אנחנו ממשיכים היום בשיעורים שלנו על סוגיה אחת מן הסוגיות שנלמדו
בדף היומי,
כפי שאני אומר תמיד, על-פי ההלכה הברורה.
והיום, כפי שאנחנו יודעים, כבר נמצאים בסוף מסכת מגילה,
לקראת סיומה, ובסוגיות האחרונות של המסכת
כבר לא עוסקים בענייני פורים,
אלא עוסקים בעניינים של תפילה ובתי כנסת,
בית כנסת וספר תורה ודברים כמו תשמישי קדושה.
ואני רוצה דווקא להתרכז היום בסוגיה אחת,
שהיא בדף כ"ו בגמרא במסכת מגילה, שעוסקת על ההבחנה בין תשמישי קדושה לתשמישי מצווה.
יש לנו בגמרא, תנו רבנן,
תשמישי מצווה נזרקין,
תשמישי קדושה נגנזין.
ואלו הן תשמישי מצווה?
סוכה, לולב, שופר וציצית.
ואלו הן תשמישי קדושה?
דלו סכמי ספרים,
תפילין ומזוזות ותיק של ספר תורה ותיק של תפילין ורצועותיהן".
זו הגמרא שבה אני רוצה לרגע למצוא איזו נקודת עיון שנראית לי יפה ומעניינת.
ההבחנה פה היא בין תשמישי מצווה לתשמישי קדושה.
תשמישי קדושה פורטו כאן, הם אלו שמן הראוי ומן הדין שצריך לגנוז אותם, גם לאחר שהם כבר לא ראויים לשימוש שלהם, כמו תפילין והרצועות וספר תורה כמובן.
אנחנו היום,
הייתי אומר אפילו, מרבים מאוד בגניזה של דברי תורה,
וזה באמת גם בדברי תורה, יש לעיין בזה מהם גבולות ההלכה שצריך לגנוז, האם בכל דבר של דברים שכתובים בדברי תורה באמת ההלכה היא כל כך פשוטה שצריך לגנוז,
נראה שלא כל כך,
וכאשר זה מכוון בעיקר אל כתבי הקודש ממש או אל שמות שמפורשים, שם השם המפורש,
אבל דברי תורה אחרים שכתובים למשל חידושי תורה,
או כל מיני דברים של דרשות שמופיעים בכל מיני, אז דווקא הגניזה לא כל כך מחויבת המציאות.
אבל יש אולי צד אחר שגונזים אותם מפני שאם לא גונזים אז יש מצב הפוך של ביזוי,
של ביזוי הדברים, ולכן במקום לבזות, שזה דבר חמור,
יותר טוב באמת לגנוז, למרות שאולי היה מקום לחשוב על מצבי ביניים,
אבל לא על זה אני רוצה כרגע להתרכז,
אלא יותר דווקא בעניין של תשמישי מצווה,
שגם כאן אנחנו יכולים לדבר על שתי הקצוות,
גדר של ביזיון לעומת גדר של שמירה אולי מופרזת.
המשנה, הברייתא עצמה מדברת, נאמר בה שתשמישי מצווה שלא כמו תשמישי קדושה נזרקים,
זאת אומרת שאין בהם קדושה ולכאורה אפשר לזרוק אותם בעיקר לאחר השימוש,
שתכף נדבר על כך.
ובכן, סוכה והלולב והשופר, נמנו פה ארבעה דברים,
כמו סוכה, לולב, שופר וציצית,
ועליהם נאמר שהם נזרקים.
אם אני אקרא בדברי ההלכה,
אז אנחנו באמת יודעים שלמשל כתוב כך,
שחוטי הציציות שנפסקו יכול לזורקן להשפעה,
מפני שהוא מצווה שאין בגופה קדושה.
זאת אומרת שיכולים לזרוק את החוטים של הציציות אם הם נפסקו, דהיינו נקרעו, ויותר לא ראויים לשימוש ולא משתמשים בהם למצווה,
ואז אפשר אפילו לזרוק להשפעה, מה לנו דבר יותר חמור מזה,
זאת אומרת שאין צורך לשמור אותם בצורה יותר מדוקדקת.
הרמ"א באמת מוסיף שיש אומרים שאף לאחר שנפסקו אין לנהוג בהם מנהג ביזיון, זה מה שאמרתי מקודם,
הוא טוען והוא סובר והוא מביא את הדעות של המפרשים שסוברים שגם כשאמרו לזרוק לא התכוונו לזרוק בכל מקום או בכל צורה גם בדרך של ביזיון אלא לחפש מצב ביניים ולכן אפילו המנהג היום שלא כל כך ממהרים לזרוק להשפה חוטים של ציציות ובוודאי שלא לזרוק כמו שהוא אומר במקום מגונה אבל הוא מדגיש שאינם צריכים גניזה
אבל יש מדקדקים לגונזן, זאת אומרת, יש כאן איזה מין דילמה מסוימת,
הרגשה שלא רוצים לבזות את הדברים של המצווה.
