נכון, התחילו לומדי הדף היומי ללמוד מסכת מועד קטן.
מסכת מועד קטן נקראת
בשם הזה,
כיוון שהיא עוסקת בחלקה הגדול בענייני חול המועד,
חול המועד שאנחנו גם עומדים כרגע לקראתו בימי הפסח הבאים עלינו לטובה,
ובימי חול המועד יש עליהם הלכות מיוחדות שמפורטות הרבה מהם
במסכת הזו.
ולכן חשבתי שזה יהיה ראוי ונכון לעסוק קצת בעניין הכללי של גדרי חול-המועד, גדרי חול-המועד מכמה בחינות,
שזה נותן בעצם איזשהו בסיס
ללימוד והבנת כל הדברים שבאים בהמשך המסכת.
כי מה שברור הוא שאנחנו יודעים וכולנו יודעים שבחול-המועד
יש איסור מלאכה,
אבל זה לא איסור מלאכה כמו בשבת,
ואפילו לא כמו ביום טוב,
אלא איסור מלאכה מיוחד,
שיש דברים שמותרים ויש דברים שהם אסורים.
המשנה עצמה, שמתחילה פה במסכת מועד קטן, עוסקת מייד
בדברים האלה. כמו שנאמר פה,
משכין בית-השלכין במועד,
והכוונה היא שיש דברים שמותרים לעשות אותם במועד, וכפי שרש"י אומר,
למה המשכין במועד? זאת אומרת, זוהי מלאכה שמותרת,
כאן המשנה מתחילה דווקא בדבר שהוא מותר במועד,
אז רש"י אומר ששדה שהיא עומדת בהר
וצריך להשקותה,
תמיד משקין אותה אפילו בחולו של מועד,
לפי שהוא לא הפסד גדול אם היא לא משקה אותה.
בדבר של הפסד, התירו חכמים לטרוח בו בחולו של מועד,
כמו שאנו מוצאים במסכת חגיגה.
זאת אומרת, רש"י מסביר לנו מייד בהתחלה את המלה הראשונה של המשנה,
שדברים כיוצא בה, כפי שאמרנו,
מפורטים ומתבררים בהמשך המסכת,
שדברים שנקראים "דבר האבד",
אנחנו אומרים שמותר לעשות אותם בחול המועד.
וכמובן, כולנו יודעים שדברים כאלה,
אין להם את ההיתר לעשות אותם בשבת, ואפילו לא ביום טוב.
בשבת כל מלאכה אסורה, וזה ברור.
ביום טוב אנחנו יודעים שיש היתר של מלאכת אוכל נפש.
אז בוודאי שגם בחול המועד מותר בדברים שהם אוכל נפש,
כי ימי חול המועד לא גרור מיום טוב בעצמו.
אבל חול המועד נוסף בכמה דברים נוספים.
ראשית כול, באמת, כפי שנאמר פה, הדבר המודגש והמחודש בעיקר הוא הנושא של דבר האבד,
שדבר האבד מותר.
ורש"י ממשיך פה בדבריו להביא את המקור ממסכת חגיגה.
זאת אומרת, דברי תורה מפורטים ונדונים בעיקר במסכת מועד קטן,
אבל העיקרון עצמו של איסור המלאכה בחול המועד הוא דווקא מקומו במסכת חגיגה,
שבמסגרת הדף היומי עדיין לא יגיעו, הגיעו אליה גם כן
עוד לא הרבה זמן.
ושם, בדף י"ח עמוד א', הגמרא מציינת שימי חול המועד הם אסורים, נחשבים לימים האסורים במלאכה,
לעומת ראש חודש, למשל,
שמותר במלאכה.
