היום שוב ממשיכים בסדרת השיעורים שלנו על הסוגיות מן הדף היומי על-פי הלכה ברורה ובכור הלכה.
הנושא שלנו היום,
שגם יצורפת לו רשימת דף המקורות שממנו אנחנו לומדים את הדברים הנאמרים,
הוא הנושא של גדרי מצפת הוכחה דווקא.
זה מופיע בגמרא בתחילת פרק רביעי במסכת ביצה בדף ל'.
אנחנו רואים שם בגמרא, הגמרא שואלת שם: "עומר לרבא בר רב חנין לאבייה תנאן, אין מטפחין ואין מספקין ואין מרקדין".
יש כמה סוגיות, שזה בעצם גמרא לקמאן בדף ל"ו עמוד ב', לא כל כך רחוק גם מהיום.
נאמר שם שאין מטפחין ואין מספקין,
זאת אומרת לא עושים, לא רוקדים ולא מוחאים כפיים,
והגמרא בעצמה שואלת, מצד אחד אלו דברים שנאמרו עליהם
שלא עושים אותם בשבת וגם לא ביום טוב,
ומשום גזירה, יש עליה גזירה שגזרו,
שחוששו שאם יתירו את הפעולות האלה הרי יגיעו לידי תיקון כלי שיר,
זוהי הסיבה שבגלל זה נאמר שלא ייעשו.
אבל הגמרא אומרת: "והידנא דקא חזינא דאבדנא הכי", זאת אומרת, בעצם העובדה היא שלא מקפידים על האיסורים האלה וגם לא אומרים ולא כלום, אז איך זה יכול להיות?
אומרת הגמרא: זו לא הדוגמה היחידה, יש גם דוגמאות נוספות.
למשל, אומרת הגמרא:
"אלתיימי אחד עומר רבא ללאי תביני שאפומה דל חיה דילמא מגנדר לחפץ באתי לעיתוי דלת אמות ברשות הרבים".
ואנחנו יודעים,
אלה דברים שנאמרו פה קודם,
שלא לשבת על פתח המבוי בשעה שיש חשש שדברים,
חפצים יתגלגלו וייפלו ויצטרכו לקחת אותם
ולהכניס אותם מרשות הרבים לרשות היחיד, אז לא לשבת שם כדי לא להגיע לידי תקלה.
אז גם כדוגמה שקיימת הוא אומר שנשים לא מקפידות ויושבות בצורה הזאת ולא חוששות מפני האיסור, שוב,
אלא צריך להגיד שהגמרא אומרת תשובה משותפת לשני העניינים האלה:
"אלא הנח להם לישראל בוטיו שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין".
יש כאן באמת גדר מאוד מעניין, מין ויתור על התוכחה, ויתור על הניסיון להגיד לאנשים שלא ינהגו כפי שהם נוהגים,
מפני החשש,
תכף אנחנו נראה את פירוט הדבר הזה,
שמפני החשש שמא לא ישמעו למי שמוכיח אותם,
אז על זה נאמר: מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין. זה באמת גדר מאוד חשוב שנאמר כאן, ויש עליו גם גדרים נוספים,
או מקומות אחרים שמדברים עליהם.
הגמרא בעצמה, בהתחלה, אומרת כאן: "ואני מילי בדרבנן" זאת אומרת, הגמרא אומרת שהצד השווה של שני הדברים שנזכרו כאן,
העניין הזה של מחיאת הכפיים והריקוד,
או אפילו הישיבה הזו בפתח המבוי,
אלו שני דברים שהאיסור שלהם הוא רק מדרבנן. רצתה הגמרא לומר שאולי רק בדין דרבנן, שהוא נחשב בכל אופן
לדין קל יותר, להלכות קלות יותר, כמו מהרבה דברים של מסכת ביצה,
שאלו דברים שקשורים למסכת הזו,
אז שם באמת אולי יראו לנכון לא להקפיד ולא להוכיח,
כדי שלא ייכשלו, מוטב שיהיו שוגגים.
אבל בדאוריתא לא, אומרת הגמרא בהמשך: לא היא ולא היא.
ולא היא לא אשנה בדאוריתא,
לא אשנה בדרבנן,
לא אמרינא לא ולא מידיה. אומרת הגמרא שהגדר הזה הוא לאו דווקא בעניינים של דרבנן,
אלא גם בעניינים של דאוריתא,
גם כאשר מדובר על מצוות או איסורי דאוריתא,
גם כן אנחנו מוצאים שאמרו את אותו גדר.