אולי דוגמה אחרת שבמידה מסוימת היא אקטואלית גם לתקופה הזו,
ניקח לדוגמה את הנושא של הלולב.
הלולב לאחר סוכות הוא בעצם,
זה נקרא תשמיש מצווה שעליו נאמר שאפשר לזרוק אותו, ובאמת אפשר לזרוק אותו,
אבל הנה מעניין הדבר שבתקופה האחרונה במיוחד גברה,
התחזק המנהג, הייתי אומר,
שפעם היינו מכירים אותו רק אצל אנשים יחידי סגולה שהיו באים לשרפת חמץ,
כשאנחנו מתקרבים אל פסח, לשרפת חמץ,
היו באים עם הלולבים,
וזה היה נראה משהו מיוחד,
וזו התפעלות מיוחדת שבאים עם מצווה אחת שקיימו אותה בסוכות,
לעשות איתה מצווה שיקיימו אותה בערב פסח, ממצווה למצווה, מחג לחג.
זה היה נראה דבר מיוחד. היום, כפי שאני רגיל לראות ורואה, הרבה, רבים ממש,
בימים כולם נהיו מבחינה זו ישראל קדושים,
שלא מעוניינים להביא את המצווה סתם לזרוק, למרות שההלכה בהחלט מתירה את זה,
על לולב לאחר סוכות, וכן את הסוכה. וכמו כן,
יש דיון בפני עצמו לגבי מותר השמן של נר חנוכה,
וגם בו יש יותר רצון תמיד שלא לזרוק אלא להדליק,
לראות שהכול ייגמר,
לפחות את השמן של הנר שהשאירו בשביל המצווה.
אז ישראל קדושים, והם באמת נוהגים,
ממעטים לזרוק בצורה מגונה,
או בכלל לזרוק ומחפשים דרכים של גניזה אפילו בדבר שאולי איננו מחויב מצד ההלכה.
השאלה המעניינת שנדונת היא דווקא על תשמישי מצווה בשעת מצווה,
בשעה שבאמת המצווה עדיין קיימת.
אז עכשיו ככה:
לגבי סוכה ולגבי לולב, אם הדוגמאות האלה נזכרו, וגם לגבי השמן שבנר חנוכה,
לגביהם יש די דברים ברורים שלא נוהגים בהם קלות ראש ואסור בכלל להשתמש בהם, למשל,
בשעה שהם שייכים למצווה.
לגבי ההלולה ולגבי הסוכה אנחנו משתמשים במושגים של מוקצה,
ממש כמו גדרי מוקצה שקיימים לגבי איסורי שבת ויום טוב.
טוב, הגדרים האלה הועברו דרך ההלכה עצמה גם על הסוכה וגם על הלולב. אנחנו יודעים שלמשל אסור לאכול את האתרוג בתוך החג ואסור להריח את ההדס גם כן בתוך החג. מה האיסורים האלה? זה תשמיש של מצווה, וכיוון שזה תשמיש של מצווה וכרגע עומד למצוותו,
אז יש בהם איזו קדושה מיוחדת,
כמעט קדושה אמרנו תשמיש מצווה ובכל זאת אנחנו משתמשים גם במונח של קדושה.
יותר נכון לומר שזה כמו גדרי מוקצה, כך אנחנו לומדים במסכת סוכה, שיש כאן גדרי מוקצה שאוסרים עלינו את השימוש שאיננו של מצווה בדברים שקשורים למצווה בימי החג,
והוא הדין לשמן של נר חנוכה,
שהשמן של נר חנוכה גם כן,
יש בו גם כן,
כמו שאנחנו אומרים בסוגיה במסכת שבת,
אנחנו אומרים שאין לנו אלא לראותם בלבד ואסור להשתמש בהם, כך הרי נפסקה ההלכה.
בנר חנוכה יש בו גם איזושהי סיבה נוספת,
מפני שהשמן שבנר חנוכה הוא זכר לשמן שבנר שהיה דולג במנורה במקדש,
והיא בוודאי שהייתה, השמן שם היה הרי ממש של הקדש,
אז ממילא גם כאן העניין של האיסור של השימוש קיים בדומה לשמן שבמקדש.