והגמרא מסבירה,
מביאה כמה מקורות,
מי שיעיין שם בדף י"ח עמוד א' יראה שיש כמה מקורות בגמרא,
במסכת חגיגה,
שמביאים כל מיני דרשות שמהן לומדים שיש איסור מלאכה בחול המועד,
והגמרא בעצמה מביאה שם,
בלשון הגמרא מובא שם שמסרנא כתוב "לחכמים לומר לך איזו מלאכה אסורה בחולו של מועד ואיזו מותרת",
ומלאכה שיש בה הפסד אם אינו עושה אותה, כגון להשקות בית השלכים, התירו חכמים, כך רש"י מסביר.
זאת אומרת, הגמרא עצמה מצד אחד מביאה את הפסוקים
שמלמדים שיש איסור מלאכה בחול המועד,
ומצד שני מביאה מייד את ההיתר שמסרה התורה כאילו לחכמים, לומר לך איזו מלאכה אסורה ואיזו מלאכה מותרת, והם אמרו שמלאכה בדבר העוות, שיש הפסד גדול,
זה מותר בחול המועד.
זהו הדבר הראשוני שאנחנו לומדים במסכת מועד קטן, וכפי שאמרתי,
דברים שמתפרטים גם בהמשך.
אבל כמובן שהעניין הזה, שהוא נראה מוסכם,
יש בדברי חול המועד, אולי אני אומר כך:
יש דברים שהם ברורים ומוסכמים,
יש דברים שהם אינם ברורים וגם אינם מוסכמים. יש לנו כמה מחלוקות בענייני חול המועד.
לפי דעתי,
המחלוקות שאנחנו מוצאים בימי חול המועד,
יש להם קשר לשאלה העיקרית הנוגעת לגדר איסור המלאכה בחול המועד,
מפני שהשאלה העיקרית שבה דנו הראשונים, וזו מחלוקת גדולה, ידועה ומפורסמת בדברי הראשונים, וזה מופיע בתוספות במסכת חגיגה בדף י"ח,
זה מופיע בפוסקים שעוסקים בעניין הזה בסימן תק"ל באורח חיים,
ובעוד הרבה מקומות,
כל מי שנוגע בעניין מייד מעלה את השאלה הזו ומזכיר שיש מחלוקת גדולה בין הראשונים
בעניין המלאכה,
האם בסופו של דבר איסור המלאכה הוא מן התורה או שאיסור המלאכה הוא מדרבנן.
כי צריך להבין,
אם אנחנו אומרים שהמלאכה היא מן התורה,
יש קושי גדול להבין אם יש איסור מלאכה, איך זה שהתירו מלאכות כמו של דבר האבד,
כאילו איך זה מוסבר.
באמת זה חידוש גדול של אלה שמפרשים כך,
שהם באמת סוברים מצד אחד שזה איסור של תורה,
המלאכה של חול המועד,
ובכל זאת
התורה מסרה לחכמים,
נתנה להם את הכוח לפרש ולהגיד לנו איזו מלאכה מותרת ואיזו מלאכה אסורה, אף-על-פי שבאופן כללי איסור המלאכה מדאורייתא.
לעומת זאת, רבים מן הראשונים, צריך לדעת, אולי אפילו רוב הראשונים,
קבוצת הראשונים שאומרת אחרת, אולי גדולה יותר,
היא סוברת שמוכרחים לומר שכל איסור המלאכה הזה הוא בוודאי רק איסור מדרבנן,
שאומנם חול המועד יש לו בסיס מן התורה, אנחנו יודעים שאלו ימים חשובים,
שזה חלק מן החג, כפי שאנחנו רגילים לומר,
ובכל זאת, כשמדובר על איסור מלאכה,
הם מבינים, זה מופיע שם בתוספות, כפי שציינתי, במסכת חגיגה, כמקור ראשוני שמצוי וכל אחד יכול להגיע אליו,
שבאמת האיסור הוא רק מדרבנן,
ועל כן אפשר יותר להבין שכשמדובר על איסור מדרבנן יש מלאכות שחכמים אמרו שזה אסור ויש מלאכות שהן מותרות.
ולא להגיד שזה אסור מן התורה,
והם כמובן נדרשים לשאלה אם אנחנו אומרים שזה איסור מדרבנן,
אז איך זה שמביאים פסוקים במסכת חגיגה שמהם לומדים שיש איסור מלאכה?