אומרת הגמרא: "והרא ידא תוספת יום הכיפורים" הדוגמה שמובאת פה היא תוספת יום הכיפורים,
שכידוע יש לימוד מיוחד מדרשה שמלמד שביום הכיפורים צריך להוסיף מן החול אל הקודש,
שצריך גם להתחיל בתענית של יום הכיפורים, לא ממש בזמן, אלא אנחנו אומרים את זה אולי בכל שבת,
אבל ביום הכיפורים זה עניין באופן מיוחד מודגש יותר,
ולא כאן המקום להסביר את ההבדל בין שבת ליום הכיפורים.
אבל בכל אופן, בוודאי שביום הכיפורים יש עניין של תוספת כדין הכרחי מן התורה.
ואז, ובכל זאת, הגמרא אומרת שהעובדה היא שאנשים לא נוהגים להיזהר בדבר הזה, ואחלי ושתו, כך הוא אומר,
אוכלים ושותים עד שחשיכה, זאת אומרת, עד לרגע המדויק של כניסת היום הקדוש הזה.
והנה, זה נוהגים ככה, ולא אומרים להם גם כן ולא מידי.
אומרת הגמרא, הנה דוגמה שהיא לאו דווקא בדין דרבנן,
אלא בדין של איסור דאורייתא,
שגם עליו אנחנו אומרים
את הכלל הזה של הנח להם לישראל: מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין.
אז אם כן, הכלל הזה מופיע פה, לפי הגמרא, לא רק לגבי דיני דרבנן, אלא גם לגבי דיני דאורייתא.
מכאן יש באמת צורך לנסות להרחיב וללמוד ולראות מה נאמר כאן, כי זה באמת גדר שצריך להבין את גבולותיו,
מפני שמצד אחד יש לנו מצוות תוכחה, כולנו יודעים, בתורה עצמה נאמר בפרשת הקדושים:
הוכח תוכיח את עמיתיך,
זאת אומרת שזו מצווה והלכה מפורשת שצריך להוכיח. כן, אם רואים אדם שנכשל בעבירה,
צריך להוכיח אותו. אם כן, מצד אחד המצווה הזו היא מצווה שאנחנו חייבים בה ככל המצוות, ומצד שני אומרים לנו פה: לא, תניח להם.
אז מתי כן ומתי לא,
ואם יש בזה גדרים שקובעים משהו. הגמרא בעצמה, כפי שאמרנו,
ניסתה בהתחלה לומר שהגדר יהיה במצוות דרבנן לעומת מצוות דאורייתא.
מסקנה? גם בדאורייתא אנחנו מרחיבים את מה שנאמר פה,
שמוטב שיהיו שוגגין ולא יהיו מזידין.
אבל הנה באמת יש לנו כאן גדר נוסף.
למשל, באמת הראש פה, במקום,
אומר שהוא מביא את דת בעל האיתור, אחד מגדולי הראשונים,
והוא אומר שאפילו שהגמרא דיברה פה על דין דאורייתא, היא לא התכוונה על כל הדינים של דאורייתא, אלא רק על דינים דאורייתא,
כמו תוספת יום הכיפורים.
מה הנקודה המאפיינת את תוספת יום הכיפורים?
הם אומרים שזה לא מפורש בדאורייתא.
זאת אומרת, יש דברים שהם יותר מפורשים,
שעליהם אנחנו נאמר שבכל אופן צריך כן להוכיח ולגרום לנסות להוציא את האנשים מן האיסור שהם שקועים בו,
ומה שנאמר על תוספת יום הכיפורים זה כאילו דבר שהוא לא מפורש.
מה ההבדל בין דבר מפורש לדבר שאינו מפורש? אנחנו יודעים שחומרת ההלכות נקבעת לפי הדין. תוספת יום הכיפורים, אם זה דין תורה,
אז זה לא משנה כל כך אם זה בא מכוח דברים שהם מפורשים בתורה,
או דברים שהם נדרשים על ידי דרשות שאנחנו דורשים בפסוקים.
אז מה באמת ההבדל ביניהם?
יש שמסבירים שהכוונה היא שאם זה דבר שלא מפורש בתורה,
אז הסברה אומרת, או חשש יותר גדול שלא ישמעו למוכיח, כי יגידו: אתה לא מדייק, זה לא כתוב במפורש.
