אנחנו ממשיכים היום בין הסוגיות מן הדף היומי
שלמדו בימים האחרונים במסכת ביצה.
כפי שאמרנו, אנחנו לומדים אותן על-פי הלכה ברורה, ובאמת קצת יותר ניסיון ללמוד בעיון.
הסוגיה שנבחרה היום ללימוד היא הסוגיה שמתחילה בדף כ"א,
עמוד ב',
במשנה.
המשנה אומרת שלושה דברים, רבן גמליאל מכניר,
כדברי בית שמאי.
מונים שם שלושה דברים:
"אין טומנים את החכמים ביום טוב, ואין זוקפין את המנורה, ואין אופין פתרים גרצין, אלא רקקין".
הנושא שעליו אני רוצה ומבקש היום ללמוד
יחד בעיון עכשיו הוא באמת הנושא השני, שאין זוקפין את המנורה ביום טוב,
אין זוקפין את המנורה ביום טוב. הגמרא בדף כ"ב עמוד א' שואלת באמת: מהי כאביב, מה הבעיה או מה העניין כאשר זוקפים את המנורה?
אמר אבחיננה בר ביסנא אכה במנורה של חוליות עסקינן דמחזי כבונה.
דבית שמאי סברי יש בעניין בכלים ובית הלל סברי אין בעניין בכלים ואין סתירה בכלים".
זאת אומרת, הגמרא בעצמה שואלת מה הבעיה או מה העניין
בזקיפת המנורה.
באמת לא כל כך ברור מה הפירוש של זקיפת המנורה.
יכול להיות שזקיפת המנורה מבחינה לשונית יכולה להתפרש
זקיפה כפשוטה, אולי היא רק נפלה וצריך להרים אותה.
יכול להיות שבדרך אחרת היא יותר נראית, אולי מתאימה, למה שהבינו פה בדרך כלל בסוגיה,
שהכוונה היא זקיפה שהתפרקה ואז צריך להרכיב אותה בחזרה.
זאת אומרת, זה כבר יותר עניין של הרכבה, שיותר מובן אולי הכיוון של האיסור.
הגמרא בעצמה אומרת על העניין הזה: דמך זה כבונה.
זאת אומרת, זה אפילו לא אומרת הגמרא שזה בונה ממש,
הגמרא אומרת: דמחזה כבונה, שזה נראה כבונה,
ואם כן, אז מה?
אומרת הגמרא: דבית שמאי סברי יש בניין בכלים,
ובית הלל סברי אין בניין בכלים. זאת אומרת, שלפי בית הלל שאין בניין בכלים,
אז ממילא גם לא חוששים פה למה שנראה שזה מחזה או שזה נראה כבונה.
זוהי הסוגיה, בקצרה, ממש פה בגמרא, במסכת ביצה, זו סוגיה שיש לה מקבילות,
וסוגיות אחרות שמשלימות או מדברות על אותו עניין,
והנושא הוא באמת נושא מאוד חשוב,
שיש לתת עליו את הדעת בענייני מלאכות שבת וגם מלאכות של יום טוב,
שיש דברים שהם דומים זה לזה ויש דברים שאינם דומים זה לזה.
כמובן, כפי שנאמר פה במשנה,
שהרב גמליאל בעצמו כתוב שהחמיר כבית שמאי,
אבל אנחנו הרי יודעים שההלכה היא בית שמאי ובית הלל, ההלכה היא כבית הלל.
ממילא אפשר להבין שכאשר נשאל את השאלה אם למעשה
מותר לעשות את זקיפת המנורה הזו של החוליות,
הרי אנחנו נאמר שמותר,
מפני שאין בניין בכלים
ואין ספירה בכלים.
זו לכאורה הגמרא הזו כפשוטה, אם נשארים רק עם הגמרא הזו,
בלי ללמוד את הסוגיות האחרות.
אבל מובן שאי-אפשר ללמוד סוגיה של גמרא בלי לראות את הסוגיות האחרות. הנה, כאן אפילו התוספות על הדף שאנחנו נמצאים,
התוספות שואלים: ובתילל סברי אין בעניין וסתירה בכלים, ואם תאמר ובשבת הגמרא במסכת שבת בדף מ"ו מדברת על המנורה של חוליות,
שכולם אומרים דווקא שזה אסור, יש שם אפילו שאלה של איסור טלטול,
ולמה אסור לטלטל,
מפני שיכול לבוא לידי הרכבה או לידי העניין של הבנייה. זאת אומרת שאנחנו רואים פה שהגמרה אומרת שיש איסור כאילו ברור ומוסכם להלכה של בניין בכלים.