הרי רואים לכאורה שזה דבר ברור שזה אסור מן התורה,
אז הם מסבירים שהפסוקים מן התורה אינם מובאים כלימוד
מוחלט ולימוד גמור, ומצינו כיוצא בזה הרבה פעמים,
שיש לימודים שמתפרשים בדרך לשון חכמים כאסמכתא.
זאת אומרת, חכמים,
כשאסרו את המלאכה בחול המועד,
הם סמכו את דבריהם,
את האיסור שלהם,
על מין דרשה בתורה להסתמכות במגמת התורה,
אבל לא שהתורה עצמה אוסרת את זה בתור איסור ממשי.
נמצא על כן שיש לנו מחלוקת עקרונית,
האם האיסור של מלאכה בחול המועד הוא איסור מן התורה,
או שהוא איסור מדרבנן. ועכשיו, זאת למודעי, ככה צריך לומר.
המחלוקת הזו לכאורה איננה מביאה למחלוקת בדרך כלל בפרטי הדינים של איסורי המלאכה המתפרטים פה בהמשך המסכת,
כי הכללים הם די ברורים.
הכללים הם די ברורים.
שמה, שמלאכה שהיא בדרך כלל אסורה בחול המועד, אבל אוכל נפש כבר הזכרנו כדבר פשוט שמותר,
הרחיבו את הדבר שגם מלאכה שהיא לצורך המועד,
אפילו כשהיא לא אוכל נפש,
גם כן מותרת בחול המועד,
ועוד הוסיפו עליה את העניין של מלאכה בדבר האבד,
שדבר האבד גם כן מותר בחול המועד.
אין מחלוקת לגבי הכללים הפשוטים האלה,
אבל כמובן,
אם אנחנו יודעים שיש הבדל אם זו שאלה אם דאורייתא או דאורייתא, יש פעמים שיש נפקא מינות
במקרים של שאלות העומדות לדיון או במקרים של ספקות,
כאשר אנחנו צריכים להכריע בדבר. אם אנחנו דנים בדין דרבנן,
יש אולי מגמה יותר להקל,
אם המגמה היא להגיד שזה דאורייתא, אז יש מגמה יותר להחמיר.
ואנחנו מוצאים באמת בדברי חכמים, או בהנהגות שמקובלות עלינו, מוכרות לנו
מכל מיני מקורות שיש שמחמירים ויש שמקילים.
אנחנו יכולים למצוא את העניין הזה אפילו בהבדלים שנזכרים בירושלמי.
זה מובא כדבר מעניין,
שיש ספר שמיוחס נדמה לי לתקופת הגאונים בנוגע לחילוקים בין בני ארץ-ישראל לבני בבל,
ושם אנחנו מוצאים שאצל בני בבל כתוב שהם עשו מלאכה בחול המועד,
לעומת בני ארץ-ישראל שלא עשו מלאכה בחול המועד.
זאת אומרת,
יש כאן איזה מין, מה פירוש בני בבל, עשו מלאכה? לא מסתבר שבני בבל עשו מלאכה, הרי אלו משניות וגמרות מפורשות שאוסרות כל מלאכה, או יש מלאכות בחול המועד.
אלא הכוונה היא שיש איזה מלאכות ביני לביני,
שהן אינן מלאכות גמורות,
או שיש בהן מקום לספק שמא הן בכל אופן צורך המועד,
או שהן לא לגמרי דבר האבד. הנטייה בבבל, כפי הנראה,
היתה להקל בעניין הזה.
כלומר, הנטייה בארץ-ישראל,
שהנטייה היא דווקא להחמיר, ככה מובא במקורות כאלה שהם מזמן ימי הגאונים.
יש כאלה שהביאו שם בהקשר לזה, מירושלמי,
שאפילו אמרו שיש נקודה נוספת,
שאולי,
מה יותר טוב,
שבני-אדם יעשו מלאכה או שבני-אדם יתבטלו ויעסקו בכל מיני דברים שאין בהם ערך?