זאת אומרת, הדבר שלא מפורש הוא בגלל שיגידו עליו שבאמת זה לא, יתחילו כאילו לחלוק עליו בעניין.
ואני אולי אקרא פה באמת את לשון "שולחן ערוך", איך שזה נאמר: ההלכה הזו של תוספת יום הכיפורים מופיעה בהלכה ב"שולחן ערוך":
"נשים שאוכלות ושותות עד שחשכה ואינן יודעות
שמצווה להוסיף מחול אל הקודש,
אין ממחין מידן, כדי שלא יבואו לעשות בזדון.
אומר הערימה בתוספת: הוא הדין בכל דבר איסור.
אמרינן: מוטב שיהיו שוגגין ולא יהיו מוזידין.
ודווקא כשאינו מפורש בתורה, כמו שאמר הראש,
אף-על-פי שהוא דאורייתא, אבל אם הוא מפורש בתורה,
מוחין בידו.
זה גדר שאמרנו על-פי הראש.
אבל הדברים עדיין טעונים הרחבה נוספת, ואני אסביר.
כפי שאמרנו, יש לנו מצד אחד מצוות הוכחה,
ויש לנו מצד אחד את מה שנאמר כאן.
מצוות התוכחה בתורה מפורשת כמובן גם בגמרות במקומות אחרים.
יש למשל גמרא בערכין, בדף ט"ז,
אומרים: "מנין לרואה בחברו דבר מגונה שחייב להוכיחו".
תלמוד לומר, הוכיח תוכיח,
ויש שם אפילו הגדרה בגמרא עוד נוספת:
הוכיחו ולא יקבל ממנו, מנין שיחזור ויוכיחנו.
זאת אומרת, אפילו אם אתה כבר רואה שהוא לא מקבל,
לחזור ולהוכיח, עד איזה שלב נאמר,
אפילו יש שם דעה עד שהוא מכה אותו.
כי אחרים אומרים, עד שהוא מקלל אותו, עד שהוא נוזף בו,
אלו דברים שנאמרו בגבולות. זאת אומרת,
תגיד לו עוד פעם ועוד פעם ועוד פעם, רק באותו רגע שזה כבר מגיע לגבול כל כך קשה,
שהוא מכה אותו אפילו אולי,
זה אז אומרים לו לעצור. זו לכאורה השאלה, איך הסוגיה הזו
מתחברת אל הסוגיה שכרגע אנחנו למדנו.
וכאן באמת מן הראוי לתת את הדעת. הגדר הראשון שהזכרנו,
דבר מפורש בתורה, דבר שאינו מפורש בתורה.
הסברנו שמפורש ואינו מפורש,
כי אם אינו מפורש החשש שלו יקבלו גדול יותר,
ובוודאי שזו נראית סברה נכונה.
שאלה נוספת שעמדו עליה גדולי הראשונים, וזו באמת שאלה מאוד חשובה:
האם הגדר הזה נאמר דווקא כאשר אתה חושב שמי שעובר את העבירה לא יודע על קיום העבירה, וממילא הוא באמת שוגג,
ועל זה נאמר: מוטב שיהיו שוגגין ולא יהיו מזידין,
או שאפילו הכוונה, כאשר אתה יודע שהוא מזיד,
זו מדרגה חמורה כמובן בהרבה יותר,
גם אז אולי השאלה אם להוכיח אותו או לא להוכיח אותו.
אנחנו למשל יודעים שיכול להיות הבדל. אם אדם הוא מזיד ולא מטרים בו,
אז דרגה אחת, אם מטרים בו והוא בכל זאת ממשיך לקיים את האיסור,
אז דרגת העבירה שהוא עובר חמורה יותר.
אז אולי אפילו על זה,
בדבריה הראשונים והמפרשים אנחנו רואים שישנה בזה באמת התלבטות.
כי מצד אחד, לשון הגמרא אצלנו,
מוטב שיהיו שוגגין ולא יהיו מזידין.
אתה יכול לומר שזה דווקא כשזה באמת שוגג,
כשאתה חושב שאתה יודע או מניח שהם לא יודעים בכלל על קיום האיסור,
ומצד שני אנחנו רואים או יכולים לחשוב שגם כאשר זה עבירה במזיד,
גם אז אנחנו נאמר שיש מקום אולי להימנע מן התוכחה,
מפני שאם אתה מוכיח אתה מביא אותו בעצמו לדרגה חמורה יותר.
גם זה חשבון.
וההנחה הזו מתבססת על סוגיה אחרת.