לגבי העניין הזה, מתרצים התוספות ומביאים התוספות כמה חילוקים.
חילוק אחד, התוספות אומרים: "דעתה מאירי בשבת ואחה מאירי ביום טוב", ויש כאן כאילו, היות שאולי זה איסור דה-רבנן, ככה אפשר להבין,
אז החמירו רק בשבת ולא ביום טוב,
ועוד הבדלים אחרים. יכול להיות שבאמת, כמו שאמרנו, ששם מדובר אם זה מפורק לגמרי,
או שמדובר כאשר זה לא מפורק לגמרי, כשזה לא מפורק לגמרי,
זה גם דברים שמופיעים בגמרא במסכת שבת,
בתוספות במקביל,
שכאשר זה לא מפורק לגמרי, אלא רק יותר התרופף במשהו,
אז יהיה מותר הלכה למעשה.
אבל כאשר זה מפורק לגמרי וצריך כאילו להרכיב את הכול מההתחלה,
זה יהיה אסור. זאת אומרת, יש לנו כאן כל מיני תירוצים על השאלה הראשונה הזאת.
אבל לא זו בלבד, יש לנו כאן שאלות נוספות,
וכשלומדים את הסוגיה הזאת צריך קצת להעמיק בה יותר ולראות את הדברים קצת יותר בהיקף רחב,
מפני שהכלל שמובא פה בדברי בית-הלל הוא כלל כאילו קבוע,
שאומר שאין בניין וסתירה בכלים.
זאת אומרת, מלאכת בניין זוהי מלאכה מל"ט מלאכות,
ובניין זוהי מלאכה גמורה מדאורייתא.
אבל יוצא, לפי בית-הילל, שהמלאכה הזאת, כפי שהיא,
או בצורה כפי שהיא נעשית, על-ידי בנייה,
היא,
אנחנו אומרים, בבניין בקרקע. מה בונים?
בונים בניין על הקרקע.
כשבונים כלים, כשמרכיבים אולי אפילו כלים,
אז זה לא נקרא מלאכת בנייה. זה לא נקרא בנייה, זה משהו אחר.
זאת אומרת, אולי אפילו זה מותר לגמרי,
או לפחות מן התורה זה מותר לגמרי.
ויש פעמים שיגידו לנו שזה באמת מותר לגמרי,
כפי שפה כתוב, שזוקפים את המנורה.
לשם כך אנחנו באמת צריכים לזכור ולהזכיר תוספות שוב במסכת שבת. יש בסוגיות האלה השלמות בכמה מקומות במסכת שבת.
למשל, בפרק הבונה,
בפרק הבונה זה עוסק במלאכת הבנייה בשבת,
שם מופיעה, למשל, סוגיה, דיון,
לגבי לשון הגמרא, היא שם: "עיל שופתא בקופינא דמארא".
זאת אומרת שהוא טוחף איזה מוט כזה של עץ לברזל.
אנחנו יודעים, יש ברזל שהוא בצורת פטיש,
למשל.
הפטיש לעצמו, כפי שהוא, המתכת, לא יכול לשמש לכלום.
אם יחברו לו את המוט, אז יהיה לנו פטיש.
אותו דבר בגרזן, יש גרזן. אם נחבר לו את המוט, יהיה גרזן.
אם לא יהיה מות, לא יהיה גרזן. לכן יש שם באמת, הגמרא אומרת שכמובן אסור לעשות את זה, אומרת הגמרא,
ויש שם אולי מחלוקת בין רב לשמואל.
שמואל אומר שאיסור המלאכה הוא משום מכה בפטיש,
שזוהי מלאכה נופספת במלאכות שבת,
ואילו רב אומר שזה מלאכת בונה,
נזכר שם העניין של מלאכת בונה ממש.
מה הוא בונה?
הוא בונה את הכלי,
וכך אנחנו נמצא בעצם בהרבה סוגיות בש"ס,
בעיקר בסוגיות הקשורות לעניין,
שיש מושג שנקרא "בונה את הכלי",
או בלשון אחרת "מתקן את הכלי". ומתקן את הכלי זה נחשב לדבר שהוא בוודאי אסור. ומובן שמייד נשאלת השאלה אם אנחנו אומרים שמתקן את הכלי הוא אסור, מצד מה הוא אסור?