שיש כאלה שאמרו שאם הברירה היא שלא יעשו מלאכה,
אבל יעסקו בריקים ופוחזים, כלשון הירושלמי,
הרי יכול להיות שיותר טוב כבר שיעשו מלאכה.
אז שוב, במלאכות שיש מקום לספק בהן.
אז הדברים באמת תלויים
מבחינת ההתייחסות.
לפי דעתי, האם השאלה היא שאלה של
דין תורה או השאלה היא בדיני דרבנן.
לגבי המלאכות עצמן,
כפי שאמרנו,
דבר האבד זה הדבר אולי שמופיע פה במשנה הראשונה, במסכת,
זה הטעם להיתר שמשכין את בית-השלכים במועד.
הנקודה המעניינת יש כאן, כי יש אבחנות נוספות,
שגם בהן אתה צריך לדעת מה מותר ומה אסור.
גם במלאכות המותרות יכול להיות שמותר רק מלאכה שהיא מלאכת אדיוט,
אבל לא מלאכת מעשה אומן,
ומעשה אומן זו מלאכה כאילו יותר משמעותית, יותר חשובה.
אז כאן יש לנו דווקא דברים שמובאים בפוסקים אצל המגן אברהם באורח חיים.
המגן אברהם, למשל, אומר שבדבר האבד,
שזה היתר,
אפשר לומר, משמעותי, מופיע פה במשנה ככותרת כל כך ראשונה ומשמעותית,
היא מותרת אפילו במלאכת אומן.
זאת אומרת, הדגש הוא שלא תפסיד,
שלדבר האבד לא תפסיד אותו.
בכגון זה, אומר המגן אברהם, מותר אפילו במעשה אומן.
אבל דברים אחרים שהם לא אוכל נפש מצד אחד והם לא דבר האבד,
יכול להיות שבאמת מותר רק במעשה אדיוט,
לא מעשה אומן, זו לפחות דעתו של מגן אברהם. אני יכול להביא לכך דוגמאות שהן באמת צריכות עיון ובירור,
שבאמת דנו בהן. למשל,
ניקח לדוגמה,
אם מותר מכונית שמתקלקלת בכל המועד,
אם מותר לתקן אותה במוסך,
אם יש קלקול,
כי לכאורה המוסך עוסק במעשה אומן.
הצורך במכונית הוא לא בהכרח בדבר האבד שמפסידים, אלא מה מונע את הטיול שכל כך אוהבים לעשות,
אותו בחול המועד.
זו באמת שאלה, אני לא אעבור כאן עם דברים שיש בהם כדי להחמיר, כי בכל זאת, אולי צריך לומר שהיום הנסיעה והטיולים בחול המועד הם כמעט כמו אוכל נפש,
ולכן אולי זה מותר, אבל אני אומר את זה בחיוך,
כיוון שבאמת הדברים צריכים ברור והגדרה,
כי לגבי דבר האבד, שם זה ברור יותר.
עכשיו, יש לנו באמת השלכות נוספות
מתוך העניין וההבנה של הגדרת חול המועד,
ולפי דעתי יש לזה השפעות על דברים שלגביהם אין הסכמה.
אם אמרנו שלגבי העקרונות של מה מותר או מה אסור מבחינת מלאכה,
אמרנו שזה מוסכם, אלא השאלה היא מדאורייתא או מדרבנן.
לעומת זאת, אנחנו יכולים למצוא שאלות אחרות, למשל.
כן, למשל, שאלה מאוד מעניינת ואולי לא כל כך מוכרת היום, אבל היא מחלוקת מפורשת בפוסקים, אפילו בשולחן ארוך.
ישנה שאלה בדברי הפוסקים,
האם מותר להניח תפילין או האם מניחים תפילין בחול המועד.