לעומת זאת, ההלכה שבה דנו הפוסקים ובאמת יש בהם חילוקי דעות זה לגבי הציצית,
כי לגבי ציצית אין בה קדושה,
זה תשמיש מצווה,
אין גם שום סיבה שנאמר שזה מוקצה,
וכיוון שאין שום סיבה, כי זה לא חג,
זה לא קשור לחגים,
אין לנו שום פסוק ולימוד או מקור שצריך לגרום לכך שנתייחס אל הציצית כמו אל דבר של קדושה.
אנחנו גם יודעים שמותר להיכנס עם הציצית למקומות שלא נכנסים עם תפילין,
לחדרי שירותים. אנחנו לא נכנסים עם תפילין, אבל אנחנו יכולים להיכנס עם ציצית.
זאת אומרת שבציצית אין קדושה, זה באמת רק תשמיש של מצווה.
מתוך כך התעוררה שאלה ומחלוקת: האם יש היתר נגיד להשתמש בחוטים של הציצית גם בשעה שהם נמצאים על הבגד?
האם יש בזה היתר? כאן אנחנו באמת מוצאים מחלוקת בין הפוסקים.
בהלכה בשולחן ארוך, שקראתי אותה קודם,
נאמר בפירוש: חוטי הציציות שנפסקו יכול לזור כאן להשפעה.
ומכאן אנחנו יכולים להבין שהוא רוצה לומר לנו שלפני שנפסקו,
אז זאת אומרת שהם מחוברים, החוטים, לבגד, לטלית או לטלית קטן,
אנחנו נגיד שלא זורקים.
זאת אומרת שתשמיש מצווה אפשר להבין מתוך ההלכה הזו בשולחן ערוך,
שאין לנו להשתמש בו בצורה של חולין או לכל מיני דברים אחרים בזמן שזה שייך למצווה.
וזו באמת דעתו של בעל השאילתות,
שהוא באמת אומר ככה והוא מדמה את זה למה שאמרו לגבי כיסוי אדם,
לגבי כיסוי אדם נאמר שלכסות בצורה מכובדת,
דהיינו ביד ולא ברגל, למשל. זאת אומרת, כשעושים מצווה צריך שיהיה בצורה מכובדת.
ולכן גם הוא רוצה לומר שהחוטים של עציצית,
לא לנהוג בהם אינם של אפשר להבין ביזיון או לא בדרך המכובדת של המצווה עצמה. למרות שיש מקום לחלק,
החילוק הוא פשוט, לגבי כיסוי אדם, מה שנאמר שלא לכסות, למשל ברגל,
זה במצווה עצמה לעשות אותה בצורה הראויה, בעוד שכאן אנחנו הרי, כשרוצים אולי להשתמש בחוטים של הציצית למטרות אחרות, אז זה לא למטרה של המצווה, אז מה, או מה בכך?
ועל זה באמת אנחנו מוצאים ויכוח,
כי הטור מביא את דעתו של בעל השאילתות שמחמיר בדבר,
והטור אומר שהוא לא מוצא סיבה לכך,
והוא חושב שמן הדין לומר שמותר להשתמש אפילו.
זאת אומרת, יש כאן איזושהי הקבלה.
מה שאמרנו, שנזרקים, באותה מידה גם יכולים להשתמש. דבר של קדושה לא זורקים, אסור להשתמש.
דבר של מצווה, אנחנו אומרים שמותר לזרוק, ממילא גם הוא רוצה לומר שמותר להשתמש בהם,
ואין לנו סיבה להימנע משימוש או כל מיני דברים שאינם קשורים למצווה עצמה לגבי חוטים של ציצית.
זו דעתו של הטור, ועל כך התפתח דיון, אפשר לומר,
בפוסקים האחרונים,
דהיינו דרך, לא בשולחן ערוך עצמו, ראינו שהוא דווקא לא אומר כמו הטור,
אלא הוא באמת אומר שרק חוטי ציצית שנפסקו,
שיכול לזורקן בהשפעה.
אבל לעומת זאת, הבאך והטז,
שהם מדברים מסביב לדברי הטור ומסביב לדברי השולחן ערוך,
הם דווקא סברו שדווקא דעתו של הטור צודק,
שבאמת לגבי חוטי ציצית יש מקום להתיר בדבר. וכאן באמת הבחנה יפה,
ואני חושב שזו נקודה באמת ראויה לעיון וללימוד,
זה באמת שתי הדרגות שעליהן הם מדברים.