אז באופן פשוט, כפי שרב אומר, זו מלאכה של בנייה. אבל בנייה, הרי יש לנו כנגד זה את הגמרא פה, שאומרת: ראינו אותה בדעת בית הלל שאין בניין וסתירה בכלים,
זאת אומרת שבוודאי לפחות מן התורה אנחנו נאמר שאין את האיסור של המלאכה.
אם כן,
השאלה הזו היא באמת שאלה שצריך לדעת איך פושטים אותה ואיך פוסקים אותה, כי אלה שאלות שנוגעות מאוד הלכה למעשה בכל שבת ובהרבה דברים שאנחנו עוסקים בהם.
באמת,
השיטות מתפצלות.
ישנה שיטה שבאופן עקבי ממשיכה עם הדעה שאין בעניין וסתירה בכלים לפחות מן התורה לגמרי,
וזוהי שיטה שמיוחסת לדברי רש"י.
יש אחד מהראשונים, בעל ספר יראים,
שאומר את זה בצורה מאוד חזקה,
והוא אפילו טוען שאפילו רב שאומר במסכת שבת על הגרזן הזה,
שחייב משום בונה,
הוא לא התכוון להגיד, רב,
שהוא באמת חייב משום בונה, אלא בעיקר הוא רק רצה לומר שהוא לא חייב משום מכה בפטיש,
כדברי שמואל.
אבל באמת הוא לא חייב לא משום בונה ולא משום מכה בפטיש.
וממילא השיטה הזו סוברת שבניין בכלים זה דבר שפשוט לא שייך, בוודאי שלא מן התורה.
לעומת זאת, התוספות בפרק הבונה אומרות חילוק יפה,
והחילוק הזה נראה אולי שהוא כן מקובל יותר על הפוסקים
בכמה מקומות שאנחנו מוצאים.
הם סוברים ומפרשים שיהיה הבדל בין בבניין בכלים,
בין הסוגים השונים של בנייה.
יש בנייה שהיא מותרת מן התורה, בוודאי,
ויש בנייה שתהיה אסורה מן התורה.
הבנייה המותרת היא בנייה כמו במנורה של החוליות שאנחנו עוסקים בה.
מה מדובר פה? מדובר פה, הם אומרים, על הרכבה.
החלקים כבר ישנם,
אתה רק מרכיב אותם, אתה רק אולי מעמיד חלק על גבי חלק, קובייה על קובייה,
או מרכיב חלק על חלק, אבל אין פה משהו שהוא בנייה חדשה.
מה שאין כן, כאשר אתה יוצר כלי, נקרא לזה אולי,
יוצר כלי חדש. כאשר אתה בא ליצור כלי,
אומרים התוספות: כאן יהיה בניין גם בכלים, כי נעשה פה בניין ממשי,
בניין של יצירה חדשה של כלי.
מה שאין כן כאשר אתה מרכיב את החלקים שכבר ישנם.
זאת אומרת שהתוספות נותנים פה עיקרון יפה שמבדיל בין הסוגים השונים של בנייות.
בנייה של הרכבה כזו היא מותרת,
וזה דבר רק בכלים,
כי בקרקע, כאשר אנחנו עושים אבן על אבן,
וכך אנחנו הרי בונים, בונים אבן על אבן ועוד אבן, ככה
צורת הבנייה המקובלת.
בקרקע של בתים, של בניינים, זוהי בנייה,
בכלים זה לא נקרא בנייה. לזה התכוונו כשאמרו: אין בניין וסתירה בכלים.
אבל כאשר יצירת הכלי, כאן אנחנו נאמר שיש חיוב אפילו של בנייה.
זה דבר, ואם אנחנו הולכים עם השיטה הזאת,
וזו שיטה שנראית די מקובלת על הפוסקים,
כי כמובן,
על-פיה אנחנו צריכים לבדוק גם כל מיני דברים שאנחנו נוהגים בהם, גם ביום-יום ובכל מיני דברים שאנחנו עוסקים בהם. למשל,
נשאלה שאלה, וזו שאלות מעשיות מאוד,
השאלה כבר התעוררה לפני הרבה שנים.