אם מי שיפתח את הספר, כמו שאומרים,
"בשולחן ערוך, אורח חיים בהלכות תפילין",
ימצא שזו מחלוקת בין המחבר לרמ"א.
המחבר אומר שלא מניחים תפילין בחול המועד,
ואילו הרמ"א אומר שמניחים תפילין בחול המועד.
זאת אומרת, יש כאן מחלוקת הפוסקים.
גם דומה שהיום גברה דעתם, בייחוד פה, בארץ-ישראל, אפשר לומר,
באמת זו דוגמה נוספת שפעם התייחסנו אליה במסגרת השיעורים האלה,
שפעמים שיש דברים שנתקבלו בסופו של דבר על כולם, וזו באמת דוגמה יפה,
ונדמה לי שפה בארץ-ישראל היום כמעט ואין,
אני אומר אין בכלל מפני שיש,
אבל כמעט ואין מי שמניח תפילין
בכל המועד, למרות שזו מחלוקת
מפורשת בין הפוסקים,
וזו מחלוקת שכמובן קדמה למחלוקת הזו בדברי הקדמונים.
אנחנו יכולים למצוא את הדיון הזה בדברי הראש, בתשובה,
בדברי התוספות בנסכת עירובין.
אנחנו מוצאים את הדיון. זאת אומרת, אם חול המועד,
יש לנו כאן כמין שאלה,
האם חול המועד הוא ממש חג כמו יום טוב שלא מניחים בו תפילין,
או שחול המועד הוא לא בדיוק באותה דרגת יום טוב, הרי הוא לא יום טוב, הוא באמת רק חול המועד,
אז אולי צריך באמת להיפך, צריך אולי להניח תפילין.
לכאורה,
אפשר היה לומר שהשאלה הזו תלויה בעניין שדיברנו עליו.
אם איסור המלאכה, ההגדרה של יום טוב, ההגדרה הפשוטה של יום טוב,
שזה מקרא קודש, זה ברור,
אבל למה היא נפקמינה שזה מקרא קודש?
שזה אסור במלאכה. אם זה אסור במלאכה, זה יום שבתון,
אז ממילא זה נקרא אות
כמו תפילין.
כמו ששבת לא מניחים תפילין כי נקרא אות,
ככה גם יום טוב נקרא אות.
אז יום טוב הוא כמו שבת, אסור במלאכה,
ממילא זה ברור שלא מניחים תפילין ביום טוב.
בחול המועד השאלה היא מדוע לא להניח תפילין.
אם אנחנו נאמר שאיסור המלאכה הוא איסור מדאורייתא,
אז אפשר לומר שאף-על-פי שהאיסור הזה קל יותר,
אבל הוא עדיין בגדר איסור מלאכה מדאורייתא,
שמשפיע על כך שלא יניחו תפילין ביום טוב.
לעומת זאת, אם אנחנו נאמר שאין איסור מלאכה בחול המועד, כפי שראינו בדברי ראשונים, והרבה מן הראשונים,
שהם סוברים שהאיסור הוא רק מדרבנן,
איסור שהוא רק מדרבנן,
אין לנו את האפשרות לומר שהוא ישפיע על הגדרת היום במובן הזה שלא נניח תפילין.
הנחת תפילין זוהי מצווה מן התורה,
איך אנחנו יכולים לבטל את המצווה בשעה שזה יום לכאורה רגיל,
שצריך להניח בו תפילין כמו כל יום, ומדוע שלא נניח תפילין? זו באמת שאלה טובה, כיוון שהשאלה הזו
צריכה הסבר וביאור,
מפני שבאמת אנחנו הרי רואים שכולם, מצד אחד או רובם או רובנו לא מניחים תפילין,
מצד שני אפשר בהחלט לומר שרוב הפוסקים סוברים שאיסור המלאכה בחול המועד הוא רק איסור מדרבנן, אז יש כאן כבר באיזשהו מקום צורך להבין מהי הסיבה הנוספת.
כאן יש בדברי הפוסקים איזה
פירוש נוסף.
