שמצוות השמחה היא להביא קורבן, להביא קורבן.
להביא קורבן זה כמו לאכול מצה,
זה כמו ליטול לולב,
זה כמו לשבת בסוכה.
זה נקרא מצוות עשה שהזמן גרמה.
וכיוון שמצוות עשה שהזמן גרמה, ממילא נשים פטורות. אז באמת, במידה שאתה כבר אומר שחייבות,
זה רק שבעלה משמחה, כמו שאומר אביי.
לעומת זאת, אם אתה סובר שמצוות השמחה היא לא ממוקדת דווקא בקורבנות,
אז אתה רואה את מצוות השמחה,
היפה שנמצאת ברייבד על הרמב"ם.
הרייבד אומר על הרמב"ם את זה, שהמצווה היא בשמחה ולא בקורבן.
זאת אומרת, המצווה בשמחה ולא, המצווה היא לשמוח.
כשיש מצווה לשמוח זה כבר לא נקרא מצוות השש עזמן גרמה.
מדוע לא?
מפני שיש היום יום טוב. נו מה, אצל נשים אין יום טוב?
מצוות השש עזמן גרמה זה נקרא מצווה שיש בזמן הזה לעשות משהו.
אבל כאשר המצווה רק אומרת מהו היום הזה,
היום הזה זה יום של שמחה.
אז כיוון שהיום הזה הוא יום של שמחה, הוא יום של שמחה לנשים, כמו לגברים, בדיוק אותו דבר.
ממילא,
לפי ההבנה הזו, שזה לא ממוקד בהבאת קורבנות,
אלא זו מצווה כללית של שמחה, היא שייכת אצל נשים כמו אצל הנשים, והיא לא כלולה בגדר הזה, של מצוות השש עזמן גרמה. לא שייך פה לפטור אותן מן הטעם הזה של מצוות השש עזמן גרמה.
נמצאנו למדים ששתי השיטות שראינו,
גם בדברי הגמרא וגם בדברי הראשונים, והפוסקים, בסופו של דבר,
אם נשים חייבות או נשים פטורות,
אם באמת החיוב הזה מדהוריית או החיוב הזה מדרבנן,
והפוסקים עמלו הרבה כדי לדון בזה, ויש בזה דיבורים גם בשולחן ערוך, עם משנה ברורה, וגם בעוד מקורות נוספים,
הרי נראה לי שזה יהיה תלוי בהבנה הזו של השמחה מבחינת המצווה של יום טוב.
ועכשיו, אחרי החג, נחזור על מה שאמרנו בתחילה,
שמצווה גדולה להיות בשמחה תמיד, ולוואי שנזכה לזה, בעזרת השם.
::::::::