מתי היא התעוררה לפני הרבה שנים? לגבי מה, למשל?
לגבי קופסאות של שימורים,
או קופסאות, כן, של סרדינים,
או של שימורים,
קופסאות כאלה מפח,
כפי שגם היום ישנם,
נשאלה השאלה אם מותר לפתוח אותם בשבת.
מה הבעיה אם מותר לפתוח אותם בשבת?
כי אם אתה פותח אותם ואתה עושה אחר כך
את הכלי לכלי שהוא נשאר אצלך, כי אתה יוצר כלי חדש שאתה יכול להשתמש בו.
אם אתה באמת אומר ככה, באמת אמרנו
שיצירת כלי זה איסור מלאכה, כפי שתוספות אומרים,
אז יכולה להיות עם זה באמת בעיה גדולה.
לכן באמת הייתה תמיד ידיעה שפתיחת קופסאות בשבת יש בה כהן יצירת כלים,
בניין בכלים בדרך האסורה, כפי שאמרנו.
משום כך היו כל מיני רעיונות לפתרון.
אמרו שאם עושים קודם, למשל, נקב בכלי,
אז הוא הופך להיות, כבר מקלקלים אותו, ורק בדרך הזאת אפשר אחר כך לפתוח.
למעשה, הנושא של קופסאות הוא פחות מעשי היום, בגלל שברוך השם, בעידן השפע הזה קופסאות של שימורים,
לא משתמשים בהן אחר כך לשום דבר שלא כפי שהיה בשנים קודמות,
ומשום כך נראה שקופסאות כאלה, שבדרך כלל
פותחים אותן לקחת את מה שיש במאכלים שבפנים וזורקים, אין בזה שום איסור.
לעומת זאת,
השאלה הזאת מתעוררת דווקא היום,
אולי יותר: לא על הקופסאות, כפי שאמרנו,
אלא למשל על הבקבוקים של המשקאות הקלים שבהם אנחנו מחזיקים בקבוקי פלסטיק כאלה,
שם באמת באו הפוסקים גם של היום, וגם בבקבוקי יין שיש בהם פקקים. אני אסביר.
באמת, למשל, יש לנו גמרא שאומרת: במסכת ביצה,
גם במסכת שבת בדף קמ"ו,
וגם במסכת ביצה אנחנו נגיע אל הדפים האלה בדף ל"ג בהמשך,
יש שם מושג שנקרא שובר אדם את החבית כדי להוציא מהם גרוגרות.
זאת אומרת, מותר לשבור את החבית
כדי להוציא את המאכל.
באמת, נשאלה השאלה לידי הראשונים:
איך מותר לשבור את החבית הזאת כדי להוציא את הפירות, הגרוגרות,
שיש
בתוך החבית?
ועל כך אנחנו רואים שתי תשובות.
תשובה אחת היא באמת של התוספות.
התוספות עונים ואומרים שמוכח מהגמרא, דווקא במסכת ביצה,
שכשאמרו שמותר לשבור את החבית,
התכוונו דווקא לחבית שהיא כבר בעצמה לא כלי,
שהיא מחוברת, היא כבר עשויה משברים-שברים,
שהיא כבר לא נחשבת לכלי,
ולכן על החבית הזאת,
עליה אמרו שמותר לשבור, כי זה כבר לא כלי. אילו זה היה כלי, אומרים,
אז כמו שאסור לעשות את הכלי,
ככה גם אסור לסתור, לשבור את הכלי.
למשל, התוספות אומרות שרק בצורה הזאת מותר, כיוון שהחבית היא חבית שאיננה כבר של כלי גמור.
לעומת זאת, אחרים סוברים, כמו הרמב"ם, ככה מדייקים בדבריו,
הרמב"ם סובר שמותר לשבור את החבית כפי שהיא, אפילו אם היא חבית לכאורה טובה מאוד.
לכאורה, אם אתה שובר את החבית,
אתה מקלקל אותה,
ואם אתה מקלקל אותה, זו בעצם מלאכת סתירה.
אם יש בניין בכלים,
אז יש גם סתירה בכלים,
אז אסור לעשות את זה.
באמת זו שאלה מאוד קשה במידה מסוימת.