זו סוגיה במסכת יבמות,
בסוף פרק שישי,
שם אנחנו מוצאים דברים מאוד חזקים,
בערך בכיוון של הגמרא שלנו.
הגמרא שם אומרת במפורש,
שזו אמירה, גם כן, אני חושב, די ידועה ומוכרת,
שכשם שמצווה לומר דבר הנשמע,
כך מצווה שלא לומר דבר שלא נשמע.
ושם לא מדובר דווקא על דברים של שוגג,
אלא משמע כל דבר. כשאתה רואה ויודע שאם אתה תגיד את מה שכדברי תוכחה הדברים שלך לא יישמעו,
אז מצווה, מצווה נאמר שם, לשון של מצווה,
כשם שמצווה לומר דבר הנשמע,
כך מצווה שלא לומר,
זה באמת חידוש,
וזה משמע אפילו במזיד.
מתוך כך יש באמת בדברי הראשונים ניסיון לתת עוד גדרים נוספים. אם אנחנו נביא בחשבון כאן גדרים נוספים,
למשל,
גדר אחד יכול להיות, כפי שאמרנו קודם,
שאתה למשל יודע שהוא לא ישמע,
זה מצב אחד,
מצב שני זה כאשר זה ספק,
אם אתה תמצא אותו כשהוא לא שומע. זה יכול להיות שכן ויכול להיות שלא.
יכול להיות שההבדל הזה יבוא לידי ביטוי בהבדל בין מזיד לשוגג.
במצב של שוגג יכול להיות שאפילו רק במצב של ספק,
אז לא יגידו: אם אתה יודע שהם שוגגים,
אל תגיד להם. למה? כי אולי הם לא ישמעו, יש ספק אם ישמעו,
ולכן אולי הם לא ישמעו, אז יותר טוב כבר המצב שיהיו שוגגים ולא יהיו מזידים.
אבל כאשר מדובר על מישהו שאתה יודע עליו שהוא אולי בזדון,
אצלו אם זה ספק דווקא הסברה אומרת שכיוון שהוא כבר ממילא מזיד,
הסברה אומרת שכן, בוודאי, תוכיח אותו,
ורק אולי כאשר אתה ממש יודע בוודאות שהוא לא ישמע,
רק אז לא להוכיח אותו.
זה חילוק שיכול להיות מתאים לחילוק בין שוגג למזיד.
אבל מובן שזה לא הכול. למשל, בדברי הנימוק כיוסף במסכת יבמות אנחנו מוצאים שהוא מחלק בין יחיד לרבים.
רוצה לומר שאצל היחיד באמת צריך להוכיח אותו עוד ועוד ועוד. ומה שנאמר במסכת יבמות, שלא יוכיחו ושלא יגידו דברים שלא נשמעים, התכוונות דווקא בהוכחה לרבים,
אולי זה כבר מתקרב קצת למצבים שאנחנו נמצאים בהם היום.
אולי בדרך אחרת ונוספת אפשר לומר שדבר שלא נשמע, הכוונה היא לאו דווקא על התוכן של הדברים,
אלא אולי הכוונה היא על הסגנון שלהם.
אם אתה יודע לומר דבר הנשמע בסגנון שהוא נשמע,
אבל אם דברים שלא נשמעים זה לא רק בגלל השומע,
לפעמים זה יכול להיות בגלל המדבר.
המדבר המוכיח, אם הוא רואה, הוא בוחן את עצמו,
כשהדיבור שהוא מדבר באמת לא יתקבל, אז באמת יותר טוב שלא ידבר.
ידבר אולי גם במצב של מזיד מי שיודע לדבר בצורה כזאת שהדברים שלו כן נשמעים.
זוהי עבודה גדולה שצריכים גם לעבוד על עצמנו לדעת איך להוכיח, כי עניין התוכחה הוא באמת עניין מצד אחד כל כך חשוב,
ומצד שני,
כפי שאנחנו רואים,
יש פעמים רבות שצריך להיזהר בהן,
לפעמים הנזק מרובה מהתועלת.
כפי שאני תמיד אומר, הסוגיה היא עוד רחבה.
אני לא יכול להקיף את הכול,
אבל ניסינו עד כמה שאפשר להראות חלק מהצדדים של הדברים שמתבררים
מסביב לשאלה הזאת, מתי כן מוכיחים ומתי מוטב אולי שלא להוכיח.
שלום.
בעזרת השם,
נמשיך הלאה.
::::: "