כי אב"ח, למשל,
מדבר על חוטי ציצית שמותר יהיה להשתמש בהם שלא לצורך המצווה בשעה שלא לובשים את הטלית,
או שלא לובשים את הטלית הקטן,
וזה מונח כפי שהוא בארון או מונח סתם בבית,
ואז לכאורה באמת זוהי ההגדרה שהיא די פשוטה,
שכאשר באמת הציצית, לא לובשים אותה על הגוף,
אז איזה ערך של מצווה יש לה?
זה בכלל לא נחשב לדבר של מצווה.
כל הגדר של מצווה,
הבציצית,
זה דווקא בשעה שאתה אולי לובש את הציצית.
בשעה שאתה לובש אותה,
אז אתה מקיים מצווה, ואז היא נחשבת לתשמיש של מצווה.
אבל בשעה שאתה מניח את הבגד על הארון או על הכיסא,
אז אין לזה שום תפקיד או מעמד של מצווה. ומשום כך, על זה אומר הבאך, על זה אומר הטור שמותר להשתמש בו גם לצורך דבר אחר, לקחת את החוטים של העטלית ולהשתמש בהם לכל מיני מטרות אחרות, כי תשמישי מצווה, כפי שאמרנו,
נזרקים.
אתה אז מגדיל לעשות, הוא עולה קומה נוספת.
אתה זה אומר שאם הטלית מונחת על השולחן,
כפי שאמרנו,
שהאדם לא לובש אותה, הוא אומר: זה פשוט, על זה בכלל אין מה לדון, אין בכלל צורך להגיד פה שיש איזשהו ערך של מצווה שמונע מאתנו שימוש של חולין.
זאת אומרת, החידוש של הטור הוא אפילו לגבי כאשר הוא כן לובש, וזה חידוש באמת הרבה יותר גדול,
אבל הוא גם מובן,
הוא מובן באיזו מידה, למרות שעל זה באמת כבר יש ויכוח יותר רציני.
ההבנה, כמו שאמרתי מקודם,
ציצית זה לא כמו לולב, אין בה שום יסוד של קדושה,
אין בה שום יסוד של מוקצה,
אין בה שום גדר כזה, אלא אני מקיים את המצווה על ידי ציצית.
אבל זה לא הופך את הציצית לדבר שיש לי איזושהי סיבה לא להשתמש בו, לא לעשות איתו אפילו עם חוטים של ציצית,
למשל לעשות בהם. לפעמים לוקחים חוטים של ציצית המחוברים לבגד שאתה לובש ומשחקים איתם,
או עושים איתם כל מיני דברים, יכול להיות כל מיני פעילויות,
אין בזה איסור לפי הת"ז,
מפני שציצית זה רק תשמיש של מצווה ואין בו שום דבר שמונע אותו. וזה חידוש גדול של הת"ז שזה יהיה מותר אפילו באותה שעה או בשעה שהוא לובש את הבגד.
הת"ז זה בכל אופן מקל בדבר, אחרים בחלק הזה דווקא החמירו,
כאשר נראה שבשעה שהוא לא לובש את הטלית,
אז הציצית בתור תשמיש של מצווה אין בו בכלל גדר של איסור.
אז כמו שראינו דרגות,
יש מי שמקל אפילו בשעה שהוא לובש,
יש מי שמקל דווקא בשעה שלא לובש,
יש אחרים שמקלים דווקא ורק בתנאי שכבר החוטים נפסקו, שזה כבר בכלל לא יכול להיות ראוי למצווה.
זוהי הדעה המחמירה.
המחמיר, כפי שאומר פה הרמ"א בהלכות האלה,
תבוא עליו ברכה,
אבל המקל או לפשוט הצורך צריך לדעת גם את הגדרים המקילים בדרגותיהן השונות. כפי שאמרנו, ישראל קדושים,
אז הם באיזשהו מקום מקפידים,
גם זה אומר הרי מה לגנוז את תשמישי המצווה.
גם אני חוזר אל הלולב, שזה מאוד מקובל, שלוקחים את הלולב כמו לשרוף בשרפת חמץ, שזה כמו גניזה, כי כשאתה לוקח את תשמיש מצווה לאחר קיום המצווה ואתה
משתמש בו דווקא לשימוש של מצווה של שרפת חמץ,
הרי זה באמת גדר של גניזה,
זה גדר של חומרה וגדר של אולי מעליותא,
אבל היא לא ההלכה כפשוטה, לה נאמר החילוק הברור,
תשמישי מצווה נזרקין, לעומת תשמישי קדושה,
שדווקא הם אלה שנגנזים.
זהו באמת, נראה לי, מסכם פחות או יותר סוגיה,
מן הסוגיות המסיימות את מסכת מגילה, בעזרת השם.
כל טוב ושלום.
::::
:::::::::::::::::
:::::::::::::::::
::::
מה