אחד מהתירוצים המופיעים דווקא בדברי ארוך השולחן, למשל, הוא אומר: היות שזה בכל זאת מקלקל,
והוא לא עושה את זה בשביל שהוא רוצה אחר כך שיהיה לו הכלי,
אז התירו אפילו בשבת לשבור את הככבית
בשביל הצורך שלו לאכול את הפירות או את דברי המאכל שישנם בתוך החבית.
זאת אומרת שיש לנו את דעת הרמב"ם לפי זה שהוא מתיר עוד יותר, אפילו בחבית ממש, שזה כלי לגמרי טוב,
לשבור אותו,
כאשר המלאכה כבר יורדת לדרגת איסור דה-רבנן בלבד,
כיוון שהוא לא רוצה לחזור ולבנות אותה,
וזה רק איסור דה-רבנן בשביל אכילת הפירות, התירו.
ככה דעת הרמב"ם,
אחרת היא דעת התוספות.
כפי שאנחנו רואים,
הדעות הן קצת, באמת, יש פה איזה חילוקי דעות, עד כמה ניתן להתיר במצבים כאלה לעסוק בכלים האלה.
אני חוזר לרגע אל הבקבוקים של המשקאות הקלים.
גם הם, בקבוקים של המשקאות הקלים,
התעוררה שאלה: אם אתה פותח את הבקבוק,
או גם אתה פותח ממילא את הפקק,
אתה פותח אותו,
אז ממילא אתה בעצם מייצר את הבקבוק אחר כך לשימוש שלך,
ואת הפקק, אתה מפעיל אותו כפקק, כי על-ידי זה שאתה משחרר אותו מהנצרה שמחזיקה אותו בהתחלה אתה יוצר לך כאילו איזה פקק, ואתה יוצר כלים חדשים.
ככה נשאלה השאלה אם זה מותר או אסור באמת לעשות. וכפי שאנחנו רואים,
אפשר להבין את אלה שבאמת ראו להחמיר.
אנחנו יודעים שמנהג העולם,
אני חושב שרוב העולם כן סומך על ההיתר או על אלה שבאמת כן התירו את פתיחת הבקבוקים הזאת. אז קודם כול, כשנבדוק את זה ונחשוב על כך,
נצטרך לומר שהבקבוקים האלה והפקקים האלה,
רוב העולם זורקים אותם, לא שומרים אותם.
כיוון שהם לא שומרים אותם, ממילא יוצא שהבקבוק הזה הוא רק
מיכל לשמירת
המשקה לצורך השתייה היחידית הזו ששותים את מה שיש בו, ולא שמשתמשים בו אחר כך.
וזה באמת הדבר הכי קל להסביר,
מדוע באמת מותר לפתוח ולא לחשוש כלל,
מפני שהבקבוק בכלל לא נקרא כלי מעבר לשימוש הראשוני הזה,
ואז זה בוודאי יכול להיות מותר.
אחרים, בכל אופן,
חוששים אולי יותר, לפעמים אנחנו בעצמנו שומרים
את הבקבוקים האלה לצורך נוסף של מילוי מים ושמירת מים, ואז הפקק והבקבוק הופכים להיות כלים שאנחנו
יוצרים על-ידי הפתיחה.
כאן אולי צריך לומר, בכל אופן,
רוב העולם עתיר, וככה נוהג למעשה,
מפני שהבקבוק הזה כבר היה בקבוק קודם.
גם הפקק,
אנחנו אומרים, היה מיועד כפקק, והפתיחה שלו היא לא פתיחה קשה שהיא מעשה אומן. כל ילד יכול לפתוח את הפקק הזה. ולכן,
בפקקים כאלה שבנויים בצורה כזו,
לכן זה לא נראה שאני עושה פקק וזה לא נראה שאני עושה בקבוק.
עברתי פה בזה לאמירה,
שאלות מאוד אקטואליות,
שמדברים בהן בכאלה ואחרים לגבי בניין בכלים בשבת,
שכפי שאנחנו רואים, כאשר מדובר על יצירת הכלי או שבירת הכלי,
יש כן לחוש ולהיזהר שלא להיכשל ולראות בכל דבר בזהירות, וככה הלכות שבת והלכות יום טוב,
ואם אנחנו יודעים
שצריכות עיון ודקדוק רב, וגם בדיקה של כל פריט ופרט וכל פעם ופעם,
לדעת לא להיכשל באיסור של מלאכה, גם של בניין בכלים.
של של של