הפירוש הנוסף שיכול להסביר לנו מדוע בחול המועד, למשל,
לא יניחו תפילין,
זה לא בגלל איסור המלאכה, שאולי אין איסור כזה, מן התורה דחול המועד, כפי שאמרנו,
אלא בגלל המצוות המיוחדות שיש בחול המועד, שהן מהוות איזשהו אות.
הבחינה של תפילין,
שזה אות שהיו לטוטפות בין עיניכם, לאות על ידיכם לטוטפות בין עיניכם,
אותה אות מתקיימת בחול המועד,
לא על-ידי התפילין אלא על-ידי המצוות המיוחדות של חול המועד.
אז זה כמובן דבר שדורש איזשהו לימוד נוסף, כיוון שניקח לדוגמה, חול המועד סוכות,
שם יש לנו מצווה כל ימי המועד,
הכוונה כמובן למצוות הסוכה שנוהגת שבעה ימים, וזה פשוט,
ולכן אפשר להגיד שזה האות שפוטרת מן התפילין.
ואני לא אומר מצוות ארבעת המינים,
כי מצוות ארבעת המינים מן התורה בכל מקום נוהגת רק יום אחד ולא רק שבעה ימים.
לעומת זאת, בחול המועד פסח יש לנו בעיה, כי
איזו מצווה יש לנו? יש לנו איסור לאכול חמץ,
אבל מצוות אכילת מצה ישנה רק בלילה ראשון כמצווה חיובית,
בעוד שבשאר הימים
אין מצווה חיובית לאכול מצה,
ואם אין מצווה לאכול מצה, זה שאסור בחמץ זה רק איסור של חמץ,
זה עדיין לא נחשב עוד, אנחנו מחפשים את האות במובן החיובי כמצווה.
מדברי הפוסקים שאמרו את זה וניסו להסביר בדרך הזו משמע שהם באמת
הסבירו איזה חידוש יפה שיוצא דווקא לגבי חול המועד פסח הבא עלינו לטובה, שהם אומרים שחול המועד פסח
יש בו מצוות מצה, זאת אומרת שהם סוברים שיש מצווה לאכול מצה כל שבעה ושזה לא רק בגדר רשות, בניגוד להבנה הפשוטה בהנחה שאומרת שאין מצווה לאכול מצה אלא רק
להיזהר מחמץ,
הרי הם סוברים שיש כן מצווה.
הדברים האלה מיוחסים בדרך כלל לדעת הגרא, אבל זה עוד קדמו לגרא בדברי ראשונים,
שאמרו כך,
שיש מצווה לכל מצע. זאת אומרת,
שאם אנחנו רוצים להבין מדוע אנחנו לא מניחים תפילין מחול המועד,
תהיה לנו את הדרך הטובה להסביר על-ידי זה שנגיד שיש מצווה לכל מצע.
זה גם איזה דבר משמעותי,
שנלמד איזה חידוש לגבי חול המועד ושל ימי הפסח,
הבאים עלינו לטובה. ובכן, גם חול המועד מצד גדרי חול המועד באים עלינו לטובה,
גם חג הפסח עצמו בא עלינו לטובה,
איסור המלאכה של חול המועד.
זהו הנושא העיקרי של מסכת מועד קטן,
שכאן אנחנו רואים שמרובים הפרטיים, וצריך, כמו שאומרים, לדעת,
לדקדק בהם, ויש חשיבות גדולה לדקדק בהם, כי על זה נאמר במסכת אבות,
דברים אפילו שמתפרשים,
כל המבזה את המועדות אין לו חלק לעולם הבא, וזה דווקא נאמר לגבי ענייני המלאכה של לא לזלזל בדבר, אבל כמובן שצריך לדעת את הדברים בפרטיהם,
מה מותר ומה אסור, וזה בעצם מה שיש ללמוד
מתוך ההלכות האלה של מסכת מועד קטן.
ועוד נמשיך, בעזרת השם.
